שיעור הקבלה היומי22 מרץ 2021(בוקר)
שיעור בוקר 22.03.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור בנושא – פסח
קטעים נבחרים מן המקורות
קריין: אנחנו ממשיכים בסדרת השיעורים בנושא פסח, נקרא קטעים נבחרים מן המקורות, אנחנו ממשיכים את הנושא "ערי מסכנות פיתום ורעמסס" בתת הפרק "מקוצר רוח ומעבודה קשה", קטע מס' 104.
עכשיו אנחנו נכנסים יותר ויותר פנימה לגלות מצרים, כשמתחילים להרגיש מה זה נקרא "קוצר רוח ועבודה קשה".
בעצם אפשר לדבר על כל האנושות שהיא נמצאת בדרך לגמר התיקון, והיא עוברת בצורה יותר או פחות קשה את המצבים האלו שהם בדרך לתיקונים. ישנה קבוצה מיוחדת שהיא נקראת "ישר-אל", ישראל, שהיא מרגישה את עצמה שייכת להגיע לגילוי הבורא, לגילוי מטרת הבריאה, לגילוי תוכנית הבריאה. לפי זה היא מרגישה גם בדרכה הרבה יותר מצבים חדים, מאוד מיוחדים, וכלפיהם זה נקרא "מקוצר רוח ועבודה קשה". אבל באמת כל האנושות מרגישה את זה, כי סך הכול כל האנושות זה אדם אחד. זה אותו אדם הראשון רק שהתחלק כדי שכל אחד יקבל חלק קטן מאוד מהמשא הגדול הזה ויעביר אותו מקצה לקצה. כמו שבעל הסולם אומר, שהמלך כשרוצה להעביר את האוצר שלו ממקום למקום, אבל מפני שכל אנשי המלוכה שלו הם קטנים, גנבים, ולא אכפת להם חשיבות המלך, אז הוא נותן לכל אחד ואחד איזו פרוטה, מטבע קטן, ומטבע קטן לא כדאי לאדם לגנוב כי יותר חשוב לו לבצע את הפעולה ולהגיע לבצע את רצון המלך, שהוא קיבל פקודה ממנו. כך אנחנו.
אבל בכל זאת ישנם כאלה מכל מיליארדי החלקים האלה שמתגלים יותר ויותר בעולמנו, שהם מבינים, מרגישים, משנה לשנה יותר ויותר, עד כמה זה חשוב לנו לדעת איך אנחנו באים, לאן באים, איזה מלך מנהל אותנו, למען מה אנחנו צריכים לעבוד, מה התועלת, מה החיים שלנו, וכן הלאה. יש הרבה שאלות סביב זה, והן עוד יתבררו כשאלות וגם יתבררו כתשובות. אז ישנם כאלה שהם לא יודעים בשביל מה ולמה, וישנם כאלה שמבינים ומרגישים.
אלה שלא מבינים למה, הם כמו כל חלקי הגוף. יש ביניהם כאלו שהם שייכים יותר למוח, ויש כאלה ששייכים יותר ללב, ודווקא הם מרגישים שנמצאים בעבודה קשה. יש להם שאלות בשביל מה הם צריכים להתייגע, למה, וזה לא מובן. והעיקר זה שהם מרגישים את עצמם בשעבוד, בגלות מהידיעה, בגלות מהבנה, מתשובות ברורות על השאלות שמתעוררות בהם, ולכן העבודה שלהם היא עבודה קשה. מה שאין כן לאחרים שלא נמצאים קשורים ממש למוח וללב של אותו מנגנון של אדם הראשון, של האנושות, יש להם פחות בעיות, רק בעיות גשמיות, כימיות בלבד.
אי אפשר לחלק את זה בצורה חדה אלו לאלו שייכים ואלו לאלו שייכים. אלא בכל אחד ואחד יש משהו, כל אדם חושב על מהות החיים, מטרת החיים, זה ברור. בכל זאת ישנם אפשר להגיד שתי קבוצות. קבוצה אחת שהיא רוצה להגיע לגלות את מהות החיים, מטרת החיים. וקבוצה שנייה שקשה להם לחיות, אבל הם לא חושבים שזה תלוי בגילוי הבורא אליהם, אלא יש להם איזה דימוי של הבורא, מי זה, מה זה, מה אנחנו שייכים אליו. ויש כאלה שבכלל אומרים שאין כאן שום דבר ואנחנו לא שייכים לזה, אלא חיים מפני שחיים.
אבל האמת, שממש ממש מרגישים את השעבוד בעולם שלנו, בחיים שלנו, בזה שנמצאים תחת שליטת האגו שלנו, רק אלו שהם קוראים לעצמם בני יעקב, והם יורדים למצרים, דווקא הם. זאת אומרת מה המטרה שלהם? הם מתחילים להרגיש שהם צריכים להגיע ל"לשמה", זאת אומרת לעל מנת להשפיע. כי בעל מנת לקבל שהם קיימים אין כל כך תועלת, כי הם ממש קיימים בחזקת בהמה, כמו כל החיות, כל הפרטים שבעולם שלנו, דומם, צומח, חי, והם רוצים להתעלות למעלה מדרגת החי. ובעולם שלנו אין הבדל בין אדם ובהמה, אלא ההבדל הוא בקשר לבורא.
לכן רק אלו שאכפת להם הקשר לבורא הם מרגישים בהתקדמות שלהם הרוחנית, כשהיא כבר רוחנית, שהם נמצאים במצרים, בשליטת האגו, שהאגו הזה לא נותן להם אפשרות להגיע לעל מנת להשפיע, לחיבור, לאותן הצורות שהם יכולים לתאר לעצמם כמו מטרת ההתפתחות האנושית, או יותר נכון להגיע ל"לשמה". לשמה, זאת אומרת להפוך את עצמם, ולעבוד לא לפי השכל של הרצון לקבל אלא לפי השיטה של הרצון להשפיע, איך הם יכולים ממש לשנות את הטבע שלהם. לזה צריכים לקבל רצון חזק אומנם נמצאים עדיין ברצון לקבל, לרצות להגיע לרצון להשפיע, להבין שאי אפשר להגיע לזה, אומנם מאוד מאוד משתדלים, וכאן הם מרגישים קוצר רוח ועבודה קשה. ורק כשמתחברים ביניהם בצורה נכונה ויכולים להתרשם בצורה נכונה זה מזה, "איש את רעהו יעזורו", בצורה כזאת הם מגיעים לצעקה משותפת שהם חייבים לצאת מהמצב הזה, וחייבים להגיע לחיבור ביניהם ולעל מנת להשפיע.
זאת אומרת היציאה ממצרים מתחילה עוד בתוך מצרים, כשהם מתחילים להפוך, זה נקרא להפוך עבודת נשים לעבודת גברים, שהם חייבים דווקא התעלות רוחנית. חשוב בשבילם להגיע לאמונה למעלה מהדעת, שכוח השפעה וכוח החיבור עדיפים על פני כוח הקבלה, על פני כוח הפירוד. וחשוב בשבילי, העיקר בשבילי, זה להיות מחובר עם עשירייה ורק בתוכה אני יכול לגלות, להיות בטוח שאני מגיע למטרה.
לכן אנחנו צריכים להבין שכל התורה מדברת במיוחד רק על המעבר הזה, איך אנחנו עוברים ממצב שאנחנו נמצאים כמו בני יעקב שרבים ביניהם ולא רוצים להתחבר, לא רוצים להתכופף כלפי יוסף שרוצה לאסוף אותם, לחבר ביניהם, ומאין ברירה, שמרגישים שאי אפשר אחרת לחיות, להתקיים, זה נקרא שהרעב התגלה בארץ כנען, אז הם חייבים לרדת לאגו שלהם ולהתחיל לעבוד חזק עד שמכירים שהאגו הזה הוא אומנם מקדם אותם, אבל מצד שני הוא גם עוצר אותם ולא נותן להם להתחבר.
כאן מתחילים להרגיש את שעבוד מצרים ומתחילים להבין שההתקדמות שלהם יכולה להיות רק דווקא דרך קוצר רוח ועבודה קשה, כי אין להם כוחות לחיבור, אין להם כוחות להתקרבות זה לזה מצד אחד, מצד שני הם חייבים לעשות את זה. כי אם הם לא עוברים לדרגת האמונה אז הם נשארים בחזקת חיות, בהמות, לא בני אדם, כי "אדם" זה נקרא הדומה לבורא, שיש לו אותן התכונות כמו בבורא. לכן אותם אנשים שמרגישים שחסרה להם התעלות רוחנית, רצון להשפיע, להיות בנטייה להשפעה, ליציאה מעצמו, לצאת מהעור של הגוף, מעצמם, אותם האנשים ממשיכים להתקדם ומרגישים את השהות שלהם במצרים כגלות, שבע שנות רעב.
על זה בעיקר התורה מדברת, על האדם שנמצא בגלות ורוצה מתוך הגלות הזו להרגיש את מהות הגלות, שזו המציאות שלו ברצון האגואיסטי והוא לא יכול לברוח מזה, כמו שכתוב, שאף עבד לא יכול לברוח ממצרים אלא רק על ידי חיבור, שזה יבוא אחר כך אליהם. אבל מתחילים לגלות בתוך הגלות הזו עד כמה חסר להם חיבור ואיך להגיע אליו עד כדי כך שיגלו אהבה, זאת אומרת, חיבור שלם ביניהם.
לכן כל התורה בעצם סביב זה מדברת. היא מביאה את האדם להכרחיות להתחבר עם האחרים, בינתיים בקבוצה קטנה ואחר כך בקבוצות יותר ויותר גדולות, עד שאנחנו מגיעים למצב כמו שכתוב בתורה, "וכולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם"1 ו"ביתי", הכלי הכללי הזה נקרא בית, "ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים"2, זה כבר יהיה גמר התיקון.
לכן אנחנו צריכים להבין שחוץ ממצבים רוחניים התורה לא מדברת על שום דבר, רק על זה בעצם אנחנו לומדים וזה מה אנחנו מרגישים גם בחיים שלנו. גם האנשים שלא מבינים איך הם חיים, סתם חיים כמו שאנחנו רואים את האנשים בעולם הזה, הם גם חלקי הנשמה שלנו, כולנו, כל האנושות, ואנחנו צריכים בסופו של דבר לדאוג לכולם, שכולם יבינו שבחיבור בינינו אנחנו מגיעים לפעולות השפעה הדדיות, עד שנגיע פעם להרגשת חיבור כזו שנקראת "אהבה", התכללות כאיש אחד בלב אחד, וזה בעצם החופש, אותה יציאה ממצרים שעליה אנחנו מדברים.
בטח יהיו כאן בלבולים לאנשים שרוצים לחשוב על המצב שלנו, כי בסך הכול אנחנו צריכים להבין שבכלל, בכל התורה מדובר רק על האנושות שהולכת לקראת הבורא, שהם בעצם אדם אחד, ולא מדברים על איזו היסטוריה או גיאוגרפיה, כמו שכבר אמרנו על זה כמה פעמים, אלא מדברים רק על סך כל האנושות שחלק ממנה משתוקק להתקרב לבורא, לגילוי הבורא, והאחרים לא כל כך. כמו בגוף שלנו, יש לנו איזה חלק שמשתוקק למטרת החיים, להבין ולהרגיש במוח ובלב, וכל יתר הגוף חי כמו חיי בהמה.
לכן כך אנחנו נמצאים, אנחנו שייכים לדרגת החי ומפתחים בנו את דרגת האדם, הדומה לבורא. במה הוא דומה? מגדילים בו את הרצון לקבל האגואיסטי, והוא, האדם הזה או הגוף הזה, מפתח אותו כבר לרצון להשפיע, לאהבת הזולת, ובזה הוא הופך להיות דומה לבורא.
את כל היתר, אני חושב, אנחנו עוד נגלה במשך הכתבים האלו, העיקר להבין שמדובר על כולנו, על כל האנושות. שאנחנו מתקדמים לפי תהליך הנקוב מראש וכך אנחנו, בכל זאת, רוצים או לא רוצים יכולים רק לזרז את הזמן, כמו שכתוב "ישראל מזרזים את הזמנים", "מקדשים את הזמנים". אנחנו יכולים להשתתף בזה, ובזה דווקא, בהשתתפות שלנו למעלה מהתכנית שהבורא ברא ומבצע, אם אנחנו הולכים יחד עימו, אפילו רוצים לזרז אותה התפתחות, למהר, למשוך את הבורא ביד אחרינו, כמו שילד קטן מושך את הגדול אחריו, כך אנחנו צריכים להשתדל לעשות את זה.
כי בפעולה כזו, כשאנחנו מושכים את הבורא אחרינו כמו ילד שמושך את הגדול למה שהוא רוצה ולא יכול להשיג לבד, בזה אנחנו דווקא עושים נחת רוח לבורא. זו כל העבודה שלנו שאנחנו צריכים לעשות, לכן כל ההשתדלות שלנו צריכה להיות שאנחנו נלך קדימה ונמשוך את הבורא אחרינו. זה נקרא "נצחוני בניי". נשתדל להיות כך.
שאלה: עד כמה אנחנו צריכים להביא בחשבון את האנושות שאתה מדבר עליה עכשיו, או מספיק שנתעמק בפנימיות העשירייה וברקע קורה משהו גדול?
לא, אני חייב לדבר על התמונה הכללית, שכל האנושות הולכת לתיקון הכללי. כי אני גם מרגיש וכך אתם יכולים לראות לפי התהליך, שכל האנושות כבר לא כמו שהייתה, היא איכשהו מחוברת ואיכשהו מרגישה את עצמה שהיא שייכת לאנושות אחת, בהשפעה הדדית של כל חלקיה לטוב או לרע, כי כל החלקים תלויים בכל החלקים שלה, ולכן אנחנו צריכים על זה לדבר.
חוץ מזה אנחנו מדברים על המבנה של האדם. "אדם" זה האנושות כולה, הדומה לבורא, שצריכה להיות דומה לבורא. לכן כדאי גם על זה לדבר, אמנם אנחנו מתקבצים אחר כך בעשירייה, ורוצים בעשירייה לבצע פעולות, אנחנו גם צריכים לא לשכוח את כל האנושות ולהרגיש את עצמנו כמו חלוצים, שאנחנו הולכים ומושכים קדימה אחרינו את כל האנושות, וזו גם המטרה שלנו. כי זה שקיבלנו מהבורא רצון, נטייה לתיקון, לחיבור עימו, קיבלנו גם כדי למשוך אחרינו את כולם.
לכן אנחנו בזה מקיימים את הייעוד שלנו, למה הבורא נתן לנו את הרצון הזה ולאחרים לא, כדי שאנחנו נבצע את זה ולא נחשוב שאנחנו מיוחדים במשהו. חוץ מזה שהבורא נתן, יכול היה לתת לאחרים ונתן לנו, לכן אנחנו צריכים לממש את זה כמה שאפשר. וצריכים לכבד את כל באי העולם, לא חשוב כמה הם מפותחים או לא, כי כל חלק וחלק במערכת הכללית חשוב כמו כולם, כי היא מערכת שלמה, רוחניות זו שלמות. תא אחד יחסר בכל הכלי השלם, הכלי לא שלם, פשוט מאוד.
לכן זה נקרא "גמר התיקון", זה העיקר, ואנחנו גם צריכים לראות את זה כמטרה שלנו בסופו של דבר. ודאי לא עכשיו, אבל אנחנו רואים שכך אנחנו גם צריכים להתפלל, על אלו, ועל אלו, על כל העולם ועלינו בסוף. אחרי שאתה כולל את כל האנושות, את כל בני האדם אתה גם יכול להוסיף את עצמך ולפנות לבורא ולבקש. אחרת התפילה שלך לא תהיה שלמה, ולכן אנחנו לא מגיעים להצלחה בינתיים.
לכן אני חייב לדבר על הכול. ולא חשוב עד כמה שוכחים, זוכרים את זה, אבל זה שאמרתי משהו זה כבר נכלל בפעולה הכללית של הקבוצה שלנו.
שאלה: איך עשירייה יכולה למצוא את עצמה במצב של בהמה?
בין הבהמות יש כמה סוגים, , נגיד שניים, יש בהמות כשרות ולא כשרות. בהמות כשרות, שאותן אדם יכול לאכול, ובהמות לא כשרות, שאסור לאדם לאכול. מה זאת אומרת? שדרגת האדם יכולה להשתמש בבהמה הזאת כדי להתקיים ולעלות, לכלול בתוכה, בתוך דרגת האדם את דרגת הבהמה. כי יש דומם, צומח, חי, אז מהחי אנחנו עוברים לדרגת המדבר.
כך אנחנו משתמשים בבהמה שלנו. כמו עם עצמנו, כשאני משתמש בגוף שלי, בכל מה שיש לי כדי להתקיים, ובסופו של דבר להגיע למצב שהמוח והלב שלי יעבודו בעל מנת להשפיע לזולת ודרכם לבורא. ובזה אני נכנס לאותו מצב כמו הכוח עליון.
שאלה: אם אנחנו לא נגיע לגמר תיקון אם כל האנושות לא תגיע לשם, אז איך קרה שבעבר המקובלים הגיעו לגמר תיקון?
אני אענה לך, יפה שאלת. יש גמר תיקון פרטי, שזה לקבוצה, אפילו לעשירייה, כמו העשירייה של רבי שמעון, ויש גמר תיקון כללי ויש דרגות ביניהם, בהדרגה, שיותר ויותר נכנסים לגמר תיקון. כל אלו שלא נכנסו עדיין לגמר התיקון, הם לא מתוקנים בעצמם, אבל מי שנכנס לגמר התיקון הוא לוקח אותם ומתקן אותם בצורה פוטנציאלית.
לדוגמה, כמו שאנחנו היום מולידים ילדים, אז תגיד לי למה הילדים שלנו הם ראויים לחיות בדורנו, בכל החיים שלנו, עם כל המכשור, עם כל ההתפתחות האנושית, למה? כי הם נכללים איתנו. נכללים איתנו, ולכן כך זה קורה. זאת אומרת, ישנם תיקונים בהתכללות וישנם תיקונים שהם כבר באופן המעשי.
אנחנו עוד נלמד את זה לאט לאט, אבל אין לנו מה לדאוג. עוד מעט גם אנחנו, כשנייצב יותר את הכלי שלנו, נצא יותר להפצה רחבה ואז אתם תראו עד כמה שזה מעלה אותנו. שכל העלייה שלנו הרוחנית זה לא שאנחנו עכשיו רוצים להתקשר לבורא, זה רק קשר, זה כאילו שאנחנו תופסים שם איזה קרס, ואיתו תופסים את המקום שלנו בבורא. אבל אחר כך לעלות ולהתקרב אליו זה אך ורק במידה שאנחנו אוספים תחתנו את כל האנושות שהיא גם תבוא אחרינו. זה נקרא שגלגלתא עיניים לא יכולה לעלות למעלה, אלא על ידי זה ורק מתוך זה שהיא מעלה את האח"פ.
שאלה: איך האנושות תגיע לשלום הזה אחרי כל הרוע שעשינו זה לזה לאורך ההיסטוריה? איך נהיה אחים, בני הבורא?
אנחנו נגלה את האמת. אף אחד לא גרם לאף אחד שום דבר רע, כי לא הייתה בחירה חופשית ולא היינו חופשיים, ולכן כל הזוועות והרעות שהאנושות גרמה זה לזה. אנחנו נבין שזה לא אנחנו, וגם לא הבורא אלא זה היה גילוי היצר הרע שכך היה צריך להתגלות מפני שעל פניו אנחנו נגלה את היצר הטוב. ולכן בלי גילוי הרע במידות כאלה ובצורות כאלה לא היינו יכולים להגיע לטוב מפני שזה פשוט צורה הפוכה מהטוב ולכן בלתי אפשרי לגלות את האחד ללא השני. לא יהיה אף אחד אשם, גם הבורא לא יהיה אשם, אפילו שכאילו לפי השכל של היום אנחנו מבינים שהכול בא ממנו, "אין עוד מלבדו", אבל כך אנחנו נגלה.
אנחנו עדיין לא מסוגלים להבין את זה, להרגיש, אין לנו יכולת במוח ובלב לכלול את התמונה הזאת ולהצדיק אותה ולהסתכל עליה בצורה אובייקטיבית. לא יכולים. לכן יש כאלה דברים שאנחנו פשוט צריכים לעזוב עד שאנחנו נתפתח בעצמנו לדרגה כזאת שזה יהיה ברור לנו. אבל בסופו של דבר לא יהיה לך טענה על אף אחד, לא על השונאים, לא על האוהבים ולא על אף אחד, ותהיה רק אהבת הבריות ואהבת הבורא, שיחד זה נקרא "אהבת העולם".
שאלה: מה זה אומר להרגיש ולשמוע בלב?
שהרצון שלנו הוא כבר מתוקן בצורה כזאת שהוא נמצא במידה מסוימת בכוח השפעה. "כוח השפעה" זה נקרא כוח בינה, בינה זה נקרא שמיעה. אז אני מסוגל לפי זה לשמוע, מה שנקרא "לשמוע בקול דברו", שאני מסוגל בזה כבר לשמוע את הבורא, מה הרצון שלו, בדרגת השמיעה. זו כבר דרגה גדולה, זה כבר דרגה "לשמה". לפי זה שאני שומע, אני גם מקיים ומבצע את רצון הבורא מתוך הרצון שלי.
זאת אומרת, שמיעה זה גם נקרא הכנעה, גם הסכמה וגם פעולה מתוך הרצון שלי שנעשה כרצון הבורא. כמו שכתוב, "תעשה רצונך כרצונו".
אז אנחנו מבינים שאנחנו נמצאים בעצם בלימוד גלות מצרים, וחייבים ללמוד את זה טוב כי בעצם כל עוד שאנחנו לא מגלים את כוח ההשפעה בינינו אנחנו לא יוצאים ממצרים, אי אפשר להיכנס ולצאת כמו שאני עכשיו בגוף שלי. כשאנחנו נכנסים למצרים אנחנו כחיות, וכשאנחנו יוצאים ממצרים אנחנו כבר כאלה שמוכנים להיות בני אדם, דומים לבורא. עוד לא דומים, עוד לא קיבלנו תורה, עוד לא קיבלנו מאור המחזיר למוטב, אבל אנחנו מוכנים לזה כבר, מסכימים לזה. וכך אנחנו נתקדם.
בעצם זהו בתור הקדמה.
קריין: אנחנו קוראים קטעים נבחרים בנושא "מקוצר רוח ומעבודה קשה", ציטוט מס' 104.
מקוצר רוח ומעבודה קשה
""עבודה קשה" בעבודה נקרא, שקשה להתגבר ולצאת מתועלת עצמו, ורוצה לעבוד רק לתועלת עצמו. והוא נקרא רשע כידוע, שהוא שואל, "מה העבודה הזאת" של דלהשפיע "לכם", כלומר מה תרוויחו מזה. וידוע, ש"רשעים בחייהם נקראים מתים". נמצא, שעבודה קשה נקרא "מרור", שהאדם טועם טעם מרירות בזה, שמוכרח לעבוד לתועלת עצמו."
(הרב"ש. 524. "מהו בלע מרור לא יצא, בעבודה")
זאת אומרת, אני שומע שצריכים ללכת על מנת להשפיע, ואני לא מסוגל, אז בשבילי כל המאמצים האלה הם נקראים "מרור". אחר כך אני לאט לאט מסכים לעבוד בעל מנת להשפיע, ואז אני מחפש מה עוד לעשות, איזה פעולות שאני יכול להפוך אותן לעל מנת להשפיע. ואז בשבילי אפילו החיפוש הזה איפה יש לי עוד כאלו רצונות אגואיסטיים ביחסים ביני לעשירייה שאני יכול לתקן אותם, ואז אני עוד ועוד מחפש מה עוד לעשות, אז גם זה בשבילי כבר לא נקרא "מרור". אני כבר מתחיל לראות בזה דווקא מתיקות. אני מתחיל לאהוב את העבודה הזאת. בשבילי זה כבר לא מצרים.
זאת אומרת, להיות במצרים או להיות מחוצה למצרים זה תלוי בהרגשת האדם. זה לא גיאוגרפיה ולא היסטוריה ולא כלום. זה רק איך אני מתייחס לעל מנת להשפיע לחיבור. אם אני בעשירייה רוצה את החיבור, אז אני מתעלה למעלה מהמצרים. אני כבר לא נמצא בשליטת פרעה. ההפך. אני לוקח את העבודה שלו והופך אותה לעבודת הקודש. אני הופך את פרעה כבר לבורא. המצרים בעצמו הופך אצלי לארץ ישראל, לרצון שאני מכוון אותו לאל, לכוח עליון, וכך אנחנו מתקדמים.
לכן כשהייתה לי עבודה קשה זה אך ורק שהייתי מוכרח לעבוד לתועלת עצמי, ושהכוח העליון היה משפיע עלי והיה מחייב אותי כל הזמן לחשוב על עצמי, ואני רציתי לצאת ממנו ולא יכולתי. וכשבסופו של דבר על ידי חיבור בעשירייה, על ידי כל מיני עצות שהתורה נותנת אנחנו מתעלים מעל המחשבה על עצמנו, אני נכלל בעשירייה, אני "איש את רעהו יעזורו"3, אני מתחבר איתם, מקבל מהם כוחות, אז יוצא שכל העבודה הזאת שהייתה עבודת פרך, עבודה קשה, היא הופכת להיות דווקא להפך, לקלה, ואני מתעלה על ידה, שהעביות שלי מזדככת ודווקא אני עולה מדרגת המלכות לדרגת הבינה. ולכן קודם הייתי מוכרח לעבוד לתועלת עצמי, וכשמתעלה מעל זה, יוצא משליטת הפרעה, אז אני רואה שאני נמצא בשליטת הבורא.
שאלה: החלק הזה באנושות שלא רוצה לכוון את עצמו לעבר הבורא, איך אנחנו יכולים לעזור לחלק הזה בחיי היום יום בצורה מעשית?
על ידי זה שאנחנו נתקן את עצמנו, מתוך זה שכל חלק וחלק בשבירת האדם, מערכת אדם הוא נכלל על ידי השבירה בכל החלקים, שכל אחד מאיתנו כלול מכל האנושות וכך כל אחד ואחד באנושות. אתה יכול לקחת איזה אדם שחיי שם באמזונס, ביערות האמזונס וגם אצלו בתוך הנשמה שלו הוא כולל בתוכו נשמות של כל בני האדם שבעולם מכל הזמנים.
ולכן אם אנחנו מתקנים משהו בנשמה שלנו, מהרצון שלנו שמעלים אותו במקצת לעל מנת להשפיע, אנחנו בזה קשורים לכל האנושות וכל אחד ואחד מרגיש זעזוע. אומנם שלא בהכרה עדיין, בתת הכרה, אבל כל אחד ואחד ירגיש איזה שינוי. אולי לא מרגיש, אבל זה קורה עדיין מתת ההרגשה. לכן אנחנו מתקנים את כל העולם, וכשאנחנו מתקדמים אתם רואים את זה לפי התהליך שקורה באנושות, שמתקדמים מדינות מתורבתות, מפותחות, וגם יחד עם זה איכשהו מתקדמות גם מדינות אחרות. אנחנו חושבים שזה בגלל מסחר, תעשייה, כל מיני דברים, אבל לאו דווקא. זה גם בשכל, ברגש, בהתכללות בכל דבר. ולכן כך אנחנו כולנו נגיע. אנחנו לא מבינים עד כמה שאנחנו כולנו נמצאים ברשת אחת, והפנדמיות שעכשיו עוד יבואו כל מיני כאלה דברים, הם יצטרכו להוכיח לנו שאנחנו נמצאים ברשת אחת. ממש ברשת אחת. ואם מתגלה משהו בקצה אחד של כדור הארץ זה יתגלה גם בקצה השני. לגמרי כאילו שאין קשר ביניהם. הקשר ישנו. הוא לא תלוי בכדור עצמו, כדור הארץ, הוא לא תלוי באוויר, הוא לא תלוי בכלום. הוא תלוי ברשת הרוחנית שאנחנו כולנו בה נמצאים.
שאלה: האם אנחנו מתים ואחר כך רשעים בגלל שאנחנו רוצים רווח לעצמנו בעצמנו? ומתי נצא מהמצב הזה אם אפשר באמת לקרוא לזה מצב?
ברגע שאני רוצה לעשות פעולה על מנת להשפיע, להתחבר עם החברים כדי להגיע בזה למערכת במשהו דומה לבורא, כדי שאנחנו נקבל מהבורא איזו השפעה, לפי חוק השתוות הצורה, אז אם אנחנו מגיעים במשהו להיות כאחד על פני זה שאנחנו נגיד עשרה, אז לפי המאמץ שאנחנו עשינו כדי להיות במשהו כאחד, לפי המאמץ הזה אנחנו מושכים את ההשפעה מהבורא והוא מתלבש בנו, במאמץ שלנו להיות במערכת כאחד, ואז אנחנו מתחילים אפילו לגלות אותו.
לא בבת אחת, אבל בכאלה גישות, גיחות, אנחנו כן מתחילים לגלות אותו בינינו. וכך אנחנו מגיעים לגילוי הבורא לנברא. שהנברא זה כבר אנחנו כולנו יחד בעשירייה, והבורא זה סוג הקשר בינינו שמתגלה, של אהבה, של חיבור, ובו אנחנו כבר מתחילים להרגיש מה זה נקרא להיות בהשפעה הדדית, זה נקרא ב"אמונה למעלה מהדעת", למעלה מהאגו שלנו, מהרצונות שלנו ואז כך אנחנו מתקדמים יותר ויותר.
על זה מדברת כל התורה ובזה נמצאת כל האנושות, היא רק לא מבינה איפה היא נמצאת, כמו שאנחנו עדיין לא כל כך, אבל מתחילים ללמוד באיזו מערכת אנחנו נמצאים, וללמוד כדי לממש את זה, לבצע, לבדוק, לראות, לבצע ולשלוט. לקחת את כל הפעלת המערכת מהבורא עלינו, זה נקרא "נצחוני בניי".
שאלה: איזה עוצמה של תפילה אנחנו צריכים להגיע אליה, בשביל לקבל תגובה מהבורא?
זה לא תלוי כל כך בעוצמה כמו בטיב התפילה, שאנחנו רוצים להתחבר יחד כדי להיות מותאמים לבורא, דומים לבורא. שאם אנחנו מתחברים בינינו במידת מה כמו אחד, כמו הבורא, אז כבר אנחנו יכולים לפי זה לקבל ממנו השפעה, להרגיש אותו ששורה בנו.
כמו שאתה רוצה לקלוט איזה גל של רדיו נגיד, שנמצא באוויר ואתה מסובב את ידית המקלט ואז לפי זה שאתה משנה את הידית, אתה תופס את הגל הזה והגל הזה כבר מנגן בתוך המכשיר שלך. כך אנחנו צריכים לסובב את עצמינו יותר ויותר עד שנהיה במשהו דומים לבורא ואז אנחנו נתפוס את התכונה שלו בתוכנו.
בהתחלה זה ייקרא כאור הנפש, אחר כך רוח, נשמה, חיה, יחידה דנפש דנפש, וכך עד שאנחנו מגיעים לגמר התיקון שהבורא מתלבש בקשר בינינו השלם. ואז בהתאם לזה אנחנו נתחיל לגלות כמה שאנחנו קשורים לכל יתר העשיריות ומעבר לעשיריות לאח"פ, זאת אומרת שהם לא מסוגלים, לא רוצים להתחבר כל כך, אין להם חסרונות כאלה פנימיים, אבל אנחנו מחברים אותם כמו שנגיד גדול מחבר את הקטנים. זה יקרה ובקרוב.
שאלה: הוא כותב כאן בקטע שהמרירות כאשר אתה מרגיש שאתה צריך לעבוד רק למען עצמך והמצב הזה זה רק כשהבורא מתלבש באדם, או בעשירייה?
יש בזה שתי דרגות. יכול להיות שאני עושה איזו עבודה ואני מרגיש שאני לא מצליח ואז אני נמצא בהרגשה מרה, שאני לא מצליח בעבודה שלי. אז זה הרצון האגואיסטי, הרגשת הייאוש האגואיסטי. וגם זה טוב, גם זה מקדם אותי בסופו של דבר. שאני מתחיל לחפש למה בכל זאת אני לא מצליח, ואני נכנע מאין ברירה ומוכן לבצע מה שהמקובלים אומרים. אבל זה לוקח זמן, וזה בעצם גם "קוצר רוח ועבודה קשה" אבל עדיין אני נמצא בעל מנת לקבל.
וכבר העבודה מהצד השני, שאני רוצה להגיע להשפעה ולחיבור בינינו ועם הבורא ולא מסוגל, ואז גם אני מרגיש "קוצר רוח ועבודה קשה". יחד עם החברים אני כבר מתחיל לברר, איך אנחנו בכל זאת חייבים להתחבר כדי להשלים זה את זה לצורה כזאת, שלפחות באיזו דרגה מינימלית נהיה מותאמים לבורא בהשפעה הדדית.
כל ההתאמה שלנו לבורא, שינגן בנו כמו גל רדיו בתוך מקלט רדיו, זה עד כמה שאנחנו מסדרים את הקשר בינינו. כמו חלקים במקלט רדיו, שהם חייבים להיות מחוברים, הם חייבים להיות מכוונים לאותו גל שמופיע. ואז הגל הזה מופיע בהם ומנגן להם, זה נקרא גילוי הבורא לנברא. אז זה תלוי בקשר בינינו ולא כל כך בעוצמה, אלא בהתאמה בינינו כמה שאנחנו רוצים להשלים זה את זה, להתחבק, להתחבר. בהתאם לזה אנחנו בונים את המקלט הראוי לקליטה, קליטת הבורא בתוך הנברא.
שאלה: איך מחברים את עצמנו בהתאמה בינינו לבורא?
תרצו קודם להתחבר כדי לגלות את הבורא. תוכיחו לעצמכם שהקשר עם הבורא, יכול להיות רק מתוך הקשר שלכם, כמו שכתוב "מאהבת הבריות לאהבת ה'". אהבה זה סתם, זו דרגה עליונה ביותר של הקשר, אבל מספיק איזו דרגה קטנה במידת הקשר בינינו, שאנחנו מחברים את כל החלקים במקלט שלנו בינינו, אנחנו כבר מתחילים לגלות את קול הבורא בנו שמתחיל להתגלות.
זו טכניקה, זו מציאות, זה כך גם קיים בטבע הגשמי. רק כאן בטבע הרוחני, כל העבודה שאנחנו בעצמנו צריכים להיות אותם הרכיבים, שהם צריכים להתחבר ולכוון את עצמם לגל של הבורא, היינו להשפיע, לרצות להיות כך. ועם הבורא אנחנו רוצים להיות בהשפעה הדדית, ומתוך זה בהשפעה לבורא כביכול רוצים. והבורא עושה את התיקון, הוא עושה את הכיול שלנו שאנחנו נהיה מחוברים נכון, מכוונים נכון בצורה הדדית, שהוא יכול אז להתגלות ולהישמע מתוך החיבור בינינו. ממש כמו מקלט רדיו. ככה זה עובד.
תלמיד: כשאנחנו מתאספים עם החברים במהלך היום או אפילו עכשיו בשיעור, איך עלינו לחבר את הרצונות כך ששם ישמע קול הבורא, איך עושים את זה?
כל אחד צריך להתייחס לשני כמו שכותב רב"ש. ואז על ידי החיבור ההדדי שלכם, אתם יחד שמגיעים לקשר הזה צריכים לכוון את עצמכם לבורא. אז כל אחד צריך במשהו להתייחס לחבר כמו לבורא, וכך ביחס כזה אתם תתחילו להרגיש את הנטייה, כוונה, ערגה שלכם אליו. ואז ביחס כזה, זה נקרא "אור חוזר" שאתם מפעילים, אתם תרגישו איך שהוא מתלבש בזה.
שאלה: איך נדע שאנחנו מגשימים את רצונו של הבורא, איך נדע שאין לנו אינטרסים אישיים?
תשאל את החברים, תדבר איתם. כבר מזה אתם יכולים לברר האם אתם מכוונים לבורא או לא. יחד תחשבו, תדברו ותראו האם כן או לא, כדאי לכם לעשות את זה. האם אנחנו באמת משתוקקים לבורא? מה חסר לנו כדי לכוון את עצמנו יותר חד אליו? וכך אנחנו נעשה באמת לגלאי של הגל של הבורא, שצריכים לתפוס אותו כמו [במקלט] רדיו.
שאלה: אמרת שבהמה כשרה היא זו שמשתמשת ברצונות, ובנקודה מסוימת היא יכולה להתחיל לעבוד מהלב, לעשות עבודה רוחנית. אז הרצונות ההכרחיים שלנו אלה ששומרים לנו על החיים, יש איזו מידה שבה אפשר להשתמש בהם, או האם כשאני משתמש ברצונות האלו זה מאט את ההתקדמות שלי לעבר התיקון?
אני צריך להתנהג כמו שהגוף שלי דורש כדי להתקיים, גם אני וגם במשפחה, אבל כל הזמן להיות מכוון להשגת הבורא ודרך בניית הכלי להשגת הבורא. הבורא זה גל, אור מיוחד, שהוא מתגלה רק בכלי שמיועד לו. את אותו כלי אני צריך לסדר, להכין מהחתיכות, מהחלקים, זאת העבודה שלי עם החברים.
לכן אנחנו כמו קוביות נגיד, שכל אחד צריך להבין שאנחנו צריכים לסדר מעצמנו איזה מבנה, ואז הבורא שם יתגלה. המבנה לא גדול בסך הכול, אלא שאנחנו נרצה להיות ממש מחוברים למען כוח ההשפעה הכללי, הבורא שיתגלה בינינו. זאת אומרת, גם החיבור בינינו כשאנחנו מצרפים את הקוביות, הקוביות האלה צריכות להיות בנטייה לחיבור זו עם זו, למרות שכל קובייה וקובייה רוצה להיות אגואיסטית ולא להתקרב אפילו לשניה. וכמה שרוצים לחבר בינינו תהיה התנגדות יותר גדולה, ואנחנו למרות ההתנגדות צריכים לכבד את הבורא שעומד להתגלות בינינו.
אנחנו רוצים להעריך אותו, את אותה התכונה של השפעה, תכונה של אהבה, תכונת החיבור, שזה הוא, אז אנחנו כך רוצים להתקדם למצב שהוא יתגלה בנו לפי החיבור הנכון שלנו. זאת אומרת, כל אחד ואחד צריך לדאוג עד כמה שהוא נעשה יותר ויותר דומה לבורא בצורה פרטית, ואיפה זה מתבטא בחיבור שלו עם אחרים.
קריין: ציטוט 105.
"ענין עבודה קשה, היה זה שעם ישראל היו רוצים לצאת משליטת המצריים, שנקרא אהבה עצמית, שבזמן שהתגברו לעשות משהו בעל מנת להשפיע, תיכף באו להם מחשבות של המצרים, ששאלו שאלת רשע, מה עבודה הזאת לכם, לעבוד לתועלת ה', וכל פעם שהתגברו, תיכף באו השאלות של המצרים, וזהו נקרא "עבודה קשה", שהיה קשה לצאת משליטתם, כי המצרים היו מררו את חייהם."
(הרב"ש. מאמר 23 "מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה" 1989)
זאת אומרת, כמה שנתקדם בחיבור בינינו, אנחנו מתחברים איכשהו ומגלים עד כמה שעוד לא מחוברים. מעלים את עצמנו לרמת חיבור עוד יותר גבוהה, עוד יותר גבוהה, עד שמגיעים למצב שבחיבור מתגלה הבורא.
אז לא בבת אחת, "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי" זה נקרא. שבצורה כזאת אנחנו כן מגיעים לחיבור שבו כבר הבורא יכול להתגלות. איך? כיתרון אור על פני חושך. זאת אומרת, חייבים להיות שם רצונות גדולים של דחייה, אפילו של שנאה, ועל פניהם, למעלה מהם, רצונות של חיבור עד כדי אהבה אולי. ואז בפער ביניהם, בין מינוס לפלוס, אנחנו יכולים לגלות את הבורא. אז אנחנו הופכים להיות למקלט שהוא נעשה כדומה, כאדם דומה לבורא.
קריין: ציטוט 106.
"בזמן שהאדם צריך לקבל על עצמו לעבוד לשם שמים, עבודה זו נחשבת לשפלות, כי אינו מוצא בזה טעם של חשיבות. נמצא, שבזה שהמלכות היא בעפרא, שהוא דבר בלתי חשוב, זה היה הגורם, שתהיה עבודה קשה."
(הרב"ש. מאמר 16 "מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה" 1990)
מה שהבורא עושה, הוא כל הזמן מסתיר את עצמו יותר ויותר כדי שאנחנו נרצה לגלות אותו יותר ויותר. עד שאנחנו בונים מסך ודרישה לא לגלות אותו, כמו שבעל הסולם כותב תיזהרו לנגוע בו, להושיט לו יד. אלא שאנחנו רוצים לגלות אותו בכלים שלנו, לבנות את הדמות שלו בנו מתוך הרצון לקבל שלנו, שאנחנו הופכים אותו לעל מנת להשפיע.
ואז לפי השתוות הצורה אנחנו רק מגלים שכן, הגענו לצורת הבורא. שלא שאנחנו מקבלים את הבורא, אנחנו מגלים בתוכנו את צורת "בוא וראה". שאנחנו עשינו מעצמנו את התכונות האלו שזה כמו הבורא ובזה אנחנו מרגישים שהוא מתלבש בנו. זאת אומרת שאנחנו עשינו אותו, זה מה שהוא אומר "עשיתם אותי".
ורק כך אנחנו יכולים לקבל אותו, כי אחרת הנברא לא מסוגל ובכלל אי אפשר שיקבל את צורת הבורא בתוכו. אלא הרצונות לקבל שלנו שאנחנו עוברים איתם צמצום, מסך, אור חוזר, וכל ההתאמה לעל מנת להשפיע, אז מה שמתגלה בהם זה מה שאנחנו בונים מתוך הרצונות שלנו, זה יקרא אור עליון או בורא. ואחרת אנחנו לא מסוגלים אף פעם לקבל את הבורא בעצמו. גם הבורא בעצמו כשאנחנו אומרים את המילה בורא, זה "בוא וראה", זה לא כוח עליון ממש.
מה שקורה אחר כך, אחרי האלף השביעי, שמיני, תשיעי, עשירי, יש עוד עליות אחרי גמר התיקון, על זה אנחנו לא מדברים. ישנם רמזים מצד המקובלים קצת פה ושם שאנחנו לא מבינים היום, ולא כדאי על זה לדבר. רק לדעת שיש עוד ועוד עליות. שבסך הכול גמר התיקון שלנו זה גמר התיקון של הכלי השבור, אבל אחר כך יש עוד כמה דרגות בהשגה, בעלייה. ומה שקורה שם אנחנו לא יודעים, זה כבר משהו שאי אפשר לתאר ואפילו אין מילים לזה. נגיע וזה ייפתח גם כן.
שאלה: אנחנו מאתרים בינינו שהעבודה הזאת היא שפלה עבורנו ובגלל זה היא קשה לנו?
ודאי, לכן זה נקרא עבודת פרך ועבודה קשה. כי עבודה בעל מנת להשפיע זאת עבודה שאנחנו מזלזלים בה.
שאלה: אנחנו שמים לב שהעולם החיצון מאוד זקוק ללימוד שלנו כדי לזרז את הזמנים, מה עלינו לעשות כדי לזרז את הזמנים?
צריכים לעבוד על עצמנו כדי להתחבר, ואז דרכנו האור יעבור לכל האנושות.
שאלה: האם התהליך של השתוות הצורה עם הבורא עובר דרך תכונות מסוימות וכל פעם מוסיפים קצת, או שזה עובר בבת אחת כאשר עוברים את המחסום?
כל הזמן זה עובר יותר ויותר לאט לאט, בהדרגה. כל התהליך בתיקון הרוחני הוא עובר רק בהדרגה.
שאלה: מתחילת השיעור אני מנסה להקשיב לך, להתפלל עבור החברים, להיות בעשירייה, ואני מרגיש איך המצרים לא נותנים לי לעשות את זה. האם אני יכול בזמן השיעור לתת איזה סימן לעשירייה ולבקש מהם עזרה?
לא, אתה יכול לבקש פשוט בלי מילים ואתה תקבל את זה. לא צריכים לבלבל אותם, זה לא הזמן עכשיו לדבר אחד עם השני. אתם צריכים להתכלל בשיעור וכל הזמן בזמן השיעור לחשוב איך אתם עוזרים אחד לשני. אם יש לך קבוצה אתה חייב לחשוב עליה, איך שכולכם שומעים אותי, קוראים יחד קטע, שומעים הסבר, שואלים שאלות, יחד עם הכלי העולמי, וכך כל אחד ואחד רוצה להתכלל עם כולם. אם היינו עכשיו נכללים עם כולם היינו מגיעים לדרגות רוחניות גבוהות מאוד, הכול תלוי רק בהתכללות בינינו.
שאלה: איך מחזיקים ערגה שהולכת ומתגברת, וביחד שכל הזמן מתחזק?
זה הכול תלוי בכם. אם נותנים לכם השתוקקות, לא שאתם מפתחים אותה מלמטה אלא נותנים לכם מלמעלה זה גם כן לא כל כך טוב, זה סימן שאתם מפגרים בלהשתוקק לבורא. אל תחשוב שאם אתה מתעורר בהשתוקקות לבורא זה דבר טוב, זה הוא מעורר אותך, כאילו עושה את העבודה במקומך.
קריין: ציטוט מס' 107.
"בזמן שהמלכות היא בגלות תחת שליטת הקליפות, אז המלכות נבחנת אצלם, שהיא בחינת עפר, שהיא דבר בלתי חשוב. וזה נקרא "קוצר רוח", שאין המלכות יכולה לתת מצב רוח מרומם, כמו שצריכים להרגיש, בזמן שיושבים אצל המלך. נמצא, שקוצר רוח ועבודה קשה קשורים זה בזה. כלומר, שאם המלכות היא בעפרא, היינו בלתי חשובה, זה גורם עבודה קשה. כי בדבר, שאין בו טעם, אז כל רגע ורגע, שהאדם מתגבר ועובד, התגברות הזו היא קשה מאוד. ולא תמיד האדם מסוגל להתגבר"
(הרב"ש. מאמר 16 "מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה" 1990)
זאת אומרת הכול תלוי בחשיבות. עד כמה שהעבודה שלנו היא חשובה, שהיא מגיעה דווקא דרך החיבור שאנחנו לא נשכח את זה. ועד כמה שאנחנו נבין שאפילו עבודה בקוצר רוח ועבודה קשה היא גם כן חשובה, שתהייה קשה, העיקר שמתוך זה אנחנו לא ניפול אלא נתעורר לבורא לבקש ממנו כוחות חדשים כל פעם. אז הוא הפיל עלינו קושי בעבודה ואנחנו נבקש ממנו כוחות לעבודה, וכך אנחנו בסך הכול נתקדם אליו.
שאלה: אם לגמרי נגמרו הכוחות, עדיף לבקש עזרה מהעשירייה, להראות שנפלת, או בכל זאת לנסות ולהשתדל לעלות?
אדם אף פעם לא יכול להתקדם לבד, ולכן את השאלה שלך אני לא מבין. אתה שואל, "להתקדם לבד או להתחבר לעשירייה?". כל ההתקדמות שלנו היא בחיבור בעשירייה. ואם אני חושב שאני מתקדם לבד, לא דרך החיבור בעשירייה, אני עדיין לא מרגיש מה זה נקרא גלות מצרים, אני עדיין לא מרגיש איך אני מגיע לרוחניות. אני חושב שאני יכול להצליח להגיע לרוחניות, לבורא, בכוחות עצמי, וזה שקר וזו טעות גדולה, אני יכול להיות במאמצים האלו שנים רבות. עד שבכל זאת, "ויאנחו בני ישראל מהעבודה" זה נקרא, שאנחנו כבר מבינים שלא יכולים להצליח ואז אנחנו מבקשים מהבורא שהוא יציל אותנו, שיעשה חיבור בינינו. זה נקרא הצלה, חיבור בינינו. ואז אנחנו, במידת החיבור הזו, מתחילים לצאת ממצרים.
אנחנו צריכים להזכיר כל אחד לעשירייה את העיקרון הזה, שהתקדמות היא בחיבור בינינו. הוא אנטי אגואיסטי, אנחנו יכולים לעשות כל דבר חוץ מזה, ולכן אנחנו צריכים להזכיר זאת כל פעם לחברים. ואז בצורה כזאת אנחנו כן נתקדם, ומהר נעבור מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, מדעת לאמונה למעלה מהדעת, ממלכות לבינה.
שאלה: הוא כותב לנו בקטע שמלכות לא יכולה להיות במצב רוח מרומם. מה זה מלכות במצב רוח מרומם?
מלכות מתחברת לבינה ועולה לדרגת הבורא.
שאלה: איך נעבוד בעשירייה כדי לקלוט את שני התדרים האלה?
איזה שני תדרים? אני לא הבנתי.
תלמיד: דיברת קודם על מקלט רדיו.
תדר שלנו ותדר של הבורא? זה נקרא "תעשה רצונך כרצונו". שכמה שהרצון שלנו יהיה בלהשפיע לחברים, אם רוצים להשפיע זה לזה, אנחנו בזה מגיעים לתדר של הבורא, קולטים אותו, הוא מתלבש בנו. כך אנחנו מכיילים את עצמנו לגל שלו, לגל של השפעה.
שאלה: האם ביציאה ממצרים אנחנו ניפטר מכל המחשבות הזרות האלה של המצרים ותהייה לנו עבודה יותר קלה, או שיבואו עמים חדשים ויטרידו אותנו בעבודה?
לא, לא תהיה לך עבודה קשה יותר. אתה תצא ממצרים, לא יהיו לך יותר הפרעות, רק דרגות בהשגת הבורא.
שאלה: אמרת בתשובה לחבר, שלא יחשוב שאם הבורא מעורר אותו אז בהכרח זה דבר טוב. איך נראה דבר שבא מההתעוררות שלנו בשונה מהמעשה שלו, איך מבדלים?
אני לא יודע איך מבדילים, אני יודע שאנחנו צריכים כל הזמן להיות הראשונים. אנחנו צריכים להשתוקק כל הזמן להיות הראשונים לעורר את הבורא בקשר אלינו. ולא לעשות חשבון.
שאלה: כותב לנו רב"ש בקטע הזה, שההתגברות היא תמיד קשה אבל לא תמיד האדם מסוגל להתגבר. ובדרך כלל הוא כותב במאמרים שלו, שלא ניתן לאדם יותר ממה שיכול להתגבר עליו. אז על מה מדובר כאן?
אדם אף פעם לא יכול לעשות שום דבר בלי עזרת ה'. ואם נראה לו שהוא יכול לעשות, זה שקר, זה סימן שהוא לא מבין את המצב, את הסיטואציה הזאת. אלא אך ורק כשהוא רוצה להתקדם ורואה שלא מסוגל, והוא מתחבר לעשירייה עוד יותר וצועק לבורא עוד יותר, אז הוא מקבל כוחות ומתקדם. זה בעצם התהליך, ולא אחרת. אף פעם באדם אין כוח לעשות צעד קדימה. מאיפה יהיה לו? הוא לא מקור של כוח השפעה.
שאלה: מדוע בזמן האחרון יש רציחות ושנאה שמופיעים יותר ויותר, האם זה גילוי הרע או בגלל שאנחנו לא מושכים מספיק אור?
אנחנו כל הזמן מתפתחים באגו שלנו, גם האנושות כך. אנחנו רואים עד כמה האנושות עושה מיום ליום שטויות יותר ויותר, ועד כמה היא נכללת בכל הדברים הרעים. ואנחנו צריכים להרגיש את עצמנו אחראים על כל זה, ממש אחראים על כל זה, ונקווה שאנחנו נצליח. צריכים להבין שרק בחיבור בינינו אנחנו יכולים להראות לאנושות מהי הדרך הנכונה למקור החיים.
קריין: ציטוט מספר 108.
"כתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", מאיזה עבודה מדברים, הוי אומר מעבודת ה', שזה נקרא, עבודה קשה, היות שהיה קשה להם לעבוד בעמ"נ להשפיע, מטעם שהמצרים, ופרעה מלך מצרים, השפיעו להם מחשבות ורצונות שלהם. כלומר היות שקליפת מצרים הוא בעיקר אהבה עצמית, לכן המצרים שלטו על עם ישראל, שגם עם ישראל ילכו בדרך שלהם, הנקראת, אהבה עצמית, והיה קשה לישראל להתגבר על מחשבות האלו, וזהו שכתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה"."
(הרב"ש. מאמר 14 "הקשר בין פסח, מצה ומרור" 1987)
אנחנו רואים שיש הרבה אנשים, קבוצות, כל מיני אינטרסנטים כאלה, שרוצים למשוך אותנו להתנהגות שלהם, למטרות שלהם. ואנחנו בשלנו, אנחנו לא שייכים, לא לדתות, לא לאמונות, לא לכל הטקסים, לשום דבר. כל העבודה שלנו היא רק עם הרצונות שלנו, הכוונות שלנו שהכול בפנים, לכן זה נקרא "פנימיות התורה". רק בזה אנחנו צריכים להיות עסוקים, איך אנחנו מגיעים למצב שכל הכוונות והרצונות שלנו כולם מחוברים ומכוונים רק לטובת הזולת כדי להביא לו גילוי הא-לוהות, וכך לכולם. ודווקא בחיבור בינינו, כמה שיהיה יותר עוצמתי ורחב, כך אנחנו נגלה את הבורא בצורה ישירה ואמיתית.
קריין: שוב ציטוט מספר 108.
"כתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", מאיזה עבודה מדברים, הוי אומר מעבודת ה', שזה נקרא, עבודה קשה," כי זה להידמות לבורא. זה נקרא "עבודת ה'". להגיע להשתוות, להזדהות. "היות שהיה קשה להם לעבוד בעמ"נ להשפיע, מטעם שהמצרים, ופרעה מלך מצרים, השפיעו להם מחשבות ורצונות שלהם. כלומר היות שקליפת מצרים הוא בעיקר אהבה עצמית, לכן המצרים שלטו על עם ישראל, שגם עם ישראל ילכו בדרך שלהם, הנקראת, אהבה עצמית, והיה קשה לישראל להתגבר על מחשבות האלו, וזהו שכתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה"."
(הרב"ש. מאמר 14 "הקשר בין פסח, מצה ומרור" 1987)
אלה שרוצים להגיע באמת לחיבור ודרך החיבור להשפעה לבורא הם מרגישים את עצמם יותר ויותר בקושי להתקדם לזה. כי כל פעם הרצון לקבל יותר גדול, ועוצר אותם, מבלבל אותם, וכל יום אדם קם עם ראש חדש אגואיסטי, וכל רגע ורגע הוא שוכח ושוב מתעוררות בו רשימות אגואיסטיות מהשבירה, וכך זו העבודה.
אמנם אנחנו כבר קיימים בשלבים כאלו שאנחנו יכולים עם הרגש, עם השכל שלנו, עם ההתפתחות שלנו לראות את התהליך איך שהוא עובר על כולם, על כל האנושות, עד כמה שזה יוצא מהקבוצה הקטנה וכן הלאה, אבל בכל זאת, אנחנו עדיין נמצאים בעבודה קשה. והעיקר, אם אנחנו נראה את המטרה שהיא כולה מושגת בחיבור בין כולם, ורק בזה אנחנו מגלים את הכוח העליון האחד לכולם, אז נצליח.
קריין: ציטוט מספר 109.
"הכבדת הלב שנעשה לפרעה, הוא בכדי שיהיה מקום לקבל צורך על האורות העליונים, מה שאין כן אם לא תהיה להם עבודה קשה, לא יהיה להם צורך לאורות הגדולים.
כי מי שהולך להילחם עם השני, עם היד או עם מקל, אין להשני צורך לקבל נגדו טנק או תותח. ומשום זה, בכדי שיהיה לתחתונים צורך לקבל אורות גדולים, מוכרחים לעמוד כנגדם קליפות חזקות, ובכדי לשבור אותם, האדם מחויב להמשיך אורות גדולים, אחרת היה מסתפק במיעוט. נמצא, ששליטת פרעה גורם על ידי הכבדת לבו, שימשיכו אורות גדולים. "
(הרב"ש. מאמר 14 "הקשר בין פסח, מצה ומרור" 1987)
כן. ככל שמתקדמים יש מצד אחד עביות יותר גדולה, מצד שני אורות יותר גדולים וגם ניסיון, אז בהתאם לזה יש תומכים בהתקדמות ויש מתנגדים להתקדמות, כשבין שני הכוחות האלה אנחנו צריכים כך לכוון את עצמנו לבורא.
שאלה: אנחנו נתקלים בהכבדת הלב, אבל זו עדיין לא הבטחה שאנחנו מושכים את האור.
למשוך אורות אנחנו יכולים רק על ידי התאמצות בחיבור בינינו, אין אמצעי אחר. רק על ידי מאמץ להתחבר על פני כוחות הדחיה ההדדיים בינינו, אנחנו בונים מצב שיש כוחות דחייה מאוחדים שלנו, וכוחות חיבור שאנחנו רוצים לפתח על פניהם, על פני כוחות הדחייה, וההבדל בין שניהם, בין מינוס ופלוס נותן לנו אותו הכלי שהוא דורש את האור, מושך את האור ומכיל את האור.
אלה דברים טכניים, כך זה בכל דבר, אין כאן שום דבר מיוחד. רק מה שקורה כאן זה מפני שזה עם הרגשות שלנו, לכן זה קשה.
תלמיד: איך כל פעם אנחנו דווקא מתנגדים להכבדת הלב?
כל פעם, אם אנחנו רגישים, אנחנו מרגישים בתוך העשירייה עד כמה כל פעם יש לנו התקררות ביחסים בינינו, ואנחנו צריכים בכל זאת להבין שזה בא מלמעלה על מנת שאנחנו נחמם את הקשר הזה בינינו. עד כדי כך שהפער בין דחייה וחיבור, בין מינוס ופלוס, יהיה בעוצמה כזאת, שבו יכול להתגלות האור העליון.
כמו שאנחנו לומדים בכלי רוחני. יש עביות, עליה צמצום, עליה מסך, עליה אור חוזר, ואז באור חוזר הזה יכול להתגלות האור העליון.
תלמיד: האם אפשר להגיד שאותה התקררות שמורגשת זאת העביות? מה זה אומר צמצום ומסך אחרי זה?
כשאתה עושה על הכוונה על מנת לקבל צמצום, אתה לא רוצה להשתמש בזה, אמנם שיש לך לזה נטייה, אתה מצמצם את זה, ודווקא רוצה להשתמש ברצון לקבל שלך בדחיה, בעל מנת להשפיע, לטובת הזולת. זה נקרא "אור חוזר".
ודרך הזולת זה מגיע לבורא, כי הוא בעצם מעמיד לך את כל הזולת, שנדמה לך שכל העולם נמצא לפניך, אבל בעצם זה הבורא עושה לך. ולכן כשאתה משפיע לחברים, משפיע לעולם, זה כך נראה לך, אבל אתה משפיע לבורא.
שאלה: איך אנחנו יכולים להרגיש צורך באורות גדולים בעשירייה בינינו? מה זה אומר להרגיש צורך דווקא באורות גדולים?
תיקונים גדולים אנחנו צריכים. אם באמת אנחנו לא מסוגלים להגיע לחיבור בינינו, אנחנו דורשים יותר ויותר את המאור המחזיר למוטב. הבעיה שלנו שאנחנו לא רוצים להתחבר, ומבינים שלא רוצים להתחבר ועוזבים את זה בשקט.
אנחנו צריכים להילחם בזה ולדרוש מהבורא שכן יחבר בינינו ובחיבור בינינו הוא יתלבש. אין כאן יותר מבעיה פסיכולוגית, אפילו לא רוחנית, פסיכולוגית, שאנחנו צריכים להבין שאנחנו חייבים להתחבר בינינו ואז הבורא בזה יתלבש.
אז מה יותר חשוב? להיות לא מחוברים או לגלות את הבורא בינינו? צריכים כל הזמן לברר את זה, וכך "איש את רעהו יעזורו", "קנאה, תאווה וכבוד מוציאים אדם מהעולם", כל האמצעים שאנחנו למדנו.
שאלה: אמרת היום שהבורא צריך לחבר אותנו כדי להעביר אור לכל האנושות? האם זה נקרא למשוך אורות גדולים כשאנחנו דורשים חיבור כדי להעביר אור לעולם כולו?
גם זה טוב. צריכים לחשוב גם על זה, כי אנחנו נמצאים כבר בתהליך של גמר התיקון, אז אם אנחנו חושבים על התיקון הכללי זה עוזר לנו לייצב את עצמנו נכון.
שאלה: אמרת שזה כמו מינוס ופלוס. עושה רושם שאין איזון בין המינוס והפלוס, כמו אלקטרון שמשתולל מסביב לאטום. המינוס, החיסרון שלנו הוא כזה חסר מנוחה, האם אנחנו צריכים לאזן את זה קצת עם קו ימין?
אנחנו יכולים לאזן את זה בקלות, אם אנחנו נעשה את זה בקבוצה. אין שום בעיה. רק הבורא שנותן לנו את הנתונים, הוא מתייחס אלינו כלקבוצה, ואנחנו לא מתייחסים אל עצמינו כלקבוצה, ולכן קשה לנו. הפער בין זה שאנחנו נתחבר ובין זה שאנחנו לא מחוברים, הפער הזה זו בדיוק הרגשת הגלות.
תלמיד: ואיך אנחנו מנצלים את הקבוצה בצורה הזאת בכדי להגיע יותר לאיזון?
אנחנו רוצים לעורר את כולם להיות יחד באותה תפילה, באותה נטייה בלהתקשר לבורא, זה הכול. ודווקא ההפך, מזה שאנחנו לא מחוברים אנחנו יכולים להעלות מ"ן והבקשה הזאת היא פי תר"ך פעמים יותר גדולה ממה שהיינו אם היינו מחוברים.
לכן יוצא לנו שהבורא ששבר אותנו נותן לנו בזה כוח לדרוש ממנו פי תר"ך פעמים יותר ממה שהוא בעצמו ייצב. אם אנחנו צועקים מתוך השבירה הצעקה שלנו היא מאוד גדולה, מאוד עוצמתית.
שאלה: בגלאי רדיו בטיונר יש פילטר כזה שמסנן רק את התדר שנחוץ ומוריד את כל התדרים הלא נחוצים. איזו עבודה כל חבר צריך לעשות בעשירייה בשביל להתרכז בתדר?
לחשוב רק על החיבור, ואז יהיה בסדר גמור. אז אנחנו ניכנס לתדר אחד יחיד ואז הבורא יתלבש בנו. אם אנחנו נייחד תדרים תדרים אז אנחנו נרגיש את הבורא.
שאלה: התלות ההדדית מגיעה במצרים או אחרי שאנחנו יוצאים ממצרים?
אנחנו צריכים עוד במצרים להרגיש עד כמה אנחנו תלויים זה בזה, אחרת אנחנו לא יוצאים. מה זה נקרא יוצאים? מתעלים מעל האגו ומתחילים להתחבר בינינו. כשאנחנו מגיעים אחרי זה למדבר סיני אנחנו מתעלים מעל השנאה בינינו להיות כאיש אחד בלב אחד, אחרת אנחנו לא יכולים לקבל את האור העליון שנקרא "תורה". זה עוד לפנינו, ודווקא בקרוב אם אנחנו נתאמץ לצאת מהפרוד שנקרא מצרים.
שאלה: האם במצרים יש רשימו של הערבות לפני הר סיני?
כן. כל הרשימות עד גמר התיקון כבר נמצאות בנו ואנחנו רק צריכים לגלות אותן אחת אחת. בהתאם לכמה שאנחנו משתוקקים לחיבור מתגלה רשימו, הרשימו הבא, הרשימו הבא וכך אנחנו מתקדמים.
שאלה: ביציאת מצרים הם עוד לא קיבלו את התורה, אז איזה כוח הוציא את עם ישראל ממצרים?
צעקה, רצון עז שהם רוצים בכל מחיר לצאת מעל מנת לקבל, זאת אומרת להתחבר ביניהם במה שלא יהיה, זה נקרא שלא רוצים להישאר בדרגת בהמה אלא להיות אדם, הדומה לבורא. שרק בזה שאנחנו נתחבר בינינו אז אנחנו מקבלים את דמות הבורא ולפי זה הוא מתלבש בנו כמו בגלאי רדיו שדיברנו. אין לנו שום אפשרות אחרת, זה נקרא "יציאת מצרים". שאנחנו בורחים מהפרוד בלילה, בחושך, שאנחנו מרגישים את המצב הזה כמו לילה וחושך ולברוח ממנו רוצים בכל מחיר, ולא חשוב לי מה יהיה קדימה אפילו שאני קופץ לים סוף, טוב לי.
תלמיד: אחרי שקיבלו את התורה כל השינוי הוא בזכות זה ואין עניין של מאמץ אישי של האדם?
מאמץ קבוצתי, השתתפות שלי בקבוצה זה מה שהבורא מרגיש. הוא לא מרגיש אותי נפרד, אלא ככה זה נראה לנו באגו שלנו, לכן האגו שלנו סובב אותנו כל הזמן ואנחנו לא יכולים לצאת ממצרים. כשאנחנו מגלים שיציאה זה רק דרך החיבור, שבתוך החיבור אנחנו מגלים את השנאה, את ארץ ישראל, את הבורא, את הכול אנחנו מגלים בתוך החיבור, זו בעצם ההצלה.
שאלה: במשך השיעורים מגיעות לנו הרבה מחשבות ודאגות על גשמיות, האם אלה הקליפות שעלינו לשבור כדי להמשיך לעבוד באמונה למעלה מהדעת?
כן. אנחנו צריכים בכל זאת גם לעבוד ולסדר את הגשמיות אבל זה הכול כדי לקיים רוחניות.
שאלה: אני עובד עם חולים עכשיו במגפה הזאת וזה גורם לי להרבה דחייה כלפי העולם, איך אני יכול לעבוד עם הרגשות האלה בעשירייה כדי להתקדם בכוונה על מנת להשפיע?
אתה צריך להתייחס אליהם כמו שהבורא נותן לך אפשרות לעזור לאנשים ובכל זאת בתקווה להביא אותם אם לא בגלגול הזה אז בגלגול הבא, להתקרבות לבורא.
שאלה: אמרת קודם שזה שינוי פסיכולוגי ולא רוחני שצריך לקרות בנו כדי שנבין שאנחנו חייבים להתחבר, אז מה גורם לשינוי הפסיכולוגי הזה להתרחש?
רק התחברות שלנו בקבוצה, הידברות בינינו, קריאת מאמרים יחד, לעבור על השיעור שוב יחד, אם את כל זה אנחנו עושים יחד זה מקרב בינינו ובונה מאיתנו כלי לגילוי הבורא. הבורא לא יתגלה אלא רק בקשר בינינו.
שאלה: מהו חופש הבחירה שלנו בקבוצה?
הבחירה החופשית בעשירייה זה רק להיות בנטייה לחיבור. אין יותר מזה.
שאלה: האם נכון להזכיר מתוך ניסיון אישי לחברים שנראה שהם טועמים טעם מר, שמתקשים בכל תחומי החיים הגשמיים, שאם הם יחזקו את הקשר שלהם עם העשירייה, עם שיעורי הבוקר, זה יעזור להם. האם נכון לחבר את שני העולמות?
לא נכון. אתה לא יכול להבטיח להם את זה ולדבר על זה. אנחנו צריכים רק לדבר על החיבור בינינו להשגת הבורא. ובזה שבהשגת הבורא נגיע לחיים טובים גשמיים על זה אנחנו לא מדברים. ודאי שהחיים הגשמיים יהיו פחות חשובים לנו, אבל לא שהם בעצמם יהיו יותר טובים. אתה לא יכול להגיד תראו, זה מקובל והוא מרוויח מיליון דולר, וזה לא מקובל והוא מרוויח אלף דולר. אין דבר כזה.
תלמיד: איך לפני שאני פונה לחבר, אני בודק שזה מדאגה ולא מביקורת?
תתייעץ עם אחרים. אל תפנה אליו לבד.
שאלה: כבר הרבה זמן אנחנו שומעים, שבאמת החיבור והתפילה האמיתית יכולים להיות רק מתוך מה שנקרא "דחייה". איך נלמד ממך לעבוד בצורה יצירתית, בשמחה, באהבה, עם הדבר הזה שהוא כאילו הפוך מהטבע, איך לאהוב את הדחייה?
אני יודע שדווקא על פני זה אני יכול לפנות לבורא ולהתקדם עוד צעד. העבודה שלנו היא לא במישור, היא תמיד בעלייה ועלייה היא תמיד נגד קושי. ולכן אני בכל פעם צריך לייצב את עצמי בצורה כזאת. בכל יום ויום יש ירידה ואחר כך התעוררות, ואחר כך עלייה, וגם אני כך מרגיש. אין דבר כזה, אין יום אחד שאני לא מרגיש אפיסת כוחות, ישנה תקופה שכך צריכה לעבור. אנחנו צריכים להתכלל מכל המצבים, אבל העיקר שאחרי שאני מסדר את כל המצבים נכון, אני מגיע לשלב הבא.
תלמיד: אז איך לא להיבהל מהדחיות האלו, ואנחנו רואים עליך שאתה תמיד דווקא שמח, בכל דבר, עם כל הדברים שבאים אתה שמח לעבוד. איך ללמוד את האהבה הזאת להפכיות הזאת?
נעים לי שאתם רואים אותי ככזה, אבל תאמין לי שזה לא תמיד. זה לא תמיד, וכשהייתי ליד הרב"ש ראיתי גם הרבה מאוד מצבים שרחוקים משמחה. אבל את זה חייב אדם לעבור כי אחרת איך הוא יעלה? זה חייב לעבור עליו בכל פעם, "אלף פעם ייפול צדיק וקם"4. זה חייב להיות. לכן אני אולי לא מופיע לפניכם במצבים כאלה כי אין לנו הזדמנות, אני מכין את עצמי לשיעור, אני קם נניח שעה וחצי לפני השיעור ומכין את עצמי, וגם כבר מאתמול, אני יכול להראות לך איך אני עובר על הפסוקים האלה שאנחנו עכשיו קוראים, איך אני "מתקן" אותם, מקלקל אותם בעצם, אבל אני עובר עליהם, אני מתאים אותם להבהרה שלי, למה שאני רוצה להדגיש יותר, אני מכניס בהם את המילים שלי, הופך אותן למודגשות, כל מיני כאלה דברים. הכול כדי [שאוכל] לדבר בצורה יותר משכנעת, שאהיה יותר מובן. אני צריך לקחת בחשבון שזה לא כמו אצל רב"ש או בעל הסולם, שכתבו לקבוצה קטנה של תלמידים, אני כותב או מדבר כאן לאלפים, ואני רוצה שכולם יבינו.
צריך להיות מוכן. אבל זה שאדם לא נבהל מזה שהוא נכנס לאיזו ירידה, [זה בסדר], ההיפך, אני מצפה לירידות לא פחות מלעליות. כי ירידה נותנת הרגשה אמיתית, איפה אני? מה אני? שאני לא יודע כלום על עצמי, אני צריך ללמוד את עצמי, בירידה דווקא אני לומד את עצמי.
תלמיד: אז ברגע הראשון כשבאה הדחייה וההתקררות הזו ואני מקבל רגליים קרות, איך לא להיבהל ולא לברוח? תן צעד מהחיים כאילו, מה אתה עושה שם?
לא, חייב להיות בכל זאת למעלה מזה קו, עד סוף החיים ומעבר לזה עד גמר התיקון שבו אני נמצא. נופל? נופל מאותו קו. קם? קם לאותו קו. לאן אני הולך? לאן אני יכול לבורח? תגיד לי. אין. בכל האנושות כולם עוברים אותה הדרך וטוב שמראים לנו עד כמה אנחנו לא בדיוק באותו קו. נפילה היא לא נפילה, היא גילוי של הטעות במדידה, בתהליך שלך, בהליכה שלך. מעלים את הדיוק שלך, הטווח שלך, לבדיקת ההתקדמות שלך. אז קודם היית רגיש לאחד חלקי עשר, ועכשיו אתה רגיש לאחד חלקי עשרים, לאחד חלקי שלושים. מעלים את הרגישות, שלך יותר ויותר. ואז מכיילים אותך יותר ויותר נכון לקבוצה, לגמר התיקון.
תלמיד: מהו הקו הזה שסיפרת שהוא תמיד מעל כול העליות והירידות?
זה קו החיים. שבו אני רוצה להתקדם, שאני מרגיש שאני חייב להתקדם בו מה שלא יהיה, אני מזה לא יכול לצאת. את זה לקחתי על עצמי ואני הולך, כי זה הטבע, זה הכיוון שהטבע מתקדם וכך הבורא מושך אותנו כולנו, וזה שאני רוצה לברוח כמו בהמה שבורחת הצידה, נראה לה ששם הירק יותר יפה, [רוצה] להסתובב שם על הדשא, בסדר גם זה קורה לפעמים עם בני אדם, אבל בסופו של דבר חוזרים לקו. לכן אני צריך להכין לעצמי "שופטם ושוטרים תתן לך בכל שעריך", כשאתה יכול לצאת אז בשערים האלה אתה צריך להכין לך שופטים ושוטרים, שיעזרו לך, הקבוצה תתקשר אליך, תגיע שעה מסוימת שלפיה תצטרך להתחבר אליהם, לקרוא איתם איזה מאמר, לדבר על התכלית וכן הלאה, חובה שיהיה, זה חייב להיות לפי שעון ושעות שנקבעו מראש.
שאלה: מה לעשות אם בזמן השיעור דווקא אני מרגיש הכבדת הלב?
אז מה, מצוין, אז דווקא כבר עכשיו מיד אני נמצא עם החברים ועם הכול ויש לי הכבדת הלב, לא בא לי, לא מעניין אותי, אני מרגיש עייף, אני מרגיש חוסר התעניינות בזה, חוסר עניין, אז מה? זה מקום לעבודה דווקא.
תלמיד: זה כאילו מתחת לאף ואין לך שום כוח אפילו להרים יד, לעשות משהו.
נכון. אז מה לעשות? תסגור עיניים ותירדם כמה דקות אפילו. רק לא לברוח, לא לצאת מהמצב, לא מהמחשב, לא מהקבוצה, משום דבר, לא פיזית. פנימית? אז מנתקים אותך, אם אתה לא יכול לעשות שום דבר אז תתנתק לכמה דקות אבל לא לצאת פיזית מהמקום. לא ללכת למיטה ולא שום מקום. ללמוד מהבורא איך הוא משחק איתנו.
שאלה: איך להתגבר על מצבי הרוח שלא ישפיעו ויפריעו בעבודה?
על ידי חיבור בעשירייה, מה אתה שואל דברים כאלה, אין לך שום דבר חוץ מזה.
שאלה: למדנו מה זה שמצרים מכבידים על ישראל מה זה שהבורא הכביד את לב פרעה?
זה נקרא שנותנים לנו הכבדת הלב בכל מיני צורות, מרגישים את זה. מה זה, מעלים רצון לקבל וזהו.
שאלה: האם המחשבות שהמצרים השפיעו לישראל, זה דומה להשפעת הסביבה המודרנית של הטכנולוגיה וכל מה שאנחנו מקבלים בנוגע להצלחה של העולם הזה?
לא, הרבה יותר גרוע, זה שמושכים אותנו על ידי כל מיני הצלחות גשמיות זה דבר אחד, אבל זה שנותנים לנו הכבדת הלב בהתקדמות בדרך הרוחנית זה דבר שני. המצרים פועלים בצורה כזאת שהם אומרים שבדרך הרוחנית אתם לא תצליחו. זה נקרא הכבדת הלב. אם הם מעלים לך חשיבות בהתפתחות הגשמית, בטכנולוגיה, בבית בכל מיני דברים כאלה, כאן בכלל לא פונים לישראל לישר-אל אלא פונים לבהמה שבך.
שאלה: אם אנחנו לא יכולים להרגיש את הבורא בצורה פרטית, איך משה הרגיש אותו?
אין לנו שאלה על משה. אנחנו נגיע למצב שאנחנו נרגיש מה זה בנו משה, איזה כוח זה בנו, ואז זה יתברר לנו.
קריין: ציטוט מס' 110.
"בזמן שהאדם מתחיל בעבודה, הוא מתחיל בשלא לשמה, היינו לתועלת עצמו. ואח"כ הוא מתחיל להבין, זה שהוא עוסק בשלא לשמה, זוהי רק סגולה, שע"י זה הוא יגיע לשמה, כמו שאמרו חז"ל, "שמתוך שלא לשמה באים לשמה, מטעם שהמאור שבה מחזירו למוטב". והוא מאמין בזה, שבסופו של דבר הוא יגיע לשמה.
ואח"כ האדם הולך עוד שלב אחד קדימה. ומתחיל להשתדל, ועושה מעשים שיביאו אותו לשמה. כלומר, שמתחיל להבין, שצריכים לעשות מעשים, ולכוון, שהמעשים האלו יביאו אותו לדרגת לשמה. ונותן חשבון לעצמו, עד כמה שהוא כבר זכה בעניין לשמה.
אז הוא מתחיל לראות את האמת, איך שהוא כל כך מרוחק מעבודה דלהשפיע. ורואה, כל פעם יותר, איך שהוא משוקע רק באהבה עצמית. ורואה, שכל יום הוא הולך אחורה. אז מתחילה העבודה שלו, שהוא רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, בשם עבודה קשה."
(הרב"ש. מאמר 16 "מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה" 1990)
קריין: ציטוט מס' 111.
"בעבודת ה', בזמן שהאדם מתחיל לעבוד בעבודה דלהשפיע, וחושב, לפי סדר עבודה בכל יום ויום מתקדמים והולכים קדימה, אז האדם אומר, שכדאי להמשיך בעבודה זו דלהשפיע, כי בטח הוא ילמד את המקצוע הזה, באופן לדעת איך לעשות כל דבר רק בשביל לשם שמים.
מה שאין כן כשהוא רואה, לאחר שהשקיע כמה זמן בעבודה זו, ולא די שהוא לא מתקדם, עוד הולך אחורה, אז הגוף אומר לו, חבל על הכוחות שאתה משקיע בעבודה זו, כי זה לא בשבילך עבודה זו, כי לעבודה זו צריכים בעלי כשרונות מיוחדים, ובעלי אמיצי לב, ולכן לך לפרנסה אחרת, היינו תעבוד כמו כל הכלל, ואל תהיה יוצא מהכלל.
נמצא, שזה נקרא "עבודה קשה", היות שבכל עבודה, שהוא רוצה להתאמץ וללכת בעבודה דלהשפיע, הגוף לא נותן לעבוד, בזה שעומד נגדו עם טענות צודקות. ובאמת בתוך הדעת הוא צודק מאה אחוז. נמצא, שהלשון הרע, מה שהוא שומע מהגוף שלו, זה מכביד עליו העבודה, והיא שנקראת "עבודה קשה"."
(הרב"ש. מאמר 16 "מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה" 1990)
קריין: ציטוט מספר 112.
"האדם צריך להאמין, שבאמת הוא כן מתקדם, אלא מה שהוא רואה, שכל פעם הוא יותר משוקע באהבה עצמית, והוא נמצא עכשיו במצב יותר גרוע, היינו שהוא נמצא במצב של שפלות, יותר ומבטרם שנכנס לעבודה דלהשפיע, הוא מטעם "כי אני הכבדתי את לבו".
היינו, שה' מגלה לו כל פעם, מהו שלא לעבוד לתועלת עצמו, אלא רק לתועלת ה'. נמצא, בזה שה' מודיע להאדם את הפירוש "שלא לעבוד לתועלת עצמו", בזה האדם רואה, איך שהוא ממש נגד הטבע. מטעם שהאדם נברא עם הרצון לקבל לתועלת עצמו. ועתה הוא רוצה לעשות דבר שהוא כנגד הטבע. לכן נקרא זה "עבודה קשה"."
(הרב"ש. מאמר 16 "מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה" 1990)
הבורא מעורר בנו כל מיני רגשות כדי שאנחנו נזדקק בו, לעזרה שלו, לתמיכה שלו, לעצה שלו. הוא כל הזמן מכוון אותנו, אבל בצורה כזאת, בעקיפין, זה לא בא ישר ממנו. אבל כל מה שמגיע לנו כהרגשה שלילית, אי הצלחה, לא מובן שום דבר, שאנחנו טועים, נופלים, זה הכול כדי שאנחנו נפנה אליו. לכן אם אנחנו מזכירים זה לזה בקבוצה שצריכים כל הזמן לפנות לבורא, אנחנו חוסכים את כל הדברים האלה. או ההיפך אפילו מצפים לכל הרגשות הלא נעימות כדי שיהיה לנו אפשרות לפנות לבורא. אבל הרגשות האלה, הלא הנעימות, יהיו כמו שעושים תבלינים לאוכל, קצת מלח, קצת פלפל, קצת כל מיני תוספות שבלי זה האוכל נראה תפל, אז אנחנו צריכים.
כמו שאנחנו נמצאים בהתקשרות של אהבה וצריכים להוסיף לזה קצת איזה דברים שיהיו תמיד כקו שמאל, אחרת גם קו ימין לא יכול להתקיים. לכן אנחנו צריכים להבין שכל הדברים הרעים באים אלינו מפני שאנחנו לא מוכנים בעצמנו לעורר אותם כדי להתקשר לבורא. בקבוצה נכונה יש לנו גם קו שמאל וגם קו ימין ואנחנו מרגישים, מגלים שאנחנו זקוקים לבורא, שעוד חסר ועוד חסר ועוד חסר קשר בינינו, ואז אנחנו בוכים, צועקים, מבקשים, והבורא מסדר כל פעם את הקשר בינינו ובו אנחנו מגלים עוד מדרגה, עוד מדרגה, עוד חיבור.
ואז אנחנו מחליפים את כל הצרות והבעיות שישנן בעולם, פרטיות, כלליות, רק בצורת ההתקשרות שלנו בעשירייה יותר או פחות, פחות או יותר. זה מה שאנחנו רוצים לראות. רק כלפי ההבחנה הזאת אני רוצה לראות את ההתקדמות שלי, את היחס שלי לבורא בקשר שלי עם העשירייה. ולכן העליות והירידות צריכות להיות דווקא בצורה כזאת.
קריין: 113.
"זה שהאדם מרגיש, איך שהוא מרוחק מהעבודה דלהשפיע, אלא שמשוקע באהבה עצמית, זהו גילוי מלמעלה. ועבודה זו נעשית עתה קשה. היינו, לאחר שמלמעלה הודיעו לו את הפירוש "לשם שמים ולא לתועלת עצמו", עתה נעשית העבודה שלו יותר קשה.
אולם האדם חושב, שהוא נעשה עכשיו יותר גרוע, מבעת שנכנס לעבוד בעל מנת להשפיע, כאילו מצד עצמו הוא נעשה עתה יותר גרוע. אז האדם צריך להאמין, שאינו כך, אלא הוא כן התקדם לאמת, בזה שהקב"ה הודיע לו את מצב האמיתי שלו. נמצא, שע"י העבודה, שהתחיל לעבוד בעבודה זו, שנראה לו עתה, שהיא עבודה קשה, זהו מטעם שהקב"ה פנה אליו, מטעם שהוא עכשיו במצב יותר מעולה, מבעת שעוד לא נכנס בעבודה דלהשפיע."
(הרב"ש. מאמר 16 "מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה" 1990)
זה בדיוק מה שאמרנו.
שאלה: אדם שמתרחק מעבודה דלהשפיע, עשירייה שלא מצליחה להחזיק מעמד ערנית בשיעור, איך מבקשים על זה מהבורא?
פונים ומבקשים. תלוי מה אתם רוצים. אתם צריכים לגלות חיסרון במשהו, ואם אין חיסרון אז לבקש מהבורא שיגלה לכם חיסרון, זה נקרא תפילה לפני התפילה, חיסרון ללא חיסרון.
תלמיד: האם המיקוד צריך להיות על השיעור עכשיו או להשתדל לעשות את זה במהלך היום לקראת השיעור הבא?
מה שאתם מרגישים שחסר לכם, לא שייך לשיעור. שיעור זו גם עבודה, אבל לחוד.
קריין: ציטוט מספר 114.
"אמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". והיות מה שנותנים מלמעלה הוא דבר שלם, לכן האדם צריך להיות לו כלי שלם, היינו חסרון שלם, הנקרא "כלי שלם", שבתוכו יכול לכנס אור שלם.
נמצא, שמה שהקב"ה מגלה להאדם את הרע, הוא בכדי לתת לו העזרה. כלומר, שאין אור בלי כלי. לכן, כשאין הרע מגולה עדיין בשלימות, אין לו כלי שלם. ויש לפרש "כלי שלם" היינו רצון שלם לעזרתו יתברך. כי כל זמן שאין הרע מגולה, אז לפעמים אדם אומר, שאם הוא יתגבר, בטח יכול להגיע לעבודה דלהשפיע, ולפעמים אומר, שגם ה' לא יכול לעזור לו. לכן בזמן שהאדם משקיע כוחות בעבודה דלהשפיע, אז הכוחות שהשקיע, לא נותנים לו לברוח מהמערכה, ומקבל כל פעם צורך יותר גדול לעזרת ה'. נמצא, שהעבודה קשה בעצמה היתה הגורמת שיצעק לה', שיעזור לו."
(הרב"ש. מאמר 16 "מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה" 1990)
זאת אומרת, דווקא כשאנחנו עוברים מצבים קשים הם גורמים לנו שנפנה לבורא, שנצעק, שנרצה, שנבקש, נבכה, ואז הבורא עוזר. וזה מה שאנחנו רואים גם בכל הסיפור שמספרים לנו בתורה על יציאת מצרים, "ויאנחו בני ישראל מהעבודה" ובכו, פחדו ולא ידעו מה לעשות וצעקו כל הזמן לבורא. ודווקא בצורה כזאת שפונים מתוך הצרות, מתוך הבעיות, אז על זה הם מקבלים תשובה.
שאלה: הרגישות ברוחניות זה אומר שאני יודע להפוך כל מצב לבקשה לבורא?
כן, זה טוב, אם אפשר אז זה טוב.
שאלה: אנחנו מתחברים, עושים הפצה, אנחנו נמצאים בכל המפגשים, אבל אני רואה שהמחשבות החיצוניות תמיד גדלות. מה עוד אנחנו יכולים להוסיף?
למה זה רע שהמחשבות הרעות גדלות יותר ויותר?
תלמיד: כי אני מרגיש שהן כאילו מרחיקות אותי יותר ויותר, שזה אף פעם לא מספיק מה שאני עושה בדרך.
למה זה רע?
תלמיד: כי אני מרגיש שאני שוכח הרבה פעמים. גם אם אני מתחבר לשיחות זום, לשיעור בוקר, אני מפיץ, קשה לי מאוד לזכור את אין עוד מלבדו.
יפה מאוד. זאת אומרת אתה זקוק יותר לבורא שיעזור לך להתקדם. יפה. אז למה אתה לא תופס אותו עוד יותר ולא דורש ממנו עוד יותר קשר?
תלמיד: אז אני צריך להמשיך לבקש, תמיד תמיד לבקש, על כל דבר תמיד לחשוב על הבורא.
כן. אתה צריך גם להודות על זה שהוא לא עוזב אותך ונותן לך הזדמנות כל הזמן לבקש ממנו. שסוף סוף אתה מבין שאין לך לאן לפנות אלא רק אליו, ושהוא נותן לך הזדמנות לפנות אליו בכל רגע ורגע. מה יכול להיות יותר טוב, תגיד לי.
שאלה: התוצאה הנכונה מהעבודה הקשה של השפעה היא להרגיש שלא מתקדמים אלא דווקא מאבדים את הדרגה הקודמת?
זה לא שאתה מאבד את הדרגה הקודמת, אלא אתה על פני הדרגה הקודמת מתחיל להרגיש את המצב הנוכחי שהוא גרוע יותר ממה שהיה קודם. זה נקרא "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". בגלל שנעשית יותר גדול מאתמול, אתה מרגיש את עצמך היום הרבה יותר גרוע מאתמול. אלה סימנים של התקדמות.
לכן אנחנו צריכים לשמוח מזה שמרגישים את עצמנו יותר גרועים. כי אם לא מרגישים את עצמנו גרועים אז לא יכולים להתקדם, אין לנו דרייב, סיבה לפנות לבורא.
שאלה: קשה לנו מאוד בשבוע האחרון להגיע לתפילה ביחד. כאילו יש פחד לבקש, שלא יתגלה עוד ועוד רע בינינו. איך אנחנו עוזרים אחד לשני להאמין שבעזרת הבורא אפשר להתגבר על פרעה ושהבורא באמת רוצה בכך?
אני לא מבין מה שאתה אומר. הבורא מתגלה ביניכם כפרעה ועושה ביניכם סכסוכים, הוא בעצמו הוא עושה את זה, ואומר לך, "בוא אל פרעה, כי הכבדתי את לבו", הוא מודה בזה שזה הוא עושה את זה. פרעה הוא בסך הכול בובה שהוא מעמיד ביניכם, ואתם ממש נפחדים מזה, מהבובה הזאת, ולא יכולים יותר לעשות כלום. אז מה לעשות? אתם צריכים לדבר ביניכם ולאתר נכון את כל הדברים. אין עוד מלבדו, הבורא מעל הכול, מסדר את הדברים, כדי שאתם תפנו אליו. ואתה כמו ילד קטן רוצה לסגור את העיניים ואני לא רואה כלום. כן? זה מה שאתה מספר לי.
תלמיד: האמת, כן. זה מאוד מפחיד מה שמתגלה ואני מסכים איתך.
זה שאתה פחדן זה ידוע, וכך צריך להיות, זה הבורא עשה. עכשיו תתקשר עם החברים ותנסה לצאת מהפחד הזה. כי אם אתם מתחברים, אתם מוצאים את כוח הבורא שהוא מנצח את כולם, כולל את פרעה.
תלמיד: אבל יש עדיין נטייה קצת לרכך את זה, לא לעשות את זה באמת.
אז אתה רוצה לחזור למצרים, בבקשה, תחזור. שלא תהיה לך עבודת פרך, אלא תהיה לך עבודה קלה, יפה, והעיקר זה שיהיה בשר עם שום, בצלים, כל מה שמדובר במצרים. אני מבין למה אתה נמשך, אבל על זה אסור לך לדבר עם כולם, אתה מחליש את כולם ביחס שלך. אתה צריך פשוט להתכופף כלפי כולם, ולהשתדל להיות יחד איתם במה שהם מושכים קדימה, ולא שאתה מושך אותם אחורה.
תלמיד: עדיין צריך להגיע לתפילה, צריך להגיע לבקשה ביחד.
בקשה ביחד, תפילה ביחד, אתם תגיעו לזה, בתנאי שאתם קובעים את המטרה, ויחד בודקים עד כמה אתם נמצאים לעבר המטרה, ואז תתקשרו. אבל לא עם הנטיות שלך, כי זו בגידה בדרך.
תלמיד: מה שמתגלה זה מה שמתגלה, אני לא יכול.
אתה יכול. אתה לא יכול לדבר על זה. זה שמתגלה, זה מתגלה בכל אחד.
תלמיד: אני מסכים. אבל אם רב"ש לא היה מדבר על זה, לא הייתי מדבר על זה.
הרב"ש מדבר אליך אבל לא שאתה מדבר עם החברים ומחליש אותם. אתה מבין שאתה בוגד, זה נקרא שאתה מושך אותם בחזרה למצרים. אתה צריך להחזיק את זה בפנים ולהילחם. ואם אתה פונה אליהם, אז לא בצורה כזאת. אתה צריך לפנות ולהגיד, "חבר'ה, אין לי כוחות, מה אני אעשה, תעזרו לי", ולא "בואו נחזור למצב הקודם, היה לנו טוב".
אחרת אתה לא תמשיך בדרך, אני אומר לך ברצינות. עכשיו אנחנו נכנסים לעבודה רצינית בינינו, ומי שלא מסכים לעשות כל יום צעד קדימה הוא ייפול מהעגלה. ותיזהר. בעיקר תיזהר לפתוח את הפה ולהחליש את האחרים.
שאלה: הוא כותב כאן שאדם צריך שיהיה לו כלי שלם שאליו יכול להיכנס אור שלם. מה זה כלי שלם?
חיבור בכל מה שמתגלה. בכל התנאים שמתגלים אנחנו נמשכים לחיבור. אם לא יכולים להימשך לחיבור, אנחנו צועקים לבורא עד כדי כך שהבורא עושה. "ה' יגמור בעדי", זה החוק. וזה צריך להיות בכל שלב ושלב, בכל שלב ושלב זה צריך להיות כך, שאני מגיע למצב שאני לא מסוגל, "ידיו לאלוהים", מרימים ידיים, לא מסוגלים, צועקים יחד לבורא "הצילו, תעשה לנו", והבורא עושה. זו העבודה שלנו. לא שאנחנו, "לא עליך העבודה לגמור", אבל מתפילה אתה לא יכול להיפטר.
תלמיד: אז שלמות הכלי היא דווקא בזה שאני משיג את המצב שאני לא מסוגל?
כן. קשר עם הבורא, דרישה, תלות בבורא, זה מה שאנחנו מגלים. אלא מאיפה יהיה לי כוח? מה אתם חושבים, שאתם מסוגלים? במה אתה מסוגל, מה יש בך? איזה הבחנות מהטבע אתה קיבלת, כוחות, שכל, רגש וכוח, מסך, צמצום, שאתה יכול לעשות לבד משהו? כל העבודה שלנו היא רק להשתוקק לעזרת הבורא ושהוא יעשה את העבודה עלינו. לכן העבודה שלנו נקראת "עבודת ה'", עבודת הבורא, שאנחנו מזמינים אותו שיעשה.
תלמיד: היום נתאסף עם החברים, יהיו לנו במהלך היום התאספויות וירטואליות, איך לעשות כזה מאמץ שנסחט את עצמנו לחלוטין ותהיה צעקה?
תדברו על נחיצות לגלות אפסיות הכוחות שלכם, ועד כמה אתם יכולים להצליח רק בתנאי שאתם פונים לבורא. ותראו עד כמה שזה קל, ותראו עד כמה שזה עובד. כל הבעיה שלנו שלזה אנחנו לא באים.
תלמיד: בהרגשת שפלות הכוחות שלנו וההכרחיות לפנות לבורא?
כן. אנחנו צריכים להגיע לאפסיות הכוחות שלנו ולהכרחיות לפנות לבורא, לחייב אותו שיעזור לנו. מה זאת אומרת לחייב? זה אומר עד כמה המטרה היא יקרה לך, שאתה מוכן אפילו להתחבר בשביל זה.
שאלה: מחר יהיה לנו יום חופש בישראל, ואנחנו מאוד רוצים להישאר בכוונה מדויקת ומחוברת ולעשות את כל מה שאנחנו עושים. איך נשמור על הכוונה המדויקת במהלך כל היום, במהלך כל מה שנעשה?
אני זוכר מימי הרב"ש שהיו מכבדים את הבחירה, את יום הבחירות, כי בכל זאת בזה שההמונים קובעים זה גם מקובל מלמעלה. יש מ"ן ויש מ"ד, זה שאנחנו מעלים את הרצון שלנו ככלל, כל עם ישראל במדינת ישראל, וזה לא שייך לרוחניות, כך נקראים אותם האנשים, ומה שיורד מלמעלה, יורד מלמעלה. אבל אנחנו חייבים להשתתף בבחירות, חייבים. ולכן אני פונה לכל "בני ברוך" שיש להם תעודת זהות, לבוא ולהצביע.
למה אנחנו מצביעים? כל אחד שיעשה חשבון לעצמו. שמעתי שיש כאלו וכאלו, לי חשוב דבר אחד, שאתם יודעים שאתם עושים דבר רציני, ושבהצבעה שלכם תלוי העתיד של העם ושל העולם, כך אנחנו צריכים לראות את זה, לכן כולם צריכים ללכת ולהצביע. זה דבר אחד. דבר שני, אני מזהיר, לא להתייחס לזה בקלות ראש, "לא חשוב לי, אני לא רוצה, או שאני אלך ואז אני מצביע לזה או לזה". תיזהרו מאוד, זה נחשב לפי פעולה רוחנית, כפעולה רוחנית. ולכן א' לעשות את זה, ושנית לדעת מה שאתם עושים. אני פונה רק לאלו שיש להם תעודת זהות ישראלית, צריכים להצביע. אתם חיים בעולם הזה, וגם לפי הכוחות שלכם אתם עדיין לא יכולים להשפיע רק בעולם הרוחני, אבל בעולם הגשמי אנחנו חייבים בצורה כזאת להשתתף ולהצביע.
אני אלך בעצמי בטוח, כבר הזמנתי את האוטו שלוקח אותי למקום ההצבעה ואני אלך. אז תשתדלו, זה חשוב מאוד. מי שמפעיל בזה קלות ראש, שיידע שהוא עושה את הפעולה הזאת קלות ראש במעשה שהוא חשוב, והוא לא הולך יחד עם הקבוצה ולא עם כל הארגון, וזה לא טוב, כי נותנים כאן הזדמנות לפעולה קבוצתית, כללית.
תלמיד: יש הזדמנות להתחבר באמת כמו שאתה אומר, ושאלנו מה היחס לזה, אז אני חושב שהבהרת מה היחס לזה, שצריך להתייחס פה ברצינות.
היחס צריך להיות כמו לפעולה רוחנית. היחס כולו תלוי באדם, עד כמה האדם מיחס לזה חשיבות. לכן אני מקווה שמחר כולם ילכו להצביע, למי שיש זכות להצביע, ושאנחנו בזה נעשה את שלנו וכל היתר יהיה מלמעלה.
שאלה: מה הקשר בין ירידה רוחנית לירידה גשמית?
ירידה גשמית היא בזה שאני מקבל מהבנק איזו הודעה שיש לי מינוס בחשבון. זו ירידה גשמית. ירידה רוחנית היא שאני גם מקבל הודעה אבל מהבנק העליון שיש לי שם חשבון שלילי, ולפי זה אני צריך גם לעשות פעולות כדי למלא את החשבון העליון הזה על ידי יגיעה, על ידי חיבור, להעלות לשם מ"ן כדי לעורר את המאור המחזיר למוטב. זה ההבדל בין גשמיות לרוחניות.
אל תחשבו שעל ידי פעולות רוחניות אתם יכולים להשלים פעולות גשמיות. למי שיש מינוס גשמי הוא חייב להשלים, כי "ניתן לרופא רשות לרפאות". אם אין כסף צריכים ללכת לעבוד, ולא לחשוב שהבורא יסדר את הכול. אנחנו לא נמצאים בדתות, אנחנו נמצאים בחכמת הקבלה שהיא חכמת החיבור של כל חלקי המציאות בצורה טבעית, זה הטבע, "א-להים" בגימטריה זה "הטבע", וכך אנחנו צריכים להתייחס לחיים.
היום עברתי אתכם היום שיעור מאוד מיוחד, הרבה חומר, אני מקווה שאתם תשתדלו לעבור אותו שוב. זה העניין של "פיתום ורעמסס", "מקוצר רוח ועבודה קשה", שאנחנו מגיעים לשלב הבא שהוא עוד יותר מתקדם. יש לפנינו עוד הרבה חומר עד שנגיע למצב שאנחנו נבין באמת מה זה "יציאת מצרים", ונקווה שנממש אותה במשהו גם בקשר בינינו. הכול מתבצע רק בקשר בינינו.
צורות הקשר בינינו, סך הכול מהשבירה השלמה שהייתה בתחילת הבריאה, בחטא עץ הדעת, ועד התיקון הכללי, גמר התיקון, כל התהליך הזה, כל הציר הזה זה פשוט מספרים, מספרים, מספרים או נקודות, נקודות, נקודות, איך אנחנו מתחברים בינינו, אין יותר שום דבר חוץ מזה. עד כמה אנחנו מתקנים את השבירה עד שמגיעים לתיקון השלם. נשתדל לעשות את זה גם במשך היום.
קריין: נזמין את החבר לספר לנו על הכנס הווירטואלי הבא.
זה מעניין וחשוב. בבקשה.
תלמיד: אנחנו, צוות התוכן המרכזי, רוצים להזמין את כל החברים לשריין את התאריכים לקראת כנס הקבלה הבינלאומי הבא בין ה-4 ל-6 ביוני. אנחנו נפגש כולנו ל-3 ימי כנס עמוסים בתוכן. כרגע זה רק כדי לשריין.
תלמיד: להתחיל להתכונן. יש פסח אמנם, אבל אחרי הפסח אנחנו נתחיל להתעסק בהכנות, נדבר על הצוותים, על התוכן, על הכול, אבל בינתיים רק נסמן ביומן שאנחנו הולכים לעשות מפגש מאוד מיוחד ב 04-06.06.2021, זה הזמן שלנו להתאסף שוב ולעלות עוד מדרגה.
מתי אנחנו נקבל את התכניות של הכנס, שירים של הכנס, ונחבר לזה כל מיני דברים, אם אני רוצה להשתתף במשהו, או כל חבר שבעולם?
תלמיד: אחרי פסח אנחנו נכנס לזה במלוא המאמץ, כרגע זה רק שאנשים ירשמו ביומן.
בסדר ציינתי ביומן.
(סוף השיעור)