שיעור בוקר 29.06.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 01.05.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/aTLaFz8L?c=IoD3FDqy&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', 

מאמר "גדלות האדם תלויה בשיעור אמונתו בעתיד"

"גדלות האדם תלויה בשיעור אמונתו בעתיד". אדם שעולה במדרגות בזמן ההכנה לקראת מעבר המחסום וכניסה להיכל המלך, יש לו כל פעם מצב שהוא מקבל הארה גדולה מלמעלה, זה מחזיק אותו, ממלא אותו, מעורר אותו, ואחר כך נופל, במקום לקבל הארה עוד יותר גדולה, מקבל חושך. 

במצב החושך מודדים מה קורה עם האדם. כי במצב החושך, ככל שהוא עלה גבוה ואם לא עבר מחסום, אז בזמן שלא מאיר לו הוא הופך להיות בהמה, הוא לא יודע כלום, כלום לא חשוב, רק להתקיים בצורה הבהמית. הוא מרגיש שלא התקדם, כמו שהיה בטבע בהמי בנפילות לפני שנה או שנתיים, גם עכשיו אותו דבר. ובאמת היה בהמה ועכשיו בהמה. אם מסתלק ממנו הרוח האלוהי, נשארת נפש בהמית. 

במצבים כאלו ניתן למדוד בהחלט אם הוא נמצא באיזו התקדמות בהשפעה או לא. כי אם הוא מסוגל לקרוא כמה מילים או לחשוב עליהן בצורה מאוד פשוטה, לא עמוקה, אבל אם הוא מסוגל, אם יש לו בכל זאת איזו מין הערכה ככל שהמצב יותר ויותר חשוך, אז אפשר להגיד שיש לו איזו התחלת כלים דהשפעה. כי הוא רואה שלעצמו אין לו כלום, אין מילויים, וחי רק מתוך זה שבכל זאת גם במצב הזה הוא קשור למלך. במצב הזה הוא בהחלט לא מבולבל עם תענוגים שמאירים לו עם איזו הרגשה עצמית יפה, שאת זה הוא מקבל ומנופח. אלא באמת, אין לו כאן חשבון לעצמו בכלום, ולא יכול להצדיק את הבורא לפי שלא מקבל ממנו כלום, אלא חי בהחלט רק מאמונה.

מה זו אמונה כאן? אמונה ברוחניות מעבר למחסום היא אור חסדים, ואמונה שלמה היא אור חסדים בהארת חכמה. לנו אין אור חסדים ואין אור חסדים בהארת חכמה. אמונה אצלנו נקראת שאדם קיבל או הארה מלמעלה למפרע שמחזיקה אותו, אור שמחזיק אותו. או כמו שיש לנו בנפילה דווקא, ההארה הזאת מסתלקת, ורק חשיבות נטו מה שהוא מקבל מהחברה, לא מלמעלה, זאת אומרת שומע או קודם שמע, זה משמש לו בהווה כדבר חשוב. החשיבות הזאת בזמן החושך שהוא הצטייד בה קודם, בזמן שהיה יכול לשמוע ועבד בחברה, התלהב ממה שאומרים לו וממה שהוא קרא, ממה שהוא שמע מהרב, משלושה מקורות, חברה, רב, ספרים, אז הכרת גדלות המטרה שקיבל, לא מלמעלה, מלמעלה עכשיו הכול מסתלק, אלא מסביבתו, שזה דבר מילולי בעצם, עכשיו לפי החשיבות שלו לרוחניות בזמן החושך הוא מרגיש ההארה מבחוץ והיא נקראת אמונה, היא מחזיקה אותו.

האור בכל זאת מחזיק, בלי אור אין מה לדבר. אבל מהי הסיבה לאור הזה? או שהאור הזה בא באתערותא דליעלא, והאדם אז נמצא במצב טוב ומוכן לעשות, להשקיע, לא חשוב לו כלום. או שהאור הזה, ההארה הזאת באה על ידי מאמץ האדם שהשקיע הרבה בלהצטייד בחשיבות המטרה, בהרגשת חשיבות המטרה. לפי המאמץ שלו מאיר לו אור החשיבות, אור האמונה מה שנקרא, ואז לא חשוב לו החושך.

אפילו שנכנס ויוצא מהמלך ולא מקבל כלום, הוא מודה לו על זה שלא מקבל כלום, שנמצא כמו בהמה בנפילה הנוכחית כמו שבהרבה נפילות לפני זה, הוא מודה לו בזה שמקבל ממנו מצבים. הוא לא מודד את המצבים האלה ב"כמה יש לי, כמה יש לי בכל נפילה, בכל עלייה", אלא הוא מבין שבזה הוא רק משתמש בכלים דקבלה שלו. אלא הוא הולך ומודד את המצבים שלו לפי גודל המאמץ שהוא יכול להפעיל ולקבל אור אמונה בכוחותיו עצמו מלמטה. זו בעצם המדידה הנכונה.

כשאדם מגיע למצב שגם בעליות וגם בירידות חשוב לו רק דבר אחד, רק ממנו ומעלה כלפי הבורא שלא ישתנה היחס, אז אנחנו אומרים שהוא ממלא באור שלו, באור חוזר, באור האמונה ממטה למעלה, את הכלי, במקום האור שבא ממעלה למטה. זה נקרא שהוא מוכן לתת לבורא. מה הוא נותן לבורא? זה שהוא ממלא את עצמו באור הזה, זו הנתינה שלו במקום שהבורא ממלא אותו. ואז הבורא מתלבש באותה מידה בתוך האדם, ושניהם, אור ישר ואור חוזר שמלובשים יחד, זה נקרא אור פנימי.

צריכים לקרוא את המאמר הזה עוד פעם, ממש לעבור אותו לאט לאט. הרב'ה לא סתם כותב על המצבים האלו. אנחנו רואים על עצמנו, כשמסתכלים פחות או יותר אחד על השני, באיזה מצבים נמצאים, עולים, יורדים בצורה קבוצתית וכל אחד בצורה פרטית. אנחנו צריכים להגיע למצב שזה לא משנה אותנו. באיזה מצב שאני נמצא, עליות, ירידות, שמחה, חרדה, מה שמשפיע עליי, נוכחות או חוסר הארה מלמעלה, זה לא מפריע, ואנחנו צריכים למלאות את החיסרון הזה מיד עם אור האמונה.

תלמיד: לפי השרטוט שאנחנו תמיד משרטטים, בא אור ישר וכתוצאה ממנו יוצא אור חוזר, ואז יש מילוי. ופה בעצם בעבודה מלמטה צריך קודם להיות אור חוזר, קודם צריכה להיות אמונה, ואז על זה מתלבש אור ישר.

לפי השרטוט, בא אור ישר ונפגש עם המסך, והמסך מחזיר אותו לאחוריו. אנחנו נמצאים לפני שבא אור ישר ומכה במסך, מפני שאם אין מסך, אור ישר לא בא, לא מרגישים שהוא נמצא. במידה שיש מסך מתחילים להרגיש לחץ מאור ישר מפני שאחר הצמצום ישנה החלטה ממלכות, "אני שומרת על כל מקרי הצמצום, שבאף רצון פרטי שלי, לא יהיה משהו מחוץ למה שהוחלט ברצון הכללי שלי".

הצטמצמתי, מה זאת אומרת הצטמצמתי? שאף רצון שלי לא ילך לקבל על מנת לקבל. כתוצאה מזה, אין רצון לקבל ללא מסך שמרגיש אור, הוא לא הולך לקבל על מנת לקבל. הצמצום, מצמצם אותו, עושה הסתרה על האור.

זאת אומרת, אנחנו לא מרגישים לחץ מהבורא שרוצה להתלבש בנו, בתוך הרצון שלנו, מפני שרצון שלנו לא מתוקן. במידה שיהיה לך מסך על מנת להשפיע, במידה הזאת מיד אתה תרגיש לחץ מהאור העליון שרוצה להתלבש מתוך הרצון המתוקן - הרצון המתוקן נקרא "נשמה".

ואז יש שאלה, האור בא ומכה במסך, איפה כאן יש אור האמונה, אור חוזר, כל הדברים האלה? הם נמצאים לפני זה, בזמן החושך, הם בונים מסך מתוך החושך. ואז שכבר ישנו מסך, זה נקרא שבמידה שיש לך מסך, במידה הזאת יש לך כוח להחזיק את הצמצום ואת כוח האמונה.

מה זה נקרא מסך? מסך על כלים דהשפעה ומסך על כלים דקבלה, או להשפיע על מנת להשפיע, או אפילו לקבל על מנת להשפיע. זאת אומרת, מידת המסך אומרת לנו על מידת האמונה, צריך להצטייד בזה קודם. ודאי שאת זה עושה האור, מסך בלי אור, אור ע"ב ס"ג. אבל את הדרישה אליו מפתחים רק על ידי מאמץ מלמטה. ומאמץ מלמטה בא על ידי ההתפעלות מספרים וסופרים מה שנקרא, מסביבה. לא מלמעלה, כאן צריכה להיות יגיעת האדם, שהכלי יהיה מוקדם לאור.

תלמיד: כשהאדם מרגיש עליה, הוא מרגיש אותה בכלי הפנימי שלו. וכשהוא מרגיש ירידה זו בעצם הזדקקות, כי הוא כאילו ריק מאור. ואז האור המקיף בכלי החיצוני לא יכול לקבל כל עוד לא יהיה לו מסך.

ובעליה, איזה אור פנימי היה לך?

תלמיד: אם אני לא מרגיש אור? יש אור שאני לא מרגיש, לזה הוא קורא עליה.

באיזה כלי מתלבש האור? אני לא מבין. אנחנו מדברים על זמן ההכנה? אם אנחנו מדברים על זמן ההכנה, אז יש לנו אדם, יש לו רצון לקבל, הרצון לקבל הזה הוא על מנת לקבל. והאדם הזה צריך לאט לאט לעשות כל מיני הבחנות, להשיג הבחנות. אבל, האם בין כל הרצונות שלו, יש איזה רצון ששם יכול להתלבש אור? 

תלמיד: אני אומר שזה לא חשוב. כל המצבים שאנחנו עוברים עד המחסום זה בהתאם למה שיש ברוחניות. זה לא אותו דבר, אבל זה בהתאם. אז שהאור המקיף, כמו שכתוב פה, צריך להיות מסך, ואז הוא יכנס והוא יהיה גם כאור פנימי, ואז כל העבודה שלנו כאילו דווקא על זה, על הנקודה הזאת, עד המחסום.

אתה אומר כך. יש לי רצון לקבל, הרצון לקבל שלי הוא ללא מסך. מעל המחסום מאיר לי אור מקיף. האור המקיף הזה הוא יתלבש בי שיהיה לי מסך. אז כל העבודה שלי על המסך היא כזו, שאור מקיף יתלבש בי.

לא, אני לא צריך לחשוב שהאור המקיף הזה, זאת אומרת, ודאי שאני חושב על זה שאני רוצה להשיג אותו, אני נמשך אליו, אבל התיקון הוא לא לפי זה. ודאי שאני משתוקק לאור הזה שהוא יהיה אצלי, שימלא אותי. אבל התיקון הוא בזמן שאור הזה לא נמצא, בזמן שהאור מקיף מסתלק, האם אני במקומו ממלא את עצמי עם אור האמונה?

אור האמונה מאיר לי, לא סתם מהאור המקיף הזה. אור האמונה מאיר לי, אם אני מחשיב את היחס שלי לבורא – שהיחס שיש לי אליו הוא, לא לקבל ממנו, אלא במידה שאני משתוקק אליו.

תלמיד: זה לא שורש למסך?

זה שורש למסך. היחס שלי - שאנחנו אומרים על גדלות המטרה, על גדלות הבורא, זה שורש למסך. גם זה עדיין על מנת לקבל, אבל זה כבר שורש למסך. מתי אני יכול להגיד שכן יש לי את זה? בזמן שאני נמצא בחושך, בזמן שהאור מקיף דווקא לא מאיר. האור מקיף, הוא לא אור שמתקן אותי, זה אור שמאיר לי, זה יהיה אור פנימי, בוא נגיד שזה לא אור ע"ב ס"ג.

תלמיד: אור מקיף, על ידי זה שהוא נמצא או לא נמצא, לי חשוב היחס שלי לבורא, זה דווקא שורש למסך, אם כך המסך זה בעצם כל העבודה?

כן. דווקא בזמן החושך אדם רואה שהוא בהמה, שהוא נשאר בהמה. זאת אומרת מלמעלה לא מעוררים את האדם שבו, איך הוא יכול בעצמו לעשות את האדם שבו כך שיתעורר לבורא.

תלמיד: אדם מקבל ירידה בזמן החושך, את רוב החושך הוא מקבל מהסביבה, מהדרך. מאיפה הוא יכול לקבל את ההתפעלות?

העליות והירידות שלנו, איך שאנחנו סופרים אותן, זה לא לפי המצב האמיתי, אלא לפי הרגשת הרצון לקבל. מאיר לי "אהה, היום אני בעליה", לא מאיר לי "אוי, היום אני בייאוש, בדפרסיה, בירידה". זאת אומרת, אני בודק לפי כמה יש לי או אין לי בבטן, בכלים דקבלה שלי. וזו לא עליה וירידה מבחינה רוחנית, זו עליה וירידה, לפי כמה יש לי בכיס בכלים דקבלה.

איך אני באמת יכול למדוד את העלייה והירידה שלי? אני יכול למדוד אותן רק בזמן שלא מאיר לי, האם מעצמי אני מתרומם לבורא? זאת אומרת לא כדי לקבל ממנו, אלא מתרומם בגלל שהוא גדול בעיניי. אני יכול להתרומם בעשרה גרם, או בעשרים גרם, או שאני בכלל לא מסוגל. זו המדידה. זאת אומרת, המדידה לא יכולה להיות בזמן שאני מקבל שפע, כי זה מבטל את הכלי. המדידה יכולה להיות רק בזמן החושך. 

אם בזמן החושך אני עושה על עצמי צמצום, ואומר שבכלל לא אכפת לי מה קורה, העיקר שאני לא רוצה להיות מושפע מנוכחות האור, או לא. אני לא רוצה להיות מושפע, אני רוצה להתייחס לבורא כמו שהוא, מבלי לייחס אותו אליי.

בואו נגיד, אם אני מסוגל להתמודד עם מצבי החושך, זה כאילו שאני נמצא במצב שאני מחזיק צמצום. שאני בעצמי כאילו מגיע למצב שאני לא רוצה שיאיר לי, אני לא רוצה לנסוע, או ללכת בדרך למטרת הבריאה על ידי חומר הדלק שהוא נותן לי. הוא נותן לי אור, אז אני הולך. לא נותן, אני לא הולך. לא, אני רוצה ללכת על ידי האור שלי. מה זה האור שלי? שבזמן החושך, המטרה תהיה לי חשובה, וזה ישמש לי כחומר דלק.

את חשיבות המטרה רק אני בעצמי, בתוכי יכול לפתח, ודווקא בחושך. לכן זה נקרא אמונה. האם אני מרגיש טוב או לא? זה תלוי אם אני יכול ללכת עם אור האמונה או לא. אם אור האמונה שלי, ישמש לי במקום ההארה שהייתה מלמעלה, אז אני מרגיש טוב. ואם אור האמונה הזה לא משמש אותי, אם הוא חלש או בכלל חסר, אז אני עדיין לא שם. 

אומרים, שאור האמונה חייב להיות כמו האור שהסתלק. אם זה ככה, אם האדם מקבל חומר דלק מעצמו, מה זאת אומרת מעצמו? האדם הוא לא ספק כוח, אלא יש פה חשיבות המטרה כלפי הבורא, ואז מלמעלה הוא מקבל את אור האמונה, אור החסדים. ואור החסדים ממלא אותו, הוא יכול לחיות, זו כבר בחינה ב', זו כבר תכונה של בינה. אם הוא מסוגל לזה, אם כבר יש לו תכונה של בינה, הלאה יש כבר רק אמונה שלמה. 

זאת אומרת, אלה מצבים שאנחנו איכשהו עוברים, אנחנו עדיין לא מבינים איך הם עוברים. וכל המצבים האלה שלנו הם גם ברצון לקבל, אבל זו בהחלט הכנה לשלבים האמיתיים. זאת אומרת, תכלס, מה עלינו לעשות? אתה יודע, אחרי כל ההסברים האלה, שוכחים את הכול חוץ מדבר אחד, צריכים להעריך את מה שיש לך, שנותנים לך את הרגשת החושך, כי זה כבר סימן שאתה מתחיל לקבל הזדמנות מלמעלה לפתח את הכלים. 

היום אנחנו לומדים על הרשימות בחלק ד'. מתי נוצר הכלי? התפשטות האור והסתלקותו מביאה לכל מיני בטישות שם בפנים, אור חוזר היורד מכה ברשימו, וכל מיני דברים. אז הסתלקות האור היא שבונה את הכלי. ולמילוי אין שום הרגשה, מרגיש ככה, מרגיש מלא. אבל אין לו הבחנות. כדי להביא להבחנות צריכים בהחלט הסתלקות.

כי בזמן ההסתלקות יש לך בטישות פנימיות בין האורות, והבטישות בין האורות מולידות את הכלים. אור חוזר היורד, ואור הרשימו, כששני האורות מתנגדים זה לזה, וכשהרצון לקבל הכללי מרגיש את ההתנגשות של זה בזה, ואת החיכוך ביניהם, אז הוא מקבל הרגשה שנקראת כלי. לכן זמן ההסתלקות הוא זמן מבורך, זה זמן בניית הכלים, ואי אפשר בלעדיו. 

זה שאנחנו נבהלים, זה שאנחנו נופלים, וזה שאנחנו מפחדים במצבים האלו, וממש מרגישים את עצמנו לפעמים במצב יותר גרוע ממוות, זו הרגשה בתוך הבהמיות שלנו. אבל בכלי הרוחני המצב הזה חייב להביא הזדמנות להתעלות. זאת אומרת, תבחין בתוכך בין שני חלקים, הבהמה שלך שסובלת, והנשמה שחייבת דווקא להתעלות עכשיו, היא מקבלת הזדמנות להתעורר באמונה, ולקבל את אור האמונה. 

תלמיד: במה ההתעלות, במודעות?

ההתעלות היא בהכרת או בהערכת גדלות הבורא. מתי אני יכול להגיד שהוא גדול בעיניי? אם אני מקבל ממנו בוכטה, אז ודאי שהוא גדול. אלא בזמן שאתה לא מקבל ממנו כלום, ועוד יותר מזה, אתה מקבל ממנו חושך, אז תגיד שהוא גדול. אז לא תהיה תלוי ברצון לקבל שלך. להיות גדול בנשמה או יותר גדול בגוף, הם שני דברים שונים.

לאט לאט, תאמין לי זה ילך.

תלמיד: מה שמשתנה במצבים, לפני שנכנסת לדרך הזאת ואחרי שאתה בדרך הזאת, זו המודעות, איך אתה מנסה להיכנס למצב. לפעמים זה נראה לי כמו עבודה פסיכולוגית.

השנים הראשונות, אחרי חצי שנה, אלו שנים מאוד מאוד מבולבלות, אדם מאוד מבולבל. עד שנוצרות בו ההבחנות האלו שאיתן הוא איכשהו יכול להתמודד, לסדר במגירות, במדפים, זה לכאן וזה לכאן, זה לוקח זמן, לוקח שנים. בשלוש, ארבע, חמש שנים ראשונות, אי אפשר לעבור. לרכוש כלי רוחני זה לרכוש טבע שונה.

תראה כמה אנשים סובלים ונותנים יגיעה כדי לרכוש משהו מהעולם הזה בכלים ישרים דרצון לקבל, איזה פיתוח של כל התחושות, התכונות והרצונות הם צריכים ומה הם צריכים להשקיע. ואתה רוצה לקבל כלי שהוא לא מהעולם הזה.

תלמיד: מה זה משנה אם הוא מקבל תענוג מאוכל או מנותן התענוג, הבעיה שלו בקבלה, מה הוא מתקן בזה?

אתה שומע את השאלה? מה אכפת לאדם ממה הוא מקבל תענוג. יש לי בהמה, רצון לקבל, והרצון לקבל הזה נהנה מזה שהוא מקבל. אם מסתלק האור, אז לא טוב, אם בא האור, אז כן טוב. בתוך הרצון לקבל יש נקודה שבלב, אני רוצה לפתח אותה. לפתח אותה אני יכול רק על ידי אור האמונה, כי זה רצון להשפיע, זה ניצוץ מהמסך שהיה לי פעם לפני שבירת אדם הראשון. מה זה נקודה שבלב? זה ניצוץ שנפל לתוך הקליפות. הניצוץ הזה, כמו שלמדנו, זה חלק מאור חוזר שהיה לי כשהייתי בתוך אדם הראשון.

עכשיו אני צריך את החלק הזה, את הניצוץ הקטנצ'יק הזה לנפח. על ידי מה אני אנפח אותו? על ידי גדלות המטרה, על ידי גדלות הבורא. איך אני אעשה את זה לעומת כל רצון אחר, כשהוא אצלי מתלהב או לא מתלהב מהארה מלמעלה? דווקא בזמן שהוא לא מתלהב מההארה מלמעלה, אז אני יכול לראות מה עם הנקודה שבלב שלי, אם היא גדלה או לא, אם אני יכול מתוכה משהו לעשות או לא. אם ההארה מלמעלה מסתלקת ואני לא מסוגל לכלום, אז הנקודה היא נקודה. מהי נקודה? הנקודה היא כמו בכל אחד מהרחוב, היא גם לא נמצאת ואני מרגיש סתם ייאוש. זאת אומרת, אני פועל רק מתוך רצון לקבל.

אם אני פועל מתוך הנקודה בזמן שהרצון לקבל לא יכול לתת לי שום דבר, ובה אני מרגיש את החיות, אז בנקודה שבלב אני יכול להרגיש את החיות רק במצב שאני משתוקק לבורא, במצב החושך.

תלמיד: למה החושך של הנקודה משפיע לי בלימוד?

החושך לא בנקודה, החושך ברצון לקבל הכללי. אתם יודעים שכל השאלות האלה הן סתם ככה, לשכל. מי שמקבל שאלה, את התשובה הוא מקבל מבפנים,.

תלמיד: אנחנו אומרים שרק במצב שאדם מגיע באמת לכזה ייאוש, הוא יכול להוציא תפילה אמיתית. איך הדברים מסתדרים אם הוא אומר שאסור להגיע לייאוש, אבל חייבים להגיע לייאוש? 

אסור להגיע לייאוש, וחייבים להגיע לייאוש. אסור לי בעצמי לגרום לכך שאני אגיע לייאוש, זה נקרא אסור להגיע לייאוש. חייבים להגיע לייאוש - חייבים להגיע למצב שמלמעלה מבטשים אותך, עד כדי כך שאתה מיואש מכוחותיך, כמו שכתוב "מכוחותיו עצמו", ואז יכול לתת תפילה. זה אי אפשר בבת אחת הכול להבין, אתה רואה, הוא רצה להסביר סך הכול כמה מהמצבים שאנחנו עוברים לפני מהחסום - כתב חמישה כרכים. 

השפה שלנו היא שפה מתה. אין לנו אמצעי, רק האור יכול, כשממלא את הכלי נותן כול. זה נקרא "מילוי". אצלנו המילוי הזה מתפרס למילוי שכלי, רגשי, נפשי, אלף דברים, שום דבר לא באמת. המילוי באמת שהרצון לקבל נטו מקבל מילוי מהאור, זה מענה סופי. וככה לא יעזור כלום. אתה יכול להסתובב ולרצות איכשהו יותר ויותר להשיג, שום דבר לא יהיה.

אנחנו כביכול רוצים על ידי ריבוי לבושים חיצוניים, להשיג את המילוי הפנימי. זה לא הולך. ספר לי אלף שנה על איזשהו מאכל טוב, אם אני לא אכלתי אותו, ואם אני לא נהניתי ממנו, אם באמת לא מילאתי את עצמי איתו, כל המילים לא שוות כלום.

אני יכול אחר כך לפי המילים שאתה מספר לי גם לדבר, "אתה יודע מה אני שמעתי ממנו, ש-איי איי איי איי, המאכל הזה.." ואחר כך עוד יספר לי מישהו, שמישהו הזה אומר, "אתה יודע, אני שמעתי ממנו, שהוא שמע ממנו, שהוא אכל את זה". זה מה שאנחנו עושים סך הכול בעולם הזה, אז מה זה שווה? 

תלמיד: מבחינה לוגית יש פה סתירה. זה לא הגיון לוגי.

בטוח שיש סתירה בין רצון לקבל לרצון להשפיע, ולכן אנחנו תמיד נמצאים באי הבנה, אי ודאות. בעל הסולם כותב שכל מצב רוחני, הבעיה בו שהוא כולל בתוכו שני דברים מנוגדים.

מלכתחילה יש בטבע סתירה, והוא אומר שבאמת הבעיה היא בנו. אם אנחנו סתם נמצאים בתוך רצון לקבל, דומם, צומח, חי, וגם מדבר כל עוד הוא לא מדבר, הוא גם שייך לחי. ואם אני נמצא בטבע הזה, אז הכול בסדר. מד' בחינות דור ישר, בחינת שורש, א', ב', ג', הכול מסודר יפה. כשמתחילה בחינת ד', מיד יש לה צרות, מגיעה לצמצום. לפני בחינת ד' אין צמצום. אין רצון משלי, אין שום דבר, אני מופעל מלמעלה, הבורא נותן לי מחשבות, נותן לי דחפים, רצונות, פחדים, חרדות, הורמונים, כל מיני דחפים, אני הולך ומבצע את זה ממש כמו בובה, כמו יו-יו. ואין לי שום בעיה, אין סתירה. אני ברצון לקבל, הוא מפעיל אותי ככה מלמעלה והכול דופק יפה. 

כשמתחילה להיות בתוך הרצון לקבל נקודה שבלב, זה כבר שליח מהעולם ההוא, מעבר למחסום, מהרצון להשפיע. אז בן אדם נעשה מפוצל ואז מתחילה להיות בו בעיה. שני דברים מנוגדים זה מזה, טבע רוחני וטבע גשמי באותו נושא, באדם. זה ממש הולך להתפוצץ, להשתגע. ברור שזה לא יכול להיות יחד. לכן אנחנו כאלה מסכנים. 

וצריכים להבין שאין לנו ברירה, הבורא יכניס בנו, בעל כורחנו, בכולם, בכל האנושות, את הרצון לקבל ורצון להשפיע יחד, ולא יעזור לנו, אנחנו נצטרך להיות בפיצול הזה כל עוד אנחנו לא מכסים את הפיצול הזה, שהרצון לקבל יהיה גם על מנת להשפיע כמו הטבע השני, כמו הטבע הרוחני.

זאת אומרת רק לרוחניות אתה חייב להגיע, על זה לא שואלים אותך בכלל. אז אתה תישאר בפיצול כל עוד לא תהפוך את הרצון לקבל שלך לרצון להשפיע, ואז יהיו שני סוגי הטבע האלו, טבע דעולם הזה, טבע דעולם הרוחני, שוב כאחד. ואז יהיו לך שלווה, שקט, שלום וזהו. רק במידה הזו.

אז אתה אומר שיש איזו סתירה, מה זו סתירה, זאת סתירה גדולה ביותר. ועד גמר התיקון הסתירה הזאת בעצם נמצאת בנו. ככה זה.

תלמיד: אז איך אפשר לראות על האדם, או על האנושות, אם המצב שהאדם סובל עכשיו זה סתם איזה סבל פסיכולוגי?

אין סבל פסיכולוגי, הוא כותב שכל הבריות, דומם צומח וחי, וגם החיה של האדם, כלומר הגוף הבהמי, הנפש הבהמית, כמו שלפרה יש נפש של פרה, כולם עולים ויורדים ביחד עם האדם. זה כמו שאנחנו לומדים מד' בחינות דאור ישר, שיש לנו שורש, א', ב', ג', וכולם קיימים לצורך בחינה ד'.

אז אותו הדבר, שורש, א', ב', ג', זה דומם, צומח, וחי, והם קיימים לצורך המדבר. אתה לומד הכול מהרוחניות, תסתכל למעלה, כמה שאתה יודע על זה, ואתה תראה שכאן זה כנגד זה, ואין שום שאלה. אז מה אתה צריך לעשות? אצלנו כאילו ג' בחינות הקודמות, הן כנגד בחינה ד, אז צריכים לעשות אותן, שהן תשמשנה אותה. 

תלמיד: הניצוץ שנולד מאור חוזר היורד, ובאור חוזר היורד ברשימו, ואור האמונה, יש ביניהם קשר?

לא, איזה אור אמונה? אור חוזר היורד, פוגש את הרשימו שבתוך הכלי, ואז יוצא ניצוץ. ואור חוזר היורד, נכנס לתוך הכלי, הרשימו יוצא החוצה, והניצוץ זה הדבר השלישי שנולד, זה הכלי העתידי.

אז מה אתה שואל?

תלמיד: יש קשר בין הכלי הזה, ואור האמונה? 

לא, אין כאן עדיין אור האמונה, איזה אור האמונה? אנחנו עדיין מדברים על האורות, ועל הרשימות שקיימות בתוך הכלי. אור האמונה יכול להיות רק בחושך. מה בחינה ב' מד' בחינות דאור ישר אומרת? אני מתפטרת מאור חכמה, אני לא רוצה אותו, אני רוצה רק להיות דומה לבורא.

זאת אומרת, הכרת בעל הבית בבחינה א', הביאה את בחינה א' למצב שהיא אומרת, אני לא רוצה להשתמש עם כלי קבלה שלי. אני רוצה רק להרגיש את בעל הבית. לא מה שאני מקבלת ממנו, אני רוצה אותו, לא את מה שמגיע לי ממנו. את מה שמגיע אלי ממנו, אני עכשיו מוחקת. אני לא יכולה בבת אחת להשתמש גם בזה, וגם בזה. זה מה שקורה לנו. כשאתה מתייחס לאדם, אפשר או לתת לו, או לקבל ממנו, אי אפשר בבת אחת לעשות שתי הפעולות. 

אחר כך כשאתה עושה פעולה בלקבל על מנת להשפיע, אתה עושה שתי פעולות. אבל זה אפשרי רק אם אתה עושה פעולה הפוכה, ומשתמש עם הרצון לקבל, ובחינה ב' עוד לא מסוגלת לעשות את זה. אחר כך, שהיא מבטאה את הרצון שלה באמת, שהיא לא רוצה להפר את מה שבורא רוצה, שהיא הולכת לקבל, ושהיא גם רוצה להתייחס אליו, ולא למה שהיא מקבלת ממנו, בגלל זה בחינה ב', הביטוי האמיתי שלה זה במלכות, בה' ראשונה, בה' תתאה.  

אבל בבת אחת היא לא מסוגלת לעשות את זה. לכן מלכתחילה היא אומרת על בחינה א', זהו, את בחינה א', אני לא רוצה להרגיש. אם אני רוצה להתייחס אליך, לאישיות שלך, אסור לי להתייחס למה שאני מקבלת ממך. אני לא מקבלת כלום, ועכשיו אני רוצה להתייחס אליך. אליך זה אור חסדים, אליך, זה היחס שאני רוצה לתת לך. אז בחינה א', ובחינה ב' מנוגדות זו לזו. אחר כך בבחינה ג' היא לא עושה השוואה, אלא איזה מין תכנון, איך אפשר לעשות את זה, בבחינה ד' יש לה רצון האמיתי על בחינת שורש, כי מבחינת שורש היא שוב חוזרת לבחינה ב', אבל כשבחינה ב' תהיה בבחינה ד', זה כבר יהיה מקבל על מנת להשפיע.

זאת אומרת, בחינה ד' עם מסך ואור חוזר, זה בדיוק מבטא את בחינה ב'. ואז שם יכולה להיות גם קבלה, וגם השפעה ביחד. לכן אצלנו, שמחדירים בנו ניצוץ בתוך הלב, זאת אומרת רצון להשפיע, ואנחנו מתחילים לחיות עכשיו מפוצלים, מתוך שני החלקים האלה, רצון לקבל, ורצון להשפיע, אין לנו ברירה, ואנחנו חייבים מהר להגיע לתיקון.

לחזור בחזרה כבר לא יתנו לנו. יתנו קצת לשכוח, וכשנותנים לבן אדם לשכוח, הוא מוכן לברוח, ולפחות להיות בשקט בתוך רצון לקבל. "תן לחיות ככה, אני אקיים את הבהמיות וגמרנו, עזוב אותי". כי בפיצול קשה מאוד לחיות. ובאמת התיקון הוא, למרות זאת להגיע לתיקון כששני הדברים האלה נמצאים בך בשלום.

זה נקרא "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום". זאת אומרת שבאמת יהיו בך את שני סוגי הטבע האלו ביחד. 

(סוף השיעור)