שיעור בוקר 14.09.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

אמונה למעלה מהדעת - קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: שיעור בנושא - אמונה למעלה מהדעת, קטעים נבחרים מן המקורות, מקטע 24. אמונה למעלה מהדעת.

אנחנו ממשיכים באותו נושא שהוא, העיקר להיכנס לעולם העליון, עולם ההשפעה, עולם החיבור, האהבה עם הבורא ועם כל הנבראים יחד. ולכן כל העבודה שלנו צריכה להיות בעצם בצורה די פשוטה, חדה הייתי אומר, כי לְמה אנחנו מכווָנים, או לטובת הבורא או לכל מיני כיוונים אחרים. אם אני מקבל כל מיני הבחנות, ואני מכוון לכל מיני מחשבות, רצונות, דעות למיניהם ולא לבורא, אז אני גם צריך להיות שמח שבצורה כזאת הבורא, כי אין עוד מלבדו, ואני נמצא בכל העבודה הזאת איתו, הבורא מראה לי עד כמה אני יכול להיות מכוון לכל פינות הכלי השבור שלי, ולא אליו. בזה הוא נותן לי אפשרות כל הזמן, על פני כל ההפרעות, כי אני מזהה את כל הרצונות והכוונות שלי, המקרים כהפרעות, אבל כעזר כנגדו, שהם דווקא באים כדי לעורר אותי לפנות לבורא, ואז אני כל פעם וכל רגע ורגע בחיי צריך לבדוק את עצמי, איך אני מכוון לבורא שהוא מי שביצע וייצב לי את המצב, והוא שמצפה ממני לתגובה נכונה, תפילה, בקשה, פנייה אליו.

לכן כל רגע ורגע יש לי עבודה, ממי קיבלתי מה שאני עכשיו, ולְמה אני צריך להיות מכוון מהמצב שאני נמצא בו עכשיו? ורק בזה צריך להיות עסוק, חוץ מדברים הכרחיים לקיום, כי זה לא יגונה ולא ישובח. אני חייב לקיים את עצמי ואת כל מה שנחוץ לי בעולם הזה, אבל חוץ מזה, כל הרגש והשכל שלי יהיו צריכים להיות מכוונים רק למקור, לבורא שממנו אני מקבל את השינויים שכל הזמן קורים איתי, ואליו אני צריך כל הזמן לפנות בתפילה.

לכן אנחנו צריכים להיות מקושרים יחד בעשירייה, שיהיה לנו יותר קל כל הזמן וכמה שיותר מהר לחזור להיות מכוונים לבורא כל אחד ואחד וכולנו יחד, ובזה ש"איש את רעהו יעזורו", בזה שכל אחד מזכיר לשני שהבורא הוא גם מקורנו וגם מטרתנו, בזה אנחנו מהר מאוד יכולים להיות מכוונים יחד כולנו באגודה אחת, כאיש אחד בלב אחד, ברצון אחד, בכוונה אחת, כולנו מכוונים לבורא ואז בהתאם לזה נגלה אותו, יהיה לנו כלי משותף, הרצונות, הכוונות שלנו, כולנו מחוברים ואז בטוח שהבורא יתגלה בנו לפי התפילה, הבקשה שלנו.

לכן את העבודה שלנו אנחנו יכולים לחלק כבר עכשיו לכמה שלבים. השלב הראשון, שאני זקוק לתמיכת הקבוצה כדי בכל רגע לזכור שמה שיש בי אני מקבל מהבורא בלבד, כי אין עוד מלבדו. השלב השני, שמכל מצב שאני נמצא בו, אני צריך להיות דרך הקבוצה מחובר לבורא. להשתדל להיות מכוון אליו לא לבד אלא עם הקבוצה דווקא, כי אומנם הקבוצה עכשיו לא נראית לי כחלקי הנשמה שלי, אבל בכל זאת אני שומע את המקובלים ולומד על המבנה של הנשמה הכללית, ואז אני משתדל לעשות כך. אפילו שזה עדיין בצורה די מלאכותי, שכביכול להיות מכוון לבורא אני בעצמי יותר בקלות מכָוון אותי, אבל זה לא נכון. אם אני באמת רוצה להיות בעל מנת להשפיע, אין בי כוח השפעה, אבל כמה שאני מתחבר לחברים אני מייצב בי כוונת השפעה ואז אנחנו יחד, אני וחבריי מכווָנים לבורא, וזאת הפנייה הנכונה.

ואנחנו צריכים גם להבין בכל מצב ומצב שאנחנו מקבלים, עד כמה המצבים האלה הם בדרך, ובצורה מאוד מדויקת מתעוררים בנו, ואנחנו על פניהם אחד אחד, כך הולכים ומתקדמים, מייצבים את עצמנו יחד בכוח אחד ומקרבים את עצמנו לבורא ככוח אחד, עד ש"חד מקבל חד", עד שמתחילים להרגיש שכל מה שיש בנו בחיבור בינינו זה מגיע מהבורא. ומה שאנחנו יכולים לפנות אליו מתוכנו, אפילו במקצת מתוכנו כשמתחברים, גם זה בטוח יהיה פנייה לבורא, מכוון לבורא.

ועוד, העיקר שאנחנו נלמד איך לחבר את התפילה. כי בסופו של דבר כל העבודה הרוחנית שלנו מסתיימת בפנייה לבורא, ושם בפנייה הזאת אנחנו צריכים לראות את כל הסיכום של ההבנה, ההרגשה, הסידור שלנו יחד וכל אחד שהוא בתוך העשירייה, וכולנו יחד כמה שאנחנו פונים לבורא בכל מיני מקרים, התפילה היא בעצם הכול, היא כוללת את כל הרגש וכל השכל, עם כל מה שאדם עבר ועם כל הציפיות שלו לעתיד.

לכן אין יותר מתפילה, מפנייה לבורא מצד הנברא. ולכן אנחנו צריכים להשתדל לכוון את עצמנו לפנייה הנכונה הזאת. זה לא פשוט, זו דרך ארוכה עד שאנחנו נחבר את התפילות הנכונות לכל מצב, לכל מדרגה, אבל הסיכום של העבודה שלנו בכל מצב זה הפנייה לבורא. זה בעצם מה שאנחנו צריכים לראות לפנינו.

כמה שנכניס לכל ההבחנות הללו את כל מה שיש לנו בעולם הזה, בעליות, בירידות, במצבים השונים ובינינו, עד שנאסוף את הכול בכלי אחד, בפנייה אחת, והכול מכוון לבורא, זו בעצם העבודה שלנו. לכן אנחנו נברר בתפילה הזאת את כל מהות המלכות, הרצון לקבל שלנו, שיהיה כולו, עם כל הפינות, עם כל ההבחנות שיש בו, שכולם מצטרפים ומכווָנים על ידינו לבורא, מכוונים אליו, וכך נתקדם.

מתחילים להתקדם לכיוון זה, מזה שכל אחד מרגיש מנותק, ואיפה הוא נמצא, עד כמה הוא הולך ורוצה להתחבר לכולם, כי כבר מתחיל להרגיש יותר ויותר שבלי חיבור עם האחרים הוא לא יכול לייצב את עצמו כלפי הבורא. וזה לא מגיע מיד, זה מגיע אחרי הרבה מאמצים, כי זה האור צריך להאיר מלמעלה כדי לתת לאדם הרגשה שדווקא בצורה כזאת הוא מכוון לבורא, שרק מתוך העשירייה, מתוך החיבור, וזה לגמרי לא מובן לנו מלכתחילה. עד שאנחנו מתחילים להיות קשורים בצורה כזאת מבינינו ולבורא בכל מצב ומצב, שלפי זה אנחנו סופרים את המצבים שלנו, עד כמה אנחנו הפוכים ודומים, עד כמה אנחנו נמצאים במצב שרוצים לשייך הכול לבורא, וזה נקרא אמונה, ולא לעצמנו, לא לדעת, וכמה שאנחנו עובדים בצורה כזאת, כך נתקדם יותר ויותר, עד שנתחיל לגלות בזה כבר הבחנות רוחניות. הכול לפנינו. הכול תלוי רק בהתמדה של כל אחד וכולנו יחד.

הדרך היא לא ארוכה. אנחנו אפילו לא יודעים, אבל עברנו די הרבה מצבים. זה כמו תינוק, כשגדל הוא לא יודע שהוא גדל, הוא לא יכול לבקר את עצמו, כך גם אנחנו, לא יודעים איפה אנחנו נמצאים, אבל באמת נמצאים קרוב לכניסה, להכרה רוחנית. במידת הקשר בינינו כך גם נהיה במידת הקשר עם הבורא ונתקדם יותר ויותר. זה בעצם הכול.

ושוב, העיקר זה שאנחנו צריכים לשים לב, שכול מה שאנחנו אוספים מכל מיני מצבים שלנו, הם כמו פירורים שאנחנו אוספים אותם לתפילה. שאין לנו מה לעשות במצבים שאנחנו עוברים, אלא הכול לכוון לבורא, לבקשה, להודאה, לכל דבר שיש, רק לפנייה. ולא חשוב שאנחנו לא מלומדים בתפילות, זה דווקא ההיפך.

יש כאלה סיפורים שמקובלים מספרים, שאפילו ילד ששורק אם הוא מביע בזה את רצון הלב שלו, זאת תפילה. אפילו אדם שלא יודע קרוא וכתוב ופונה לבורא, לוקח כוס יין ואומר לבורא "תודה רבה לך על החיים, על זה שעשית אותי", זאת תפילה. זאת אומרת, תפילה זו עבודה שבלב. לכן כמה שנתחיל להרגיש שאנחנו נמצאים בחוסר אונים, אנחנו צריכים לחזק זה את זה, כי דווקא מהמצב הזה, זה נקרא "ממעמקים קראתיך יה", מחוסר האונים הזה שאנחנו פונים לבורא, זאת התפילה האמיתית. כמה שהאדם מרגיש שהוא לא מסוגל לכלום, וזו האמת שהוא לא מסוגל לכלום, אבל כמה שהוא מרגיש את זה, ויחד עם זה יש לו סביבה שמייצבת אותו בדחף לפנות לבורא, כך הוא מצליח. הוא מקבל מלמעלה את המאור המחזיר למוטב וכבר מתחיל להבין ולהרגיש יותר ויותר עם מי יש לו עסק, עם הכוח העליון.

שאלה: בשלב הנוכחי, איך נכון לעבד את מעבר המצבים הזה וההתגברות בעשירייה? האם צריך להראות בבירור כלפי חוץ על מה בדיוק אנחנו מתגברים, מה כל חבר גילה לפניי ואיך אני מעבד את זה, או פשוט להשתמש בהזדמנות הזאת ולכלול את זה בלב כחלק מתפילה?

אני לא חושב שאנחנו יכולים למדוד נכון ולא להתבלבל, אני חושב שהדברים האלה צריכים להגיע אלינו לאט מתוך ניסיון בדרך, ולכן אנחנו עוד נעבוד על זה, זה לא הנושא של עכשיו. אני הזמנתי את הנושא הזה רק אתמול, שיכינו לנו בעוד כמה ימים. כשאנחנו נסיים את המסמך הזה, אז נגיע אולי למסמך של התפילה.

תלמיד: אנחנו לומדים כל הזמן שתפילה היא עבודה שבלב. איך להכניס את התפילה אל תוך הלב, ואולי עוד יותר, לא אל תוך הלב שלי האישי אלא אל תוך לב העשירייה?

זה נכון. אנחנו לא יכולים להביא את התפילה ללב הפרטי של כל אחד, כי הלב הפרטי של כל אחד הוא לב אגואיסטי. אפילו שאנחנו מרגישים בלב שלנו כל אחד כל מיני תופעות, אבל התופעות האלו הן ממש לא רוחניות. אלא אם אנחנו כמה שמתחברים כאיש אחד בלב אחד, לפי זה התפילה שלנו הופכת להיות תפילה נכונה והלב המשותף שלנו מרגיש את זה, והבורא במידה הזאת מרגיש ומקבל את זה. על זה צריכים לעבוד.

יש לנו עוד כמה שלבים קדימה עד שאנחנו מתקנים את הכול, אבל אנחנו כבר מבינים מה נצטרך לעשות. לכן נשמע יותר ויותר, נסכים יותר, נסכים פחות, נתקדם לזה, וככה עד שכולנו מתבשלים ומתחברים בזה. זה יבוא, אנחנו די מצליחים להתקדם בחומר. העיקר לא לאבד חברים בדרך, כי ישנם הרבה חברים שעדיין לא מרגישים בזה שום טעם. ובלי הרגשת טעם, נחיצות, הכרחיות, שרק זאת ההתקדמות הנכונה, והם לא מרגישים את זה, בשכל הם אולי יכולים להגיד, אבל ברגש עדיין לא, זו בעיה. אנחנו צריכים לעזור להם כמה שאפשר, לתת דוגמא, לסחוב אותם איתנו.

שאלה: איך אנחנו יכולים להשתמש ברצונות של החברים שלנו בקבוצה דרך כל המצבים שהבורא מעביר אותנו?

אני צריך להשתדל להתייחס, להתקרב, לכל אחד ואחד. להשתדל, שפעם אני נמצא יותר מחובר עם אחד, אחר כך עם השני, אחר כך עם השלישי. מתוך זה שאני מרגיש שאני נמצא קרוב אליהם ואני בזה מרכך את הלב שלי והלב שלי הופך להיות לפלסטלינה כזאת, שהיא נמצאת מתוך החיבור שאני רוצה לקיים עם כל חבר וחבר, אחר כך אני מרגיש מתוך זה שהפלסטלינה הזאת אין לה צורה, שהצורה שלה הופכת להיות שאני נמצא ביניהם, בכולם, ומדביק את כולם. הצורה שלי היא כמו שאני לקחתי אותם והדבקתי אותם יחד דרכי, ואני זה אותו הדבק שמחבר ביניהם. זאת הצורה הכי נכונה, בינתיים, איך שאני יכול לבטא, למה שאני רואה לפניי את מצבי, תפקידי, צורתי.

זה יבוא. אתם תראו שצורות כאלו, דוגמאות כאלו כמו שאני עכשיו אומר, איך הן באות אליכם ואתם רואים שכך זה נכון וצריך להיות, וכך תתקדמו, תתקיימו. זה לא צריך להיות דווקא בצורה גלויה לכולם אולי, כי זה תלוי כבר באופי הגשמי של האדם. יש כאלה שהם מאוד אימפרסיביים, שהם עובדים יותר בחיצוניות וזה הולך להם, יש כאלה שהם יותר צנועים, יותר סגורים, יש ויש, אבל בכל אחד זה יקרה.

שאלה: אנחנו בדרך כלל אומרים שאדם לא צריך להתפלל על עצמו, אבל אם יש לאדם בעיה עם הכרחיות, האם הוא יכול להתפלל על עצמו או שעדיף שלא יתפלל על עצמו בכל זאת?

צריך גם להתפלל על עצמו אבל מתוך שמתפלל עבור כולם, אחרת התפילה לא מתקבלת. הוא צריך להגיד, כמו שכתוב אצלנו בתפילה, על הצדיקים ועל החכמים, ועל אלה ואלה, "ועלינו", שאנחנו בסוף. אנחנו אומרים גם "ועלינו" שאנחנו נכללים בכולם. לכן אדם יכול להתפלל על עצמו, אבל בתנאי שהוא מתפלל עבור הכלל, כי הוא נמצא בכלל, ואז הוא מסדר בזה צורה נכונה של העברת האור מהבורא אליו. כי האור שמשפיע מלמעלה עד לאדם למטה, צריך לעבור את כול החיבורים, ההבחנות האלה, שזה מתחיל מגבוה מאוד ולאט לאט לאט יורד עד לאדם שבסוף.

שאלה: יותר מוקדם נתת דוגמא של אותם פירורים שמתוכם אנחנו אוספים תפילה, אז כל פירור הוא תפילה שמתוכה בונים תפילה יותר גדולה, יותר משותפת?

כן.

תלמיד: נתת דוגמא כזאת שאנחנו צריכים לסדר את התפילה ולהביע בתפילה את כל מהותה של המלכות, מה זה אומר להביע דרכה?

מלכות היא חיבור של כולם, ובינתיים היא שבורה. ומתוך זה שהיא שבורה אז יש לנו שבירה בכל הנשמה, כי מלכות מייחדת את כל חלקי הכלי הכללי שזה מה שהבורא ברא, כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות. מלכות הייתה צריכה לקבל את כל מה שמגיע לה דרך כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, וכשהיא תקבל את זה על מנת לקבל אז תהיה שבירה, וכשהיא תקבל את זה על מנת להשפיע אז יהיה גמר התיקון.

לכן אנחנו צריכים להקים את המלכות, זה נקרא להקים את השכינה מהעפר, מזה שאנחנו אוספים חלקים ומשתדלים לחבר אותם יחד, אמנם בין החלקים האלה ישנן שנאה, קנאה, דחייה וכן הלאה. זו העבודה שלנו. אנחנו נצטרך גם בינינו לקיים את החיבור, ובהתאם לזה נפתח לנו האור העליון, הכוח העליון, העולם העליון, וכך אנחנו נתקדם. וגם להסביר את זה אחר כך לכל האנושות. אבל לכל האנושות זה יהיה יותר קל. כשאנחנו נשפיע עליהם מהאיחוד שלנו, מהחיבור שלנו, של בני ברוך הכללי, מפני שאנחנו קיימים ככלי כללי כמו שיצא מבבל פעם, ששם היו כל מיני בני אדם, כל מיני עמים מחוברים יחד ברשותו של אברהם, אנחנו עברנו את כל הדרך הזאת, ועכשיו אנחנו כאילו חוזרים לאותו מצב כמו שהיו יחד לפני השבירה, אז יוצא שאנחנו ממש בזה גם נגרום לכל האנושות להבין שהחיבור זו התרופה היחידה נגד כל אותם המצבים שהאנושות עוברת, והם יבינו, ירגישו, יקבלו את זה.

הכול תלוי רק בנו. אנחנו מביאים לכל האנושות שכל ורגש וכוח והכול. זה כמו שחלק קטן מאוד במוח מפעיל את כול הגוף, אומנם הוא בעצמו ממש מיקרופרוססור. כך אנחנו, אם נתחבר ונגיע לצורה רוחנית בינינו בחיבור שלנו, כך נראה לכל העולם ונפעיל את כל העולם לחיבור.

תלמיד: כל עשירייה בסיום שיעור הבוקר בונה תפילה למשך היום. איך אנחנו יכולים לבנות את התפילה בצורה נכונה כדי שאפשר יהיה להחשיב אותה כתפילה שמבטאת את מהות המלכות?

תפילה שאנחנו רוצים לייצב כלפי הבורא היא צריכה להיות לפי מה שאנחנו רוצים שיקרה, אומנם אנחנו עוד לא נמצאים בזה. ולכן אנחנו קודם כל צריכים לבקש מהבורא שמצבנו הנוכחי יתקיים נכון, זאת אומרת, שאנחנו רוצים להיות מחוברים. אנחנו רואים שאנחנו לא מחוברים, שאנחנו רחוקים זה מזה, שאין לנו ממש רצון לזה, שאנחנו לא מבינים את הנחיצות וההכרחיות שיהיו בחיבור בינינו. אנחנו עדיין נמצאים תחת שליטת האגו שלנו שהוא גם ברצון וגם במחשבה לא מסייע לנו בכלום, אלא רק מפריע לנו לחשוב לכיוון החיבור. אנחנו מבינים את הדברים האלה ולא בורחים מהם, אלא מבקשים עליהם תיקונים.

הריחוק בינינו מתגלה כעביות של הכלי. כשמגיע המאור המחזיר למוטב והוא עוזר לנו להתחבר למעלה מהעביות הזאת, אז אנחנו משיגים את הזכות, ואז יש לנו כבר שתי רשימות, רשימו דעביות ורשימו דהתלבשות. וכך אנחנו כבר ראויים להתקדם לכניסה לרוחניות. אנחנו צריכים לעשות את זה, לנסות עוד ועוד. אבל אני שומע מכמה אנשים ואני רואה עליהם שהם כבר מתחילים איכשהו למשמש את זה, לטעום שככה זה עובד.

שאלה: מה לעשות כשהאדם לא מרגיש, או מרגיש כשחבר אחד ספציפי נעדר, אין לו קשר עם העשירייה, וזה תמיד אותו חבר?

להשתדל לדבר על זה עם כולם, מה הם ממליצים לך.

שאלה: בעבודה מעל הדעת, אם יותר ויותר חברים יצטרפו למאמץ הזה יום יום בהתמדה, איך זה ישפיע על העבודה הפרטית של כל חבר וחבר?

חד משמעית. ודאי שעל מה שכולנו מדברים, זה משפיע על כל אחד ואחד. אדם מושפע, אפילו ששומע או לא שומע, אבל הוא יהיה מושפע.

תלמיד: איך הוא יהיה מושפע? הוא יראה יותר הזדמנויות לעבודה מעל הדעת?

אני לא יודע איך, אבל בכל מיני צורות הוא ירגיש שהוא משתנה.

שאלה: איך אפשר להשתמש בצורה נכונה באגו שלנו, כדי לתת נחת רוח לבורא בכל המצבים שאנחנו עוברים?

רק על ידי חיבור, רק על ידי חיבור הלבבות, מחשבות, כוונות ומטרות. שאנחנו נהיה מכוונים מכמה שאנחנו עכשיו מפורדים, רחוקים זה מזה, וכמה שאנחנו על ידי הבורא רוצים להתקרב ולהתחבר מפני שהבורא הוא ימלא את כל המרחקים שבינינו. על זה אנחנו צריכים להתפלל.

שאלה: החיסרון לתפילה בעשירייה הוא נמצא מעל הדעת, ואיכשהו אני צריך להרגיש אותו גם בדעת?

כל מה שאנחנו הולכים לבנות בתהליך הרוחני זה צורות חיבור, צורות השפעה למעלה מהאגו. שהאגו שלנו, הרצון לקבל ודאי שמשתתף בזה, אחרת איך אנחנו יכולים לעבוד למעלה מזה, להתחבר למעלה מזה? ולכן יוצא שגם הרצון לקבל האגואיסטי, וגם כוח התנגדות אליו, וגם המטרה שאני נמשך [אליה], וגם החברים שאני מייצב אותם יחד איתי, כל זה סך הכול אנחנו רוצים להביא לצורה אחת, נשמה אחת ואור שבה שיהיה כאחד.

קריין: אנחנו נמצאים במסמך של "אמונה למעלה מהדעת". קטעים נבחרים מן המקורות. בקטע מספר 24. אומר הרב"ש:

"אנו צריכים להאמין באמונת חכמים, מה שהם אומרים לנו, שכל עבודה שלנו, לא חשוב באיזו צורה אנו עובדים, אם האדם מיחס את העבודה לשם הקב"ה, אפילו שתהיה בתכלית השפלות, ה' נהנה מזה. והאדם צריך להשתדל להיות בשמחה, מזה שהוא יכול לעשות מעשים, בזמן שהוא נמצא במצב של שפלות. 

והאדם צריך לומר לעצמו, שהוא נהנה מעבודה זו, שהוא כולו למעלה מהדעת. כפי שהשכל מחייב, אין עבודה זו נקראת "עבודה", היינו מעשה חשוב, שהבורא יהנה מזה. אבל הוא מאמין באמונת חכמים, שאמרו לנו, שה' כן נהנה. וזהו למעלה מהדעת."

(הרב"ש. מאמר 23 "מהו, שנתקשה משה על מולד הלבנה, בעבודה" 1990)

העיקר שלא חשוב באיזה מצב האדם נמצא, אנחנו לא יכולים לבחון את המצבים האלה, אנחנו לא יכולים למדוד אותם, הם מצבים למטה, למעלה, יותר גדולים, פחות, זה לא חשוב, זה הכול תלוי במאמץ היחסי של כל אדם ואדם. הכי קל זה לתת דוגמה כמו תינוק, שאם הוא עושה איזה חיוך עד כמה ההורים שמחים. וכשהוא יגדל ויהיה נגיד בן 10, 15, אז כבר לא כל כך יתפעלו ממנו.

זאת אומרת, הבורא דווקא מתפעל מכמה שאנחנו מסוגלים במצבים שלנו הקטנים, הנמוכים, לעשות איזה מאמץ לקראתו. ולכן אנחנו לא יכולים למדוד לפי כלים כללים, חיצוניים, מה אנחנו עושים, איזה נחת רוח, מה החשיבות של הפעולות שלנו אלו או אלו, אלא צריכים פשוט לקיים בכל מצב שאפשר כמה שאנחנו מתוך החיבור יכולים לחייך לבורא, לפנות אליו, לבקש ממנו, שוב ושוב לחדש קשר עימו.

אז זה שאנחנו מתוך הניתוק, מתוך חוסר חשיבות, רוצים להגיע לחיבור בינינו ומתוך חיבור בינינו עם הבורא, זה דווקא חשוב בעיניו, כמו שכתוב "בתוך עמי אנוכי יושבת", שהבורא יושב דווקא בתוך עמי, בתוך החיבור שלנו. וכאן אנחנו צריכים בינתיים להאמין שזה כך עד שאנחנו נתחיל לקבל על ידי המאור המחזיר למוטב יותר ויותר הרגשת חשיבות בחיבור ובפנייה לבורא. וכך אנחנו נתקדם עד שמרגישים אותו, מתחברים עימו ומתחילים להיות ממש יחד.

וכשאנחנו כבר נתחיל להרגיש כמה שאנחנו פועלים כלפיו וכמה שהוא ממלא אותנו, אז כבר אנחנו נכנסים להרגשת העולם העליון בפועל. אז אנחנו כבר מתחילים לראות את היחסים שלנו דרך פרצופים, איך אנחנו מתייחסים לבורא והבורא אלינו דרך מערכת שנקראת "עולם", וכך אנחנו נבין. גם נבין למה העולם הזה בנוי בצורה כזאת, שגם כן בו יש אותה צורה כמו שלרוחניות, רק אנחנו בכלים שלנו המקולקלים מרגישים את המציאות הזאת, מערכת היחסים הזאת בינינו ובין הבורא בצורה כזאת כמו שעכשיו. זה הכול ישתנה, העיקר להיות מכוונים לחיבור בינינו ולבורא.

וכל אחד ואחד שישתדל לתקן את עצמו, שלבורא הוא יכול לפנות, זה יותר קל, אבל דרך עשירייה קשה לו, אז הוא צריך לבנות בתוכו, כאן בתוכו הוא צריך לבנות תבנית, את צורת הקבוצה, שמזה אני מתייחס לבורא, דרך זה.

שאלה: בדיוק על מה שעכשיו דיברת, כשבירידה מרגיש שנשאר רק זיכרון מתוך מה שהיה לפני כן, אז מה התפילה הנכונה של מימוש התבנית הזאת? כי מרגיש שהתבנית הזאת זה הדבר היחיד שנשאר מהמצבים הקודמים.

יש לך חברים, אתה צריך לדבר איתם, ואתם יחד צריכים להשתדל לחבר פנייה לבורא. העבודה הזאת בעצמה צריכה להיות רק ביניכם, אני לא יכול להיכנס לזה, ולהתחיל ללמד אתכם. אלא מתוך מה שאתם שומעים, תתחילו להשתדל לפנות לבורא.

תלמיד: אבל לפעמים פשוט לא זוכרים.

לא זוכרים. נכון. אז תתלוננו לבורא למה הוא לא מזכיר לכם. בכל דבר לפנות אליו, "למה עזבתני".

שאלה: מה הוא מה שאנחנו מכנים מציאות?

מציאות אנחנו מכנים את אותה הרגשה שנמצאת בשכל ורגש שלנו, שעליה לעת עתה אין לנו ספק.

שאלה: לגבי התבנית שכל אחד חייב לבנות בתוך ליבו. איך בונים תבנית כזאת, מה התבנית הזאת, יש דוגמאות של תבניות?

התבנית שלי זו הקבוצה, ואני משתדל כל פעם להרגיש שהיא קיימת בתוך ההרגשה שלי, ואני במבט אחד מרגיש אותם. כך אני יכול לתת להם תפיסה אחת, יחס אחד, זה מה שיש לי מתוך ההתחברות עם העשירייה.

תלמיד: אלה קשרים בין החברים, היחס שלי כלפיהם?

אלה קשרים בין כולנו, בסך הכול, עד כמה אנחנו מקושרים בכוונתנו למטרה, להשיג את הבורא, ולהשפיע לבורא.

תלמיד: אצל כל אחד התבנית היא אחרת או שיש משהו משותף בין התבניות?

וודאי שאנחנו לא יכולים להשוות את מה שיש בכל אחד ואחד, אבל זה לא חשוב. מדובר כאן על כל אחד ואחד מתוך העשירייה, עד כמה אנחנו רוצים להרגיש שזה קיים בכל אחד. ואחר כך אנחנו נתחיל להתחבר עוד, בין כל התפיסות הפרטיות האלו, עוד ועוד, מדרגה לדרגה, עד שכולנו מתחברים ונכללים ממש עד גמר התיקון.

שאלה: תודה רבה על הפתיחה הזאת. התבנית, תמונת העשירייה שאיתה אנו פונים לבורא מכל מצב, עם מה אנחנו פונים לבורא? עם החסרונות של החברים, עם הכוח של החיבור שהשגנו, עם הפערים בינינו? תוכל לדייק אותנו בנקודה הזאת?

אנחנו פונים לבורא פחות או יותר עם בקשה אחת, תן לנו אפשרות להתחבר כדי שמתוך החיבור בינינו נוכל להגיע לאהבה, לאהוב אותך. זה הכול. יש בזה הרבה דברים שאנחנו רוצים, להשיג אותך, לראות אותך, להמליך אותך על כל המציאות וכן הלאה, אבל סך הכול זאת התפילה.

אנחנו רוצים להשיג בחיבור בינינו, את החיסרון לאהוב אותך. כאן אנחנו כאילו נשמע ממנו תשובה, אתם צריכים להתחיל לאהוב את האדם, כל אחד ואחד בעשירייה. ומתוך זה תרגישו בצורה מדויקת מה חסר לכם במצבים שלכם כדי להגיע לאהבה אליי. כך אתם תשמעו מהבורא. כי להגיע לאהבת הבורא אפשר רק אם אתם אוספים את כל יחסי האהבה ביניכם, חיבורים, תלות הדדית, הודיה של כל אחד לאחרים, כמה שמחזיקים אותו, וכן הלאה.

שאלה: האדם יכול לפתוח את הלב לבורא רק כמה שהוא יכול לפתוח את הלב לחברים, נכון? אחרת זה כאילו דמיוני.

כן. נכון. לא יכולה להיות אהבת הבורא יותר מאהבת החברים. אבל לאט לאט, קודם כל וודאי שאנחנו מכוונים לבורא יותר ולא לחברים. אבל כשמכוונים אליו, לאט לאט אנחנו חוזרים לזה שחייבים לייצב את עצמנו עם החברים, ורק על ידי זה אנחנו יכולים לאחוז בבורא.

שאלה: הסדר של הדברים לא לגמרי מסתדר לי. אני לא מצליח להבין, אם אין לנו עדיין תבנית, ואנחנו לא יכולים לפנות לבורא, אז איפה כל הבקשות לחיבור, או האהבה שלנו, והתשובות שאנחנו מקבלים מהבורא? אם אין לנו את התבנית הזאת, אני יכול בכל זאת לפנות ולבקש משהו?

אנחנו צריכים לפנות לבורא בכל המצבים, מובנים, לא מובנים, פחות, יותר מיוצבים, זה לא חשוב. ותמיד למי שהאדם פונה, הוא פונה לבורא. או בחוסר הכרה, בצורה אינסטינקטיבית כי הוא קשור לבורא, או בצורה הכרתית, כשרוצה להיות קשור לבורא, או בצורה עוד יותר מערכתית, כשהוא קשור לבורא דרך העשירייה, וכן הלאה.

תמיד אנחנו קשורים רק לבורא, אין לנו עוד מישהו להתקשר אליו, כי הבורא ממלא את כל המרחקים שבינינו.

אז מה אתה שואל?

תלמיד: פשוט דיברנו עכשיו על זה שהפנייה האיכותית והנכונה היא דרך התבנית של העשירייה.

זה עוד לפניניו, אבל בעצם לזה צריכים להיות מכוונים.

תלמיד: וכל עוד אין לנו איך, איך בכל זאת לא להיות בפנייה האישית? כי באמת כבר רוצים לפנות כעשירייה, אבל פשוט אין את הכלי הזה, אין את היכולת. אז מה בכל זאת עושים בינתיים?

בכל זאת צריכים, לעשות עוד ועוד מאמצים שאנחנו תלויים רק בבורא, ולבורא אנחנו יכולים לפנות רק דרך העשירייה. ואז מחוסר ברירה אנחנו ניגשים לעשירייה. רק בצורה כזאת.

שאלה: אל תכעס, אבל מה אני צריך להראות לחברים כדי לפתוח את הלב שלהם, מה הכוונה שצריכה להיות לי? אני רוצה לפתוח את הלב לחברים, אבל מצד שני אני אראה חלש. להראות להם שאני חלש, שאני זקוק להם, או שאני רוצה את זה?

יש לך המון שאלות, אני מכיר אותך כבר מזמן, אתה כל הזמן שואל. אתה קורא את החומר?

תלמיד: אני קורא, כן.

מהשאלות שלך אלי לא יצא כלום. אתה צריך לקרוא, להוציא משם תמצית, ולהשתדל לממש אותה, וככה עוד ועוד. יש לך כל הזמן שאלות, אם הייתי נותן לך אפשרות, היית כל הזמן רק שואל. אבל זו לא הדרך, הדרך היא שאתה בכל זאת מוציא מהמאמרים תשובות ומממש אותן.

קריין: קטע מספר 25. אומר הרב"ש.

"האדם צריך לומר, שאף על פי שהוא נמצא בתכלית השפלות, כלומר שהוא עדיין משוקע באהבה עצמית, ועדיין אינו מסוגל לעשות משהו למעלה מהדעת, מכל מקום ה' נתן לו מחשבה ורצון לעסוק בתו"מ. וגם נתן לו קצת כח, שיוכל להתגבר על בחינת מרגלים, מה שמדברים אליו, ונוקרים את ראשו בטענותיהם, ומכל מקום הוא יש לו קצת אחיזה ברוחניות. 

אז האדם צריך לתת תשומת לב על זה, ולהאמין, שה' מטפל עמו, ומדריכו ללכת בהמסלול המוביל להיכל המלך. נמצא, שהוא צריך לשמוח בזה, שה' משגיח עליו, ונותן לו גם הירידות."

(הרב"ש. מאמר 6 "מתי האדם צריך להשתמש עם גאוה, בעבודה" 1990)

כן, זה מאוד חשוב. שבכל מצב ומצב קודם כל אנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים בטיפול, בטיפול נמרץ, והבורא ממש לא עוזב אותנו לרגע, כל אחד וכולנו יחד. ולכן אנחנו צריכים בהתאם לזה שהוא מטפל בנו, לדעת איך אנחנו מתייחסים לטיפול הזה, האם אנחנו יכולים בכל רגע ורגע להגיב עליו.

וכל פעם אנחנו משנים את עצמנו בהתאם לזה שאנו מרגישים איך הבורא משתנה. זאת אומרת, היחס שלו כל הזמן משתנה, ומחייב אותנו בהתאם להשתנות. בדרך כלל אנחנו מזהים שהיחס שלו אלינו הוא כזה, שהוא דורש מאיתנו יתר דבקות, יתר מאמץ לחיבור. עוד קצת, ועוד קצת להתחבר אליו בינינו, ומבינינו אליו.

זאת אומרת, הבורא הוא "בוא וראה", הוא נמצא בינינו, ממש ככה בין האצבעות. ואז ככול שאנחנו קושרים את עצמנו יחד, אנחנו תופסים אותו. זה נקרא "ניצחוני בניי". כי הבורא סידר אותנו שבורים, רחוקים זה מזה, בכוח האגואיסטי נדחפים זה מזה, ואנחנו ההיפך, למעלה מהאגו, למעלה מכוחות הדחייה, מתחברים בינינו עד שמגלים את הבורא דווקא על פני הריחוק.

ואז במקום שפעם הרגשנו אותו לפני השבירה כסתם כוח חיותי קטן שממלא אותנו, עכשיו עם האגו שלנו, עם כוחות הדחייה, למעלה מכוחות הדחייה, אנחנו נתחיל להשיג אותו, ונגלה אותו לעומק. בתוך העביות, בתוך הזכות, עם המסכים, עם הרשימות, אנחנו ממש נלמד אותו, והוא יכנס בנו.

כשאנחנו נבנה את הקשרים בינינו לפי תכונות הבורא, זה נקרא שהבורא מתלבש בנו. שכל היחס בינינו, וכל הטבע שלנו יתפקד לפי הטבע של הבורא. ואז נבין ונרגיש לעומק, עד הסוף, מהו, מיהו, וזה יהיה הטבע שלנו.

שאלה: אני יכול רק להגיב לבורא במידה שבה אני מושקע בקבוצה, לא בעצמי?

נכון.

תלמיד: במילים אחרות, אין שום דבר שאני עושה לבד, אני חייב לעשות את זה דרך העשירייה, לבקש או להגיב.

כן.

קריין: קטע מספר 26. אומר הרב"ש.

"האדם צריך להאמין, כמו שהאדם יכול להבין, שה' נותן לו את העליות, שזה בודאי אין האדם יכול לומר, שהוא בעצמו מקבל את העליות, אלא שה' רוצה לקרב אותו, לכן הוא נותן לו העליות. 

כמו כן האדם צריך להאמין, שגם הירידות נותן לו ה', בגלל זה שהוא רוצה לקרבו. לכן כל עשיה ועשיה, שיש לו באפשרותו לעשות, הוא צריך לעשות זה, כאילו הוא היה נמצא במצב עליה. לכן זה שהוא מתגבר משהו בזמן הירידה, זה נקרא אתערותא דלתתא. וכל פעולה שהוא עושה, ומאמין שכך הוא רצונו ה', מזה עצמו הוא זוכה להתקרבות יותר גדולה, היינו שהאדם בעצמו מתחיל להרגיש, שה' קירב אותו." 

(הרב"ש. מאמר 6 "מתי האדם צריך להשתמש עם גאוה, בעבודה" 1990)

גם בעליות וגם בירידות אנחנו נתחיל להרגיש שבכל זאת הכול התקרבות לבורא, רק בשני קווים. גם בזה שאני יורד ואני מרגיש שבזה אני מתרחק כביכול מהבורא, אבל זה בצד אחד, נגיד בקו שמאל, וזה נותן לי אפשרות עוד יותר להתקרב לבורא בצד ימין. כמו גלגל שעושה חצי סיבוב כאילו אחורה, אבל בעצם מסתובב קדימה.

וכך הכול בעולמנו, אין לנו שום התקדמות קדימה, אם אנחנו לא עושים איזו פעולה אחורה. כי העולם בעצמו לא משתנה, רק אנחנו תופסים את שני הכיוונים האלו, רק כלפינו זה קורה. אבל כשאנחנו מתחילים לעלות באמונה למעלה מהדעת, לתפוס את המציאות הרוחנית, אז גם העליות וגם הירידות יש להן אותו משקל, אותה חשיבות, ואז אנחנו כל הזמן מרגישים את עצמנו שמתקדמים. אפילו שיורדים אנחנו מרגישים שזאת התקדמות, רק בקו שמאל.

שאלה: איך אדם יכול להיות מאושר ולהרגיש מחובר לבורא בזמן הירידה? האדם צריך לעשות אתערותא דלתתא?

בזמן הירידה אדם לא יכול להיות שמח ממה שהוא מרגיש, כי הוא מרגיש שאין לו מילוי, מצד אחד. מצד שני, אם הוא מבין, לא מרגיש בלב אלא מבין במוח, שכל הירידה הזאת היא כדי להוסיף לו כלים שאיתם הוא אחר כך יוכל לעלות, אז הוא שמח כבר מזה שיהיה לו.

כמו שהרב"ש היה נותן דוגמה, האבא נפטר והשאיר לבן שלו מפעל גדול, והבן, קודם היה מבלה בכל מיני דברים, ועכשיו הוא צריך לעבוד במקום אבא במפעל. אז מצד אחד זו עבודה קשה, מצד שני הוא קיבל רכוש גדול, ויכול בהתאם לזה להגיע לדברים גדולים. להרגיש את עצמו שהוא מנהל, שהוא מייצר, שהוא עושה משהו בחיים ובעולם. אז תלוי איך אנחנו מקדמים [מקבלים] את זה.

אם אני בן אדם כמו ברחוב, שאין לי מטרה, ואני לא יודע ולא קשור אליה, אז כל בעיה ובעיה שמתגלה עכשיו בעולם, אני רואה אותה כאסון, כצרות, כבעיות. תראו מה שיהיה לנו עם האקלים, עם כל דבר ודבר שנופל עלינו, על כל האנושות, פנדמיה, חום, קור. עוד מעט חורף, תראו מה שיהיה. אז ודאי שאת כל דבר הזה אני מקבל כקללה.

מצד שני, אם אני מבין שכל הדברים האלה באים כדי לעורר אותי לתיקון, לזה שאני אגיע להבנה איך אני צריך להשפיע על הכוח העליון, שהוא מנהל את כל האקלים, את כל החיים שלנו, כל העליות והירידות בבורסה, ביחסים בינלאומיים, וכל הדברים, הכול, אם אני יודע איך אני יכול להשפיע על הכוח העליון, אם נותנים לי אפשרות להתקרב אליו ולהשפיע, אני צריך להיות שמח. אני עולה בתפקיד שלי, אני אוכל לתקן את כל המציאות, את העולם.

זאת אומרת, הכול תלוי איך אדם מתייחס למה שקורה לו, עם מי הוא נמצא בקשר. ולכן אני לא רואה בשום מצב שאנחנו עוברים, שום דבר לרעה. "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש" זה מה שאני צריך להגיד, ובהתאם לזה כך לעבוד.

שאלה: איך לבנות ביחד את התפילה כדי לבנות את הכלי?

את זה צריכים ללמוד. עוד מעט אנחנו נסיים את המסמך הזה ונעבור לחלק שנקרא "תפילה". זה החלק העיקרי כי אין לנו יותר מה לעשות במצב שלנו כלפי הכוח העליון אלא רק פניה נכונה, ואנחנו צריכים ללמוד מה אנחנו עושים עם עצמנו, קשר בינינו ופניה לבורא, שהעבודה הזאת היא תשנה את המציאות. יותר נכון היא תשנה אותנו כדי שאנחנו נעלה יותר ויותר בתפיסת המציאות עד שנגלה שכל המציאות היא שלמה ונקראת "עולם אין סוף". נעבוד על זה.

שאלה: כשמגיעה ירידה חדשה אז אתה מגלה או לפחות כך אתה חווה את זה שכל צורות העבודה שעזרו לפני כן כבר לא עובדות וזה כאילו שאין לך שום דבר לעשות חוץ מלזחול לשיעור, לזחול למפגש עם העשירייה, ומתוך הקטע הזה נידמה כאילו יש איזו צורת עבודה. מה אפשר להוציא מהקטע הזה כצורת עבודה בנפילות?

מה שאתה מסוגל כך תעשה. ואל תחשוב שמצבים כמו שאתה אומר, שאין שום אפשרות לעשות משהו אלא רק להיכנס ככה על ארבע לקבוצה זה המצב הכי גרוע. יכולים להיות מצבים עוד יותר גרועים ובכל זאת אנחנו צריכים לעבור אותם.

קריין: קטע 27, אומר הרב"ש:

"כשהתחיל לעבוד, בטח היתה מוכרחת להיות איזו הנאה ותמורה, שבשביל זה הסכים הגוף לעבודה זאת. ואחר כך שנתנו להראות שיש ענין לשם שמים, מטעם "מצוה גוררת מצוה", והוא היה צריך לבקש שיוציאו אותו מהגלות, אז הוא בורח מהגלות.

ואיך הוא בורח מהגלות, בזה שאומר, שבעבודה זאת הוא לא יצליח. אם כן מה הוא עושה, הוא מאבד עצמו לדעת, היינו שעוזב את העבודה וחוזר בחזרה לחיים הגשמיים, שהם בחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים".

נמצא במקום שהיה צריך לבקש על גאולה מהגלות, אז הוא בורח מהגלות, ומאבד עצמו לדעת. וזה כמו שכתוב "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". אלא צריך ללכת למעלה מהדעת.

והירידה ברוחניות אין הפירוש שעכשיו אין לו אמונה, אלא עכשיו צריך לתת עבודה יותר גדולה, ואמונה הקודמת נבחנת לירידה לגבי עבודה הזאת."

(הרב"ש. 71 "ענין גלות")

זאת אומרת להבין שבכל מקום ומקום איפה שאנחנו נמצאים, הכול בכל זאת עליה לעומת המצב הקודם וזה דורש מאיתנו אולי יותר מאמץ עוד לעלות למעלה מהאגו, עוד להתאמץ לחיבור וכן הלאה, אבל כל מצב ומצב שאנחנו עוברים, בכל זאת זה מדרגות הסולם.

שאלה: האם אני צריך להתגבר על הירידה כדי לראות אותה כעליה או האם אני יכול להימצא בירידה ולהרגיש אותה כעליה?

זה שאתה נמצא בירידה ומשתדל לקבל אותה כעליה זה כבר עליה וזה כבר תיקון.

קריין: קטע מספר 28 אומר הרב"ש,

"ענין המכה שאדם מקבל מה', היינו שלוקח ממנו את הטעם בעבודה. ובזה עצמו הוא מרפא אותו, כי אז אין לו שום עצה לעבוד לה', אלא בבחינת אמונה למעלה מהדעת. נמצא שהמכה שקיבל מה', מזה עצמו הוא יכול להתרפאות, כי אחרת הוא ישאר בפרודא.

ובזה מובן מה שאמרו חז"ל, הקדוש ברוך הוא במה שהוא מכה, הוא מרפא. היינו שזוהי הרפואה, היינו שנותן לו מקום שיוכל לעבוד בבחינת אמונה בלי שום סמיכה.

וכמו כן יש להבין מה שאמרו חז"ל "הקדוש ברוך הוא גוזר וצדיק מבטלה", שהכוונה שה' גוזר, היינו שלוקח ממנו את התענוג של העבודה, ואין לך גזירה יותר גדולה מזו, שלוקח ממנו את החיות של העבודה.

וצדיק מבטלה, היינו אם האדם אומר שהוא רוצה לעבוד בלי שום תמורה של חיות ותענוג, אז ממילא הגזירה מתבטלת. אלא אדרבא הוא עולה עכשיו למדרגה יותר גבוהה, שהוא עכשיו בבחינת אמונה טהורה, ונקרא בלי פניה עצמית."

(הרב"ש. 289 "הקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים")

תלמיד: תמיד אני מתאר לעצמי לגבי המצב הזה שנראה שהאדם מוצא לעצמו איזו צורה מלאכותית של עבודה.

זה נכון שאדם עושה כך אבל זה לא נכון מבחינת העבודה, בזה הוא לא מתקדם. הוא בורח לאיזה צד, מעדיף במקרה כזה לא לעשות כלום. אז צריכה להיות כאן תמיכה מהקבוצה והשתתפות בשיעורים, בכל מיני דברים, עד שרואה שאין לו ברירה, שהוא חייב בכל זאת לענות נכון על כל המצבים שהבורא מייצב לפניו.

תלמיד: בזה שהוא בורח מהגלות, הוא מאבד את עצמו לדעת, אני לא מבין את זה.

הוא נכנס לדעת, לא הולך למעלה מהדעת, לכן כך זה נקרא.

שאלה: כלפי הקטע. כשהבורא לוקח את המילוי, את הטעם, יוצא שהאדם רוצה לעבוד באיזו צורה אחרת, כי דווקא חוסר המילוי דוחף אותו לעשות את הצעד הזה. ובסוף כתוב שהוא הולך למדרגה יותר גבוה בלי פניה עצמית. זאת אומרת אני בכל מקרה מפעיל את עצמי כדי איכשהו להתמלא עם פניה נקיה או לא? בכל מקרה אני משיג מילוי.

נכון שאדם תמיד עובד עם הכלים שלו. השאלה איך הוא מייחס את עצמו למה שאומרת לו הדעת, האגו שלו, או שעושה את זה נגד האגו שלו, למעלה מהדעת. זה כול ההבדל.

שאלה: בקטע הוא אומר, שהמכה זה כשלוקחים לי את החיסרון להשפיע. איך אנחנו בכל זאת מגיעים לזה שכשהבורא לוקח לנו את החיסרון להשפיע אנחנו מקבלים את זה דווקא כמכה ולא סתם מפספסים?

מה השאלה? ודאי שבשבילינו אז זה נראה שהבורא לקח מאיתנו את הרוחניות שהייתה לנו קצת ועכשיו אין. ודאי שכך.

תלמיד: אבל אני הרי לא מקבל את זה כמכה. עכשיו יש חיסרון, בעוד רגע אין. כאילו לא נורא. איך אפשר לקבל את זה שזה מכה מאוד חזקה, רצינית?

מפני שאין לי שום רצון לחשוב על הרוחניות, אין לי שום שייכות, שום הרגשה ואז אני נמצא במצב של חוסר אונים.

שאלה: יוצא לפי הקטע האחרון שאני צריך כל יום לבדוק אם יש לי טעם? כי מתוך כל השנים שעבדנו אנחנו רגילים להיות כחמור לעול ושור למשא, כאילו לא לשים לב לזה, מה שיותר פשוט. מה שאני כן צריך לבדוק היום האם יש לי טעם בעבודה או לא?

אנחנו תמיד צריכים לייחס את עצמנו לכלים דקבלה וכל העבודה שלנו צריכה להיות למעלה מהכלים דקבלה. אני לא יכול סתם למחוק את הכלים האלה ולהגיד "אין לי". אז עם מה אני עובד? אני סך הכול רצון לקבל. זה יבוא, תמשיכו קצת ותראו. הקטעים האלה נראים לנו קצת יותר מבולבלים.

שאלה: איך אפשר להשיג יותר חיסרון להשפיע? פשוט הימים עוברים ועוברים.

יותר חיסרון להשפיע, זה מה שאתה רוצה? כוח השפעה זה הבורא, תפנה אליו, תבקש. תלמד איך לבקש ותקבל, אין שום בעיה. "יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק". הוא מאוד מאוד רוצה לתת לנו רצון להשפיע. אלא לפי כמה שאנחנו יכולים, כמה שאנחנו רוצים, כמה שאנחנו יכולים לסבול, בשמחה יתן.

שאלה: האם אפשר לסכם שמה שאנחנו לומדים אתמול והיום מסתכם בזה שהמכות, הריחוק, הידע, המרגלים, הנפילות, זה מקום עבודה ואני צריך להגיד שזה מגיע ממנו לטובתי ודרך זה להתקרב אליו?

כן.

תלמיד: ובעבודה היומיומית שלנו, מקום העבודה עצמו זה כשאני רואה שהחברים לא מתוקנים, לא רוצים לעבוד, ואני צריך להצדיק אותם?

גם זו העבודה שלך.

שאלה: איך מקדימים תרופה למכה?

איך מקדימים תרופה למכה? כל הזמן נמצאים במשיכה לחיבור ומתוך החיבור פנייה לבורא. אז בטוח שכל הזמן תהיו בעלייה, כי אפילו הירידות שתקבלו גם תקבלו אותן כעליה, רק חיבור ביניכם ופנייה לבורא.

קריין: קטע מס' 29 אומר הרב"ש:

"צריך להאמין למעלה מהדעת, שהאדם נמצא בשלימות, וגם כל העולם כולו. נמצא, באופן כזה הוא יכול וצריך לתת תודה לה', על מה שנתן לנו כל טוב. וזה נקרא "קו ימין", שהוא ממש להיפך מקו שמאל. כלומר, שבקו שמאל אנו הולכים בתוך הדעת, ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". היינו, דוקא בבחינת השכל ולא למעלה מהדעת. מה שאין כן כשעוברים לעבוד לבחינת ימין, נמצא, השמאל הוא הגורם, שהימין יהא בנוי על בסיס של למעלה מהדעת. 

וזהו כמו שאמרו חז"ל "שמאל דוחה וימין מקרבת". היינו, שמצב "השמאל" מראה להאדם איך נדחה ונפרד מעבדות ה'. ו"ימין מקרבת", שפירושו, שמראה לו, איך שהוא מקורב לעבודת ה'. זאת אומרת, שבזמן שהוא עוסק בשמאל, אז השמאל צריך להביאו לראות מצב של דחיה, איך שהוא נדחה ונפרד מהעבודה. ובזמן שהוא עוסק בימין, הוא צריך להגיע לידי מצב, שיראה איך שהוא מקורב לה'. ועל ימין הוא צריך לתת תודה לה', ובשמאל הוא צריך לתת תפלה לה'." 

(הרב"ש. מאמר 7 "מתי הם הזמנים של תפילה והודאה, בעבודה" 1990)

שאלה: אמרנו שאנחנו לא צריכים לעורר את השמאל בקבוצה, אז מה זה אומר שאנחנו מתפללים לבורא מהשמאל?

אתם צריכים מכל מצב להיות בפנייה לבורא, גם משמאל וגם מימין, להשתדל להיות דבוקים בו, אתם תראו שיש רק שתי צורות פנייה, שתי צורות עבודה, מימין זה בהודיה ומשמאל זה בחיסרון, אבל מחיסרון אתם מודים על החיסרון כי על ידי החיסרון אתם דווקא עולים, אם לא יהיו לנו הרגשות של החיסרון איך אנחנו נתעלה? כי כל העלייה שלנו היא בעלייה למעלה מתוך האגו, על פני האגו, לכן כמה שהאגו מתגלה יותר ויותר, שזה השמאל, אנחנו בזה יכולים יותר ויותר להעריך את עבודת ה' שהוא עושה לנו ולעלות בימין. אין ימין בלי שמאל ואין שמאל בלי ימין, כל אחד מהם בעצם קובע לשני. כך הם מחוברים.

תלמיד: האם אז אנחנו צריכים להגיד ששמאל זו עבודה פנימית בתוך האדם?

האם שמאל זו עבודה פנימית בתוך האדם? כן, וגם ימין לא פחות משמאל. אנחנו צריכים להיות כל הזמן בקו האמצעי, לאתר מה זה המצב בין ימין ושמאל, כי לבורא אין שמאל ואין ימין, אבל כדי לייצב אותנו כמוהו אז הוא מתייחס אלינו בשני הכיוונים, מצד אחד אנחנו מגדלים את הכלים, מצד שני אנחנו מייצבים את הכלים, וכך אנחנו מתקדמים.

שאלה: למה לרצות להאמין שהעולם בשלמות ולא באמת לרצות שהעולם יהיה בשלמות?

לא. כל המציאות, שזה הבורא חוץ מאיתנו, נמצאת בשלמות מצד אחד, מצד שני עוד יותר, אנחנו צריכים להאמין שגם אנחנו נמצאים בשלמות, אבל כדי לחנך אותנו, להביא אותנו לשלמות אנחנו צריכים לעבור כל מיני מצבים. תתארו לעצמכם שנולדתם לעולם שכולו טוב, אבל אתם לא מבינים, לא מרגישים אותו, אתם צריכים להכיר אותו כדי להשתלב עם כל העולם, אז מלמדים אתכם איך אפשר ללמוד, רק מדבר והיפוכו. לכן אנחנו נמצאים מצד אחד בעולם אין סוף שהוא כולו טוב, אין שם מה לתקן בכלל ומה שכן יש זה רק להביא אותנו לתפקוד הנכון באותו העולם השלם.

לכן מגלים לנו את כול הצורות ההפוכות משלמות ומלמדים אותנו איך אנחנו צריכים להבין את אותם מצבים בלתי שלמים כנגד המצבים השלמים, ועל ידי כך שאנחנו מתקדמים בשני קווים אנחנו מתחילים להיות ראויים להתקדם ולהשתכלל בעולם היפה, האין סוף, שתמיד קיים וגם היה, אבל איך היינו יכולים ללמוד איך לתקן אותו, איך להתקיים בו. זה כמו הרבה דוגמאות כאלה שנותנים לנו, מלך שרוצה להשאיר לבן שלו את כל המלוכה, אבל איך הוא ילמד אותו? אז הוא צריך להעביר אותו דרך כל אותם מצבים בלתי שלמים, שבורים למיניהם שמתוכם הבן ילמד את פנימיות המערכת, אחר כך הוא יקבל הכול, יקבל את כל הדברים השלמים, אבל כשהוא שלם ומתגלה לפניו דבר שלם, הוא יודע איך להתייחס לזה ואיך להנהיג את זה נכון.

שאלה: במאמר כתוב, שכשהוא עוסק בימין הוא צריך להגיע למצב שהוא רואה שהוא קרוב לבורא. אבל זה לא נכון, כשאני עושה כל מה שאני יכול כדי לעסוק בחיבור עם החברים ועם הבורא הדבר היחיד שאני מרגיש זה שהבורא נטש אותי ושאני לא אצליח בעבודה של ההשפעה, איך אני יכול לעלות מעל המחשבות האלה?

קודם כל רואים את זה עליך היום, איך אתה יכול לעלות על פני המצבים האלה? לא להתייחס לאותו מצב כמו שאתה מרגיש אותו, אל תהיה כמו ילד שקיבל איזו מכה קטנה ואז הוא בוכה כאילו זהו, כל העולם הרוס, לא, יש מלבד המצב שלך מצב אחר. תראה, החברים שלך נמצאים דווקא במצבים יפים וטובים, תסתכל עליהם, תתכלל איתם יחד תראה שלא הכול אבוד כמו שנראה לך ואז אתה כבר יוצא מהמצב שלך למצבים יותר נעלים ויכול להמשיך. זאת אומרת, אנחנו צריכים להשתדל לא להיכנס בכל הרגש והשכל למצב עצמו. נכנסים, את זה כבר הבורא מסדר לנו, אבל משתדלים להגיע למצב שאנחנו נראה את עצמנו בצורה אובייקטיבית, מי אנחנו, מה אנחנו, מי עשה לנו את הדבר הזה, בשביל מה עשה. ויחד עם זה אנחנו צריכים להתחיל להתכלל עם העשירייה, עם הקבוצה ולהבין שלהיות במצב נמוך, בירידה, זה ללא תועלת. אני צריך להשתדל להעלות את עצמי למצב שאני רואה את הבריאה, מצדיק אותה, סופג את כל הדברים השליליים והחיוביים ועם זה עובד.

שאלה: כיצד עלינו להגביר את התדר של שינוי המצבים? איך לצמצם את הפער בין הנקודות שדרכן קובעים את המקום שלנו ביחס לבורא?

הכול תלוי במאמץ. אם אנחנו משתדלים מהר להתחבר ולעבור ממצב למצב כמו שהמקובלים ממליצים לנו, אז אנחנו מזרזים את הזמנים.

תלמיד: מהקטע נראה כאילו אנחנו בוחרים באיזה קו לעסוק, אבל למעשה זה לא כך, זורקים אותנו.

אלה מצבים, היה מצב אחד, עכשיו המצב השני. אז מה? אז אתה כמו ילד קטן שנכנס לאיזו הרגשה ואז בוכה בוכה כאילו לא יכול להיות שום דבר חוץ מזה. אחר כך אתה תיכנס למצב שמח, תהיה שמח עד השמיים ואין מצב אחר. אנחנו צריכים להתרגל שכל המצבים האלה עוברים עלינו, ואנחנו צריכים להשתמש בשני המצבים האלו, גם בטוב וגם ברע, ולהיות בשניהם בקו האמצעי. זה הכול. אז לא להיות כמו ילד שכל הזמן או בוכה או צוחק, אלא כאיש מבוגר, גדול, שיש לו גם את זה וגם את זה והוא לא מתפעל מכל הדברים האלה, הוא ראה את כל המצבים האלה כבר בחיים.

שאלה: אמרת קודם לגבי כל התפילות לבורא, שאנחנו צריכים לעשות זאת דרך העשירייה, ואמרת שאנחנו צריכים לבנות תבנית של העשירייה. אתה יכול להרחיב על זה קצת, מה זה נקרא לבנות כזאת תבנית, לפתח אותה, איך היא משתנה?

לא, את זה אתם צריכים [לעשות]. כל המאמרים על החברה אנחנו צריכים לממש בינינו, ואז נקבל תבנית של העשירייה.

תלמיד: זאת אומרת, העבודה היא לממש את מאמרי רב"ש ומתוך זה נוצרת התבנית בתוכנו?

נראה לי שכן.

שאלה: בקטע 27 הוא אומר שהוא בורח מהעבודה, כי הוא לא יצליח בה. אנחנו לומדים שהתחנה האחרונה היא סבלנות. איך להיות נכון בסבלנות ולא להתבלבל עם בטלנות או משהו כזה?

כתוב "חוץ מצא". אני מוכן לעבור את כל המצבים מה שלא יהיה, אבל לצאת מהתיקון, מההתקדמות למטרת הבריאה, אני לא רוצה, אני לא מסכים. זה הכול. לכן כל מה שעובר עליי אני מקבל, אין לי עם זה שום בעיה, אני יודע שהדברים האלה חייבים לקרות בדרך ואני צריך להשתדל לעבור אותם כמה שיותר מהר, אבל לא לצאת. לֵמה אני יוצא, לבהמיות? אני לא מסכים.

שאלה: מה זה אומר לקבל הבחנות נכונות כשהולכים בתוך הדעת בקו שמאל?

שאת שמאל אנחנו צריכים גם, כי על פני שמאל אנחנו עולים ממצב למצב. שמאל מביא לנו חסרון, וימין נותן לנו כוח ואז אנחנו עולים. אנחנו מתחילים תמיד משמאל, שיהיה לנו חסרון ואחר כך אנחנו מחפשים את הכוח איך לעלות מעל שמאל.

תלמיד: זה אומר שאנחנו רואים בבירור מה שחסר לנו.

כן.

(סוף השיעור)