שיעור בוקר 31.05.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 163, "פתיחה לחכמת הקבלה",

אותיות א' – י"ד

ביום שישי נהוג אצלנו שאנחנו חוזרים על החומר שלמדנו במשך השבוע, לכן אנחנו צריכים היום לחזור על אותו החומר, זאת אומרת, מתחילת הפתיחה, ונמשיך הלאה. איך לעשות את זה, בקריאת הטקסט, או סקירה בעל פה? בעל פה יכול להיות שאנחנו נאבד משהו מהטקסט בכל זאת. נקרא.

פתיחה לחכמת הקבלה

אות א'

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, (מכות כ"ג ע"ב). ונודע שזכות הוא מלשון הזדככות, והוא ע"ד שאמרו ז"ל לא נתנו מצות אלא לצרף בהן את ישראל (ב"ר רפמ"ד) ויש להבין ענין הזכות הזה שאנו משיגין ע"י תורה ומצות, וכן מהי העביות שבנו שאנו צריכים לזכותה ע"י תורה ומצות. וכבר דברנו מזה בספרי, פנים מסבירות, ותלמוד עשר הספירות. ונחזור כאן בקיצור, כי מחשבת הבריאה היתה כדי להנות לנבראים כפי מתנת ידו הרחבה ית' וית', ומכאן הוטבע בנשמות רצון וחשק גדול לקבל את שפעו ית',"

זאת אומרת, מתוך שהבורא רוצה להטיב, הוא ברא מישהו ברצון לקבל גדול, כדי להטיב לו. מרצון הבורא לתת, ברא רצון לקבל, שהוא נקרא נברא.

"כי הרצון לקבל הוא הכלי על מדת התענוג שבשפע, כי לפי מדת גדלו ותוקפו של הרצון לקבל את השפע, כן הוא מדת התענוג והחמדה שבשפע לא פחות ולא יותר,"

זאת אומרת, הבורא צריך לברוא כלי, רצון, שיהיה ממש באותו גודל כמו שהוא רוצה לתת, בכמות ובאיכות. כמות זה מילא, אנחנו יכולים לתאר. אבל באיכות, אנחנו נתקלים כאן בכמה שאלות, כי להיות באיכות הבורא, הבורא באיכותו הוא נותן, והנברא באיכותו, מטבעו הוא מקבל, הם לא שווים, הם שונים, מנוגדים זה לזה, אז איך יכול להיות שהם יהיו ממש משתווים ביניהם. כאן מיד ישנה שאלה. "והם מקושרים זה בזה עד שאין לחלק ביניהם זולת ביחס, שהתענוג מיוחס לשפע, והרצון הגדול לקבל את השפע מיוחס לנברא המקבל."

זאת אומרת, הנברא שהוא מקבל בכל זאת, הוא חייב להיות לגמרי שווה לבורא בנתינתו לנברא. ומה זה לגמרי שווה? אנחנו לא יודעים מה שיש בשפע, אבל כל מה שיש בשפע הנברא חייב לקבל, להתמלאות, ליהנות, להגיב, כל מה שיש. זאת אומרת, הנברא חייב כאן להגיע ממש לדרגה שכמו הרצון להשפיע של הבורא, כך בדיוק יהיה הרצון לקבל של הנברא, "ובהכרח ב' אלה נמשכים מהבורא יתברך, אלא שיש לחלק בהם על דרך הנזכר, אשר השפע הוא מעצמותו יתברך, כלומר, שהוא נמשך יש מיש, והרצון לקבל הכלול שם, הוא השורש של הנבראים, כלומר, הוא השורש של חידוש, שפירושו יציאת יש מאין,"

זאת אומרת, שהשפע שמתפשט מהבורא, כבר מתפשט בזה שהוא נכנס לרצון לקבל של הנברא. ואז הנברא שמקבל את השפע, השפע ממלא אותו, וזה נקרא התפשטות השפע מהבורא לתוך הנברא. זאת אומרת, על ידי קבלת השפע, הנברא מתפתח, מקבל, מתחיל להרגיש, להבין, להזדהות עם זה, להגיב על זה. זאת אומרת, קבלת השפע זה תהליך. "כי בעצמותו ית' ודאי שאין שם בחינת הרצון לקבל ח"ו." לכן כשהשפע יוצא מהבורא לנברא, הנברא חייב ממש להיות צמוד לבורא. זאת אומרת, השפע שיוצא יוצא כבר לתוך הנברא, אין באמצע משהו. או שנמצא בתוך הבורא, או שנמצא בתוך הנברא.

"וע"כ נבחן שהרצון לקבל האמור, הוא כל חומר של הבריאה מראשה ועד סופה, עד שכל מיני הבריות המרובות ומקריהן שאין להן שיעור, ודרכי הנהגתן שכבר נתגלו והעתידים להתגלות, אינם רק שיעורים ושינוי ערכים של הרצון לקבל, וכל מה שיש בהן באותן הבריות, דהיינו כל מה שמקובל ברצון לקבל המוטבע בהן, כל זה הוא נמשך מעצמותו ית' יש מיש, ואינו כלום מבחינת הבריאה המחודשת יש מאין, כי אינו מחודש כלל, והוא נמשך מנצחיותו ית', יש מיש."

שמענו שיש בורא, המקור של הטוב, המילוי, שרוצה לברוא את הנברא ובורא את הנברא בהתאם למה שרוצה לתת לו, בהתאם למה שרוצה שהנתינה שלו תגרום לנברא. איך שנברא יגיב, יתמלא, וכן הלאה. לכן הנברא הוא תוצאה ישירה מהבורא, ומיועד כדי לקבל את השפע, ולהרגיש שהבורא הוא טוב ומטיב וברא אותו כדי ליהנות, והוא מקבל את זה ונהנה.

מה זה נקרא נהנה, באיזו צורה הוא נהנה, הוא צריך להכיר את הבורא, או לא? הוא צריך להכיר את השפע, או לא? הוא צריך להגיב על זה? מספיק שנהנה כמו התינוק, או החי? או שהוא צריך להכיר את הבורא, עם הגדלות שלו, עם הכוונה שלו, עם כל מה שהבורא החליט וחשב ועשה בשבילו? על זה נדבר אחר כך. אבל בכל זאת הבורא רוצה להטיב בכל כוחו לנברא, ובורא בנברא רצון לקבל, שבסופו של דבר, הרצון לקבל הזה מקבל את כל ההטבה הזאת.

אות ב'

"וכפי האמור, כלול הרצון לקבל, בהכרח תכף, במחשבת הבריאה, בכל ריבוי ערכים שבו, ביחד עם השפע הגדול שחשב להנותם ולהעניקם. ותדע, שז"ס אור וכלי, שאנו מבחינים בעולמות עליונים, כי הם באים בהכרח כרוכים יחד, ומשתלשלים יחד ממדרגה למדרגה, ובשיעור שהמדרגות יורדות מאת אור פניו ומתרחקות ממנו ית' כן הוא שיעור ההתגשמות של הרצון לקבל הכלול בשפע. וכן אפשר לומר להיפך, אשר כפי שיעור התגשמות של הרצון לקבל בשפע, כן הולך ויורד ממדרגה למדרגה, כמ"ש להלן. עד המקום הנמוך מכולם, דהיינו שהרצון לקבל מתגשם שם בכל שיעורו הראוי, נבחן המקום ההוא בשם עולם העשיה, והרצון לקבל נבחן לבחינת גופו של אדם, והשפע שמקבל נבחן למדת תוכנו של החיים שבגוף ההוא. ועד"ז גם בשאר בריות שבעוה"ז. באופן, שכל ההבחן שבין העולמות העליונים לעוה"ז, הוא, כי כל עוד שהרצון לקבל הכלול בשפעו ית', לא נתגשם בצורתו הסופית, נבחן שעודו נמצא בעולמות הרוחנים, העליונים מעוה"ז, ואחר שהרצון לקבל נתגשם בצורתו הסופית, הוא נבחן שכבר הוא מצוי בעוה"ז.

יש לנו כאן קשר הדוק בין האור והכלי, בין השפע והרצון, והם כרוכים יחד ומשתלשלים יחד. אפילו שהמחבר אומר שלפי התגשמות של הרצון, ככה האור שבו משתנה, או לפי איך שהאור משתנה, הרצון גם מתגשם. זאת אומרת, מי קודם ומי אחר כך, מי סיבה ומסובב, הוא אומר גם מכאן וגם מכאן, ככרוכים יחד ממש. ואז יש השתלשלות, עד שמגיע לנקודה הסופית, שהרצון מגיע ממש למצב כמעט מנותק מהבורא, הקטן ביותר, גם בכמות וגם באיכות, וגם השפע שבו, האור שבו, הוא גם נעשה פחות ופחות, עד שכמעט ונעלם ממנו שורש מוצאו, מאיפה הוא מגיע. ונשאר רק בעולם הזה, זאת אומרת, הרצון לקבל הגשמי והשפע שבו מאבד קשר עם השורש שלו, ומורגש ככוח שמחייה בצורה גשמית את הדומם צומח חי שאנחנו מוצאים כאן בעולם הזה, בדרגה הזאת. העולם הזה, הוא לא רק העולם הגשמי, אלא גם העולם הרוחני. הכוונה היא לדרגה הרוחנית שבה אנחנו לא מזהים את השורש שלנו, אלא נמצאים רק בהכרה עצמית בלבד.

שאלה: מה גורם לתהליך הזה מבחינה א', דווקא לצאת מאיזון, כי ההתחלה היא כאילו הריחוק הכי גדול, בחינת שורש, ואז זה הולך ועוד מתרחק?

אתה מדבר על ד' בחינות? עוד לא התחלנו איתן, אבל מה בד' בחינות?

תלמיד: הוא אומר שנוצרת נקודה שהיא הפוכה, שהבורא ברא רצון לקבל שהוא הפוך ממנו.

רצון לקבל שהוא הפוך מהבורא, נכון.

תלמיד: ומשם נראה כי כל התהליך לא הולך לאיזה איזון.

מה יש לאזן בנקודה שהיא הפוכה מהמאציל? איך אתה מתאר את האיזון בנקודה הזאת, אם אין בה כלום, היא עדיין לא קיבלה שום דבר, עוד לא התממש הרצון לקבל שבה. היא רק התחלה שהיא הפוכה מהבורא. במה הפוכה? שהיא לא נותנת כמוהו. אבל עדיין הרצון לקבל אפילו לא נמצא.

תלמיד: אז מה הכוח הזה שגורם לנקודה להמשיך להתפתח?

האור שמשפיע על הנקודה. חוץ מנקודה, שום דבר לא נברא. הנקודה הזאת היא הבריאה שהיא הפוכה מהאור, והלאה האור פועל עליה ומפתח אותה.

תלמיד: מה גורם לה להתפתחות הזאת, כלומר זה שהאור משפיע על הנקודה, איך זה גורם להתפתחות?

נקודה זה רצון לקבל, היא מקבלת את השפע, ועל ידי זה שמקבלת את השפע היא מתפתחת, יש לה תגובות על המילוי שבה, על המצבים שהיא עוברת על ידי האור העליון.

תלמיד: אבל אם השפע ממלא אותה, נגיד בבחינה הראשונה, כמו שהוא אומר שהם כרוכים יחד ואי אפשר אפילו להבחין, אז מה שם גורם בכלל לתזוזה?

האור שמשפיע וממלא את הרצון לקבל, מוסר את תכונתו להשפיע לרצון לקבל, והרצון לקבל בעצמו רוצה להיות המשפיע. אם לא היה דבר כזה, הכול היה נעצר בבחינה א'. אז הנברא, הרצון לקבל שהבורא ברא, היה ממלא אותו במילוי שיש בו, שיוצא ממנו, ובזה היה נגמר הכול. אלא בגלל שהרצון לקבל מתחיל לקבל מהאור, מהמילוי שלו, מהבורא בעצם, את התכונה שלו להשפיע ולכן הוא מרגיש ורוצה להידמות למשפיע, ולהיות כמשפיע, לכן הוא משתנה. אבל לא שהוא משתנה, אלא עדיין בהכרח האור שמשפיע על הרצון לקבל, הוא משנה אותו למשפיע, מבחינת שורש לבחינה א', מבחינה א' לבחינה ב'.

אות ג'

"וסדר השתלשלות האמור עד להביא את הרצון לקבל על צורתו הסופית שבעוה"ז, הוא על סדר ד' בחינות שיש בד' אותיות של השם בן ד'." זאת אומרת, ישנה איזו תבנית, מחשבת הבריאה, תכנית הבריאה שצריכה להתממש. היא כבר נמצאת בבורא אין אצלו חידושים ואין כלום. הוא תכנן להביא את הנברא להשתוות עימו, לכן הוא עושה את זה על ידי תהליך. התהליך פשוט, באמת פשוט, "סוף מעשה במחשבה תחילה". סוף המעשה, שהנברא יהיה בדרגת הבורא, כי רק זה נקרא "להטיב לנבראיו", בהטבה שלמה.

לכן להביא את הנברא לדרגת הבורא, אפשר רק על ידי זה שהנברא הזה מתנתק מהבורא, מצד אחד. ומצד שני, מקבל את טבע הבורא, ומממש את הטבע הזה בעצמו ומגיע למצב שהוא כולל בתוכו את כל הרצון וכל המילוי, ומגיע לזה בהכרה עצמית, בהבנה עצמית, בהחלטה ובפעולה עצמית. ואז מה שהוא רוכש זה ממש שלו, ונמצא בשלימות הסופית, הדומה לבורא. "כי ד' אותיות הוי"ה שבשמו ית' כוללות את כל המציאות כולה מבלי יוצא ממנה אף משהו מן המשהו. ומבחינת הכלל, הן מתבארות בהע"ס: חכמה, בינה, ת"ת, מלכות, ושרשם."

כדי להביא את הנברא, את הרצון לקבל, אותה נקודה שחורה שהייתה נכללת באור העליון, בבחינת שורש, כדי להביא אותה להתפתחות, שתהפוך להיות דומה לבורא, צריכים להעביר אותה דרך ד' בחינות אלה, חוץ משורש, א' ב' ג' ד', כי שורש הוא עדיין האור העליון, הבורא בעצמו, וכך הנברא מתפתח. ובסופו של דבר ההתפתחות הזאת, בליישם את כל ההתפתחות הזאת, שאותה ה-ו-י-ה אחר כך הופכת להיות לחמישה עולמות, ובתוך חמשת העולמות עוד ועוד פרטים, שבירות, וכן הלאה, אבל באותה ה-ו-י-ה הכול קורה. כך שעת עתה, השלב האחרון, המדרגה האחרונה שבה-ו-י-ה, מגיעה להזדהות, לדבקות, להשתוות צורה עם הבורא, ובזה היא מגיעה לאותו מצב כמו שמלכתחילה היה במחשבת הבריאה.

"והם עשר ספירות, כי ספירת התפארת כוללת בעצמה שש ספירות הנקראות חג"ת נה"י. והשורש נקרא כתר, אמנם בעיקרם הם נקראים חו"ב תו"מ. וזכור זה. והן ד' עולמות הנק': אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. ועולם העשיה כולל בתוכו גם את עוה"ז. באופן, שאין לך בריה בעוה"ז שלא תהיה מחודשת מא"ס ב"ה, דהיינו במחשבת הבריאה, שהיא בכדי להנות לנבראיו, כנ"ל. והיא בהכרח כלולה תיכף מאור וכלי, כלומר מאיזה שיעור של שפע עם בחינת רצון לקבל את השפע ההוא, אשר שיעור השפע הוא נמשך מעצמותו ית' יש מיש, והרצון לקבל השפע הוא מחודש יש מאין, כנ"ל. ובכדי שהרצון לקבל ההוא יבא על תכונתו הסופית, הוא מחויב להשתלשל עם השפע שבו דרך הד' עולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, ואז נגמרת הבריה באור וכלי, הנקרא גוף ואור החיים שבו."

ההשתלשלות הזאת מלמעלה למטה, מהאין סוף עד לעולם הזה, היא הכרחית. כי הבריאה, כל הבריאה הזאת חייבת להיגמר בגוף ואור החיים שבו, ושניהם לגמרי מנותקים מהשורש שלהם. הנברא שנמצא, הגוף הזה לא מזהה מאיפה באו לו החיים, בשביל מה החיים, הוא מנותק לגמרי. אבל הוא דווקא שומר אחר כך את נקודת הניתוק, לא נקודת החיבור, נקודת הניתוק, כדי לא לאבד את העצמאות שלו, את ההחלטה, את הבחירה החופשית שלו. ואז יוכל לטפס עם הנקודה העצמאית הזאת בסולם המדרגות עד האין סוף. ואז מגיע למטרת הבריאה. שהוא באמת מקבל בצורה עצמאית את כל אותו מצב, אותו שפע שהבורא הכין בשבילו.

שאלה: מה זה בדיוק הנקודה העצמאית הזאת, מה התכונה שלה. היא בתוך הבורא, איך היא יכולה להיות עצמאית?

בוא נראה פשוט. אם הנברא מרגיש את עצמו שהוא יוצא מהבורא, שייך לבורא ותלוי בו, הנברא הזה לא נקרא "נברא", הוא עדיין חלק בלתי נפרד מהבורא. כמו עובּר במעי אימו, יש לו טבור, אין לו פה, הוא לא מדבר, לא עושה כלום, לא מברר את האוכל, לא מוציא פסולת, שום דבר, כולו נמצא בשליטת העליון. בצורה כזאת הוא לא נקרא נברא, לשם עתיד, אבל עדיין לא נברא.

כדי שיהיה נברא הוא חייב להיות מנותק מהעליון, ולשמור על נקודת הנתק. וכשהוא שומר על זה, על זה הוא בונה את עצמאותו. אחרת הוא לא יכול להנות לבורא. מי מהנה לבורא אם הוא לא עצמאי, אם הוא קשור? הוא חייב לשמור על עצמו, זה אני, וזה אתה. לא לשמור על עצמו כדי להשפיע לבורא, אחרת הוא לא משפיע, כי מי משפיע? כך אנחנו רוצים אפילו מהילד שלנו, שקצת מצד עצמו יתחיל להתפתח ולהגיב. לכן ההתפתחות מלמטה למעלה היא כולה על שמירת הנקודה הזאת של ניתוק הנברא מהבורא, זה נקרא שהוא תמיד הולך ב"אמונה למעלה מהדעת". זה שאנחנו מעלים את מלכות לבינה, בזה אנחנו הולכים בשמירה על נקודת הנתק. עוד נברר את זה נכון.

שאלה: כשמדברים על הנברא, מדברים על הניצוץ שברצון לקבל?

עדיין זה לא נברא. "נברא" נקרא רצון לקבל שנמצא בכוחות עצמו, שזה גם פלא איך יכול להיות דבר כזה, אם הכול בא ממקור אחד מהבורא? אבל דווקא, אנחנו אחר כך נלמד איך הנברא נעשה באמת נברא, מנותק מהבורא. מקבל ממנו איזו חיות ובכל זאת מרגיש את עצמו מנותק. זו הטבה גדולה שהבורא עשה לאדם, מפני שאז האדם יכול להגיע להזדהות עם הבורא. להיות עצמאי, חייב להיות. להיות מלא, חייב להיות. להיות משיג את כל המציאות, חייב להיות, כדי להיות דומה לבורא ולמלא את עצמו. למלא את עצמו זו לא הבעיה, כדי להזדהות עם הבורא הוא צריך למלא את הבורא. במה למלא את הבורא?

כאן כבר מתחילה להיות עבודה הדדית. הבורא ברא כזה מצב, תנאי, כאֵלו נסיבות שהנברא יכול למלא אותו. הבורא משתוקק למילוי הזה ונהנה מזה. והנברא מרגיש איך הוא ממלא את הבורא, ובזה בעצם כל התענוג של הנברא. ואז הם מגיעים להזדהות.

תלמיד: ברצון לקבל ישנה איזו הכרה, מגיעה בו איזו הכרה באיזה שלב או שהכול תלוי בניצוץ שמתפתח, גדל וגדל?

לא. הרצון לקבל מרגיש את עצמו בדרגת חי. הוא רוצה למלא את עצמו ללא שום תגובה למאציל. לא מרגיש אותו, לא מבין אותו, לא רוצה להבין, פשוט מנותק, אין לו את זה. מזה אנחנו מתחילים.

אחר כך אנחנו כבר מתחילים לעבוד בכל מיני אמצעים, בקבוצה, בלימוד וכן הלאה. עד שאנחנו מתחילים להגיע למצב שמצבנו לא חשוב לנו, זה על ידי המאור שמאיר עלינו, "מחזיר למוטב" זה נקרא, שאני מגיע למצב שלא חשוב לי המצב שלי. כך האור משפיע.

כשלא חשוב לי המצב שלי אז יוצא שלא חשוב לי אישית יום, לילה, מלא, ריק. אני מתחיל על ידי העשירייה לקבל כאלו השפעות מלמעלה שהכי טוב לי להיות בקשר עם המאציל, לשרת אותו ולתת לו, למלא אותו ללא שום קשר אלי. הרצון לקבל כך מרשה לי לעשות על ידי האור העליון שמאיר עליו. ואז אני נמצא בדרגה שנקראת "להשפיע על מנת להשפיע". ומזה מתפתחים הלאה.

אות ד'

"והצורך להשתלשלות הרצון לקבל על ד' בחינות האמורות שבאבי"ע, הוא מפני שיש כלל גדול בענין הכלים, אשר התפשטות האור והסתלקותו הוא עושה את הכלי רצוי לתפקידו, פי', כי כל עוד שהכלי לא נפרד פעם מהאור שלו, הרי הוא נכלל עם האור ובטל אליו כנר בפני האבוקה. וענין הביטול הזה הוא, מפני שיש הפכיות ביניהם הרחוקה מקצה אל הקצה, כי האור הוא שפע הנמשך מעצמותו ית' יש מיש, ומבחינת מחשבת הבריאה שבא"ס ית', הוא כולו להשפיע ואין בו מבחינת רצון לקבל אף משהו," זה הטבע של האור. "והפכי אליו הוא הכלי, שהוא הרצון הגדול לקבל את השפע ההוא, שהוא כל שורשו של הנברא המחודש, הנה אין בו ענין של השפעה כלום.". זה הכלי. ולפיכך בהיותם כרוכים זה בזה יחד, מתבטל הרצון לקבל באור שבו." כי הוא הראשון, הקובע. האור ברא רצון לקבל, ממלא אותו, אז ודאי שהוא שולט. "ואינו יכול לקבוע את צורתו אלא אחר הסתלקות האור ממנו פעם אחת," יש ניתוק בין הרצון לקבל לבין המילוי, אז הרצון לקבל יכול מתוך זה שנמצא בניתוק, לא בהשפעה, לא בלחץ, לא בשליטה של האור, יכול אולי לקבוע משהו מעצמו. "כי אחר הסתלקות האור ממנו הוא מתחיל להשתוקק מאד אחריו," זאת אומרת, אין לו ברירה. הצורה שהוא מתחיל להרגיש בו היא השתוקקות אחרי האור. זה גם הכרחי. כמו שהיה אור שממלא אותו והאור הסתלק, הרצון לקבל עכשיו משתוקק אחרי האור. אין כאן חופש, אלא בטוח שהוא משתוקק לאותו המילוי כמו שהיה לו.

"והשתוקקות הזאת קובעת ומחליטה את צורת הרצון לקבל כראוי, ואח"ז כשהאור חוזר ומתלבש בו הוא נבחן מעתה לב' ענינים נבדלים, כלי ואור, או גוף וחיים. ושים כאן עיניך כי הוא עמוק מכל עמוק." כי אחרי שהאור חוזר, הוא חוזר לפי הרצון שמשתוקק אחריו. ובכל זאת, כשהוא חוזר כבר, הרצון הוא הראשון והאור הוא השני. לכן, יש כאן גוף ואור החיים שבו, שני דברים נבדלים. מה שאין כן, כשיצאו מלכתחילה, יצא האור וברא את הכלי שהתלבש עליו ולא היה ניתוק ביניהם ולכן זה היה כאחד, ועכשיו הם כשניים.

שאלה: זה מרגיש שהוא מתאר כאן את בחינה א' ואת בחינה ד', אז למה הוא אומר ד' בחינות ולא ב' בחינות?

אני לא יודע. מספיק לי. אני רוצה להבין מה שהוא כותב.

תלמיד: כן. אני שמעתי את מה שהוא כתב.

כן.

תלמיד: והוא אומר, שהוא מדבר על שני מצבים.

שני מצבים, אבל ד' בחינות. בשורש, בבחינת שורש ישנו האור והנקודה שבו. אחר כך הנקודה הזאת מתפתחת, עוברת כל מיני מצבים. אחרי כל המטמורפוזות היא באה לרצון לקבל, לנקודה האחרונה, ששם היא עושה ניתוק מהאור ואז היא עצמאית, ואחר כך היא עושה עוד הרבה מאוד פעולות כדי להתמלאות בחזרה באותו אור אין סוף שברא אותה.

זה לא ד' בחינות, כל הבריאה נמצאת בזה. זה לא ד' בחינות. כי בד' בחינות אין לך ניתוק בין האור והכלי. כמעט ויש ניתוק מאור החכמה בבחינה ב', ואז היא מיד מולידה את בחינה ג'. וגם כשיש לנו צמצום, הצמצום הזה הוא בכל זאת לא ניתוק לגמרי. ניתוק לגמרי נעשה רק על ידי השבירה. את זה עוד נלמד.

תלמיד: בעל הסולם אומר פה דבר מאוד מעניין, שבעצם רק בגלל הביטול הם יכולים להיות ביחד, כי הם ממש הפוכים מהקצה לקצה.

הם גם מלכתחילה הפוכים מקצה לקצה, אבל אף אחד לא מפריע להם להיות יחד. אור וכלי, אין דבר יותר הפוך מהם, אבל אחד ממלא את השני. אתה יכול לשאול, איך יכול להיות דבר כזה? כי הכלי נברא על ידי המאציל והאור יוצא מהמאציל. הם יוצאים מאותה הכוונה, מאותה הנוסחה, ולכן הם משלימים זה את זה. כרוכים יחד, משתלשלים יחד.

שאלה: העניין של ביטול, האם אפשר להגיד שזה תמיד כלל בשביל להיות ביחד עם האור? כי אפילו שהרצון קובע את צורתו אחר כך הוא צריך להתבטל?

לא. הרצון לא צריך להתבטל לאור, אלא אם כן הוא כבר הולך לתקן את עצמו ממטה למעלה. כאן עדיין לא. כאן עדיין לא מורגש ההבדל בין האור לרצון, מי ראשון, מי אחרון. עדיין הם לא קובעים ביניהם שום דבר, הכול נמצא על ידי שליטה עליונה.

אות ה'

"ולפיכך, צריכים לד' בחינות שבשם הוי"ה, הנקראות חכמה בינה ת"ת מלכות. כי בחי"א הנק' חכמה, היא באמת כל כללותו של הנאצל אור וכלי, כי בו הרצון לקבל הגדול, עם כל כללות האור שבו הנק' אור החכמה, או אור החיה, כי הוא כל אור החיים שבנאצל המלובש בהכלי שלו, אמנם בחינה הא' הזו, נבחנת לכלו אור, והכלי שבו כמעט שאינו ניכר, כי הוא מעורב עם האור ובטל בו כנר בפני האבוקה. ואחריה באה בחי"ב, והוא כי כלי החכמה בסופו הוא מתגבר בהשואת הצורה לאור העליון שבו, דהיינו שמתעורר בו רצון להשפיע אל המאציל. כטבע האור שבתוכו שהוא כולו להשפיע, ואז ע"י הרצון הזה שנתעורר בו, נמשך אליו מהמאציל אור חדש הנקרא אור חסדים, ומשום זה כמעט שנפרש לגמרי מאור החכמה שהשפיע בו המאציל, כי אין אור החכמה מקובל רק בהכלי שלו, שהוא הרצון לקבל הגדול בכל שיעורו, כנ"ל. באופן שהאור וכלי שבבחי"ב משונים לגמרי מבחי"א כי הכלי שבה הוא הרצון להשפיע והאור שבה נבחן לאור החסדים, שפירושו אור הנמשך מכח הדבקות של הנאצל בהמאציל. כי הרצון להשפיע גורם לו השואת הצורה למאציל, והשואת הצורה ברוחניות היא דבקות, כמ"ש להלן. ואחריה באה בחינה ג'. והוא כי אחר שנתמעט האור שבנאצל לבחינת אור חסדים בלי חכמה כלל, ונודע, שאור החכמה הוא עיקר חיותו של הנאצל, ע"כ הבחי"ב בסופה התעוררה והמשיכה בקרבה שיעור מאור החכמה, להאיר תוך אור החסדים שבה. והנה התעוררות הזו המשיכה מחדש שיעור מסוים מהרצון לקבל שהוא צורת כלי חדש הנקראת בחינה ג' או ת"ת, ובחי' האור שבה נק' אור חסדים בהארת חכמה כי עיקר האור הזה הוא אור חסדים ומיעוטו הוא אור חכמה. ואחריה באה בחינה ד', והוא כי גם הכלי דבחי"ג בסופו התעורר להמשיך אור חכמה במילואו כמו שהיה בבחי"א, ונמצא התעוררות הזו היא בחינת השתוקקות בשיעור הרצון לקבל שבבחי"א, ונוסף עליו, כי עתה כבר נפרד מאור ההוא, כי עתה אין אור החכמה מלובש בו אלא שמשתוקק אחריו, ע"כ נקבע צורת הרצון לקבל על כל שלימותו, כי אחר התפשטות האור והסתלקותו משם, נקבע הכלי, כנ"ל, וכשיחזור אח"כ ויקבל בחזרה את האור, נמצא הכלי מוקדם להאור. וע"כ נבחנת בחינה ד' הזאת לגמר כלי. והיא נק' מלכות."

אני ציירתי כאן את ד' הבחינות האלה (ראו שרטוט מס' 1), חמש בעצם, אבל בעצם זה ד', כי שורש, בחינת שורש היא לא נחשבת כבחינה, כי עדיין כולה אור.

שרטוט מס' 1

שאלה: בבחינה א' אור חכמה זה שפע ותענוג, ובבחינה ג' הוא כותב שזו חיות שהיתה חסרה.

בבחינה ב'.

תלמיד: אתה יכול להסביר מה ההבדל בין בחינה א' ובין בחינה ג', ובכלל על בחינה ג'?

בחינה ב' מרגישה שאין לה חיות, ולכן היא ממשיכה מה שחסר לה, שזה חלק מאור החכמה.

תלמיד: אבל מה זה חיות?

חיות, כי הרצון לקבל לא יכול להיות בלי אור חכמה.

תלמיד: אנחנו אומרים שבבחינה ב' יש אור חדש, אור חסדים שהוא אור הדבקות. איך יכול להיות שאור הדבקות בבורא הוא יותר חלש מאור החכמה?

למה בבורא, אני לא מבין איך זה בבורא? בבחינה א' יש אור חכמה (ראו שרטוט מס' 2). מה חסר לה? שום דבר לא חסר. הכלי והאור בבחינה א' הם שלמים לגמרי, לא חסר כלום. חוץ מדבר אחד. מהו?

תלמיד: שהם הפוכים אחד מהשני.

אז מה אם הם הפוכים? זה לא נורא, הם משלימים זה את זה. השלמה לא יכולה להיות אלא דוקא בצורה הפוכה. אלא מפני שבבחינת שורש יש השפעה, ואז הוא מרגיש בבחינה א' שלבורא יש תכונת ההשפעה ולו אין, לכן ההשפעה הזאת נמצאת בבחינה א' ועוברת בפועל לבחינה ב'. בחינה ב' היא כולה השפעה.

אחרי שבחינה ב' הזאת כולה משפיעה, מה היא מרגישה? שאין לה חיות, אין לה חיים. כי באמת היא כלי קבלה, ואם היא כולה משפיעה היא מתרוקנת ונעלמת, אין לה שום דבר. ואז היא חייבת להמשיך אור החכמה, אז מלמעלה היא ממשיכה את אור החכמה לבחינה ג'.

זאת אומרת, כל בחינה מקבלת מה שהיא צריכה לקבל מהבחינה הקודמת, כי הבחינה הקודמת מייצבת אותה. וחוץ מזה, יש לה משהו שלא נמצא בבחינה הקודמת כמלא, אלא כמשימה, ואז יוצאת הבחינה הבאה. בחינה ג', אחרי שהיא נמצאת בין אור חכמה ואור החסדים, שני האורות האלה, מה היא מבינה? היא מבינה שמצד המאציל אור החכמה הוא העיקר, ולכן היא מפתחת בה, מוכנה להרגיש את אור החכמה במלואו, ואז יוצא ההמשך.

יש כאן תהליך שהוא מחויב. והבורא מלכתחילה בבחינת שורש סידר את זה.

שרטוט מס' 2

תלמיד: את זה אני מבין, מה שאני לא מבין זה שאנחנו אומרים תמיד שאור החסדים לפי הטבע שלו הוא יותר חלש מאור החכמה.

כן, הוא חלש מפני שהוא בא מתוך התעוררות הנאצל ולא מרצון הבורא. אתה יכול להגיד, לָמה כשהנאצל מתעורר הוא יותר חלש מהבורא שמתעורר?

תלמיד: זאת הייתה השאלה שלי, כי לא הבנתי לָמה להתקרב לדבקות זה טבע יותר חלש.

בסדר. מפני שהנאצל רוצה לקבל, ומה יש לו כאן? הוא מתעורר להיות המשפיע, זה לא לפי הטבע שלו, זה בנוסף, זה משהו שמתלבש על הטבע שלו, ולכן זה רצון הרבה פחות מקודם.

תלמיד: אנחנו אומרים שהרצון של הנאצל הולך ומתגבר משלב לשלב, מבחינה לבחינה, נכון?

בבחינה ב' יש לנו את הנאצל שנמצא בדיוק כמו בבחינת שורש (ראו שרטוט מס' 3), הוא רוצה להיות כשורש, אבל זה הוא רוצה. הוא רצון לקבל, אבל רוצה להידמות לשורש, כמו שהקטן רוצה להידמות לגדול. אז יש לו קצת הארת חסדים, יש לו חיוּת, אבל הוא מבין שכך הוא לא יכול להמשיך, הרצון שבו הוא רצון לקבל, זה שהוא קיבל על עצמו צורת השפעה זה רק צורה חיצונה.

שרטוט מס' 3

תלמיד: זה נכון להגיד שבבחינה ב' יש יותר רצון לקבל מבחינה א'?

לא. מה שלא כתוב, אני לא עושה על זה ספקולציות.

שאלה: קודם דיברנו על מושגים של ניתוק ועצמאות, תיארת את הניתוק המוצלח.

כל עוד הנברא לא יהיה מנותק מהבורא אי אפשר להגיד שהוא נברא, כי הוא נמצא ברשות הבורא, זה כמו עובר במעי אימו.

תלמיד: לאורך כל התהליך של ד' בחינות אין שלב של ניתוק?

אין, זה ד' בחינות דאור ישר, זאת אומרת, שאור משפיע מלמעלה וכך בונה אותן בצורה ישירה מלמעלה למטה.

תלמיד: אז אפשר לומר שרק אחרי בחינה ד' יש ניתוק ממש?

כל עוד שלא מגיע לעולם הזה אין ניתוק ממש, אפילו בשבירות, בכל מיני דברים. בשבירת חטא עץ הדעת שם כבר מתחיל להיות באמת ניתוק, אבל בינתיים זה רק לצורך גילוי ההבחנות החדשות.

תלמיד: מה זה הניתוק הזה שמוביל לעצמאות של הנברא, שהוא באמת עצמאי ומהנה לעליון?

את זה נלמד אחר כך, אל תשאל על מה שעוד לא למדנו. או שאתם שואלים נכון או שאני לא אתן לכם לשאול, לא לבלבל אחרים.

שאלה: כתוב כאן שכניסת ויציאת האור עושה את הכלי ראוי לתפקידו.

כן.

תלמיד: אז במעבר מבחינה לבחינה האור נכנס ויוצא, או שהוא כל הזמן נמצא בפנים ומשפיע על כל מיני מצבים?

הרצון משתנה?

תלמיד: כן.

הרצון משתנה אז המילוי משתנה, כי הכול מדובר מהרגשת הרצון.

שאלה: אני רציתי לשאול דווקא לגבי שורש, כי שמעתי וגם עכשיו בשרטוט כתוב שזה השפעה, אבל זה שורש הבריאה, זאת אומרת, זה רצון לקבל, זו נקודה שחורה. מה זאת אומרת שהיא כולה בורא?

אתה צודק, אני כתבתי בשרטוט שורש כי רציתי להראות שיש קשר בין בחינת שורש ובינה, שבינה מרגישה שהיא רוצה להידמות לבורא, הבורא זה השפעה, ולכן היא רוצה להיות המשפיע. היא מגלה בתוך בחינה א' מה חסר לה, שחסר לה בחינת ההשפעה, שהיא הולידה אותה, ואז היא מתחילה לפתח את בחינת ההשפעה עם אור החסדים, שזו בחינה ב'. אז יש קשר בין בחינת שורש ובחינה ב', כמו שיש קשר בין בחינה א' לבחינה ג'. מה החידוש שבבחינה ג'? שהיא ממשיכה אור החכמה, קצת הארת חכמה, אבל זה הקשר שביניהם, ככה זה מתגלגל, בחינה א' ובחינה ג' (ראו שרטוט מס' 4). ואחר כך באה בחינה ד', שהיא כבר סיכום של כולן, את זה נלמד אחר כך.

שרטוט מס' 4

שאלה: האם השורש עצמו, לפני שמדברים על הבחינות שבהמשך, הוא נקודה שחורה ריקה, או שהוא הרצון להשפיע?

שורש זה לא נקודה שחורה.

תלמיד: הוא מופיע בתוך הנקודה, איפה הוא מופיע?

נקודה שחורה מופיעה בתוך השורש. הנברא העתידי נמצא בתוך האור העליון שמיועד לבריאה, ואחר כך בביטוי השפעת הבורא כלפי אותה הנקודה, ואז ממנה נעשית בחינה א' וכן הלאה.

שאלה: אמרת קודם שאין ניתוק עד שמגיע לעולם הזה.

כן.

תלמיד: זאת אומרת, שבעולמות עליונים הנברא עדיין תחת השפעת האור.

כן.

תלמיד: האם האור משפיע על הנברא בזמן הניתוק, או שהנברא מתפתח מכאן והלאה רק בעזרת הרשימו שבו?

לא יודע. אני אומר לא יודע על מה שלא למדנו. מצטער, תלמדו לשאול על מה שלומדים, אני לא יכול להתפזר עם השאלות שלכם לכל החכמה, לא יכול, כי אז אנשים אחרים לא מבינים מה אנחנו עושים.

אות ו'

"ואלו ד' ההבחנות הנ"ל ה"ס עשר ספירות הנבחנות בכל נאצל וכל נברא, הן בכלל כולו שהן ד' העולמות, והן בפרט קטן ביותר שבמציאות. ובחי"א, נקראת חכמה, או עולם האצילות. ובחי"ב נק' בינה, או עולם הבריאה. ובחי"ג נק' תפארת, או עולם היצירה. ובחי"ד נק' מלכות, או עולם העשיה. ונבאר את הד' בחינות הנוהגות בכל נשמה, כי כשהנשמה נמשכת מא"ס ב"ה ובאה לעולם האצילות, היא בחי"א של הנשמה. ושם עוד אינה נבחנת בשם הזה, כי השם נשמה יורה שיש בה איזה הפרש מהמאציל ב"ה, שע"י ההפרש הזה יצאה מבחינת א"ס ובאה לאיזה גילוי לרשות בפני עצמה, וכל עוד שאין בה צורת כלי, אין מה שיפריד אותה מעצמותו ית', עד שתהיה ראויה להקרא בשם בפני עצמה. וכבר ידעת שבחי"א של הכלי אינה ניכרת כלל לכלי וכולה בטלה להאור, וז"ס הנאמר בעולם אצילות שכולו אלקיות גמור, בסוד איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. ואפילו נשמות שאר בעלי החיים בהיותם עוברים את עולם אצילות נחשבים כעודם דבוקים בעצמותו ית'."

זאת אומרת, יש לנו אם כך לפי אותה ה-ו-י-ה מבנה קבוע שיכול להיות או בחלק קטן או בבריאה כולה. תמיד זה רק ה-ו-י-ה, אי אפשר לחלק פחות ואי אפשר לחלק יותר, לא יכול להיות אחרת, עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשרה, ככה זה. ולכן קוצו של יוד, י', ה' ראשונה, ו', ה' תתאה, זאת הה-ו-י-ה, ובעולמות זה אין סוף וא"ק, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה.

זה סולם המדרגות, מאין סוף ממש ועד העולם הזה, עולם העשיה כולל גם העולם הזה (ראו שרטוט מס' 5). ואחר כך אנחנו נלמד מה קורה עם הנשמה. מה זאת הנשמה, שזה חלק א-לוה ממעל, ואיך היא משתלשלת דרך כל העולמות ומגיעה למצב של העולם הזה, ומהעולם הזה היא מתחילה בחזרה לעלות. היא מתנתקת מהבורא כביכול ולאט לאט מגיעה לעולם הזה, זה מדרגות ירידת הנשמה, ואחר כך מדרגות עליית הנשמה. זה ג' צירים, כך בעל הסולם גם מצייר אותם, ציר א', ב' זו ההתפתחות בעולם שלנו, וג' זו העלייה עד גמר התיקון.

שרטוט מס' 5

אות ז'

"ובעולם הבריאה כבר שולטת בחינה הב' הנ"ל, דהיינו בחינת הכלי של הרצון להשפיע, וע"כ כשהנשמה משתלשלת ובאה לעולם הבריאה ומשגת בחינת הכלי ההוא אשר שם, אז נבחנת בשם נשמה, דהיינו שכבר יצאה ונתפרדה מבחינת עצמותו ית' והיא עולה בשם בפני עצמה להקרא נשמה. אמנם כלי זה זך מאוד, להיותו בהשואת הצורה למאציל, וע"כ נחשבת לרוחניות גמורה."

אות ח'

"ובעולם היצירה כבר שולטת בחינה הג' הנ"ל, שהיא כלולה מעט מצורת הרצון לקבל, וע"כ כשהנשמה משתלשלת ובאה לעולם היצירה ומשגת הכלי ההוא, יצאה מבחינת הרוחניות של הנשמה, ונקראת בשם רוח, כי כאן הכלי שלו כבר מעורב בעביות מועטת, דהיינו מעט הרצון לקבל שיש בו. אמנם עדיין נבחנת לרוחני, כי אין שיעור עביות זאת מספקת להבדילו לגמרי מן עצמותו ית' להקרא בשם גוף עומד ברשות עצמו."

אות ט'

"ובעולם עשיה כבר שולטת בחינה הד', שהיא גמר הכלי של הרצון לקבל הגדול, כנ"ל. וע"כ משגת בחינת גוף נפרד ונבדל לגמרי מעצמותו ית', העומד ברשות עצמו. והאור שבו נקרא נפש, המורה על אור בלי תנועה מעצמו. ותדע שאין לך פרט קטן בהמציאות שלא יהיה כלול מכל האבי"ע."

זאת אומרת, כך אנחנו נלמד במשך כל "תלמוד עשר ספירות" או ב"פתיחה", ובעצם כל המקובלים כותבים על זה, איך שהכלי משתלשל מאין סוף דרך עולם אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, עד העולם הזה. מסופר על ירידת הכלי מלמעלה עד למטה, בעולם הזה הוא מנותק מהשורש שלו, אנחנו מתחילים להרגיש אותו, מי שמרגיש, כנקודה שבלב, ניצוץ שמושך אותנו בחזרה, ואז תלוי בנו עד כמה אנחנו מסורים לאותה הנקודה שמתעוררת בנו להעלות, להעלות אותה למעלה. וכך חוזרים מהעולם הזה, שהוא הדרגה האחרונה של עולם העשיה, מעשיה ליצירה לבריאה לאצילות לאדם קדמון לאין סוף ולגמר התיקון.

שאלה: מה הקשר בין בחינה לעולם?

הוא עדיין לא מסביר. אתה רואה, הוא מטשטש. הוא רק רוצה לתת לנו איזו מן תמונה כללית שכל אותן ד' הבחינות ישנן גם בעולמות, בפרצופים, בספירות, בד' בחינות דאור ישר. זאת אומרת, שיש לך חבילה בין המשפיע למקבל, שהמשפיע משפיע, אחרי שממנו ההשפעה הזאת עוברת ד' שלבים, השלב האחרון זה המקבל.

ואז זה יכול להיות כל הבריאה עצמה של כל העולמות מלמעלה למטה, זה יכול להיות איזה חלק בכל העולם, בכל דבר שאתה מבחין בו עשר ספירות יש אותם החוקים, כי בכל דבר יש לך משפיע ומקבל וביניהן ד' בחינות. זה מה שהוא רוצה להגיד בעצם.

מה יש לו להסביר כאן על העולמות, על הנשמה שהיא יורדת, משתלשלת? אלא הוא רוצה להגיד שאותו הסגנון, אותו החוק, אותה הה-ו-י-ה היא פועלת בכל מקום.

תלמיד: עדיין לא ברור מה הקשר בין ד' הבחינות לעולמות.

שכמו שד' בחינות הן יצאו כשהאור השפיע על הכלי, כך גם האור שמשפיע על הכלי הוא מעביר אותו דרך העולמות.

שאלה: עולם העשיה נחשב עולם הזה?

עולם העשיה זה לא בדיוק עולם הזה. עולם הזה זו דרגה שתחת עולם העשיה, רק הוא לא נחשב לעולם רוחני ולכן כך אנחנו אומרים שגם העולם הזה שייך לעולם העשיה. אבל לא, כי עולם העשיה הוא בכל זאת עולם רוחני. יש שם נברא שנמצא בהרגשה שלו שהוא שייך למאציל, שיש לו קשר עם המאציל, אז נקרא שנמצא בעולם העשיה.

בעולם הזה אם תשאל את הנבראים שאתה מכיר אותם, אף אחד מהם לא נמצא בזה, ולכן אנחנו רק משייכים כך את העולם הזה. זאת אומרת, הוא שייך לעולם העשיה, אבל הדרגה האחרונה של עולם העשיה היא כבר מנותקת מהמאציל עד כדי כך כמו שהוא אומר, שלא מכיר את שורש מוצאו.

תלמיד: ששם הוא מתגשם עד הסוף, זה נקרא שהוא כבר לא ברוחניות?

כן, ודאי. לא ברוחניות נקרא שאין לו קשר עם המאציל, הוא לא משפיע למאציל.

שאלה: בהתחלה הוא אומר שמהבורא נמשכים שפע ורצון לקבל.

ודאי.

תלמיד: מה ההבדל בין השפע לבורא?

הבורא זה השורש שממנו יוצא גם שפע וגם רצון לקבל.

תלמיד: השפע והרצון לקבל נמצאים בתוך הבורא או מחוצה לו?

זה נמצא מחוצה לבורא, יוצא מהבורא. אתה לא תקבל תשובה אחרת כי אתה שואל בצורה גשמית ואני לא יכול לתת לך תשובה. אני לא יכול. בבורא נמצא רצון לקבל? לא. מאיפה הוא יצא? הוא יצא, השתלשל עם האור העליון יחד מהבורא. אבל הוא היה בבורא או לא? לא. אז איך יצא? לפי החלטה.

תלמיד: אחרי שהשפע והרצון לקבל יצאו, מדברים רק על היחסים בין השפע לרצון לקבל.

נכון.

תלמיד: ואיפה הבורא שממנו הם נמשכים?

פונים אליו כדי לתקן את עצמנו. אני כלול משפע ומהרצון, כדי לסדר ביניהם יחסים מסוימים ועל ידם להשפיע לבורא, אני צריך עוד כוחות איך להסתדר עם השפע ועם הרצון. לעשות צמצום על הרצון, לקבל את השפע בעל מנת להשפיע, לכוון אותו לבורא, לראות, להרגיש איך אני משפיע אליו או לא, לקבל ממנו תגובה, פידבק, לפי זה להסתדר הלאה לפעולות הבאות. יש לנו אור וכלי ששייכים לנברא ובורא שפונים אליו כדי לקבל כוח ולשנות את עצמנו.

תלמיד: בבחינה א' היה אור חכמה ואז הוא מותיר בכלי התרשמות מתכונתו ומעורר רצון להשפיע של בחינה ב'.

כן.

תלמיד: אחר כך הוא מרגיש שחסר לו אור חכמה, כי אין לו חיות, ואז הוא מושך קצת, מעורר קצת, רצון לקבל, ויש לנו את בחינה ג' שיש בה אור חסדים בהארת אור חכמה.

כן.

תלמיד: הארת החכמה שנמצאת בתוך בחינה ג', למה היא לא מעוררת גם בבחינה ג' רצון להשפיע כמו שטבע האור להותיר בכלי התרשמות מתכונתו?

יש לו רצון להשפיע בבחינה ג'.

תלמיד: ולאן הוא נעלם בבחינה ד'?

כי בחינה ג' מחליטה שהיא רוצה לקבל במלואה, על כל מה שיש בה, באור החסדים ואור החכמה, על הכול, היא רוצה רק את אור החכמה.

תלמיד: למה היא מתכחשת לרצון להשפיע?

כי היא רואה שרצון המאציל הוא שהיא תקבל כולה. היא בוחרת משני האורות האלה, בשני המצבים האלה, להיות ברצון לקבל, להמשיך בעצמה את הרצון לקבל, לעורר אותו ולמלאות אותו, עד הסוף. כמו בבחינת שורש. בבחינת שורש יש אור חכמה? יש את אור החכמה והנקודה השחורה. בבחינה ד', יש אור חכמה ובמקום הנקודה, הכלי הוא שמושך את אור החכמה הזה, זאת אומרת, בחינה ד' מממשת את מה שהיה בבחינה שורש. לכן אחריה אין מה שיתפתח, כי היא מימשה את כול מחשבת הבריאה. רק שעכשיו יש לה בעיה עם הבושה, עם כל התיקונים. אבל לא יכול להיות יותר מבחינה ד' מפני שמחשבת הבריאה שבבחינת שורש כך התממשה. זה סגור, אתם יכולים לשאול על זה, אבל רק תבינו שה-ו-י-ה זה דבר מושלם.

תלמיד: אני לא מבין, אם טבע האור זה תמיד להשאיר בכלי התרשמות מתכונתו, שאור החכמה ממלא את הכלי, הוא מותיר בו התרשמות מתכונתו, נכון? זה חוק.

כן.

תלמיד: אז למה בחינה ג' בסופה לא תקיים את החוק הזה ויהיה בה רצון להשפיע? יש בה הארת חכמה והיה צריך להיות בה עכשיו רצון להשפיע.

אבל היא כולה רצון להשפיע, היא רק מקבלת קצת מאור החכמה כדי להחיות את עצמה. מה שאין כן בבחינה ב', בחינה ב' הרגישה שבזה שהיא לגמרי לא מקבלת אור חכמה, אלא רק אור חסדים, היא נחנקת, "אני לא יכולה אפילו להשפיע, עד כדי כך הגעתי להשפעה כולה שאין לי אור חכמה. ואור החכמה הוא החיים שלי, החיות שלי, תן לי משהו שאני אחזיק את עצמי, יאכל משהו, שאני אתקיים ואז אני אשפיע במאה אחוז. רק תן לי קצת משהו." בבחינה ב' אין. כשהיא מגיעה להכרה הזאת, היא מבינה שהיא חייבת להשפיע קצת, קצת להמשיך אור חכמה, לא כדי להמשיך את אור החכמה מהמאציל, אלא כדי להחיות את עצמה בלבד ולהיות משפיעה. ולכן בחינה ג' נקראת "הקדוש ברוך הוא" והיא דוגמה בשבילנו מה אנחנו צריכים לעשות, ש"לא יגונה ולא ישובח", כמה שאתה מקבל זה כדי להתקיים, כי אתה נברא, אבל בכול היתר אתה משפיע בכול כוחך.

ולכן בחינה ד' מבינה שבמה שהיא משפיעה, אפילו שהיא מקבלת קצת ויכולה להשפיע בכל כוחה, זה לא מה שבעל הבית, הבורא, דורש ממנה, הוא רוצה שהיא תקבל אור חכמה ותגלה את אור החכמה, כי באור החכמה נגלה יחס הבורא לנברא. אם הבורא רוצה להיטיב, איפה האור של להיטיב לנבראיו? זה "אור החכמה". "אור החסדים" זה תגובה מצד הנברא, שכך בהכרח, כביכול, הגיב. כאילו שהבורא לא רוצה שיהיה בו אור החסדים, הבורא רוצה שיתמלא רק באור החכמה. בצורה ישירה, בהשפעה ישירה, ככה זה . ולכן כשבחינה ד' מחליטה, "אני הולכת לקבל את אור החכמה במלואו", זאת אומרת, גם במקום אור החסדים וגם במקום אור החכמה שיש בבחינה ג', "אני מקבלת את כול כולו", רוצה מעצמי, זה ממש רצון לקבל.

תלמיד: למה היא מחליטה את זה, כי היא רואה שרצון המאציל זה למלא את כל כולה באור חכמה?

כן. על ידי שני האורות האלו, חסדים וחכמה, שיש בבחינה ג', היא מבינה שהיא חייבת לקבל את אור החכמה. כדי למלאות את רצון העליון.

תלמיד: אז היא עושה את זה כדי למלאות את רצון העליון?

כן.

תלמיד: אז זה מטעם השפעה?

אי אפשר להגיד השפעה, כי היא לא מנותקת מהבורא, חסרות כאן הרבה הבחנות, היא עושה את זה אוטומטית. זה כמו שיש לך מוליך, איזה צינור, שמעביר מים ומוסר מים בעוד כמה מטרים למישהו, האם הצינור מוסר מים? הוא רק מעביר. אותו דבר כאן, הרצון עדיין מתגלגל מלמעלה למטה בצורה הכרחית.

שאלה: מתי מתעוררת הנקודה שבלב, באיזה שלב, א', ב', ג' או ד'?

אין כאן נקודה שבלב, הנקודה שבלב מתעוררת באדם שבעולם הזה כדי שיגיע בהתפתחות הפנימית שלו, הוא בעצמו לא יודע, למצב שהנקודה הזאת מתחילה להתגלות. אי אפשר לדעת את זה, היא יכולה להתגלות פתאום במישהו, באיזה שכן שלך, שאין לו קשר לכלום, פתאום הוא מתחיל לחשוב "בשביל מה אני חי, למה אני חי"? זאת אומרת, יש איזה קשר שמתחיל בו עם המאציל, אבל הקשר לא ברור, לא מבורר, ולכן הוא שואל "בשביל מה חיים, למה חיים, מה יש בחיים, איפה מקור החיים?" ככה בכל מיני דברים כאלו. זה מצוי בדורנו.

שאלה: באיזו נקודה בא', ב', ג', ד', בארבע הבחינות, מתפתחת הבושה?

הבושה מתחילה להתגלות בסוף בחינה ד'.

שאלה: בעל הסולם כותב שהד' בחינות נמצאות בכל פרט במציאות, זה היה די מובן כי המציאות היא רצון לקבל, אם הבנתי נכון וזו כאילו נוסחה איך הרצון לקבל נוצר.

אם משהו קיים, הוא חייב להיות כלול מד' בחינות. אין דבר כזה, אין משהו שקיים ולא כלול מד' בחינות.

תלמיד: בגלל שהכל זה רצון וזו נוסחה איך נוצר הרצון, כן?

לא יכול להיות משהו חוץ מד' בחינות בכל נברא, בכל מקום, בכל אופן.

תלמיד: אחר כך הוא אמר שגם אבי"ע נמצא בכל פרט במציאות. את זה לא הבנתי שגם עולמות אבי"ע נמצאים בכל פרט במציאות.

זה אותו דבר.

תלמיד: זה היינו הך?

כן, להגיד ה-ו-י-ה או עשר ספירות או אבי"ע, זה אותו דבר.

שאלה: אז אם יש ד' בחינות בכל דבר, מה ההבדל בין שולחן לבן אדם?

ההבדל הוא במהות הרצון.

תלמיד: אז בכל דבר יש את הפוטנציאל של כל הרצון, כל הבחינות?

ארבע בחינות זו כל הבריאה. אם תיקח חלק ממנה, גם הוא כלול מארבע בחינות. אם תחלק אותה, ואיך שתחלק גם שם תמצא ארבע בחינות. זה תמיד כך, כל חלק, הקטן ביותר כלול מארבע בחינות.

תלמיד: מה זה תהליך ההתגשמות? ההשתלשלות ממעלה למטה זו התגשמות.

התגשמות זה הרצון לקבל שנעשה פחות באיכותו. זאת אומרת, בהתחלה הוא קרוב לבורא, רוצה לקבל ממנו, להשפיע לו, אבל אחר כך הוא כבר מרגיש את עצמו יותר רחוק, יותר מנותק מהבורא, וכבר לא עושה חשבונות עימו.

תלמיד: זה בגלל שהרצון גדל?

לא, זה לא גודל הרצון, זו האיכות. אנחנו נלמד את זה.

שאלה: רשום פה שבחינה ד' היא גוף נפרד ונבדל לגמרי מהבורא.

כן.

תלמיד: וקודם למדנו איתך שבעצם אין ניתוק מהאור רק לאחר השבירה.

נכון.

תלמיד: זה לא מסתדר לי.

זה לא מסתדר בינתיים, מה אני יכול לעשות?

יש כל מיני ניתוקים, יש ניתוק שאתה מרגיש שאתה מנותק, ויש ניתוק שאתה אפילו לא מרגיש שאתה מנותק.

תלמיד: בבחינה ד', בעצם הנברא כביכול כבר מוכן לקבל את כל אור החכמה כי זה רצון הבורא. אז למה זה לא גמר תיקון כבר בנקודה הזאת?

האם גמר התיקון זה לקבל את כל אור החכמה? גמר תיקון זה להידמות לבורא. הנברא לא מגיע למטרת הבריאה בזה שהוא מקבל את אור החכמה בלבד. לא, אור החכמה זה רק האמצעי לקבל הטבה מהבורא. זה לא גמר ההתפתחות. אלא אני רוצה להשתמש בשפע הזה שמגיע לי מהבורא כדי להידמות לו, כדי שהקבלה שלי תהיה כהשפעה. כמו שהוא משפיע לי, כדי להידמות לבורא אני צריך להשפיע לו, איך אני משפיע לו? אני עושה צמצום ואני אומר אני לא מקבל ממך. לא מקבל.

איך לא מקבל? פשוט מאוד, אני לא מקבל, אלא אם כן זה רק לטובתך. רק לטובך, כמו שאתה רק לטובתי, גם אני לטובתך. זאת אומרת, אני עושה צמצום, מסך, אור חוזר, חשבון, ומתחיל לקבל ממנו כמו בבעל הבית והאורח, רק לפי החשבון כמה אני יכול בזה לתת תענוג לבעל הבית. ובזה הנברא מגיע לתיקון שלו, להזדהות עם הבורא. אבל זה לא שהוא מקבל את אור החכמה ובזה הכול נגמר.

תלמיד: אבל זה נראה כאילו הוא עשה את זה פה, בבחינה ב' הוא ניסה לצמצם את עצמו.

לא, אלה עדיין לא רצונות שלו. כדי לממש את עצמו להיות דומה לבורא, הנברא צריך להיות מנותק מהבורא, עצמאי, וכאן עדיין אין שום עצמאות. זה נקרא "ד' בחינות דאור ישר", שהאור מפתח את הרצון, עדיין אין אפילו רצון.

תלמיד: אז זה בעצם רק אחרי השבירה?

כן.

שאלה: עקבתי אחרי השרטוט ויש לי רק בעיה אחת.

זה נדמה לך.

תלמיד: אם אפשר להחליף את הנקודה השחורה שנמצאת בשורש לצבע אדום.

בשבילך.

תלמיד: תודה רבה.

אתם רואים, סך הכול זה מה שחסר לו. נקודה אדומה, בסדר, למרות שבכל מקום כתוב נקודה שחורה, אבל בשבילך

אות י'

"והנך מוצא איך שהנפש הזאת שהוא אור החיים המלובש בהגוף, נמשכת יש מיש מעצמותו ית' ממש, ובעברה דרך ד' עולמות אבי"ע, כן היא הולכת ומתרחקת מאור פניו ית', עד שבאה בכלי המיוחד לה הנקרא גוף, ואז נבחן הכלי לגמר צורתו הרצוי. ואם אמנם גם האור שבה נתמעט מאד עד שאין ניכר בו עוד שורש מוצאו, עכ"ז ע"י העסק בתורה ומצות ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא הולך ומזכך את הכלי שלו הנקרא גוף, עד שנעשה ראוי לקבל את השפע הגדול בכל השיעור הכלול במחשבת הבריאה בעת שבראה. וזה שאמר ר' חנניא בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות."

זה לשם העתיד. הנשמה יורדת ומקבלת תיקונים, אחר כך בעלייה אנחנו רואים את כל הבריאה לשם מי הבורא ברא את זה, ואיך אנחנו בצורה נכונה יכולים להשתמש בה.

שאלה: אפשר להרחיב במושג מה זה יש ומה זה אין, ואיך אפשר לראות את היחס בין יש ואין בהתפתחות של ד' בחינות דאור ישר?

יש ואין, יש מאין, הכול מדובר כלפי התחתונים, לא כלפי הבורא. ולדבר אפשר או רק כלפי הבורא או כלפי התחתון. אז יש מאין זה שאנחנו מתחילים לגלות משהו מתוך זה שקודם אי אפשר היה לגלות, אין, בצורה פשוטה. יש מיש, יש מאין, זה הכול לפי ההשגה שלנו מאיפה זה מגיע.

תלמיד: איפה אפשר לראות את היחס בין יש ואין בד' בחינות, בשרטוט?

אנחנו רק יכולים להגיד על הנקודה האדומה שהיא יש מאין, כי הבורא ברא את הרצון לקבל, יש מאין. קודם לא היה. הוא רצה שיהיה רצון שזה מחוצה לו, הנברא, שיתפתח ויוכל לקבל ממנו את כל ההטבה, ולכן הנקודה הזאת נקראת "יש מאין".

אות י"א

"ועם זה תבין גדר האמתי להבחין בין רוחניות לגשמיות, כי כל שיש בו רצון לקבל מושלם בכל בחינותיו, שהוא בחי"ד, הוא נקרא גשמי והוא נמצא בפרטי כל המציאות הערוך לעינינו בעוה"ז. וכל שהוא למעלה משיעור הגדול הזה של הרצון לקבל, נבחן בשם רוחניות, שהם העולמות אבי"ע הגבוהים מעוה"ז, הם וכל המציאות שבהם. ובזה תבין שכל ענין עליות וירידות האמורות בעולמות העליונים אינן בבחינת מקום מדומה ח"ו, רק בענין ד' הבחינות שברצון לקבל, כי כל הרחוק ביותר מבחי"ד נבחן למקום יותר גבוה, וכל המתקרב אל בחינה ד' נבחן למקום יותר תחתון".

אז כל הבריאה כולה מחולקת לה-ו-י-ה והכול לפי סולם המדרגות, כל מי שיותר גבוה, יותר קרוב לבורא. כל מי שיותר נמוך רחוק ממנו, כך הכול מסתדר. והמקום שלנו הוא המקום הכי נמוך, אין יותר גרוע מהעולם הזה, שממנו אנחנו צריכים להתחיל לעלות. אפילו הקליפות ודאי יותר עליונות מאיתנו, זה כנגד הקדושה, "זה כנגד זה ברא א-לוהים", הן נמצאות למעלה. אנחנו בצורה, "כולם כבהמות נדמו".

אות י"ב

"אמנם יש להבין, כיון שכל עיקרו של הנברא ושל כל הבריאה בכללה, הוא רק הרצון לקבל בלבד, ומה שיותר מזה אינו לגמרי בכלל בריאה, אלא נמשך יש מיש מעצמותו ית', א"כ למה אנו מבחינים את הרצון לקבל הזה לעביות ועכירות, ואנו מצווים לזכות אותו על ידי תורה ומצות, עד שזולת זה לא נגיע אל המטרה הנעלה של מחשבת הבריאה."

זאת אומרת, יש רצון לקבל, אותו רצון לקבל שהבורא ברא, והרצון לקבל לא ראוי לתפקידו בצורתו הראשונה, לא רצוי. ומה צריכים לעשות? צריכים לזכות אותו ולתקן אותו ואז נוכל להשתמש בו בלבד. וזו כל העבודה שלנו. במילים אחרות, אנחנו נצטרך להוסיף עליו כוונה בעל מנת להשפיע, ואז להשתמש ברצון לקבל כיסוד ובכל מיני המידות שבו בהתאם לכמה שיכולים לרכוש כוונה על מנת להשפיע, שהיא תרכב על הרצון לקבל ותכוון אותו כולו לעל מנת להשפיע.

מצד אחד הנברא כולו רצון לקבל, אבל לפי תכנית הבריאה חייב להשתמש ברצון לקבל אך ורק לפי כוונתו בעל מנת להשפיע.

שאלה: בחינה ג' שמחליטה לקבל אור חכמה כדי להחיות את עצמה, נגיד אני לוקח קפה ואני חושב שאני אשתה קצת כדי לא להירדם בשיעור ואז אני טועם את הקפה ואני מבין שאני רוצה לקבל אותו עד הסוף כי הוא טעים. זה בחינה ד' שמחליטה שהיא רוצה ליהנות?

לא. בחינה ג' לא מחליטה שום דבר, היא נקראת "בלי ראש", הראש שלה בבחינה ב'. בחינה ב' מחליטה שהיא ממשיכה עוד הארת חכמה ולכן היא מולידה את בחינה ג', שהיא כולה מאור החסדים וקצת הארת חכמה. ובבחינה ג' אין כלום חוץ מהתפשטות מבחינה ב'.

שאלה: איך קורית בחינה ד'?

ובחינה ד', בחינה ג' בסופה, אחרי שהיא מגלה את בחינת אור החסדים ואור החכמה, היא מחליטה או שבינה מחליטה על המלכות, שהיא רוצה להמשיך את אור החכמה כולה.

תלמיד: אבל להמשיך כדי להשפיע לבורא או כדי ליהנות?

לא, אין עדיין כאן ליהנות או לא ליהנות, אף אחד לא מחליט. אפילו שאני אומר שבחינה ב' מחליטה, בחינה ג' כן או לא, זה הכול טבעי. כמו בכימיה, בפיזיקה, זה נעשה לפי חוקים, בלי התקרבות לבורא, בלי השפעה לבורא. אין עדיין נברא כאן, יש כאן רק תהליך של אור ורצון.

תלמיד: אבל יש לה רצון משלה בבחינה ד', היא רוצה לקבל את האור.

נגיד שככה, כן.

תלמיד: היא רוצה לקבל כדי ליהנות.

לא. היא לא רוצה מעצמה לקבל, כי אין לה רצון משלה. היא לא מחליטה. היא לא מנותקת מהמאציל ורוצה לקבל ממנו. זה רצון שבא ומתגלגל מהמאציל כולו, ורק עוברים עליו ארבע בחינות.

שאלה: ואז בסוף, כשהיא מתמלאת באור, למה מופיע הנברא כשנולדת הבושה.

לא. הבושה לא יכולה כאן. מזה שהוא מקבל מהבורא את הכול, הוא לא מרגיש בושה בבחינה ד'. למה? מאיזה שורש הוא מרגיש בושה, שהוא הפוך? הוא היה בבחינה ב', הוא היה בבחינה א', הוא הגיע אחרי זה למילוי, בחינה ד'. מאיפה יש עכשיו בושה בבחינה ד'?

אנחנו אומרים שבושה זו יצירה בפני עצמה. שאני מקבל הכול מהבורא, זאת אומרת, בחינה ד' נהנית. היא נהנית מזה שהיא קיבלה את האור בבחינה א'. היא נהנית מזה שהיא הרגישה מה זה תכונת ההשפעה בבחינה ב'. היה נהנית מזה שיש לה אפשרות גם לקבל השפעה בבחינה ג' וגם מאור החכמה קצת, ושהיא עכשיו מקבלת הכול בבחינה ד', זה כולל את כל האורות הקודמים, לא חסר לה שום דבר. לא חסר לה גם אור של השפעה. עכשיו בבחינה ד' יש גם אור חכמה שמגיע כמו אור חסדים.

תלמיד: זה גמר תיקון.

זה לא גמר תיקון. היא קיבלה את כול מה שהיה בתכנית הבורא בבחינת שורש. איזה גמר תיקון? אין קלקול ואין תיקון.

תלמיד: זה דבקות.

אין דבקות כי אין ניתוק. זה עדיין ד' בחינות, זה בטבע. כשאתה לוקח חומרים ומתחיל איתם משהו לעשות, אז יש לפניך משהו שהחומר הזה רוצה או לא רוצה? לפי התכונות בחומר כך אתה מקבל. זה מה שאנחנו לומדים, דומם צומח חי כאן כך מתקיימים. ורק דרגת המדבר, שם יש בעיה, שהוא יכול אחר כך להחליט בשביל מה הוא עושה.

אבל עדיין כאן אין. כאן ישנה רק קבלה בלי כוונה. החלטה כן כביכול. איך אתה יכול להגיד, כשאתה מנפח כדור והוא מתפוצץ, הוא מחליט להתפוצץ?

תלמיד: לא.

למה לא?

תלמיד: גרמת לו להתפוצץ.

זאת אומרת, שכוח עליון גרם לו להתפוצץ. מצד הכדור לא הייתה שום תגובה, אמנם הוא התפוצץ, אבל על ידי הגורם הראשון. אותו דבר כאן, אין כאן שום גורם מבפנים.

תלמיד: אחר כך מגיע השלב הבא של הבריאה, שהבורא נותן לה את הבושה.

כן. אז הרגשת הניתוק מהבורא, שבחינה ד' קיבלה במלואה. היא עשתה בדיוק כמו שבבחינת שורש היה מוחלט. היה מוחלט בבחינת שורש שיהיה רצון לקבל ויקבל את הכול. והוא מקבל. אבל עכשיו רק הוא יכול לגלות שהדבר הזה מנתק אותו מהמאציל. הוא קיבל, נכון, הוא עשה הכול מה שהמאציל רוצה, אבל בזה הוא מרגיש עד כמה הוא לא יכול לסבול את מצבו.

כאן יש הרבה שאלות. שיסבול. אבל עדיין אין לו עבודה רוחנית, הוא פועל לפי הרצון. ברצון יש סבל, ואז הוא נפטר. אז צמצום א' זה בגלל הסבל או בגלל גדלות הבורא? זה לא פשוט לברר.

שאלה: שאלה לגבי סעיף י"א, כתוב כאן ש"ועם זה תבין גדר האמתי להבחין בין רוחניות לגשמיות," וכתוב שאותו אובייקט שהכי מרוחק מבחינה ד' נמצא במקום המרוחק ביותר. זה כאילו סתירה. אם התפיסה המלאה מתרחשת רק בבחינה ד', איך לקשור בין הקצוות? איך להבין את ההבחן, את ההבדל בין גשמיות לרוחניות מתוך המצב הזה?

אני אגיד לך פשוט, ההבדל בין גשמיות לרוחניות הוא שברוחניות הנברא, הרצון, וזה יכול להיות רצון או בתוך אדם או מחוצה לאדם, זה לא חשוב, אנחנו לא מכירים צורות אחרות, הרצון שהוא מרגיש שהוא מחובר עם הבורא ויכול להיות איתו בהדדיות, בקבלה והשפעה הדדית עם הבורא, הוא נקרא "נברא". פחות מזה הרצון לא נקרא נברא כי הוא לא שייך לבורא. נברא זה מי שיש לו קשר עם הבורא.

לכן בעולמות "אצילות", "בריאה", "יצירה", "עשיה" ישנם הנבראים, בדרגה האחרונה של עולם העשיה, בעולם הזה, אין נבראים. הם לא קשורים לבורא ולכן הם לא נקראים נבראים. אנחנו יכולים כך לדבר על האנשים, אבל בעצם זה לא נברא. "נברא" נקרא שיש לו קשר עם הבורא, כך ההגדרה בחכמת הקבלה.

אני אקרא שוב אות י"א ותראה.

אות י"א

"ועם זה תבין גדר האמתי להבחין בין רוחניות לגשמיות, כי כל שיש בו רצון לקבל מושלם בכל בחינותיו, שהוא בחי"ד, הוא נקרא גשמי והוא נמצא בפרטי כל המציאות הערוך לעינינו בעוה"ז." זאת אומרת, הרצון לקבל המושלם, שאין לו שום דבר אל רצון להשפיע, כולו רצון לקבל, הוא נקרא הסופי ונמצא בעולם הזה. "וכל שהוא למעלה משיעור הגדול הזה של הרצון לקבל, נבחן בשם רוחניות, שהם העולמות אבי"ע הגבוהים מעוה"ז," זאת אומרת, שיש בהם כוונות על מנת להשפיע, "הם וכל המציאות שבהם. ובזה תבין שכל ענין עליות וירידות האמורות בעולמות העליונים אינן בבחינת מקום מדומה ח"ו, רק בענין ד' הבחינות שברצון לקבל, כי כל הרחוק ביותר מבחי"ד נבחן למקום יותר גבוה, וכל המתקרב אל בחינה ד' נבחן למקום יותר תחתון".

שאלה: איך הנברא מגיע להשגה או לתפיסה אם הוא מתרחק בהתפתחותו מהנקודה העליונה לנקודה התחתונה?

כדי להשיג את הבורא, אנחנו צריכים להיות מרוחקים ממנו בקצה השני, להבין את המרחק בינינו עד כמה שהוא גדול, ואז להשתדל להשיג אותו. בהשגת הבורא אנחנו כאילו מתקרבים אליו, ומתקרבים אליו בהשגה, אבל במקום שלנו אנחנו רוצים להיות יותר רחוק, כי מבחינת הכלי אנחנו רוצים שהכלי יהיה הכי עמוק, גדול, ומבחינת המילוי אנחנו רוצים שהמילוי יהיה הכי גובה. ואז יש לנו הפכיות בין האור לכלי.

כלי הכי גדול צריך להיות, אז הוא יותר נמוך. האור הכי גדול צריך להיות הכי גבוה, בדרגה הכי גבוהה. איך אנחנו משיגים את זה? מתוך זה שאנחנו מעלים את הרצון לקבל שלנו בכוונה בעל מנת להשפיע למקום הכי גבוה. ואז אנחנו מגיעים לעולם אין סוף עם כל הכלים הרחוקים ביותר, אבל מפני שאנחנו מצרפים אותם לכוונה על מנת להשפיע.

תחשוב, תראה שאולי זאת התשובה.

אות י"ג

"והענין הוא, כי כמו שהגשמיים נפרדים זה מזה ע"י ריחוק מקום, כן נפרדים הרוחנים זה מזה ע"י שינוי הצורה שבהם. ותמצא זה גם בעוה"ז, למשל ב' בני אדם הקרובים בדעתם זה לזה, הם אוהבים זה את זה, ואין ריחוק מקום פועל עליהם שיתרחקו זה מזה. ובהפך כשהם רחוקים זה מזה בדעותיהם, הרי הם שונאים זה את זה, וקרבת המקום לא יקרב אותם במאומה. הרי ששינוי הצורה שבדעתם מרחקם זה מזה וקרבת הצורה שבדעתם מקרבם זה אל זה." זה לפי הרוחניות. לפי הגשמיות זה נמדד לפי המרחק. תתארו לעצמכם, אם אנחנו היינו בעולם הזה נמצאים באוויר, מונחים באוויר ומתקרבים או מתרחקים לפי ההשתוות בינינו. מה אתה מסתכלים עלי? לא הייתי רואה אותכם. זה הבדל בין רוחניות לגשמיות. "ואם למשל טבעו של האחד הוא הפוך בכל בחינותיו כנגד טבעו של השני, הרי הם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. ועד"ז תשכיל ברוחניות, שכל הענינים של התרחקות והתקרבות, וזווג ויחוד הנבחנים בהם, הם משקלים של שינוי צורה בלבד, שלפי מדת שינוי הצורה הם מתפרדים זמ"ז, ולפי מדת השואת הצורה הם מתדבקים זה בזה. ועם זה תבין שהגם שהרצון לקבל הוא חוק מחויב בהנברא, כי הוא כל בחינת נברא שבו, והוא הכלי הראוי לקבל המטרה שבמחשבת הבריאה. עכ"ז הוא נעשה עי"ז נפרד לגמרי מהמאציל, כי יש שינוי צורה עד למדת הפכיות בינו לבין המאציל, כי המאציל הוא כולו להשפיע ואין בו מנצוצי קבלה אפילו משהו ח"ו, והוא, כולו לקבל ואין בו מנצוצי השפעה אף משהו. הרי אין לך הפכיות הצורה רחוקה יותר מזה, ונמצא ע"כ בהכרח, כי הפכיות הצורה הזו מפרידה אותו מהמאציל."

שאלה: מה זה בדיוק צורה? זה הכיוון של הרצון?

צורת הרצון. נגיד אני אוהב תפוחי אדמה ואתה אוהב תפוחי עץ, זו צורה אחרת של הרצון שלך ושל הרצון שלי. אז אנחנו כבר לא יכולים להיות אותו דבר, אנחנו כבר נמצאים במרחק זה מזה.

תלמיד: האם יש קשר בין הצורה לעניין של השפעה או קבלה, או רצון לקבל או רצון להשפיע?

הכול. ודאי שיש. גם ברצון לקבל הצורה שלו קובעת עד כמה שהוא קרוב או רחוק לפי הצורה של הרצון לקבל שלו, ואם יש עליו תיקון על מנת להשפיע, אז לפי הרצון לקבל והתיקון על מנת להשפיע, יש שינויים שביניהם. נגיד, אני רוצה להשפיע למישהו על ידי רצון אחד, ואתה רוצה להשפיע לו על ידי רצון שני אז אנחנו בינינו לא משתווים, אלא דרך זה שרוצים להשפיע לו. אז יש לנו איזו השתוות במטרה, אבל לא השתוות בטבע, ביסודות. כך אנחנו בעצם מתחברים בעולם שלנו.

תלמיד: ואפשר להגיע גם לשנות את הטבע מהיסוד, כלומר שאנחנו נהיה באותו רצון?

אנחנו אף פעם לא יכולים להיות באותו רצון. אף פעם. אחרת אנחנו, אתה ואני, אם נהיה באותו רצון, זאת אומרת זה יהיה אדם אחד, לא שניים. אנחנו יכולים להיות באותה כוונה. אנחנו יכולים להתקרב בהשפעה זה לזה, באהבה זה לזה, להיות כאילו אחד, אבל אחד אנחנו לא יכולים להיות.

תלמיד: גם לא בגמר תיקון?

גם ברוחניות לא, ודאי. דווקא ההיפך, ברוחניות יש לך אין סוף ממש, המון המון רצונות שונים. מפני שדווקא על ידי זה שכל רצון ורצון מתקן את עצמו ושונה מחברו, דווקא על ידי זה מגיעה הבריאה בהתכללות שלה, בהבחנות שלה להבנה, להרגשה מה היא מקבלת מהבורא. כמה שיותר.

כתוב במאמר "השלום" או "השלום בעולם" שצריכים לשמור על כל אדם ואדם בכל הסולם, ובעל הסולם אומר שם שאסור לאף אחד להזיק לו, לבטל בו הבחן פרטי כלשהו, כי דווקא זה נותן את הזרע הזה, שאנחנו אחר כך מרגישים שהבורא הכין לנו.

תלמיד: והחיבור הזה שאנחנו מדברים עליו בסופו של דבר, בגמר תיקון זה לא שכולם בגוון אחד, זה כמו שכל הגוונים יוצרים תמונה אחת?

תמונה אחת כן אבל מכל האפשרויות שיכולות להיות בבריאה, ברצונות וכוונות, הכול, והאורות שמעלים אותם, ושום דבר לא נעלם ונאבד וכאילו נכלל ונעלם. לא.

שאלה: מאיפה באה הבושה הזאת? איך זה שפתאום בחינה ד' מחליטה להפסיק לקבל?

בחינה ד' מרגישה בזה שהיא הולכת ומממשת את רצון הבורא לקבל בגלל שהייתה מנותקת ממנו במשהו, ואז היא מרגישה שבזה שהיא מקבלת, מממשת את רצון הבורא, היא מרגישה את עצמה שהיא הפוכה ממנו בכוונה, בנטייה לתת מצד הבורא ובכוונתה, בנטייה לקבל. זה מה שהיא מגלה. והפער הזה שבעצם לא תלוי בה, ומה זה שייך? כן הפוכה, אז מה? זה לא "אז מה", אתה כבר לא תינוק, אתה כבר גדלת אחרי ד' בחינות ואתה הפוך. זאת אומרת, יחס הבורא אליך הוא הפוך מהיחס שלך אליו.

"למה הפוך? אני מקבל את הכול". נכון, אתה מקבל ממנו, אבל הוא רוצה להשפיע לך. "אז מה?" זה הבדל, ביחס. זה שאני מקבל ממנו זה לא אומר שאני והוא קרובים. זה שאני אקבל בעל מנת להשפיע לו בחזרה, כמו שהוא נותן לי, שאני אקבל ממנו רק בתנאי שאני מממש את הרצון שלו, זה אחרי צמצום, מסך, אור חוזר בצורת הפרצוף, אז תהיה הזדהות.

שאלה: מה התנאי לתובנה הזאת? כי אנחנו רואים, ילד בעולם הזה הוא גם עובר את השלבים האלה כמו שאמרת, אבל לא במודע. כאילו נולד בו שלב חדש שפתאום הוא אומר תודה.

נולד בו שלב של הכרת הרע או בושה. זה היינו הך אבל כך זה נקרא, הכרת הרע. הוא חייב לראות שהוא הפוך, שהוא לא שווה. הלוואי להגיע לזה. מי שמגיע לזה, כבר מציל את עצמו מהפירוד. כך אנחנו נמצאים בפירוד ולא מזהים את זה, אנחנו לא מגלים שאנחנו בפירוד.

תלמיד: זה משהו שהנברא יכול באופן אקטיבי לגלות, או שזה מזל מלמעלה שניתנה לו זכות לגלות את זה?

מזל. למי שניתן ניתן, למי שלא לא. למי שניתן, זה תחילת האדם. למי שלא ניתן, עדיין בהמה. איך להגיע לזה? להשתדל לעשות את כל הפעולות בקבוצה ולהשתדל לעשות פעולות שהן לא קשורות לרצון לקבל שלי. איך אני יכול לעשות את זה? תנסה. מתי אפשר לעשות את זה? מתי שרע לי, חושך, חוסר אונים, חוסר מצב רוח ואני משתדל לפעול מתוך המצב הזה כאילו שטוב לי ואני מרוצה ושמח.

בזה אני מראה לבורא עד כמה שאני רוצה להיות למעלה מהדעת, בהשפעה. כאן זה "איש את רעהו יעזורו". הקבוצה צריכה לתמוך בכל אחד. ואם הם מצליחים כך להחזיק את עצמם, זה דבר גדול מאוד. כלפי זה כתוב, ש"אין אסיר מציל את עצמו מבית האסורים", זה העיקר. שכל האחד צריך לעזור לשני להיות במצב שהוא נמצא בירידה גדולה מאוד, ויחד עם זה משתדל על ידי החברים, על ידי תפילה, להחזיק את עצמו כאילו שלא חסר לו כלום. בזה בעצם הוא מקיים את תנאי הצמצום. מזה מתחילה רוחניות, או "לשמה".

אות י"ד

"ובכדי להציל את הנבראים מגודל הפירוד הרחוק הזה, נעשה סוד הצמצום הא', שענינו הוא, שהפריד הבחי"ד הנ"ל מן כל פרצופי הקדושה, באופן שמדת גדלות הקבלה ההיא, נשארה בבחינת חלל פנוי וריקן מכל אור. כי כל פרצופי הקדושה יצאו בבחינת מסך מתוקן בכלי מלכות שלהם, שלא יקבלו אור בבחי"ד הזו, ואז בעת שהאור העליון נמשך ונתפשט אל הנאצל, והמסך הזה דוחה אותו לאחוריו, הנה זה נבחן כמו הכאה בין אור העליון ובין המסך, המעלה אור חוזר ממטה למעלה ומלביש הע"ס דאור העליון, כי אותו חלק האור הנדחה לאחוריו נק' אור חוזר, ובהלבשתו לאור העליון נעשה אח"כ כלי קבלה על האור העליון במקום הבחי"ד, כי אח"ז התרחבה כלי המלכות באותו שיעור האו"ח, שהוא אור הנדחה שעלה והלביש לאור העליון ממטה למעלה, והתפשטה גם ממעלה למטה, שבזה נתלבשו האורות בהכלים, דהיינו בתוך אור חוזר ההוא. וה"ס ראש וגוף שבכל מדרגה, כי הזווג דהכאה מאור העליון במסך, מעלה אור חוזר ממטה למעלה, ומלביש הע"ס דאור העליון בבחינת ע"ס דראש, שפירושו שרשי כלים, כי שם עוד לא יכול להיות הלבשה ממש, ואח"ז כשהמלכות מתפשטת עם האו"ח ההוא ממעלה למטה, אז נגמר האור חוזר ונעשה לבחינת כלים על אור העליון, ואז נעשה התלבשות האורות בכלים, ונקרא גוף של מדרגה ההיא, שפירושו כלים גמורים".

אחרי שמחליטים (ראו שרטוט מס' 6) שהולכים רק כדי להשפיע נחת רוח בחזרה לבעל הבית, אז את כל הרצון לקבל מחלקים לשניים. יש חלק שנקרא "ראש" וחלק שנקרא "גוף". ובראש יש לנו "ה-ו-י-ה", ואז אנחנו בודקים בראש כמה אנחנו יכולים לקבל כדי להשפיע, ואחר כך כמה שיכולים, זה מתפשט בגוף בחלק שיכולים לקבל בו בעל מנת להשפיע, ובחלק שלא, לא.

יוצא לנו כך, למעלה זה "ראש", "אור ישר", "אור חוזר", "אור פנימי", שאנחנו מחליטים אחרי הכאה וזיווג לעשות את זה בפה דראש, ובפה זה "מסך". ואחרי שאנחנו דוחים את האור ומלבישים אותו, אנחנו מקבלים אותו פנימה, ומה שלא מקבלים, עודף האור, הוא נשאר מבחוץ כאור מקיף. וכנגד האור המקיף נשאר בסוף הפרצוף מקום "ריק", רצון ריק, כי אנחנו לא מסוגלים [לפעול] בלקבל בעל מנת להשפיע. במסך זה נקרא "פה", וזה שנמצא מתחת למסך נקרא "טבור".

שאלה: מתי מתמלא החלק התחתון?

לאט לאט מתמלא כל החלק התחתון. כל העולמות הם בעצם מתחת למסך, כדי למלא את הכול הפרצוף. כל מה שמתחת למסך זה "הרצון לקבל", ומעל המסך זה "הכוונה".

שאלה: קודם כל מה עם המסך לא ברור.

אתם רואים איך שבעל הסולם קופץ הלוך חזור, לא בעיה [בשבילו] פתאום לספר לנו על המסך, מה זה המסך?

תלמיד: לא. הייתה בושה, היה צמצום ואחר כך המסך. האם הצמצום והמסך הם אותו דבר?

בחינה ד' קיבלה את כל האור שהבורא רצה. בסופה הרגישה שהיא הפוכה ממנו, אמנם היא מקבלת, אבל הוא רוצה להשפיע לה, היא מקבלת לפי רצון שלה, ואז זה מתגלה כפער ביניהם שנקרא "בושה". הפער הזה, הרגשת הבושה, הוא כל כך חזק שהיא מפסיקה להרגיש באור העליון [אין לה] שום תענוג, שום מילוי. זה נקרא שהיא "מתרוקנת", עושה צמצום. היא לא מסוגלת לסבול את המילוי בגלל שהמילוי מלווה בהרגשת הבושה, בסבל גדול מאוד. ומילוי ובושה לא יכולים להיות יחד מפני שרצון הבורא להיטיב לנבראיו.

אחרי זה היא מחליטה שמה שהיא חייבת לעשות זה אך ורק איך להגיע להשתוות הצורה עם הבורא. השתוות הצורה עם הבורא יש בה שני תנאים, לעשות על מנת להשפיע לבורא, כמו שהבורא רוצה להשפיע לנברא, ומפני שהבורא רוצה להשפיע לנברא את המילוי, אז לפתח כלים שהם יהיו בהתאם לכוונה בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, כל פעם שאני מגלה כוונה נכונה על מנת להשפיע לבורא, אני מפתח כלי קבלה, מצרף אותו למסך ואור חוזר, זאת אומרת לכוונה על מנת להשפיע, ומשתמש בו.

יש לפניך בעל בית, תיכף הוא יספר לנו על בעל הבית, הוא עדיין לא סיפר לנו על זה. יש לי בעל בית, אם יש לי אפשרות לבוא אליו ויש לי כוונה שאני אוכל להשפיע או בכסף שאני יכול לשלם, זה אותו הדבר, זה נקרא "כיסוי", מסך, אז אני מגיע אליו, משלם ומקבל מילוי, עושה לו תענוג, עושה את זה בשבילו.

תלמיד: האם הצמצום זה המסך?

לא. צמצום זה רק הסתלקות מקבלה מבחינה ד', שבחינה ד' תרגיש בושה ולא תוכל להחזיק את עצמה במצב הזה של מילוי, ולכן היא מצמצמת את עצמה. יש כאן הרבה דברים שצריכים לברר, כי איך היא יכולה להמשיך אם היא מרגישה את המצבה בסבל ומטרת הבריאה היא להיטיב? אז כאן השאלה למה היא מסתלקת מהמילוי, כדי לא להרגיש את הסבל, כדי לא להרגיש שהסבל כרוך בבורא שסיבב לה את זה? וכן הלאה.

יש כאן הרבה מאוד תנאים, אבל תכלס היא עושה צמצום מפני שלא יכולה לסבול את המילוי מתוך בושה. ואחרי זה, כתוצאה מזה, היא בזה לא פותרת את הבעיה כי יש לה עדיין בעל מנת להשפיע שהבורא רוצה לתת לה, והיא עדיין לא סגרה את החשבון עמו. אז היא ממציאה לעצמה את הדבר היחיד, ש"מה שאני מסוגלת זה לקבל", אבל יחד עם זה שאני מסוגלת רק לקבל, הוא רוצה שאני אקבל, אז אני יכולה לשחק עם זה שהוא רוצה. כמו ילד שמשחק עם אימא שלו, רוצה או לא רוצה לאכול ממנה, וזה מה שהיא עושה, עושה המלכות.

ועכשיו היא עושה מסך ואור חוזר וחשבון למעלה מעצמה, למרות שהיא מאוד משתוקקת למילוי עצמו, אבל הבושה עוזרת לה לבנות את היחס הנכון, האיזון הנכון בין קבלה בתוך הכלי להשפעה על ידי הכוונה.

תלמיד: מסך הוא מלשון להבדיל, המסך הוא מבדיל, האם זה שהוא הוא כבר בונה איזו הבדלה זה לא המשך של הצמצום, זה לא החלק של הצמצום?

זה תוצאה מהצמצום, ודאי. לא יכולה להיות בניית המסך ללא צמצום, אבל פעם אחת שיש את זה היא כבר ממשיכה את זה, המלכות כל הזמן שומרת את עצמה, יותר לקבל, פחות לקבל בהתאם לכמה שיש לה כוח התנגדות.

תלמיד: מקודם דברת על הדברים של ניגודיות, של השתוות וריחוק שאי אפשר למחוק אחד את השני. זה כמעט בלתי נתפס, כאילו דג קטן בולע דג גדול. כי אם יש השתוות הצורה אז כל השינוי, כל הניגודיות נבלעים בתוכו, אין יכולים להיות כביכול שני הדברים.

זה לא בדיוק נכון, יש לנו נרנח"י, כח"ב, זון, יש לנו הרבה הבחנות, הן לא נעלמות דווקא ההיפך על ידי זה שיש לנו הרבה הבחנות ויש להן לכולן מטרה אחת, אנחנו יכולים את הכול ההבחנות האלה להבליט עוד יותר. זה מה שדברנו שיש במאמר "השלום בעולם", שהוא אומר שאסור לנו לאבד שום דבר איכותי מהעולם, שדווקא כל הצבעים האלו מגיעים מתוך הפירוד, מתוך הפרטה כזאת שיש, ויש הרבה גוונים, הם לא נעלמים.

כל פרט קטן ביותר שמתגלה בפני עצמו זהו, זה כבר ה-ו-י-ה קטנה, פרטית אבל כבר ה-ו-י-ה והיא לא נעלמת, היא רק מסוגלת לגלות לך משהו מהבורא ביחס מסוים שאף אחד לא יכול לגלות כי היא ה-ו-י-ה, ויש אין סוף כאלה ה-ו-י-ו-ת, ה-ו-י-ו-ת, ה-ו-י-ו-ת, אבל כל אחת מהן יש לה אופי משלה.

תלמיד: אני לא מבין את זה, לא קולט. אם יש לי שני צבעים ואני רוצה לעשות חיבור ביניהם, אז יוצא לי צבע שלישי. אם יש לי שתי דעות בעניין שולחן, אז אחת מתבטלת, אין מקום לשתיהן.

לא ככה. רוחניות זה לא כך, זה לא כמו אצלנו.

שאלה: איפה בשרטוט נמצא הקו האמצעי דתפארת ואיפה נמצא הצמצום?

הצמצום נמצא (ראו שרטוט מס' 6) בפה דראש, זה הצמצום וההחלטה והמסך והכול, פה דראש הוא הקובע את הכול, כאן נקבע הכול, כל מה שיש בין האור העליון למסך ואור עליון שניהם מחליטים על מבנה הפרצוף, עתיד הפרצוף לא יותר.

שרטוט מס' 6

שאלה: אמרת לפני כן ביחס למשפט האחרון, שאם אנחנו לא יכולים להיות באותו רצון, איך נוכל להגיע לאותה כוונה. מה אנחנו יכולים או צריכים לעשות כדי להיות בכוונה אחת משותפת?

אם אנחנו מתחברים לעשירייה ויש לנו בורא משותף, אז בתוך הבורא אנחנו מתחברים, במרכז של העשירייה שם נמצא הבורא ושם אנחנו מתחברים. אחרת אנחנו לא יכולים להתחבר, בינינו אנחנו לא מחוברים אף פעם. אנחנו מתחברים בו, בתוך הבורא, רק בצורה כזאת.

תלמיד: קודם כול אנחנו מאוד אוהבים ללמוד את ה"פתיחה". מבחינתי כל בוקר לפתוח עם הדבר הזה, הבירורים האלה הם מדהימים.

כך אני אעשה.

תלמיד: קודם אמרת משהו שמבחינתי זה פשוט תימצות כל העבודה שלנו, לעשות פעולות שלא קשורות לרצון שלי. מתי? מתי שרע לי. ואני משתדל לפעול כאילו אני שמח וטוב לי, בזה אני מראה לבורא שאני רוצה להיות כמוהו.

בזה אני קצת הסברתי מה זה נקרא "לשמה".

תלמיד: אחרי זה קצת הוספת, שזה תנאי הצמצום, אם הבנתי נכון. בכל מקרה השאלה היא, כאילו שאני שמח וטוב לי, לחשוב על העשירייה במצב הזה?

אתה לא יכול להשיג דבר כזה בלי עשירייה, בלי קשר בדרך להתחברות לפחות. כל העבודה שלנו היא למעלה מהרצון שלנו, למעלה מהרצון. זה בלתי אפשרי בכוחותיי לעשות זאת. אבל כשמגיע מאור המחזיר למוטב, הוא נותן לי כזו אפשרות, נותן לי אפשרות כזאת שאני מסוגל להיות בריקנות גמורה, בחוסר אוויר, בחוסר מצב רוח, בכלום, ויחד עם זה אני יכול להיות שמח בזה שיש לי הזדמנות להשפיע לבורא. כי בכל מקרה אחרי שאני מרגיש את עצמי איכשהו מלא, מסופק, אני לא יודע אם אני משפיע לו או לא. עוד יותר נכון, בטוח שלא משפיע. משפיע לבורא, זה בתנאי שאני לעצמי אין לי מזה כלום, צמצום, מסך, ואור חוזר למעלה מזה.

תלמיד: אפשר להגיד שבפעולות ההשפעה שלי כלפי העשירייה, הם אותו חומר דלק, הם אותו מפתח לקבלת הכוח לעשות את המצב הזה?

נכון.

תלמיד: והפעולה הזו היא גם המפתח לשחרר את החברים מאותו בית הכלא.

כן.

תלמיד: זאת אומרת, כל מה שנותר לעשות, זה להשפיע בעשירייה.

כמו שכותב רב"ש.

תלמיד: אז איפה הבורא פה?

מה זה איפה הבורא.

תלמיד: כוח הבורא צריך לבקש אותו, כי אין אותו.

כן ודאי, אתה מבקש בזמן שאתה עובד עם עשירייה. אתה יכול להשפיע לעשירייה? אתה יכול לעשות איתם משהו, אם אתה לא נמצא יחד עם זה בתפילה?

תלמיד: לבקש המשך השפעה לעשירייה, או לבקש השפעה לעשירייה? שהבורא ישפיע להם, או שהבורא ייתן לי כוח להמשיך להשפיע להם על אף מצבי?

זה לא חשוב.

שאלה: מה זה אומר "להתחבר בו"? להתחבר בו, בבורא. אתה אמרת לסולט לייק סיטי, אנחנו רק מתחברים בו.

מתחברים בו, בבורא, כן, בו.

תלמיד: מה זה אומר "מתחברים בו"?

"בו", זאת אומרת בניתוק ממני, וממך, ומעוד ועוד אנשים אנחנו מתנתקים, רוצים להתנתק מעצמנו ולהתכלל כולנו במה שבינינו. שם אין אף אחד מאתנו, אבל אנחנו רוצים כך להתחבר. ומה שאנחנו מייצבים, מייצרים בצורה כזאת שאנחנו מתחברים בינינו, זה יקרא "בורא", "בוא וראה".

תלמיד: שמעתי שאין העדר ברוחניות.

כן, "אין העדר ברוחניות". נכון.

תלמיד: בלי החיסרון, אין לנו מקום בתוך הבורא.

אתם צריכים להשתוקק להגיע לחיבור ביניכם, ובתוך החיבור ביניכם אתם תייצבו את המקום שזה נקרא "בורא". הבורא נקרא "מקום", "המקום".

תלמיד: כולם מעלים את החיסרון של החברים שלנו, כן?

את כל הלבבות, את כל החסרונות תנסו לחבר יחד.

תלמיד: ואז החיסרון יהפוך לבורא?

החיסרון הזה יגלה לכם את הבורא. החיסרון, הכלי, הוא יגלה לכם את הבורא. אתם פתאום תגלו שהוא נמצא. והחיסרון שלנו? החיסרון שלנו שאנחנו מוכנים להתנתק כל אחד מעצמינו ולהתחבר בינינו, זה המזהה, מגלה את הבורא.

תלמיד: זה המילוי של הרעב?

נגיד שזה כן מילוי לחיפוש שלנו.

תלמיד: איך להיות יותר רעב?

"איש את רעהו יעזורו". בזה אתם צריכים לעזור אחד לשני להיות עוד יותר ועוד יותר ועוד יותר ברצון לחיבור המשותף. אבל ברגע שתגיע לחיבור המשותף, שם תגלה את הבורא מלמטה למעלה. ככה זה הולך.

תלמיד: זה רעב לגדלות הבורא?

כן.

תלמיד: איך לעשות שהחברים יהיו יותר רעבים? זה מה שאני רוצה.

את זה אני לא יודע.

תלמיד: אתה לא יודע? למה אתה מורה שלנו?

למה אני יושב כאן, ולא יודע?

שאלה: כן, אם אתה לא יודע איך לעשות את האנשים יותר רעבים לגדלות הבורא. אתה עושה לי כך כל הזמן, כל יום. זה לא בכוונה?

אני כן מבלבל אותך כל הזמן.

תלמיד: יש לי אושר, אני שמח שאתה מבלבל אותי. אבל איך לעשות שהחברים שלי יהיו יותר רעבים לגדלות הבורא?

אז כתוב, "איש את רעהו יעזורו". אתם צריכים לדבר על זה, אתם צריכים כל הזמן לדקור את זה, אתם צריכים לשחק כל אחד כלפי השני, כל אחד לגרות את השני עד כמה שהוא כבר כן קצת והשני לא, וכן הלאה. על ידי קנאה, תאווה, כבוד.

תלמיד: זה הכול כנראה פשוט.

מה פשוט, אתם עשיתם את זה?

תלמיד: אני לא יכול כל הזמן. הרעיון הוא פשוט, אבל מה מפריע לנו?

מפריעה לכם העצלות שלכם. אתם עצלנים, כן, אתם לא עושים. כתוב הכול מה צריך לעשות. כל יום אתה צריך לחזור על מה שכתוב ולבצע, אתה עושה את זה?

תלמיד: דברתי עם אשתי אתמול, על איך להתרשם מהחברים? אני רואה שכול החברים גדולים, אני מתרשם מהמאמצים שלהם, אבל איכשהו אני עדיין יושב כאן. איך אנחנו מרשימים זה את זה נכון? כי כשאני מתרשם, אני מתרשם מהמאמצים שלהם, אבל זה לא מניע אותי לפעולה.

אז זה לא נקרא "קנאה".

תלמיד: אני רוצה להיות כמוהם, אבל נראה שזה כאילו זה לא קיים בי. אז מה אני עושה? רק יושב פה ומה? מכווץ את עצמי ומה?

כל הזמן לנסות, לנסות, כן, כל הזמן לנסות. תגיד לאשתך שהיא תצעק עליך, זה יעזור.

אני אומר לך ברצינות, "אשתו של אדם כגופו", שתלחץ עליך.

שאלה: תגיד בבקשה, האם הראש מופיע רק לאחר הצמצום?

ודאי. איך יכול להיות שרצון לקבל מרכיב את הראש, אם לא עשה צמצום? ראש זה כוונות, ראש זה חשבונות על מנת להשפיע. אם הוא לא עשה צמצום, אז הוא עדיין נמצא ברצון לקבל. עושה צמצום, מתעלה מעל הרצון לקבל, ובונה את הראש.

תלמיד: אם כך, מהו החלק שמכריע? שלמשל בחינה א' רוצה להיות משפיעה, והופכת להיות בחינה ב'?

אין שם ראש ולא כלום, זה ד' בחינות דאור ישר.

מה זה נקרא "אור ישר", שזה אור הפועל על נקודת הרצון ומשפיע עליה, ודוחף אותה שהיא תתפתח עד בחינה ד'. בבחינה ד' בסופה היא מרגישה בושה, ואז היא עושה צמצום. ואחרי הצמצום היא מרכיבה את עצמה ואומרת, אני עכשיו עושה פעולה כזאת, עבודה כזאת (ראו שרטוט מס' 7).

בחינה ד' היא כולה נמצאת ממסך ומטה עד סיום. מעל המסך בראש נמצאות בחינות שורש, א', ב', ג'. ככה זה. ואז היא מחליטה, מה עכשיו עליי לעשות, ועושה את ראש הפרצוף.

שרטוט מס' 7

שאלה: נכון, אנחנו עצלנים. מי אחראי לגרום לי לקנא? אני לא יכול לעבוד ולעבוד. לא נראה לי שהחברים עושים את זה.

החברים שלך חייבים לגרום לך קנאה.

תלמיד: כן. זה לא עובד. אני צריך עוד דוגמאות של אהבה וחיבור, זה לא עובד.

כנראה שהם לא עושים נכון. אתה מסכים מפני שאתה קטן.

תלמיד: אם אני רוצה להתחבר עם כמה חברים, אבל הם בתוכם מפנים לי את הגב, הם לא מדברים אתי. אני מבין, כי אפילו תיארת את הדוגמה הזאת, אבל זה רק גורם לי לא להיות חלק מזה.

הם לא מדברים אתך, כי הם רואים שאתה קטן, שאתה חלש, שאתה לא מבין. מה לעשות, אתה עדיין לא בעניינים. הם ככה, חברים שלך, חברים. הם הכניסו אותך אליהם לקבוצה, אבל אתה לא ממלא את התפקיד שלך כחבר.

תלמיד: אני לא יכול לחזור אחורה ולתקן אין סוף טעויות שעשיתי.

לא, זה לא צריך להיות. מה שהיה עד רגע זה, הכול עשה הבורא ולא אתה. אין עוד מלבדו.

תלמיד: זה ברור.

זה ברור? אז אל תגיד על העבר שאתה לא יכול לחזור, אין לך בשביל מה לחזור. הכול רק ברגע זה. גם מה שיהיה מחר, מחרתיים, זה לא אכפת לך, זה לא אתה. עכשיו אתה בלבד, ברגע זה.

תלמיד: מה אם אני סתם איזה חתיכת זבל, איזה שק ריק שמתנופף ברוח? אני צריך לתפוס משהו בשביל החברים, מה עם המטרה היחידה שלי פה זה להתפלל על החברים?

על עצמך אתה יכול להגיד שאני שק ריק ובכלל חתיכת זבל, ערמת זבל, לא חשוב. זה כלפי עצמך. כלפי החברים אתה חייב לתפקד. אתה חלק בעשירייה ואתה חייב למלא כמו חייל את התפקיד שלך, למרות שאתה כאילו לא מסוגל לכלום ולא רוצה וכן הלאה. אין, זה כמו בצבא, אתה רוצה או לא רוצה, זה לא חשוב, אתה חייב את זה לבצע, זהו, כי אתה בעשירייה. ואל תגיד שום דבר, אתה חייב לבצע וגמרנו. בחזרה אני לא רוצה לשמוע כלום, זו פקודה.

תלמיד: אתה מדבר על פעולות חיצוניות?

כן.

תלמיד: אני נשרף מבפנים בשביל החברים.

בפעולות חיצוניות אתה צריך לשחק לפניהם בכל מה שאפשר כדי לעשות להם טוב, רק שיחשבו על רוחניות, שילכו לרוחניות. אתה נותן להם, אתה מזיז להם, אתה מסדר להם, אתה הכול עושה. וגם שזה יהיה עם כמה שיותר לב. תמכור את עצמך לעשירייה, תתחיל לשרת אותם ממש בצורה כזאת, לא צריכים שום דבר חוץ מזה, לא דורשים ממך כוונות גדולות. אבל תמורת זה תקבל מאור המחזיר למוטב, והוא ישנה אותך וכבר יהיו לך כוונות.

תלמיד: מה זה אומר לשרת אותם, הם נראים לי כל כך שלמים?

זה לא חשוב. הם לא יכולים להיות שלמים אם אתה לא מוסיף את עצמך. אם אתה נמצא בעשירייה, היא לא יכולה להיות שלמה אם אתה [לא] נותן מעצמך ממש את הכול.

תלמיד: זה לא תורם בכלל לשבת כאן ולהישרף בפנים, שהם יקבלו אור?

עזוב להישרף, לא להישרף, מה שאתה עושה בפנים זה כלום. את הרגשות הפנימיים שלך אף אחד לא צריך. זה הכול אגואיסטי שאתה שם מתבשל. אתה תעשה בצורה חיצונה כל מה שהעשירייה צריכה, כדי שאתה תשלים בה את שלך.

שאלה: למה נקרא שהחלטה מתקבלת בפה דראש?

כי שם עומד מסך. שם זה בחינה ד' של הראש, שהיא עשתה צמצום. קודם הרגישה בושה, אחר כך צמצום, אחר כך החלטה שהולכת לקבל בעל מנת להשפיע. בחינה ד' שנמצאת בפה דראש, שם מסך ושם לכן נמצא זיווג דהכאה, שאנחנו נלמד אחר כך מה זה. ולכן כל מה שקורה, קורה בפה דראש. באנלוגיה מאיתנו, שאנחנו גם מקבלים דרך פה דראש. בהקבלה.

תלמיד: ההקבלה הזאת לא ברורה.

אנחנו נלמד את זה, עוד לא למדנו את המבנה של הפרצוף. אבל אם אתם כאלו חכמים ויש לכם זמן, תפנו לארכיון שלנו. אני לא יודע בדיוק איפה זה נמצא, אבל יש שם עשרים, או שלושים פעמים שבהם הבהרתי את הפתיחה לחכמת הקבלה עם השרטוטים, עם מה שאתם רוצים. אתם לא מבינים כמה שיש שם, זה משהו גדול מאד.

תראו שם כעשרים [פתיחות] עם שרטוטים שונים. אתם לא יודעים מה יש לפניכם. אתם חושבים שההיסטוריה מתחילה מכם, אז תדעו שזה לא ככה. יש שם הסבר ושרטוט לכל קטע וקטע, יש לכם הכול, רק אתם יושבים עם היד על הבטן ומחכים. מה אתם רוצים, שאני אתן לכם באינפוזיה? אי אפשר להעביר אחרת. אתם צריכים ללמוד דברים כאלה עקרוניים.

זו מערכת עליונה שהיא קיימת בטבע ונמצאת כאן כולה סביבנו, וכדי להתקשר אליה, כשאנחנו לומדים עליה אנחנו מזמינים את המאור המחזיר למוטב. ולכן כדאי לנו את זה ללמוד, ובכוונה שהמאור המחזיר למוטב ישפיע עלינו. אנחנו לומדים על כל הבריאה שנמצאת כאן ואנחנו בתוכה.

(סוף השיעור)

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/5EaE1beH?language=he