שיעור בוקר 28.08.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 173,

מאמר "ויהי ערב ויהי בוקר"

קריין: ספר כתבי רב"ש, כרך א'. עמ' 173. מאמר "ויהי ערב ויהי בוקר".

ויהי ערב ויהי בוקר

תשמ"ה - מאמר ל"ו
1984/85 - מאמר 36

"על פסוק, "ויהי ערב ויהי בוקר", אומר הזה"ק (בראשית ג', דף צ"ו ובהסולם אות קנ"א) וזה לשונו, "ויהי ערב, שאומר הכתוב, נמשך מצד החושך, דהיינו המלכות. ויהי בוקר, נמשך מצד האור, שהוא ז"א. על כן כתוב בהם, יום אחד, להורות שהערב ובוקר הם כגוף אחד, ושניהם עושים את היום. רבי יהודה אמר, מאי טעמא. שואל, כיון ש"ויהי ערב ויהי בוקר" יורה על יחוד זו"ן, שמשניהם יוצא אור היום. אם כן אחר שהכתוב הודיע זה ביום א', מהו הטעם שבכל יום ויום כתוב "ויהי ערב ויהי בוקר". ומשיב, לדעת שאין יום בלי לילה, ואין לילה בלי יום, ולא יבוא להתפרד זה מזה. על כן חוזר הכתוב להודיענו זה בכל יום ויום, כדי להורות שאי אפשר שיארע פעם, שיהיה אור היום בלי הקדם חושך הלילה. וכן לא יארע חושך הלילה, שלא יביא אחריו אור היום, כי לא יתפרדו זה מזה לעולם", עד כאן לשונו.

ויש להבין את הנ"ל על דרך העבודה, מה פירושו אור ומהו פירוש חושך. ומדוע אי אפשר להיות יום רק משניהם ביחד, היינו מאור וחושך יוצא לנו יום אחד, היינו משניהם נבנה יום אחד. משמע מכאן, שהיום מתחיל משהתחיל להיות חושך, אז כבר מתחיל סדר הולדת יום אחד. ויש להבין, איך שייך לומר הלשון יום על חושך, כי משהתחיל החושך כבר אני יכול להתחיל למנות את זמן של היום.

הנה ידוע, כי לאחר הצמצומים והסתלקות האור, שהיה בעולמות העליונים, ואחר צמצום ב', ואחר השבירה, יצאה מערכת הקליפות, עד שמקום בי"ע נתחלקה לשתי בחינות, היינו מחציה ולמעלה היתה בי"ע דקדושה, ומחציה ולמטה נעשה מקום של מדור הקבע של הקליפות, כמבואר בתע"ס (חלק ט"ז, דף א' תתקל"ח אות פ"ח).

ומזה נמשך למטה בעולם הזה, כי האדם "עייר פרא אדם יולד", ואין לו שום חסרון לרוחניות. נמצא לפי זה, מאין בא לאדם הרגש וחסרון של רוחניות, עד שנגיד שיש לו הרגשת החושך, שנקרא אצלו לילה, בזה שהוא מרגיש שהוא מרוחק מה'. כי אנו צריכים לדעת, כי בו בזמן שהוא מתחיל להרגיש שהוא מרוחק מהבורא, כבר מתחיל להאמין באפס מה ממציאות הבורא, אחרת איך אפשר לומר, שהוא מרוחק מדבר שאין מציאות בעולם. אלא שמוכרח לומר, שיש לו איזה הארה מרחוק, שמאיר לו, בשיעור שהוא ירגיש שהוא מרוחק מהבורא.

נמצא לפי הנ"ל, שתיכף שמתחיל החושך, היינו להרגיש מציאות חושך, תיכף מתחיל האור להאיר באפס מה. ושיעור הארת היום ניכר רק מבחינת השלילה. זאת אומרת, שמרגיש חסרון, שאין לו אור ה', שיאיר לו בבחינת החיוב. אלא שהאור מאיר לו בבחינת חסרון, שעכשיו הוא מתחיל להרגיש, שחסר לו אור ה' הנקרא יום.

מה שאין כן מי שלא מאיר לו אור היום, הוא לא יודע בכלל, אם יש מציאות כזאת, שהאדם צריך להרגיש חסרון של אור ה', הנקרא יום. ונגיד באדם אחד, היינו בגוף אחד, יש לפעמים שהוא מרגיש בחינת חושך, היינו שהוא נמצא מרוחק מה', ומשתוקק להתקרב לה', ומרגיש יסורים, בזה שהוא מרוחק מה'.

והשאלה היא, מי גורם לו שידאג על רוחניות. ולפעמים מרגיש חושך ויסורים, שרואה, שהשני מצליח בגשמיות ברכוש ובנפש, והוא מחוסר הן מבחינת פרנסה והן מבחינת כבוד. והוא רואה בעצמו, אליבא דאמת הוא יותר מוכשר מהשני, הן מבחינת הכשרון והן מבחינת היחס משפחה, מגיע לו יותר כבוד, ולמעשה הוא עומד הרבה מדרגות יותר תחתון מהשני, וזה כואב לו ביותר.

ואין לו אז שום שייכות לרוחניות, ואפילו הוא לא זוכר, שהיה פעם, שהוא בעצמו הסתכל על כל החברים, שלמד איתם בהישיבה, שבזמן שהיה רואה אותם, את היסורים שלהם על מה הם דואגים להגיע לידי שלימות בהחיים, היה נראה בעיניו כמו ילדים קטנים, שלא יכולים לעשות חשבון תכליתי, אלא כל מה שעיניהם רואות, לזה הם משתוקקים, פעם הבינו עיקר החיים הוא כסף, ופעם הבינו עיקר החיים הוא לקבל עמדה של כבוד בין אנשים, וכדומה. ועכשיו הוא נמצא ממש בדברים שהיה צוחק מהם, ועתה הוא מרגיש שאין לו טעם בחיים, אלא שהוא יקבע את שלימות תקות ושלות החיים באותה הרמה, שהם קבעו, שזה נקרא מטרת החיים.

ומה הוא האמת. אלא שעתה הקב"ה ריחם עליו, והאיר לו בחינת יום, שהיום הזה מתחיל מבחינת שלילה. זאת אומרת, בזה שמתחיל להאיר בלבו בחינת חושך, זה נקרא התחלת זריחת היום. ואז הוא מתחיל להתרקם בו כלים, שיוכשרו להאיר בהם היום בבחינת החיוב, שהוא אור ה', שמתחיל להרגיש את אהבת ה', ומתחיל להרגיש את טעם התורה וטעם המצות.

ומזה נבין דברי הזה"ק הנ"ל, שדוקא מבין שניהם יוצא יום אחד, כמו שכתוב "על כן כתוב בהם, יום אחד, להורות שהערב ובוקר הם כגוף אחד, ושניהם עושים את היום. וכמו כן שאמר רבי יהודה, שעל כן חוזר הכתוב להודיענו זה בכל יום ויום, כדי להורות, שאי אפשר שיארע פעם שיהיה אור בלי הקדם חושך הלילה, וכן לא יארע חושך הלילה, שלא יביא אחריו אור היום, כי לא יתפרדו זה מזה לעולם.

והיינו כנ"ל:

א. לפי הכלל, שאין אור בלי כלי.

ב. בכדי לעשות כלי, גם כן צריכים אור, הנקרא יום.

אבל יש להבין, מדוע אם האדם כבר זכה לקצת יום בבחינת השלילה, היינו שמרגיש, שכל החיים שלו הוא רק באם יזכה לדביקות ה', ולזה הוא מתחיל להרגיש יסורים, בזה שהוא מרוחק מה', כנ"ל. אם כן מי הוא הגורם, שיפול ממצבו של העליה, היינו שכל החיים צריך להיות רק בחיים רוחניים, וזה כל התקוות שלו, ופתאום נפל למצב השפלות, למצב שתמיד היה שוחק מאלו אנשים, שכל תקות החיים שלהם, הוא להשיג המילוי למלאות תאוות בהמיות. ועכשיו הוא בעצמו נמצא איתם במחיצתם, וניזון מאותם מזונות שהם ניזונים.

ועוד יותר מזה יש להתפלא, איך נשכח מלבו, שפעם הוא במצב עליה כנ"ל. שיהיה עכשיו במצב של שכחה, בשיעור שלא עלה על זכרונו, שהיה מסתכל על אנשים האלו, שהוא נמצא עכשיו ביניהם, היינו שיש לו עכשיו רק שאיפותיהם ברמה כה נמוכה, ולא מתבייש מעצמו, איך מלאו לבו לכנס לתוך אויר כזה, שתמיד היה בורח ממנו, היינו שמהאויר הזה, שהם נושמים לרווחה, היה תמיד אומר, שזה אויר מחניק את הקדושה, ועכשיו הוא נמצא בתוכם, ואינו מרגיש שום חסרון בהם.

והתשובה היא, הנה הכתוב אומר (תהילים א') "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים". וצריכים להבין, מהו עצת רשעים. זה ידוע, ששאלת הרשע, המובא באגדה, הוא "מה העבודה הזאת לכם". ופירש אאמו"ר זצ"ל, שהפירוש, שבזמן שהאדם מתחיל לעבוד בעל מנת להשפיע, באה אז השאלה של רשע, ושואל, מה יהיה לך מזה שאתה לא עובד בשביל תועלת עצמו.

וכשאדם מקבל שאלה כזו, הוא מתחיל אז להרהר, אולי באמת הצדק אתו. אז הוא נופל ברשת שלו. נמצא, לפי זה צריכים לפרש, "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים", זאת אומרת, שבזמן שבאו אליו הרשעים ויעצו לו שלא כדאי לעבוד, אם הוא לא רואה שמזה יצא לו רווח לתועלת עצמו, הוא לא שומע בקולם, אלא שמתחזק בעבודה, ואומר, עכשיו אני רואה שאני הולך על דרך האמת, והם רוצים לבלבלני. נמצא, האדם הזה כשהוא מתגבר, הוא מאושר.

ואח"כ אומר הכתוב, "ובדרך חטאים לא עמד". ויש לפרש, מהו דרך חטאים, שאומר לא עמד. ענין חטא הוא, כמו שביארנו במאמר הקודם [ל"ה, תשמ"ה], שהחטא הוא, אם הוא עובר בבל תוסיף, היינו שהדרך האמיתי הוא, שצריכים ללכת בלמעלה מהדעת, הנקרא בחינת אמונה, ולהיפוך מזה הוא בחינת ידיעה, שהגוף מבין, שכל זמן שאין לו ברירה אחרת, אלא רק להאמין בבחינת למעלה מהדעת.

לכן בו בעת שהוא מרגיש איזה טעם בעבודה, והוא לוקח זה לבחינת תמיכה, ואומר, עכשיו הוא כבר לא צריך לבחינת אמונה, היות שיש לו כבר איזה בסיס, תיכף הוא נופל ממדרגתו. והאדם שהוא נזהר בזה, ולא עמד אפילו לרגע קט, להסתכל אם כדאי אפשר להחליף את בסיס שלו, זה נקרא שהוא מאושר, משום שבדרך החטאים לא עמד, להסתכל על הדרך שלהם.

ואח"כ אומר הכתוב, "ובמושב ליצים לא ישב". ויש לדעת, מה זה מושב ליצים. היינו אלו אנשים שמבלים ימיהם בלא כלום, שלא לוקחים את חייהם ברצינות, שכל רגע יהיה יקר בעיניהם, אלא יושבים וחושבים על אחרים, אם אנשים אחרים הם בסדר, ועד כמה שהאחרים צריכים לתקן מעשיהם, ועל עצמם אינם חסים, שהם ידאגו על חייהם, וזה גרם להם כל הירידות. והרד"ק מפרש, הליצים הם ערומים בדעת לרעה ונותנים דופי ומום בבני אדם, ומגלים סוד זה לזה, והענין הזה לאנשים בטלים, יושבי קרנות. ומפני זה אמר, ובמושב ליצים לא ישב. וזוהי סיבת הירידות."

שאלה: הרב"ש כותב, ש"בזה שמתחיל להאיר בלבו בחינת חושך, זה נקרא התחלת זריחת היום."

כן.

תלמיד: אני מבין שאור בא אחרי חושך, בוקר אחרי ערב וכולי, אבל מהי נקודת החפיפה, שתחילת הרגשת החושך היא תחילת הרגשת האור?

בזה קשה להבחין. עדיין האדם נמצא ביום ולא מבדיל, שזה כבר הופך להיות לחושך.

תלמיד: והפוך?

וההיפך.

תלמיד: אז איך לזהות בחושך אור, ואיך להפוך את החושך לאור?

כמעט ואי אפשר. הייתי אומר, שזה על ידי קשר בין החברים, שאז אנחנו בכל זאת עוברים מדרגה אחת לדרגה שנייה ולזהות את ההבדל ביחסים בינינו. זאת אומרת, אם אדם מבין שאור זה התקרבות, חיבור עם החברים, והחושך זה ההיפך, אז הוא מעלה את עצמו ובמקום להרגיש את הדומם, חושך ואור, את ההבחנות שיש בין בני אדם, בין בני דרגת המדבר, ואז הוא מעלה את עצמו לרמה אחרת של הבחנות.

תלמיד: הוא גם כותב בהמשך, "בעת שהוא מרגיש איזה טעם בעבודה, והוא לוקח זה לבחינת תמיכה, ואומר, עכשיו הוא כבר לא צריך לבחינת אמונה, היות שיש לו כבר איזה בסיס, תיכף הוא נופל ממדרגתו." איזה תמיכה נכונה לנו בדרך שלא תפיל אותנו מהמדרגה?

אנחנו משתדלים להרגיש את עצמנו בהתאם לאור ולחושך. באור, כשיש בינינו התקרבות ותמיכה. וחושך - ההיפך, כשאני מרגיש את עצמי מנותק מהאחרים, או לפחות רחוק מהם.

תלמיד: במה נכון להיאחז בדרך, כדי שזה לא יפיל אותנו מהמצב, שזה לא יהיה לתועלת עצמנו?

כל הזמן להיות במאמץ להתחברות, לחיבור יתר. כל רגע שעובר עוד יותר ועוד יותר אנחנו צריכים להבחין בין הרגעים שאנחנו נמצאים ביתר חיבורים בינינו.

שאלה: כתוב "ופתאום נפל למצב השפלות, למצב שתמיד היה שוחק מאלו אנשים, שכל תקות החיים שלהם, הוא להשיג המילוי למלאות תאוות בהמיות. ועכשיו הוא בעצמו נמצא איתם במחיצתם, וניזון מאותם מזונות שהם ניזונים.". אז מה הלאה מפה?

שייצא מההבחנות שלהם.

תלמיד: איך ייצא? הוא נמצא איתם ניזון מאותם מזונות שהם ניזונים, מהזבל הזה, הוא ניזון עכשיו.

שיחליף את הסביבה.

תלמיד: כתוב, "ופתאום נפל". הוא השקיע בחיבור עם החברים, בכול, "ופתאום נפל למצב השפלות" הזה, ואז הוא ניזון מאותם הדברים השפלים. אז מה עכשיו הוא יעשה?

הוא חייב לצאת מזה.

תלמיד: מה המילים האלה אומרות, הוא חייב לצאת מזה?

או שהוא מתפלל וצועק שהבורא יציל אותו, אבל הוא נפל יחד עם החברים שלו, או באיזשהו מצב כזה?

תלמיד: לאו דווקא עם החברים, החברים שלו גדולים, הם משפיעים, הם רוחניים, רק הוא נהיה בהמה "פתאום".

הוא חייב לחפש איך לצאת. איפה החברים שלו ואיפה הוא, אני לא מבין את המצב. אנחנו לא ראינו דברים כאלה, זאת אומרת, יכול להיות שאנחנו לא מבינים בדיוק מה הוא כותב.

אם פתאום אני נמצא בחברה שהיא סוחבת אותי עוד יותר למטה ואני רואה את זה, מבין את זה, ומרגיש את זה, אז זה דבר אחד. אבל אם אני לא מתאר את זה, זה משהו אחר.

תלמיד: החברה סוחבת למעלה, היא בהשפעה, היא רוחנית, והבן אדם מרגיש בתוך החברה הזאת שהוא פתאום נפל לבהמיות, לכל מיני דברים שהיה צוחק עליהם פעם ופתאום הוא ניזון מהם.

זאת אומרת, חברה אחרת.

תלמיד: לא, לא יודע, מחשבות אחרות.

מה זה לא יודע?

תלמיד: אדם נמצא בעשירייה, עובד על אהבת חברים, יושב בשיעור, משתדל לעשות את הכול ופתאום מגלה בתוכו דברים שפעם היה מזלזל בהם, שהיה חושב שזה בהמיות, שזה גשמיות, שזה ארציות ופתאום צפים לו בתוך המוח והלב דברים כאלה, הפרעות כאלה. הוא ניזון מהן ונהיה כך בתוך המיץ של הזבל.

קורה.

תלמיד: אז אני שואל, מה עושים מפה? יש לו עשירייה, כולם גדולים, ענקיים, עולים עד השמיים, רק הוא יורד.

אז בסדר, שיתפוס קשר איתם.

תלמיד: מה זה יתפוס קשר?

שיתקרב אליהם לאט לאט, יבין איפה הוא נמצא, על ידי מה הוא יכול לעזוב את המקום שנפל אליו עכשיו ואיך לחזור למקום היכן שהיה.

איך אפשר אחרת? נותנים לו תרגיל מהשמיים, והוא לפי התרגיל הזה נמצא עכשיו בעומק הקליפות. אבל יחד עם זה, נותנים לו גם אפשרות לצאת במשהו ואז צריכים לראות איך הוא יוצא.

תלמיד: איך?

בדרך כלל הוא מתחיל מזה שהוא מתקרב אליהם בצורה מכאנית. נמצא איתם, מתקרב אליהם, עושה איתם משהו, בונה קשרים איתם, נכנס לעבודות שלהם, ואז לאט לאט, כמו שכתוב, מלא לשמה מגיעים ללשמה, אבל אין דרך אחרת.

אנחנו גם צריכים להבין, שבהתאם לכמה שהאדם מחפש, נותנים לו מלמעלה הכבדת הלב וכך גם אפשרויות לצאת.

שאלה: הוא אומר פה, שהאדם מאושר דווקא כשבאים לו עצת רשעים ודרך חטאים ומושב ליצים והוא מתגבר עליהם.

כן.

תלמיד : השאלה, ממה הוא מאושר? מזה שהוא התגבר, או מזה שהוא מקבל יחס מהבורא, או מזה שהוא מצליח להחזיר חזרה משהו?

מזה שהוא מברר את כל ההבחנות בדרך שליליות, חיוביות ופוסע עליהן והולך קדימה. צד ימין, צד שמאל, אבל בשניהם קדימה.

תלמיד: וממה האושר? מכך שהוא בא ממצב שעבר אותו, ועוד פעם הצליח להתגבר?

אלו הצעדים שהוא הולך.

תלמיד: זה הוא הולך? פועלים עליו מלמעלה והוא מגיב.

בסדר, אבל הוא נמצא בקשר עם המפעיל העליון.

תלמיד: וממה האושר?

שהוא הולך יחד עם הבורא. הבורא מזיז לו את הרגל והוא עונה על זה ומשתתף בזה.

תלמיד: ומה עם החברים?

הם עוזרים לו, הוא מסתכל עליהם איך הם עושים, לומד מהם ועושה איתם.

תלמיד: ובמה הוא יכול לעזור להם במצבים האלה שהם עוברים?

גם בדוגמה שלו וגם בזה שהוא עובד איתם יחד.

תלמיד: לפעמים יש מצבים שאתה רואה שחבר עובר מצב לא פשוט, אתה רואה שקשה לו ואתה לא יכול לעזור לו. אתה רוצה ואתה לא יכול, אין מה לעשות, הוא בתוך המצב והוא צריך לעבור את זה.

כן. מה השאלה?

תלמיד: איך אפשר להיות מאושרים במצב כזה?

יש כרגע הרבה מצבים, אני לא יודע בדיוק לתת לך תשובה על כולם. צריך להשתדל להיכנס למצב של החבר עד כמה שאפשר, על אף שאף פעם אתה לא יכול להיות בטוח שאתה מבין אותו, אבל צריך להשתתף עמו ולעזור לו. כמו מטפסי הרים, דוגמאות כאלה. צריך להשתדל לתת תמיכה. בכל מקרה, כל אחד חייב להרגיש שיש לידו תמיכה.

שאלה: רב"ש כותב לא להסתמך על הדעת אלא על האמונה. אם לא מסתמכים על הדעת, איך להישמר לא לסטות כשאתה הולך רק באמונה?

אלה שתי רגליים, שני צדדים, דעת ואמונה. אנחנו צריכים להשתמש בשתיהן.

תלמיד: אז יש מקומות לבדיקה, לבדוק את מצבי ולראות אם אני עוד מכוון ואז לחזור לאמונה. זה מה שהבנתי מהתשובה.

כן.

שאלה: רב"ש כותב על עצת רשעים, הרהורים שאנחנו מקשיבים להם. שמתי לב שלפני שנופלים, באים הרהורים קטנים וזה לא נראה לך משהו גדול ואתה מוותר. ואז עוד קצת, ועוד קצת ופתאום אתה מוצא את עצמך בנפילה ואתה לא מבין איך הגעת למצב הזה.

השאלה אם מצד הבורא יום ולילה זו הדרך שבה הוא מקדם אותנו, נרצה או לא נרצה, וכמו שהלילה מתחיל לאט, לא ישר בחושך, כך ההרהורים באים לאט ואז אנחנו מוצאים את עצמנו בנפילה, אנחנו זקוקים לו, מבקשים אותו, מבקשים את העזרה שלו מחוסר ברירה ואז הוא מביא אותנו למצב החדש. האם זה התהליך?

כן.

תלמיד: לפני שהגעת למצב השפלות, הסתכלת עליו מהצד ואמרת, "איך אפשר להגיע לזה, אין סיכוי שנגיע לשם", ופתאום אתה מגיע למצב הזה. אז יש מצד אחד, הרגשה שאתה זקוק לעזרת הבורא ומצד אחר גם רגשות אשמה. איך אפשר להתמודד עם רגשות האשמה האלה ולהתרכז רק בבורא, להבין שזה היה קורה בכל מקרה?

זה קורה בכל רגע, בכל צעד, בכל מצב. יש לך אפשרות לדון את עצמך מצד זה שאתה עושה את זה וגרמת לזה, ומצד אחר, שזה בא מהבורא והוא כיוון אותך לזה.

תלמיד: אם אנחנו מסתכלים בצורה יותר בוגרת על התהליכים, האם נכון לראות את כל התהליך של הירידה כהתקדמות בלבד?

ודאי שזו התקדמות. לא חשוב מאיזה צד, אבל זו תמיד התקדמות. ובסופו של דבר, ודאי שאנחנו לא עושים בזה שום דבר, אלא רק צריכים, ככל האפשר בכל צעד ושעל להיות יותר ויותר דבוקים בבורא, כי הוא מבצע את כל הפעולות.

תלמיד: האם גם מקובלים מרגישים את המצבים של שפלות, או שזה משהו שלאט לאט הם לומדים איך לעבוד אתו?

איזו שאלה? ודאי. ודאי שכל אחד שעובר בדרך, מרגיש, עובר את אותו הדבר.

תלמיד: האם ההתייחסות שלנו למצבים האלה, ככל שנתקדם יותר, תהיה יותר בוגרת או שתמיד נרגיש מצב של שפלות, שאנחנו לא בסדר?

גם וגם. "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". תמיד יש נפילות שאדם מאבד את עצמו ומכל המצבים האלה, הוא חייב לקום.

שאלה: כל התהליך הזה הוא חלק ממנגנון התיקון?

כן.

שאלה: הבורא ארגן שאני ארד שוב ושוב. יותר ויותר עמוק, ליותר חושך. איך להשתמש בזה כל פעם כלפי התיקון? כשאני מתחיל לרדת, אני יודע שהבורא ייתן לי תפילה גדולה, אבל איך להשתמש בתפילה הזאת לא בשבילי, אלא כלפי תיקון העולם?

אני משתדל בכל הרגעים האלה שאני מרגיש את עצמי בירידה, עד כמה אני רוצה לעצור את עצמי, ויכול להיות שאני לא מצליח ויורד עוד יותר, אבל בכל זאת אני רוצה להשתדל לעלות. להשתדל לא ליפול.

תלמיד: איך לקחת מצב פרטי, כשאני מרגיש שהבורא פועל עליי ואני מגיב, כדי לתקן את העשירייה, את הקבוצה, את האנושות. כי המצב לא בא רק בשבילי, הוא בא בשביל משהו יותר גדול, מאיפה יש לי כוח עכשיו לתרגם את זה לא למצב פרטי?

זה תלוי עד כמה אתה נמצא מקושר עם הסביבה, עד כמה אתה מבין מה אתה עושה, בעד או נגד הסביבה.

על זה אתה שואל?

שאלה: אם אני מגלה את עצמי בתוך הזבל, הבורא הוריד אותי ועכשיו איך להשתמש בכל המצב מסביבי?

אם אתה מגלה את עצמך בתוך הזבל זאת אומרת שיש לך הבדל בין זבל לבין האור, ואז אתה יכול בכל זאת לקשור אותם יחד ולהתחיל לעבוד איתם.

תלמיד: האם דרך תפילה בשביל החברים?

בשביל חברים, צעקות, תפילה, כן. אין מצבים שאדם לא יכול לצאת מהם על ידי תפילה, על ידי צעקה, על ידי בכי, על ידי כל מיני דברים שהוא מכניע את עצמו.

שאלה: ציטוט "כי בו בזמן שהוא מתחיל להרגיש שהוא מרוחק מהבורא, כבר מתחיל להאמין באפס מה ממציאות הבורא, אחרת איך אפשר לומר, שהוא מרוחק מדבר שאין מציאות בעולם. אלא שמוכרח לומר, שיש לו איזה הארה מרחוק, שמאיר לו, בשיעור שהוא ירגיש שהוא מרוחק מהבורא." למה ככל שהאדם מרוחק מהבורא הוא זוכה להארה, הרי אדם היה צריך לקבל הארה במצב שהוא קרוב לבורא?

זו לא חובה, גם כך וגם כך. אנחנו עוברים מצבים כאלו שהם לא נכנסים לאיזו משבצת שברור לנו שכך זה צריך להיות ולא אחרת.

שאלה: מה זה אומר "תחילת היום", האם אנחנו יכולים לקרוא לזה התעוררות מלמעלה?

כן.

שאלה: מצטט "ושיעור הארת היום ניכר רק מבחינת השלילה. זאת אומרת, שמרגיש חסרון, שאין לו אור ה', שיאיר לו בבחינת החיוב". מה זה אומר?

במידה שהוא מרגיש שהיום מאיר אז יש לו עכשיו אפשרות להבין איפה הוא נמצא.

שאלה: מה קובע את משך היום ואת משך הלילה?

"משך היום" זאת אומרת שעות היום ושעות הלילה, או מה?

תלמיד: כן, הרגשת האור והרגשת החושך, הרגשת היום הרגשת הלילה, מצבים שאדם עובר. מה קובע את משך הזמן של המצבים האלו?

זה מצב כללי של האדם. לכל אחד יש הרגשה אחרת בהתאם למצבו.

תלמיד: בעצם רב"ש מדבר במאמר על מצבים של אדם פרטי שיש לו השגחה פרטית לכל אחד, מורידים ומעלים אותו. האם יש גם יחס של הבורא לעשירייה, אם היא באמת מתחילה לעבוד כעשירייה?

כן.

תלמיד: במה זה תלוי?

יש יחס של הבורא לעשירייה כי הוא רואה את העשירייה ככלי אחד.

תלמיד: האם יש אפשרות איכשהו להשפיע על התהליך הזה?

איזה תהליך?

תלמיד: אם אנחנו נסתכל על אדם פרטי כביכול, אין הרבה אופציה להשפיע על התהליך של הבורא חוץ מתגובה. האם כשמדובר על עשירייה יש איזו עבודה שאפשר לעשות באופן אקטיבי, יזום?

כן.

תלמיד: במה זה תלוי?

במידה שהעשירייה יחד רוצה לעבוד על עצמה, בזה תלוי עתיד האדם.

תלמיד: האם זה החיבור שלה, או זו עבודה של כל אחד?

חוץ מחיבור אין על מה לדבר.

תלמיד: או שכל אחד יכול פשוט לבנות לעצמו את זה איכשהו?

לא יכול.

תלמיד: רק בעבודה משתופת?

כן.

שאלה: הוא אומר שכשהאדם מתחיל להרגיש חיסרון, ירידה, זו כבר תחילת האור כי הבורא נותן לו להרגיש שהוא בחושך.

כן, בכך שהוא מרגיש שהוא בחושך זה כבר סוף.

תלמיד: אחר כך הוא נותן סדרה של עצות, לא לשמוע לרשעים, לא ללכת, לא לעמוד ולא לשבת איתם, כי זו הסיבה לכל הירידות. העצה היא ללכת למעלה מהדעת ולראות שאתה צריך תיקון ולא אחרים. כמו כן הוא אומר שיום ולילה יכולים להיות כל רגע, בכל רגע יש מעין התקפה על האדם. האם חושך חייב לבוא גם למקובל הכי גדול?

כן, אחרת איך הוא יגדל?

תלמיד: אז למה הוא נותן פה עצות לא ליפול לתוך החושך, אתה יכול להסביר מה זה לא לשמוע בעצת רשעים?

הוא צריך להיות בקשר איתם רק לרגע קט. ואחר כך מיד להשתדל לעלות מהם.

תלמיד: האם לא ללכת, לא לעמוד איתם, אלה שלבים שצריך לעבור?

כן, אלה שלבים.

שאלה: חושך הוא נקודת הצמצום?

אני לא יודע.

תלמיד: למדנו את זה במאמר אתמול.

יש מאמרים שכתוב כך, אז מה.

תלמיד: כשאנחנו מתחברים בעשירייה, אנחנו עושים צמצום, מסך, ואור חוזר, האם בחושך, בצמצום, אנחנו מתחילים לגלות את כל הרשעים האלה ומנסים לבנות מסך? ואם אנחנו מתגברים על זה אז הצלחנו לבנות מסך ואור חוזר?

יכול להיות, כן.

שאלה: הוא כותב פה שאור הוא יתר חיבור עם החברים וחושך הוא ניתוק. מה העבודה מצד התחתון, בכל פעם לכוון ליותר חיבור עם החברים?

כן.

תלמיד: ואם אני לא מרגיש את חילופי המצבים בצורה ברורה?

אז עוד לא התחלת. תמשיך.

תלמיד: אני צריך יותר ללחוץ על חיבור?

כן. וודאי.

תלמיד: ואם חבר רואה אור לא בצורה של יתר חיבור עם החברים אלא בפתרון של מצב גשמי?

בינתיים כנראה, זו ההתקדמות שלו.

תלמיד: ומה צריך לעשות, בכל זאת לדחוף ליתר חיבור עם החברים או איכשהו לפתור גם את המצב הגשמי?

אני לא מבין, שאני אלחץ על החבר?

תלמיד: לא, אבל אני רואה שההתקדמות היא גם פתרון במצב גשמי וגם ביתר חיבור עם החברים, אז מה עליי לעשות, בכל זאת לדחוף ליתר חיבור עם החברים או במשהו גם לפתור מצב גשמי?

יכול להיות שגם וגם, אבל בעצם העיקר הוא חיבור עם החברים.

שאלה: איך אדם יוצא מהמצב המתואר פה, כשפשוט אין לו שום הערכה? הוא לא יכול להוציא את עצמו בעצמו ולהיזכר בגדלות החברה.

אני לא יודע איך הוא יוצא מהמצב שהוא מתאר כאן.

תלמיד: האם נכון שבמאמר הזה הוא לא מתאר את הדרך לצאת, אלא מצב קיים לעומת מצב של אשרי האיש, אין פה מה לחפש טיפים. הבנתי נכון את המאמר?

אני לא יודע, בשביל זה אני צריך להבין אותך.

שאלה: הוא כותב "ומשתוקק להתקרב לה' ומרגיש ייסורים בזה שהוא מרוחק מה'". אני חושב שאם לשני אנשים יש ייסורים דומים, אפילו נניח כואבת להם הרגל הם מרגישים קרובים זה לזה, ישנה הזדהות. במצב שלנו, כשכל אחד מרגיש שמושג הבורא עדיין לא מבורר וכל אחד מרגיש ייסורים כלפי המושג הזה בצורה שונה, איזה ייסורים משותפים מקרבים בינינו כלפי מושג הבורא?

בכך שאנחנו מחפשים איך להתקרב אליו, לגלות אותו, ועדיין לא מסוגלים לאתר.

תלמיד: וכשהייסורים גורמים לאדם להתכנס בתוך עצמו, מה אז הוא צריך לעשות כדי להתקרב לחברים?

הוא צריך להכניע את ראשו ולהיות פחות מהחברים, על ידי זה, כמו שרב"ש כותב, הוא מתקרב אליהם.

שאלה: כתוב "הליצים הם ערומים בדעת לרעה ונותנים דופי ומום בבני אדם, ומגלים סוד זה לזה, והענין הזה לאנשים בטלים, יושבי קרנות". אפשר להסביר מה זה אומר?

לא, בשביל מה לך, זה לא כל כך חשוב.

תלמיד: אם הייתי באיזה מצב שנקרא "זבל" ואז הבנתי שאני צריך לחזור לחברה, לעשייה, לקחת על עצמי תפקיד חדש, אבל פנימית בלב עדיין לא עשיתי איזשהו מעבר פנימי, מה לעשות במצב הזה?

להשתדל לעשות בכוח ולהתפלל לבורא שיעזור. אין מה לעשות, זאת החזרה בתשובה הנכונה.

תלמיד: בעצם אני לא חוזר למצב קודם, נכון? זה מצב חדש.

כן. תמיד זה חדש.

שאלה: הוא מדבר פה על זה שלוקח לאדם את הטעם בחיים, שבעצם הוא פה מציל אותו כי הוא בונה לו כלים של טעם תורה וטעם מצוות, מכין אותו לזה. טעם תורה וטעם מצוות הוא פירק את זה גם לאור ה' ואהבת ה', אם אני מבין נכון.

אני לא יודע אתה מבין נכון או לא, מה אתה רוצה לשאול.

שאלה: מה זה ההבדלים האלה בטעם, איך האדם יכול להבדיל בין הטעמים האלו? פעם לא מרגיש טעם בחיים ואז יש בו כלים של טעם חדש, איך הוא מבדיל בטעמים האלה?

בתוך הכלים שמתעוררים בו. על ידי האור העליון מתעוררים בו כלים חדשים ואז בהם הוא מרגיש טעמים.

שאלה: אני מרגיש שאני לא יכול לפנות לעליון כי אני לא מרגיש את החבר מספיק, כי אין לי את החיסרון שלו שאני אוכל לבקש עבורו, מה אור במצב הזה?

כוח שאני כן אוכל לבקש, אוכל לאחוז, אוכל לעשות עימו פעולה אחת.

תלמיד: זאת אומרת שזה בטוח קיים במצב הזה?

כן, בכל מצב.

שאלה: העשירייה יכולה לזהות אם אני עכשיו במצב של ירידה או עלייה עוד לפני שאני כבר הרגשתי או חוויתי את המצב הזה, כבר היו מצבים כאלה שהעשירייה אמרה "תיזהר, תשים לב". אבל איך אני פותח את האוזניים כדי לשמוע את העשירייה ואיך העשירייה אמורה לפנות לאדם שיקבל את העזרה שלה?

אנחנו צריכים להיות בתרגילים כאלה כל הזמן, שהעשירייה פונה לאדם והאדם נכלל בעשירייה.

תלמיד: אני אף פעם לא מצליח באמת לשמוע את העשירייה, לא מצליח לקבל את העזרה מהם. אני דורש מהם, מתפלל איתם, הכול, הם באים, רוצים לתת לך את כל הטוב, ואתה כאילו אטום. איך אני פותח את עצמי אליהם?

תעשה איתם את כל צורות החיבור שאתה מסוגל ואז תתחיל להרגיש מה שקודם לא יכולת להרגיש, איך עכשיו אתה כן מרגיש ומקבל מהם.

תלמיד: העניין של מושב לצים תלוי באדם? אני נכנסתי לעשירייה אני יכול להפוך אותה להיות מושב לצים בשבילי וחברת מקובלים בשבילי.

נכון.

תלמיד: איך אני עושה את הסוויץ' הזה?

בסוג ההכנעה שלך.

שאלה: הוא כותב פה שאם אדם מרגיש איזה טעם בעבודה, והוא לוקח בבחינת תמיכה, הוא תיכף נופל מהעבודה. אז מה לעשות עם הטעמים? לא לקחת אותם לבסיס או מה בכלל לעשות איתם אם יש לאדם פתאום טעם בעבודה?

אם יש טעם זה לא פסול, רק תלוי איך הוא מקבל את הטעם הזה והופך אותו למקדם.

תלמיד: איך?

התשובה היא שוב אותה תשובה, בחיבור.

תלמיד: הוא אומר צריך לחזור לאמונה, יש טעם באמונה? כדאי לחפש או שאין לו טעם?

מה זאת אומרת אין לו טעם או יש לו טעם?

תלמיד: אם אדם מרגיש טעם בעבודה והוא נופל הוא צריך לחזור לאמונה כי טעם זה אחד, אמונה אולי יש בה טעם אחר?

באמונה כל פעם יש טעם, תלוי מאיזה מצב אתה עולה.

שאלה: לגבי החלק הזה של סוף המאמר שהוא מפרש את תהילים שזה מדהים, בהתחלה הוא מסביר שמתגבר מצד השמאל, מעצת רשעים, ואז אחר כך גם בימין הוא לא נופל, הוא לא לוקח לתמיכה את מה שמקבל את הטעם?

לא.

תלמיד: אז מה זה מושב לצים? אחרי שהוא התגבר גם על עצת רשעים ועל כל השאלות מי ומה וגם אחר כך עבר לימין ולא עמד בדרך החטאים, לא לקח את הסיפוק מהעבודה לבחינת בסיס, נשאר באמונה למעלה מהדעת, באה לו עוד איזו הפרעה, מושב לצים, עוד איזה משהו שכאילו הוא סיבת הירידות, מה זה?

מושב לצים זה הרגשת קלות ראש, כמו שכותב רב"ש שהורס את הכול. ולכן מי שמתלוצץ לא מקבל את המצב ברצינות, זה נקרא שנמצא במושב לצים וודאי שלא יכול להוציא שום תועלת מהמצב.

תלמיד: מה מאפיין בדיוק את קלות הראש הזאת? מתי זה קלות הראש שעליה פה מדובר? זה לא צחוקים?

קלות ראש זה לא צחוקים. זה יכול להיות דווקא ההיפך. אבל קלות ראש הכוונה היא שהוא לא מספיק מסוגל לברר את מה שמפעילים עליו. שהוא לא משתדל לגלות ברצינות אותו היחס שיש עליו מלמעלה. אין לי מספיק מילים, אבל אתם תרגישו, יש לכל אחד ואחד את זה.

שאלה: אז מושב לצים אולי זה כשאני מזלזל בסימנים מהבורא, לא מתייחס ברצינות?

זה ודאי.

תלמיד: האם אפשר להגיד שעבודה בחיבור כלפי העשירייה שומרת אותי באמונה?

עבודה בחיבור עם העשירייה שומרת מהכול. אתה לא צריך להיכנס לכל מיני דברים פרטיים. הנטייה הזאת, העבודה הזאת בעשירייה בעצמה תביא אותך לכל המצבים הפרטיים שאתה צריך לתקן, לחבר אותם, להרכיב אותם כדי לקבל כלי שלם.

תלמיד: אז נכון לראות את כל החיים כאני מחוץ לחיבור או לקראת החיבור?

כן.

שאלה: אפשר להבדיל מצב חושך או אור חוץ מהעשירייה, חוץ מהחברה הרוחנית? איך אני מבין שהבורא מלמד אותי גם דרך החיים הגשמיים?

אפילו אם זה דרך החיים הגשמיים זה בכל זאת מתבאר ומיתקן רק בתוך העשירייה. אם אתה נמצא בתוך עשירייה, זהו, אתה צריך משם לראות כבר את כול המצבים שלך.

תלמיד: למה אני שוכח להצדיק את הבורא בכל מה שאני עובר? למה זה ככה?

יכול להיות שאין לך תמיכה מספקת מהסביבה, ואתה צריך לעשות תרגילים שאתה מצדיק את הבורא, שכל פעם אתה מייחס את מה שיש לך אליו.

שאלה: בתחילת המאמר הוא מביא ציטוט מהזוהר על הבוקר והלילה ביחס למלכות וזעיר אנפין, "ויהי בוקר נמשך מצד האור". ואחר כך הוא מסביר, שהאור הוא נוכחות הבורא וההפך. איך אנחנו מגיעים ליחסים כאלו בין מלכות לזעיר אנפין בעבודה הקבוצתית ביום יום?

עליכם לדבר יותר ביניכם, פשוט מאוד. יותר לדבר ביניכם, כל פעם אם יש שאלה, או מתעוררת בעיה, תדברו עליה עם כולם.

תלמיד: אנחנו יכולים להגיע כתוצאה מהדיבור, לאותו יחס מכאלה מדרגות?

כן. לא מיד, אבל אתם תגיעו.

שאלה: המצב שבו היום מתחלף לחושך, זה מצב שהאדם נמצא גם בימין וגם בשמאל. האם האדם צריך להיות רק בימין או רק בשמאל או שהוא יכול להיות כל הזמן בשני המצבים?

תנסה ותראה.

תלמיד: מה זאת אומרת תנסה?

תנסה להיות בשני מצבים, במצב אחד, או במצב שני, ותהיה יותר רגיש למה שקורה לך.

שאלה: מה מאפיין את החושך שלפני העלייה?

כשאתה כבר מתחיל להרגיש שהוא הסיבה לעלייה.

תלמיד: ואיך מחזקים אמונה?

על ידי חיבור עם החברים.

שאלה: יש שני מצבים כפי שהוא תיאר כאן, יש מצב שיש לו קשר עם הבורא בזמן שהוא נמצא במצבי החושך. ויש עוד מצב שאין לו קשר עם הבורא בזמן שהוא נמצא במצבי החושך. מה הבורא רוצה ללמד אותנו במצבים האלו?

אם יש לי חושך, אבל אני מרגיש שהמקור שלו הוא הבורא, זה כבר לא חושך, אלא הדרך לתיקון.

שאלה: אמרת קודם שהאדם יכול לצאת מכל מצב שבו הוא נמצא, אבל הבעיה היא הזמן. איך האדם יכול לקצר את הזמן שבו הוא נמצא במצב?

רק על ידי החיבור האינטנסיבי שלו עם החברה.

תלמידה: חיבור מתגבר יותר חזק מקודם, כלומר דורשים מהאדם יותר יגיעה?

כן. אז הוא יקצר את הזמן.

שאלה: כתוב בפסקה השנייה מלמטה, "עכשיו הוא כבר לא צריך לבחינת אמונה, היות שיש לו כבר איזה בסיס, תיכף הוא נופל ממדרגתו." מה הכוונה להחליף את הבסיס שלו? איך אפשר להחליף את הבסיס של הדעת, לבסיס של אמונה בלי להשתמש בבסיס של הדעת?

במשך הזמן האדם מתחיל להרגיש איך הוא יכול לעבוד עם ההבחנות הללו, אבל הוא לא עושה זאת בצורה מלאכותית, כאחד שמעביר גיר.

שאלה: במאמר כתוב שמושב לצים הם אלו שדואגים לאנשים אחרים. כתוב בפסקה האחרונה "ובמושב ליצים לא ישב, ויש לדעת, מה זה מושב ליצים. היינו אלו אנשים שמבלים ימיהם בלא כלום, שלא לוקחים את חייהם ברצינות, שכל רגע יהיה יקר בעיניהם, אלא יושבים וחושבים על אחרים, אם אנשים אחרים הם בסדר, ועד כמה שהאחרים צריכים לתקן מעשיהם, ועל עצמם אינם חסים,". האם עלי לדאוג יותר לחיים שלי או לחייהם של אחרים?

"מושב ליצים" נקראים אותם אנשים שחושבים שהם קשורים לכל מיני מקורות שמשפיעים עליהם חוץ מהבורא. ואז הם פונים לכל מיני מקרים, לכל מיני סיבות כדי לארגן לעצמם מצבים יותר טובים, ולא לבורא, לכן מושב ליצים זה דבר גרוע ביותר.

שאלה: לגבי הציטוט שהאדם המאושר הוא שלא הלך בעצת רשעים. אם האדם יודע שעכשיו באים אליו ספיקות, והוא כבר מבין ומזהה שהוא שהולך ליפול, ולא נכנס למצב הזה. מה העיקרון שבו האדם יכול להתקדם כביכול ללא ירידות?

אם האדם כבר רואה מראש שהוא עלול ליפול, ומחזק את הקשרים בינו לסביבתו, הוא כבר יכול לא ליפול, ובצורה כזאת הוא יתקדם קדימה.

(סוף השיעור)