שיעור בוקר 27.12.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 485,

מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות"

קריין: בעל הסולם, עמ' 485, מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות", כותרת "מדוע לא ניתנה התורה לאבות".

מדוע לא ניתנה התורה לאבות

"ובזה בארנו שלושת השאלות הראשונות, אבל נשאלת השאלה איך אפשר לקיים את זה, שלכאורה הדבר הוא מהנמנעות. אולם תדע כי על-כן לא ניתנה התורה לאבות, אלא לבני-בניהם - אומה שלמה שמנו שש מאות אלף איש מבני עשרים שנה ומעלה, שנשאלו אם כל אחד ואחד מוכן לקבל על עצמו את העבודה והתכלית הנשגבה הזאת. ולאחר שכל אחד ואחד אמר "נעשה ונשמע", אז נעשה הדבר לאפשרי, כי זה ברור בלי שום ספק, כי אם שש מאות אלף איש לא יהיה להם שום עסק אחר בחייהם, רק לעמוד על המשמר שלא יחסר שום צורך לחברו, ולא עוד, אלא שיעסקו בזה באהבה אמיתית בכל נפשם ומאודם. אז ודאי בלי ספק כלל, שלא יהיה שום צורך ליחיד מכלל האומה לדאוג בשביל קיומו עצמו, שהרי יש לו שש מאות אלף איש אוהבים ונאמנים אשר משגיחים עליו שלא יחסר לו כלום מצרכיו.

ובאמור מתורצת הקושיה מדוע לא ניתנה התורה לאבות הקדושים. כי במספר קטן של אנשים אין התורה עומדת לקיום כלל, כי אי אפשר להתחיל בענין עבודה לשמה כמבואר לעיל, ולפיכך לא ניתנה להם התורה."

תלמיד: "ולאחר שכל אחד ואחד אמר "נעשה ונשמע", אז נעשה הדבר לאפשרי". אני חושב שגם אנחנו קודם כל עושים ואחרי זה שומעים, אז למה פה זה לא הולך כמו שכתוב? מהו המושג "נעשה ונשמע"?

כל אחד מרגיש את חברו כמו שמרגיש את עצמו.

תלמיד: מה זה "נעשה", הכוונה שאעשה משהו כמו אידיוט?

אם אתה נמצא בקשר עם החברים ואתם יחד רוצים לעשות חיבור ביניכם, בטוח שתצליחו.

תלמיד: לומדים פה שיעור הבוקר, ומתחילות מריבות. מה אני צריך לעשות?

אתה צריך להרגיש שאתה נמצא עם החברים שלך שאתה עכשיו לומד איתם יחד בלב אחד.

תלמיד: אז עשיתי ומה שמעתי?

אם עשית כך, אז תשמע מה שהבורא מדבר אל הלב שלך.

תלמיד: דרך איפה, דרך החברים או דרך הכתובים?

דרך האוויר.

תלמיד: למה אתה מתכוון?

אני מתכוון שאתה מרגיש שזה נמצא ממש בכל מקום בעולם ומכוון כלפי החברים שלך, כלפי הקבוצה.

כל ישראל ערבים זה לזה

"ועם האמור נבין מאמר מפליא בחז"ל שאמרו: "כל ישראל ערבים זה לזה". - ולא עוד, אלא שרבי אלעזר ברבי שמעון מוסיף: "שהעולם נידון אחר רובו". אשר לפי זה אנו ערבים גם בשביל כל אומות העולם, אתמהה. - שלכאורה הוא דבר שאין הדעת סובלתו כלל. כי איך יערב לחטאים של אדם שאינו מכירו כלל? והרי מקרא מפורש "לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו".

ובאמור מובנים הדברים בתכלית הפשיטות, שהרי נתבאר, שאי אפשר כלל שהתורה ומצוות יבואו לכלל קיום, אם לא בהשתתפות כל האומה. נמצא, שכל אחד נעשה מאליו ערב לחבירו. כלומר, שפורקי עול גורמים לשומרי התורה שישארו בזוהמתן, כי לא יוכלו להשתלם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתם בלי עזרתם, כמבואר. נמצא שאם חלק מהאומה חוטאים, הרי הם גורמים לשאר האומה לסבול בגללם.

וזה שכתוב במדרש: "ישראל אחד מהן חוטא וכולן מרגישין". והמשיל ע"ז רשב"י "משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה, נטל אחד מהם מקדח והתחיל קודח תחתיו, אמרו לו חביריו מה את יושב ועושה, אמר להם, מה אכפת לכם לא תחתי אני קודח? אמר לו שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה". והיינו כפי שבארנו לעיל, שמתוך שפורקי העול משוקעים באהבה עצמית, הרי הם עושים במעשיהם גדר של ברזל, המעכב על שומרי התורה, מלהתחיל אפילו בשמירת התורה והמצוות על היכנם.

ועתה נבאר מאמרו של רבי אלעזר ברבי שמעון שאומר: "לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה. שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה".

אנו רואים שר"א בר"ש, מפליג יותר בדבר הערבות, שהרי אומר: "שהעולם נידון אחר רובו". וזאת, משום שלדעתו, אינו מספיק אומה אחת לקבלת התורה והמצוות, ודעתו זו למד או מהמציאות שלפנינו, שהרי אנו רואים שסוף סוף עדיין לא הגיע הקץ, או שקבל את זה מרבותיו.

וכן הכתוב מסייעו שמבטיח לנו לעת הגאולה: "ומלאה הארץ דעה" וכו'. וכן "ונהרו אליו כל הגויים". ועוד הרבה פסוקים. ועל-כן תלה הערבות על כל העולם כולו, לומר לך, שגם היחיד אי אפשר לו לבוא לגמר הנרצה, מקיום התורה והמצוות, זולת בסיוע של כל בני העולם, כמבואר.

ועל כן: כל מצוה ומצוה שהיחיד עושה, נמצא מכריע את כל העולם. והוא, בדומה לאדם השוקל קטניות במשקל מסויים, אשר כל קטנית וקטנית שהוא נותן על המאזנים גורם להכרעה הסופית הרצויה - כן כל מצוה שהיחיד עושה בטרם שתמלא הארץ דעה, הריהו גורם שיתפתח העולם ויבואו לכלל זה.

וזה אמרו "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה", כי על-ידי החטא שהוא עושה, הריהו גורם להפחתת המשקל, כמו שאחר עומד ונוטל חזרה אותה הקטנית שהוא הניח על המאזנים. ונמצא מחזיר את העולם אחורנית."

תלמיד: בתקופה של הגלות מעט אנשים למדו תורה לשמה והיו מגיעים לזה בלי להיות בערבות עם כל העם וכל העולם.

ומה?

תלמיד: הוא מדבר על כך שכולם ערבים, במשך הגלות היו מעט אנשים שכן היו מקיימים תורה ומצוות בלי שכל העם וכל העולם יהיו מעורבים בזה?

באותם התנאים, באותו הזמן זה היה כנראה מספיק.

תלמיד: ועכשיו, בתקופה שלנו?

בתקופה שלנו אנחנו רואים שהבורא מגלה את כל העם. כל העם מרגיש שהוא נמצא בהכרח להתחבר ולקיים את המצווה של החיבור, כך שיהיו כאיש אחד בלב אחד ואז כנראה הם יהיו ראויים להגיע לעם ה'.

תלמיד: איך זה משפיע על כל המערכת, שהקבוצה שלנו נכנסת ללשמה?

הקבוצה שרוצה להיכנס ללשמה, לדבקות בבורא, חייבת לעבוד על זה וצריכים לבדוק אם אנחנו ראויים לכך, אם אנחנו מתקדמים לכך, מי כן מסוגל ומי לא, זו כל העבודה שלנו.

תלמיד: האם זה משפיע על העולם שכמות גדולה של חברים נכנסים ללשמה?

זה משפיע.

תלמיד: במה?

בזה שיש כמה אנשים שמקיימים את רצון ה'.

תלמיד: ומה יקרה לעולם אם כולם נמצאים בערבות וחלק נכנס למצב של לשמה?

אז אותו חלק שמקיים לשמה, משפיע על העולם והעולם מתחיל להרגיש שיש כאן כוח שמחייב אותו לחיבור.

תלמיד: מה בא קודם, החיבור או הערבות? מה צריך אדם לעשות קודם?

קודם בא החיבור ואחרי החיבור בודקים עד כמה מחוברים ואם יש עוד מה להוסיף, מוסיפים עד שמקיימים את הערבות.

תלמיד: אחרי החיבור האדם מתחיל להרגיש את המערכת ואז הוא נהיה ערב לאותה מערכת?

כן.

תלמיד: מה המשפט "נעשה ונשמע" עושה בעשירייה, אם כל אחד מהחברים אומר אותו?

שאנחנו מוכנים לעשות חיבורים כאלו בינינו כך שקול ה' נשמע בתוכנו.

תלמיד: אני לא מבין את התנאי שנקרא ערבות. יש לי עשירייה ובה יש 5 אנשים כולם עושים מה שצריך, נשמע שזה בסדר, אנחנו בערבות ויש סיכוי שנגיע. צירפת אלינו עוד שני אנשים, חלקם קשה להם, לא מצליחים, פתאום כל השבעה לא מגיעים לשום מקום. מה ההיגיון בחוק הזה?

ההיגיון הוא שאם אתה מקיים את חוק הערבות, אז אתה מגיע לתיקון השלם.

תלמיד: אז כדי להגיע לחוק הערבות עם חמישה אנשים, אני אבחר לעצמי חמישה אנשים חזקים, טובים.

לא, כנראה שזה לא מספיק, הערבות יכולה להתקיים רק במספר שלם.

תלמיד: מה זה מספר שלם?

מספר שלם זה לפי מה שהוא אומר, כמו שזה היה ב"מתן תורה".

תלמיד: אז כדאי שכולנו נלך הביתה לישון כי איפה יש שש מאות אלף איש?

לא, ודאי שלא זאת הכוונה. אבל אם אלה שרוצים להשיג את הערבות יתנו לזה כוחות, רצונות שיש להם, שמלכתחילה נמצאים בהם, אז הם יוכלו להוציא את זה לפועל ביניהם, ואז הם ישיגו אותו תנאי של חיבור שהתורה מדברת עליו.

תלמיד: לא נשמע לי הגיוני שככל שיש יותר אנשים, זה נהיה יותר ויתר קשה להגיע בעוד שכתוב פה שדווקא הכמות הגדולה עזרה. לגרום לשש מאות אלף איש להיות ערבים זה לזה, נראה יותר פשוט מלגרום לעשרה אנשים להיות ערבים זה לזה?

אני לא חושב שמדובר בכמות ואין הבדל אם שש מאות אלף מתחברים או עשרה מהם. מדובר בכללות הקבוצה שכולה מוכנה.

תלמיד: ומי מחליט מה זה כללות הקבוצה?

הבורא מחליט.

תלמיד: אז אנחנו "בני ברוך" כמה אלפים מכל העולם ויש כמה שלא עומדים בתנאי הזה. אז כל האלפים האלה לא יגיעו לשום מקום בגלל אותם כמה שלא יכולים לעמוד בתנאי? ככה זה עובד?

את זה אנחנו לא יודעים. אנחנו לא יודעים לספור את הדברים האלה, אנחנו צריכים לדאוג כל אחד לחבריו, שכולם יימצאו בחיבור כדי להגיע לשמה.

תלמיד: זה ברור, אבל אני לא מבין את הדבר שנראה לי הפוך. ככל שיש יותר אנשים, הסיכוי של כולנו להגיע לשם הולך וקטן כי יש יותר סיכוי שמישהו ייפול בדרך? מה ההיגיון בזה, לשם מה בנית כלי עולמי גדול כזה? פעם הייתם בחדר ב"בני ברק", היית נשאר בחדר הזה עם עשרה, עשרים איש. לאורך השנים מי שהיה חלש היה יוצא, היית מביא עוד שלושה. בסוף היו לך עשרים חבר'ה חזקים, טובים, היו מגיעים ללשמה. לשם מה צריך את כל הכלי העולמי, את כל הארגון הזה?

לא. העניין הוא שככל שיותר אנשים יתעסקו בתורה, בחיבור ביניהם שמביא אותם ללשמה, כך כל העולם יקבל השפעה מהבורא דרכם ויש סיכוי לכולם לקבל את השפעת הבורא ולהתקדם לחיבור.

תלמיד: אפשר להמשיך רגע עם זה?

כן.

תלמיד: לפני כמה ימים שמענו שיחה שקיימת עם החברים ואמרת כך, העשיריות, כמו שהן בנויות היום, אין לנו סיכוי להגיע ללשמה. ומזה התחיל בירור שאנחנו נמצאים בו כבר כל השבוע, מה נכון לעשות, איך צריך לבנות את עצמנו מחדש כדי להצליח להגיע ללשמה? אנחנו פה, כי יש לאנשים מטרה מאוד ברורה, ואני מנסה להבין מהו התנאי לבנות את עצמנו נכון. אני שואל כבר שלוש דקות את אותה שאלה ואני לא מצליח להבין מה התשובה.

אני לא יכול להסביר לך את החוק הזה כי אני לא יכול לגלות אותו, אי אפשר לגלות איך זה מתקיים במספר גדול של בני העולם, אבל כך כתוב. ומה שאנחנו עושים, אנחנו משתדלים לקיים אותו במסגרת שלנו.

תלמיד: כדי להועיל לעולם ולתיקון העולם, אני צריך לבחור לעצמי כמה חברים חזקים וללכת איתם או שאני צריך להתחבר לכולם שנמצאים פה? מה נכון שאני אעשה כדי לקדם את המציאות?

אתה צריך להתחבר לכולם, ומתוך כולם אתה צריך להתחבר לעשירייה, ובתוך העשירייה אתה צריך לשמור שכולם יהיו "כאיש אחד בלב אחד".

תלמיד: ומה מקולקל בעשיריות שלנו היום שצריך לתקן?

אין לנו חיבור בעשיריות, בכל עשירייה, בינינו.

תלמיד: ומה חסר כדי שיהיה חיבור?

חסר חיבור.

תלמיד: איך נגיע לחיבור הזה? לשנות את מבנה העשירייה יעזור לנו להגיע לחיבור או שצריך לעשות בכלל משהו אחר?

לא. עשירייה זה עשירייה. אין לנו כאן שום אפשרות לשנות. אלא אתם צריכים להשתדל להיות, כמו שכתוב, "כאיש אחד בלב אחד", לחבר ביניכם. אתם צריכים להתחבר בצורה יותר צמודה בחיבור הלבבות.

תלמיד: אני לא יודע איך להמשיך.

תלמיד: כשבני ישראל יצאו מהמצרים, היו שם אנשים בכל מיני דרגות, גברים, נשים, טף, זקנים, כל מיני דרגות השתוקקות לבורא. כשהם התחלקו לעשיריות, האם בתוך העשירייה יכולים להיות כל מיני דרגות של אנשים כך, שכל אחד בצורה סגולית עושה את המקסימום שלו, או שהעשיריות צריכות להיות בניות כך שהן תהיינה מחולקות לגברים, נשים, זקנים, טף, זאת אומרת, לפי ההשתוקקות לבורא, או שבעשירייה צריכים להיות כל מיני מעגלים? אני לא יודע איך זה נעשה בפועל, נחיה ונראה.

תלמיד: לפי חוק הערבות, אם יש עשירייה, עשרה אנשים ויש כאלו שמקיימים את התנאים וכאלו שפחות מקיימים אותם, אבל כל אחד בצורה סגולית עושה את המקסימום שלו, זה מספיק כדי להתקדם או לא?

כנראה שכן.

תלמיד: לפני חמש עשרה שנים שמעתי ממך על דרגת ה"לשמה", ואתה אמרת שזה ממש רחוק מאוד. אני תיארתי לעצמי עוד שלושים שנה בערך. ועכשיו, אתה אומר לנו שאנחנו קרובים לזה, שיכול להיות שבכנס הקרוב, אם אנחנו נעשה מאמץ ונתפלל, יש שיש סיכוי שאנחנו נגיע? אפשר בתוך הקבוצה לבדוק אם אנחנו כל יום לפחות מתקדמים במילימטר אחד, או שזה הכול תלוי בבורא ואנחנו רק צריכים להתפלל ולעשות מאמץ?

איפה אנחנו נמצאים כרגע ואיך אנחנו משנים את היחס שלנו כלפי הבורא, כלפי לשמה, אנחנו יכולים למדוד ביחס, בקשר בינינו בעשיריות, ואני חושב שזה מורגש יותר ויותר. לכן רק להמשיך, אין שום אפשרות אחרת להגיע ללשמה ולעוד כל מיני מצבים, אלא רק להמשיך.

תלמיד: החברה שלנו מחולקת לעשיריות, הערבות נמדדת כלפי כל עשירייה או כלפי החברה כולה?

כלפי עשירייה.

תלמיד: רשב"י נותן את הדוגמה של בני אדם שיושבים בסירה אחת וחותרים יחד, יש סירה אחת לכולנו או שכל עשירייה זו סירה?

כל עשירייה זו סירה.

תלמיד: לפי הדוגמה של רשב"י, אם יש מישהו בסירה שקודח תחתיו, ברור לחלוטין שהוא גורם נזק וצריך לזרוק אותו מהסירה. ומה קורה אם כולם חותרים אבל יש אחד שחותר יותר לאט, מה דינו? זה נחשב שהוא קודח חור?

לא, כי מדובר על נזק שעושים.

תלמיד: זה מה שאני מנסה להבין, כי במציאות, אם נסתכל על החברה שלנו, בכל עשירייה יש אנשים יותר חזקים וכאלה שהם יותר חלשים, אני מתייחס למילים האלה רק בהקשר של יותר מצליחים לעמוד בתנאים הדרושים - שיעור בוקר, מעשר, וכאלה שפחות מצליחים. אז מאד קשה למדוד, לדעת אם חבר לא מצליח לעמוד בתנאים כי הוא לא מספיק רוצה, או כי הבורא לא נותן לו, לפעמים בעיניים שלנו נראה שהבורא לא מאפשר. ואז עולה השאלה בהקשר לדוגמה של הסירה שיש עליה כמה אנשים יותר חזקים ואחרים שהם זקנים, נשים, ילדים, וזה מרגיש לא נכון להגיד, כל החזקים בסירות לחוד, ואת הזקנים, הילדים והנשים מעבירים לסירות אחרות. אני מנסה להבין, אם זו דוגמה טובה או לא?

אני חושב שלא. אנחנו לא יודעים את החשבון האמיתי בעיני ה', אבל כנראה שבכל עשירייה ועשירייה מהתכונות הגלויות והנסתרות, בסך הכול המצב הוא פחות או יותר שווה.

תלמיד: הערבות היא ערבות בין החזקים, או שהיא דווקא ערבות של החזקים כלפי אלה שיותר חלשים?

אנחנו לא יכולים לדעת, אנחנו לא יכולים למדוד, כי אתה רואה את מה שבעיניים שלך. ואחרי העיניים שלך יש לך ידיעות משלך ואת מה שקיבלת מהחינוך, מה שיש לך מהקודמים לך, דור אחר דור, לכן אני לא יכול להגיד.

תלמיד: שאלו אותך בשיחה, מה יותר חשוב לך ואפילו לבורא, שכמה עשיריות חזקות יגיעו לרוחניות או שכולם יגיעו? ואמרת שכמה עשיריות חזקות. אז איך להבין נכון את התשובה הזאת?

אומנם אנחנו נמצאים כבר בהתפתחות של חוק הערבות והוא צריך להתפשט בכל העולם, אבל בהתאם לזה אפשר להגיד גם שהקשר בין הכול הקבוצות, בין כל האנשים שמשתתפים בקבוצות, כולם חייבים להיות מקושרים יחד.

תלמיד: יש כאילו שני ציורים. ציור אחד, ציור של פירמידה, שבה יש מעגלים שונים והמעגלים היותר חזקים מטרתם למשוך את כולם למעלה, והציור השני, הוא ציור יותר שוויוני, כמו אוסף סירות בים, שבכל סירה יש סוגים שונים של אנשים. נראה שיש ציורים שונים שלפיהם גם נגזרות החלטות שונות, התנהגויות שונות, איך ליישב את שני הציורים האלה?

למה אני צריך ליישב אותם? כל אחד מתקדם לפי כמה שהוא יכול, לכל אחד יש אופי משלו ולכל אחד יש תנאים משלו.

תלמיד: בהתאם לציור, החברה לוקחת החלטות. נגיד עכשיו נשמע שכמעט הייתה החלטה לפרק ולהרכיב מחדש את העשיריות, לעשות עשיריות חזקות לחוד, וכל היתר שיהיו בעשיריות אחרות. אז הציור הזה יש לו משמעות, כלומר, מה ההחלטה הרוחנית הנכונה?

צריכים להשתדל באותן עשיריות, כמו שאנחנו, מתוכן להתקרב לבורא.

תלמיד: פרקטית, אם יש עשירייה שהרוב בה עומדים בתנאים, נקרא להם חזקים, כי אין לי מילה יותר מוצלחת, ויש בה מעט חלשים, אז כנראה מורגש שהעשירייה מתקדמת טוב ולא מתעכבת, אצלנו מורגש שזה אפילו נותן כוח. אבל אם יש מצב הפוך, נניח רק שניים, שלושה חברים מגיעים לשיעור בוקר ועשרה לא מגיעים, אז קשה מאוד להיות בעשירייה כזאת. שיקולים פרקטיים כאלה צריכים להשפיע, צריך למצוא דרך לעזור לעשיריות כאלה, או איפה ששמו את האדם, שמו אותו, וזהו?

אלה כבר ההחלטות שלנו.

תלמיד: זו החלטה פרקטית או רוחנית?

גם פרקטית, כי הם יושבים יחד ומרגישים שאין להם כוחות.

תלמיד: במשל הסירה שאנחנו קוראים אותו כבר הרבה שנים. אם נפתח אותו קצת לעומק, יש הרבה שאלות לגביו, הוא לא כזה ברור. זאת אומרת, אם אנחנו יושבים באותה סירה והחבר שקודח חור, לא מבין שהוא קודח חור, זאת אומרת, הוא לא רואה שהוא עושה נזק, למה כל נושא הנזק נסתר מאיתנו? החבר אפילו לא רואה שהוא עושה נזק. לא מדובר במשל על נזק עקיף, אלא שהוא קודח חור והמים עולים, אז הוא לא מבין שהוא בסירה, הוא לא רואה שהוא עושה נזק? וגם אני שיושב בסירה, אני לא מרגיש את הנזק שהחבר הזה עושה?

אנחנו רואים שיש לנו חברים מסביב, כאילו כל אחד אומר לא, אנחנו בסירה עד כאן, אבל מכאן והלאה מבחינתם זו כבר לא סירה, אלא מצוף אישי. אני לא יודע איך לתאר את זה, אבל מרגיש שזה לא מספיק טוטאלי בעינינו. איך להרגיש את הדברים האלה, איך לראות את הנזק הזה, איך לראות שזה באמת טוטאלי ולא רק רעיון יפה?

זה בדיוק כנגד הערבות שאנחנו צריכים להשיג, ולכן אנחנו צריכים להגיע למצב שהחיבור הזה יהיה מאוד יקר לנו.

תלמיד: אני חושב שהחיבור יקר, אבל אני חושב שהתנאים שסובבים אותו, שם לא ברור. אם מדובר על חיבור - אני חושב עליך, אתה חושב עליי, אני דואג לך, אתה דואג לי, אבל מה זה אומר בפועל שזה מתחיל לרדת לרבדים פרקטיים כמו נוכחות בשיעור, קשב בשיעור, תשומת לב, לבקש עזרה על הדברים שאני רואה שהם עושים חור. נראה שממש צריך להתחיל לפתוח את זה, אנחנו לא מרגישים את התלות של אחד בשני ברמה הזאת.

אני אגיד יותר מזה, אני יודע שיש חברים שמבחינתם כל אחד עושה את המקסימום שלו, ואין מה לעשות יותר, אין מה להגיד לו, אין מה לדרוש ממנו. ואם נחזור לתפיסת המציאות, אז כל הפגמים בי, אני הוא זה שצריך לתקן. החבר קודח חור, אני רואה שהוא קודח חור, כי אני קודח חור, אז כאילו אני נמצא באיזה מלכוד. אני צריך לבוא לחבר, אני צריך לדרוש, אני צריך לחייב. האם בכלל אפשר לחייב, זה עוזר לחייב, או רק כל התיקונים הם היקפיים, נדבר על שינוי בעשיריות, נילחץ עוד קצת על החברים ונחזור לישון שוב בסירה עם המים?

צריכים להחליט איכשהו.

תלמיד: אנחנו כקבוצה?

כן, ודאי, מי עוד?

תלמיד: אני מניח שאנחנו עד הכנס נמשיך לברר את הנושא, אני מרגיש שהוא מאוד בעוכרינו. אם אנחנו כבר פותחים את ענין המשל של הסירה, אז לא ברור איך הוא נגמר. החבר קודח חור, ורק אומרים לו, אתה קודח וזהו, סוף המשל. לא כתוב מה החבר שקודח אומר, איך הוא מגיב, מה עשו בעניין יתר החברים, האם הוא הפסיק לקדוח, האם הוא אמר כן אני רואה, אבל עזבו אותי. איך ממשיכים את המשל הזה?

בסדר. נמשיך.

תלמיד: כל אחד מאיתנו, בטח אלה שנמצאים פה הרבה זמן, כבר פיתחו איזו תפיסה על איך הדברים צריכים להיראות - מה זה נקרא לקדוח חור, או מה זה נקרא לדרוש, וכו'. וכשיש כל מיני שיחות דרמטיות שבאות ממך או כל מיני תהליכים, אז הרבה פעמים זה פותח בירור ויש דאגה גדולה איפה קו הבירור עובר באמת בין בירור בריא לבין איזה מקום שבו נתפסים על המילים ואומרים, זה בעצם מוכיח את מה שאני אומר כל הזמן, שצריך לעשות א', ב', ג'. איפה הקו הזה בין לקחת את הדברים ואת התוכחה ששומעים ממך בצדק, ולהפוך אותם לבירור בריא ולא לבירור שרק מאכיל את המפלצת של האגו?

אם אני עושה את הבירור בקשר עם חבריי, אז נעשה לי יותר ויותר ברור איפה אני נמצא ואיפה אני צריך להיות.

תלמיד: מבחינה מערכתית, איך נכון לקחת את הדברים שלך על אותה שיחה שמדברים עליה כרגע, אם רוצים לברר אותה בתוך העשירייה, מתוך מה אנחנו צריכים לצאת? ומה צריך לצאת מזה, פעולה פרקטית, או איזה שינוי פנימי?

צריכה לצאת מזה פעולה פרקטית, שמתאימה לנו לקיים אותה במצב כמו שאנחנו נמצאים.

תלמיד: ואיך מתמודדים עם השוני הזה? כי הרי אין מצב שבו כולם מסכימים וברור להם מה צריך לעשות מיד.

תסבירו את זה בתוך העשירייה.

תלמיד: יוצאים לנקודה פרקטית רק כשיש הסכמה של כולם, אז זה מתממש לפרקטיקה?

אפשר להגיד שכן.

תלמיד: זאת אומרת, עד אז לא, כל עוד לא הגענו לאיזו החלטה שכל העשירייה מסכימה, אין מקום לפרקטיקה.

כן, כי החלטה אחרת עוזבת קהל, חלק מהחברים יהיו מחוץ לגבולות העשירייה.

תלמיד: יש דברים שהם מאוד ברורים, חוקי הטבע לא משתנים, קבועים. אני מרגיש שאני כאילו שומע אותם, ואז יש בי קולות רבים שחושבים אולי כך, אולי כך, אולי הבנתי כך, אולי שמעתי כך, אולי אני אעשה כך, אולי אני אבדוק, אולי אני אישן, אולי אני אקום, חשבונות רבים. מה יגרום לי לקבל החלטה שיש ראש שעושה חשבון ואני הולך אחריו? כי בינתיים אני כמו גוף נידף ברוח.

נכון.

תלמיד: מה יגרום לי לקבל החלטה להידבק לשכל של העשירייה, ללב של העשירייה, שהעשירייה תהיה ראש ואני אהיה גוף?

שאתה כך תצייר לעצמך את המצב, שהם ראש ואתה גוף.

תלמיד: אבל אין לי הרגשה כזאת. האם העבודה הנכונה שאני אתחיל בלי הרגשה שהם הראש ואני הגוף, ואני צריך לסדר את עצמי כך, זה תיקון?

כן.

תלמיד: זאת העבודה שלי, להגיע למצב שהם הראש ואני צריך בכל הכוח שלי להידבק בהם.

כן.

תלמיד: הוא כותב שכל מצווה ומצווה שהיחיד עושה נמצא מכריע את כל העולם.

כלפי מה הערבות שלנו בעשירייה, כלפי לעשות מצוות?

בעשירייה אתם נמצאים בחיבור שנקרא "ערבות" כדי להיות מחוברים יחד בעשירייה.

תלמיד: בעצם יש מצווה אחת, "ואהבת לרעך כמוך". איך מתבטאת הערבות כלפי החוק הזה, כלפי המצווה הזאת? אני יכול להגיד יש לי ערבות כלפי החבר שיגיע לשיעור, או שיגיע לאיזה מפגש או עוד עשרות דברים אחרים. מה זה הערבות כלפי החוק של ואהבת לרעך כמוך?

אני חושב שאנחנו צריכים למדוד את הערבות כלפי העשירייה, שבתוך העשירייה חוק הערבות מתקיים במלואו.

תלמיד: זאת אומרת, חוק הערבות כבר קיים, והוא מתממש בעשירייה.

אנחנו נמשכים לזה.

תלמיד: האם יש בכלל מה להמשיך לדאוג לחבר שיקום לשיעור, או שאני צריך לדאוג למשהו כללי, ל-ואהבת לרעך כמוך, ואז כל הדברים האלה כבר יקרו.

לא. אתה כבר מדבר על איך אנחנו מקיימים את החוק הזה, מהפרט לכלל וההיפך. אנחנו צריכים לראות איך אנחנו, כל אחד וכולנו יחד בעשירייה מקיימים את כל חוקי החיבור.

תלמיד: מה זה חוקי החיבור?

שבינינו כל אחד מתקרב לאחרים, נותן דוגמה לכולם, וכן הלאה.

תלמיד: האם רק בזה או שיש עוד דברים, עוד תנאים מסוימים.

כן, כול מה ששייך לחיבור.

תלמיד: שמעתי שאנחנו צריכים כל הזמן להוציא לפועל את הכוח שיש בינינו.

כן.

תלמיד: מה זה להוציא את הכוח לפועל, שאנחנו כל יום מגלים?

זה נקרא לגלות את הכוח שיש בעשירייה ועל ידי הכוח הזה למשוך על עצמנו דרגות חדשות של חיבור.

תלמיד: הוא אומר במאמר שאנחנו צריכים כל הזמן לעמוד על המשמר. איך בזה שאנחנו עומדים על המשמר, אנחנו מוציאים את הכוח יותר לפועל, מה זה בעצם לעמוד על המשמר?

לעמוד על המשמר, זה נקרא שאני כל רגע ורגע בחיים שלי בקבוצה, בודק את עצמי עד כמה אני נמצא במרכז העשירייה, ומושך את כל הכוחות של העשירייה שיהיו מחוברים למרכז.

תלמיד: הוא אומר שהכוח הזה צריך להתבטא באהבה אמיתית.

כן.

תלמיד: אנחנו אומרים על כל פשעים תכסה אהבה, ואנחנו רוצים לממש את זה ב-ואהבת לרעך כמוך. מה זה אהבה אמיתית?

אהבה אמיתית זה שאני רוצה, מסוגל לקבל את ההתחייבויות שיש לחברים שלי ולבצע אותם בעצמי.

תלמיד: באחד הבירורים שעשינו בשיעור אמרת, בנוסף לכל זה שאני צריך לדאוג לחבר, אני צריך ללמוד לאהוב אותו. מה זה ללמוד לאהוב את החבר? אני דואג לחברים, אבל זה לא אומר עדיין שאני אוהב אותם. איך אני באמת לומד לאהוב את החבר?

מה מחייב אותך להיות בקשר עם החבר?

תלמיד: אני רוצה לדאוג לו כמו שאני דואג לעצמי, אפילו יותר מאשר אני דואג לעצמי. לדאוג לחבר, זה להיות על המשמר ולדאוג כל הזמן למלא את החסרונות שלו. איך כשאני ממלא לו את החסרונות, זה מביא אותי בפועל לאהבה, לאהבה אמיתית?

כי אתה מוחק את עצמך מהקשר עם החבר, אתה חושב רק עליו, וההשתתפות שלך שם נעלמת.

תלמיד: בזה שאני לא קיים, לא חושב על עצמי אלא חושב רק על החבר, אני בעצם בונה את המערך הזה שנקרא אהבה, אהבה אמיתית?

כן.

תלמיד: ברגע שאני מממש את זה כל פעם, מי מלמד אותי את האהבה הזאת?

חוקי התורה.

תלמיד: כשאתה אומר לי חוקי התורה זה בעצם המאור שכל פעם משנה לי את המעבד הזה בתוכי?

כן.

תלמיד: אולי אם אני רוצה למלא את החבר כי יש לו חיסרון, הוא רוצה מילוי, הוא רוצה להרגיש שלם, ואני רוצה למלא את הבורא שרוצה להשפיע, אז אני כבר עושה את תפקידי?

אני לא יודע על מה בדיוק אתה מדבר.

תלמיד: שאלת קודם, מה אני יכול לתת לחבר, וחשבתי שמה החבר רוצה זה מילוי. ומה הבורא רוצה, הבורא רוצה למלא. אז אם אני עומד באמצע ומסתכל על החבר שרוצה מילוי, נדרש ממני להתחבר לחיסרון של החבר ולהתחבר לחיסרון של הבורא שרוצה למלא את החבר ולעשות ביניהם את הקישור. אפשר להסתכל על זה בצורה כזו?

אפשר.

תלמיד: דיברנו על הסירה, ושמעתי שאמרת שכל עשירייה היא סירה. אם אני מרגיש שיש לי מחשבה לא טובה על חבר, איזו ביקורת, איזו הרגשה, איזה יחס לא טוב כלפיו, אז אני קודר חור באותה הסירה.

כן.

תלמיד: באותו הרגע שהרגשתי כך, זה יכול להיות כלפי כל חבר ועל הדבר הכי קטן, שבכלל לא אמור לעצבן אותי אבל פתאום אני נדלק, מהי התפילה שלי באותו רגע כדי שאני אקיים את הערבות כלפי הסירה, כלפי העשירייה, כדי שנוכל להתקדם כלפי החיבור? כי בעיניים שלי הכול שחור עכשיו, אני לא יכול לראות אותו כמשפיע, כטוב, ואני ודאי לא יכול להתחבר לחיסרון שלו, כרגע כולי באיזה בלקאאוט. מה הבקשה הנכונה לבורא כשאני מרשיע עכשיו את החבר?

הבקשה לבורא יכולה להיות רק שיתקן את החבר.

תלמיד: את החבר?

כן.

תלמיד: אבל אני רואה אותו פגום.

אז אתה צריך לבקש.

תלמיד: אני ראיתי פגם.

זה שאתה רואה פגם, אתה מבקש שהבורא יתקן אותו. וזה שהחבר נמצא בפגם, יכול להיות שזה כך, אז אתה מבקש שהוא ירפא את הפגם של החבר.

תלמיד: ואז יש לי קשר גם עם החבר וגם עם הבורא.

כן.

תלמיד: זה סוגר לנו את כל הקצוות.

כן.

תלמיד: ב"הקדמה לספר הזוהר" כותב בעל הסולם, "וכבר המשיל הרמב"ם ז"ל, משל אמיתי על זה, ואמר, שאם שורה, של אלף אנשים סומים, הולכים בדרך, ויש להם לפחות, פקח אחד בראשם, הרי הם בטוחים כולם, שילכו בדרך הישר, ולא יפלו בפחים ומכמורות, להיותם נמשכים אחר הפקח, שבראשם.

אבל, אם חסר להם אותו האחד, בלי ספק, שיכשלו בכל דבר, המוטל בדרך, ויפלו כולם לבור שחת."

האם אלף סומים צריכים לשבת ולדון איך ולאן הם צריכים להתקדם, או שהם צריכים לשבת ולדון איך ללכת אחרי הפיקח שרואה את הדרך? מה הדבר הנכון לאלף סומים לעשות כדי להגיע ליעד שלהם?

להיות בטוחים שהם הולכים אחרי מי שמסוגל להביא אותם לאמת.

תלמיד: אם יש לנו מורה שאנחנו בטוחים בו ואנחנו הולכים אחריו כבר כל כך הרבה שנים, אז נכון לנו ללכת כחברה אחרי אותו מורה, ולא להתחיל לדון פה אם נלך לבור השחת הזה או למכמורת הבאה, נכון?

כן.

תלמיד: אני שומע אותך כל הזמן אומר, אין חיבור ביניכם. אני מרגיש שזה סוג של פרדוקס, כי כדי להגיע לחיבור שאתה מדבר עליו צריך לבנות כלי, ואני יושב פה עם העשירייה ואין לי כלי. כבר לפני חמש עשרה שנה אמרת שאין לנו כלי, אז איך אתה מצפה שיהיה חיבור כשאין בכלל כלים לזה?

אולי אתה מוכן לפתוח את זה, אולי הגיע הזמן להגיד סוף סוף את האמת, לחדד על מה אתה מדבר כל הזמן? כל פעם שאתה אומר משהו כזה אני מקבל זעזוע, כי אני פחות או יותר יודע על מה אתה מדבר, ואתה לא אומר את זה בצורה מפורשת.

תדבר אתה.

תלמיד: כבר לפני חמש עשרה שנה כשעוד היינו בבניין הישן, נתת את הפתרון, רק עכשיו אתה לא חוזר על זה.

מה אמרתי?

תלמיד: אמרת לי, "מה אתה רוצה, שכולם ילכו הביתה ורק אני ואתה נישאר?". שאלתי אותך למה אתה מתכוון, ואמרת לי "אתה לא רואה שאנשים מפחדים להתעסק אחד עם השני?". אני זוכר שהסתכלתי עליך ואתה עליי ושאלתי אם אתה מתכוון ברצינות, ואמרת לי שכן, שאנשים פוחדים. גם אם עוד שלושים שנה נשב פה, אותם דברים יהיו, כי אנשים פוחדים לעבוד על האגו שלהם. לכן כל אחד צריך לבנות קודם כל את הכלי שלו. תבנה את עצמך, תעבוד על עצמך, תתקן את עצמך, ואחרי זה תצפה לעשות חיבור עם אנשים אחרים.

אני בטוח שאתה יודע את התשובה, הרי עברת את זה, רק אתה לא אומר את זה בפירוש. תגיד בפירוש לאנשים מה צריך, מה חסר.

צריך דווקא לא לדבר על זה.

תלמיד: אתה לא רוצה לדבר על זה, אבל זאת האמת.

כן.

תלמיד: מה עושים? האם נמשיך ככה להתגלגל מכנס לכנס?

איך אתה חושב שהגיע מי שהגיע לדרגה הזאת?

תלמיד: איך הוא הגיע?

כן.

תלמיד: הוא הגיע כי הוא לא פחד להתעסק עם זה. כולם פוחדים לדבר שלא יהיו פיצוצים בעשיריות ונתפרק. אז לא נתפרק, אלא נחליט על נוסחה, נגיד שזו העבודה שלנו, ואם נברח החוצה, אז לא יהיו עשיריות, לא תהיה התחברות בינינו. אם נדע, אז זה חצי מהפתרון, אבל נתחיל לדבר לעל זה, נפסיק לפחד כל כך. כל אחד פוחד על הגב שלו, שאם יגידו לו משהו הוא יעוף החוצה.

הגיע הזמן לעשות תיקון, ואתה אומר שלא כדאי לדבר על זה, אז על מה אתה רוצה לדבר? האם להמשיך ללטף אחד את השני?

טוב, בסדר.

תלמיד: מנקודת המבט של המערכת, מה עוזר יותר לחלשים בעשיריות, האם כשהחזקים מנסים למשוך אותם, או כשהחזקים מתחברים ביניהם?

שהחזקים מושכים את החלשים.

תלמיד: לפי העיקרון "הפוסל במומו פוסל", איך אפשר להגיד לחבר שהוא עושה חור בסירה?

אנחנו צריכים להגיד את זה. אם בזה תלוי התיקון של כולנו, אז ודאי שאנחנו צריכים להגיד.

תלמיד: איך?

באיזושהי צורה.

תלמיד: האם להגיד אחד על אחד, כמה חברים, יש עיקרון שצריך לפעול לפיו?

זה לפי המצב.

תלמידה: מה זה בדיוק שאני עושה חור בסירה?

את עושה חור בסירה בזה שאת לא נותנת לחברות שלך להתחבר ביניהן כדי לבנות את הסירה כך שכולה סגורה.

תלמידה: איזה פעולות צריכים לעשות בעשירייה בשביל לכסות החור שזיהינו?

חיבור, אין יותר. חיבור ותפילה.

תלמידה: אם אנחנו שומעים ממך וממקובלים בכל הדורות שיש תנאים קבועים של מעשר, שיעורי בוקר, להיות נשוי, לעבוד, למה צריכים בכלל לקיים דיון בעשיריות על זה?

אל תקיימו, רק תעשו את הפעולות האלו. אבל דיונים, לקיים או לא, באיזו צורה, באיזה היקף, זה לא חובה.

תלמיד: האם העובדה שאנחנו לא מקימים עשיריות גברים חזקות כמו ששמענו מהשיחה לא מעכבת אותנו?

לא.

תלמיד: יהודים היו 400 שנה במצרים, עשו שם עבודה קשה מאוד כדי לצאת מגלות לחירות, מרצון לקבל על מנת לקבל להשפעה, ולא הייתה שם דרישה לערבות. יצאו ממצרים, אחרי זמן קצר הגיעו להר סיני ופתאום יש דרישה לערבות, "או שאתם מתחברים כאיש אחד בלב אחד, או שפה מקום קבורתכם". אחרי יציאת מצרים, אחרי שיצאו מהאגו, הם עדיין לא היו מחוברים. התשובה של העם הייתה "נעשה ונשמע". "נעשה", הם כבר עשו את זה במצרים, גילו את היצר הרע ועשו צמצום. אבל יש פה גם חידוש, "נעשה ונשמע". "נשמע" עוד לא היה במצרים, על פני הצמצום שאנחנו שומרים, לא נותנים להשתמש בכלים דקבלה לבנות כוונה על מנת להשפיע, דרך חיבור לבורא. כלומר הערבות הרוחנית מתחילה מבניית הכוונה. האם זה נכון?

כן.

תלמיד: אז מה יהיה איתנו?

מה זה מה יהיה איתנו?

תלמיד: אנחנו עוד לא יצאנו ממצרים אפילו, בעשירייה אני מתכוון. יש כמה חברים שאומרים שעבודה פנימית היא קשה. אני יכול להתקשר, לבוא לשיעור, ואתמול הייתה לנו סעודה, הכול טוב ויפה, ישבנו, דיברנו, אבל עדיין אנחנו לא שם. מה יהיה איתנו?

למה שאתם מגיעים, זה מה שיהיה.

תלמיד: אני שמעתי שחבר לא חייב לקיים.

מה?

תלמיד: מדברים על מסגרת מסוימת, ואם חבר לא עומד בה, אז הוא לא חייב לקיים. במה הערבות אם הוא לא מקיים?

אני לא יודע.

תלמיד: זאת הבעיה שלנו. אנחנו צריכים להחליט מה כן לקיים. אם חבר בוחר לקיים נגיד 30%, הוא צריך לעמוד בזה במאה אחוז, ועל זה צריכים לשים את הדגש.

כן.

תלמיד: אז לא תהיה בעיה. אנחנו לפחות יודעים איפה כל אחד נמצא, למה הוא מחויב ואנחנו ערבים במחויבות שלנו. נגיד שחבר מחויב בינתיים ב-30%, אבל אם הוא במאה אחוז בזה, אז אני איתו בלב שלום. אבל אם הוא לא מחויב לפי המסגרת שלו, לא חייב לקיים כמו ששמעתי, אז הוא לא מחויב בכלום, לכן איך אני יכול להיות ערב לו. על זה צריך לתת את הדעת.

צריכים לחשוב.

תלמיד: האם קיום חוק הערבות נעשה בצורה סגולית? נניח, כמו שהתחייבתי לקיים עשרים אחוז ואני באמת מקיים במאה אחוז את העשרים אחוז, אז האם קיום החוק או אי קיומו, זה כבר חוק ערבות?

לא, אין דבר כזה.

תלמיד: שאלה לגבי "כל הפוסל במומו פוסל", כאשר אני עם טענות כלפי החבר ש'קודח חור', ולא משנה מה אני מתאר לעצמי בזה, כי אני פוסל לפי התכונות שלי, אז האם אפשר להגיד שתמיד אני לא צודק בטענות, אבל אם הקבוצה טוענת שהחבר 'קודח חור' אז זה תמיד נכון?

האם אפשר להתייחס לכלל זה כמעשה?

כן, כן.

תלמיד: בהכנה שמענו קטע של רב"ש שאומר, שלא כל אדם יכול לעבוד בתוך עצמו, וזה משמעותי כי אז אדם לא יכול להתפתח מתוך הכוחות של עצמו בלבד, אבל האם הוא כן יכול להיות בדרך איתנו, ואיך הוא מתקדם?

בזה שהוא שומע את הסיכומים, הבירורים שלנו, ואומנם שהוא לא מסוגל להגיע לסיכומים ובירורים האלו בעצמו, אבל הוא מקבל אותם מאיתנו.

תלמיד: הוא שומע את זה ומנסה להסכים עם זה?

כן.

תלמיד: כל עוד זה עובד כך זה מצוין, אבל מגיע רגע בכל שלב בעבודה, שמתחילה להיות התנגדות.

כן.

תלמיד: הוא לא יכול לעבוד עם עצמו, והוא צריך לקבל עזרה, אחרת הוא מאבד בהדרגה את היכולת שלו להיות בקשר פנימי עם אותה עשירייה, אם הוא לא יכול לעבוד עם עצמו, איך תומכים באדם כזה? אם זה כך, הוא פשוט יפלט.

נכון, הוא עלול.

תלמיד: אנחנו מגיעים למצבים שחברים לא יכולים לעבוד עם עצמם, לא יכולים להתגבר, לא יודעים איך, לא מצליחים להתרומם, ומתוך הערבות אנחנו מרגישים מחויבות לעזור להם באופן כלשהו, ולכן כל השאלות והדיונים מתחילים סביב אותם חברים שמאבדים עוצמה, מאבדים כוח, ואנחנו רוצים לעזור להם אבל אנחנו לא יודעים איך.

איך לתמוך בחבר שהוא עצמו לא יכול להתגבר, איך צריך לפעול עכשיו כדי להחזיק אותו על הגב כל הזמן וללכת אתו, איך נעשית העבודה מול חברים כאלה כי זה מגיע לכל אדם באיזשהו שלב.

צריכים להראות להם מה זה נקרא "חוק הערבות", באופן שיראו שאנחנו כן מקושרים.

תלמיד: אז אנחנו מחזיקים את אותו חבר בתוך העשירייה, למרות שאנחנו מחשיבים אותו לחלש?

כן.

תלמיד: מתי זה נקרא שאדם 'קודר חור', ומתי זה עדיין לא נחשב?

כשחבר עושה פעולות שגורמות לפירוד זה נקרא שהוא ממש עושה חור בפועל. וכשהוא נמצא בהשתתפות פסיבית זה לא נקרא ש'קודר חור'.

תלמיד: אם נמצאים בעשירייה חבר אחד, שניים, או שלושה במצב זה, האם זה פוגע בהתקדמות של העשירייה?

כן, העשירייה צריכה להשלים את מה שהם לא מסוגלים.

תלמיד: ולאחר שמבררים את השאלה "האם הוא פוגם בחיבור", יכול להיות שהוא חלש אבל הוא לא פוגם בחיבור, אלא הוא פסיבי כמו שאתה אומר.

אז תשאירו אותו בטיפול.

תלמיד: האם העשירייה או הוא צריכים לחשוב שהוא עושה חור בסירה?

זו בעיה, מה זה נקרא לעשות חור בסירה? אם הוא פועל נגד חוקי החיבור אז ודאי, אבל אם הוא רק משתתף באופן פסיבי, לא לכאן ולא לכאן אלא איך שיוצא לו, אז זה נקרא שהוא לא עושה נזק.

תלמיד: אם למשל יש חבר או שניים שלעולם לא יגידו משהו רע נגד חיבור, אלא רק דברים טובים, ואמנם הם לא מגיעים כל יום, לא נמצאים פיזית כל הזמן, אבל אני לא מרגיש שהם מעמסה עלי, אני לא מרגיש שהם מכבידים על החיבור, ואם אני חושב עליהם אני מרגיש שכל דבר קטן שהם נותנים זה כבר לטובה.

ויש חברים חזקים, אבל הם בעלי עביות חזקה והם גורמים להרבה רעש פנימי בתוך המבנה הזה של העשירייה. ואני לא יכול להגיד שהחבר הזה פוגם יותר בחיבור מאשר חבר אחר, יש פה שני כוחות שפועלים, יש הרבה 'פיצוצים' דווקא בין חברים שהם מאוד חזקים וצריך איכשהו להתגבר. השאלה היא האם זה פוגם בחיבור כשיש ביניהם התנגשות? איפה הנקודה בה זה נחשב לחיבור טוב, ומתי זה נגד החיבור, וזה רע?

זה לפי התוצאות, יכול להיות שהם מתפוצצים אבל ממש נמצאים במפגש זה עם זה.

תלמיד: אני מרגיש שדווקא בגלל שיש עוד חברים בעשירייה וגם אם הם פסיביים, הם תורמים ליציבות בין שני הכוחות האלה שפוגשים אחד את השני, צריך את הכמות הזאת שהיא בצורה פסיבית משפיעה על העשירייה להחזיק מעמד גם במקומות האלה שיש בהם גלים חזקים, הם מייצבים את הסירה איכשהו.

כן, אנחנו רואים את זה מהמעשים, ממעשי ה'.

תלמיד: אם היו רק שניים שהתפוצצו אז לא היה נשאר כלום, אבל בזכות שיש עוד כאלה, הם בכל זאת מחזיקים את המבנה.

כן.

תלמיד: איך אדם שנמצא שלב לפני כניסה לרוחניות רואה את החברים שלו בעשירייה?

הוא רואה שהם נמצאים ברוחניות בכל מיני צורות של קשרים ביניהם.

תלמיד: האם הכוונה שהוא רואה אותם ברוחניות עוד בשלב שהוא לפני הכניסה לרוחניות?

הוא רואה אותם ברוחניות לפני שהם קשורים ביניהם.

תלמיד: האם העניין של 'לדון לכף זכות' הוא כלל רוחני?

כן.

תלמיד: איך אני יכול להשתפר או להתקרב יותר לכלל הזה?

תשתדל, תתפלל, תבקש תיקון.

תלמיד: וברגע שאני מתרחק מהכלל הזה, אני בעצם פוגע בעשירייה?

בטוח.

תלמיד: יש חברים בעשירייה שכרתתי איתם ברית לקיים כל מיני פעולות, ואם חבר לא עושה את מה שסיכמנו אז אני יכול לראות את זה כחור בסירה. ויש חברים בעשירייה שבפירוש לא התחייבו לכלום מלכתחילה, אלא רק הסכימו להיות בסביבתם של חברים שמבצעים, אז למה לראות אותם כעושים חור בסירה? הם לא התחייבו, הם לא הבטיחו.

גם אתה לא מתחייב כלפיהם.

תלמיד: אני מתחייב כלפיהם, אני מתחייב לתת להם דוגמה, ליישם ולתת להם דוגמה בכל מה שאנחנו לומדים. לא לבקר אותם, לא לדרוש מהם, לא לחייב אותם אלא להיות דוגמה. זאת פעולה מאוד אקטיבית וזה מה שאתה לימדת אותי לעשות לאורך השנים, וזאת המחויבות ובזה אני ערב להם, הם לא ערבים לי.

כן.

תלמיד: למה לי לראות שהם עושים חור בסירה?

לא על זה מדובר.

תלמיד: נכון, לכן אני חוזר על השאלה. אני יכול לראות מי שעושה חור בסירה, יש שלושה, חמישה חבר'ה אצלי בעשירייה שהתחייבו, לדוגמה, אני התחייבתי להגיע לשיעורי בוקר באופן קבוע, אם אני לא מגיע או אפילו מאחר, או אפילו יושב בלי כוונה בתוך השיעור, זה גם חור בסירה, כי יש לי איתם הסכם. אבל עם חברים שאין איתם הסכם, אני לא יכול להסתכל עליהם כאילו הם עושים חור בסירה.

כן.

תלמיד: מקובל ככה לראות?

כן.

תלמיד: אז אותם חברים שאין להם התחייבות, נמצאים בסירה?

אתה צריך לשאול מי הם, ואיך סופרים את האדם, במה הוא נמצא בסירה או לא?

תלמיד: הוא אמר שבין חלק מהחברים יש ערבות, וחלק לא התחייבו. אז אם הם לא התחייבו, ולא נמצאים בערבות, הם בסירה או לא בסירה?

כביכול לא.

תלמיד: אתה נותן לנו הרבה עצות פנימיות, לבנות קשרי אהבה בינינו. אמרת שאהבה אמיתית זה שאני רוצה ומסוגל לקבל התחייבויות שיש לחברים שלי, ולבצע אותן בעצמי. זה נשמע מאוד גבוה, ואם רוצים להתחייב לזה, המימוש לזה הוא בעשירייה. האם אני מצידי מסוגל בעתיד לקיים כזה תנאי כלפי חבר שלא מגיע לשיעורים?

לא.

תלמיד: אם כך אני מבין, שלקיים את כל התנאים של הקשר הפנימי, מתחיל מזה שאנחנו מקיימים את המסגרת של השיעורים, וכל התנאים, ואז זה מתחיל?

כן.

תלמיד: בשביל לאזן את הדיון פה, חבר שהשקיע המון שנים, ונתן את כל הכוחות והערבות שלו לחברה, ואנחנו לומדים שאין צדיק אשר לא נפל. עכשיו, כשהוא נפל, והבורא סידר לו את הנפילה הזו, שהוא לא יכול לשלם מעשר, שלא מגיע לשיעור, איזה מצב כזה או אחר. אז עכשיו אנחנו אומרים "טוב, עכשיו הוא קודח חור בסירה, והוא לא מקיים את הברית," או שדווקא עכשיו זה המקום שלנו לתת לו חזרה את הערבות, אחרי שהוא השקיע בקבוצה את כל השנים שלו?

מה שתחליטו.

תלמיד: אז לגבי הדרך לקבלת החלטות. האם קבלת ההחלטות, שאנחנו מדברים עכשיו על המשך התיקון שלנו קדימה, קבלת ההחלטות שאנחנו צריכים לקיים, יש שתי מגמות. מגמה אחת יש חוק, חוק ובל יעבור, חוק שנקבע על חוקי הטבע, חוק שקבעו מקובלים, ולפי החוק הזה צריך ללכת, ויש מגמה שנייה, שאנחנו צריכים לבחון את עצמנו לפי הניסיון והמציאות, לפי איך שהמציאות נפתחת לפנינו. בואו ננסה, נעשה ככה, ננסה ככה, ונראה איך נכון להתקדם, לפי התנאים הקיימים, לפי המציאות כרגע. באיזו מגמה יותר נכון לעשות את הבירור?

עוד פעם, בבקשה.

תלמיד: כשאנחנו צריכים לקבל החלטות יש שתי מגמות, מגמה אחת, חוק נתן ולא יעבור. יש חוק שמגיע מלמעלה, חוקי הטבע או חוקים שאנחנו רואים בהיסטוריה שכך מקובלים החליטו. והמגמה השנייה אומרת, וגם אתה אומר לנו כך לפעמים, תנסו, תעשו, תבדקו, תראו מה נכון כרגע לכם כקבוצה, לפי המציאות, לפי מה שנפתח לפנינו.

אבל לפעמים המגמות האלה מתנגשות. אז לפי מה לעשות את הבירור, על מה לשים את המשקל, לפי החוק, או לפי בואו ננסה ונראה מה יותר מתאים לנו?

לפי החוק, נשמע שלפי החוק, אנחנו צריכים להשתדל לבצע.

תלמיד: ברמת המקרו, כשאנחנו מסתכלים קדימה על התפתחות האנושות לעבר התיקון, לפי מה שבעל הסולם כותב כאן, שלפורקי עול שמפילים את כולם מצד אחד, ומצד שני ערבות בסוף זה לא רק בישראל, אלא בעולם כולו.

לגבי ההתקדמות לתיקון, האם ההתקדמות צריכה להיות בתוך קבוצה סגורה, שזה אומר יש חוקים, יש את חוקי הערבות, מי שמקיים אותם נכנס לתוך החברה הסגורה הזו, כדי שחלילה לא יכנסו וירוסים, שחלילה לא יהיו פורקי עול שיפילו את החברה?

או שאין גבולות, זו קבוצה פתוחה לכולם, אפשר להיכנס, אפשר לצאת, זה פתוח לכולם, מתפשטים. אני מדבר על ההתקדמות של האנושות קדימה. איך התהליך הזה צריך להתקדם?

נגיע ונראה.

תלמיד: אז שוב, בדיוק לשם זה חוזר, אם "נגיע ונראה" זה אומר שאין חוק, זה אומר שמתוך ההתקדמות שלנו אנחנו מגלים כל פעם מה נכון.

יש חוק, אבל אנחנו לא מרגישים, לא מבינים, ולא מחויבים לקיים.

תלמיד: אז בעצם אנחנו מגלים את חוקי הטבע, ואת חוקי המקובלים רק מתוך ההתקדמות שלנו, ולא מתוך זה שסודר לנו?

לא.

תלמיד: אנחנו לא יכולים לשבת ולהגיד "זה החוק וככה צריך לעשות", אלא רק מתוך העבודה, מתוך ההתקדמות, אנחנו מגלים את החוקים?

אמת.

תלמיד: אנחנו מדברים על ערבות, ואני שומע מחברים על עניין המסגרת, ועל כל הפעולות הפיזיות שאנחנו מחויבים להן כדי להגיע לרוחניות. דווקא לגבי הערבות הפנימית, עד כמה העבודה של פתיחת לב בעשירייה, של התקרבות פנימית בינינו, משפיעה על בניית עשירייה חזקה, ועל החוזק של החברים, על הערבות בינינו? כי דווקא בזה רב"ש לא נתן לנו חוקים ברורים איך להגיע ללשמה.

אז מה אתה רוצה לשמוע ממני?

תלמיד: איך אפשר למדוד ערבות כזו בתוך העשירייה?

בינתיים בצורה יחסית, שאנחנו בדרך, אבל לא בצורה הסופית, האמיתית.

תלמיד: אמרת באחד השיעורים האחרונים שאהבת חברים היא הפתח לאור העליון.

כן.

תלמיד: איך להגיע יחד לפתח הזה, איך אני אהיה ערב לחברים שלי שאני באמת לא אפגום, אלא רק אוסיף?

נראה כשנגיע.

תלמיד: איזו ערבות אתה כמורה רוצה לראות בינינו?

שלמה.

תלמיד: כלומר?

הרב: שהיא אהבה שלמה, חיבור שלם עם כולם, ועם הבורא יחד.

תלמיד: איזו ערבות יש למקובלים?

ערבות, כמו שכותב בעל הסולם.

תלמיד: מי עושה את החור בסירה, חבר, או הבורא עם הידיים של החבר?

ודאי שהבורא עושה את כל המקרים והמצבים שעליהם יצמחו המקרים.

תלמיד: אז אם אני רואה ככה את החבר, בעצם אני זה שעושה את החור בסירה.

אני לא מבין את זה ככה, חבר זה חבר.

תלמיד: לאיזה חיסרון האדם חייב להגיע כדי להגיע לחיבור, איך האדם ירגיש שהוא כבר הגיע לחיסרון הנכון לחיבור?

שרק את מה שנמצא לפניו, הוא חייב לעשות, ולא יותר.

תלמידה: אני מרגישה שלהתמקד בדיון הזה בכל החברים שמגיעים ללימוד, או לא מגיעים ללימוד, מייצר כל מיני אתגרים וכל מיני דינמיקות בתוך העשירייה. האם זו הפעולה הנכונה שבה נכון להתמקד עכשיו, או שאולי עלינו לחזק את כל החברים?

אנחנו צריכים להתמקד בזה על מנת לגרום לחיזוק הקשר בין החברים.

תלמיד: אמרת שיש לעמוד בכל רגע על המשמר, ולהרגיש שאני נמצא במרכז העשירייה. האם ניתן להסביר מה זה מרכז העשירייה בשבילי, ומה זה אומר שאני עומד שם במרכז העשירייה?

זה אומר שאתה צריך לחבר בתוכך את כל הכוחות של העשירייה, ולהרגיש את עצמך אחראי על מצבם.

תלמיד: אנחנו גם התחלנו בירורים ויש לי שאלה, כדי להחליט אם חבר הוא חבר בעשירייה או לא, צריכים להיות קריטריונים ברורים. קריטריונים כאלה צריכים להראות בעין או כמו שאומר חבר אחד "אני צריך להאמין למעלה מהדעת שחבר עושה הכול", ואני לא רואה שהוא מתאים לקריטריונים, אבל אני מאמין מעל הדעת שהוא כן מתאים.

אין לי תשובה.

תלמיד: אבל בלי קריטריונים שנראים לעין, אין טעם בכלל להתחיל בירורים כאלה.

אז אל תתחיל.

תלמיד: אם אני עומד במרכז העשירייה אני רואה את כל החברים שנמצאים בחיבור בשלמות, זה נקרא שאני נמצא במרכז העשירייה?

כנראה.

תלמיד: אני יכול להיות במקום הזה או אני צריך רק לשאוף להיות במקום הזה כל הזמן, אני מצדי?

אתה יכול.

תלמיד: אני לא צריך פה את עזרת הבורא?

ודאי שכן, אתה חייב את עזרת החברים ועזרת הבורא.

תלמיד: כשאני לא נמצא במקום הזה שאני רואה את כולם בשלמות, יש חיסרון, ואני לא מצליח לכסות על כל מה שקורה בעשירייה באהבה, אני לא נמצא במרכז העשירייה, מה אני צריך לעשות פה, מה מונע ממני?

להצדיק אותם.

תלמיד: כן אבל אין לי כוח להצדיק אותם. על מה אני צריך להתגבר או מה אני צריך לעשות כדי שאני אוכל להצדיק אותם? בלהצדיק יש לי חלק של החברים צריכים לפעול, לעזור לי להצדיק אותם, ויש חלק שאני צריך לעשות כדי להיות מסוגל להצדיק אותם. אז אני מחפש איפה נמצא מה שאני צריך לעשות?

אתה צריך לתאר את המצב כאילו שהוא כבר קרה, ואז - איפה אתה תהיה.

תלמיד: מה זה אומר שהוא כבר קרה?

שכבר נמצא במציאות .

תלמיד: נניח שאני רואה חברים שלא מקיימים את המסגרת ואני אתאר את המצב שהם כן נמצאים במסגרת הזאת?

אז נעזוב.

תלמיד: זה כן מה שאני מחפש, אבל זה לא סתם "הוקוס פוקוס", של אני אעצום עיניים ואדמיין את זה כמו איזה טיול שאני הולך לעשות מחר, מה זה דורש ממני באמת?

זה דורש ממך לקחת על עצמך כל אותם התנאים שאתה תהיה חייב לקיים אותם כדי שהם יהיו במרכז העשירייה והם יהיו בחיבורים.

תלמיד: אני יכול בכוח המחשבה, בכוונה שלי להביא את כולם להיות במצב האידיאלי הזה שאנחנו מדברים עליו כל השיעור עכשיו?

כן.

תלמיד: ואני צריך למשוך כוחות מהעשירייה לזה?

לא, רק את עצמך.

תלמיד: ואני יכול גם מעבר לדוגמה שאנחנו אומרים כל הזמן לתת לחברים, יש את מה שאמרת עכשיו, יש עוד משהו שאני יכול לעשות כדי לקדם את החברים?

לא.

תלמיד: אם נתתי דוגמה מקסימאלית נשארת לי העבודה שעכשיו תיארתי, ואם לא עשיתי מספיק ממנה? אם עדיין אני לא רואה אותם אז לא עשיתי מספיק מהעבודה הזאת?

כן.

תלמיד: החברה נמצאת עכשיו בבירורים מאוד רציניים ומרגיש לי שיש הרבה מאוד חשבונות, חלק מושכים לכאן, חלק מושכים לכאן, מה החשבון היחיד שצריך להיות לחברה במצב כזה, האחד שיוביל אותנו נכון?

אחד שמביא אותנו לחיבור הנכון, שאנחנו נהיה מחוברים בינינו ועם הבורא בגוף אחד.

תלמיד: אבל אנחנו לא יודעים מה זה בדיוק וכל אחד רואה את החיבור הזה כנראה בצורה שונה.

אז בואו נשתדל להיות בחיבור הזה יחד כולנו ככל האפשר להבין ולבצע, ואז נראה עד כמה טועים או לא.

תלמיד: שואלים הרבה על עשיריות חלשות שיש בהם חורים, אני רוצה לשאול על העשירייה המושלמת, העשירייה שכולם מגיעים לכל השיעורים, כולם עושים את כל הפעילויות, משלמים הכול, יש להם כל יום סעודה, כל יום תפילות, מושלמים, מחוברים, מתחבקים כל היום, מתנשקים כל היום. למה שהבורא ייהנה מעשירייה כזאת?

כי הם קרובים אליו.

תלמיד: הם בתוך עצמם, רק סביב עצמם, מדברים על עצמם, משבחים את עצמם, מתחבקים אוכלים כל היום סעודות, במה הם קרובים אליו?

בזה שהם דואגים כל אחד לחברו וכך מושכים כל אחד את חברו למרכז החיבור.

תלמיד: הם כבר נמצאים במרכז חיבור, ומסביבם יש אנשים חלשים, אנשים סובלים, בעיות, טילים, מלחמות, והם רק סביב עצמם, מה שקורה בכלל לא מעניין אותם, הם שמחים רוקדים שרים, מסביבם סבל מלחמות, הבורא נהנה מהם?

לא, הבורא לא נהנה.

תלמיד: אז מה זה עשירייה שהבורא נהנה ממנה?

שהיא עושה בדיוק את רצון ה'.

תלמיד: אז הם עושים את כל מה שאנחנו תמיד אומרים. מה זה אומר שהם עושים את מה שהבורא רוצה?

אני אומר לך שזה לא מה שהבורא רוצה.

תלמיד: אז מה הבורא רוצה?

הבורא מחפש אהבה שתהיה בין הנבראים.

תלמיד: בינם הם מרגישים שיש אהבה.

לא, אין דבר כזה, אתה לא יכול סתם להוסיף לזה כמו למשל בזמן הבישול אתה בודק אם חסר מלח או לא חסר.

תלמיד: בעשירייה שלנו באמת יש איזשהו שיפור גדול בערבות בינינו, בתנאים שלנו, בנוכחות, בכל התנאים שיש, ובאמת המון התפעלות מזה. עכשיו גם להמשיך מה החבר אמר על פתיחת הלב בעשירייה. ביום ראשון יש יום איחוד, האם אתה יכול לתת איזה טיפ, למה אנחנו רוצים להתקדם בעשירייה שלנו?

לאהבה.

תלמיד: ואיך להגיע לאהבה הזאת, איזו פעולה צריך?

לעשות כל מיני פעולות שבסופו של דבר מגדילות את האהבה בינינו.

תלמיד: וזה גם עוזר לנו באהבה כלפי הבורא?

כן.

תלמיד: האם היום האיחוד עוזר לנו להתקדם להגיע לכנס שלנו?

כן.

תלמיד: שאל אותך חבר, על אדם לפני שהוא נכנס לרוחניות, מה הוא רואה ומה הוא יודע, וענית לו שהוא רואה את החברים שלו שהם ברוחניות עוד לפני שהם רואים את זה, למה התכוונת, מה חסר להם ברגע הזה כדי להיכנס לרוחניות? כי הוא רואה שגם הם לפני רוחניות, שהם ברוחניות אבל לפני שהם יודעים את זה, מה המצב הזה?

המצב הזה, זה קבלת עול מלכות שמיים. מה שלא יהיה, הבורא הוא למעלה מזה.

תלמיד: זאת אומרת זה המצב שהם כולם באותה דרגה ומהנקודה הזאת הם צריכים ביחד להיכנס לעול מלכות שמיים?

כן.

תלמיד: האם אפשר להגיע לרוחניות בלי לקיים את המצוות המעשיות?

לא.

תלמיד: מה ההבדל בין חבר שמגיע שלושה שיעורים בשבוע בימים קבועים לבין חבר שמגיע שלושה שיעורים בשבוע בצורה רנדומאלית? האם המסגרת החלקית צריכה להיות מוגדרת?

כנראה שכן.

תלמיד: יש חבר שעל הנייר רשום שמגיע כל השבוע, אבל בפועל מגיע לשלושה או ארבעה ימים. האם כדאי לו להשאיר את השאיפה לשבע ובפועל ככל שיצליח, יצליח?

זה מאוד תלוי בעוד סיבות.

(סוף השיעור)