שיעור בוקר 16.12.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

קרובים לבורא בזמן הירידה:

קרובים לבורא בזמן הירידה – קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: "קרובים לבורא בזמן הירידה", קטעים נבחרים מן המקורות.

איך אנחנו יכולים להתקרב לבורא? זאת בעצם כל העבודה שלנו בעולם הזה, ובכלל בכל העולמות. במידה שאנחנו מתקרבים לבורא אנחנו כביכול עולים בסולם המדרגות, 125, חמישה עולמות, שכל עולם כלול מחמישה פרצופים, וכל פרצוף כלול מחמש ספירות. ואז אנחנו עולים 125 ספירות מהמצב שלנו התחתון ביותר עד למצב העליון ביותר שלנו. זאת העבודה שלנו שאנחנו צריכים לבצע.

חלק מהעבודה הזאת אנחנו עושים בזמן שאנחנו נמצאים כאן, ב"זמן ההכנה", מה שנקרא, בעולם הזה וחלק מזה אנחנו מבצעים כבר שאנחנו נמצאים בצורה אחרת, בעולמות עליונים.

זה תלוי בסוג הנשמה, עד כמה שהיא צריכה את העולם הזה כדי לעלות במדרגות הרוחניות, עד כמה שהיא צריכה דווקא להיות בעולמות עליונים כדי לעלות, אבל בכל זאת, הנטייה שלנו, התנועה שלנו, העבודה שלנו היא כל הזמן להשתדל להיות בעליות לקראת הבורא. וזה תמיד ביתר החיבור.

על פני הרצון לקבל האגואיסטי שמתגלה ועל פני זה שאנחנו מרגישים את עצמנו כל פעם עוד יותר מרוחקים מקודם, כי "כל הגדול מחברו", כל הגבוה במדרגה, "ייצרו", היצר שלו יותר גדול, ואז הוא מרגיש את עצמו שעוד יותר מנותק מהקבוצה, מהחברים, ויש לו יותר אפשרות לעשות מאמץ ולהתקדם.

יחד עם הקבוצה שלו שמתרחבת, הם מתחילים להרגיש עד כמה שהם כלולים גם מיתר הקבוצות, וכך אנחנו צריכים לא לאט להתחיל לעבוד על זה שאין עשירייה בפני עצמה, אלא כל העשיריות שלנו הן תלויות זו בזו, ועשירייה נמצאת בירידה, נמצאת בעלייה, או לא מרגישה באיזה מצב שהיא נמצאת, זה תלוי בסביבה. הכול תלוי בסביבה.

אנחנו לומדים, יש השפעת הסביבה על האדם, אז השפעת הסביבה על כל עשירייה זה יתר העשיריות. אז אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו מרימים את כולם, איך אנחנו משפיעים לכולם. ואם העבודה שלנו בלהתקרב לבורא, והאלמנט היסודי בזה, התא שאין פחות ממנו זה עשר, אז אנחנו צריכים לראות איך אנחנו משפיעים, כל עשירייה ועשירייה, על כל העשיריות כדי שאנחנו נתחיל להרגיש את עצמנו בתלות ההדדית.

למה אני מדבר על זה עכשיו? כי בכנס התחלנו להרגיש השפעה הדדית זה על זה, וזה טוב, סימן שאיכשהו נכנסנו למצב החדש. כי לפני הכנס דברנו רק על העשירייה, ואפילו לא לחשוב על עשיריות אחרות, אלא רק להתכלל, להתכנס בפנים, בתוך העשירייה, ועכשיו אנחנו צריכים בכל זאת לראות כמה אנחנו נמצאים בתלות הדדית בין העשיריות ואיך נתקדם.

כל העבודה הרוחנית שלנו היא "להקים שכינה מעפר" מה שנקרא. השכינה היא הקשר בינינו, זה הגוף הכללי של אדם הראשון שנשבר לחלקים, ואנחנו צריכים בכוח שלנו ובתפילה לבורא, בלבקש ממנו את כוחות החיבור, שאנחנו רוצים להתקרב ולהתחבר, אנחנו מבקשים ממנו שייתן לנו כוחות ויעשה את הקשר הזה עלינו וכך אנחנו "מקימים את השכינה מעפר", מה שנקרא. מקרבים את הכלים השבורים ביניהם, למרות שכולם שונים, וכל פעם השבירה, האגו מתגלה בהם יותר ויותר, עד כמה שאנחנו מסוגלים להתגבר על הפירוד ולהתחבר.

לכן יוצא כאן שהבורא מרחיק בינינו יותר ויותר, נותן לנו הכבדת הלב, נותן לנו את הרגשת החושך יותר, וזה בעצם מאותה השבירה שהייתה לפנינו, שבירת הכלי דאדם הראשון. ואנחנו צריכים כל פעם לעבוד על זה, אין לנו יותר עבודה, רק על זה.

אז ודאי שכדי להתקרב עד שאנחנו מתאחדים "כאיש אחד בלב אחד", זאת אומרת כולנו ברצון אחד, בכוונה אחת, והבורא יכול להתגלות בצורה שלימה ומלאה בנו בכלי מיוחד, אנחנו צריכים להרגיש כל פעם את עצמנו נפרדים ועל פני הפירוד אנחנו מתחברים.

הבורא מגלה לנו כל פעם מִדרגת האפס ירידה גדולה יותר, ואנחנו צריכים לעלות לחיבור גדול יותר, עוד ירידה גדולה יותר, ועוד חיבור גדול יותר, וכך הם שקולים, העביות והזכות. לכן כל פעם העליות גבוהות יותר, אבל זה על פני הירידות שהן עמוקות יותר. לכן "כל הגדול מחברו", שהוא גבוה אז "יצרו", הרצון שלו עכשיו הוא "גדול ממנו". כך אנחנו צריכים להבין שזו ההתקדמות.

כאן אנחנו צריכים עוד להוסיף את תיקון הכוונה. כי הכוונה שלנו היא לא שאנחנו מתחברים, אלא על ידי זה שאנחנו מתחברים בינינו אנחנו רוצים לשמח את הבורא. שאנחנו כמו ילדים, אבל ילדים רוחניים, עושים איזה צעדים, כמו ילד קטן שעושה איזה צעדים כשמכריחים אותו ללכת, אנחנו עושים את זה כדי לשמח את ההורים.

לכן כמו שאנחנו מלמדים את הילדים, שאנחנו שמים את הילד לפנינו, מעמידים אותו לפנינו והוא לא יודע איך לזוז ומה לעשות, עומד מסתכל עלינו ובוכה כי עכשיו הוא ייפול, הוא לא יודע איך להחזיק את עצמו, כך אנחנו מרגישים את עצמנו. אבל יחד עם זה, אנחנו מקבלים הדרכה. איך אנחנו במצבים האלו דווקא "איש את רעהו יעזורו", אנחנו נחזיק זה את זה ואז לא ניפול. ומתוך זה שאנחנו מחזיקים זה את זה אנחנו יכולים גם לבקש מהבורא שיקדם אותנו.

לא כל אחד ואחד מבקש מהבורא שיחזיק אותו, לא ייתן לו יותר ליפול, שייתן לו [להתקדם] מהירידה, שהבורא הרחיק אותו בכוונה מעצמו, כמו שאנחנו עושים כך עם הילדים, אלא אנחנו מבקשים מהבורא קודם כל לחבר בינינו. בחיבור בינינו אנחנו מגיעים למצב שקודם כל מרגישים את עצמנו בביטחון גשמי יחסי, אבל העיקר שאנחנו יכולים לפנות לבורא ולבקש ממנו שיעזור לנו לעשות צעד אחד קדימה.

כך נעשה. כמו שאנחנו אפילו עושים עם הילדים הקטנים, אנחנו לוקחים את הרגל של הילד ושמים קדימה, ועוד רגל קדימה, בידיים אנחנו עושים את זה כדי שהוא ירגיש מה זה נקרא "להתקדם", כי הוא לא יודע איך להתקדם, ושהוא צריך לעשות משהו ברגליים, את זה הוא לא מבין.

כשהחיות נולדות הן כבר מוכנות ללכת, האדם לא. אתם רואים כמה חודשים אנחנו גדלים כתינוקות עד שאנחנו יכולים לעמוד על הרגליים ולעשות צעד קדימה. אנחנו בכלל לא מבינים שאנחנו יכולים, ועל ידי איזו צורה, איזו פקודה לתת מהראש לרגליים ולזוז, רגל אחת ורגל שנייה, זה לא ידוע לאדם.

תראו עד כמה אנחנו לא בנויים לזה, אלא לאט לאט ההורים הם עושים לנו את העבודה. אם לא היו מלמדים אותנו ללכת, היינו הולכים ממש כמו קופים. לכן כאן באדם יש לנו עבודה מיוחדת של הגדולים על הקטנים.

לכן אנחנו אחרי הכנס מרגישים, בכל זאת, שאנחנו נמצאים באיזה מצב פחות בהתרוממות, פחות בנטייה בינינו ולבורא מקודם, ממה שהיה בכנס, וזה נקרא שהבורא הרחיק אותנו ממנו כדי שנעשה מהמצב הזה הנוכחי צעד אליו. אז איך אנחנו היום עושים את הצעד הרציני, ההכרתי בינינו לבורא? קודם כל זה מה שאנחנו צריכים לעשות.

שאלה: הזכרת את הקשר בין בעשיריות. האם הקשר הזה מתרחש באותה הדרך כמו שזה מתרחש בין החברים באותה עשירייה? כלומר, דרך ביטול, ערבות, תפילה?

לא. זה דומה לזה, אבל זה לא בדיוק כך, כי כל עשירייה ועשירייה היא צריכה להיות קודם כל קיימת, חיה בתוך עצמה, ודואגת קודם כל לזה שהיא בעצמה בפנים מלוכדת, מחוברת, מגיעה כל פעם ליתר חיבור. ומתוך החיבור שלה המתגבר בפנים, שזה התנאי הראשון, היא מתחילה עכשיו להתקשר לכלל העשיריות.

היא לא קובעת איזו עשירייה מיוחדת, כי יכול להיות שזה יוצא בצורה לא ישירה. אלא בסך הכול אנחנו רוצים עכשיו להרגיש עד כמה שאנחנו תלויים בכל יתר העשיריות שסביבנו. איך אנחנו בעבודה שלנו מרגישים חוץ מאחריות על זה שאנחנו מקושרים בתוך העשירייה, גם אחריות על זה שאנחנו משפיעים את החיבור שלנו, את הרוח שלנו לחיבור ליתר העשיריות. בינתיים לא כלפי עשיריות מסוימות, נגיד מהאזור שלי, או לפי השפה שלי, אלא אפילו בלי להתקשר אליהם בצורה גשמית. אני לוקח בחשבון את הסביבה הזאת, שאני הגעתי לאיזה חיבור בתוך העשירייה שלי, עכשיו החיבור הזה, ההתפתחות שלו, תלוי גם בחיבור שלנו עם ייתר העשיריות.

העיקר בכל זאת, אני חושב על העשירייה שלי ודואג לה. אבל אני יודע, שכדי להתקדם בחיבור בינינו, בהשפעה בינינו, שרוח השפעה יותר ויותר ישרה בין החברים בעשירייה, אני צריך גם את ייתר העשיריות, שאני משפיע עליהם והם משפיעים אלי. עד כדי כך, שהמרחק שבינינו, חוסר הרגשה שבינינו, שאני לא מרגיש אותם כמו שאני מרגיש את החברים שלי שכבר אני רגיל במשך שנה להיות איתם בעשירייה, אז אני צריך עכשיו להשתדל לגלות, שאני תלוי בהם והם תלויים בי ואנחנו כולנו נמשכים לבורא, שיש בכל זאת קשר בינינו והכרחיות בקשר בינינו. זה, זה, הצעד השני שלנו.

מאיפה כול זה נובע? מהכנס נגיד, מכאלו רגשות, שאנחנו מרגישים שאנחנו יחד יכולים לעשות משהו, יחד כותבים לאנשים, עד כמה שהם מתפעלים מהכנס שהיה, ועד כמה שהם כבר מרגישים שזה מתקרר, ומתאדה, ונעלם בתוך הערפל ואין אותה הרגשה.

לכן אני החלטתי היום לדבר על ה"כיתרון אור מתוך החושך". שזה לא מתגלה לנו כירידה, אלא זה צד שמאל של העלייה הבאה. שאנחנו נכנסים לחושך יותר גדול, לראיית הפירוד יותר גדול בינינו, כדי להתגבר עליו ולהתחבר עוד יותר, עד החיבור, שיהיה מתאים לגילוי הבורא בתוך החיבור, וזה מה שיש לנו. אז לכן לקחתי דוגמה של מקובלים, שהם מספרים לנו איך מלמדים את הילדים הקטנים. שלוקחים אותם ושמים רחוק מאבא או מאמא, והם לא יודעים מה לעשות, הם עומדים על הרגליים אבל איך לעשות צעד קדימה, הם לא יודעים. וכאן אנחנו צריכים לעזור לעצמנו. איך אנחנו עושים, אנחנו אפילו לוקחים רגל של הילד ושמים אותה ככה קדימה ואחר כך את הרגל השנייה, אנחנו מראים לו איך להתקדם, וכך אנחנו צריכים גם לעשות עם עצמנו.

אנחנו צריכים לראות איך הבורא עושה את זה עלינו, אבל בתנאי שאנחנו מבינים את העבודה שלו כמה שיותר, כמה שיותר מתקרבים אליו וכך הוא מראה לנו את הפעולות האלה, שאנחנו צריכים ללכת, פעולות רוחניות, איך אנחנו צריכים להתקדם אליו. והפעולות האלה, אלה לא פעולות שסתם להזיז את הרגל, אלא הפעולה היא רגשית, איפה אני מגלה שהוא רחוק ממני, שאם אני אעשה איזו תנועה עם הרצון שלי, אני אתקרב אליו. רגל, זה חלק מהרצון. רגליים דווקא נקראים מרגלים, שאני מרגיש בהם כמה שאני מתרחק מהבורא, ואז דווקא על ידי תנועות מסוימות, אני יכול ברגליים להתקדם לבורא. זאת אומרת, יש כאן הרבה דברים שכאן, זו ההליכה שלנו הרוחנית.

אני מקווה, שאנחנו נבצע את הפעולות האלה ועוד יותר וכך נרגיש את ההתקדמות, נרגיש גם את הפעולות בפועל, מה עלינו לעשות, איך אנחנו הופכים את המצב הרחוק למצב קרוב, וכל פעם ימין שמאל. מה זה נקרא רחוק וקרוב בשמאל, רחוק וקרוב בימין, וכך נתקדם. אנחנו מתקדמים או מתרחקים מהבורא, על ידי המרחק בינינו, איפה יש לנו את הרגליים האלה, אם אנחנו מתרחקים בינינו, זה נעשים יותר רחוק מהבורא. אם מתקרבים בינינו, נעשים יותר קרוב לבורא, זה לא בדיוק ההתאמה יש לנו בין מה שאנחנו עושים בגשמיות ורוחניות.

התרחקות, התקרבות, התרחקות, התקרבות, כל פעם אנחנו עושים את זה כמו בנשימה, כמו שאנחנו נושמים. אז אנחנו נושמים את האוויר ומוציאים את האוויר, כך אנחנו עושים, סופגים מהרצון לקבל עוד יותר גדול שהיה בשבירה ולא היה מגולה לנו ואז אנחנו מתרחקים זה מזה, אחר כך אנחנו מתקרבים זה אל זה, ובזה לבורא, שנמצא בפנים, בתוכנו. ושוב מתרחקים ושוב מתקרבים ובכאלו נשימות, שהנשימה זה מהמילה נשמה, בכאלו עבודות על הנשמה, אנחנו עושים פעולות שלנו, תנועה שלנו לתיקון. עד כדי כך, שאנחנו נתחיל להרגיש איפה העבודה שלנו, איפה עבודת הבורא, עד כמה שהוא מרחיק בינינו, מכניס לנו אוויר חדש, ועד כמה שאנחנו עובדים נכון עם האוויר החדש הזה. לכן העבודות שלנו הם כאלה.

שאלה: הבורא עושה צעד אחורה ומחכה שנעשה צעד לקראתו. הצעד הזה שהבורא מחכה מאיתנו, כל הקבוצה שלנו בשלמות צריכה לעשות או העשירייה בפרט? הצעד הזה הוא בחיבור בינינו או בתפילה אל הבורא או אפילו, מה עלינו לעשות בשביל שהבורא ייקח את הרגל שלנו ויזיז קדימה?

שאלות יפות נכונות, אבל אנחנו צריכים לעשות הכול, לנסות הכול, שוב כמו תינוק שלא יודע מה לעשות, הוא עומד ובוכה כי הוא לא יודע לזוז והוא גם מרגיש שאם הוא יעשה איזו תנועה, הוא ייפול. וכאן ממש פועלת עליו ההשגחה עליונה. ואנחנו רוצים שהוא יבין את המצב שלו, אנחנו לא מיד עוזרים לו, כי אנחנו רוצים שהוא יהיה בעל הפעולה, בעל התנועה, אותו דבר הבורא איתנו.

ולכן למרות שאנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים בירידה מסוימת, וזה תמיד כך עליות וירידות, עליות וירידות, אז במצבנו אנחנו צריכים לתרגם את המצבים האלו, למידת החיבור בינינו ומידת הריחוק בינינו, עד כמה שהחיבור והריחוק יותר גדולים, ועד כמה שאנחנו יכולים להיכנס לריחוק וחיבור, ריחוק וחיבור, ולבקש מהבורא שהוא יבצע עלינו את הפעולות האלו, כך אנחנו נתקדם יותר מהר, וכך אנחנו נקבע את המצבים שלנו, גם בירידות וגם בעליות. אז בעצם כל הפעולות שלנו הן במה שאנחנו צריכים לעשות בצורה פיזית, בצורה נפשית, בצורה רוחנית, והעיקר, הכול צריך להיגמר בתפילה לבורא. אבל בלי שאנחנו ננסה משהו לעשות אנחנו לא נוכל נכון לפנות אליו. זה נקרא "אין חכם כבעל ניסיון".

אנחנו צריכים גם להרגיש עד כמה שאנחנו נעשים יותר רגישים למרחקים בינינו, קצת יותר או קצת פחות, ולא בזה שאנחנו נעשים ידידותיים, שאנחנו נעשים יפים אחד לשני, לא, אלא יותר רגישים לשינוי המרחק הפנימי בינינו, הכיוון לכוונה היחידה. הרצונות שונים, האופי שונה, הביטוי אפילו שונה, אבל הכוונה לחיבור, היא צריכה לייחד אותנו.

ועוד, שאנחנו פועלים כלפי העולם, אנחנו רוצים לקרב את בני העולם לבורא כי אנחנו שייכים לקבוצה שהיא נקראת "ישר א-ל". ואנחנו קודם כל חודרים לבורא, הוא נתן לנו רצון להתקרב אליו והוא עוזר לנו לממש את הרצון, אבל כל יתר האנושות אין לה כיוון, היא סובלת ולא יודעת מה קורה ואיך הם מגיעים למשהו, איך הם יוצאים מכול המצב הזה.

אתם לא מבינים אולי עד כמה שאנשים בעולם נמצאים בחוסר אונים כי אין להם עתיד.

כל העתיד החומרי שהיה שחשבו להגיע לאילו הישגים, להיות מנהל גדול, להיות עשיר יותר, כך או כך, היום הכול נשבר, כל העתיד שלו. אנחנו צריכים להסביר לבני אדם, לעזור להם להבין מה המטרה הנכונה ואיך אנחנו כולנו שייכים אליה ולכל אחד יש שם מקום ולכן אנחנו מתקדמים יחד. ואנחנו צריכים לעזור להם, לכל העולם.

מה עוד להגיד? חיבור זה העיקר. אולי אתם שומעים שכאן בישראל אנחנו נמצאים כל פעם בבחירות, זאת אומרת, יש כאן אולי עשרים מפלגות, לא שתיים כמו באמריקה, ואנחנו לא יודעים בדיוק במה לבחור. אז כששואלים אותי מה אתה מציע לנו לבחור, או במה אתה בוחר, אני לא יודע מה להגיד. אני אומר שאני הייתי בוחר במפלגה שבאמת פונה לחיבור בין בני אדם למעלה מהכול. "על כל פשעים תכסה אהבה". רק חיבור מעל כל ההבדלים, מעל כל הדברים.

אם יש כזאת מפלגה שרוצה לחבר את כולם, את כל העולם או לפחות את האנשים במדינה, אם יש כזאת מפלגה, אני תומך בה. כי האנשים האלה באמת הולכים יחד עם תוכנית הבריאה, עם החיבור. וכך גם אנחנו, בכל ירידה וירידה אנחנו צריכים לבחור ביתר חיבור.

שאלה: איך אנחנו מחברים את הכבדות שבלב עם הכוונה על מנת להשפיע?

דווקא עם הכבדות שבלב אנחנו יכולים להגיע לחיבור יותר גדול מקודם. כי בלי התוספת הזאת של העביות, של הכבדות, אנחנו לא נגיע לחיבור יותר עוצמתי. לכן אמנם שהכבדות הזאת עכשיו כאילו מפריעה לנו לזוז מהמקום, לכל אחד לקראת החברים בעשירייה, אבל אנחנו צריכים לעשות כל מיני פעולות פיזיות שיעזרו לנו, ואחר כך מהפעולה הפיזית לפעולה הרוחנית. כך לעשות.

לדבר על זה, לקרוא על זה, להשתתף יותר בשיעורים. זה מה שצריכים לעשות. וכך הכבדות תישאר לנו כיסוד, ואחר כך היא מתהפכת, כמה שיש יותר עביות, אחר כך היא תעשה ליותר זכות, עד לזכות כזאת שבה נגלה את הבורא.

שאלה: אנחנו תמיד אומרים שאנחנו עובדים על תיקון הרצון לקבל. אמרת שצריך לתקן גם את הכוונה. חשבתי שכוונה זה משהו קבוע, שכל הזמן רוצה לגלות את הבורא בינינו, הכוונה הזאת של האיחוד. אתה יכול להסביר?

כוונה ורצון אלה שני דברים שונים. אולי זה עדיין לא כל כך ברור לנו, אבל אנחנו צריכים לעבוד בעיקר על הכוונה. בסופו של דבר אנחנו אפילו מחליפים את הכוונה. עכשיו אנחנו לומדים על כוונה על מנת להשפיע. לא חשוב על איזה רצון, לא חשוב על מה, העיקר שאנחנו נהיה מכוונים לחיבור בינינו, ואחר כך לחיבור עם הבורא.

אבל אחרי שאנחנו רוכשים באמת כוונה על מנת להשפיע, זה נקרא "אמונה", והיא למעלה מהדעת, למעלה מהעביות, למעלה מהרצון שלנו לקבל, והעיקר זה כיוון לחיבור, למעלה מהחיבור, שאנחנו מעלים את עצמנו, למעלה מהעביות שלנו.

נניח שיש לנו עביות מסויימת, עלינו מעלייה, עכשיו אנחנו צריכים לעבוד עם העביות הבאה. זאת אומרת, להתחיל לקחת את כל העביות הזאת, מהקטנה, מעביות שורש, א', ב', ג', ד' שבמדרגה שלנו, ולהפוך אותה גם בעל מנת להשפיע. זו כבר עבודה שמגיעה לנו אחרי שאנחנו מגיעים לדרגת הבינה. קודם מלכות עולה לבינה, נמצאת בבינה, זה נקרא קטנות, כלים דהשפעה בלבד, ואחר כך אנחנו מתחילים לעבוד עם הרצון שלנו בעל מנת להשפיע. לקבל בעל מנת להשפיע. ואלה כבר מצבים של גדלות.

אבל עכשיו בשבילנו זה רק "על כל פשעים תכסה אהבה". זאת אומרת, עכשיו אנחנו צריכים להגיע רק לחיבור, לא חשוב באיזה מצבים. רק חיבור. זה נקרא שאנחנו רוצים לעלות לאמונה למעלה מהדעת.

שאלה: התחלת את השיעור היום מעלייה במדרגות וספירות, ודיברת על חיבור בין העשיריות, ועכשיו אמרת שעד שהתדר של החיבור שלנו יהיה כזה שנוכל לגלות את הבורא, האם זה תלוי אחד בשני הזכות בקשר בעשירייה?

הכול מתברר בסופו של דבר בעשירייה הפנימית שלי. אבל כדי לחזק את העשירייה הפנימית שלי, כדי שהיא תכלול את כל היתר, כי בסופו של דבר אני מתחיל לראות שהעשירייה הפנימית שלי מכסה את כל המציאות. שאין יותר מעשר הספירות, וכך שאנחנו סופגים, וסופגים מכל העולם אחר כך, כי זה עדיין לא עכשיו, אז כשאנחנו סופגים מכל העולם את הרצונות, הבעיות, התכונות, מעבדים אותם בתוכנו, ובצורה כזאת אנחנו מתרחבים, בצורה כזאת אנחנו גדלים.

זה יבוא, יתיישב, אין כאן כל כך הרבה מילים, אנחנו נרגיש את זה מהמעשים, מהפרקטיקה שלנו.

תלמיד: אבל דרגת הזכות הזאת שדיברת עליה, מה המינימום הנחוץ בשבילנו כעת?

עכשיו אנחנו צריכים להתעלות למעלה מכל ההפרעות, הבעיות, מהיחסים בינינו שמפריעים לנו להיות בלב אחד. אבל כשאנחנו מעלים את עצמנו, זה לא נקרא שאנחנו מתעלמים מזה, אלא אנחנו מעלים את עצמנו. זאת אומרת, שחשוב לנו החיבור בינינו בין כל הלבבות. וכל מה שיש בכל הלבבות לא צריך להפריע לנו, זה הבורא עושה, הוא נמצא בליבנו, הוא מייצב את ליבנו, ולכן אני מקבל את כל הדברים האלה כנתונים לי, ולמעלה מזה, כמו שכתוב "על כל פשעים", על כל הלבבות, "תכסה אהבה", החיבור בינינו.

שאלה: הרגשת הריחוק זה סוג של שפה של הבורא איתנו. אמרת שברגישות למרחק בינינו, בין החברים, צריך לטפל, איך לטפל בזה?

לטפל במה, בהעלאת הרגישות?

תלמיד: כן. בין החברים, בינינו.

אם אנחנו נעשים יותר רגישים זה לזה, זה טוב דווקא.

תלמיד: דווקא הריחוק?

רגע, אבל כנגד הריחוק אתה צריך להרגיש גם קרבה.

תלמיד: אבל איך? אני ניגש לחבר ומספרר לו על הריחוק שאני מרגיש, שיש בינינו דחייה?

אתם צריכים יחד, כל העשירייה לדבר על זה. תתקשרו ביניכם באמצע היום, מתי שאתם יכולים, או אחרי השיעור, ותדברו ביניכם איך אתם מעלים את עצמכם למעלה מהרגשת הדחייה, הריחוק. שכל הרגשות האלה הם גילוי של יצר הרע שהבורא ברא בכוונה כדי שאנחנו נתחבר מעליו, וכך אנחנו נתקדם. וכמה שאנחנו נעלה יותר, העביות שלנו תהייה יותר גדולה. אם אנחנו לא נוכל להתגבר על העביות של עכשיו, אנחנו לא נוכל לעלות, אנחנו נשאר באותו מצב ואפילו בירידה.

אין ברירה אלא לעבוד כל פעם רק לזכות, רק לחיבור בינינו, כמה שיותר בלב אחד על פני כל ההפרעות שיש בינינו. וההפרעות יהיו יותר גדולות, אם תזכו להפרעות יותר גדולות, אם יש לכם כוח. כי לבורא אין מטרה לזרוק אותכם ממה שאתם השגתם, אלא אם אתם לא ראויים, אם אתם לא מוכנים לחיבור יתר אז הוא לא נותן לכם עביות יתר, ואז אתם לא מתקדמים.

תלמיד: בדרך כלל החברים מפחדים או לא מרשים בכלל לדבר על משהו בסגנון הישיר הזה, אולי רק בעדינות, אבל יש טאבו, לא לדבר על הדברים האלה.

אין טאבו על מצבים רוחניים בתוך העשירייה. עשירייה זה יותר ממשפחה, היא צריכה לדבר על כל מה שיש ביניהם, והכול נשאר בתוך העשירייה. ולכן צריכים להיות בה כמה שיותר גלויים, ורק בצורה כזאת אתם תתחילו להרגיש שאתם נמצאים בלב אחד. הבורא מלכתחילה בוחר באנשים, בוחר בנשמות, כדי שיוכלו להתחבר ביניהם. כי אחר כך נגלה למה הוא עשה את זה, איפה אנחנו נמצאים כל עשירייה ועשירייה במערכת אדם הראשון. אתם תראו את זה, רק עד כמה שכל עשירייה תגלה את עצמה שהיא קיימת כעשירייה נפרדת, אבל שלמה בפני עצמה, כך אנחנו מגלים באמת מי אנחנו.

כי עכשיו, בינתיים אין לנו לעשירייה שום רישום, עדיין אין לנו תעודה, פספורט, אין לנו. אנחנו עדיין לא נמצאים באיזו דמות אחת, שכולנו קשורים יחד, כך שאפשר להגיד על העשירייה הזאת, שאלו כבר עשר ספירות שלמות, שיש להם חיים רוחניים מיוחדים משלהם.

שאלה: לפני שנה אחרי כנס אירופה, המלצת על חיבור בין העשיריות מהארץ לעשיריות בחו"ל. העשיריות של פתח תקווה התחברו עם העשיריות באיטליה ויש לנו קשר איתם באמצע כל יום למשך שעה. לאור ההמלצות שלך לקרוא מאמרי רב"ש ולפי מה שהסברת היום, איך נכון להמשיך את הקשר איתם, אם בכלל?

אני לא הייתי מפסיק את הקשר שכבר נמצא באף מקום עם אף עשירייה, אבל כדאי יותר ויותר להרחיב את זה. ולא רק עם איטליה, אלא דרך הקשר עם איטליה להרחיב עוד יותר את הדברים אם יש לזה זמן וכוח. תנסו, אני לא יכול לדבר על המצב שלכם כי זה מצב פרטי של עשירייה פרטית.

תלמיד: ככל שאנחנו מגלים יותר את הבורא, הוא כל כך גדול וההרגשה היא שאנחנו כאלה קטנים וחסרי משמעות בכל המציאות הזאת בלי יכולת באמת להשפיע באיזו דרך, לעשות שינוי.

אז מה השאלה? איך לעשות צעד קדימה כמו שעכשיו דיברנו?

תלמיד: השאלה היא איך משהו כל כך קטן וחסר משמעות יכול להשפיע על משהו כל כך גדול ונצחי?

אבל זה רק נסתר מאיתנו. אנחנו נצחיים, אנחנו שלמים, אנחנו כוללים בתוכנו את הבורא. אותו כוח נמצא בנו בצורה השלמה והכלי שלנו הוא כלי שמחזיק אותו בצורה השלמה, רק המצב הזה נסתר מאיתנו. ואנחנו מגלים את המצב הזה שאנחנו כולנו עשר ספירות שלמות, שכולנו כוללים את הכוח העליון, הבורא, בתוכנו. שאנחנו נמצאים ברצון לקבל וכולו בכוונה על מנת להשפיע בין כל החלקים שלו, ובחיבור כזה בין כל החלקים הוא גם משפיע אלינו, ואנחנו מתוך החיבור בינינו משפיעים אליו. ומתוך החיבור בינינו אנחנו לאט לאט לומדים איך להשפיע לו. אני לא יכול להשפיע לבורא יותר ממה שאני משפיע לחבר, לעשירייה, לעשיריות. לכן זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'".

אבל באמת אילולא ההסתרה היינו מגלים את עצמנו שאנחנו נמצאים במצב השלם וחוץ מהמצב השלם שום דבר לא קיים. והבורא ברא מצב שלם, ורק אחר כך כדי ללמד אותנו לשלוט במצב השלם הזה, להיות כמוהו, הוא מלמד אותנו כמו שמלמדים ילדים קטנים ללכת. לאט לאט הוא פותח לנו ממש מאפס את היכולת להשתתף בעולם שהוא ברא במצב שהוא ברא אותנו. זה מה שאנחנו עושים.

לכן כל המצבים שאנחנו מגלים הם מצבים שכבר קיימים, זה נקרא "ואכלת ישן נושן", שאת הכול הבורא הכין במדרגות ההכרה, ההבנה, ההשגה וכך אנחנו מתקדמים. הכול לפנינו. וכמו שכותב בעל הסולם, אנחנו באמת יצורים נעלים, מיוחדים, בדיוק לפי הבורא שברא אותנו ואין לנו שום פחיתות אפילו כלפיו, כי כך הוא ברא אותנו, ואנחנו בהשגה שלנו, בהשתתפות שלנו, שהוא עשה הסתרה, דווקא בזכות ההסתרה אנחנו מגיעים למצב שאנחנו דומים לו, שווים, והעבודה שלנו כל פעם מסתיימת בחשיבות בזה שאנחנו נעשים כמוהו, בכבוד, ובזה אנחנו מודים לו על מה שהוא עשה בשבילנו, וגם עד כמה שהוא ידע לעשות את כל התנאים האלה שאנחנו נגיע לדרגה שלו. אנחנו לא קטנים כמו שאנחנו רואים את עצמנו עכשיו, אנחנו הפוכים, אנחנו גדולים ומיוחדים.

שאלה: קודם הזכרת הפרעות למיניהן. השאלה היא, כאשר הבורא נותן לנו מצב שבו הוא מאפשר לנו להרגיש את ההתפעלות מהרצון לקבל לעצמו שאתה כבול בתוכו, מה הדרך הטובה ביותר לעבוד עם ההתרשמות הזאת למען כל האנושות?

אם אני עוד זוכר שזה מגיע מהבורא אז זו עוד לא ירידה. הירידה האמיתית נגמרת בניתוק, שאין לי שום קשר לבורא, אין לי שום קשר, מחשבה, אין לי שום רצון, אבל נשארת לי איזו הזדמנות להתקשר לעשירייה. וכאן אנחנו צריכים להבין למה אנחנו נמצאים גם במצב שהוא מחוצה לרוחניות במדרגה כזאת שנקראת "גשמיות". זה כדי שאנחנו נוכל ליפול לתוכה ולהתחיל מהגשמיות, מאפס, מניתוק מרוחניות, אבל בכל זאת שיהיה לנו מין קצה חוט, חבל, שנמצא אפילו בעולם שלנו. ולכן אנחנו בעולם שלנו נמצאים במערכת, "בני ברוך", הקשר בינינו, העשיריות, השיעורים, כל מיני דברים, שאפילו שאני לגמרי מנותק מהרוחניות, בכל זאת יש לי איזה קשר גשמי לאותה מערכת רוחנית שזו עשירייה, שיעור וכן הלאה. קשר גשמי ישנו, אפילו שאני לגמרי אפול מכל דבר.

כל עוד אני מרגיש את הקשר הגשמי הזה, אני נמצא בו והבורא לא זורק אותי מזה, אפילו שאני הפוך ולא רוצה ושונא ודוחה, בכל זאת אם את הקשר הגשמי הזה עם העשירייה יש לי, סימן שאני נמצא עדיין בירידה, בניתוק, אבל גם הניתוק הוא ניתוק מרוחניות, את זה אין באדם רגיל. ומתוך זה אנחנו מתחילים לעלות.

לכן כתוב "אלף פעם ייפול צדיק וקם". בדרך שלנו עוד נרגיש מה זה עליות וירידות, נפילות מכאלה דרגות גבוהות ועד שאנחנו נופלים לגמרי לעולם הזה, זה נקרא "שמעון מן השוק", שאנחנו פתאום מגלים את עצמנו בכאלה מצבים גרועים, בכאלה רצונות, בכאלה תשוקות, בכאלה מחשבות שלא היו לנו קודם. אני לא הייתי רע עד כדי כך שהייתי חושב על גניבות, תאוות, כאלו מעשים, מצבים, שלא היו לי קודם ועכשיו כן. זה נקרא ש"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", הוא נופל הרבה יותר גרוע מכל המצבים הקודמים שלו, וזה נקרא שהקדושה דווקא גורמת למה שקורה.

לכן צריכים להתרגל לזה, צריכים לבנות את מערכות היחסים שלנו כך שלא מתפעלים כל כך מזה. הבורא נותן תמיד תרופה ומכה, מכה ותרופה, שאם יש כאלה אנשים שנמצאים בקבוצה והם בנפילה, אז יש לידם כאלה שהם לא כל כך בירידה, ויכולים לעזור. ואם הם כן בירידה אז יש גבאי, יש ש"ץ, יש אחראים שחייבים בכל מצב, בכל מקרה לדאוג לחיבור בקבוצה. וכך אנחנו קמים מהר, זה הכול תלוי בהתארגנות הפנימית בקבוצה.

שאלה: מה שדברת עליו, כמו נשימה, שזו התקרבות והתרחקות מהחברים, מהבורא, ההרגשה היא שאנחנו נמצאים בין לבין משהו. בין הכוחות האלה של התקרבות והתרחקות, יש הרגשה שזה כמו להתנגד או לווסת את עצמי בתוך הקבוצה. האם אתה יכול להסביר מה ההרגשה הזאת?

על ידי התקרבות והתרחקות אני מתחיל לגלות את הגוף הרוחני שלי, ההתרחקות וההתקרבות נותנות לי הרגשת נפח, איפה שאני חי. אנחנו צריכים אולי ללמוד על זה ממאמרי בעל הסולם שמדבר שם על נשימה, כוח התרחקות וכוח התקרבות. אולי נעשה את זה בעזרת הצוות שלנו שיכין לנו את החומר הזה ואנחנו נלמד. אתה צודק, זה חסר לנו, דברנו עכשיו על זה, נֵפתח את הנושא הזה.

שאלה: אמרת שכשאנחנו הולכים עכשיו קדימה, מגיעים לנו רצונות גרועים שאנחנו מתביישים בהם. איך אני צריך להתנהג ולהתייחס לרצונות כאלה, אם אני לא יכול להביא אותם לעשירייה כדי לא להפיל את העשירייה. איך אני צריך להתייחס לרצונות כאלה אבסורדים?

כל הרצונות מתגלים מהעביות שנמצאת בכל אחד ואחד וגם בינינו. אם העביות מתגלה בכל אחד ואחד זו עביות גשמית, בהמית, ואם העביות מתגלה בקשר בינינו, זו כבר עביות רוחנית. ולכן אנחנו צריכים להבדיל בין שני סוגי העביות האלה. אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, אלו הרצונות הגשמיים, ומה שיש בי בזה, עזוב אותם, זו בהמה. כך היא צריכה להתפתח, כך היא נולדה, ברצונות האלה היא תתקיים.

יש רצונות שהם רוחניים, אלה הרצונות שמתגלים בקשר בינינו. בינתיים הרצונות האלו הם אלו שמתגלים, שהרב"ש כותב עליהם בקבוצה. אחר כך אנחנו נגלה אותם כרצונות שהם עשר ספירות, כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. אנחנו לא מדברים על כתר, חכמה, בינה, אלא אנחנו מדברים רק על מה שהם מבטאים מתוכם, איך שהם מתייחסים לרצונות האחרים. על זה אנחנו מדברים.

ולכן, איך אני מדבר על כתר חכמה בינה? אני לא מדבר על מה זה כתר ומה זו חכמה ומה זו בינה. אני מדבר על הספירות האלו, כרצונות שמתגלים ביחס לספירות האחרות. איך הכתר מתגלה, איך החכמה מתגלה, איך הבינה מתגלה. על הספירה עצמה אני לא מדבר, אני לא יכול לדבר על הספירה, רק מתוך הקשר שלה עם הרצונות האחרים, זאת אומרת עם התכונות או עם הספירות שבאותו פרצוף.

לאט לאט אנחנו נתקרב לזה ונתחיל להמחיש את זה, שזה באמת מה שקורה בינינו. זה מה שאנחנו צריכים. נתחיל להתקרב בקשר בינינו והקשר הזה יראה לנו את כל יתר ההתקשרות הפנימית. העיקר מה שאנחנו משיגים, זה לא כל אחד את עצמו, אלא כל אחד את מה שמתגלה בקשר בינו לאחרים. שם זו כל חכמת הקבלה, זו חכמת החיבור.

אף אחד לא משיג את עצמו, אלא רק בזה שהוא הולך להתקשר לאחרים, בזה הוא מתחיל להכיר את עצמו. כל עוד הוא לא מתקשר לאחרים, הוא נקרא "בהמה", זאת אומרת, הוא לא מכיר את האדם שבו. כשהוא מתחיל להכיר את הקשר שלו עם החברים, עד כמה שהוא מסוגל להתקרב אליהם, להתחבר אליהם, להרגיש אותם, והוא נמצא בהם והם נמצאים בו, עד כמה שהוא מתחיל להכיר את המערכת הפנימית שמתגלה ביניהם, אז הוא מגלה את מערכת האדם שבו, כי במערכת הזאת הוא מדמה את עצמו לבורא ולפני זה לא. לפני זה הכול נקרא עדיין "כולם כבהמות נדמו".

שאלה: דברת על החשיבות של הש"ץ והגבאי כדי לאזן את העשירייה. נאמר שאחד מהחברים שלי אומר שהוא לא יכול להתחבר לחברים בעשירייה, הוא לא רוצה. אם יש חברים בעשירייה שקשה להם להתחבר עם העשירייה והם לא רוצים לקחת על עצמם את התפקיד של הש"ץ והגבאי, שזה תפקיד מאוד חשוב בעשירייה להתפתחות, מה לעשות עם זה, להמשיך ללחוץ, לדחוף, או לא?

אבל האם הוא בכלל מחובר לעשירייה או לא? האם הוא משתתף במשהו בעשירייה או שהוא סתם איזשהו כוח שמלווה את העשירייה, והוא נמצא מחוצה לה? אם הוא לא משתתף בפועל עם החברים, אז אין לו מקום בעשירייה, אל תספרו אותו בתוך העשירייה.

תלמיד: אנחנו מדברים על חברים שרוצים להיות בעשירייה, הם מחוברים, הם מאוד פעילים בעשירייה, אבל חלק מהחברים לא רוצים לעבוד עם חברים אחרים בתוך העשירייה. נאמר, אני יכול לעבוד עם שישה חברים מהעשירייה שלי, אבל לא עם הארבעה האחרים.

למה? למה אתה לא יכול להתקשר עם עוד חברים שהבורא נותן לך להתחבר, ואתה הולך לא עם מה שהבורא מציג לך? אם יש ביניכם מטרה אחת, אז מה כאן העניין, אם יש ביניכם מטרה אחת למה אתה לא רוצה להיות מחובר איתם?

נניח שאני עכשיו פתאום נופל לאיזו קבוצה, שיש שם כל מיני סוגים של אנשים שאף פעם לא הייתי מתחבר אליהם בחיים הגשמיים שלי, גם לפי הדת, גם לפי הלאום, גם לפי האופי, גם לפי החינוך, לפי כל דבר ודבר, אבל יש לנו מטרה אחת, ואת המטרה הזאת אנחנו משיגים רק על ידי חיבור בינינו, אז למה אני לא אקבל את התנאים הגשמיים האלה שיש עכשיו בינינו כדי להתעלות מעליהם למטרה הרוחנית? אלא מלכתחילה, אני לא מסכים לעבוד איתם?

למה לא מסכים? כי הם נניח שונאים אותי, או אני שונא אותם, לא יכולים להסתדר עם אילו טעמים, הם אוהבים לאכול צפרדעים ואני אוהב לאכול סטייק, וכן הלאה, לא חשוב מה. למה אני צריך לקחת בחשבון כל מיני דברים גשמיים מהעולם הזה ולהגיד שזה מכשול אם הבורא שם אותי בצורה כזאת? אז כנראה שזה לא מכשול, אלא דווקא כשאני מתעלה מעליו אני מגיע לרוחניות.

תלמיד: העניין הוא שהדעות שלנו חלוקות, אחד חושב שבעשירייה צריך להתפלל, והשני חושב שבעשירייה צריך להעלות את חשיבות המטרה או חשיבות שיעורי הבוקר, וחילוקי הדעות עד כדי כך חזקים שאי אפשר להגיע להסכמה.

קודם כל, כל אחד צריך לצמצם את עצמו כשהוא נכנס לעשירייה. אתם כנראה לא קראתם מאמרי רב"ש על הקבוצה, שאני צריך להכניע את עצמי, זה התנאי הראשון, שאני מכניע את עצמי עד האפס. אם יש נניח חדר ובו נמצאת עשירייה, וכאן הדלת, ויש מרווח צר למטה בין הדלת לבין הרצפה, אני חייב דרך זה להיכנס, אין דלת. כולם נכנסים בצורה כזאת, במרחק קטן מאוד שיש בין הדלת לבין הרצפה.

כך אתה צריך להיכנס לקבוצה, אין לך שום תנאים, אין לך שום טענות, כלום, אתה חייב להתבטל כך ולהיכנס לקבוצה אם אתה רוצה, אם לא, אתה נשאר בחוץ, אנחנו בכלל לא סופרים אותך שאתה נמצא בקבוצה. ואם עוד חוץ מזה אתה נכנס לקבוצה אתה מתחיל לקבוע מה הקבוצה צריכה לעשות, אם הייתי שומע את זה מאיזה תלמיד שלי באיזו קבוצה, אם הייתי מגלה כזה תלמיד, הייתי נותן לו בעיטה שיעוף מכאן עד לא יודע לאן, עד קצה הגלקסיה. איך יכול להיות שמישהו בא לקבוצה עם דרישות, טענות, תנאים, שהקבוצה חייבת לבצע. מה פתאום? זה בכלל לא רוחניות. הוא לא מצמצם את עצמו במאומה.

אתם עכשיו מסבירים לי מה שקורה לכם שם בקבוצה, שאחד אומר שצריכים רק להתפלל, והשני אומר שצריכים את זה או את זה. אף אחד לא דורש כלום, כולם אפסים, אתם אפילו לא מבינים מי אתם, עד כמה שאתם אפס גמור, ואתם צריכים לפתוח מאמרי רב"ש ולקיים את זה כמו שכתוב שם, בצורה טוטלית. ואתם עוד אומרים לי, "אבל יש לנו כאלה חברים". איזה חברים אלה? שהם רוצים לקבוע בקבוצה מה שהם חושבים, הם חושבים שהם חושבים נכון, שהקבוצה צריכה לקיים את זה. בושה לשמוע דבר כזה. לא ציפיתי שאתם תספרו על כזה דבר, אבל טוב שאתם מספרים. עכשיו תראו איך אתם מתקנים.

אני אגיד לכם רק דבר אחד, אם תתקנו את זה תתקדמו, אם לא תתקנו את זה לא תתקדמו. וכל האנשים האלה שקובעים שבקבוצה צריך להיות כך או אחרת, לא לפי מה שרב"ש אומר, תזרקו אותם מהקבוצה. תזרקו כך שהם לא יהיו בעשירייה. ואני מקווה שאף עשירייה אחרת לא תקבל אותם.

אנחנו לא צריכים לשמור על אף חבר שלא מקיים את תנאי הקשר לעשר ספירות. כי הוא לא חבר. חבר זה מהמילה חיבור.

תלמיד: איך לסגור את המרגלים ולשמור על העביות יחד? לפני זה היינו רק איכשהו, ועכשיו גם התחלנו לקרוא על העניינים של ההרגשות הפנימיות האלה אצל הרב"ש וזה רק הגביר את כל העניינים. אז איך פשוט לוקחים ועושים את זה בצורה נכונה?

אם אתם לא מבטלים כל אחד את הטענות שלו כלפי העשירייה, אין לכם מה לעשות בעשירייה. ואין לי מה להוסיף יותר. אדם שצריך להיכנס לעשירייה, ומזה אנחנו מתחילים, הוא מתקבל בעשירייה [אחרי] שהוא עובר חדר ניקוי, שם מנקים אותו לגמרי מכל הטענות. הוא יכול להישאר עם הטענות שלו בפנים אבל כלפי הקבוצה אני סותם את הפה. אני לא מדבר, אני לא מביא להם שום דרישה משלי, רק בקשה אחת, אני מתחנן לפניהם שיקבלו אותי בעשירייה. אני מוכן לשרת אותם, לשלם להם, לעשות מה שהם רוצים, רק שיקבלו אותי בתוך העשירייה בלי שום תנאים מצידי. זה התנאי הראשון.

מי שלא מקיים את זה, זורקים אותו החוצה. וכך זה בכל העשיריות. אחרת עשירייה לא יכולה להתחיל להתקדם למטרת הבריאה. אדם מגיע לעשירייה כדי לבטל את עצמו, דרך ההתחברות לעשירייה לקבל את תכונות הבורא, וכך שלב אחר שלב עוד יותר לבטל את עצמו, עוד יותר להתחבר עם העשירייה, עוד יותר בזה לקבל את תכונות הבורא, וכך לעלות. עד שמתאים את עצמו לגמרי אל העשירייה, זה נקרא "אהבת הבריות" ואז בתוכו מגיע גם לאהבת הבורא.

אין יותר מה להוסיף. אם תעשו תתקדמו, אם לא תעשו, לא תתקדמו. אני לא רוצה יותר לדבר עם הקבוצה שלכם, כל עוד לא תממשו את זה. ויותר טוב שיהיו כמה יחידים בעשירייה, שלושה, ארבעה, חמישה, במקום שיהיו שם חמישים, שישים, או מאה, אבל כל אלה לא רוצים להסכים עם התנאים של העשירייה הרוחנית. "טוב מעט בכוונה". כל עוד לא תממשו את זה, אין לי מה לדבר איתכם.

שאלה: איך לבנות תפילה נכונה כשאנחנו מרגישים את המצבים החשוכים שתיארת לפני כמה רגעים?

המצב החשוך שאנחנו מרגישים לסירוגין עם מצבים של עליות וירידות, עליות וירידות, אלה המצבים שבהם אנחנו מתקדמים. ואנחנו כל פעם באמפליטודה כזאת, בגובה העלייה או בעומק הירידה, ואנחנו נהיה בזה עוד יותר ועוד יותר. זאת ממש העבודה שלנו. על זה כתוב בהרבה מקורות. הזוהר כותב על זה טוב מאוד, איך שרבי שמעון היה מגלה את עצמו כ"שמעון מן השוק" וכן הלאה. ככה זה.

תלמיד: אבל איך לבנות את התפילה כשאני מרגיש את הרצונות האלה של לגנוב וכל מה שתיארת, של תאוות, מצבים רעים?

אלה מצבים רעים [אבל] הם לא כל כך רעים, כי דווקא הם מקרבים אותך לבורא. בגילוי של המצבים הרעים האלה אתה מגלה שאין לך ברירה אלא לפנות דרך העשירייה לבורא, והבורא יציל אותך. כך זה. אז למה זה מצב רע אם אני מגלה בתוכו שזה מגיע מהבורא? זה דבר אחד. ודבר שני, שזה מגיע דרך הקבוצה, ושזה מראה לי עד כמה שאני נמצא רחוק מהבורא ואני מתעורר מזה להתקרב לבורא, ואז אני הולך לקבוצה ומחזק את הקשר שלי איתם, וכך אני עולה. הכל נמצא בידיים שלכם, אתם צריכים רק לא להסתיר כל אחד את עצמו באיזו פינה, אלא אם אתם עובדים בעשירייה יחד, זה מתגלה. תגלו את כל המצבים האלה בעשירייה, אבל העיקר שזה יהיה מכוון למטרה כל פעם.

שאלה: מה הכוונה עכשיו בזמן שאנחנו חיים, שאנחנו הופכים להיות גרועים יותר בדור האחרון?

אנחנו מתקדמים לתיקונים ולכן מתגלה לנו החומר של התיקונים יותר ויותר. זאת אומרת אנחנו מגלים מה אנחנו צריכים לתקן ועד כמה אנחנו רחוקים זה מזה ורחוקים מהבורא. כול זה מתגלה.

תלמיד: כל החכמים פחדו לחיות בתקופת הדור האחרון, כי לא ניתן לדמיין משהו יותר גרוע. מה זה אומר?

אנחנו עוד לא מגלים את הרע שבנו, זה עוד יבוא. כי "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", אז כמה שנתקדם נגלה מצבים יותר ויותר גרועים. אבל על כל מצב ומצב שנגלה אנחנו צריכים להגיד שהבורא מגלה את המצב הרע, בתנאי שאנחנו מוכנים להפוך אותו לטוב. שמספיק לנו רק קצת מרחוק להרגיש שזה רע וכבר אנחנו יכולים לתקן אותו לטוב. אם לא נהיה מוכנים, המצבים האלה ירדו עלינו ועל כל האנושות בצורה כזאת, כמו שכתוב באמת באחרית הימים, שאנשים יאכלו ויהרגו זה את זה, יבשלו את הילדים ויאכלו ומה לא יקרה, ממש משהו זוועה איך שהתורה כותבת על זה. אבל זה בתנאי שלא נממש את המקום שלנו את המטרה שלנו, לא נעביר לעולם גם את הידיעה איך אנחנו צריכים לעלות במדרגות האלו שהתגלו.

אני חושב שאנחנו עושים את העבודה, שאנחנו הולכים נכון, תלוי בכם, לפי השיעורים אנחנו כל פעם מתקדמים ואם תממשו את מה שאנחנו לומדים בפועל בחיים שלכם בקבוצה וקצת בין הקבוצות אז כך זה יתקיים. הכול בידיים שלנו.

שאלה: האם במצב ירידה זה תמיד מלווה בהרגשה רעה או שזה יכול להיות מלווה בהרגשה טובה? אני תמיד יכול לזהות שאני בירידה?

אתה, אם תתקדם נכון כל הזמן תגלה לפניך הפרעות, אנחנו מטפסים על הר ה', הר, ולכן תמיד תגלה לפניך עוד ועוד הפרעות שתצטרך לעלות מעליהן, ההפרעות האלה הם ההר של האגו שהבורא ברא, "בראתי יצר הרע" והוא נמצא על פסגת ההר, ואז אנחנו צריכים כל הזמן כך פעם אחר פעם לעלות אליו. זאת העבודה שלנו. וכאן זה כמו במטפסי הרים, האלפיניסטים, שבכל פעם שהם מטפסים הם מחזיקים זה את זה, שומרים זה על זה, הם קושרים ביניהם חוט ורק כך הם יכולים לעלות, אחרת, לבד הם לא יכולים, אף אחד לבד לא יכול לעלות על פסגת ההר. כך נעלה, אל תדאגו, אנחנו נעלה בצורה כזאת.

שאלה: הש"צ משתמש בתפקידו כדי לפעול בצורה מסוימת וחברים אחרים רוצים שהוא יפעל בצורה אחרת.

אם יש לכמה חברים בקבוצה כמה עצות, איך לארגן יותר את הקבוצה, אז הקבוצה צריכה לדון בדברים האלה ולקבל אותם, אין בעיה. יש לנו ש"צ וגבאי שמארגנים בקבוצה ואנחנו יכולים להחליף אותם יום יום, אבל אנחנו צריכים איכשהו לראות שמה שאנחנו מקבלים מהם עוזר לנו לקיים בקבוצה. רצוי שבכל קבוצה וקבוצה יהיה יומן או מחשב לרשום היום החלטנו כך, למחר ומחרתיים החלטנו כך, ואחר כך תראו האם קיימתם משהו מתוך מה שחשבתם, כדאי.

שאלה: לאור מה ששמענו מקבוצת UK ובגלל שאנחנו גם מדברים עכשיו על החיבור בין העשיריות, איך כל הכלי העולמי ששומע דבר כזה, על שבר כזה גדול בעשירייה, צריך להתייחס אם בכלל, איזו תגובה צריכה להיות מצד כל הכלי על דבר כזה, האם פשוט להתעלם?

ישנם חוקים רוחניים שעליהם כותב רב"ש, קצת גם בעל הסולם, וקצת נמצאים גם בשולחן ערוך בזוהר, ובכל מיני מקומות, החוקים האלה אומרים רק דבר אחד, קודם כל העיקר המטרה, אם כולם, כמה שהם מבינים, מחוברים למטרה והמטרה היא העיקר, לפי זה אנחנו נמצאים בקבוצה. אחר כך השאלה היא, עד כמה כל אחד יכול לוותר על החיים הגשמיים שלו למען השגת המטרה, כי השגת המטרה מושגת בחיבור בין אנשים, לכן עד כמה החיבור בינינו יותר חשוב מהפירוד שהוא הגשמיות בינינו? זה הדבר השני ואת זה אני צריך כל הזמן לפתח, לטפח, כמה שהחיבור בינינו יותר חשוב מהגשמיות.

וכאן העניין הוא ודאי ההשתתפות, אם ישנם אנשים שלא משתתפים אלא מדברים מחוץ לעשירייה, איך העשירייה יכולה לשמוע אותם, אם הם לא מקבלים את התנאים האלה ההכרחיים, שיש שם איזה אדם שאומר אני לא יכול, מה לא יכול? אשתך לא מרשה לך? אז תשב עם אשתך תעזוב אותנו, [אתה צריך] להתפלל לאיזו דמות אחרת חוץ מחיבור ואהבה אז לך לשם ותתפלל מה אתה רוצה מאיתנו? אנחנו נמצאים במצב שבו יום יום אנחנו צריכים לכבד קשר בין בני אדם יותר מהכול ולא לפי איזה שיטות פילוסופיות, דתיות, מיסטיות למיניהן, פשוט לפי השגת המטרה שבה אנחנו כולנו נכללים כאחד, זה הכול ולא להתבלבל, כל הזמן לתקן בזה את עצמנו.

תלמיד: זה מובן. אבל בתוך כל הכלי ממגלה כזה שבר, מה אנחנו צריכים לעשות?

לתקן, להבין שאת זה הבורא מגלה, והוא מגלה לנו היום דווקא שאנחנו מסוגלים מעל זה להתעלות. למה לא רציתי יותר לשמוע את UK? עכשיו צריך להיות ברור להם וגם ברור לנו שאנחנו נחזק אותם ושהם יעשו עבודה פנימית רוחנית ביניהם, איזו עבודה? קודם כל לנקות את עצמם מכל הדעות שלא שייכות למטרת הקבוצה, למטרת הבריאה, לחיבור בינינו, כל מה שמפריע לזה אנחנו צריכים להוציא מהקבוצה. החיבור בינינו, רק חיבור. הנקודה ששם אנחנו כולנו מחוברים, הנקודה הזאת צריכה להיות המטרה, היא כמו כוכב הצפון, את זה אנחנו צריכים לעשות, רק לזה להשתוקק. ואפילו שאנחנו טועים במשהו ואנחנו מחזיקים בכך שהחיבור הוא יותר מהכול, אנחנו נצליח, אפילו שהחיבור בינינו יהיה אגואיסטי, לא יודע בדיוק למה הוא מכוון, אבל כשאנחנו מחוברים כבר יש בינינו כוח רוחני, כי הבורא זה חיבור, כך אנחנו משיגים אותו. ולכן אפילו שאנחנו פושעים, טועים במשהו, לא חשוב מה, אבל אנחנו מחוברים, בסופו של דבר נצליח. עיר הנידחת אי אפשר להחריב.

שאלה: באיזו צורה מתבטא הקשר בין העשיריות אם עשירייה אחרת לא רוצה להיות בקשר איתנו, איזה שיתוף פעולה צריך להיות בין העשיריות?

חיבור בין הקבוצות זו בעיה, זו כבר המדרגה הבאה, מדרגה יותר מורכבת והרבה יותר רוחנית מהקודמת, כי כאן אנחנו כבר לא סתם מגדילים את הרצון לקבל, לא מכפילים אפילו, אנחנו מגדילים את הקשר בינינו בחזקת כמה וכמה, ולכן אם לא הולך לנו להיות מחוברים מהעשירייה שלנו לעשירייה אחרת, אז לא נורא, נגיע לזה אחר כך.

(סוף השיעור)