שיעור בוקר 01.07.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 28.03.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/r3z2Mvtz?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 746, "מה לדרוש מאסיפת חברים"

שמענו מאמר מכרך ה' "שלבי הסולם", עמוד רצ"ט, שמיוסד על מסכת אבות, "מה לדרוש מאסיפת חברים". מה שיש בתוך האדם מעת לידתו, איך הוא נולד, הכול בא מהבורא, ובזה הבורא שולט. זה לא נקרא האדם שבאדם, אלא זאת מערכת שהבורא מפעיל אותה, שולט בה, ואין בזה שום בחירה חופשית, אין בזה האני, העצמאות.

אנחנו יכולים לסגור את העיניים ולהגיד, "לא, הבורא לא קיים ואנחנו עצמאים", בסדר, יכולים כך לרמות את עצמנו, הבורא נסתר, זה קל להגיד, באופן טבעי זה קורה. אבל באמת אם נתבונן, אם נראה, נחקור, אפילו נחקור במה שיש לנו, בכלים דעולם הזה, על ידי מדע רגיל, אז נראה שכל מה שיש באדם, זה פשוט נמצא בטבע שלו, ואדם מופעל על ידי הטבע שלו ועל ידי הסביבה שלו, על ידי ההרגלים שלו, על ידי החינוך שקיבל, ואין באדם שום דבר שהוא יכול להגיד, "זה אני החופשי".

זאת אומרת, אין לו איזה מקום ריק, חלל פנוי, כמו שעשתה מלכות דאין סוף שצמצמה את עצמה, שהיא רצתה להביא את עצמה לפעולה, להראות שהיא בעצמה רוצה לתת, רוצה להשפיע, רוצה במשהו להופיע, משהו לעשות, לייצר, ליצור בעצמה. אין אצלנו דבר כזה, אנחנו כולנו פשוט במאה אחוז, מערכת מתוכננת היטב בכל התכונות, בכל הרמות, בכל החוקים. ורק כשהבורא נסתר זה נותן לנו מין אשליה שאנחנו פועלים לבד.

כדי להיות באמת לא מופעל על ידי הבורא, להיות אדם, צריכים לקבל איזה כוח חיצוני כזה שהוא ייתן לי אפשרות לצאת תחת שליטת הבורא, תחת שליטת הטבע. אם אני יכול לבנות כוח כזה, אז אני כביכול מזיז את הטבע שלי, את הרצון לקבל שהבורא החדיר בי, ואז נשאר לי מקום פנוי, חלל, מקום ריק, ששם אני יכול לקבוע מה אני באמת רוצה לעשות, מי אני, מה אני, בכוחות עצמי להיות חופשי.

ואז אם אני באותו חלל, זאת אומרת ברצונות שלא נמצאים תחת שליטת הרצון לקבל, תחת שליטת הבורא, אלא נמצאים בשליטתי, אם אני ארצה ואוכל ברצונות האלה לדמות את עצמי לבורא, אז אני אקרא "דומה לבורא", "אדמה לבורא", האדם. אדם זה מהמילה דומה, אדמה לעליון.

הכוח הזה החיצוני שבו אני אוכל בהחלט לדחוף את הטבע שלי, הרצון לקבל כדי ליהנות, כדי שלא ישלוט עליי, היינו שאני אזיז את הבורא ממני שלא ישלוט עליי, זה לפי המשפט "ניצחוני בניי", את הכוח הזה אני לא יכול לגלות בתוכי, אם כן אז הוא שוב מתוך הטבע שלי, מהבורא, אלא אני יכול לקבל אותו רק מהחברה, ממשהו חיצוני, ממשהו זר, ומי הוא הזר שנמצא חוץ מהבורא? הסביבה. אבל הסביבה גם מקולקלת כמוני. נכון, אבל אם אנחנו נשתמש בפירוד בינינו כמו בקרש קפיצה, כמו באמצעי שאנחנו יכולים דווקא מהפירוד שבינינו להוציא שם את הכוח נגד הטבע, אז נוכל להצליח.

אדם הראשון התחלק לששים ריבוא חלקים, שש מאות אלף חלקים, ואחר כך עוד ועוד, נוצר בין החלקים האלה פירוד, שנאה. אם אני מתגבר על השנאה הזאת, שנאה זה לאו דווקא שאני שונא אותו, אני פשוט לא מחובר אליו, אני מזלזל בו, הוא לא אני, ואם אני משתמש בחוק הטבעי הזה שאחד שונא את השני, בצורה כזאת שאני יכול להוציא דווקא מכוח הפירוד הזה את ההפך ממנו, את כוח הדביקות, אז בכוח הדביקות הזה שאני מוציא ממה שנמצא בינינו, אני אוכל להזיז את הבורא. אני אוכל לדחוף את הרצון לקבל שלי, ולעשות בי אזור כזה חופשי, בתוך הרצונות שלי, ושם אני אשלוט ולא הבורא ישלוט, ושם אני אעשה מה שאני חושב לעשות. אין לי שום אפשרות להצטייד בכוח לפעולה הזאת, אלא להשתמש בשנאה בין הנשמות השבורות. לכן הרב'ה כותב כאן, "מה לדרוש מאסיפת חברים", אני צריך לדרוש כוחות נוספים, שהם יעזרו לי כל פעם לבנות בתוכי את דמות האדם.

תלמיד: מתי בן אדם יכול להידמות לבורא?

האדם כדי להידמות לבורא, הוא קודם כל הוא צריך לגלות את הטבע שלו, שכל הטבע שלו נמצא בשליטת הבורא. כשאני מקבל מכות, כשאני מקבל ייסורים, כל מיני דברים טובים, כך או כך, לא חשוב איך, אני מתחיל לגלות מי ומה שולט בי. אני מגלה שמההתחלה ועד הסוף, בכל מוחא וליבא שולט בי הרצון לקבל, שלא נמצא בשליטה שלי, זה כוח הבורא, הוא ברא אותי בטבע הזה.

אם אני מגלה שאני נמצא במאה אחוז בשליטת הבורא, אז הידיעה הזו שאני נמצא כולי בשליטה שלו היא רק ידיעה צדדית שעוזרת לי פשוט לראות מי אני מהצד. לאחר מכן, אני צריך להכיר את הטבע שלי לעומת הטבע של הבורא, האם הטבע שלי הוא טוב או רע, האם טוב לי מזה או רע, או אולי לבורא טוב או רע, לא חשוב, אבל אני צריך לגלות את זה. אם אני מגלה את הטבע שלי כרע, אז אני רוצה להפטר ממנו בצורה כלשהי, או מבחינת הרצון לקבל, או מבחינת הרצון להשפיע. להיות חופשי, במה, בשביל מה.

אחרי כל מיני מאורעות, חשבונות, מעשים וכל מיני שלבים, אדם מגיע למצב שהוא עושה צמצום. הוא לא רוצה שהטבע שלו ישלוט בו, שהרצון לקבל ישלוט בו. ומכוון שמאחורי הרצון לקבל עומד הבורא, אז הוא כאילו מזיז את הבורא, מגרש את האור מתוך עצמו. אומנם הוא לא מרגיש את האור הזה, לא חשוב, אבל זו שליטה.

כמו מלכות דאין סוף שעשתה צמצום, ועכשיו בכל המרווח, בכל השטח הזה של המלכות דאין סוף, בכל העיגול הזה היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה. אז היא אומרת, מעכשיו והלאה, רק לפי המסך, לפי הכוונה על מנת להשפיע, רק לפי הקו אני עובדת. אני לא מקבלת בצורה אחרת, אני רוצה שהכול יהיה ביושר.

אם אנחנו רוצים לקבוע משהו, אז אנחנו קודם כל צריכים לנקות את השטח, לעשות צמצום. צמצום על שליטת הרצון לקבל, צמצום על הרצונות שלנו, כך שהם יהיו חופשיים. זה נקרא מקום פנוי, חופשי. איך עושים את זה? מביאים אור ע"ב ס"ג שנותן לרצון לקבל כוח לא להיות תחת שליטת הכוונה על מנת לקבל. ואז הרצון לקבל נעשה חופשי, יש לו אותה תכונה כמו תכונת בינה. בינה נקראת ארץ חופשיה.

אחרי זה אפשר עוד להפוך את הרצון לקבל ל-לקבל על מנת להשפיע, זה כבר נקרא "אדמה לבורא", "אדם". גלגלתא ועיניים, תכונות הבינה שמלכות קונה, זה לא אדם, זה נקרא בחינת ישראל, הקטנים שבאומות, זו עדיין לא צורת הבורא. צורת הבורא יכולה לבוא רק על כלים דקבלה, דווקא על הגויים, על האח"פ שמקבלים צורת לקבל על מנת להשפיע.

תלמיד: איך מזמינים את אור ע"ב ס"ג?

אור ע"ב ס"ג מזמינים על ידי מ"ן ומעשים טובים, על ידי תפילה. מהי תפילה? כשאדם מגלה שהוא רוצה את התיקון הזה.

תלמיד: כתוב שלשני אנשים אסור לדבר על קו שמאל, מה זאת אומרת?

למה אסור לדבר בקו שמאל? אם אני צריך להשתמש בחברה כדי שיהיה לי יותר כוח להתקדם לבורא, אז כל דבר שעוצר אותי מהתקדמות הוא אסור. לכן אני צריך לקבל מהחברה רק התרוממות, שמחה, הכרת גדלות המטרה, גדלות הבורא, ביטחון, כל מיני דברים חיוביים שיעזרו לי ליתר תאוצה בדרך. ולהיפך, כל מה שיכול להוריד אותי, להוציא את האוויר מהגלגלים, אסור לי.

לכן אם אחד אומר לשני כמה קשה, כמה לא טוב, כמה לא מוצלח, כמה לא נראה לו וכן הלאה, הדברים האלה אסורים להישמע בחברה. אדם שמראה, אפילו בלי מילים, אלא בצורה כלשהי, את החולשה שלו בחברה, הוא פוגם בחברה ופוגם בעצמו בצורה חמורה ביותר. ואין אגו יותר גדול מלשבת ולאכול את עצמו.

האגו, הרצון לקבל, אוהב מאוד כשאדם סובל. לכן אסור פשוט להיות בעצבות, וצריכים בכל הכוח, לא חשוב דרך אילו פעולות, לצאת מעצבות, מייאוש, ולהשתדל תמיד לקבל התרוממות וכוח נוסף.

זה שכתוב "דאגה בלב איש ישחנה"¹, זה אומר שאם אני דואג להתקדמות, דואג לתיקונים, אז אני צריך לדבר על זה בחברה. ישחנה, כלומר לעשות על זה שיחה, לספר לאחרים, שאחרים יראו שאני דווקא עסוק בלהמריא כלפי מעלה. ואז אני אהיה דוגמה חיובית, ואדרוש מהם גם לחשוב על זה, לתת לי תשובה.

תלמיד: אמרת קודם שבזה שאנחנו עושים צמצום על הרצון לקבל, אנחנו מסיטים את הבורא, מזיזים את הבורא.

העניין פשוט. יש שורש, א', ב', ג', ד', רצון לקבל, שמצד הבורא הוא נברא, שמצד הבורא הוא התקלקל ומצד הבורא הוא מופעל וניתן בנו. אני צריך לרכוש את כוח המסך מקל לכבד, שורש, א', ב', ג', ד', להזיז את שליטת הבורא שזה הרצון לקבל על מנת לקבל, שכך הוא הפיל עליי מלכתחילה, ובמקום זה לקבוע שיהיה לקבל על מנת להשפיע.

תלמיד: יוצא, שהכול אני מקבל מהבורא.

אתה מקבל מהבורא את הכוח, את הבחירה החופשית. הרצון הוא שלך, הכוח הוא בוודאי לא שלך, אתה לא מסוגל. הכוח זה ע"ב ס"ג, זה אור שמחזיר למוטב. אבל אתה רוצה בזה, ההחלטה היא שלך.

תלמיד: איך אני יכול לקבל החלטה כזו?

אם היית לבד עם הבורא, אז לא היה לך מאיפה לקבל את הכוח להחלטה חופשית. אבל מפני שאתה לא לבד, אלא יש עוד הרבה כלים שבורים כמוך, אז בגלל שאתם שבורים ובגלל שיש שנאה, פירוד בין החלקים האלה, לכן כשאתה מתגבר על הפירוד הזה ומשלם ביגיעה למרות הטבע שלך, כדי להתגבר על הפירוד, לחבר את החלקים האלה, מזה אתה מוציא כוחות להחלטה חופשית. לכן הבורא שבר את הבריאה, את הנשמה האחת להרבה חלקים, כדי לתת הזדמנות לכל חלק וחלק להצטייד בהחלטה חופשית, בהחלטה שאתה רוצה לקבל ממנו את האור המחזיר למוטב.

עכשיו אנחנו רואים את הנחיצות של הרצון לקבל על מנת לקבל, את הנחיצות לכך שיש הרבה נשמות ושכל אחת נמצאת ברצון לקבל על מנת לקבל, ואת הנחיצות שהאדם יהיה בחברה, אלו התנאים. מאיפה הוא יכול להוציא את הכוחות על מנת להתגבר על הטבע שהבורא הפיל אותו במאה אחוז? יוצא שדווקא מזה שהוא משלם, זה נקרא "קנה לך חבר". מה זה שאתה צריך חבר? אתה צריך לקנות את הכוח הזה, לרצות בתיקון.

תלמיד: איך אפשר לקבוע לפי המאמר מה זה דומם צומח חי ומדבר?

עמוד קט"ו. זה כך נקרא "ענין דומם, צומח, חי, מדבר". דף קמ"ב ב"שמעתי". הוא כותב על זה.

"דומם:" מה זה נקרא דומם? הדרגה הקטנה ביותר של התיקון. "הוא בחינת שאין לו רשות בפני עצמו. אלא רשות של בעל הבית עליו." הבורא. "והוא מוכרח למלאות כל חשקו ורצונו של בעל הבית." את זה הוא משיג. זאת אומרת, דומם זה כמו עוּבר, הוא נמצא בשליטת הבורא ועושה כל מה שהבורא רוצה, אין לו שום רצון משלו.

"אלא רשות של בעל הבית עליו. והוא מוכרח למלאות כל חשקו ורצונו של בעל הבית. לכן, היות שהשם ית' ברא את הבריאה לכבודו, כמ"ש "כל הנקרא בשמי וכו' לכבודי בראתיו", היינו שהשם ית' ברא את הבריאה לצורכי עצמו, הטבע של בעל הבית נטבע בהנבראים. היינו, שכל אחד מהנבראים אינם יכולים לעבוד לתועלת זולתו, אלא לתועלת עצמו."

זה שאני עובד לתועלת עצמי, זה מפני שהבורא שולט עליי. הוא מחייב אותי בזה. וכשאני דוחה אותו ממני, "אל תשלוט ברצון לקבל שלי", זה מפני שאני לא רוצה שהרצון לקבל ישלוט בי, כאילו אל תשלח לי את הרצון לקבל שישלוט בי. כי האדם הוא כאילו ניטראלי, יש שני מלאכים, טוב ורע, וזה שאני דוחה אותו, נקרא שאני עושה צמצום. זה נקרא "ניצחוני בניי", שאני מנצח אותו, על אף שהוא בעצם רוצה בזה. זה היה דומם.

"צומח:" "הוא שכבר יש לו רשות בפני עצמו במקצת." מה זאת אומרת "במקצת"? שכבר יכול לעשות דבר, שהוא בהיפוך מדעת בעל הבית." שכך הבורא רוצה, הוא בעל הבית, אבל אני כביכול יכול לעשות משהו הפוך ממנו. הוא שולט בי, נמצא ברצון לקבל שלי, בתוכו הוא יושב, ואני עושה נגדו. "היינו, שכבר יכול לעשות דברים, שאינם לתועלת עצמו". הבורא החדיר בי טבע שאני דואג לתועלת עצמי, ואני כבר יכול לעשות לא לתועלת עצמי.

"אלא להשפיע. וזהו כבר ההיפוך, ממה שיש ברצון בעל הבית, שהוא הטביע בהתחתונים, שיופעלו רק ברצון לקבל לעצמו. אבל עם כל זה, כמו שאנו רואים בצמחים הגשמיים, אף על פי שהמה בעלי התנועה שמתפשטים באורך וברוחב, ומכל מקום, תכונה אחת יש לכל הצמחים".

זאת אומרת, שאין אף צמח אחד יכול" להיות, להתגבר "נגד שיטת כל הצמחים, אלא שמחויב לשמור את חוקי הצמחים, ואין לו שום כוח שיוכל לעשות נגד בני גילו.".

זאת אומרת, אפילו שהוא כבר עצמאי, העצמאות שלו מוגבלת, והוא כמו כולם מאותו מין. נניח הוא חי בתקופה מסוימת בשנה, לא זז מהמקום, כמו כולם, אין לאף אחד פרטיות ועצמאות אפילו בתנועה. בכל דבר.

זאת אומרת, שאין לו בחינת חיים בפני עצמו. אלא שהוא חלק מחיי כל הצמחים בכלל. זאת אומרת, שלכל הצמחים יש בחינת חיים אחת, שצורת החיים אחת הוא לכל הצמחים כולם, שכל הצמחים דומה לבריה אחת. והצמחים באופן פרטי דומים לאברים של הבעל חי הזה.

וכמו כן ברוחניות, אלו האנשים שכבר יש להם כח להתגבר על הרצון לקבל במקצת, אבל הם משועבדים להסביבה," כמו הצמח שלא יכול לצאת מהסביבה, הוא כמו הסביבה, כך בני האדם. "אבל לעשות בהיפוך מהסביבה, שבו הוא נמצא, אין לו עוד הכח הזה, אלא על כל פנים הוא עושה להיפוך, ממה שהרצון לקבל שלו רוצה, היינו שהוא כבר עובד עם רצון להשפיע." זה כבר "צומח דקדושה", כך זה נקרא.

"חי: בעלי החי, אנו רואים, שלכל אחד מהם יש להם תכונה בפני עצמו." יש נניח שור עצבני ואחר יותר רגוע. בצמחים אתה לא יכול להבדיל צמח אחד מבין שאר הצמחים. כשאתה נניח נמצא בשדה חיטה, אתה לא יכול להגיד שגבעול אחד ממש לא דומה לאחר ויש בו משהו מיוחד. אבל אצל בעלי חיים, כן. "ואינם משועבדים להסביבה.". זאת אומרת, כל אחד יכול להיות עצמאי ויכול גם לנוע. "אלא לכל אחד יש הרגשה ותכונה בפני עצמו. ובטח שהוא יכול לפעול מה שהוא נגד רצון בעל הבית. היינו, שיכול לעבוד בבחינת השפעה. וגם אינו משועבד להסביבה. אלא שיש לו חיים בפני עצמו, מבלי שחיותו יהיה תלוי בחיים של חבירו."

כל הצמחים חיים יחד ומתים יחד, אבל לא כך החיות. יש באמצע, למשל הדגים נעים ביחד, החיות מזדווגות בתקופה מסוימת. יש בהן עדיין מכאן ומכאן, כלומר יש חוקים לכל הסביבה אבל כבר יש דברים נבדלים.

"אבל יותר מישותו עצמו אינו יכול להרגיש." זאת אומרת, הוא חי בתוך עצמו. הוא לא יכול לצאת מעצמו לראות את עצמו מהצד, עוד אין לו לזה כוחות פנימיים. "היינו, שאין לו הרגש הזולת,". "הרגש הזולת" זה לא שאני מרגיש את השני. החיות גם מרגישות אחת את השנייה ויכולות לעזור זו לזו. זה לא נקרא הרגש הזולת. "הרגש הזולת" נקרא, שאני יכול לצאת מהרצונות שלי ולהרגיש את הזולת כמו שאני מרגיש את עצמי. אני יכול להתייחס למה שיש לזולת כמו שאני מתייחס לעצמי. "וממילא" בגלל זה, "שאינו יכול לדאוג עבור הזולת.". זה נקרא לדאוג לזולת.

"מדבר:" בחינה ד', "יש בו מעלות:

א. שהוא עושה נגד רצון בעל הבית,

ב. שאינו משותף לכל בני גילו, כמו הצומח. היינו, שאינו תלוי בהסביבה,

ג. שגם מרגיש את הזולת. לכן יכול לדאוג עבורם ולהשלימם. על ידי זה שמרגיש ומצטער עם הצבור, ויכול לשמוח בנחמת הצבור."

הוא מקבל כוח נוסף שמאפשר לו לקנות כלי מהצד, כלים נוספים מחוץ לעצמו. אז קודם כל הוא ודאי קונה את הכלים, דואג לשני, אבל בזה שהוא קונה כלי, הוא יכול אחר כך לזכות למה שהשני זוכה במילוי הכלים האלו.

"וכן הוא יכול לקבל מהעבר והעתיד." מפני שהוא יוצא מעצמו, הוא כבר לא קשור לאותו רגע שהוא חי בו. כשהוא יוצא מעצמו זה נותן לו אפשרות לקנות עבר ועתיד. "מה שאין כן הבעל חי, שאינו מרגיש רק את ההוה, וגם רק פרטיות עצמו."

זאת אומרת, כל אחד שמפותח יותר בגשמיות, ובעיקר ברוחניות, הוא מפותח בעצמאות שלו. במידה שהוא קונה עצמאות ומשתמש בה בצורה נכונה ומבצע את הפעולה העליונה באמת בעל מנת להשפיע, בזה הוא דומה לבורא, בזה הוא עולה.

לכן לגלות שהרצון לקבל על מנת לקבל בא מהבורא, ושאני חייב כאן ממש להילחם נגדו כדי לקנות את העצמאות, ובעצמאות, נגד הבורא, במלחמה איתו כביכול, לעשות מעצמי צורה הדומה לו, זה ממש מימוש האדם.

תלמיד: הבנתי שיש שני שלבים ראשונים בעבודת האדם. השלב הראשון זה גילוי שליטת הרצון לקבל עליו וגילוי שליטת הבורא עליו, והשלב השני זה הכרת הרע. איך אדם יכול להיעזר בחברה גם בשלבים האלה?

כל דבר שאנחנו נרצה שיתגלה, אנחנו צריכים לעשות יגיעה. כמו במדע, כמו בכל מקום, אני מתייגע ומתגלה לי משהו מהטבע. הדבר הזה היה גם קודם בטבע אבל לא ידענו. ועכשיו, על ידי השקעת הכוחות – יודעים, התגלה לנו. איך אני יכול לגלות איזו תכונה, נגיד שאני אגואיסטי. אם אני לא עובד נגד זה?

אני צריך להשתדל לעשות כל מיני פעולות טובות כלפי החברים, לקנות מהם תכונות טובות, תתחיל לעשות רק את זה, מיד תראה שאין לך שום צורך, חשק, ויש לך המון תיאוריות ומחשבות איך לדחות את הדבר הזה ולא לבצע אותו. בזה אתה מיד מתחיל לגלות שאתה לא רוצה לעבוד בהשפעה.

מה זאת אומרת? הטבע שלך הוא נגד זה. אם בכל זאת אתה מבין שאתה צריך את זה לעשות, ומשקיע בזה כוחות, אז מתגלה לך גם ההכרה שהטבע שלך הוא רע, מפני שאם לא תשתנה, אז הוא לא ייתן לך להגיע לטוב. אתה מתחיל לראות את עצמך מבחוץ. יש לי תכונה כזאת שלא נותנת לי להגיע למשהו טוב. אז אני צריך מהתכונה הזאת באיזו צורה להיפטר, היא לרעתי. לכן אני קורא לזה רצון רע, יצר הרע.

זה רק בתנאי שאני מלכתחילה נמשך לטוב. אז אני מגלה שהטבע שלי הוא ההיפך. אבל אם אני לא נמשך לטוב אלא סתם אני בא, לומד מה שכתוב בספרים, אפילו בקבלה, זה לא מפריע. אני יכול כך ללמוד עשרים שנה. ואני נותן הרצאות ואני עושה עוד כל מיני דברים, אז אני בכלל יכול להתגאות. עד כדי כך, הכול מסתדר כל כך יפה. וזה נקרא "סם המוות", מה שבעל הסולם כותב ב"הקדמה לתע"ס". יש לך הצדקה והרגשה שאתה מתקדם, והכול הולך יפה. זה דבר מאוד מסוכן.

זאת אומרת, רק בתנאי שיש קשר עם החברה, ומשתדלים לעשות לחברה מה שהם מייעצים לנו, רק בתנאי הזה אתה מגלה את הדברים הרעים שבך. אם אתה סתם לומד או משקיע בהפצה, זה לא יעזור לך לגלות את היצר הרע. למה? אתה בסדר גמור, אתה מרוויח. אתה משקיע ואתה מרוויח. יש לך עוד ועוד כל מיני גילויים בלימוד, השגות כאילו. יש לך גם רווח מזה שאתה מלמד, אנשים מחשיבים אותך. הכול יפה.

אתה אף פעם לא תגיד על התכונות שלך שהן רעות. אתה יכול להגיד באופן תיאורטי, אבל אתה לא תרגיש אותן כך. רק אם אתה רוצה להתגבר על הפירוד שיש בין הנשמות אחרי שבירת האדם הראשון.

תלמיד: ההרגשה שהכוונה לעצמי היא רעה, אתה יכול להבין באופן תיאורטי, אבל הרגשת הרע נובעת במצב אחר. היא לא באותה נקודה. אתה לא מתייסר מזה שעכשיו ראית כוונה לעצמי שהיא רעה, אלא מזה שאתה מבין שזה גורם לך ריחוק מהבורא.

אתה אומר כך, אני משקיע בחברים מפני שאומרים לי, "תשקיע בהם". אני לא רוצה להשקיע, אבל אומרים לי, אם אתה רוצה לראות שאתה רע, אז תשקיע בהם ותראה כמה אתה לא רוצה את זה. כמה כוח הפירוד שיש בין הכלים השבורים שם היצר הרע. היצר הרע הוא כנגד הדבקות, כנגד ההשפעה. לכן הוא נקרא יצר רע. אם אני רוצה להתחבר עם מישהו כלפי הבורא, כלפי המטרה, לא כלפי איזה רעיון שלנו, שהולכים לעשות כשותפים לעסק.

כי הנשמות היו מחוברות כלפי הבורא באדם הראשון. אם אני רוצה עכשיו להתחבר עם החברים שלנו כדי להיות מחוברים יחד לבורא, ואני מגלה שכל הטבע שלי הוא נגד זה ואני לא יכול להשיג בגללו את השורש, את המטרה, אז אני קובע שהטבע שלי הוא רע.

תלמיד: אבל אתה קובע את זה באופן מלאכותי.

לא. אני קובע את זה ממש ממה שיש לפניי על שולחן המעבדה. לא שאני רע והחבר שלי רע. אנחנו לא רעים ולא טובים. אלא זה שאנחנו לא יכולים להתחבר. פירוד או חיבור זה דבר טוב או רע. ולא הטבע עצמו של כל אחד. לכן אני יכול לשבת וללמוד ולעשות כל מיני דברים לבד, אני אף פעם לא אגלה שאני רע או טוב. אני אגלה שאני טוב. כי הרצון לקבל כך יקבע. אם אני רוצה לגלות שאני רע, אני צריך לעבוד על הדבק בינינו.

ואז באותו מקום שאני עובד על החיבור, שם אני אגלה שאני לא רוצה את החיבור, שאני רוצה כל דבר אחר חוץ מזה. זה לא שאני עובד במקום אחד, ומגלה משהו ממקום אחר.

תלמיד: אתה מבין את זה שכלית. נגיד אני עכשיו מאוד רעב, כן?

למה אני צריך לראות את זה שכלית. תאמין לי שאני יכול לראות את זה גם לא שכלית אלא בפועל.

תלמיד: איך? אבל אם עכשיו נגיד אני רעב, ואני רואה את המנה לפניי ויש לי.

אני לא רוצה רעב. אני לא רוצה שום דוגמה אחרת. אני רוצה את הדוגמה הזאת.

תלמיד: הדוגמה שאני אומר שאני צריך לראות את החיבור לחבר כמטרה אבל רגשית אני לא רואה את המטרה. אני מבין אותה שכלית.

זה משהו אחר. אתה אומר כך, אני לא רואה שאם אני אתחבר עם החבר, אז הבורא ישרה בינינו.

תלמיד: ברגש.

בינינו, בחיבור בינינו ברגש.

תלמיד: אני לא רואה ברגש.

"רואה" הכוונה ברגש. אני לא מרגיש את זה שכך זה יקרה. נכון. זה עניין של הסתרה, אז מה? אבל לא שזה באחד וזה באחר, זה באותו נושא שאני עובד. זאת אומרת, שהעבודה בחיבור בין החברים, בנקודת ההלחמה שבינינו, אם תהיה, שם תשרה השכינה, שם אנחנו נרגיש את נוכחות הבורא. לא בכל אחד, אלא בקשר בינינו. מה זה בקשר בינינו? הקשר בינינו הוא מסך ואור חוזר, מסך ואור חוזר הוא הכלי. במידה שאני דוחה מעצמי אז אני קולט את ההתגלות.

אז אני עובד כאן ממש בחברה, עכשיו אני עובד כבר על דברים רוחניים. לא שזה יבוא לי אי שם, אלא בדברים האלה, דווקא בקשר בינינו, כאן עכשיו אני מתחיל לגלות את כל הדברים, בהסתר כפול ובהסתר רגיל ובשכר ועונש, ובאהבה נצחית, הכול כאן.

אתה יכול להגיד, אבל אלה חברים, מה הקשר לבורא? בתנאי שהקשר בינינו יהיה ממש הסיבה, קרש קפיצה להתגלות, להתחברות עם הבורא, שאנחנו רוצים לגלות אותו. איפה אנחנו מגלים אותו? בקשר בינינו, רק בכלי המשותף הוא מתגלה.

תלמיד: אבל בגלל ההסתרה, כשאני עובד מול חבר אני לא מרגיש שהכוונה לעצמי ברגש היא מכשול, אני לא מרגיש אותה כרע. שכלית אני יכול להבין שהחיבור בינינו יביא להתגלות השכינה.

מה אתה רוצה?

תלמיד: להרגיש את זה ברגש.

אתה לא מרגיש את זה ברגש. אני לא אמרתי לך שאתה מיד תתחיל להרגיש ברגש. אם היית מרגיש ברגש, שוב לא הייתה לך שום בחירה ושום חופשיות ולא קביעת פעולה מצדך. אתה לא מרגיש ברגש שכך אתה צריך לעשות. בזה אתה היית דומה למי שרוצה לאכול, אז הוא רץ לאכול, הוא רץ למלאות את עצמו. לפני האוכל הוא צריך לתקן קצת משהו, בסדר, מוכן לזה, הכול גלוי.

אני לא רץ לעבוד אם אני רוצה לקבל כסף ואחר כך לאכול. אני אומר תודה רבה לבעל הבית שנותן לי עבודה, שנותן לי מקום יגיעה, כי תמורת היגיעה אני אחר כך אקבל את הכסף. אם הכול היה מגולה אז איפה אתה? שוב אתה עובד בתוך הטבע שלך. זה שהבורא נסתר הוא נותן לך אפשרות להיות חופשי, לגלות את הבחירה האחת החופשית שיש לך.

תלמיד: אז איפה אני מוצא את העצמאות, זו עבודה שכלית כנגד הרגש, מנותק מהרגש, הפוך מהרגש? אני לא מבין איפה העצמאות נבנית.

לכן הוא אומר, שאם אתה בוחר חברה נכונה, התחברות עם חברים נכונים ששם אתה יכול בהחלט לטפח את היחס ההדדי ביניכם ולראות שאתם אגואיסטים ולא רוצים שום דבר ולפנות לבורא, מה קורה לנו, מה עשית בנו וכן הלאה, רק באותה נקודת ההלחמה שאתה לא מצליח לעשות חיבור בין החברים, רק בה יש לך את כל העבודה. בגלל זה הוא אומר, הבונה כל פעם סביבה יותר טובה, במה יותר טובה? יותר מועילה לגילוי הרע, להכרת הטוב, לפניה לבורא, לכל הדברים האלה, הבונה כל פעם סביבה יותר אפקטיבית, מועילה, הוא המצליח. ומשתמש בבחירה החופשית היחידה שנמצאת בידו. הכול מתחבר רק בנקודה אחת ממש.

אם תסכים איתי ותתחיל בזה לעבוד, עוד שנתיים, שלוש, יהיה טוב, לא מדובר רק בך. עד שזה נכנס קצת ללב, אפשר לשמוע הרבה שנים, אנחנו לא יודעים מה הטבע שלנו. אתה תהרוג אותי, אבל ככה זה.

תלמיד: אתה אומר שאנחנו צריכים לפנות לחברים אבל עם הכוונה לגלות את הבורא. האם "לגלות את הבורא" אומר לגלות בי תכונה מסוימת שנקראת בורא?

כן.

תלמיד: בעמוד 300 הוא אומר שאדם צריך לעשות שני דברים, בראשון הוא מפרט שצריך ללכת עם הגוף בכפייה, להכניע את הרע. למה בדיוק הוא מתכוון?

כדי שנזוז מהמקום ובמשהו נתחיל, עלינו להצטייד באמונת חכמים. מה זו אמונת חכמים? שבתחילת הדרך אני צריך להאמין למישהו שהוא גדול בעיניי, וגם זה נראה לי כך סתם לפי החושים הבהמיים שלי, לפי הרעיון הזה שהוא גדול, אני לא רואה אותו. אני צריך להאמין לו ולהתחיל את העבודה.

תלמיד: זה נקרא להכניע את הגוף?

כן, זו התחלת העבודה בהכנעת הגוף. אני משתמש בעצה של מישהו יותר גדול, אם כי אני לא רואה שיש קשר בין מה שהוא אומר לי ובין מה שנראה לי שאני רוצה. העבודה היא בשני קווים, שני קווים הם שני סוגי הטבע שהבורא כאילו מפיל על הרצון לקבל. הרצון לקבל הוא סתם חומר, כשמשתמשים בו על מנת להשפיע זה נקרא קו ימין, וכשמשתמשים בו על מנת לקבל זה נקרא קו שמאל. זאת אומרת, הכוונה על מנת לקבל והכוונה על מנת להשפיע אלה שני מלאכים שהבורא מפיל על החומר, והאדם צריך לבחור ביניהם, העבודה שלנו היא בין שני הקווים האלה.

תלמיד: והוא קובע זמן.

כן, הוא קובע זמן, נניח להיות חצי שעה בקו שמאל ויתר הזמן ביממה להיות בקו ימין. כך הוא אומר.

תלמיד: רב"ש דיבר פה הרבה על אמונה למעלה מהדעת. אנחנו יודעים שברוחניות אמונה למעלה מהדעת היא במעבר בין מדרגה למדרגה, היא מביאה אותנו למדרגה אחרת. כשזה לא ברוחניות, במצב שלנו זה נראה כמצב פסיכולוגי, מעין הדחקה הקופצת כל הזמן מחדש. מה הערך של זה במצב שלנו?

אתה מדבר על הרבה דברים. מה זה למעלה מהדעת? דעתי זו הדעת שלי, לפי דעתי משמעו, לפי האני שלי. מה יש לי חוץ מדעתי, חתיכת בשר במשקל 70-80-90 קילו? מלבד המשקל הזה יש לי את דעתי, שהיא האדם שבי. וכאן מדובר על למעלה מדעתי, למעלה מהדעת. איך יכול להיות דבר כזה? לא יכול להיות. אם אני אגיד, יש לי דעת, אבל אני אעבוד מעכשיו למעלה מדעתי, אני פשוט משקר לעצמי, התחרטתי על דעתי הקודמת ועכשיו יש לי דעת חדשה. אני לא יכול לצאת מהדעת שלי, מה שאחליט תמיד יהיה דעתי.

אז מה בכל זאת נקרא למעלה מהדעת? למעלה מהדעת נקרא שאני מקבל את כוח הבינה המאפשר לי לחיות, להיות, בכלל לא בחשבון הכלים שלי, לא בהתחשבות בתוצאות כלפיי. אני לגמרי לגמרי מנותק מהתוצאות, ממה שיהיה לי, זה נקרא למעלה מהדעת. אני רואה איזה דבר, לפי הטבע שלי אני מסתכל ושופט באופן אוטומטי מה עליי לעשות, איך עליי להתייחס, מה זה דורש ממני, מה יהיה לי ואיך התוצאות ישפיעו עליי. אני רוצה או לא רוצה הטבע שלי כל הזמן עושה חשבונות. לכן, לחתוך את החשבונות האלה ולעשות לטובת צד ג', זה נקרא למעלה מהדעת, בלי להתחשב בדעתי, בחשבונות לעצמי. אנחנו לא יכולים להבין איך אפשר לעשות דבר כזה לפני שנקבל מלמעלה תיקון שנקרא כוח הצמצום.

תלמיד: אז מה הערך של המושג למעלה מהדעת במצב שלנו?

במצב שלנו המושג למעלה מהדעת נקרא שאני מקבל עצה של מישהו גדול ממני והופך אותה לדעת שלי. ובכל זאת גם אז אני פועל בתוך דעתי, אבל זה נקרא למעלה מהדעת הקודמת שלי. אני משתכנע על ידי כך שהוא אומר לי שוב ושוב, ואני רוצה לשכנע את עצמי ומקבל את העצות שלו.

העצות שהוא מציע לי הן לא כאלה שנמצאות מעל המחסום ואני לא יכול לקיים אותן ולא יודע, אלה עצות שאני יכול לבצע בתוך הרצון לקבל שלי, בתוך הדעת שלי, אבל אני צריך להסכים לכך. לכן אני הולך מעל הדעת שלי לקבל את דעתו, לראות שזה לטובתי.

תלמיד: ואם נניח הסכמתי?

הסכמת, אז תקיים, הנה שם המאמר "מה לדרוש מאסיפת חברים", תאמין לו שאת זה כדאי לדרוש.

תלמיד: אז יש הסכמה, ולאחר מכן פתאום נפילה?

אם פתאום אתה נופל נותנים לך לאחר מכן עוד הזדמנות להגיע לאותה הסכמה אבל על הבחנה יותר גבוהה. אלה דברים ידועים.

תלמיד: אני רואה תמונה והחבר רואה תמונה אחרת, ואנחנו כך מרחיבים את התמונה.

תראה, בעבודת החברים יש הרבה אופנים, השאלה היא, מה מטרתה? האופנים יכולים להיות רבים, אבל המטרה היא להצטייד בכלים, ברצונות נוספים. לקבוע מי אני, מה אני על ידי ראיית החברים, שהם כמראה דרכה אני רואה את עצמי וכן הלאה. זאת אומרת, זה לא שאני מרחיב את דעתי על ידי החברה, על ידי החברה אני לא מרחיב שום דבר, אלא מגלה כאלה תכונות שאם זה לא היה בחברה ולא במכוון כלפי מטרת הבריאה וכלפי הבורא בעבודה עם חברים, לא הייתי יכול לגלות. זה לא כמו שאנחנו סתם מנהלים שיחה, שאתה משוחח איתי, רואה עוד הרבה פרטים ומרחיב את דעתך וזה בסדר גמור, כך כולנו עושים בחיינו. אבל אתה לא מגלה כאן דברים שהם נגד הטבע, אתה לא עובד בצורה מכוונת לפתוח איזה דבר שלא נמצא בבריאה. אלה שיחות שמנהלים סתם.

(סוף השיעור)

---

1. "דאגה בלב איש ישחנה ודבר טוב ישמחנה" (משלי, י"ב, כ"ה)↩