שיעור בוקר 30.11.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

העבודה באמונה למעלה מהדעת – קטעים נבחרים מהמקורות

14. "אי אפשר לזכות לבחינת גילוי, מטרם שהאדם מקבל את בחינת אחוריים, שהיא בחינת הסתרת פנים, ולומר שאצלו זהו חשוב כמו גילוי פנים, היינו שיהיה בבחינת השמחה, כאילו הוא כבר זכה לבחינת גילוי פנים." אפילו שנמצא באחוריים, בחושך, ממש חושך כנגד הגילוי, הוא צריך להיות בשמחה כאילו שזכה לגילוי. ואז באמת מגיע לו גילוי המלובש באותה השמחה, שזה כבר גילוי ממש. "אבל זה אי אפשר להחזיק מעמד, ושיהיה אצלו ההסתרה כמו גילוי, רק בזמן שהאדם עובד בבחינת השפעה. אז האדם יכול לומר "מה חשוב לי, מה שאני מרגיש בזמן העבודה, כי עיקר הוא אצלי, שאני רוצה להשפיע להבורא, ואם הבורא מבין, שיהיה לו יותר נחת רוח אם יעבוד בבחינת אחוריים, אני מסכים"." זאת אומרת, לא חשוב לי מה אני מקבל. אם אני מקבל הכול מהבורא אז לי אישית לא חשוב פנים או אחוריים, רק מה שיהיה טוב לבורא. "מה שאין כן אם יש לו עדיין ניצוצות של קבלה, הוא בא לידי הרהורים, שקשה לו אז להאמין, שהבורא הוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. שזה סוד אות י' דשם הוי"ה, שהיא אות הראשון, הנקראת "נקודה שחורה שאין בה לבנוניתא". היינו שהיא כולה חושך והסתרת פנים. כלומר, בזמן שהאדם בא לידי מצב, שאין לו שום סמיכה, אז נעשה המצב שלו שחור, שהיא בחינה היותר תחתון שבעולם העליון, ומזה נעשה בחינת כתר לתחתון, שכלי דכתר הוא כלי דהשפעה."

קריין: מתוך שמעתי מאמר מ"ב "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה".

"אי אפשר לזכות לבחינת גילוי, מטרם שהאדם מקבל את בחינת אחוריים, שהיא בחינת הסתרת פנים, ולומר שאצלו זהו חשוב כמו גילוי פנים, היינו שיהיה בבחינת השמחה, כאילו הוא כבר זכה לבחינת גילוי פנים. אבל זה אי אפשר להחזיק מעמד, ושיהיה אצלו ההסתרה כמו גילוי, רק בזמן שהאדם עובד בבחינת השפעה. אז האדם יכול לומר "מה חשוב לי, מה שאני מרגיש בזמן העבודה, כי עיקר הוא אצלי, שאני רוצה להשפיע להבורא, ואם הבורא מבין, שיהיה לו יותר נחת רוח אם יעבוד בבחינת אחוריים, אני מסכים". מה שאין כן אם יש לו עדיין ניצוצות של קבלה, הוא בא לידי הרהורים, שקשה לו אז להאמין, שהבורא הוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. שזה סוד אות י' דשם הוי"ה, שהיא אות הראשון, הנקראת "נקודה שחורה שאין בה לבנוניתא". היינו שהיא כולה חושך והסתרת פנים. כלומר, בזמן שהאדם בא לידי מצב, שאין לו שום סמיכה, אז נעשה המצב שלו שחור, שהיא בחינה היותר תחתון שבעולם העליון, ומזה נעשה בחינת כתר לתחתון, שכלי דכתר הוא כלי דהשפעה. כי הבחינת התחתונה שבעליון היא מלכות, שאין לה מעצמה ולא כלום. ורק בצורה כזו נקרא מלכות. היינו, שאם מקבל עליו המלכות שמים, שהיא בבחינת שאין לה כלום, בשמחה, נעשה מזה אח"כ בחינת כתר, שהיא כלי דהשפעה."

(בעל הסולם. שמעתי. מב. "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה")

אלה ים של דברים, איך אפשר להכניס את זה בקטע אחד ועכשיו לקרוא ומיד על זה לדבר. למה אי אפשר לחתוך? אל תגיד לי שלא, אפשר לחתוך.

"אי אפשר לזכות לבחינת גילוי, מטרם שהאדם מקבל את בחינת אחוריים, שהיא בחינת הסתרת פנים," זה ברור "ולומר שאצלו זהו חשוב" האחוריים האלה "כמו גילוי פנים, היינו שיהיה בבחינת השמחה, כאילו הוא כבר זכה לבחינת גילוי פנים." זה בפני עצמו.

אפילו אם אני מקבל חושך, אני שמח כי אני בזה נמצא בקשר עם הבורא. הקשר הזה אמנם עדיין לא מורגש בכלים המקולקלים שלי כשמחה, כגילוי, כמשהו יפה וטוב, אבל אני נמצא בקשר. אני מרגיש שזה בא מהבורא כחושך עקב הכלים המקולקלים שלי, אז היחס הזה עם הבורא שהוא נמצא משמח אותי. ואז אני יכול להגיד שההסתרה הזאת היא כמו גילוי. אני לא מתחשב עם מצב הרוח שלי, עם כל הדברים המלווים לגילוי, אלא הגילוי לי שזה בא מהבורא מספק אותי לגמרי. ודווקא עוד יותר, אני שמח בזה שאני נמצא במצב שהוא לא משמח אותי, כי אני מסתפק בזה שזה בא מלמעלה, ואני לא קנוי על ידי הרגשות יפות וכן הלאה. מה רע בזה? זה קטע בפני עצמו.

"אבל זה אי אפשר להחזיק מעמד, ושיהיה אצלו ההסתרה כמו גילוי, רק בזמן שהאדם עובד בבחינת השפעה." זה גם ברור. "אז האדם יכול לומר "מה חשוב לי, מה שאני מרגיש בזמן העבודה, כי עיקר הוא אצלי, שאני רוצה להשפיע להבורא, ואם הבורא מבין, שיהיה לו יותר נחת רוח אם יעבוד בבחינת אחוריים, אני מסכים"." עד כאן זה הפסוק השני, או הרחבת הראשון. אז גמרנו בזה.

עכשיו אתה יכול להמשיך אם אתה רוצה, לחלק את מה שנותר לעוד שניים או אפילו שלושה. זו קצת בעיה, אני מבין שזו בעיה, מסכים איתך, אבל אי אפשר לתת "בוכטה" כזאת שמהתחלה לא זוכרים את הסוף, ובעל פה, משמיעה. ככה לא עושים.

קריין: 15 מתוך כתבי רב"ש כרך ב' "הנרות הללו קודש הם".

"העיקר הוא התפלה. היינו, שהאדם צריך להתפלל לה', שיעזור לו ללכת למעלה מהדעת. כלומר, שהעבודה צריכה להיות בשמחה, כאילו כבר זכה לדעת דקדושה." ללא קשר עם המצבים שהוא עובר. השמחה צריכה להיות קבועה. למעלה, למטה, בפנים, מה שיש לו מהשפעת הבורא, לא חשוב. "ובאיזו שמחה היתה אז עבודתו, כמו כן הוא צריך לבקש מה', שיתן לו את הכח הזה, שיהיה בידו ללכת למעלה מדעתו של הגוף." זה שאני נמצא בתהליך, לא חשוב באיזה מצבים אני נמצא, אבל זה שאני כבר נמצא בתהליך, זה צריך להביא לי שמחה קבועה.

"כלומר, אף על פי שהגוף לא מסכים לעבודה זו בעל מנת להשפיע, רק הוא מבקש מה', שיהא בידו לעבוד בשמחה, כמו שמתאים למי שמשמש מלך גדול. ואין הוא מבקש מה', שיראה גדלות ה', ואז הוא יעבוד בשמחה. אלא הוא רוצה, שה' יתן לו שמחה בעבודה דלמעלה מהדעת, שיהיה חשוב אצל האדם, כאילו כבר יש לו דעת."

(רב"ש - ב'. מאמר 12 "הנרות הללו קדש הם" 1991)

שאלה: גם כלפי הקטע הקודם וגם כלפי הקטע הזה, מה רצוי בעיני הבורא?

מה רצוי בעיני הבורא? גמר תיקון. גמר תיקון נקרא שלא חשוב באיזה תיקונים אתה נמצא, אתה שמח ומרוצה שאתה נמצא תחת הבורא.

תלמיד: אז למה בכל זאת יש שינוי מצבים שהוא עובד באחוריים, עובד בפנים?

הוא עושה לך כל מיני מצבים, שאתה על כל המצבים האלה תעשה תיקונים, עד שאתה מגיע לגמר של כל התיקונים האלה ונשאר איתו בדבקות. בגמר התיקון, בבת אחת, קורים לך כל המצבים הרעים ועל [פני] כולם אתה נדבק לבורא.

שאלה: על איזו שמחה אנחנו מדברים בעליה וירידה?

שמחה בזה שאני דבוק בבורא למרות עליה וירידה. שאני נמצא עימו, שיש לי הוא, ואני יכול להיות קשור איתו ולא חשוב לי עליות וירידות. עשיתי תיקונים כאלה, שדווקא עליות וירידות הן לא עושות בי שום שינוי ביחס אליו, כמו בעליה כך גם בירידה. העיקר שזה ממנו, והיתר לא חשוב.

תלמיד: אבל איך אני יודע שאני באמת בשמחה במצב כזה?

איך אתה יודע שאתה בשמחה? שמחה זה נקרא שכל הכלים שלך מרגישים שהם מלאים לגמרי. אבל אם הוא לא נתן לך כלום, איך אתה יכול להיות בשמחה?

תלמיד: אבל הכלים שלי הם העשירייה, ואם אני בעצמי שמח כל הזמן, איך אני עושה את זה לעשירייה?

על חשבונם, יחד איתם. הבורא כבר מסדר את העשירייה לפי היחס בין החברים, שתמיד יהיו כאלה וכאלה. כל הזמן אתם נמצאים כמו ברפסודה, משתנים, מעוררים, מבררים את המצבים.

שאלה: נניח שאני נמצא במצב הפוך לשמחה, והגוף מתנגד לגמרי כדי לשנות את המצב, וגם לא נותן לי חשיבות לפנות לבורא, איך פה העשירייה, הקבוצה, צריכה לעזור לי?

לפי כמה שאתה השקעת בה קודם. לפי כמה שהם מוכנים, שיעזרו. אתה אומר כך, אני נמצא במצב שאני בנפילה, אני לא יכול מהנפילה הזאת להתרומם בעצמי, אני מודע לזה שאני נמצא בנפילה, אני מודע שאין לי שום כוחות. זאת אומרת אני זהו, נמצא באפס. מה צריכה לעשות עשירייה? לפי כמה שאתה השקעת בעשירייה, הם ירגישו בעשירייה, במערכת מה קורה איתך ועד כמה הם צריכים לעורר אותך, על ידי איזה אמצעים ועד איזה גובה. הכול תלוי בהכנה. אין כאן שום חשבונות אחרים, הכול בהכנה. מה שהכנת כך זה יהיה.

שאלה: עכשיו כשקראנו את הקטע, לא הבנתי איך אפשר לעבוד את ה' בלי שאין לי את גדלותו? כתוב שאפילו שאין גדלות, אז אני שמח לעבוד את הבורא. אני לא מבין את זה, איך אני יכול לעבוד ולהיות בשמחה בלי שאין לי את הגדלות שלו?

אבל אם יש לך גדלות ה', איזו עבודה זו? זה מחייב אותך ללכת, לרוץ, לקפוץ, לשיר, זה כמו משוגע.

תלמיד: אבל אם אין לי גדלות, אני מחפש גדלות.

אתה מחפש גדלות, איזו גדלות? כדי שזה יספק אותך בכל הרצונות?

תלמיד: לא את כל הרצונות, זה רצון אליו.

אליו כן. אתה אומר כך, אם תיתן שיהיה לי טוב, אתה תראה איך אהיה מסור לך ממש. אבל אם לא תיתן לי שיהיה לי טוב, תיזהר.

תלמיד: לא, אני לא מדבר על מילוי שיהיה לי טוב.

אלא מה?

תלמיד: על גדלות ההשפעה.

לא צריכים יותר חוץ מגדלות, לא צריכים. אנחנו לא מבינים את זה. כן, ודאי.

תלמיד: אבל לא על זה כל העבודה שלנו, על חשיבות וגדלות תכונת ההשפעה בינינו? מה אנחנו מעלים פה, על מה אנחנו עובדים בינינו?

אנחנו רוצים, לא שהוא נותן לנו, שאנחנו בעצמנו נשיג את הגדלות והחשיבות שלו, ושזה ימלא אותנו, במקום המילויים הטבעיים לרצון לקבל. זה כמו שהשקרנים האֶלֶה משתמשים בזה, במקום לתת לעם יותר כסף, יותר מזון, יותר דברים טובים, נותנים לו כך התעוררות, "אתם גדולים, אתם מיוחדים, אוי ואבוי, אוי ואבוי, מה אתם". בזה הם רוצים למלא את העם, באידאולוגיה כזאת.

שאלה: ככל שהעשירייה הולכת ומתחברת יותר ויותר, היא מתחילה לגלות את פעולות הבורא עליה, שהוא עושה הכול?

כן. מזה התחלתי היום לדבר ממש בתחילת השיעור, כדאי לשמוע עוד פעם.

תלמיד: ואז מה התרומה של העשירייה, מה התוספת שלה, מה בכוחה?

אני נמצא במצב שאני מרגיש שנעלם לי הכול, אין לי כוחות. יש איזה רצון להגיע למשהו, אבל אני מרגיש שאני לא מסוגל. אני מגלה שעל מנת להשפיע זה דבר שהוא כל כך לא בהישג ידי, שזה ממש חבל על הזמן, להתאמץ, לעשות משהו. אני מסתכל על הידע עצמו שבחכמת הקבלה, האחרים מבינים, ואני לא מבין כלום, אני ממש סתום. כל יום ויום אני מרגיש את זה יותר ויותר. הם משיגים איזשהו טעם בחיבור ביניהם, אני לא יודע מה זה חיבור, מה הם רוצים שם. אני מבין שצריכים להגיע, צריכים לשבת לדבר, אבל אני אפילו לא יכול.

כל פעם שיש לי כזאת הזדמנות, אני איכשהו בורח מזה ולא מגיע. אפילו מכנית לשבת לידם ולשתוק, אני לא יכול. הם מתחילים ללמוד את החכמה עצמה, שם זה בחינות, ספירות, זה קופץ כך וכך, כל מיני הבחנות, אני לא יודע. אני רואה את עצמי ללא כלים, ללא שייכות גם לחכמה, גם לביצוע, לכלום. זה מצב שהאדם מרגיש "בשביל מה אני חי, אפשר לא לחיות. באמת, מה התועלת?".

אבל אם, בדרך כלל זה כעבור כמה זמן, כמה שעות, הוא מתחיל לגלות שזה מגיע לו מהבורא, המצב עצמו, מה שהוא עבר, של ייאושים ושל כל מיני דברים, זה מגיע לו מהבורא, אז הוא מתחיל להבין שעכשיו סידרו לו מקום ריק בתוכו, חדש, שהוא עוד לא עבד מהמקום הזה, עוד לא מילא אותו, עוד לא ייצב אותו, שום דבר. ואז הוא מבין שהבורא עשה לו בכוונה את כל הנפילה הזאת, כדי לגלות מקום ריק. הוא חשב שזו סתם נפילה, אז לא. אלא נפתח רצון חדש אחר השבירה, תוספת רצון חדש, עוד קצת.

ואז הוא מרגיש עד כמה הוא לא יכול, לא מסוגל, לא מבין ולא מרגיש. אבל זה גילוי המקום החדש, ועכשיו הוא צריך להתחיל לעבוד על זה. להתחיל לעבוד על זה, זה לא פשוט. אלא אם הוא מרגיש שיש לו עכשיו נטייה לחברים, זאת התחלה טובה. סימן שעשה קודם איזו הקדמה, ויש לו עכשיו כיוון נכון, להתכלל בין החברים. אם הוא לא עשה את ההקדמה הנכונה הזאת, ואין לו נטייה לחיבור עם החברים, כאן זו בעיה. יכול להיות שזה יכול למשוך אותו הצידה לכמה שבועות או חודשים או בכלל לברוח. בזה שהוא יברח בכלל אני לא כל כך מאמין, כי יש לנו שדה כללי מאוד חזק שקשה לברוח.

זהו, כך אנחנו קיימים. אז לשים לב מאוד למצבים האלו, איך אנחנו עוברים אותם. ולפני זה רק חיבור עם הקבוצה. כמה שאני אוהב את העשירייה שלי, שטוב לי לשבת, טוב לי להיות איתם כמה שיותר, אז זה יעזור לי בזמן. לפי זה יתנו לי ירידות איכותיות. זה כל מה שדיברנו.

תלמיד: וכשמתגלה החלל הזה, כשמתגלה המצב הזה בתוך העשירייה, זה תלוי רק בהכנה הקודמת שלי, או שיש משהו שאפשר לעשות עכשיו?

לא, מה שהיה היה. מה יש לך לעשות עכשיו?

תלמיד: נניח שאנחנו מתעוררים סתומים פתאום, מה עכשיו?

כן. עכשיו אתה צריך לעשות איזה פעולות מתוך הסתימה, שאתה עדיין סתום, שאתה לא כל כך יודע ממש לבצע דברים. כי החלל הזה עדיין חלל, אתה עוד לא הפעלת בו כל מיני מערכות. ואז יוצא שאתה צריך כאן להביא את אור החסדים. שלא אכפת לי כלום, רק שאהיה "בתוך עמי אנוכי יושבת"¹. זהו, אני רוצה להיות כלול מכולם, כלום חוץ מזה. רק להיות הכי קטן, אבל בתוכם. זה הכול, זו תחילת המצב החדש.

תלמיד: עוד פעם, מה זה באור חסדים? אני לא מבין.

"אור החסדים" זה נקרא שאני עוד לא עובד עם הרצון לקבל שלי, אלא רק רוצה להיות משפיע, רק להיות בין כולם. שטוב לי בין כולם, כך להתכלל בהם. הכי טוב זה לשבת עם החברים.

תלמיד: וזאת העבודה בזמן הירידה, הנפילה? לא יודע איך לקרוא לזה.

כן. אבל אני כבר לא מתחשב בזה כירידה, כנפילה, אני מתחשב בזה כתחילת העלייה. אני מגלה שזה חלל, אני מגלה שזה ניתן לי כדי למלא אותו באור החסדים, ואחר כך באור החכמה.

תלמיד: וככל שהעשירייה תתקדם, היא הולכת לגלות שהבורא מפעיל אותה במאה אחוז, מרים אותה, מפיל אותה, עושה מה שהוא רוצה.

כן.

תלמיד: ואז מה התוספת שלה פה, מה היא עושה?

מי, הירידה?

תלמיד: העשירייה.

העשירייה מביאה לי מילוי למקום הזה. עד כמה שאני עם החלל הזה יכול להצטרף לעשירייה, העשירייה מביאה לי מילוי למקום הריק שנגלה.

שאלה: כל העבודה הזאת עם האחוריים והפנים, אני צריך להיות שמח מזה שהבורא נותן לי כל הזמן את התמונה הכי מדויקת שצריך כדי להניע אותי לכיוון המטרה, והעבודה שאני צריך לעשות. אני אמור להיות שמח שיש בעיות בעולם, כי זה סימן שהבורא מראה לי שיש לי איפה לעבוד. אני אמור להיות שמח מזה שהוא נותן לי עכשיו מילוי, ואני כאילו צריך לפחד שאשאר ואתקע באיזו קליפה, ולא אמשיך לעבוד. כלומר, כל דבר שהוא נותן לנו בעבודה, בעשירייה, תמיד הכיוון שהבורא דוחף אותנו זה קדימה, לעשות את העבודה שלנו בדבקות מעל הדעת. זה מה שאנחנו אמורים לפרסם אחד לשני? זו עבודת הפרסום שלנו אחד לשני, בתוך הקבוצה שנקראת "הראש"?

אנחנו צריכים לפרסם אחד לשני את שיעור הבוקר, זה הכול.

תלמיד: ומה אני אמור לפרסם החוצה? מה העולם צריך לדעת על הלחץ הזה שהוא עלינו כאילו?

העולם לא צריך לדעת. אני לא מבין מה שאתה שואל, תשאל שאלה קונקרטית, משפט אחד.

תלמיד: מה ההבדל בין המסר שאני צריך לתת לחברים שלי בעשירייה, לעומת המסר שאנחנו מוציאים החוצה?

על זה אני צריך להסביר לך?

תלמיד: זה נראה לי הבלבול הכי גדול שכרגע יש.

כל השיחות שלי עם הכתבים הם בעברית. יש לך בעיה, תפנה לכתבים שלנו, הם חברים שלך, שישלחו לך את השיחות האלו או איפה הן נמצאות אצלנו בארכיון. אתה יכול לשמוע חופשי ולהבין. אני לא יכול לענות לך במשפט אחד, זה לא פשוט. צריכים לשמוע הרבה פעמים, כל מיני שיחות, ואז תבין באיזו צורה אתה יכול לגשת להסברה.

(סוף השיעור)

---

1. "בתוך עמי אנכי יושבת" (מלכים ב', פרק ד', י"ג)↩