שיעור בוקר 21.05.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 19.06.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/asbdkDMn?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1512, אגרת נ"ב

מה אומר לנו הרב'ה? העבודה שלנו מחולקת לכמה חלקים, לכמה שלבים. השלב הראשון הוא שאנחנו צריכים לרכוש אמונה, ובשלב השני אנחנו צריכים לרכוש ידיעה. אנחנו גם יודעים את זה מתהליך שבירת הכלים. בהשתלשלות מלמעלה למטה יש לנו שתי פעולות עיקריות ביצירת הכלים שלנו - האחת, שבירת כלים דקבלה שהם ארבעת המלכים הראשונים, דחג"ת, והשנייה, שבירת כלים דהשפעה שהם ארבעת המלכים השניים, מלכי תנהי"ם. זה בית המקדש הראשון שהיה לו מוחין דחיה, ובית המקדש השני שהיה שם מוחין דנשמה, מה שנקרא שבירת בתי המקדש. הפרצוף הראשון שיצא מראש דאבא ואמא, והפרצוף השני שיצא מראש דישסו"ת בעולם הנקודים.

כנגד זה יש לנו שני שלבים בתיקון הכלים. קודם מתקנים כלים דהשפעה, רוכשים כלי אמונה מה שנקרא, וכל התהליך הזה הוא עד תום יציאת מצרים. כשרוכשים כלים דהשפעה, תכונות הבינה, אז יש עוד הכנה של 40 יום בתוך בינה ומגיעים לשבועות, לקבלת התורה, כשקבלת התורה היא כבר קבלת החכמה.

מכאן יש לנו את כל החוקים, ואת כל האמרות שבצורה זו או אחרת מתארות את המצבים הללו – "כאיש אחד בלב אחד", זאת אומרת כלי דהשפעה מוכן, והרהורים כנגד החכמה, כנגד הידיעה, שזה הר בקבלת התורה. וגם לפני זה במצרים וביציאת מצרים לעבוד על אין עוד מלבדו שזה עניין האמונה. שתי הפעולות העיקריות בתהליך הזה הן רכישת הכלים להשפיע על מנת להשפיע עד מתן תורה, ורכישת הכלים, כבר תיקונים בלקבל על מנת להשפיע, שזה כבר ממתן תורה והלאה. זה מה שרב"ש אומר.

בהתאם לזה רב"ש אחר כך מספר לנו מה היתרונות והחסרונות של זה. זאת אומרת תמיד צריכים להיות באיזון, ולעבוד במידה ובמשקל עם כלים דאמונה בהתאם לכלים דידיעה. אומנם "שני הכתובים האלה מכחישים זה את זה", אבל צריכים לאזן אותם בצורה כזאת שהיא לשמור תמיד שלא תהיה ידיעה יותר מאמונה, אחרת זו תהיה קבלה על מנת לקבל, נפילה לקליפות. אלא תמיד צריכים לדאוג שתהיה אמונה למעלה מהדעת, למעלה מהידיעה, יותר גדולה מידיעה. לעומת זאת אם לא עובדים עם ידיעה ככל שהאמונה מאפשרת, אז גם זה נקרא חוסר השפעה. זאת אומרת, שני הכתובים האלה צריכים להיות מאוזנים. זה מה שהוא מסביר לנו כאן.

תלמיד: מה זה במצבנו אמונה וידיעה?

גם במצבנו, לפני כניסה לפעולות רוחניות ממשיות, יש לנו כנגד זה העתקה לתוך מצבנו של אמונה וידיעה. אמונה אצלנו נקראת אמונת חכמים, אמונת רבו. וידיעה אלו כל אותן העובדות הפנימיות שלנו שכלים דקבלה שלנו דורשים שנמלא אותן, ונחיה לפי איך שהגוף שלנו מסכים לחיות, לעבוד ולהרגיש את עצמו בביטחון ומונח על יסודות.

בצורה יותר מעשית אפשר להגיד כך, שכל מחשבה שהיא כנגד ההתקדמות הרוחנית, שהבורא הוא שולט כיחיד בכל המציאות, הכוונה ששולט בי בעיקר, כך כל אחד צריך להגיד, אז כל דבר שמכחיש את זה בי, כל ההפרעות האלו הן בעצם בשבילי מקום לעבודה, נגדן אני צריך לעבוד. זו במיוחד העבודה אצלנו, במצבנו, כל עוד לא עוברים מחסום, כלומר מי שנמצא בהסתר כפול והסתר רגיל, העבודה היא נגד ההסתרה.

מה מוסתר? מוסתרת שליטת הבורא, הנהגת הבורא על הנבראים, ואת זה אנחנו צריכים להשלים על ידי האמונה. מה זה על ידי האמונה? לקבל את זה כעובדה. אמונה היא עדיין לא האור, לא התגלות האלוהות שאנחנו מקבלים מלמעלה, אלא אנחנו צריכים להשלים את החושך הזה על ידי היגיעה שלנו. אומנם אני לא רואה את זה בכלים שלי ולא מרגיש את זה, אבל אני מקבל זאת על עצמי כעובדה, ולפי הנתון הזה אני חי.

למה זה לא נקרא אמונה פשוטה כמו שכל העולם אומר, אלא אצלנו זה משהו שהוא ההפך מכל העולם? זה מפני שאצלנו זה בא כל פעם עם הפרעות נגד הידיעה שלנו, והעולם לא תומך בזה. אני צריך להגיע בסופו של דבר למצב כזה שבו אבקש מהבורא שייתן לי כוח, שיתגלה לא בצורה שאני אקבל ידיעה ולידיעה אני זקוק, אלא שאני אקבל אמונה, כוח מלמעלה שיעזור לי להתמודד עם החושך. לא שאני רוצה למחוק את החושך, "חשכה כאורה יאיר", אלא אני מסכים דווקא להיות בחושך בגלל שאני מבין שאם לא יהיה חושך אלא יהיה אור, אז אני אשמש לבורא בגלל שהוא שולט, בגלל שהוא גדול, בגלל שיש לי ממנו רווח. בזה אני רק אגדל את הכלים שלי, אני אהיה כקליפות.

אלא אני מבקש מהבורא שאישאר בחושך, בכלים דקבלה שלי, זה נקרא להישאר בחושך, רק שייתן לי אפשרות לעבוד איתו, להתייחס אליו, להיות מחובר איתו כאילו שאני רואה אותו. אז הכלים דקבלה שלי נמצאים בשמירה, הם לא קופצים, כי אין איזה תענוג, איזו ידיעה, לקפוץ לקראתם ולרצות לקבל אותם, לרצות להתמלא. הכלים דקבלה שלי רגועים, אז אני יכול לעבוד עם כלים שאני מקבל מלמעלה, כלים דשפעה, כלים של בינה.

מהם כלים של בינה, מה זה בכלל? זו הרגשת נוכחות הבורא, אבל שהיא לא כעובדה לכלים דקבלה, שהם נהנים מזה וכבר בטוחים, ומקבלים מילוי בתוכם, אלא זה כוח למעלה מהידיעה והרכוש בתוך הכלים דקבלה, שעל ידו אני יכול להיות מעל הכלים דקבלה שלי, לרכב מעליהם, לא להיות תלוי בהם.

בשפת הקבלה זה נקרא שאני רוכש תכונות של ט' ראשונות. שאני נמצא למעלה ממלכות שהיא הספירה העשירית, שעליה אני עושה צמצום, לא ממלא אותה, אלא אני עובד בט' ראשונות, שהמילוי שלי הוא מסך ואור חוזר. בצורה כזאת אני מבקש מהבורא שיעזור לי לעבוד. ואחר כך כשמגיע גילוי, הגילוי לא מוחק לי את האמונה שקיבלתי קודם, אלא ההיפך, הגילוי בא להוסיף לי לאמונה את ההידור, הידור האמונה.

זאת אומרת, אפילו בהזדמנויות של ידיעה ושליטה וכל הרכוש שיכול להיות לכלים לקבלה, אני משתמש באורות דחכמה שבאים כדי להגדיל עוד יותר את הכלי דאמונה שלי, ועל פני, מעל הרצון לקבל שלי, שאני אפילו ממלא אותו עם אור דחכמה, אפילו שאני ממלא אותו עם אור דחכמה אני נמצא מעליו.

זאת אומרת, אם רכישת הכלי דאמונה להשפיע על מנת להשפיע זה נקרא שהרצון לקבל שלי לא מקבל מילוי, ואני נמצא מעליו עם כלים דאמונה, אחר כך באה תקופה שאני כבר עובד בלקבל על מנת להשפיע, שאני אפילו ממלא את הרצון לקבל ובכל זאת נמצא מעליו עם כלים דאמונה שלי. זה נקרא "לקבל על מנת להשפיע".

המילים לא יכולות למסור את התוכן ודאי. אני תמיד אמרתי שאמונה זה נקרא הרגשת הבורא, ובאמת אני רואה לפעמים מהתגובות שלא דייקתי בזה מספיק. שהרגשת הבורא, ודאי שזה נקרא אמונה, אבל איזו הרגשת הבורא? לא הרגשת הבורא לצורך המילוי דכלים דקבלה, אלא הרגשת הבורא שנותנת לאדם כוח להיות למעלה מכלים דקבלה.

כמו שאנחנו אומרים שבאור העליון יש שתי הופעות, הופעה שלו כאור חסדים וכאור חכמה. אז ודאי שאמונה באה אלינו כתוצאה מהתגלות הבורא, אבל ההתגלות שלו היא מה שנקרא "אני ולא שליח", כמו שהיה במצרים, קבלת האמונה ביציאת מצרים, וכל העבודה שלנו היא לקראת זה.

ולא לשכוח שהיציאה היא על ידי המכות, עשר מכות של פרעה, מאתים חמישים מכות של המצרים, ולפני זה עם ישראל גם נמצא בשבע שנות רעב וצער. זאת אומרת, כל הבחינות שבאדם, גם המצרים שבאדם, גם פרעה שבאדם, גם משה ואהרון שבאדם, גם עם ישראל שבתוך האדם, כל ההבחנות האלו נמצאות בצער ובמכות. התהליך עד יציאת מצרים הוא תהליך שאי אפשר להגיד שיש בו איזה מין דבר נעים וטוב, לפי סיפור מצרים כולו, כך זה נראה.

רק מרכישת כלי האמונה, מיציאת מצרים והלאה כבר אפשר לדבר על עבודה מאוזנת כלשהי בתוך האדם, שכבר עובד עם כלים דהשפעה שרוכש. אבל איך שלא יהיה, בכל הדרך מתחילת הנקודה שבלב בתקופת הסתר כפול והסתר רגיל, ואחר כך כשעוברים מחסום, בשכר ועונש ובאהבה, בכל הדרך הזאת אדם לא עובד עם הרצון לקבל שלו, אלא תמיד דורך עליו ועובד מעליו.

אפילו כשמקבל על מנת להשפיע, הוא מקבל כדי להראות שהוא המשפיע. עובד מעל הרצון לקבל שלו, אפילו שהרצון לקבל ממולא בתענוגים. זו עבודה הפוכה ממש מהעבודה שלנו היום, שרוצים בצורה טבעית למלא את עצמנו.

תלמיד: מה זה שהוא כותב כאן "מטיל קַנְקַנְתּוּם לתוך.."?

אני לא רוצה להיכנס לזה, לך חשוב הפלפול.

תלמיד: מה זה היחס המדויק למקום? מה נכון ומה לא נכון ביחס הזה?

עוד?

תלמיד: אנחנו תמיד אומרים שמשתוקקים לגילוי הבורא, ופה אני משתוקק לגילוי הבורא בשביל שאני אוכל גם את הגילוי הזה להשפיע לו חזרה?

אם אנחנו נצעק "תתגלה, תתגלה", אנחנו לא נקבל שום דבר, כי אז אנחנו מבקשים כמו הקליפות, רוצים לקבל ממנו את התענוגים. הבורא נתן לנו את התענוגים דעולם הזה שעליהם, על פניהם, על פני התענוגים האלה אנחנו נבקש את הגילוי שלו ככוח האמונה. כל העולם הזה, זאת אומרת הדרגה הזאת עם הרצון לקבל שלה, נתונה לי כדי שאני ארצה לא למלא את הכלים דקבלה שלי, אלא לרכוש כלים דאמונה כנגד העולם הזה.

אם אני מגיע לזה, זה נקרא ה"לא לשמה" המקסימאלי שאני יכול להגיע אליו, שמתוך הלא לשמה הזה בא לשמה, מה זאת אומרת בא לשמה? שמתוך הלא לשמה הזה אני בהחלט משתוקק איכשהו להגיע ללשמה, אז יוצא שאני מקבל את היכולת הזאת להיות מעל הכלים דקבלה שלי, שהכלים דקבלה שלי הם בגודל של כל התענוגים של העולם הזה. ואז מתחילים גם להגדיל לי את הכלים דקבלה שעליהם אני בונה אמונה עוד יותר גדולה, להשפיע על מנת להשפיע, שזה נקרא שאני נכנס לעיבור ולקטנות כבר ברוחניות.

ואחר כך מוסיפים לי כאלו כלים דקבלה שעליהם אני גם בונה את הלהשפיע שלי, אבל זה כבר לקבל על מנת להשפיע. זאת אומרת, אפילו שיש לי מילויים בתוך כלים דקבלה, אני יכול לעמוד ולהיות מעל המילויים האלו, זה נקרא שאני כבר ממש מדמה את עצמי לבורא שנמצא מעל הכלים דקבלה. אז גם אני רכשתי את כוח האמונה להיות מעל הכלים דקבלה.

אולי אני אצייר את זה באיזה צורה, זה שאני יכול לבטא את זה זה כבר טוב. אנחנו מקבלים איזשהו גודל של רצון לקבל, רצון דעולם הזה (ראו שרטוט מס' 1). במה היא העבודה שלנו? אני רוצה לרכוש אמונה למעלה מידיעה. אני רוצה לרכוש אמונה שהיא תהיה למעלה מידיעה, שאני אעבוד מעל הרצון לקבל שלי. מה זאת אומרת? שאני לא אהיה תלוי בו.

אם אני רוכש את האמונה הזאת, מבקש שהיא תהיה, נגיד אני עובד אלפי שנים, אחר כך מתעוררת הנקודה שבלב, ואז אני נמצא בהסתרה. הסתרה א', והסתרה ב', שתי מיני הסתרות. הגעתי למצב שאני בהחלט רוצה לקבל כלי דאמונה. זה נקרא שהגעתי למצב "עד שלא מניח לי לישון". זה נקרא מקסימום "לא לשמה". ואז אני מתחיל לקבל את האמונה הזאת בפועל, קבלת אמונה.

זאת אומרת, אני רוכש כאן כלים של בינה, תכונות בינה, להשפיע על מנת להשפיע. נגיד שרכשתי את תכונות הבינה ואני עומד בגובה של בינה, אבל גם כשאני רוכש את תכונות הבינה הן גדלות אצלי על פני הרצון לקבל. ועל פני הרצון לקבל הן גדלות בעביות שורש וא', זה נקרא "קטנות". ואחר כך כשאני עובד הלאה גם כאן יש קבלת אמונה, אבל אני עובד כבר על הרצונות ג' וד', ואפילו שאני מקבל בתוך הרצונות האלו אני נשאר בלמעלה מהדעת.

שרטוט מס' 1

יש אצלי רצון דעולם הזה שמעליו אני רוצה לבנות אמונה (ראו שרטוט מס' 2). אז אני כאילו שם צמצום על העולם הזה, יותר חשוב בשבילי להידבק בבורא. ואם אני עושה כך שהכול בשבילי יותר חשוב באמונה, אני עובר את המחסום, זה נקרא "חולת אהבה אני", שכל הרצונות שלי הם למעלה. זה המצב לפני מחסום.

אחר כך אני מתחיל על הרצונות האלו של העולם הזה ועל הרצונות שאני מקבל בהתגלות הבורא בשורש ובא' לבנות כלי אמונה, ואז המצב הזה נקרא "קטנות". אחר כך כשאני בונה את כלי האמונה שלי בזה שאני מתחיל למלא את הכלים של העולם הזה א' ושורש, ועוד ג' וד', וגם מעליהם אני בונה את האמונה שלי, זה כבר נקרא "גדלות", לקבל על מנת להשפיע.

שרטוט מס' 2

אני רוצה להגיד בכל הניסיונות שלי איכשהו לבטא את זה, שאם אני לא מקבל כלום במצב לפני מחסום, ואם אני לא מקבל כלום כשאני רוכש כלים דהשפעה, או כשאני כבר רוכש כלים דקבלה על מנת להשפיע, אני כל הזמן עובד מעל איזשהם תענוגים כדי לרכוש כלי דאמונה.

פעם אני עובד בכלים שאני לגמרי לא ממלא אותם ומעליהם אני משתוקק שיהיה לי כלי אמונה, ופעם אני אפילו ממלא אותם ועם כל הכלים האלה ועם המילויים האלה ועם התענוגים שיש בהם, אני משתמש רק כבסיס גם כדי לבנות מעליהם כלי דאמונה. כי לא מספיק לי סתם להגיד שהעולם הזה לא שווה כלום, אלא אני מקבל את כל התענוגים שבעולם הזה ובכל זאת מעליהם אני בונה את האמונה.

זאת אומרת, תמיד אדם משתוקק להיות למעלה מהכלים שלו, מהרצונות שלו. מאיפה לקחת לזה רצון, איך בכל זאת להתרומם מעל זה, זה רק בעבודה שלנו, זו קבוצה וזו בקשה מלמעלה שיבוא הכוח הזה וייתן לנו. זו העבודה, כל הזמן להתרומם מעל הכלים דקבלה, עבודה במצרים, ואחר כך במדבר וכן הלאה.

אבל העיקרון הוא אותו עיקרון, לעבוד מעל הרצון לקבל. או רצון לקבל שהוא ריק ומעליו לעבוד, זאת אומרת בלי לשים לב למילוי שלו, להשתוקק למעלה ממה שהוא מבקש, למרות זאת, לדבקות. או אפילו שממלאים אותו ואני בכוונה ממלא אותו שהוא יראה לי את כל הטעמים והיופי והמילויים שיש וכל החיים שיש בזה, ואני בכל זאת עובד מעליו, זה כבר לעבוד עם כלים דקבלה על מנת להשפיע.

נקווה שתהיה לנו עוד אפשרות להסביר את זה בצורה יותר ברורה.

תלמיד: מה צריכה לדרוש הקבוצה בשביל להתחיל לחפש את הנקודה הראשונה של לעבוד מעל הכלים האלה, לאן היא צריכה לכוון?

הרב"ש כותב על זה בכל מיני מאמרים. איפה שהוא כותב "למעלה מהדעת" בעצם הכוונה כל פעם להיות בהשתוקקות להתרומם מעל הרצונות שבאדם. ואחר כך אנחנו נדע, נראה עד כמה כל הרצונות האלו, עד כמה הנקודה הזאת שניתנה לנו, החושך הזה, עד כמה זה ממש דבר הכרחי שהבורא ברא, כדי מעל לנקודה הזאת לבנות בנו את דמותו. ואי אפשר אחרת, אם לא הנקודה הזאת של כל הרצונות, הנקודה האמצעית. אז או שעושים עליה צמצום וגדלים באמונה, או שאפילו ממלאים אותה בתענוגים ומעל זה גדלים באמונה.

"אמונה" זה נקרא התאמה לבורא, כי אמונה זה השפעה ובורא זה השפעה. אז ככל שאני משפיע, אני מתאים לו, אז אני משפיע גם בכלים דהשפעה, זאת אומרת, בלי למלא את הכלים שלי, זה נקרא שאני עובד עם עביות שורש וא', ואפילו שאני ממלא את הכלים שלי, אני גם דומה לו, גם משפיע, גם עובד באמונה. הבעיה אצלנו שהמילה אמונה מבלבלת את המתחילים. הקונוטציה, הקשר שהעולם מכניס למילה הזאת כל כך לא נכון שזה מקשה.

תלמיד: יכול להיות שבשלב ההכנה אני באמת לא אשתוקק למילוי, אלא לקשר איתו ואני מוכן לקבל את החושך?

כל העבודה שלנו בשלב ההכנה, בהסתר כפול ובהסתר רגיל, זה להשתוקק לקשר עם הבורא למרות כל ההפרעות, כל התענוגים וכל החסרונות, מה שלא יהיה, להשתוקק רק לזה. והשאלה, מה אתה מכניס למילה הזאת קשר עם הבורא?

תלמיד: שאני רוצה לא להתקשר אל המצב שלי.

רוצים להיות קשורים, דבוקים, דומים, מרגישים אותו, ללא שום קשר עם מה שעובר ברצונות שלי, מעל לרצונות.

תלמיד: יכול להיות מצב כזה עוד בשלב ההכנה?

יכול להיות זה נקרא "אהבה", "חולת אהבה אני". "אהבה" זה תשוקה לקשר. וודאי שבתשוקה הזאת יש הרבה רצון לקבל, למלא את עצמו בקשר הזה, ואפילו שאנחנו לא מודים בזה ולא יכולים לבדוק אם זה נמצא בנו או לא נמצא, כי אנחנו לא עד כדי כך יכולים לראות את עצמנו בפנים, אבל זה נמצא, לכן זה נקרא "לא לשמה".

אבל בכל זאת, התשוקה היא לקשר עם הבורא מעל לכל ההפרעות והכלים שיש לנו בעולם הזה. שזה חשוב לי מעל הכול. נגיד יש לי משפט, כי כך הבורא מעורר אותי להתקשר אליו, ואחר כך אפילו בלי משפט. או שיהיו משפטים, אבל זה לא חשוב, העיקר שהקשר הזה יישאר, את זה אני מחפש.

אחר כך אני מתחיל לבדוק. אם אני משתוקק בגלל המשפט זה לא בסדר, אני רוצה להשתוקק אליו מהדברים הטובים, ולא חשוב לי אפילו דברים טובים או רעים. כלומר יש בזה כבר כל מיני הבחנות, ולא שמרע או כדי שיהיה לי טוב אז אני משתוקק, וכשטוב אני לא צריך אותו. או גם מטוב וגם מרע אני משתוקק, או מעל טוב ורע אני משתוקק אליו מפני שכבר ההשתוקקות עצמה היא בשבילי המילוי. זה נקרא שאני כבר קרוב לזה שהאור החוזר יהיה המילוי שלי, זה כבר באמת המילוי האמיתי שיש למלכות. אנחנו אומרים, שהאור של מלכות זה מסך ואור חוזר.

תלמיד: מה בכל זאת אני צריך לבדוק כשאני עובד במקסימום בלא לשמה לכיוון לשמה, ולא לכיוון אחר?

אם ההשתוקקות שלי היא דווקא לבורא ולא קשורה לכל מיני דברים שנמצאים למטה ממנו. מה זאת אומרת - למטה ממנו, אני, העולם, כל מיני דברים, אלא רק "כי בו ישמח ליבנו", להיות בו. זה שאתה בכל זאת, מאחרי הקלעים מתאר לעצמך שיהיה לך מזה טוב, זה מילא. הביקורת הזאת, הבדיקות האלה אחר כך יתבררו. אז זאת בעצם צריכה להיות המגמה עכשיו. זה מה שאנחנו אומרים על הקבוצה, כמו שהוא שאל, "מה העבודה בקבוצה כאן?" כל הזמן להיות בינתיים מקושר לאותו רעיון. אני דרך הקבוצה שמקבל ממנה התרוממות, התעוררות, כוח, מזכירים לי על זה וכולי, אני נקשר לבורא.

למה לבורא? איך לבורא? בגלל שאני מתייחס לקבוצה כמו לכוח שלי, כמו שאני יכול לחבר את הרצונות שלי והרצונות של קבוצה, "כאיש אחד בלב אחד", זה נקרא שאני באמת נמצא במצב שמכוון לבורא. מוכן לקבלת התורה, מה שנקרא. זה התנאי, כי אחרת אני בכלל לא נמצא ליד הר סיני, אם אני לא מגיע לקשר כזה עם האחרים.

יש לנו בדיקה בעולמנו מתי אנחנו מתקרבים להיות כלי קבלה לתורה, לאור האמונה. מתי שמשתוקקים להכין את עצמנו "כאיש אחד בלב אחד", משתוקקים, לא מסוגלים. התיקון הזה הוא בא מלמעלה, אבל משתוקקים. כי רואים שהדבר הזה נחוץ, והוא הכי נעלה מכל האפשרויות האחרות.

מאיפה אנחנו מקבלים דבר כזה מהו? בצורה טבעית לא נמצא בנו. על ידי הלימוד, על ידי היגיעה בא האור העליון, האור המקיף ועושה לנו את ההכנה הזאת שנקראת "חן דקדושה", דבר שיש בעולם הרוחני מעבר למחסום, אבל כבר מתחיל להיות אצלנו איזה חן לזה, נטייה, איזו מין חשיבות של זה. "אני רוצה". "למה"? "ככה". כמו באהבה, אנחנו לא יכולים להגיד למה. "ככה".

תלמיד: אבל כך או כך, זו העבודה, כמו באהבה.

באהבה, כמו שאתה אומר. "לא אוהב, כן אוהב" זה האור המקיף נותן.

תלמיד: מתי בן אדם מתחיל לעבוד, להשתוקק אפילו בלי קבוצה?

התחלת ההשתוקקות באה על ידי הנקודה שבלב, אבל הנקודה שבלב היא סך הכול כוח מאוד קטן. ואם אדם לא מגדיל אותו הכוח על ידי הקבוצה, אם לא מכוון את עצמו נכון לבורא דווקא, על ידי זה שהקבוצה משמשת בשבילו כבדיקה, אם באמת לבורא הוא משתוקק, ל-להשפיע, למשהו כזה, לפחות איכשהו, לכוח השפעה, אם לא משתמש בזה אז נמצא רק בנקודה שלו, שהיא אחר כך הופכת להיות נקודת המוות. סם החיים הופך להיות סם המוות. הוא הופך להיות מתרנגול לעטלף. וזה תלוי רק באם בוחר בחברה נכונה או לא. אם הוא חושב ללכת לבד בלי לחבר את עצמו עם החברה שעל ידה הוא מכוון את עצמו לבורא ובודק את עצמו ומגדיל את הרצון שלו, אם הוא חושב לבד, אז בטוח שלא יצא לו, בטוח שיתהפך לעטלף.

תלמיד: מה זה נקרא לבדוק את עצמו?

לבדוק את עצמו, זה שאם יש לך חשיבות החברה כמו חשיבות עצמך, לפחות, אומנם "ואהבת לרעך כמוך" צריך להיות יותר מזה, אבל לפחות אם כך יש לך חשיבות, זה נקרא שאתה מכוון לבורא.

הבורא הוא נסתר, נגיד שהוא קיר לבן, איפה אני מוצא אותו על הקיר הלבן? איפה הנקודה הזאת שאם אני יסתכל בדיוק עליה, פתאום אני אראה שם חור ואחריו את העולם הרוחני. איך אני מוצא את הנקודה הזאת שאז תתהפך לחור? אז אומרים, אתה יכול לעשות את זה אם אתה שם לפניך קבוצה ועובד לפי העיקרון "כאיש אחד בלב אחד", ו"אהבת את רעך כמוך", בזה שאתה מצליב את עצמך עם הרצון של הקבוצה, אתה מוצא את הנקודה הזאת לאן בדיוק להסתכל ואז זה הופך להיות פתח לרוחניות, תנאי לקבלת התורה.

זאת אומרת, במקום הסתרת הבורא, נתנו לנו בעולם הזה קבוצה, חברה, שאנחנו יכולים להשתמש בה, לשמש בה, במקום ההסתרה. זה אותו תנאי שמוסתר מאיתנו - על מנת להשפיע. נתנו לך בקבוצה את התנאי הזה למצוא ולממש אותו. ואם אתה משתדל לעשות את זה באים מלמעלה אורות שלאט לאט מכניסים אותך לזה. נותנים לך חן דקדושה, אתה מתחיל יותר לבקש, באמת לבקש שזה על טבעי ונותנים לך את הכוח הזה על מנת להשפיע.

למה זה נעשה בצורה כזאת? כי רק בצורה כזאת אפשר לבנות את האמונה, מתוך החושך, מתוך זה שהרצון לקבל לא מקבל מילויים. כי אם בהתחלה הרצון לקבל היה מקבל מילויים, אז היית רץ למלא כל הזמן את הרצון לקבל. וכך לא נותנים לך מילויים רק ברצון לקבל. עוזרים לך בזה, נתנו רצון לקבל ונתנו לך בלי מילויי שזה צורת המינוס ההפוכה מרוחניות, שדווקא עוזרת לך איכשהו להתקרב למושג שנקרא "אמונה".

אם היית נגיד בלי רצון לקבל, לא היית צריך אמונה, לא היה לך שום דחף, הייסורים לא היו דוחפים אותך מאחורה לאיזו בריחה מהם, ולא היית משתוקק לקראת האמונה. ככה נותנים לך דווקא רצון לקבל והרגשת העולם הזה שהוא מלא ייסורים ואי נוחיות, ואתה רוצה לברוח ממנו, אז קל לך לוותר על הרצון לקבל ולבקש כוח אמונה.

לכן ההסתרה הזאת היא לטובתנו, זה הבורא כאילו נתן. לא הכניס אותך לאיזה מקום שיהיה לך בית הבראה, אלא הכניס אותך למקום שעשה ממנו בית סוהר, כדי שתרצה לצאת ממנו, אחרת לא היית אף פעם מבקש את כוח האמונה.

תלמיד: האם נכון להגיד שאני מבקש כוח אמונה קודם עבור הקבוצה ואחר כך בשבילי?

האמת היא שאדם מגלה בתוכו נטייה לאמונה ואז הוא בא לקבוצה. אז הוא מתחיל להרגיש שהקבוצה היא אותה מעבדה, מערכת, מנגנון, שעל ידה הוא יכול להתחיל לטעום מה זו אמונה.

אז כבר מתחילה להיות אצלו איזו תשוקה לזה, והקבוצה הופכת להיות האמצעי לרכוש את זה, אפילו בעולם הזה, כשהרצון של השני, של אלה שביחד איתי משתוקקים, הרצונות שלהם, התשוקה שלהם הופכים להיות בשבילי אמצעי ודבר טוב כביכול. אז אני מתחיל לרצות את הקבוצה, זה בא לאט לאט.

ואז המושג של הקבוצה, "ואהבת לרעך", מקבל בהחלט צורה אחרת חדשה שאתם עוד תגלו. זה מושג, קטגוריה רוחנית. המילים שלנו הן מילים בכל זאת מהעולם הזה. אבל זה נכון מה שאמרת, שהדחף לאמונה צריך להיות מתוך האדם, והוא יבוא לאט לאט מתוך האדם. הדחף הזה נקרא "נקודה שבלב", נקודה של בינה. ולפני זה, זו סתם תשוקה לרוחניות, זו עדיין נקודה לא מבוררת.

אתם מתקדמים, אני יכול לדבר יותר, יש איזה בירור הרבה יותר משמעותי מיום ליום.

תלמיד: האם המחשבות מכל אחד מהחברים תלויות בו או בכל חבר בקבוצה?

בוודאי שזה הדדי, אבל הבורא שם ידו של אדם, הבורא מכניס את האדם לקבוצה. על האדם רק או להתחזק בזה, להשתדל להיות בתוך הקבוצה. פורמלית אולי אתה נמצא בתוך הקבוצה, אבל זה לא נקרא שאתה נמצא בתוך הקבוצה, אולי עד כדי כך שזורקים אותך מכאן. או שאתה בעצמך יוצא או שהקבוצה זורקת אותך, אומרת אנחנו לא צריכים אותך, צא מכאן, אתה ממש מזיק לנו. יש כאן כל מיני אפשרויות. מלצאת החוצה עד מצב שאתה בפנים, אבל זה לא נקרא כמעט שאתה בפנים, ועד שאתה באמת נמצא בפנים ובין הפעילים.

תלמיד: באמת נראה שהבורא כן שם את ידו של האדם על בחירת הסביבה.

האדם צריך רק חיזוק במקום שהוא נמצא, רק בירור נכון לקראת המטרה ובו להתחזק, עוד קצת לברר ועוד קצת להתחזק.

לא נותנים לך שני זוגות רשימות, נותנים לך רק זוג אחד. נותנים לך תמיד מצב מסוים, לא נותנים לך להיות בשני מצבים. זה נדמה לנו אולי כך, אבל לא, אף פעם. נותנים לנו רק מצב אחד ובו, בתוך המצב הזה שאנחנו נמצאים בו, למצוא פתח למצב יותר עליון, יותר קרוב לאלוהות. ושוב מצב מסוים, ושוב בכל הבלגן שיש בו, למצוא פתח למצב עוד יותר קרוב לבורא, זה הכול. את המצב לא משנים, רק בתוך המצב הזה מבררים.

תלמיד: אז איך מעמיקים את הבירור הזה, איך עושים אותו?

להעמיק בבירור הזה, אפשר רק על ידי העבודה בקבוצה. כי אתה לא תמצא במה שיש לפניך, מה זה נקרא יותר קרוב לרוחניות. אמרו לך יותר קרוב לרוחניות, זה יותר אהבת חברים. בחושך אין לך שום אינדיקציה אחרת.

תלמיד: הכרחיות לחברה זה גם קשור?

הכרחיות לחברה מתחילה מזה שאדם מרגיש הכרחיות לאמונה, להיות למעלה מעצמו, מישותו, מהרצון לקבל שלו. זה קורה אחרי שהאור המקיף פועל די הרבה זמן, אחרי הרבה יגיעה, האדם מתחיל להרגיש שהוא זקוק לאותו כוח, לאותו ריבוע (ראו שרטוט) שנקרא "אמונה למעלה מהדעת", מידיעה. אדם חייב את זה, זה בשבילו אוויר, כנראה שם החיים הרוחניים, מעל "האני" שלו.

זה האור המקיף שמביא לו בהדרגה את ההרגשה הזו. אם כך, איך אני יכול לרכוש את הריבוע הזה, אמונה למעלה מהדעת, מידיעה, למעלה מהרצון הזה? איך אני יכול לרכוש את זה? אז אני מתחיל בהחלט להשתוקק לחברה, שהיא בעצם יכולה להביא לי את הדבר הזה.

כי ביחס לחבר יותר מאליי, אני מתחיל לגלות שזה מביא לי את כוח האמונה. אז החבר מתחיל להיות אצלי מקור של רכוש של כוח האמונה, של אור האמונה. כשאני מתייחס אליו כך, בביטול עצמי, אני רואה בו את ספַק החיים הרוחניים. אז מתחילה להיות באמת נחיצות לחברה.

שוב, לכל דבר צריך להיות קודם חיסרון, ולפני חיסרון לקבוצה צריך להיות חיסרון לאמונה, וחיסרון לאמונה זו בהחלט כבר הארה מלמעלה. מפני שאחרת החיים שלי יהיו בתוכי, לא מעליי. אילו שמיניות שאעשה, אני יכול כאן לרקוד, זה לא יעזור. אבל סימן יפה שמדברים כבר על הבחנות יותר עדינות.

תלמיד: האם הכיוון שאני לוקח בתוך קבוצה את הבורא, תמיד צריך להיות מורגש כמו יציאה וכניסה או שאנחנו צריכים לשאוף שזה יהיה משהו אחד? נגיד המצב "עד שלא מניח לי לישון", איך קבוצה מתלבשת על משפט כזה, כי זו ההתייחסות שלה?

ההתייחסות היא תמיד לבורא, חס ושלום אף פעם לא לקבוצה בלבד ולא לחבר בלבד ולא למעשה בלבד, ולא לעולם הזה בלבד. אלא קודם כל הבורא, ואחר כך כל היתר כאמצעי שמביא אליו.

אחרת ממה אתה מתחיל, בשביל מה אתה עושה הכול? מה זה אמונה? סתם להיות באמונה? למה אני רוצה את האמונה? "שם אלה חיים רוחניים, אני מתרומם מעל הרצון שלי, אני מרחף, אני כמו מלאך". זה נקרא להשפיע על מנת לקבל, זו קליפה. אתה כבר מדבר על קליפה.

אם אתה לא שם את הבורא כמטרה, אלא אתה שם את הרצון לקבל, אז יוצא לך כך. אתה לא הולך עם הרצון לקבל שלך למטה ואמונה למעלה, אלא אתה מוכן להיות עם אמונה למעלה מהרצון לקבל שלך, אתה מוכן לרכוש אמונה מעל הרצון, כדי שיהיה לך רצון ממולא (ראו שרטוט מס' 3). אז אתה מוכן לעשות עכשיו צמצום על הרצון, כי אתה רואה שאחרת אי אפשר, אתה משתוקק לאמונה שממנה תגיע למילוי. זו קליפה, אתה מוכן להשפיע על מנת לקבל. לכן אומרים לך, אם אתה עושה פעולה נכונה אז צריכה להיות פעולה כזו שלמעלה יהיה בורא, ואז אתה עושה את הצמצום על הרצון לקבל שלך כדי דרך האמונה להגיע אליו. כך בין משבצת האמונה לבורא, פשוט תהיה התאמה, זה שווה לזה.

זאת אומרת, איך אז אתה מתאר את האמונה? אתה מתאר את האמונה לפי איך שאתה מתאר את הבורא. איך אתה יכול לתאר את הבורא והאמונה אם גם את זה וגם את זה אתה לא יודע לתאר? כאן אתה מכניס את עניין הקבוצה. ואז אתה לא טועה, מפני שאתה באמת בכיוון הנכון. אתה באמת לא טועה מפני שנטרלת את הרצון לקבל שלך, אם בשבילך חשיבות הקבוצה יכולה להחליף את הרצונות שלך.

שרטוט מס' 3

תלמיד: אבל אנחנו אומרים שגם מתוך שלא לשמה אנחנו קצת רוצים.

את ההשתוקקות שלנו כשאנחנו נמצאים גם באמונה וגם בצמצום, אנחנו עדיין לא יודעים לברר, לכן אנחנו אומרים שאנחנו נמצאים בלא לשמה.

תלמיד: האם אפשר להגיד שאמונה היא היחס שלי לבורא, בלי שום קשר למה שהוא נותן לי בכלים דקבלה?

אמונה היא היחס שלי לבורא אם זה בלי שום קשר למה שאני מקבל ממנו. או אחרת, מה זה בלי שום קשר למה שאני מקבל? בלי שום קשר לרצונות דקבלה שלי.

תלמיד: מה צריך להיות בכוונה שלנו בזמן הלימוד, האם לרכוש אמונה או להגיע להשגחה גלויה?

תפתח את אות י"ז ב"הקדמה לתע"ס" ותראה, "לפיכך מתחייב הלומד טרם הלימוד להתחזק באמונה ה'"¹. ודאי שרק את זה אנחנו צריכים לדרוש מהלימוד. הכול נסגר.

תלמיד: למה מקובלים כותבים שצריך להיות בשמחה, בהתרוממות? אם אני צריך להחזיק את הצמצום, לראות עד כמה אין לי כוח ברצון לקבל, אז מתוך זה אני אבין את הנחיצות שיש לי בחברה. כי אם עכשיו יגידו לי, "אל תברח מהחושך, תחזיק את החושך הזה, תראה עד כמה אתה כלוא בו, תראה איך הוא שולט עליך ולא הרצון לבורא, מתוך זה תגיע לנחיצות בחברה, כי היא יכולה לעשות את הקשר עם הבורא, את הרצון אליו", אז למה אומרים לי תנסה להיות בשמחה?

זה שאומרים תנסה להיות בשמחה, זה לא שהמטרה היא להיות בשמחה. אלא אם אתה נמצא לא בשמחה, נקרא שאתה לא נדבק לרעיון העליון, אלא נמצא בתוך הכלים שלך, בודק לפי הכלים שלך, "אין לי כלום בינתיים, הבורא הוא לא כל כך בסדר, החיים האלה זבל". זה סימן.

אם אתה מנותק מכלים דקבלה, אז לא יכול להיות שאתה לא בשמחה. כי אם אתה כן נמצא בהם, אז יכולה להיות שמחה כי אתה נמצא ברכוש, או שאתה נמצא בעצבות, כי אתה רואה שאין לך שם כלום. שמחה זו בדיקה, תוצאה מזה שאתה מנותק מהכלים דקבלה.

תלמיד: הייתה תקופה שבגלל שהרצון לקבל היה קטן היו צריכים לחיות חיי צער, את זה אני מבין. כי אם אומרים לבן אדם, "תראה מה אין לך", אז הוא רואה מה יש לו, הוא רואה איך זה שולט עליו, ואז יש לו נחיצות בחברה, כי הוא מבין עד כמה הרצונות שולטים עליו. פה אם אתה מנסה כל הזמן לצאת מהחושך הזה, ואומרים לך תמשיך בחיים כרגיל, אז יכול להיות שאתה כל הזמן באשליה שאולי אתה תשיג איזה מילוי.

השיטה הזאת שמקובל חי חיי צער ועל ידי זה היה מנטרל את הרצון לקבל ומתקרב לרוחניות, השיטה הזאת היא לאו דווקא מחייבת להיות בקבוצה. אז בן אדם עבד על לנטרל את הרצון לקבל פשוטו כמשמעו, על ידי הרגל הוא פשוט ביטל טעם לרצון לקבל, הרצון לקבל עד כדי כך היה חלש.

אני אתן לך דוגמה ממני. במשך החיים שלי אהבתי מתוק, עכשיו אסרו עליי מתוק, אסרו עליי גם לחם לבן, כל מיני דברים כאלה. במשך כמה חודשים, נגיד חצי שנה אני משתדל לקיים את זה ואיבדתי לזה טעם. אתמול גבירתי רצתה לכבד אותי באיזה ממתק שהוא ללא סוכר וללא כולסטרול, היום עושים כל מיני כאלה דברים שהם שקר, ואני לא הרגשתי טעם במתוק, אני התפלאתי, אני ממש לא צריך. אפילו ברוחניות אומרים שמתוק אומר על תענוג, על טעם, על הידור.

על ידי הרגל אדם יכול להפסיק לרצות ממש להשתמש ברצון מסוים. על ידי הרגל אדם יכול להביא את עצמו להרגיש דברים שקודם הוא לא הרגיש. כך עבדו המקובלים ההם, וזה לא עם קבוצה, ללא אורות מקיפים, שום דבר, רק מתוך הרצון לקבל.

תלמיד: אני אנסה בצורה אחרת. יותר קל לי להתייחס לנקודה הזאת שאין לי קשר לבורא מתוך הסבל, מתוך הריקנות. כי כשאני מלא זה גם מבלבל אותי, וגם יש לי תחושה שאני השגתי את המילוי בעצמי. זה לא מראה לי שעכשיו יש לי נחיצות לקשר עם הבורא. למה מקובלים לא מחייבים את האדם בדרך העבודה להתעמק יותר בריקנות שלו? כי מתוך זה אדם מגיע להבחנות יותר רציניות, יותר קל לו לרצות אמונה מתוך חושך. למה זה לא חלק מהעבודה?

אתה שואל על תקופתנו?

תלמיד: כן.

נתנו לנו רצון לקבל, בתוך הרצון לקבל הזה נתנו סביבו כל מיני תענוגים. הרצון לקבל עם התענוגים מסביבו, הסיטואציה הזאת נקראת "העולם הזה". עזוב את האובייקטים שיש לך בעולם הזה, אלא רצון ותענוגים מסביבו ברמה מסוימת, במישור מסוים, זה נקרא העולם הזה. נתנו לרצון לקבל בסיטואציה הזאת חוסר מילוי, וזה כעזרה, כדי לדרוך על הרצון לקבל הזה, להתמודד איתו, לרצות להיות מעליו.

אז מה אתה שואל?

תלמיד: למה זה לא חלק מהעבודה?

איזה חלק מהעבודה?

תלמיד: למה בשיטה שלנו לא אומרים לך אל תרוץ אחרי תענוגים?

אם הרצון לקבל היה ממולא עם תענוגים שמסביבו של העולם הזה, אם לא היה צריך לרכוש אותם תמורת יגיעה גדולה, כל תענוג כנגדו סכום היגיעה, או אפילו הייתה יגיעה והיה יכול לרכוש או לא, אז לא היינו יכולים לצאת מהעולם הזה. כי אני סך הכול רצון לקבל, ואם הרצון לקבל שלי מסופק, אז מה אני צריך עוד, אין לי שום דחף לכלום.

תלמיד: זה מה שאני שואל, למה מחייבים אותי לעבוד?

נותנים לי רצון לקבל ותענוגים מסביבי, ואני לא יכול לתפוס את התענוגים האלו, אלא אני רק מנסה והתענוג בורח, או ממלא את עצמי לשנייה אחת וגמרנו, שוב אני ריק. נתנו לי את זה כדי דווקא שאני אוכל להתרומם. העולם הזה נברא לא כדי להכשיל אותנו מלצאת לרוחניות, אלא לעזור לנו לצאת ממנו לרוחניות. כאן הרצון לקבל עוזר לי, זה נקרא שפרעה קרב את עם ישראל ליציאת מצרים.

תלמיד: אבל בזה שאני מתמלא אפילו ליום יומיים, שבוע שבועיים, זה עולה לי בזמן, כי אני מרגיש מסופק.

אתה לא מרגיש מסופק, אתה הולך ובודק את עצמך עוד פעם ועוד פעם, ורואה שהרצון לקבל שלך לא יכול להיות מסופק בעולם הזה. נראה לך שאתה רץ אחרי תענוגים, זאת ההסתרה שלך. אתה לא רץ אחרי תענוגים, מריצים אותך אחרי התענוגים כדי שתבדוק מהר שאתה לא יכול להגיע אליהם. שיהיה לך יותר קל, ובסופו של דבר אחרי שאתה תתייאש, תהיה לך כבר החלטה, "אני צריך להתרומם, כאן שום דבר לא שווה לי". זו עזרה.

איך תבנה עזרה בצורה אחרת? אם יתנו לך משיכה לרוחניות, אז אתה תהפוך לקליפה. לכן נתנו לך אנטי מצב כזה, אנטי רוחני, שממנו תרצה רוחניות בצורה קדושה, בעל מנת להשפיע, איכשהו. אי אפשר לבנות אחרת את המנגנון כך שתיכנס מאפס לרוחניות. נגיד שאתה בורא עולם, אתה רוצה לעשות נברא דומה אליך מאפס. לא מפלוס, מפלוס אתה בורא, לא שהנברא בורא את עצמו, הבורא צריך לתת לנברא את כל האפשרות לבנות את עצמו מאפס. אז מאפס אי אפשר, רק ממינוס, שהמינוס הזה יתמוך. לכן הרצון לקבל על מנת לקבל בצורה כזאת ואחר כך הקליפות, רק הם כעזרה כל הזמן. אין לי מילים.

אתם תראו עד כמה המערכת משלימה את עצמה. לכן יש שאלות, למה הקדוש ברוך הוא מחייה את הקליפות, למה הוא ברא את הקליפות, איך זה יכול לצאת ממנו. אצלו זו מערכת אחת, היא לא מחולקת לשום דבר.

תלמיד: אמרנו קודם שאם האדם נותן יגיעה טובה, אז כתוצאה מזה הוא מקבל חיסרון לאמונה, וכתוצאה מזה הוא מקבל חיסרון לקבוצה.

כן, חיסרון לקבוצה לא יכול להיות לפני שיש לי חיסרון לאמונה. אומנם יש לי, כמו שאומרים שיש, אז יש, אבל לא שזה נחוץ לי ממש, שאני זקוק לזה, שזה הכרחי. גם קבוצה, לפעמים אני נזכר בה באמצע היום, או שאני צריך טלפון שיזכירו לי.

תלמיד: מה זו היגיעה שתהיה אפקטיבית כך שהיא תוליד את השרשרת הזאת, יגיעה שתיתן צורך לאמונה, שתיתן צורך לקבוצה? במה היא היגיעה הראשונה כדי למשוך את האור המקיף שיבנה בי את הדבר השני, צורך לאמונה, שיבנה בי את הדבר השלישי, צורך לקבוצה?

הכול כאן צריך להיות משולב, גם השתוקקות לבורא, גם השתוקקות לחיים רוחניים שנותנים לי תענוגים על מנת לקבל. האדם איפה שהוא נמצא, כך הוא עובד. וגם קבוצה שאומרים לי שכן יכול להיות שאני צריך אותם, אז בסדר, אני מסכים שאני צריך אותם, שיהיה. בכל מיני כאלה צורות האדם מתחיל לעבוד, והאור המקיף הוא עושה את היתר.

עכשיו נלמד והאור המקיף יעשה לנו את זה. תתחייב לפני הלימוד כתלמידי. כמה שאנחנו מדברים, הכול עושה האור המקיף.

(סוף השיעור)

---

1. "ולפיכך, מתחייב הלומד, בטרם הלימוד, להתחזק באמונת השי"ת ובהשגחתו בשכר ועונש" ("הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות י"ז)↩