בכחול - עצות פרקטיות מרב.
*טעימות נבחרות משיעור בוקר 5.1.2022*

מצוות הקלדות וטעימות.

קטע מומלץ לזום הבוקר:

טעי

קטעים מומלצים למשך ביום, לפי סדר עדיפויות:

טעי

*חלק 1 – הכנה להתקפה בכנס*

1. לפנינו באמת פעולה מאוד חשובה. טוב שכבר עברנו ולא פעם אחת כמעט על כל פסוק ופסוק שנלמד גם בהכנה וגם בשיעורי כנס עצמם, כי הכניסה היא דווקא מתוך זה שכל פעם משתדלים יותר ויותר להכיר בפנימיות המילים, בקשר בין המילים, מה הרגשות שלנו שיחד עם זה מתעלים מיום ליום, מפעם לפעם וכך משתדלים להתקשר. כל העבודה היא בחיבור בינינו ובחיבור עם הבורא. אנחנו צריכים יותר ויותר לחפש איפה אנחנו יכולים להוסיף ברגשות שלנו, איך אנחנו יכולים להפעיל את השכל שלנו להבין איפה חסר הקשר, איפה עוד אפשר להוסיף, ואז לפנות לבורא שיעשה את זה.
   
   לא להתייאש מזה שאנחנו לא יכולים, כי זה יפה ונכון שאנחנו לא מסוגלים לעשות שום דבר על מנת להשפיע, זאת אומרת לקראת הקשר בינינו. מה שחשוב לנו זה שדרך כל המכשולים שמושכים אותנו מהעבודה הזאת על החיבור בינינו, אנחנו בכל זאת ממשיכים. כך *נקווה שנעבור את כל המכשולים, העיקר להפוך את המכשול לתפילה, תפילה לחיבור, ובחיבור לגלות את הבורא*.

2. *לא שתפילותינו לא מגיעות לבורא. הוא שומע, כל אחד וכולנו יחד הוא שומע. הבעיה היא שאנחנו בחזרה לא מוכנים עדיין לקבל ממנו את הגילוי שלו*, את השפע שלו, את צורת ההשפעה מהבורא שצריכה לבוא לכלי המתאים שגם צריך להיות בהשפעה, זאת אומרת באמונה למעלה מהדעת, בעל מנת להשפיע. ודאי שאם אין לנו כלי כזה, אז אנחנו ביניים צריכים לעבור דרגות ההכנה, כדי שאחר כך המילוי יבוא לכלי שיהיה מתאים אליו, ואז יגלה אותו.
   
   אנחנו צריכים אולי להתפלל לא על ההתקרבות לבורא, לא על הכוח שנקבל ממנו, אלא על החיבור, שיהיה לנו כלי..

3. כתוב כאן *אנחנו מריצים בקשותינו למרומים, הכאה אחר הכאה, זאת אומרת מבקשים עוד, דורשים עוד, מתפללים ומבקשים בלי עייפות ובלי הרף. אין אנו נרפים כלל וכלל מזה שאינו עונה לנו, זה לא מקרר אותנו, לא מעייף אותנו באמונתנו ששומע תפילות ה*'. הוא שומע בטוח, אלא ממתין לנו לעת שיהיה לנו הכלים דקבלה, קבלת השפע הנאמן, שיהיה לנו כלי דומה לאותו שפע שצריך להתגלות בו, אחרת זה לא יתגלה. אז נשיג מענה על כל תפילה ותפילה, בפעם אחת. אנחנו במשך הרבה זמן, אפילו שנים רבות, ביקשנו התפללנו. אנחנו נרגיש בבת אחת שהכלי שלנו והאור העליון מותאמים זה לזה, ואז מתגלה אחד בשני.
   
   *אין מה להתייאש, רק להוסיף יותר ויותר בדיוק של החיבור בינינו, בדיוק הפנייה לבורא, ולהכין את הקשר בינינו לגילוי*. לא לשכוח שהקשר שלנו צריך להיות מותאם לאותו המילוי שצריך לבוא אליו, להתגלות בו. *אם אין קשר, אז איזה מילוי יכול להיות? אנחנו מבקשים לא מילוי, אלא קשר, מבקשים בינתיים תיקון הכלי. אבל צריכים להיות מודעים למה אנחנו מבקשים, למה שמצפים או צריכים לצפות*.

4. *שימו לב באיזה מצב אתם מתחילים את השיעור, וכמה ההתקשרות בינינו בשיעור מחממת אותנו, מקשרת אותנו, מבררת לנו גם רגשות וגם מחשבות. כל מה שאנחנו צריכים זה ליצור קשרים נכונים בינינו. הקשרים הנכונים זה הכלי הרוחני*.

5. .. אני הולך יחד איתכם לאותה המטרה, נקווה שנשיג אותה. אבל השגת השלמות הזאת מתחילתה ועד הסוף ומהסוף להתחלה, זה מה שממלא אותנו בסוף כאור אינסוף. אין תענוג יותר גדול מחיבור התכונות ההפוכות. על זה כתוב כהתרת הקושיות, כי חשכה כאורה יאיר. *נגיע, הכל לפנינו. העיקר מה עלינו לעשות כדי שאת כל הייתר יעשה הבורא. אנחנו סך הכל משתתפים במידה מאוד מאוד קטנה בכל המערכה האדירה הזאת*.

6. *בניית התפילה כוללת בתוכה גם את התשובה. אם אנחנו יודעים איך לשאול, את מי שואלים, מה רוצים לגלות בסוף*. אנחנו לא מגלים, כי אם לגלות אז לא צריכים כאילו לפנות. אם אני פונה לבורא בצורה נכונה, זאת אומרת בקשר, מתוך קשר בינינו, ואני מבקש ממנו שיבנה לנו את הקשר הזה, אז בתפילה שלי כבר יש נתונים שאני מעלה אותם. *אני עדיין לא כל כך משיג, אבל כשאני מבקש, בבקשה הזאת כבר ישנו המצב העתידי שלי המתוקן. לכן זה נקרא מ"ן, ועל המ"ן הנכון שלי צריך לבוא רק האור העליון* המופשט, וזה מספיק.

7. ככל שאני עוזר לחברים, בזה אני מתקדם. זה נובע מהכלי. אנחנו יכולים להתקדם רק בכלי המשותף. אם אני עוזב מישהו בדרך, כבר זה כמו שאני נעצר. צריכים רק לחשוב על זה ואז רואים שהחיבור בינינו, לעשות מאיתנו כלי שלם בכל רגע ורגע, זו העבודה שלנו העיקרית.
   
   *לא לחשוב על עצמו, לא לחשוב על הבורא אפילו, אלא רק על החיבור בינינו*. זה קודם כל, כי מזה אנחנו יכולים להתחיל בפעולה הפנימית הנכונה.. העיקר ככתוב, אותי תעזבו ותורתי שמרו.

8. *אני מקווה שבכנס הבא עלינו לטובה אנחנו נשתדל, כל אחד ואחד, לשנות את הכיוון. אני לא חושב על עצמי, אני כל הזמן חושב על הכלי הרוחני, כי ממנו והלאה אני פונה לבורא, או אני פונה לבורא עבור הכלי הזה, אבל לא עבור עצמי*. אני רוצה שמלכתחילה, כל פעם שאני מתחיל לחשוב על כל מה שיהיה, זה יהיה אך ורק מתוך הכלי. אנחנו קומנדו, כבר כאחד, כאחד. אין כאן הרבה ואת זה אני רוצה שיקרה לנו. אם אנחנו מגיעים לזה, אנחנו כבר מכוונים לתיקון לגמר התיקון, כבר יוצאים לקו שמביא אותנו לגילוי האור העליון, העולם העליון וכל המדרגות העליונות. *הבעיה היא איך לשנות את עצמי כך שאני תמיד חושב על הכלי*.

9. ש: מה זה לחשוב על הכלי?

ר: פשוט מאוד. אני נמצא באונייה באמצע הים, והים סוער. אני לא חושב על הגוף שלי, כי אני רואה שכולי תלוי באונייה בסירה הקטנה שממש מרגע לרגע יכולה לטבוע בים. אז *על מה הדאגה שלי? על עצמי או על הסירה שאני מסתכל עליה ומתפלל רק שהיא תחזיק אותנו? זה מה שאנחנו צריכים כל הזמן לחשוב ולדאוג לסירה, לדופני הכלי*.

10. ש: האם זה אגואיסטי להרגיש קשר עם העשירייה?
    ר: זה לא אגואיסטי כי המטרה הסופית שלי היא שאם אני ארגיש אותה, אני מתקרבת לבורא. אבל לא להצטער שאני לא מרגישה, אלא להיות שמחה שיש לי חסרון, שאני מרגישה שאני לא מרגישה את העשיריה. כך להתקדם, בכל מצב שלילי לראות את החיוב, חובה, הכוונה למטרה.

11. ש: באיזה צורה עלינו לגשת לתפילה כדי שהיא תהיה ממרכז העשיריה?

ר: קודם כל חיבור. זה שאני מגיעה לשיעור ומרגישה שאין לי שום דבר לעשיריה ולכלום, ואני מגיעה מתוך זה שצריכים משהו לעשות בחיים, ומגיעה כך בלי כל כך רגש לעניין, אבל כשאני נכנסת קצת יותר ויותר *אני מתפעלת מהאווירה. אפילו שאני לא שומעת כל כך, האוויר פועל. אפילו שאני לא מרגישה כל כך, אבל אני מרגישה את הוויברציות האלה שנמצאות סביבי. כך אני מתקשרת יותר לחברות ומתחילה לחיות*.

*העיקר לעלות את עצמי לדרגת הרגשה פנימית יותר, שהחיים בתוך החיבור בין הלבבות, אפילו במקצת, חיבור לא בתוך הלב שלי ולא של חברה אחת, אלא בין הלבבות, שם אני רוצה להיות קיימת כל הזמן*.

12. ש: איך נבטיח שבכנס יקרה שינוי הכיוון, לא לחשוב על עצמי?

ר: על ידי זה שלא נחשוב על עצמנו אלא רק על הכלי הכללי. זו בעצם חובה. לפחות *בואו נחליט עכשיו שבשלושת ימי הכנס אנחנו חושבים רק על הכלי הכללי בינינו, כי בזה תלוי העתיד שלנו*.

13. ש: איך להגיע מתפילה לדרישה?
    ר: כשאתה לא נמצא בקבוצה, ושאתה נמצא בקבוצה, יש הבדל? אתה קם בבוקר ולפני שאתה מגיע לשיעור, להתחברות עם חברים, אתה נמצא במצב רוח, במחשבות וכולי. אחרי שאתה מתחבר לשיעור ונמצא בתוך השיעור, אתה רואה שזה שאתה נמצא בתוך השיעור עליך, פועלים רצונות וכוחות אחרים. כל מה שאנחנו צריכים זה סך הכל יותר יותר להיות מעורבים עם העשיריה, כל אחד עם העשיריה שלו. שום דבר חוץ מזה לא יעזור, אלא מתוך העשיריה לפנות לבורא. לא לבד. לבד זה אפילו גורם נזק, הוא כותב שאפילו גורם בזה חורבן לנפשו.
    
    אין בעיה, רק כל הזמן להרגיש את עצמו בתוך הסביבה, בתוך החברה. *אם אתה נכלל בחברה אתה בטוח נמצא כבר בכיוון הנכון. למה? כי אם רוצים להיות מחוברים, כבר הבורא מושך אותנו קדימה, כבר אנחנו בידיים שלו. מה שאין כן, אדם אחד הבורא לא רואה, לא מרגיש, לא מזהה. הוא מזהה רק קשר בין בני אדם, ולא את האדם עצמו*. הקשר בין בני אדם יכול להיות אפילו אגואיסטי, לא חשוב, אבל זה קשר בין בני אדם, ולכן הבורא כבר שם לב ומציל אותם.

14. אנחנו צריכים להתרגל לזה שיום יום צריכים להקים את עצמנו מעפר וממצבים גרועים מאוד, ואפילו כמה פעמים ביום והכל נעשה פתאום כבד, בלתי נסבל, אין מצב רוח, אין שום מרץ בגוף ובכל זאת אנחנו ממשיכים. כאן מאוד חשוב לנו כמה פעמים ביום להתחבר לקבוצה, לחדש את הקטעים ולעורר את החברים. זה פשוט דבר הכרחי, אחרת איך נשמור על עצמנו? היצר הרע עובד בלי הפסקה, ואנחנו חייבים ממש להיות בחיבור בינינו כדי להחזיק את עצמנו, כמו ימאים על הסיפון שמחזיקים זה את זה וכך עומדים נגד הגלים והרוח באמצע הים. *זו חובה*. צריכים להבין שהעבודות כל הזמן שהבורא מפיל עלינו, מביא עלינו, ואין עוד מלבדו. אין סתם מצבים..

15. *העקשנות, כמו שהוא אומר כאן, צריך להיות עקשן גדול בעבודת ה'. לא חשוב מה שעובר עליך, אתה חייב כל הזמן להחזיק בחברים ולכוון את החיבור שלכם למטרת הבריאה. אז בטוח שתעברו את כל הגלים האלו בהצלחה בצורה קצרה ביותר*.
    
    *אם כבר זכינו בגלגול הזה להגיע לחיבור, להגיע לשיטת התיקון, אז בואו נממש אותה כמו שצריך*.
    
    *שימו לב כמה היה לכם מצב רוח לפני חצי שעה או שעה היום, עכשיו ומה יהיה באמצע היום? ומה יהיה בערב ומחר בבוקר? ממש רק לדאוג כל הזמן שתהיה לנו תמיד אש דולקת*.

16. *עקשנות זה לא אגו, עקשנות זו התקפה, קביעות*. זה לא אגו, זה יכול להיות, מצד השני גם אלטרואיסטי. *עקשנות זה שאני בצורה עקבית פועל למטרה אחת*. זה נקרא עקשנות.

17. האם יש עוצמה יותר גדולה בכנס מאשר שיעור בוקר?

ר: *הכל תלוי במשתתפים. איך המשתתפים יתחברו, איך הם יכוונו את עצמם וכן הלאה. מי יכוון אותם, לאן יכוון אותם. כנס זה כינוס, אתם מבינים? בכנס אני לא צריך להיות. בצורה הנקיה, האמיתית, בכנס אני לא צריך להיות. בכנס צריכים להתחבר חברים יחד, ללמוד מקורות, ועל פני המקורות האלו שהם יתחברו, ומתוך החיבור יפעילו את עצמם, יתפללו לבורא. זה הכל*.

כנס זה לא שיעור, אתה צודק. כנס זה לא שיעור. אני מסכים איתך ב-100%. אני מקווה שאולי עכשיו הם ישמעו ממך, כי כל הזמן, מה שהם עושים, בתוכנית, בחיבור, נותנים לי שאני אבצע. אני לא שייך. אני גם לא שייך לישיבות החברים, רק חייבו אותי שאהיה בישיבת החברים..

*אני אומר את זה כבר לא פעם ראשונה. זו לא עבודה שלי. עבודה שלי זה לעשות שיעור ולא יותר מזה. כל היתר, מה ששייך לחיבור בין החברים ולכל מיני פעולות חברתיות, זה לא אני. אתם חייבים לעשות ביניכם וצריכים לדרוש את זה מהנהלה, ולא ממני. אני לא מנהלת בגן ילדים*.

ש: אני שומע ממך שאתה מיותר בכנס?

ר: *האמת שבכנס אני מיותר. האמת שאתם צריכים לעשות כנס ביניכם, כינוס, חיבור, ולבנות אותו בצורה כזאת שאתם מתחברים, שאתם לומדים איך להתחבר. מספיק למדתם ממני*. אתם מיישמים את זה ולא שאני עושה את זה.

ש: נשמע פנטסטי אבל זה בלתי אפשרי...

ר: *זו בעיה שחושבים כמוך שזה בלתי אפשרי. לכן נשארים באותה רמה. אני ממליץ שתגדלו קצת, תפסיקו לסמוך עליי*.

ש: קשה קשה..

ר: קשה זה בסדר, ודאי שקשה שאנשים גדלים. יש כאלה כמו ילדים קטנים שלא רוצים לגדול. אני רוצה להישאר קטן, איפה אמא, איפה אבא, למה הם עוזבים אותי, למה הם משחררים אותי, למה שולחים אותי מהבית אולי אפילו רחוק מהבית, למה אני חייב לצאת מהבית לעבודה, לאיזה מקום ולהיות אחראי?.. *איזו ילדותיות, איזה פיגור*.

ש: אז מה אתה ממליץ לנו לנסות?

ר: אני ממליץ לכם להפסיק להיות מפגרים.

ש: לנסות יום אחד אולי בלעדיך?

ר: לא יום אחד. נגיד מחר יש לנו כבר שיעור ראשון, אז עד מחר אתם צריכים להחליט איך אתם מארגנים את הכנס, איך אתם מנהלים את הכנס, ואיך אתם עושים את הכנס. *כנס נעשה בין החברים, ואני לא חבר שלכם*.

ש: אתה יותר מחבר, אתה המורה שלנו...

ר: בצורה כזאת אתם תחכו עד שאני אמות ואח״כ לא תדעו מה לעשות.

ש: ח״ו

ר: מה זה חס ושלום? זה בטוח יקרה פעם.

ש: אולי נמות לפניך

ר: גם זה לא פתרון.

ש: אני לא חושב שאני יכול להיות בכנס בלעדיך..

ר: *אני עכשיו מפסיק את השיעור. אתם שרים ואח״כ דנים איך תעבירו את הכנס, תנהלו אותו, איך אתם תוך 3 ימי הכנס ממש תשרתו לעצמכם כמו מורה וכמו חבר, כל אחד כלפי השני וכולנו יחד, ותגיעו למה שתגיעו. אבל בטוח שבצורה כזאת תגדלו. בצורה אחרת אני לא בטוח שתגדלו בכלל. זהו, הגיע הזמן שצריכים ללכת למעלה מהדעת. מסכימים איתי או לא*?