שיעור בוקר 01.09.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 28.08.2007

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/cu/XPO0IdZ8?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק א',

הסתכלות פנימית, פרק א', דף ט"ו, אותיות ג'-ו'

קריין: "תלמוד עשר הספירות", כרך א', הסתכלות פנימית, דף ט"ו, אות ג'.

אות ג'

איך אפשר להבין שהנשמה היא חלק מאלקיות

"ובזה נבוא להבין מ"ש המקובלים במהות הנשמה, וזה לשונם, אשר הנשמה, היא חלק אלוהי ממעל ממש". ממש, הכוונה היא שהיא ממש חלק מהבורא ששייך לאדם. אז איך יכול להיות שאדם חותך מהאלוהות איזה חלק שנמצא ברשותו, איך יכול להיות בכלל עניין כזה לחתוך מהבורא חלק. האם זה חסר, לא חסר, ואיך אדם יכול לנגוע בזה בכלל. איך החלק הזה של הבורא שייך פתאום לאדם, והאם בזה שהוא שייך לאדם הוא נעשה כמו האדם אצל האדם, או שהוא שייך לחלק הבורא שבאדם, או האדם שייך בזה לבורא. הדבר הוא לא כל כך מובן. חלק אלוה ממעל שנמצא בתוך האדם, ששייך לאדם, אלו כאילו שתי רשויות בבת אחת, כי זה חלק הבורא שנמצא ברשות האדם.

אשר הנשמה, היא חלק אלוהי ממעל ממש ואין בה שום שינוי כלל מן ה"כל", אלא במה שהנשמה היא חלק ולא "כל": ודומה לאבן הנחצבת מההר, שמהות ההר ומהות האבן שוות". בזה שהאדם מקבל חלק אלוה ממעל, בחלק הזה שהוא מקבל לרשותו לא נעשה שום שינוי. הבורא כמו שהוא גם לפני שאדם קיבל אותו לרשותו, וגם אחרי שאדם מקבל אותו לרשותו, זה אותו דבר. או חלק או הכול זה היינו הך.

מה ההבדל בכל זאת, למה זה חלק? "ואין שום הבחן מן האבן אל ההר, רק בזה, שהאבן היא רק חלק מן ההר, וההר הוא בחינת ה"כל". עד כאן תמצית דבריהם ז"ל. ולכאורה הם דברים מתמיהים בתכלית, וביותר קשה להבין, איך יתכן לדרוש בחינת הבדל וחלק מן האלקיות, עד לדמות, לאבן הנחצבת מההר".

למה נתנו כזאת דוגמה גשמית, מגושמת, פשוטה, שאני חותך על ידי הגרזן אבן מהר גדול, ואומר שזה דומה לנשמה שעל ידי גרזן כך חותכים אותה מהבורא. חז"ל כשנותנים דוגמה, הם נותנים אותה מתוך ההשגה שלהם. הם לא יכולים להחליף את זה מן הסתם לדוגמה אחרת כמונו, שאם לא הולך עם דוגמא אחת, אז נלך עם דוגמה אחרת. אלא הדוגמאות שלהם נובעות מענף ושורש, שזה המתאים ואי אפשר להחליף. "דבשלמא אבן, היא נחצבת מההר, ע"י גרזן ומקבת, אבל באלקיות, כביכול, איך, ובמה, יתפרדו זה מזה."

למה צריכים קודם כל לחצוב חלק מהבורא, למה אי אפשר אחרת. על ידי מה עושים את החתך הזה, ואיך שומרים ומבדילים. האם מה שמקבלים - אומנם אותו חלק מהבורא שנמצא באדם הוא כמו הבורא, אבל הוא בכל זאת חלק ממנו - זה נקרא שאדם דבוק בבורא.

אות ד'

הרוחני נבדל בכח שינוי צורה,

כמו הגשמי שנבדל ע"י גרזן

"וטרם נבא אל הביאור, נסביר מהות ענין ההבדלה, הנוהג ברוחניים: ודע, אשר האישים הרוחניים מתפרדים זה מזה, רק על פי שינוי הצורה בלבד, דהיינו, אם דבר רוחני אחד, קונה בעצמו שתי צורות, כבר אינו אחד, אלא שנים: ואסביר לך, בנפשות בני אדם, שהם גם כן רוחניים: ונודע החוק הרוחני, אשר צורתו פשוטה כנ"ל, וזה ודאי שיש רבוי נפשות, כמספר הגופות, שהנפשות מאירות בהם, אלא שהן נבדלות זו מזו, ע"י שינוי הצורה שבכל אחת ואחת. וע"ד שאמרו חז"ל, כשם שפרצופיהן אינם שווים זה לזה, כך דעותיהן אינן דומות זו לזו. ויש בסגולת הגוף, להבדיל בצורות הנפשות, עד להבחין בכל נפש לפי עצמה, שזו נפש טובה, וזו נפש רעה, וכדומה, בצורות הנבדלות.

והנך רואה שכמו דבר גשמי, מתחלק ונחתך ונבדל, בגרזן, ותנועה בהרחקת מקום בין חלק לחלק, כמו כן דבר רוחני, מתחלק ונחתך ונבדל, בסיבת שינוי צורה מחלק לחלק, ולפי השיעור של ההשתנות, כן ישוער המרחק מחלק לחלק, וזכור זאת היטב."

מה הוא אומר לנו כאן? קודם כל לא לשכוח שגוף נקרא רצונות, רצון, גוף של פרצוף. זה לא הגוף הבהמי שלנו שעליו לא מדובר בחכמת הקבלה באף מילה, באף מקום, אלא בכל מקום שכתוב גוף הכוונה לגוף של הפרצוף. אלו תרי"ג רצונות המאוחדים יחד כדי לגלות את המילוי לפי ההשתוות בין כוונות הרצונות לכוונות האור. ואז לפי ההשתוות ביניהם, האור, הבורא, הכוח המשפיע, שורה על הרצונות, ולפי העוצמה הזאת נקרא שחלק הבורא נחתך ונמצא בתוך הנברא.

"הרוחני נבדל בכח שינוי צורה, כמו הגשמי שנבדל ע"י גרזן", וההפך, לפי השתוות הצורה, הרוחני חוזר להיות כאחד עם הרוחני השני. כך אנחנו בודקים את הנפשות, הנשמות, עד כמה הגוף, היינו הרצונות, יכולים להבדיל אותן, לחתוך אותן מהבורא, או ההיפך, להביא אותן בחזרה בדבקות לבורא.

תלמיד: מה זה "דעותיהן", "כשם שפרצופיהן אינם שווים, דעותיהן אינן דומות"?

של הנשמות.

תלמיד: מה זה דעה או דעות?

דעות הן במה אני משיג. אם אתה מדבר על בני אדם, אז אומרים שלכל אחד יש דעה אחרת, כאילו, יש על מי לדבר. אבל אם אנחנו מדברים על הנשמות, אנחנו מדברים על כלים רוחניים, שלכל אחד יש תרי"ג רצונות בהתמזגות אחרת, ולכל אחד יש גם מסכים בגובה שונה מהאחר. ואפילו שבאותו הגובה יש מסכים גם לאחד וגם לאחר, אבל בכל זאת הנשמות יהיו נבדלות, כי בכל נשמה יש התמזגות אחרת של תרי"ג הרצונות.

לכן כמו שרצונותיהם, כמו שפרצופיהם לא שווים, גם דעותיהם לא שוות. פרצוף נקרא התגלות חכמה, "חכמת אדם תאיר פניו". בהתאם לזה גם דעותיהם, בהשגה, בהבנה, בתפיסה, הן לא שוות אפילו בדרגה אחת. כל אחד תופס בסגנון, באופן שונה מהשני, כמו בעולם שלנו, ואנחנו לא יכולים להשוות את זה.

הטעם שאני תופס נגיד בתה הזה ואתה, אין לנו אפשרות להשוות. אנחנו יכולים להגיד מר, מתוק, משהו כללי, כי לזה יש לנו חושים משותפים. אבל אף פעם אנחנו לא יכולים להגיד איך אני מתפעל ממה שאני טועם ואיך אתה מתפעל, כי זה תלוי בדיוק בהתמזגות הרצונות שלך ובהתמזגות הרצונות שלי, ואת זה אי אפשר להשוות. להביא את זה לעמק השווה, לאיזשהו דבר משותף, לא ניתן.

זה כמו בתרגיל 5/7 + 2/7, 7 הוא מכנה משותף, כך יכול להיות אצלנו מכנה משותף, אבל אנחנו אף פעם לא נדע את הטעמים הפרטיים של כל אחד. אנחנו יכולים להיות בשוויון, אף פעם לא בתוך מה שאני ואתה משיגים, אלא רק כשאנחנו משפיעים. בזה אנחנו יכולים למדוד את עצמנו ולהגיד שאתה ואני בדיוק שווים, בהשפעה. אבל בקבלה, איפה שכל אחד הוא אישי, אינדיבידואלי, שם אי אפשר בדיוק להשוות את הטעמים.

אות ה'

איך יצוייר שינוי צורה בבריאה, ביחס א"ס

"אמנם, עדיין לא הונח לנו, אלא בעוה"ז, בנפשות בני אדם, אבל בדבר הנשמה, שאמרו בה שהיא חלק אלוקי ממעל, עדיין לא נתבאר, איך נבדלת היא מאלקיות, עד שיתכן לקרותה חלק אלקי. ואין לומר, על ידי שינוי הצורה, דח"ו לומר כן, דכבר ביררנו, שהאלקיות היא אור פשוט, הכולל, כל מיני ריבוי הצורות, והפוך הצורות שבעולם, באחדותו הפשוטה, בסוד אחד יחיד ומיוחד, כנ"ל. וא"כ, איך תצוייר לנו בחינת שינוי הצורה, בנשמה שתהיה משונה מאלקיות, שמשום זה תהיה נבדלת, לקנות שם חלק הימנו ית'."

אני רוצה לתת הקדמה קצרה שממנה יהיה מובן איך לגשת לעניין, באיזו זווית לראות אותו. כי אני רואה שזה קצת קשה.

המצב היחיד שקיים נקרא עולם אין סוף. בעולם אין סוף קיימות הנשמות. כל נשמה לפי המידה שהיא מסוגלת להשפיע, לתת, לפי זה היא נמצאת בהשתוות הצורה עם האור העליון שממלא את האין סוף. אור אין סוף נקרא "כל", והנשמה לפי המידה שהיא יכולה להשפיע, לפי המסך שיכול להיות בה, לפי המידה שהיא יכולה לתת, היא נעשית דומה לאור אין סוף בחלקים שונים. כל נשמה יכולה להיות דומה לאור אין סוף ולהשפיע מ-0 עד 125 מדרגות, ובמדרגה 125 יש השתוות.

לפי המידה שהנשמה הזאת, הכלי, המסך נמצא בהשגת תכונת ההשפעה, לפי זה מתמלא הכלי. הוא ממלא את עצמו בעצמו, מתוך עצמו, מתוך זה שהוא משיג את תכונת ההשפעה, הוא חי וממלא את עצמו מזה, והוא לא צריך יותר מהשפעה. ואז הוא בעצמו נעשה חפץ חסד. אז אנחנו אומרים שהאור מאיר בו לפי אותה מידת השפעה שהוא משיג.

יוצא שכביכול הוא חותך חלק מהכל, מההר, בתוך עצמו. האם חסרה בזה אלוהות? איזה חסר? הוא רק מגלה אותו, שנמצא בו. האם הוא חותך אותו ממש? על ידי מה הוא חותך? הוא מגלה בתוכו חלק מה"כל" בהתאם למידה שהוא מסוגל לגלות, בהתאם לגובה שלו, למדרגות שלו. האם הוא מסוגל להשיג את הכל? ודאי שהוא חייב בסופו של דבר להשיג את הכל. על ידי מה? הרי בסך הכול זה כלי פרטי, זו נשמה פרטית. על ידי זה שהוא משפיע לכולם הוא משיג את חסרונותיהם, זה נקרא "המצטער עם הציבור, זוכה לנחמת הציבור", לכל האור שצריך להתגלות בכל הציבור.

לכל נשמה ונשמה בסופו של דבר מגיע כל ההר, הבורא מתגלה בכל נשמה ונשמה. והצורות הפרטיות שבהן הנשמה מתגלה, הן כאילו חלקים הנחתכים מהבורא. זה לפי השגת האורות שהנשמה משיגה תוך כדי עלייתה במדרגות, עד שהיא מגיעה לכל.

אנחנו מדברים על הרצונות שנקראים גוף, שעושים תיקון על עצמם כדי להידמות להשפעה, לבורא, לאור, ולפי זה מתגלה בהם חלק מהכל. כמו שלבורא יש את תכונת ההשפעה, גם בנשמה מתגלה תכונת ההשפעה, עד שהיא מתגלה במלואה. כל זה קורה בעולם אין סוף. אין מקום ואין מצב אחר, כל המצבים הם בתוך הנשמות, והם נקראים 125 מדרגות או ה' העולמות. הכול בתוך הנשמה.

תלמיד: מה זה כלל ופרט שווים?

כלל ופרט שווים, תלוי על מה אתה מדבר. אם אני מדבר על נשמה אחת, אז נשמה אחת יכולה להזיק או להועיל לכלל הנשמות, כי היא גלגל קטן אחד במכונה שמלאה כל מיני גלגלי שיניים כאלו. ואז אם גלגל אחד נעצר או מתקלקל, אז הקלקול הזה עובר לכולם. ואז הקלקול של הנשמה הוא כפול מספר הגלגלים, עוצמתם ומטרתם, לעומת אותו גלגל קטן. אולי בזה אפשר להגיד שכלל ופרט שווים.

אפשר גם להגיד את ההפך על כלל ופרט שווים. במידה שהגלגל הזה משתווה עם הכלל, אז הכלל דווקא נותן לפרט הזה עוצמה, והפרט זוכה להיות ככלל. לכן נאמר שכלל ופרט שווים, מפני שאין מקצת ברוחניות, וכל נשמה חשובה כמו כל כלל הנשמות. אין מקצת, או הכול או כלום.

תלמיד: אם אין מקצת ברוחניות, אז מה זה אומר שהם משתווים? במה יש שוויון אם אין מקצת?

כשאומרים שאין מקצת ברוחניות, הכוונה היא שהתיקון צריך להיות שלם. בכל מדרגה רוחנית חייבות להיות עשר ספירות, פחות מזה לא יכול להיות. זאת אומרת, יש איזו מכסה שאתה חייב לענות עליה, להגיע למידה הזאת. פחות מזה אתה לא קופץ מדרגה ואתה לא מרגיש כלום.

זה כמו שיש שעון מכני שזז, ויש שעון שהמחוג זז כל שתי דקות, עד שהוא לא מגיע לסוף שתי הדקות האלה הוא לא זז, זה נקרא "אין מקצת". יש שם קָבָל, עד שהוא לא מתמלא, הוא לא נותן פולס והמחוג לא זז. עשר ולא תשע, כמו שאנחנו לומדים מד' בחינות דאור ישר, כלומר עד שזה לא מגיע למלכות, אין מי שירגיש, אין מי שיגיב. זה נקרא שאין מקצת, אין פחות מסף ההכרה, ההבנה, התפיסה והראייה.

תלמיד: איך אפשר להגיד שיחד עם זה שהנשמה והבורא שווים, היא עדיין חלק והוא כל? במה הם שווים?

הם שווים בזה שבמידה שהיא מגיעה להשתוות הצורה איתו, היא שווה לו. היא שווה כחלק ממנו. באותו חלק, באותו רצון להשפיע שהיא השיגה, בזה היא שווה לו. אבל וודאי שזה לא גמר תיקון, אלו עדיין מין מידות השפעה חלקיות. לכן זה נקרא חלק.

החלק הזה הוא לא חלק כמותי, אלא חלק מהותי. זה כמו אדם החוזר ממצב של חוסר הכרה. הוא נמצא באין סוף, ולאט לאט הוא מתחיל לחזור ולהבין מה קורה כאן איתו, בהשתוות הצורה שלו עם בעל הבית, בעל הבית אליו, והוא אל בעל הבית. במידה שהוא כן מסוגל להחזיק את עצמו ולחזור להכרה, וזה כבר לפי מידת המסך שלו, אז הוא מתחיל להכיר מה קורה לו. כל המידות האלה שהוא חוזר בהן להכרה הן מידות שלמות, נניח 125 מידות. כי לא יכול להיות שמשהו כן מתפקד ומשהו לא. בכל מדרגה חייבת להיות התעוררות בכל תרי"ג האיברים במידה מסוימת.

כך נהוג ברוחניות. כי אי אפשר שמלכות תגיב לפני שט' הספירות יעבירו לה את המצב והיא תגיב כלפי ט' הספירות, תשע דאור ישר עם תשע דאור חוזר. זה בלתי אפשרי, זה לא נקרא פעולה, היא לא תוכל לעשות משהו. מה פתאום שאתה תגיד עכשיו, "או! אני רוצה משהו", "או! הגעתי", "או! משהו קורה". מה פתאום שתגיד "או!", האם לפני זה לא היה כלום?

לפעמים אנחנו מסתכלים עליך ואומרים, "האם הוא לא מרגיש, הוא לא רואה מה קורה לו?", ואתה כאילו בחוסר הכרה. כך בדיוק קורה הרבה פעמים. עד שאתה מתחיל, "אוי! מה קורה", פתאום אתה מתעורר. "איזה פרא אדם אני, כמה נורא אני". בדרך כלל כך זה קורה.

למה פתאום כולך מרגיש "איך עשיתי את זה, איך זה יכול להיות", וקודם לא הרגשת? גם בזמן המעשה שום דבר לא קרה, וגם אחרי שעשית אלף פעם חשבון על המעשה שום דבר לא קרה. ופתאום אתה מרגיש שאתה לא יכול לסבול את זה, שזה ממש נורא. מה קרה? זה הגיע לאיזשהו סף הכרה, הבנה וביקורת, ואתה כבר עושה על זה חשבון. זה נקרא שאין מקצת ברוחניות, שחייבת להיות מידה שלמה.

תלמיד: כתוב, "כמו כן, דבר רוחני מתחלק ונחתך ונבדל בסיבת שינוי צורה מחלק לחלק". מה זו צורה?

שינוי צורה זה שיש הגדרות מדויקות, סִפְרָתִיּוֹת, בלועזית זה נקרא דיסקרטיות, כלומר זה מתקתק לפי איזושהי מידה, קילו, שניים, שלושה, ארבעה, לא פחות מקילו ולא יותר מקילו, רק לפי קילוגרמים שלמים. כך זו מידת ההשתוות. אני לא יכול לקפוץ 1.5 מדרגות. חייבות להיות עשר ספירות בכל מדרגה, ואז אני קופץ 1, 2, 3 וכן הלאה. בכל אחת מהמדרגות יש עשר, "עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשרה". כי אחרת לא יהיה נברא. זה לא יכול להתקיים מטבע הבריאה, כי מלכות היא המרגישה והיא המחליטה והיא בעלת המעשה.

קריין: ה'. אות ה' בטור ב', שורה "ובאמת".

"ובאמת, קושיא זו נוהגת ביותר, באור א"ס שמטרם הצמצום, כי זו המציאות שלפנינו, כל העולמות, עליונים ותחתונים יחד, נבחנים בשתי הבחנות, ההבחן הא', הוא צורת כל המציאות הזו, איך שהיא בטרם הצמצום, שהכל היה אז בלי גבול ובלי סוף, והבחן זה נקרא, אור א"ס ב"ה. ההבחן הב', הוא צורת כל המציאות הזו, שכבר באה מהצמצום ולמטה, אשר הכל הוא בגבול ומדה, והבחן זה נקרא, ד' העולמות, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה." זאת אומרת, יש עניין של תפיסה שזה עולם אין סוף, ויש תפיסה שהיא כבר מוגדרת כעולמות, כמידות, כמדרגות. פחות מאין סוף, בגבולות. "ונודע, שבעצמותו יתברך, לית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל, ואין בו שום שם וכינוי, שכל מה שלא נשיג איך נגדירו בשם," על תכונת ההשפעה ממש, על הבורא, כשהוא לא מושג בתוך הכלי אנחנו לא יכולים להגיד כלום. זאת אומרת, במה שאנחנו משיגים, אנחנו נותנים שמות למה שמשיגים רק לפי הרכב הכלי שמשתתף בהשגה. בעצם אנחנו קוראים למושג לפי המשיג, "רחום", "חנון", "ארך אפיים", אלף ואחת מילים שיש לנו על הבורא, ובאמת אנחנו לא אומרים, לא פולטים מהפה שום דבר, לא במחשבה, לא ברצון ולא בכלום, חוץ מעליו. כי חוץ מהאור אין לנו על מה להגיד משהו, אנחנו רצון ומולנו האור.

כל המילים שלנו הן מההתפעלות שלנו מהאור, זה כל אוצר המילים שלנו, כל המחשבות שלנו, ובכלל כל מה שאנחנו. אנחנו לא יודעים על עצמנו כלום, כמו שבעל הסולם מסביר שאת מהותנו עצמנו אנחנו לא יודעים, וגם את עצמותו, אלא סך הכול אני תופס את השינויים שעוברים עליי, ולזה אני קורא "שמות הבורא". למה? כי רק הוא פועל עליי ואין חוץ מזה שום דבר, ורק אני נפעל ממנו. אז מה שאני מרגיש, מה שאני, מי שאני, זאת אומרת מי אני, איך שאני מרגיש את עצמי ואיך שאני מרגיש את מה שאני מרגיש, הכול בעצם הוא. הוא נותן לי את ההרגשה ולכן את ההרגשה שלי אני משייך אליו.

לכן אנחנו אומרים, מה זה השמות הקדושים? זה ה' ו' י' ה', י-ה-ו-ה, שזה מבנה הכלי והאורות שממלאים את הכלי. זאת אומרת, המצב הפנימי של הכלי נקרא "שם הבורא". "שכל מה שלא נשיג איך נגדירו בשם, שכל שם, ענינו השגה, שמורה, שמושג לנו בבחינת השם הזה. וע"כ, ודאי שבעצמותו ית' אין שום שם וכינוי כלל וכלל, וכל השמות והכינויים, המה, רק באורו ית' המתפשט הימנו, אשר התפשטות אורו ית' מטרם הצמצום, שהיתה ממלאת כל המציאות בלי גבול וסוף, היא נקראת בשם אין סוף ב"ה. ולפי זה, צריך להבין במה שאור א"ס ב"ה מוגדר לעצמו, ויצא מכלל עצמותו ית', עד שנוכל להגדירו בשם, כמו שהקשינו בנשמה כנ"ל."

לכן הבורא נקרא אצלנו "בו-רא", מה שאנחנו רואים ומשיגים. "רא" זה ראייה, אור חכמה, וכשאנחנו מגיעים לכוח להשפיע, אנחנו מגיעים למילוי חכמה. ואז זה נקרא "אור חסדים בהארת חכמה". כמה שמתגלה בי, שאני מכיר את זה, מבין את זה, הרכבתי את זה, עשיתי את זה, יודע את כל היוצרות של זה, זה נקרא "הבורא". למה? כי חוץ מזה אין לי כלום. גם מה שאני חושב על עצמי, גם מה שאני חושב על המילוי, גם התוצאות מהמילוי, כל מה שאני רק יכול להעלות על דעתי ובהרגשתי, הכול בורא, כמו שאנחנו לומדים מד' בחינות דאור ישר.

קריין: אות ו'.

אות ו'

ביאור על מ"ש ז"ל לכן הוכן עבודה ויגיעה

על שכר הנשמות, כי מאן דאכיל דלאו דיליה

בהית לאסתכולי באפיה

קריין "מי שאוכל לא משלו מתבייש להסתכל בפניו".

בפניו, בפני הנותן.

"ולהבין באפס מה במקום גבוה זה, צריכים להרחיב הדברים. ונחקור, בקוטב כל זו המציאות שלפנינו, ותכליתה הכללית, שכלום יש לך פועל בלי תכלית, וא"כ תכלית זו מה היא, אשר לסיבתה, המציא ית' כל המציאות הזו שלפנינו, בעולמות העליונים ובעולמות התחתונים. אמנם כן כבר הורו לנו חז"ל, בהרבה מקומות, שכל העולמות כולם לא נבראו אלא בשביל ישראל המקיימים תורה ומצוות וכו', וזה מפורסם. אלא צריך להבין בזה, בקושיא של חז"ל, שהקשו ע"ז, אם הכונה של בריאת העולמות, היא בשביל להנות לנבראיו, א"כ, מה היה לו ית', לברוא את העוה"ז הגשמי, העכור והמלא יסורים, ובלי זה, ודאי שהיה יכול להנות לנשמות כמה שרוצה, כביכול, ולמה הביא את הנשמה בגוף עכור ומזוהם כזה. ותירצו על זה," יש לנו כאן כמה קושיות. סיבת בריאת העולמות – להיטיב לנבראיו. סיבת בריאת העולמות – להיטיב לישראל, בשביל ישראל. למה בשביל ישראל? כי הם מקיימים תורה ומצוות. אבל הבריות מקיימות או לא מקיימות? מה הקשר בין הבריות לישראל? מתי זה ישראל, מתי זה הבריות. מתי זה להיטיב לישראל, מתי זה להיטיב לכל הבריות. מה קורה כאן? האם יש הבדל או אין הבדל? "ותירצו על זה, דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה וכו', פירוש דבכל מתנת חנם נמצא פגם של בושת פנים, וכדי למנוע מהנשמות הפגם הזה, ברא את העוה"ז, שישנה כאן מציאות של עבודה, ונמצאו נהנים לעתיד מיגיע כפיהם, כי נוטלים שכרם משלם, חלף יגיעם, וניצולים ע"י מפגם של בושה ע"כ."

מילים מאוד מאוד גסות ופשוטות ולגמרי לא מתאימות אפילו לבורא. זאת אומרת, אני בראתי אותך, אתה העבד שלי, עכשיו אני נותן לך תנאי, אם תעבוד בשבילי אז אני אשלם לך שכר. כך זה נשמע, לכן ודאי שאנחנו צריכים להבין מה קורה כאן. האם להיטיב לנבראיו צריך לבוא בצורה כזאת? ואם להיטיב לנבראיו זה תעבוד עבורי קצת, ואני אשלם לך הרבה, אז יש כאן בושה? ולמה אם כך צריכים להיות בכל זאת יגיעה ושכר, שכר ועונש?

זאת אומרת, יש כאן הרבה שאלות. עדיין באות ו' בעל הסולם סיפר לנו על התנאי, שיש בורא, יש בריות, לפעמים קוראים לבריות נבראים, לפעמים קוראים להן ישראל. אם זה נבראים, זה סתם להנות לנבראים, וישראל זה מי שמקיים תורה ומצוות.

כדי לתת את התענוג שהוא חשב הוא ברא את העולם הזה, לא משהו יותר טוב. למה? יש כאן מקום עבודה. אתה תעשה כאן עבודה, ואחר כך תקבל שכר. האם זה נקרא "להיטיב לנבראיו"? זה לא נקרא להיטיב. בעל הבית שאני עובד בשבילו לא מיטיב לי. מיטיב זה מי שנותן, לא מי שמשלם. משלם זה שאני נותן והוא נותן. אני נותן עבודה, יגיעה והוא נותן שכר.

זה לא נקרא שהוא מביא מתנות, זה לא נקרא שיש לו רצון להיטיב לנבראיו. זאת אומרת, איזו עבודה אני צריך לתת כדי שישלם לי. למה העבודה הזאת מצידי נקראת מצוות, למה השכר ממנו נקרא שהוא רוצה להיטיב. אנחנו לא רואים את זה לפי המילים או כמו שזה קורה בעולם שלנו.

זה יכול להיות אך ורק בתנאי שהוא נותן לי עבודה, נותן לי יגיעה, נותן לי מקום, נותן לי הכול כדי שאני אזיע שם, לא מפני שהוא צריך את העבודה הזאת, אלא כי על ידי זה אני נעשה מוכשר לקבל כל טוב. רק בצורה כאת יכולים להתקיים כל התנאים האלה.

על זה נדבר בפעם אחרת.

תלמיד: האם העבודה היא רק בעולם הזה?

העבודה היא בעיקר בעולם הזה. יש עוד עבודות ששייכות לנשמות שמנותקות מהמציאות הזאת שנקראת "העולם הזה". זו "מציאות" מדומה אבל בכל זאת מציאות. וישנה גם מציאות העבודה, אם אפשר כך להגיד "העבודה", זה לא במושגים שלנו כי זה לא בעולם הזה. אבל בעיקר זה כאן, ודאי שבשבילנו זה כאן, עד שמשיגים את המחסום, עד שמשיגים את הכלים המתוקנים בשכר ועונש, בחפץ חסד, בתכונת הבינה.

על זה אין בכלל מה לדבר, זה התיקון המינימלי לאדם כשגמר את שנות הנערות שלו. כי לפני זה הוא לא נקרא אדם ואין לו במה להידמות לעליון, הוא רק רוכש בעלמא תכונות דלהשפיע ועדיין לא משתמש בהן. הבינה לא משתמשת בלהשפיע, היא מתחילה להשתמש בלהשפיע מתי שהיא נותנת, כשמקבלת מלמעלה ונותנת למטה, כך אנחנו.

אם אנחנו מקבלים מלמעלה ונותנים למטה לנשמות האחרים, זה נקרא שאנחנו משפיעים. זה כבר בגרות. אבל לפני זה זו תכונת הבינה בלבד על פני הרצון לקבל, על פני מלכות, ודאי שזו עבודה גם מאוד קשה אבל זה עדיין לא פעולה.

תלמיד: למה הוא כותב שהנשמה נמצאת בתוך הגוף, ולא נניח מעל הגוף, לצד הגוף?

איפה יכולה להיות נשמה אם לא בגוף? נשמה יכולה להיות ככה מרחפת ללא הגוף? נשמה ללא גוף זה בורא. ואם לבלבל אותך עוד קצת, אז גוף פירושו, "רצון לקבל המתוקן בעל מנת להשפיע". ונשמה פירושה, האור שמגלה את הרצון המתוקן הזה. אז איך יכול להיות שנשמה תהיה ללא גוף? הגוף, הרצון לקבל הזה, הוא מתוקן על מנת להשפיע, על ידי צמצום ומסך ואור חוזר, שמתפשט בו אור חסדים, וקודם כל זה אור של נשמה ואחר כך אפילו הארת חכמה. אז איך יכול להיות שהאורות האלה יתפשטו לא בתוך הגוף של הפרצוף?

תלמיד: הוא כותב שהנשמה נמצאת בתוך הגוף הגשמי בעולם הזה. אז הגוף הגשמי בעולם הזה, זה גם רצון לקבל?

איפה זה כתוב, אם הוא כותב כך, אז הוא מתכוון לרצון לקבל על מנת לקבל, שיכול להיות שם איזושהי הארה קטנה, שגם אנחנו קוראים לה "נשמה" על שם העתיד, שהגוף יתחיל לטפל בעצמו, יתקן את עצמו ואז יהיה לו נשמה ממש.

הרצון לקבל על מנת לקבל זה לא נקרא גוף של נשמה, זה עדיין לא גוף, הוא עדיין מקולקל. אנחנו אף פעם לא מדברים על הגוף הבשרי, גוף זה רצון, ורצון גשמי זה נקרא "גוף דעולם הזה". וגשמי, הכוונה על מנת לקבל שעדיין לא מתוקן. ואז יכול להיות בו רק כיסתא דחיותא, ניצוץ קטן שמחיה אותו.

ואם הוא מתחיל לרצות לתקן את עצמו, בונה סביבה ובונה ספרים וכל התהליך, אז מוסיפים לו עביות, ועם העביות הזו הוא עובד לתקן אותה, לצרף אליה תיקונים על ידי זה שהוא לומד. ואז בא המאור המחזיר למוטב שנקרא "אור התורה", "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין", ו"המאור שבה מחזירו למוטב". זאת אומרת הגוף הזה, היינו הרצונות עם הכוונה בעל מנת לקבל חוזרים למוטב, וכמו שהבורא הוא הטוב והמיטיב למוטב בעל מנת להשפיע משמעו שהגוף נעשה מתוקן. ובמידת התיקון של הגוף נכנסת נשמה, מתגלה שם האור של השפעה.

תלמיד: עכשיו התמונה ברורה.

גוף זה פשוט. תעשו קעקוע על הלב. גוף זה נקרא "רצון". האמת שעד שהאדם לא עובר את המחסום, עד שהוא לא מקבל לפחות את הגוף המינימלי שיהיה בו, תמיד יהיה בלבול.

"נשמה בתוך הגוף", "נשמה יוצאת מגוף" וכבר הוא לא יודע על מה מדובר. איזשהו פגר נעשה שהיה קודם חי ועכשיו מת. ובכל זאת בזמן הלימוד הבלבול הזה הוא פשוט אסור.

תלמיד: למה על התהליך הזה של הרצון שמגלה איפה הוא נמצא נדרשת יגיעה ומה זה שכר ולמה יש הפרש ביניהם?

חביבי, הבטחנו את זה בפעם הבאה. הוא רק שואל ואתה כבר רוצה תשובה. תשובה יש, זה בסדר, קצת מתח, קצת שיהיה תיאבון. אתה יודע, לפני שאוכלים צריכים לטייל קצת אחרת זה לא יחזיק, לא יהיה חיסרון, לא יהיה כלי.

תלמיד: מה זה המושג "עולם הזה"?

עולם הזה זה מה שמתגלה לרצון לקבל המקולקל, שעדיין אין לו שום אפשרות לעשות שום מעשה דלהשפיע ולא מסוגל להבין מה זה השפעה, והוא נמצא רק בתכונת הקבלה. ובתכונת הקבלה אפילו לא של קליפות כי בקליפות שם זה כנגד זה, נמצא פעם בקדושה פעם בקליפה. אלא בצורה כזאת שהתענוגים שלו הם תענוגים שנקראים "גופניים", או "אנושיים".

אבל אין אנושי ואין גופני, אין דבר כזה, זה רק נראה לנו. אין הגוף הגשמי הזה הפיזיולוגי, ואין האנושות הזאת שנראית לי שהיא נמצאת בשבעה מיליארד ראשים עם גופים על שתי רגליים. זה הכול מה שנראה לרצון לקבל כשהוא לא מתוקן.

אבל התפיסה הזאת זו תפיסה שהיא תתקיים עד גמר התיקון. ועד שלא יהיה התיקון הכללי ויהיה למישהו אותה תפיסת המציאות הלא מתוקנת, אז הצדיק הגדול ביותר יהיה נכלל איתו וגם תהיה לו אותה תפיסת המציאות. לא חשוב אם הוא נמצא באצילות וגם מרגיש דרך הגוף שלו שנכלל מיתר הגופים, שזה נקרא הגוף הגשמי שלו, שנמצא בעולם הזה ויש לו המציאות הזאת, והוא חייב ללכת לרופאים להתרפא לטפל ולמות והכול.

(סוף השיעור)