שיעור בוקר 27.06.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1281,

מאמר "מהו, אין לך דבר שאין לו מקום, בעבודה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1281, מאמר "מהו, אין לך דבר שאין לו מקום, בעבודה".

מהו, אין לך דבר שאין לו מקום, בעבודה

תשנ"א - מאמר כ'

1990/91 - מאמר 20

“חז"ל אמרו (בראשית רבה ס"ח, ט') וזה לשונם "מפני מה מכנין שמו של הקב"ה, וקוראין אותו מקום. שהוא מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו. מן מה דכתיב, הנה מקום אתי. הוי הקב"ה מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו". וכן אמרו (אבות ד', ג') "אין לך דבר שאין לו מקום". ויש להבין מה בא זה ללמדנו בעבודה.

הנה "מקום" בעבודה יש לפרש מקום חסרון. כלומר, אם יש לאדם איזה חסרון, יש לומר, שיש לו מקום לקבל מילוי על החסרון. אבל אם אין לו חסרון, לא שייך לומר שיכול למלאות, היות שאין לו למי למלאות. כדוגמת, שאם אינו רעב, אין הוא יכול לאכול. שזה נקרא, שאין לו מקום בשביל למלאות רעבונו, או אם אינו צמא, אין הוא יכול לשתות מים, מסיבת שאין לו מקום לקבל את המילוי.

ובהאמור יש לפרש, מהו ההבדל בין "מקום העולם" ל"ברוך המקום", היינו למקומו של הקב"ה. ובבחינת עבודה יש לפרש, שהקב"ה הוא מקומו של עולמו. כלומר, שהתיקון הבריאה הוא, שהמקום של הבורא, היינו החסרון, הנקרא "מקום של הקב"ה", הוא שהבורא רוצה להשפיע, היינו החסרון.

מה שאפשר לומר לגבי הבורא חסרון, הוא, שהוא רוצה להטיב לנבראיו. והרצון הזה להשפיע, בזמן שהעולם יהיו בבחינת חסרון, מה שהם רוצים להשפיע כדוגמת הבורא, אז העולם יתקיים בבחינת השלמות. שאז הבורא יכול להשפיע להם טוב ועונג. למה. מטעם שקבלת טוב ועונג יהיה על דרך התיקון.

אולם, אין עולמו מקומו. היינו החסרון, היינו הרצון שיש בעולם, הוא הוא הרצון לקבל, זה אינו שייך להבורא, כי הוא ממי יקבל. לכן הוא, היינו הרצון להשפיע שיש להבורא, את זה צריך עולמו לקבל על עצמם, ולא להשתמש עם הטבע של הרצון לקבל, שעם החסרון הזה נולד הבריאה, שהיא נקראת "יש מאין", שזה נקרא "מקומו של עולם".

ועבודת האדם היא רק איך לצאת מהטבע של הרצון הנמצא בעולם, ולקבל רצון אחר, שהוא הרצון להשפיע. והיא עבודה קשה. וזה יכולים להשיג רק ע"י תורה, כמו שאמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", שדוקא ע"י התורה יכולים לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, ולהשיג רצון להשפיע, היות שזהו טבע שני, שרק אור התורה עוזר לזה.

נמצא, שהוא, היינו הבורא, מקומו של עולם, היינו שהעולם צריך להגיע ולהשיג את החסרון של הבורא, שהוא הרצון להשפיע. אולם אין עולמו, שהוא הרצון לקבל, היינו החסרון מה שיש להעולם מצד הבריאה, שהוא הרצון לקבל לעצמו, אין זה חסרונו של הבורא.

לכן אומרים "ברוך המקום". היינו בזמן שהאדם זוכה לקבל את בחינת חסרון של הבורא, שהוא רצון להשפיע, אז האדם נותן תודה לה' עבור זה שהבורא נתן לו את המקום שלו, היינו שהוא הרצון להשפיע, שזה יש להבורא. והאדם צריך להגיע לדרגה זו, היינו שיהיה לו הרצון להשפיע. לכן אומרים "ברוך המקום", עבור זה שנתן לנו את המקום, היינו החסרון שלו, שהיא הרצון להשפיע, שברצון הזה של הבורא יכול הבורא למלאותו עם טוב ועונג.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מהו "אין לך דבר, שאין לו מקום" בעבודה. והפירוש הוא, שדבר זה שהאדם רוצה להשיג, היינו את הרצון להשפיע, שזה הדבר שהאדם מרגיש שחסר לו. אז האדם צריך לעבוד מקודם, שהדבר הזה, שהוא רוצה להשיג, היינו הרצון להשפיע, צריך שיהיה לו מקודם מקום, היינו חסרון אמיתי. והוא מתבטא בשני אופנים:

א. שירגיש שחסר לו.

ב. שירגיש, שרק ה' יכול לעזור לו, והאדם בעצמו אינו מסוגל בשום אופן לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו.

וזהו "שאין לך דבר, שאין לו מקום". כלומר, שסדר העבודה הוא, שהאדם צריך מקודם להכין את המקום, היינו החסרון, ואח"כ ה' נותן לו המילוי על חסרונו.

אולם יש לדעת, הגם שעיקר עבודתו של אדם היא להגיע לידי ידיעה שחסר לו את הרצון להשפיע, ולהתפלל לה' שימלא את חסרונו, שיתן לו את הרצון הזה, אבל האדם צריך ללכת גם עם קו ימין, שהיא נבחן לבחינת שלימות. היינו, שהאדם ירגיש עצמו לאיש שלם. וזהו בכדי שיהיה בידו לתת תודה לה'. כי בזמן שהאדם מתפלל על איזה דבר, שה' ימלא את חסרונו, הוא נקרא "ארור", ו"אין ארור מתדבק בברוך".

לכן אמרו חז"ל (ברכות ל"ב) "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה, ואח"כ יתפלל". וזהו מטעם, שבזמן שהאדם מסדר שבחו של הקב"ה, בטח שאם האדם רואה בשבחו של הקב"ה, משבח אותו, ונמצא אז האדם במצב של שלימות, היינו שהאדם נמצא במצב של ברכה, וממילא "הברוך מתדבק בברוך", אז האדם יכול להמשיך מלמעלה ברכה.

והסדר צריך להיות, שהאדם צריך למצוא בעצמו איזה דבר טוב שה' נתן לו. והגם שעכשיו הוא בחסרון, אבל צריך לעורר בעצמו רשימות, ממה שהיה לו איזה דבר טוב מהבורא, שיכול עבור זה לתת תודה לה' על זה. לא חשוב ממה שהאדם היה נהנה, אלא חשוב שהאדם היה נהנה מזה. והוא נותן עתה תודה לה' על זה. ממילא הוא נמצא במצב של שלימות.

כלומר, שהיה אז בשלום עם הבורא, מזה שהבורא היה מהנה אותו. אז כבר האדם יכול להיות בשמחה ממה שהיה לו. ועתה הוא יכול לבוא להבורא, שיעזור לו, היות שהוא לא נמצא עתה במצב של עצבות, שהוא מרגיש עתה, שרע לו יותר מכל האנשים, שזה נקרא, שהוא במצב של "ארור", ו"אין הארור מתדבק בברוך". אלא עתה הוא בבחינת "ברוך". לכן האדם צריך לחפש אצלו איזה דבר, שיהיה בידו לתת תודה לה'.

וזה שכתוב "ולא יראו פני ריקם". שיש לפרש כנ"ל, היינו שבזמן שהאדם בא לבקש מה' משהו, אין האדם צריך להיות ריק, היינו שאין לו כלום, אלא האדם צריך להשתדל מקודם, למצוא משהו אצלו, שהבורא נתן לו, שעל זה הוא מברך את ה'.

ואח"כ הוא יכול לבקש מה', כנ"ל, היות שהוא חושב על מה שקבל מה'. אם כן כבר יש לו קשר עם ה', שהבורא נתן לו משהו, לא חשוב מהו, אלא חשוב שהוא יכול לתת תודה לה' על זה, כבר יש קשר עם ה', בזה שהוא שבע רצון מה', על זה שהבורא השפיע לו.

לכן, כיון שהוא עכשיו בשלימות עם ה', זהו סגולה שה' ימלא משאלותיו. כי זהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, כי בזה "ברוך מתדבק בברוך". לכן צריכים מאוד להיזהר, שלא ליפול בקליפה של עצבות, שאז האדם בפירוד עם הבורא, מה שאין כן כשהוא במצב של בחינת "ברוך".

והעיקר שהאדם צריך להשתדל להיות "זכה". היינו שיתפלל לה', שיהיה זכה. כי בזמן שהאדם הוא בבחינת "זכה", אז יש לו חשק לתורה ולתפלה. וכל דבר שבקדושה שהוא רואה, הדברים האלו מוציא חן בעיניו. ומקבל מזה מצב רוח מרומם, היות שהוא מרגיש טעם חיים בכל דבר ששייך לקדושה.

מה שאין כן כשהוא "לא זכה", הוא ממש להיפך. היינו, שאין לו חשק לתורה ולתפלה. ובכל דבר שבקדושה, כשהוא עושה, הכל אצלו בדרך הכפיה. וממש, כשהוא עושה חשבון לעצמו, הוא אומר על כל דבר, שיש לו שייכות לקדושה, זהו אצלו בבחינת סם המות, שהוא רוצה מהר לברוח מכל אלו הדברים שנמצאים בסביבתו.

הגם שהוא רואה, שאנשים הנמצאים בסביבתו, כן עוסקים בתורה ומצות, ויש להם מצב רוח בעת עבודה, שהם עוסקים. אז הגוף שלו מתרץ, שאם היה להאנשים האלו אותו טעם מה שהוא מרגיש, בטח שהם לא היו יותר טובים ממנו. ולפעמים אין הוא חושב אפילו לתרץ, מדוע הם כן מסוגלים והוא לא. זאת אומרת, מה שהם כן עוסקים בהתלהבות בעבודה, הן בתורה והן בתפלה, זה עוד לא מספיק עבורו, שיקבל מטעם זה חשק בעבודה. ובאמת צריכים לומר, היות שהאדם הזה הוא בבחינת "לא זכה", אז "תורתו נעשית לו סם המות".

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (יומא ע"ב) וזה לשונם "אמר רבי יהושע בן לוי, מה דכתיב, וזאת התורה אשר שם משה. זכה, נעשית לו סם חיים. לא זכה, נעשית לו סם מיתה".

ויש לפרש בדרך עבודה כנ"ל, שאם האדם בעל זוכה, אז תורתו נעשית לו סם החיים. כלומר, שהוא מרגיש טעם חיים בתורה ותפלה, ובכל דברים שבקדושה. וכשהוא חס ושלום לא זכה, אז תורתו נעשית לו סם המות, היינו שהוא מרגיש בתורה ועבודה בחינת סם המות, היינו טעם של סם המות, ורוצה לברוח הן מתורה והן מעבודה, וכל מה שהוא כן עושה, הוא רק בדרך הכפיה.

אולם יש לדעת, כי סדר עבודת האדם הוא בב' בחינות:

א. שלא לשמה,

ב. לשמה, היינו בעל מנת להשפיע.

וכמו שאומר בהקדמה לספר הזהר (אות כ"ט) וזה לשונו "ותדע שעבודתנו במשך ע' שנותינו מתחלקת לד' חלוקות:

חלוקה א' הוא להשיג את הרצון לקבל המופרז בלי מצרים, בכל שיעורו המקולקל מתחת יד מערכת ד' העולמות אבי"ע הטמאים. כי אם לא יהיה לנו, הרצון לקבל, לא נוכל כלל לתקנו. כי אין לך מי שיתקן דבר, שאין בו, שהקליפות תהיינה שולטות עליו, ותתנה לו מאורותיהן, בכדי להמציא להאדם כל החומר שהוא צריך לעבוד בו ולתקנו. וזהו עד י"ג שנים.

חלוקה ב' הוא מי"ג ואילך, שאז ניתן כח לנקודה שבלב שבו, שהוא סוד אחוריים של נפש דקדושה, המלובשת בהרצון לקבל שלו מעת לידתו. אלא שאינה מתחלת להתעורר רק אחר י"ג (שהוא מטעם הנ"ל). ואז הוא מתחיל להכנס תחת רשות מערכת העולמות דקדושה. ועיקר גדלות הרצון לקבל מצוירת רק ברוחניות. ועם כל זה הוא מדרגה חשובה לאין ערך יותר מהראשונה, הנה היא המדרגה המביאתו לשמה, כמו שאמרו חז"ל, לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. והמדרגה הסופית שבחלוקה זו, היא שיתאהב בהקב"ה בתאוה גדולה, עד שאין התאוה סרה מנגד עיניו כל היום וכל הלילה. ועל דרך שאמר הפייטן, בזכרי בו אינו מניח לי לישון.

חלוקה ג' הוא עבודה בתורה ומצות לשמה, דהיינו על מנת להשפיע ושלא לקבל פרס, שעבודה זו מטהרת את הרצון לקבל לעצמו שבו, ומהפכתו ברצון להשפיע. אשר בשיעורי טהרה של הרצון לקבל, נעשה ראוי ומוכשר לקבל ה' חלקי הנפש, הנקראות נרנח"י".

ובהאמור אנו רואים, שאנו צריכים לעבוד מקודם בשלא לשמה, דהיינו להשיג את הרצון וחשק להאור התענוג המלובש בתורה ומצות. שהעבודה זו היא, שהאדם צריך לעבוד רק לתועלת עצמו. כלומר, זה שהוא עוסק בעבודה, היא מטעם להנות את הרצון לקבל עם תענוגים יותר גדולים מתענוגי גשמיים. נמצא, שהעבודה זו, שנקראת "שלא לשמה", הוא מטעם שעובד רק בכדי לקבל סיפוק נפשי, ולא מטעם להשפיע נחת רוח ליוצרו. כלומר, הוא עובד בעבודה של קיום תו"מ לתועלת עצמו, ואינו חושב על תועלת ה'.

ובזמן שהאדם מתחיל לעבוד בשלא לשמה, בכדי להשיג סיפוק נפשי, אז האדם מתחיל להרגיש טעם בתורה ועבודה, ויש לו מצב רוח מרומם, ומתחיל להרגיש אהבת ה', ויש לו אז חן דקדושה. אולם בזמן שהוא רוצה להכנס לעבודה דלהשפיע, היינו לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, אז לוקחים ממנו את הטעם, שהיה מרגיש בזמן שהיה עובד רק לתועלת עצמו.

וזהו בכדי שירגיל עצמו לעבוד לתועלת ה', ולא לתועלת עצמו. והיות שהאדם היה רגיל להרגיש טעם בעבודה, במצב דחלוקה ב', ועכשיו אינו מרגיש אותו טעם של מתיקות, שהיה מרגיש במצב העבודה דשלא לשמה, האדם חושב, זה שאינו מרגיש טעם בעבודה, כמו שהיה לו לפני כניסת בעבודה דלשמה, היא מסיבת שהוא נעשה עתה יותר גרוע ממה שהיה אז. לכן הוא אומר, שהוא רואה, שהעבודה הזו אינה בשבילו, ורוצה לברוח מהמערכה.

והאמת הוא, שהאדם צריך להאמין, שזה שאינו מרגיש טעם בעבודה, אינו מטעם שהוא ירד עכשיו ממדרגתו, שהיה לו לפני זה. אלא עכשיו מדריכים אותו מלמעלה, שהוא ירגיל עצמו לעבוד לשם שמים, ולא להשגיח על עצמו, אם יש לו תענוג מהעבודה זו. אלא שהוא ירגיל עצמו לעבוד לשם שמים. היינו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל (מובא ב"סדר עבודה של בעל הסולם"), שהאדם צריך להאמין, בזמן שהאדם מיחס את עבודתו לה', אז הקב"ה מקבל עבודתו, ולא חשוב איזו צורה יש להעבודה שלו.

נמצא, שהאדם, בזמן שאין הוא מרגיש טעם בעבודה, אז האדם צריך לומר, שעכשיו יש לו הזדמנות, שיכול לעבוד רק לתועלת ה', היינו שה' יהנה מעבודתו, היות שעכשיו אין האדם מרגיש טעם בעבודה, שיגיד שהטעם מושך אותו.

אולם בזמן שהאדם מתגבר, ועובד בעל מנת שה' יהנה מעבודתו, האדם צריך להשתדל להנות מזה שיש לו עכשיו מקום לעבוד רק לשם שמים. ומזה האדם צריך לקבל מצב רוח מרומם. שעל עבודה זו אמרו "עבדו את ה' בשמחה". היינו במקום שהאדם רואה, שיש לו עבודה, היינו שהוא רואה, שיש לו מקום להתגבר, היות שהגוף רוצה, שדוקא שהרצון לקבל יהנה מעבודתו, והאדם צריך להתגבר, שיעשה דוקא מטעם שה' יהנה מעבודתו, היות שעכשיו אין האדם מרגיש טעם בעבודה, שיגיד שהטעם מושך אותו, זה נקרא "עבודה".

ומהעבודה זו האדם צריך לקבל שמחה, מזה שהוא רואה, שעתה יש לו הזדמנות לעשות עבודה, שתהיה רק בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו. אבל כאן מתחיל העליות וירידות, מטעם שכל פעם נותנים לאדם להרגיש את האמת, איך שהוא באמת מרוחק מזה, היות שהוא נגד הטבע.

אבל יש לשאול, מדוע עשה ה' כך, שהאדם לא יהיה בכוחו עצמו להתגבר על הכלי קבלה שלו, אלא שיהא נצרך להבורא, שיעזור לו. על זה אמר אאמו"ר, שלולי זה שאין האדם יכול להתגבר בעצמו בלי עזרת ה', אז האדם רואה, שהוא ישאר מחוץ להקדושה. ואמר, שהטעם הוא, כי אם האדם היה יכול להתגבר על הרע שבו, וממילא היה טועם טעם בעבודה, והיה מסתפק במועט. היינו, כי האדם היה מרגיש בעצמו, ברוך ה' הוא עוסק בתורה ומצות, ומרגיש בעצמו שעושה הכל לשם שמים, אם כן מה חסר לו עוד, אי לכך, אין הוא רואה, מה יש לו עוד להוסיף עוד, כי באמת הוא היה באמת עובד ה'. והיות בלי חסרון אין האדם מסוגל לעבוד, היה נשאר בבחינת קטנות דקדושה.

מה שאין כן אם האדם רואה, שאין בידו להתגבר לעשות משהו לשם שמים, וכל פעם יש לו ירידות ועליות, שעל ידי זה האדם רואה, שהוא זקוק לעזרת ה'. והעזרה מה שהבורא נותן, הוא כמו שאומר הזה"ק על מה שכתוב "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל "במה מסייעין אותו". והשיב "בנשמתא קדישא".

היינו, כל פעם הוא זוכה לנשמה יותר גבוהה, כפי העזרה שהאדם מבקש. היינו מקודם אור הנפש, ואח"כ רוח, עד שזכה לבחינת נרנח"י שבנשמתו. נמצא לפי זה, העליות וירידות שהאדם מקבל, הן באות מלמעלה בכוונה תחילה, שע"י זה הוא יגיע להשיג מה ששייך לבחינת נשמתו.

אולם בזמן שהאדם עוד נמצא בשלא לשמה, ואפילו שעוד לא השיג את השלא לשמה מבחינת התאוה הגדולה לה', כנ"ל בחלוקה הב', היינו "בזכרי בו אינו מניח לי לישון", גם כן צריך להתחיל בעבודה דלהשפיע, ולא לחכות עד שיגיע לבחינת שלא לשמה, הנקרא "בזכרי בו אינו מניח לי לישון". כי האדם יכול להישאר בבחינה זו לעולמים. אלא שלאחר שהגיע לבחינת שלא לשמה, ומרגיש טעם בעבודה, כבר אז נותנים לו מלמעלה התעוררות, שירצה משהו לעשות בעל מנת להשפיע. ואז מתחילה העבודה אמיתית, עד שמלמעלה נותנים לו הרצון להשפיע.”

ודאי שכאן אפשר להוסיף ולהוסיף, כי הוא לקח חלק גדול מאוד מהחיים הרוחניים של האדם שעלינו עכשיו ללמוד איך לעבור אותו, עד שמקבלים רצון להשפיע, עד שנכללים בו, מסדרים את כל ההסתכלות שלנו על העולם, על הקשר בינינו ועם הבורא, וכך מתקדמים.

שאלה: הוא כותב שצריך לעבוד גם בקו ימין כדי לא להיות ארור. אם האדם צריך לעבוד ולגלות כמה חסר לו לרצות להשפיע, איך זה שמצדיקים את הבורא ומשבחים אותו לא מבטל את החיסרון הזה?

נתקרב לזה ונראה, אין לי מספיק מילים.

שאלה: הוא כותב על זה שאדם בלא לשמה צריך להיות בהודיה ושמחה, וגם כשהוא נכנס ללשמה, כשלוקחים לו את הטעם בעבודה, הוא צריך להיות בשמחה. מה ההבדל בין השמחה הזאת לשמחה הזאת?

קודם כל יש לו קשר עם הבורא, זה ברור, גם כך וגם כך הוא מכוון לבורא, או פנים בפנים או פנים באחוריים, זה לא חשוב איך, אבל יש לו קשר עם הבורא. לכן הוא משתדל לתאר שהוא נמצא בקשר, צורות הקשר לא חשובות לו, ולכן הסימן שלו צריך להיות שהוא תמיד בשמחה. הוא תמיד בשמחה בגלל שבכל זאת הקשר נמצא, הכיוון נמצא, הסביבה מחזיקה, מטהרת אותו כל הזמן, ואז אין לו כביכול שום מקום ליפול.

תלמיד: האם המשותף הוא שבשמחה הראשונה והשנייה של הלא לשמה והלשמה הוא תמיד בדרך?

כן, הוא רואה שהוא בעצם עם הפנים קדימה.

שאלה: מה זה "זכה"?

הוא מקבל מלמעלה כוחות להתקדם בעל מנת להשפיע.

תלמיד: האם זה לוטו, בית משפט? במה זה תלוי אם הוא זכה או לא זכה?

זה תלוי בזה שזכה.

תלמיד: מה תלוי באדם אם הוא יזכה או לא יזכה?

זה לא תלוי בו, לכן זכה. אדם צריך לתת יגיעה בכל מה שאפשר, בכל כוחו, ואם זכה שהבורא קרב אותו או לא, אז זו לא תוצאה מכמה נתן יגיעה אלא זכה. אחרת זה לא יהיה על מנת להשפיע אלא זה יהיה למען רווח.

תלמיד: זה מתקשר ל"יגעת ומצאת, תאמין"?

כן. זאת אומרת את התוצאה אנחנו לאו דווקא צריכים לקשור לאיזו זכייה, עזרה וכולי. אם מקבלים התקדמות בעבודה, אז זו תמיד מתנה מהבורא.

שאלה: כדי להתחיל תפילה בהודיה כשאדם לא מרגיש הודיה, אז יש עצה להיזכר באיזה רגע של קשר טוב עם הבורא מהעבר, ולא חשוב ממה האדם נהנה העיקר שנהנה מזה, ואז הוא יזכור את זה וזה יעזור לו להתחיל בהודיה.

אם לא חשוב ממה האדם נהנה, האם אני יכול להיזכר ברגע שהרצון לקבל שלי נהנה? נגיד הקבוצה שלי זכתה בגביע בכדורגל, האם אני יכול לקחת את זה ודרך זה להתחיל בהודיה, או שאני צריך לקחת משהו מכיוון הרצון להשפיע?

זה תלוי בך.

תלמיד: אני רוצה להגיע להשפעה, האם אני יכול להודות לבורא בתפילה שאני רוצה להגיע להשפעה על משהו שדווקא הרצון לקבל שלי נהנה?

אבל זה מכשול בדרך. אם הרצון לקבל נהנה, אז הוא עושה לך מכשול.

שאלה: כותב רב"ש בסוף המאמר, "גם כן צריך להתחיל בעבודה דלהשפיע, ולא לחכות עד שיגיע לבחינת שלא לשמה, הנקרא "בזכרי בו אינו מניח לי לישון" כי האדם יכול להישאר בבחינה זו לעולמים". על איזה מצב מדובר פה?

אתה צריך להתחיל בעבודה דלהשפיע ולא חשוב באיזה מצב אתה נמצא.

תלמיד: אפילו לפני לא לשמה?

זה לא חשוב. מאיפה אתה יודע אם זה בדיוק לא לשמה, או כבר חצי דלשמה. בעבודה דלהשפיע אתה יכול להתחיל לעבוד מתי שאתה רואה שזה כתוב לפניך.

שאלה: מהמאמר הזה נובעת מסקנה פשוטה, שהאדם צריך לקבל על עצמו שאין עוד מלבדו, שיש שליטה אחת, ולא רק שהוא שולט אלא עליו גם לבטל את רשותו עצמו ולהגיע לכך שהוא טוב ומיטיב. האם לחבר את שני הדברים האלה?

כן.

תלמיד: כשאדם מגיע לזה הוא במדרגה חדשה, ואז הוא שוב מורידים לו את כל הכיוונונים והכיולים שלו והוא צריך להתכייל מחדש, וזו כל הדרך שלנו.

אם אתה מבין כך, אז זה גם טוב.

שאלה: בדרך כלל חוסר טעם בעבודה זה בגלל שמרגישים מרוחקים מה', מרגישים שלא עובדים את ה', ופה העצה היא לשמוח בזה כי דווקא עכשיו עובדים את ה'. אי אפשר להרגיש שאתה עובד את ה' אם אין לך טעם, אז מה עושים?

אם יש לך טעם, אז אתה אולי עובד בגלל הטעם, מכך שאתה מרגיש טעם.

תלמיד: וכשאין טעם, אז אתה מרגיש שאתה עובד לא נכון או שאתה מרוחק או שאולי אתה צריך לתקן בעצמך משהו.

אתה צריך לחפש סיבה אחרת, לא לפי טעמים.

תלמיד: איך ללכת? מה האינדיקציה?

אתה מדבר נכון, כי אם נאבד הטעם, אז האדם לא יודע איך להתקדם כי אין לו כבר הבחנה גדולה ונכונה בצורה אגואיסטית איך להתקדם. כמו כלב שכל הזמן מריח עם האף שלו לאן הוא צריך ללכת, כך האדם. אבל אם זה נאבד, אז הוא צריך לעבור לעל מנת להשפיע לפי החוש הבא, יותר עליון. הוא צריך להתלבש כביכול בבורא ולהשתדל להרגיש במה הוא יותר מהנה את הבורא.

שאלה: אדם שנמצא בעל מנת להשפיע, באמת עובד על מנת להשפיע לבורא, האם יש לו טעם או שאין לו טעם?

יש לו טעמים, אבל אלו כבר טעמים רוחניים.

שאלה: איך אדם יכול להשיג דרגה שיהיה לו רצון להשפיע? איך רצון לקבל יכול להפוך לרצון להשפיע?

רק על ידי המאור המחזיר למוטב. האור העליון מאיר על האדם, על הרצון לקבל שלו, והרצון לקבל שלו מתחיל לשנות את הכוונה - הוא מוכן לעבוד בעל מנת להשפיע. זה נקרא נס, נס יציאת מצרים, כי באמת זה למעלה מהטבע.

שאלה: הוא כותב שאם האדם מבקש משהו לעצמו, אז הוא לא זכה והוא צריך לברך את הבורא, להיזכר בזה שהבורא כבר נתן לו ומתוך זה לפעול ולפנות. איך להודות נכון לבורא בתחילת העבודה?

אדם צריך להודות לבורא על כל רגע בקיומו שהוא נמצא, ועם כל זה לבקש ממנו להתקדם יותר לדבקות בו. אם הוא יעשה את זה בתוך העשירייה, בתוך הקבוצה, אז על בטוח יתקדם בצורה נכונה, אחרת הוא יכול לסטות מהדרך ואפילו לא יידע על זה. הוא יתחיל להרגיש שהוא עובד נכון, שהוא צדיק וכן הלאה.

תלמיד: האם מקום הברכה זה מקום בעשירייה?

כן, המקום המבורך הוא בתוך העשירייה. הוא קשור לכולם, הוא מחזיק את כולם, הוא דואג לכולם, ואת כולם הוא רוצה להרים על הידיים שלו כלפי הבורא.

שאלה: איך אפשר לעבוד את הבורא וליהנות מהטעם בעבודה? איך זה מסתדר שנהנים מהטעם בעבודה וגם עובדים את הבורא?

זה מסתדר יפה מאוד. אם אני משפיע לבורא, אז יש לי מזה תענוג, טעמים. אני מתחבר עם החברים, אני מתחבר עם הבורא, כולנו משפיעים זה אל זה, הבורא במרכז הקבוצה מורגש בנו כמקור לכל טוב, שממנו אנחנו מקבלים כוחות ואליו אנחנו מעבירים את כל היגיעות שלנו, ואנחנו מלאים תענוגים.

תלמיד: מה עושים עם התענוגים האלה?

מעבירים אותם לבורא, ממלאים אותו.

תלמיד: איך אני יכול להרגיש את התענוגים אם אני מעביר אותם אליו?

אתה מרגיש תענוגים מזה שאתה מעביר את כל מה שיש לך ולחברים שלך יחד לבורא. אתם רוצים להודות לו, להחזיר לו כמו אורח לבעל הבית.

שאלה: כתוב "אלא שלאחר שהגיע לבחינת שלא לשמה, ומרגיש טעם בעבודה, כבר אז נותנים לו מלמעלה התעוררות, שירצה משהו לעשות בעל מנת להשפיע". מה זה המצב הזה בלא לשמה? ואיך מגיעים לזה שרוצים כבר להשפיע?

מקבלים מלמעלה תמורת היגיעה. אין לי יותר מה להגיד.

שאלה: אנחנו מודים לבורא ומרוממים אותו לפני שפונים אליו בתפילה. למה לפנות לבורא מתוך הודיה והכרת תודה נקרא לפנות אליו בשלמות?

כי אני מרגיש שאני מתמלא ממה שהוא רוצה לתת לי, כל המטרה שלי גם היא למלא אותו, ושנינו נמצאים בלתת ולקבל, ומה יכול להיות טוב יותר. זה כמו אורח ובעל הבית, שאין הבדל בין אורח לבעל הבית, כל אחד נותן לאחר מקום חיסרון כדי שהאחר ימלא, וכל אחד ממלא את החיסרון שהאחר מגלה. מה כאן יכול להיות טוב יותר.

שאלה: כתוב בקטע שאדם צריך להיות בשמחה גם כשהבורא לוקח ממנו את הטעם בעבודה. אבל יש לאדם גם פחד שלא יחזירו לו אף פעם את הטעם בעבודה, אז איך הוא יכול להיות בשמחה?

כל מיני חרדות שיש לנו בזמן העבודה גם הן פועלות לכיוון זה שאנחנו יותר ויותר שומרים על המילוי שלנו, על הגישה שלנו, על לחדד את הכלי שלנו, ולכן אנחנו אוהבים גם את המתחים הקטנים שאנחנו מרגישים, שאנחנו דואגים, מסתכלים על כל מיני מצבים, שיכול להיות יותר טוב, או חס ושלום לא. כמו אמא שדואגת כל הזמן לתינוק, אולי עוד קצת לכסות אותו, אולי עוד משהו לעשות לו. הדאגה הזאת מוסיפה לאהבה, היא לא בשביל התינוק אלא בשביל האמא שיהיה לה יותר קשר עם התינוק. ככה זה קורה.

שימו לב, אנחנו צריכים חרדה, חיסרון, דאגה, את כל הדברים השליליים האלה כביכול, כדי לשמור את עצמנו בעליה בביטוי אהבה עוד יותר גדול.

תלמידה: איך להיות בשמחה בתוך ההרגשה הזאת?

ודאי ששמחה אז מלווה אותנו, כי אנחנו מרגישים שהחיסרון שלנו והחיסרון של הבורא, המילוי שלנו והמילוי של הבורא, הם ממש פועלים זה כנגד זה. ככל שאני מגלה לבורא חיסרון, כך הוא יכול לגלות כלפיי את המילוי וההיפך, לכן אנחנו מרגישים כאן ממש דבקות זה בזה. כשמתחברים חסרונות ומילויים יחד זה כבר המצב השלם. אני לא חושב שיש לנו מילים לזה כל כך.

שאלה: מה ההבדל בין עבודה עד גיל 13 לבין עבודה מגיל 13 ואילך?

זה לא שייך לגיל. בעל הסולם מסביר ב"הקדמה לספר הזוהר" על כך שיש עבודה כשעוד לא התחיל להתגלות היצר הרע שבאדם וכשכבר התחיל להתגלות.

תלמיד: אני יודע שזה לא עניין גשמי, אבל במאמר הוא כותב שהקליפה משקיעה את האורות שלה עד גיל 13. מה הם האורות של הקליפה שמרגישים עד גיל 13?

אנחנו צריכים אותם, אחרת אנחנו לא גדלים. יש כאן עניין פשוט מאוד, יש תקופה ראשונה בהתפתחות שלנו שאנחנו צריכים לגדול על ידי זה שהרצון לקבל שבנו גדל. בתקופה הזאת יש כמה תקופות - אנחנו גדלים כמו חיות קטנות, אחר כך כילדים, בני נוער ובני אדם. בכל התקופות האלה בהתאם לתקופה אנחנו יכולים לעשות כל מיני פעולות, ואנחנו עוברים מצבים שבהם ניתן להשתמש ברצון לקבל על מנת לקבל כי בלי זה לא נגדל. כשאנחנו במצב שאנחנו כבר גדולים והרצון לקבל גדול ומוכן להפעלתו, אז אנחנו עוברים לתיקון, אבל לפני זה אין מה לעשות.

אנחנו רואים שאפילו בעולמנו הילד הקטן יכול לשבור חלון, לעשות כל מיני דברים לא יפים, אבל אנחנו לא מתייחסים אליו, אין אפילו חוק. יש חוקים שאנחנו לא מתייחסים אליו כמו לעבריין כי אנחנו אומרים שזה הרצון לקבל שעדיין כך גדל, יש לו גדילה בכוח אבל לא במוח. עוד מעט כשהוא יתחיל לקבל שכל, פיקוח על הרצון לקבל שלו, אז נוכל גם לטפל בו, לחנך אותו, להעניש אותו וכן הלאה. כך הטבע. גם אצל חיות זה קיים במשהו, לא מתייחסים לחיות הקטנות לפי דין וחשבון, מותר להם לשבת על הראש של ההורים שלהם, אפילו שזה אריה, והם שום דבר לא מקבלים בתגובה.

תלמיד: האם אפשר להגיד שהעבודה מתחילה אחרי גיל 13 מדרגות?

כן.

תלמיד: אז לפני זה אנחנו עובדים בשורש, א', שלבים ברצון, שורש, א', או עביות ברצון?

כן. על זה הוא כותב יותר ברור בהקדמה לספר הזוהר.

שאלה: כתוב במאמר "צריכים מאוד להיזהר שלא ליפול לקליפה של עצבות". מה זו קליפה של עצבות?

קליפה של עצבות - יש מצבים שבהם אני כאילו מאבד שכל, רגש, יחס יפה לקיום שלי, למטרת החיים שלי, וודאי שכל זה צריך לשייך לכוח אחד שאני מקבל ממנו חיים וכל מילואם, זה הבורא. אז זה שאני מאבד יחס יפה, רוח חיים בחיים שלי, זה נקרא שאני מעניש את הבורא.

תלמיד: אז מה זה אומר קליפה של עצבות?

כל הכוחות שדוחפים אותי לכאלו מצבים נקראים "קליפה".

תלמיד: ומה זו עצבות?

עצבות, שבן אדם עצוב במקום שחייב לשייך את כל המצבים להתפתחות שלו, הוא לא מסוגל, נמצא במצב של נפילה.

תלמיד: אז איך נזהרים, מה זה אומר להיזהר שלא ליפול בקליפה של עצבות?

בזה רק הסביבה יכולה לעזור. האדם בעצמו לא יכול. רק הסביבה.

שאלה: רב"ש כותב "בזמן שהאדם בא לבקש מה' משהו אין האדם צריך להיות ריק". ריקנות זה לא אחד מהמצבים שאיתו אדם פונה לבורא?

כנראה שמדובר בריקנות אחרת, יש ריקנות בזה שאין לי מה לתת לבורא, יש ריקנות אחרת שאני לא רוצה להתמלא, יש כל מיני סוגי ריקנות. ריקנות זה כשכלי מסוים באדם לא מגלה את החיסרון שבו.

תלמיד: באיזו ריקנות צריך לבוא לבורא שהוא יקשיב, שהוא ייתן, שהוא יכוון?

שיש לי מקום ריק ואני צריך למלא אותו בנוכחות שלך.

תלמיד: אבל הוא כותב שאדם בשלמות עם ה' זוהי סגולה שהוא ימצא את משאלותיו. אם הוא בשלמות עם הבורא, מה יש לו לבקש ממנו?

כנראה שעוד לא נמצא בשלמות ממש, אלא השלמות שלו בזה שעכשיו הוא כנראה הגיע לחיסרון האמיתי ומבין מה צריך להיות החיסרון האמיתי, ומגיע לבורא בבקשה, בדרישה, בתפילה למלא את החיסרון הזה, כי הבורא ממלא לו את החיסרון.

תלמיד: אבל כשאדם בשלמות עם הבורא אז אין לו מקום לשאלות.

כשאדם נמצא בשלמות עם הבורא אין לו מקום לשאלות, אבל תלוי באיזה מצב.

שאלה: אתה אמרת בשביל להיות בשמחה זה מאוד תלוי מה הסביבה שאני נמצא בה כל הזמן.

יכול להיות שאני נמצא בחסרון ואני בשמחה. זה תלוי מה חסר לי.

תלמיד: הוא אומר שאני כל הזמן צריך למצוא בעצמי איזשהו דבר טוב שה' נותן לי, מה זה אומר בעצם? הוא אומר שזה צריך לעורר את הרשימו כל הזמן.

במה שאני מרגיש כל רגע ורגע, אני צריך למצוא סימנים טובים להתקדמות שלי לבורא.

תלמיד: וזה אומר, להיות בשלמות כל הזמן עם הבורא?

וכך אני צריך לחפש כל הזמן שלמות.

שאלה: הוא רושם שחייב שירגיש חיסרון ושירגיש שרק ה' יכול לעזור לו, ואז באותו זמן חייב שיהיה בחינת ימין שנבחן לשלמות. ומסביר כי אם היה חיסרון לבד זה היה נקרא בחינת ארור, ו"אין ארור מתדבק בברוך", זאת אומרת שחייב איכשהו להיות מיזוג, בין שני הדברים האלה, בשביל שתהייה תפילה שתקבל מענה.

הבורא יכול להיות רק במצב אחד, זה לא חשוב לנו איך להגדיר אותו. אנחנו יכולים להיות תמיד בשני מצבים, אנחנו לא יכולים להיפטר מהרצון לקבל ולכן אנחנו צריכים לאזן אותו ולמלא אותו ברצון להשפיע ואז אנחנו מרגישים את עצמנו דומים לבורא.

לכן המצב שלנו צריך להיות סגור מכמה דברים מנוגדים, גם רצון לקבל, גם רצון להשפיע, גם ריק, גם מלא, כל מיני הבחנות שצריכות להתקשר יחד ואז אנחנו מרגישים בהן שלמות.

שאלה: איך עושים את זה בפועל?

תתקדם ותראה. אני יכול להגיד לך, דוגמה יכולה להיות רק מתוך סעודה, שיש לפנייך סעודה יפה מאוד ואתה מרגיש שעכשיו עם כל מנה ומנה קטנה שאתה לוקח מהצלחת בזה אתה הורס את התיאבון, אומנם אתה ממלא את עצמך אבל התיאבון פוחת ואתה בזה מרגיש שאתה פחות נהנה. ככה זה.

שאלה: כאן הוא מתאר במאמר שהחסרונות מגיעים באופן טבעי לאדם מלמעלה, אבל לגבי ההודיה אדם מחפש ממש בצורה אקטיבית, הוא מעורר רשימות וכן הלאה. אבל לפעמים קורה שהשמחה, ההודיה, מתעוררות כביכול מאליהן, שהאדם לא מרגיש שהוא עבד בשביל זה, אלא שמאותו מקום שהגיע החיסרון גם מגיעה ההודיה. מה צריך להיות היחס להודיה כזאת שהיא מתפרצת בלי שהאדם כביכול הקדים עבודה בשביל זה?

זה קורה. הבורא מביא את זה.

תלמיד: כן, זה ברור, אם לא האדם אז זה הבורא. האם אנחנו צריכים גם על זה להודות או שזה לא נחשב כהודיה?

גם להודות על זה ולהשתדל ללמוד מזה משהו.

תלמיד: זה לא מספיק, צריך גם ממש לעבוד, נכון?

כן.

שאלה: הוא כותב כאן שהעיסוק בתורה יכול להוביל להיות סם החיים, זה דבר יפה, אתה מתפתח ואתה משפיע ואתה מגיע לדבקות בבורא, או סם המוות. מה זה המצב הזה שמישהו שעוסק בתורה והתורה בשבילו הופכת להיות סם המוות?

מראה לו עד כמה הוא לא מתוקן.

תלמיד: זה נקרא מוות?

כן.

תלמיד: אנחנו יודעים שאנחנו לא מתוקנים כשניגשים לעבודה.

לא, זה תלוי איך אדם מקבל את זה.

תלמיד: יש דרך, יש שיטה ואומרים - תתעסק בשיטה הזאת, אם תזכה זה ייקח אותך למקום טוב, אם לא תזכה זה ייקח אותך למקום רע. מאיפה תקבל ביטחון ללכת ולתת עבודה כשאתה לא יודע מאיפה התוצאות של היגיעה שלך?

התוצאות של היגיעה שלך יהיו ממה שאתה תשקיע. אתה צריך להשקיע בקבוצה שנמצאת לפניך שניתנה לך כשטח עבודה, מקום עבודה, הסברים, כול מה שאתה צריך. נשאר לך רק דבר אחד, קצת לסדר את עצמך ולבצע.

תלמיד: בעל הסולם לא בדיוק סידר את הספרים שלו לפי זה לכיתה א', זה לכיתה ב', זה לכיתה ג'. שאלה שעלתה בקמפוס אתמול בערב בשיעור - תלמיד קרא דברים כאלה ואמר – "אולי זה לא בשבילי. החיים שלי היו בסדר, עכשיו אני נכנס לדרך, אני אקח את סם החיים או שאני צריך להתבטל, להשפיע". אדם צריך לבוא עם נקודה שבלב מאוד גדולה ועם ייאוש מאוד גדול מהחיים האלה בשביל לעשות צעדים וזה מפחיד אותו כבר בתחילת הדרך.

זה נכון שאדם צריך להיות במקצת מיואש מהחיים האלו. בדרך כלל כשמגיעים לחכמת הקבלה מגיעים מייאוש שלא יכולים למלא את עצמם ממה שיש להם בחיים. אז מה, מי כל כך אתה רואה שמרוצה בחיים? תשאל על כמות התרופות נגד דיכאון וכולי מה שצורכים יום יום מיליארדי אנשים.

אדם מגיע למצב שהוא רוצה לדעת בשביל מה הוא חי, האם הוא יכול להשיג בחיים האלו מטרה מיוחדת, נצחית בתוך הרצון לקבל. למה הכול בנוי בצורה כזאת, במדרגות כאלה שחלק מהמדרגות אנחנו משיגים על ידי הרצון לקבל בלבד? כדי שאתה תבין שיש לך בחיים מה להרוויח.

תלמיד: זו התשובה שענינו. אבל אדם בתחילת הדרך יש לו הרגשה שהוא לא רוצה להודות שאין עוד מה ליהנות מהחיים האלה. הוא אומר נעשה עוד טיול, עוד חופשה, עוד איזה עיסוק איזה חוג, עוד משהו.

זה לא שאתה חייב להפטר מזה. אבל אומרים לך - בכל זאת על מנת להגיע לאמת בחיים, בשביל מה חיים, איך הם מסודרים, איך אתה יכול לפתוח אותם, לגלות אותם, להכיר. יש לך הזדמנות שאתה לא תהיה כמו כל אלו שמשוטטים ברחוב, שסתם מעבירים את החיים וזהו. כאן יש לך אפשרות לדעת איך מסודרים החיים.

תלמיד: אנחנו בזמן מיוחד לפני הכנס. יש איזו הרגשה שאנחנו צריכים לתת ביטחון לחברים שלנו בכל הכלי העולמי שאנחנו איתם בדרך ואנחנו בדרך הנכונה. איך אפשר לבטא את הביטחון הזה כלפי החברים כדי שניכנס לכנס כאחד ולא כל אחד עם המצבים שהוא עובר?

אנחנו צריכים לראות את החיים שלנו בצורה שזו הזדמנות. יש לנו הזדמנות לגלגל את החיים שלנו, כמו שמגלגלים אותם כל היצורים דומם, צומח, חי וגם הרבה בני אדם. יש לנו אפשרות לגלגל את החיים האלו בצורה כזאת שאנחנו נרגיש ונדע איך החיים עוברים עלינו, מי מנהל את החיים, מה הוא רוצה מאיתנו, מאיפה באים כל מאורעות החיים, באיזו צורה הם יורדים עלינו, איך אנחנו יכולים להתמודד איתם בצורה הכי נכונה ומה אנחנו מרוויחים בסוף שכבר מעכשיו אנחנו יכולים לדבר על סוף הדרך ואיך אנחנו מגיעים לזה.

אנחנו לא רוצים לגמור את החיים ולמות כמו החיות. אנחנו רוצים דווקא לחיות עם עיניים פקוחות וכך ללכת עד גמר התיקון, עד סוף החיים. אנחנו לא רוצים לעבור את החיים שלנו כצעדים לקראת המוות וכל החיים שאנחנו מסדרים לפנינו זה רק לשכוח את הרגע האחרון. לא. אנחנו דווקא צריכים להשיג את מה יהיה לנו אחרי הרגע האחרון - כבר עכשיו, כמו שכתוב "עולמך תראה בחייך".

שאלה: כתוב שהוא זכה או לא זכה וזה נשמע כמו הימור.

אז מה?

תלמיד: האם אנחנו מהמרים?

כן. מה ההבדל? נותנים לך תנאי, שחק אותה. אם תצליח אז תרוויח, אם לא אז לא.

תלמיד: האם יש איזו דרך סלולה, בטוחה למטרה?

אתה לא יכול לקנות כרטיס עכשיו עבור כל החיים. אתה חייב להתייגע בכל רגע ורגע בחיים שלך.

תלמיד: אז זה משחק.

למה משחק? הייתי אומר שזאת עבודה.

תלמיד: מה בטוח שומר את האדם?

רק סביבה. אם הוא בונה סביבו סביבה, אז היא שומרת עליו. הוא בעצמו לא יכול להיות בטוח בשום דבר.

תלמיד: אז בעצם העשירייה מדלגת על כל ההפרעות.

נגיד שככה, על כל ההפרעות.

שאלה: לקראת סוף המאמר כתוב, "מה שאין כן אם האדם רואה, שאין בידו להתגבר לעשות משהו לשם שמים, וכל פעם יש לו ירידות ועליות, שעל ידי זה האדם רואה, שהוא זקוק לעזרת ה'. והעזרה מה שהבורא נותן, הוא כמו שאומר הזה"ק על מה שכתוב "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל "במה מסייעין אותו". והשיב "בנשמתא קדישא"." אפשר להסביר מהי העזרה של הבורא?

"נשמתא קדישא", זה קצת אור עליון המאיר על האדם ומסביר לו גם את הדברים השליליים וגם את הדברים החיובים הנמצאים לפניו ובו. כך אדם מסדר את עצמו יותר ויותר נכון ביחס לאור העליון.

תלמיד: הוא ממשיך ואומר שבכל פעם משיגים עוד חלק של הנשמה, יש איזו דרך לאדם להבדיל בין החלקים האלה?

כן, יותר בהבנה, יותר בהרגשה.

שאלה: הרגשת החיסרון הרוחני, הרגשת ההשתוקקות להשפעה, כבר נותנת לו תענוג. האם התענוג הזה הוא כבר המילוי של הכלי?

גם כן.

תלמיד: כלומר, יש עוד תענוג, מילוי נוסף, מהו?

מדובר בחיסרון האמיתי בו אתה מקבל את המילוי.

תלמיד: אז יש לאדם חיסרון אמיתי, הוא מרגיש ומקבל תענוג מזה שהוא בבחינת אדם המשתוקק להיות יותר דומה לבורא, ואתה אומר שיש עוד תענוג שהוא מקבל בתוך החיסרון להיות בהשפעה?

כן.

תלמיד: אפשר לומר מהו האור שנכנס לתוכו?

בוודאי, יש לו חיסרון חדש שהוא החיסרון להשפיע ובתוך החיסרון הזה יש לו כבר מילוי, מה שהוא יכול באמת להשפיע.

תלמיד: אז הוא צריך ממש להשפיע כדי להרגיש את המילוי הזה?

כן.

תלמיד: מה זה אומר שאדם יכול להשפיע פה, מה הוא יכול לעשות?

הוא רוצה.

תלמיד: רוצה זה כבר מה שיש לו לכן הוא מרגיש תענוג, ואמרנו עכשיו שמעבר לזה שהוא רוצה, הוא גם מסוגל לעשות איזו פעולה שעליה הוא יקבל מילוי עוד יותר גבוה. מהי הפעולה שהוא יכול להשפיע?

לא צריכים יותר מזה כלום. הוא רוצה להשפיע לבורא, רוצה למלא אותו.

תלמיד: אבל זאת הדרגה הראשונה עליה כבר אמרנו שהיא ממלאת אותו, האם יש עוד משהו מעבר לזה שהוא רק רוצה?

הוא לא מקבל מזה תענוג שלם, כי הוא רק רוצה. אבל אחרי החיסרון הזה, מתגלים בו עוד חסרונות, עד שהוא מתחיל לקבל בהם מילויים מהבורא. יש שם עניין של קליפות, עולמות שלמים של קליפות ומילויים. עוד נלמד, כתוב על זה לא בהרחבה בעץ חיים של האר"י. זאת אומרת, לא בספר של בעל הסולם.

שאלה: הוא אומר שעיקר עבודתו של האדם היא להגיע לידי ידיעה שחסר לו הרצון להשפיע. למה הוא אומר שזה עיקר העבודה? כי אם אתה חושב על העשירייה, אתה רואה שאין לך רצון להשפיע.

אתה צריך להרגיש כבעל בית אחראי, אבא של העשירייה. כי מהתכונה שלך שבאמת אתה יכול לאסוף אותם, לקשור אותם ולמלא אותם, אין מישהו אחר וכך כל אחד בעשירייה.

תלמיד: אז צריך להוסיף לידיעה הזאת את הנחיצות

כן.

שאלה: הוא כותב פה, "שרוצה משהו לעשות בעל מנת להשפיע. ואז מתחילה העבודה אמיתית, עד שמלמעלה נותנים לו הרצון להשפיע." השאלה, מה זה רצון להשפיע?

מי שמקבל רצון להשפיע מרגיש ויודע מה זה. אחרת אי אפשר להסביר.

תלמיד: ידוע ששמחה היא תוצאה ממעשים טובים, וגם ידוע שמעשים טובים מרבים שלום בעולם. מה שלא ידוע, מי גורם לכל זה?

הבורא, כנראה.

שאלה: אני שם לב בעבודה שברגע שאני משתדל לחשוב על החברים אז אין באמת טעם, ואני עושה זאת כי אני שומע או כי צריך, לא מהרצון. ולפעמים, כמו שקראנו פה, יש איזו זכיה. פתאום אני מקבל את המחשבה, הודיה ומחשבה על החברים. זה ממלא. האם זה תמיד יהיה ככה, שמתוך האדם בא מאמץ והבורא נותן את המילוי, המחשבה הזאת?

כן. למה זה לא טוב?

תלמיד: כי הייתי רוצה לעשות את זה מעצמי גם. שאני גם אוכל מהרצון שלי.

תעשה, אל תחכה.

תלמיד: אבל זה לא מצליח.

אז מה לעשות? יש לך לפחות לחץ לזה?

תלמיד: לפעמים כן, לפעמים לא.

סימן שאתה יכול להצליח. סימן שאתה יכול להביא את עצמך למצב שיהיה לך גם חיסרון. גם תחילת העבודה, גם סוף העבודה. תנסה.

שאלה: כתוב, "היינו שבזמן שהאדם בא לבקש מה' משהו, אין האדם צריך להיות ריק, היינו שאין לו כלום, אלא האדם צריך להשתדל מקודם, למצוא משהו אצלו, שהבורא נתן לו, שעל זה הוא מברך את ה'." מה, אני צריך לעשות לבורא פוזות?

למה פוזות? אתה צריך לברר מה הבורא נתן לך במיוחד, דברים כאלה שעליהם עליך להודות לבורא.

תלמיד: אני בא לבקש ממנו עכשיו כי כואב לי, שבור בי משהו ואני צריך עזרה. כבר אין לי את ההבחן הזה שהוא נתן לי משהו, אני לא יודע מה זה "נתן", לא מדובר בהיסטוריה, אני שבור עכשיו.

אז תבוא אליו כמו ילד קטן שבא אליך כשנשבר לו משהו, הוא בוכה ולא יודע איך לסדר זאת. תבוא לבורא ותבקש שיתקן.

תלמיד: את זה אני מבין, מדובר ברגש אחד הממלא את כל הלב. אבל למה אומרים שהוא צריך להשתדל מקודם למצוא משהו שהבורא נתן לו, שעל זה הוא מברך ורק אחר כך הוא יכול לבקש מה'?

אם לא היית רואה שום דבר טוב אז גם לא היית מגלה את הרע ובוכה עליו. אתה חייב לגלות את שני הקצוות, אם לא היינו בטוחים שהבורא טוב, אז אין לנו למי לבכות ולא היינו ניגשים אליו בכלל.

שאלה: יש הרגשה דו קוטבית כזו, שיש הודיה גדולה על הזכות להיות בתהליך בדרך עם החברים וכן הלאה, אבל יש תסכול, חוסר אונים וייאוש. זאת הרגשה כזאת קטנה. איך אתה מפתח את זה?

רק על ידי גדלות החברה בעיניי ואז כל הדברים האלה ביחסים הנכונים, מתגדלים.

תלמיד: לומדים בג' תנאים לתפילה שאדם צריך להיות כקשור עכשיו, כמקבל גזר דין, עומדים להוציא אותו למוות. האם במצב כזה אדם יכול להיות גם בהרגשה של שלמות, של סיפוק ושל הודיה?

יכול להיות שכן כי אחרת לא יהיה לו גם את הקצה האחר.

שאלה: כתוב שאדם לא צריך להגיע בידיים ריקות לבורא כדי להתפלל אלא צריך למצוא בעצמו משהו שהבורא נתן לו ושעליו הוא יכול להודות. האם יכול להיות שמדובר על משהו גשמי? האם זה מה שהבורא נתן לי לא חייב להיות רוחני?

אני לא יודע, לא חשוב לי איך תפרש, אבל המקובלים כותבים רק על דברים השייכים להתפתחות הרוחנית.

תלמיד: אני דואג וכואב לי שלפעמים אני שומע שהחברים בכלל לא רואים שום דבר טוב, לא בחיים, לא בבורא ואני לא יודע איך לעזור ואיך להשפיע על זה. אנחנו יודעים שאדם בעצמו לא מסוגל להעלות את עצמו מהכלא, מבית האסורים, וכתוב פה שלפני התפילה צריכים להיות בשמחה, בהודיה כלשהי. איך אני יכול לעזור בזה לחבר?

אני לא יודע מה לייעץ לכם, אני יודע רק שצריך להתאסף ולהחליט יחד איך לפנות לבורא. זה הדבר היחיד שאנחנו צריכים ושיכול להעלות אותנו ואפילו להציל אותנו.

תלמיד: גם כאשר אני במצב כזה ומרגיש כך, אני סגור ואני כאילו אחד על אחד מול הבורא. אני פגוע ולא רוצה שעוד מישהו יתערב בעלבון, בפגיעה שלי, ועוד יגיד לי דברים טובים ונעימים, אני כאילו נהנה מהפגיעה הזאת שלי. זה מצב מורכב, כאילו אני נסתר בפני שני קירות, גם בפני החברים וגם בפני הבורא. איך מישהו יכול להגיע אליי כשאני בכזה מצב?

תבקש מהחברים.

שאלה: אנחנו רצון לקבל. האם נוכל לגור יום אחד, כל היום במקום של הבורא שהוא מקום של השפעה או שתמיד נהיה בגבול?

לא. אנחנו צריכים לעבור להיכל ה', להיכל העליון ולהיות כולנו בהשפעה הדדית זה אל זה. לזה עלינו להשתוקק להגיע כמה שיותר מהר.

שאלה: הוא מתאר במאמר חלוקה ב' וחלוקה ג'. חלוקה ב', אני מבין שזה לא לשמה וחלוקה ג' זה לשמה. הוא אומר שבסוף חלוקה ב', המדרגה הסופית, הוא מתאהב בבורא והוא לא מניח לו לישון וכולי. למדנו שנכנסים ללשמה כל פעם קצת, לא בפעם אחת וזהו אלא חוזרים עוד פעם ללא לשמה ואז עוד פעם ללשמה. האם זהו באמת השלב בו מתאהבים בבורא, ולפני שנכנסים ללשמה זו עבודה בלי טעם וכולי?

יש ויש, כן, הכול תלוי במידת הקשר של האדם עם הקבוצה.

שאלה: בדרך כלל יש לנו נטייה לחפש הצדקה לעצמנו בתורה. האם זה נקרא "סם המוות"?

לא, זה לא סם המוות, זו בדרך כלל נטייה ילדותית כזאת.

תלמיד: אבל זה רצון להצדיק את הרצון לקבל שלנו?

כן, אבל זה עובר בדרך.

שאלה: האם הרגשת ההודיה, לא משנה באיזה מצב אני נמצא, נקראת "השפעה"?

נגיד שכן.

שאלה: הרב"ש מתאר מעברים בין המצבים, כל מעבר קורה על ידי אור אחר וכך אנחנו מופעלים. איך אדם מתוך העשירייה לוקח את זה ומביא לעשירייה את כל התחושות של השינויים כדי לקדם באמת את העשירייה, כדי למשוך אותה קדימה? האם יש עבודה שונה לגבי כל אור ואור, לגבי כל שינוי מצב?

כן.

שאלה: מה צריך להיות היחס הנכון של האדם לבורא, בזמן שיש לו טעם בעבודה, כדי לא לקבל את הטעם בכלי קבלה?

הוא צריך לחשוב איך הוא מקבל זאת בכלים הנכונים, בכלים דהשפעה, איך הוא עונה בחזרה לבורא כמו שהבורא פונה אליו והעיקר, אם יעשה זאת יחד עם החברים אז הוא ישמור את עצמו מעל מנת לקבל.

תלמידה: איך העשירייה יכולה לעזור לחברה שאין לה שום טעם בעבודה?

להשתדל להחזיק אותה לידכם בינתיים. אבל לא ללכת אחריה, אלא שהיא תתכלל בקבוצה.

שאלה: אנחנו לא יכולים להגיע לבקשה כלפי הבורא, כל עוד אנחנו לא רואים את הפגמים ואת החסרונות שלנו. אז איך אנחנו יכולים להיות מודעים לפגמים שבנו, כדי להגיע מהר לדרישה לבורא?

זה אפשרי רק אם אנחנו מתחברים בינינו לקבוצה ורוצים לעזור אחד לשני ואז אנחנו מגלים מהר עד כמה אנחנו כן רוצים, לא רוצים, איזה חשבונות יש בינינו וכן הלאה. זה מאוד מאוד מקדם אותנו. עוברים דרך הרבה מצבים לא נעימים, אבל זה מקדם מהר מאוד, זה מה שאני ממליץ לעשות.

זאת אומרת אנחנו נכנסים לתקופה מאוד לא נעימה כשאנחנו ממש קשורים זה לזה בקשר חזק ורוצים להיות תלויים זה בזה ומתחברים זה עם זה, ואז משפשפים טוב טוב זה את זה וכולם מרגישים בזה התקדמות.

זה כמו שאתם מבשלים משהו, אז זורקים כל מיני דברים לתוך הסיר ומתחילים לבשל ולבשל את החלקים שבסיר. כך אנחנו צריכים לסבול את עצמנו שאנחנו מתבשלים, אבל זה גורם בסך הכול לקבלת כלי נכון.

שאלה: אמרת שלכל אחד בעשירייה יש את הייחודיות שלו. וחשבתי שאם הייתי מרגישה את הייחודיות הזאת שעשירייה שלי כל כך זקוקה לי, אז היתה לי יותר מוטיבציה ויותר השקעה להשקיע ולתת להם מתוך הייחודיות שלי. למה זה נסתר?

זה לא נסתר, פשוט הן לא מראות לך את זה, כי הקבוצה מסודרת לא נכון, היא לא מגלה לכל אחת עד כמה שהיא זקקוה לכל אחת ואחת, זה חיסרון שבכן.

תלמידה: איך אתה ממליץ לנו להראות לכל אחת כמה זקוקים לה, להגיד לה כמה היא תורמת, כמה היא דואגת לסדנאות?

כן, אפילו את זה.

תלמידה: ומה עוד?

תתחילו מזה.

תלמידה: האם גם אדם ללא ייאוש מהחיים, יכול להשיג את מטרת החיים ולהתקדם אליה?

ללא ייאוש מהחיים זה קשה מאוד. אבל אם הוא נמצא בסביבה נכונה, אז לאט הייתה הוא מקבל מהם את ההבחנות הללו.

תלמידה: האם זה נכון להביא לידיעה של כל באי העולם, שלחיים יש מטרה, יש רווח גדול בחיים?

כן. בזמננו כבר כן.

תלמידה: ומה הם אמורים לעשות עם הידיעה הזאת?

אני לא יודע, יכול להיות שירביצו לך, כי את ממרמרת להם את החיים.

שאלה: הרב"ש כותב, בשבעים שנות עבודה מתחלק לארבע חלוקות, בחלוקה הראשונה הוא מדבר שהוא רוצה להשיג את הרצון לקבל המופרז בכל שיעורו המקולקל, והוא מגלה ד' עולמות אבי"ע טמאים. והוא כותב, אם הוא לא יגלה את זה הוא לא יכול לתקן אותם.

כן.

תלמיד: האם רק האדם מגלה את זה, או שכל העשירייה מגלה את זה?

לא כל אדם, ולא כל העשירייה, בסך הכול כך זה מתגלה.

תלמיד: מה זאת אומרת?

זה לא שהאדם שנכנס לרוחניות, אז קודם כל הוא מגלה את כל עולמות דטומאה.

תלמיד: הוא מגלה קליפות.

עולמות דטומאה זה קליפות.

תלמיד: אלה רצונות לקבל על מנת לקבל.

כן.

תלמיד: האדם מגלה את זה או כל העשירייה מגלה את זה?

האדם.

(סוף השיעור)