שיעור בוקר 05.09.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הבורא מתגלה בקשר בינינו - קטעים נבחרים מן המקורות

בסופו של דבר אנחנו צריכים להגיע למצב, להרגשה, שאין הבדל בין הרגשת הכלי, שזה החיבור בינינו, להרגשת האור שמופיע בתוך הכלי, כי הם צריכים להיות ממש כאחד. אז אומנם אנחנו מגיעים לזה רק בגמר התיקון של הכלי, של היחסים בינינו, אבל כבר מעכשיו אנחנו צריכים בכל זאת לעשות לזה צעדים בעקביות, ולדרוש יום יום שתהיה לנו כך התחברות, התקרבות כל אחד לאחרים.

ולכן צריכים גם כן שכל אחד ידאג לכולם, לפחות בגבול העשירייה שלו. שמה אנחנו עושים עוד היום ועוד ועוד לקראת חיבור כזה שנתעלה מעל ההרגשה האישית להרגשה כללית, ומהרגשה כללית להרגשת הבורא. וכול זה יתגלה אך ורק בתוך הכלי, זאת אומרת בקשר בינינו. וזה מה שאנחנו חייבים לקבוע, בינתיים בצורה אולי מכנית, בהכרחיות, בצורה גשמית, ואחר כך גם כן בצורה יותר רגשית, ואחר כך בצורה רוחנית.

אבל בעצם אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו חיים בתוך הקשר בינינו, וכל יתר הדברים זה משהו מבחוץ שאנחנו חייבים לבצע אותם בהכרח, שקיימים בעולם הגשמי ועושים שם את זה מתוך אין ברירה. את זה בעצם כל יום ויום אנחנו צריכים לייצב מחדש וביתר כוח, ביתר חיבור, צמידות בינינו.

רק בצורה כזאת אנחנו יכולים לגלות את הבורא, בחיבור בינינו, בכלי שלנו, ולתקן צעד אחר צעד את הבריאה כולה שהיא כולה תוצאה מחיבור בינינו. אנחנו גם כן נגלה שככול שאנחנו מתקרבים זה אל זה ומייצבים את החיבור בינינו בצורה אחידה יותר, כך גם כן העולם משתנה. ואנחנו רואים את העולם המשתנה הזה בצורה חדשה, והבורא שיותר ויותר מתגלה מתוך החיבור שאנחנו מייצבים. וזאת בעצם העבודה שלנו, עד שנגלה שכולנו מחוברים והבורא ממלא אותנו.

לכן הקשר בינינו הוא נקרא "שדה אשר ברכו ה'", שאת אותו השדה אנחנו צריכים גם כן לברך על זה שנתן לנו לעבוד, והעבודה בשדה הזה היא עבודה מבורכת, ואנחנו צריכים רק כל הזמן לדאוג לזה. לכן כל יום ויום כל אחד וכולם בעשיריות חייבים לקבוע עוד צעד ועוד צעד קדימה, וכל אחד שיחזק את החברים. כי אף אחד לא יכול לעלות לחיבור ולגילוי הבורא, שזה כוח המשפיע, כוח השפעה, כוח אהבה, אלא אם כן הוא מעורר את האחרים והם מעוררים אותו, וכך אנחנו מגיעים להרגשה ההדדית הזאת. זה מה שאנחנו צריכים לעשות.

רצוי שכל עשירייה תקבע משהו אפילו יום יום, איזו משימה קטנה והיא תבצע את זה, ואז אנחנו נגלה בכל הצעדים האלה הקטנים היומיומיים איך אנחנו מתקדמים. אפילו לא בהצלחה אלא בהכרת הרע, גם זו הצלחה, וכך מתקדמים.

אני מאוד מקווה שאנחנו בכל הפסוקים האלה שאני חושב שכל אחד צריך לקרוא אותם גם ביחידות, כשהוא לבד, יותר ויותר פעמים, עד שפתאום נתחיל להרגיש שיש כאן קשרים אחרים, שעוד לא נראים לעין מיד בין המילים, בין המשפטים, בין הפסוקים. כי זה אותו חוט התפירה שתופר לנו קשר בינינו, שמזה נעשה הכלי שבו הבורא מתגלה.

שאלה: ישנם אורות קטנים ואורות גדולים, יש גם כלים קטנים וכלים גדולים, מה המשותף בין הנשמה של העשירייה שלי והכלים?

הנשמה שלי היא אותו כלי פרטי מהנשמה הכללית, שזה הכלי הכללי, שאנחנו צריכים לחבר את הכלים הפרטיים לכלי אחד גדול. ולפי כמה שאנחנו מחברים את החלקים האלה למרות שהם נמצאים בדחייה הדדית, שזה נקרא האגו, אז כמה שאנחנו משתדלים להתחבר בינינו מעל האגו שבינינו, זה נותן לנו אפשרות לגלות את תכונת ההשפעה על פני תכונת הקבלה, ולגלות את האור בתוך הכלי.

הכלי צריך להכין צמצום, מסך, אור חוזר, התקשרות בינינו, אבל בסופו של דבר אם אנחנו עושים את כל התיקונים הללו אז יוצא שאנחנו בזה מגלים את הבורא. האור הפנימי שמתגלה בתוך הכלי המתוקן בהתאם לתיקון שלו, האור הפנימי הזה זה נקרא "אור של נשמה", הכלי שמתוקן בעל מנת להשפיע הוא נקרא "הנשמה”. בסך הכול האור הכללי שעומד להתלבש בכל הכלי שאנחנו בעתיד צריכים להקים מכל הכלים השבורים, הוא נקרא "הבורא", "בוא וראה", וכך אנחנו מתקדמים.

תלמיד: למה אנחנו צריכים להשתוקק, לעבוד עם הכלים או עם האורות?

אנחנו לא יכולים להתקשר לאורות, זאת סתם אשליה, אנחנו צריכים לעבוד רק על הכלים. לבטל את המרחק הפנימי בינינו ולהתקרב זה אל זה כאיש אחד בלב אחד, זאת אומרת לפי הרצונות שהם כולם מכוונים לבורא, והבורא זה הקשר בינינו, אז כך אנחנו צריכים לעזור זה לזה, לתת דוגמאות, תמיכה, וכך נתקדם.

שאלה: מה זאת ההרגשה המשותפת הכללית שאליה אנחנו מגיעים בעשירייה, והאם אפשר לבדוק שזה כללי?

ההרגשה שאליה אנחנו מגיעים בעשירייה היא ערבות, תמיכה הדדית. אני תומך בכל החברים בכל כוחי, וחוץ מבמה שאני עוסק איתם יש לי רק בהמה שחיה רק כדי שאני אקיים את הקשר שלי עם החברים, ולזה אני צריך להשתוקק.

כשאנחנו נתחיל להתחבר בינינו בצורה פנימית כזאת, אנחנו נתחיל לגלות מה זה נקרא האור העליון. אותה הרגשה שתתעורר בנו בהשתוקקות לתמוך ולהתקשר ולעזור זה לזה, אותה הרגשה היא תהפוך להיות לא סתם הרגשה, אלא להרגשה שבה אנחנו מרגישים את הכוח העליון, מטרת הבריאה. זה ייפתח, אין מילים לתאר את זה, אבל זה ייפתח.

תלמיד: נתת עצה כל יום לעשות תרגילים קטנים כדי להגיע לזה. איזה תרגיל זה יכול להיות, כמו מה?

תנסו לחשוב מה חסר לכם לחיבור, ודאי שהרבה דברים וכל אחד מהם גלובלי, גדול, אבל תנסו לעשות משהו כשיעור לאותו יום, זאת אומרת חלק מאותו יום, וזה מספיק לנו, לא נתפוס יותר. כמה שאנחנו נתרכז, והעיקר יחד, בזה אנחנו נמצא חידוש. הוא צריך לתת לנו חיבור פנימי, חום פנימי וגם השגה איך אנחנו מתקדמים. העיקר איך אנחנו פתאום מגלים שהגופים שלנו כביכול כאן לא קיימים אלא רק הרצונות, ובהתבטלות כלפי המשימה המשותפת גם הרצונות הופכים להיות לרצון אחד.

שאלה: לגבי קטעי הקריאה שאנחנו כל הזמן קוראים. ככל שאנחנו נכנסים פנימה בצורה יותר ויותר עמוקה אל תוך קטעי הקריאה של הרב"ש, צוללים לתוכם, אנחנו כאילו מוקפים או מופצצים במחשבה, בהמון תוכן. איך נכון להשתמש בקטעי הקריאה האלה בלי להיכנס לדמיונות או למחשבות מיותרות?

כל אחד, אם הוא משתדל מתוך הקריאה שלו להוציא משהו מעשי לאותו יום, וקובע לאותו יום שזה מה שאני צריך לעשות, הוא רואה אחר כך שוודאי שהוא לא עשה מה שחשב, או שזה נעשה בצורה אחרת, או אפילו בצורה הפוכה, אבל מתוך זה לומדים, כך לומדים.

לכן, כמה שאנחנו משתדלים בשכל וברגש שלנו ללכת קדימה, העיקר בשבילנו זה להתבטל כלפי העשירייה שלנו ולהשתדל לעשות בזה צעד קדימה, דווקא מתוך ביטול, הכנעה וחיבור, זה הכי בטוח שיהיה צעד נכון קדימה.

שאלה: לגבי המשימות הקטנות שאמרת, זה חשוב שכל העשירייה תחליט על המשימה או מספיק שתורני החיבור יחליטו?

לא, רצוי שלא התורנים אלא כל העשירייה, זה עניין שלא שייך לתורנים. התורנים יכולים אולי להציע לעשירייה שאנחנו נעסוק היום דווקא בזה. אבל כן, שזה יהיה לפי תורנות, או שסתם כל אחד מהעשירייה יגיד לפי התור שלו, ואז הוא מראש יחשוב על זה וידאג. אבל חייבים שתהיה משימה לאותו יום לכל עשירייה, והיא דואגת לזה, מטפלת בזה.

שאלה: אמרת עכשיו שעדיף שהעשירייה תחליט על פני התורנים. אם העשירייה במצב שמאד קשה לה להגיע להחלטות כעשירייה, מה היא עושה, היא ממשיכה ומנסה לזרום עם השיעורים עד שהיא תצליח להחליט?

לא, היא צריכה להחליט בכל מקרה, לא לעזוב. המשימה היומית חייבת להיות משימה ברורה בתוך העשירייה ומתקבלת על כולם, וכל אחד משתדל בכמה שמסוגל, כי זה קובע את הצעד שלכם קדימה.

תלמיד: אז אנחנו כעשירייה צריכים לא לעצור עד שאנחנו מסוגלים להגיע להחלטות משותפות.

כן, כי בסופו של דבר מזה נקבע מתי אנחנו נכנסים לעיבור. כשאנחנו מבטלים את עצמנו זה אל זה בנקודה הראשונה, אנחנו נכנסים לעיבור. החיבור הראשון האמיתי בינינו, אם אנחנו יכולים להתבטל זה אל זה בעביות ראשונה, שורש דשורש דשורש, בזה אנחנו נכנסים למצב של עיבור, כי מתבטלים כלפי הבורא, נעשים כטיפת זרע.

אם זה ברור, אנחנו צריכים מתוך זה להבין עד כמה חשובה לנו המשימה הזאת, להגיע לחיבור יומיומי בינינו המתגבר, וכל אחד משתדל וכל אחד מתפלל וכולנו עד שאנחנו מגיעים לטיפת זרע אחת.

שאלה: יש נקודות שמצליחים להתחבר בעשירייה. איך מכניסים לחיבור הזה את הבורא שזה לא יהיה חיבור כמו נגיד יחידה צבאית?

אם אני רוצה להיות מחובר עם החברים על ידי זה שאני מתבטל כלפיהם, אני כבר עושה מעצמי אותו חלק מהטיפה, וכך כל אחד. העבודה הראשונה שלנו במשך כל זמן העיבור היא בביטול עצמנו, שאנחנו לא מבינים מה זה ושום דבר, אלא רק ביטול. אחר כך יבוא זמן היניקה, שאנחנו נצטרך לבטל את עצמנו בדרגה עוד יותר גדולה. אני מקבל מהכוח העליון אורות שהם נגד האגו שלי ממש בפועל, ואני מקבל אותם בזה שאני מבטל את עצמי כלפיהם בצורה הרבה יותר גדולה, בביטול הרבה יותר ממשי ממה שאני עושה עכשיו בזמן העיבור הראשון. יניקה היא הרבה יותר קשָה. היא לא קשה, זה מגיע בהדרגה. ואחר כך במוחין. עיבור, יניקה, מוחין. אחרי שכבר נולדנו, אחרי שעברנו זמן יניקה וקיבלנו קטנות, אנחנו מגיעים לזמן הגדלות, ושם זו עבודה בכל האגו הגדול שלנו שקם לפנינו כמפלצת, ואנחנו צריכים את כולו לבטל ואפילו להפוך אותו לעל מנת להשפיע.

ודאי שהכול אנחנו עושים בעזרת הכוח העליון שעוזר לנו, אבל העבודה שלנו היא תמיד בהתגברות. אם אנחנו רוצים להחליף את הטבע שלנו לטבע של העולם העליון הנצחי, מטבע הנברא לטבע הבורא, זו הדרך, אין אחרת. והעיקר כאן זה ההתמדה. ודאי שלאף אחד מאיתנו אין כוחות ואין שכל, אף אחד לא מסכים לזה, אומנם יכול להיות שהוא חושב שהוא גיבור וכן רוצה, אבל הוא לא רוצה, אף אחד בעולם לא רוצה. אבל כולם ירצו, כי יקבלו כאלה ייסורים, שירצו. וכך אנחנו מתקדמים. להחליף רצון על מנת לקבל לרצון על מנת להשפיע זו עבודה מאוד גדולה. אבל אם אנחנו עושים את זה יחד בעשירייה ובפנייה לבורא, וכל הזמן משתדלים להיות בקשר עימו על ידי הבקשה, ולא מפסיקים להתקשר בינינו ולבקש ממנו, לבקש בינינו ולבקש ממנו, אז אין בעיה. רק לא לשכוח את שני האמצעים האלו, אנחנו מתחברים וביחד מעלים חיסרון לבורא. זו בעצם כל העבודה שלנו.

להשתדל לא לעשות עבודת סתם, שכאילו אני עושה את זה. בעל הסולם צוחק מזה, וכותב על זה, שאם אדם משתדל לעשות משהו, כמו הבן שרוצה להראות לאביו עד כמה הוא [יכול].

קריין: באגרת על מגן וחרב.

כן. אולי נקרא את זה, תמצא בבקשה.

זה מה שאנחנו צריכים לעשות. זאת אומרת, שהעבודה שלנו היא תהיה בדיוק בכיוון לחיבור בינינו ומחיבור בינינו תפילה לבורא. אז אנחנו כל הזמן נתעסק איך לעשות תיקון כיוון לחיבור בינינו, ותיקון בחיבור, מתוך החיבור בינינו לחיבור עם הבורא. אם אנחנו רק על זה נחשוב, על שלושת הנקודות, אני, קבוצה, בורא, בזה אנחנו יכולים לעבור את כל הדרך הרבה יותר מהר ממה שאנחנו עדיין עד כה עוברים.

שאלה: אמרת, העיקר התמדה. מה ההתמדה עושה?

בזה ההתמדה, בפעולות האלה דווקא ההתמדה, להיות מכוונים לחיבור בינינו ומחיבור בינינו לבורא. ושים לב כמה אתה במשך היום לא מכוון לחיבור עם החברים, אלא ישירות לבורא, ישירות לצרות שלך, וזה לא הכיוון הנכון, אתה בזה רק מאריך את הדרך.

שאלה: מה אנחנו יכולים לעשות במהלך היום כשהבורא מעורר בנו רצונות שזורקים אותנו החוצה מהכיוון שנע לעבר העשירייה והבורא?

אם אני מרגיש שזה הבורא זורק אותי החוצה, אני צריך להודות לו על זה ולשמוח שהוא נותן לי אפשרות לפנות אליו, ושהוא רוצה שאני אפנה אליו, אחרת לא היה עושה לי צרות, יציאות, לא עושה לי את כל הדברים האלה, אלא הוא מכין לי שאני אעשה. כתוב "כי מציון תצא תורה", מיציאות מהקדושה, מהחיבור, דווקא מזה אנחנו מגיעים לתורה, לאור שממלא את הכלי.

שאלה: מה אני יכול לבקש באופן אישי מהבורא כדי להגיע ביחד עם העשירייה למצב של עיבור?

לדעת איך אני יכול לעזור לחברים להתחבר, את זה אני רוצה לבקש מהבורא.

קריין: אנחנו נקרא מתוך "כתבי בעל הסולם", עמ' 687, אגרת ו', נתחיל מהמשל.

"משל: למלך שלקח בנו אצלו ללמדו תכסיסי מלוכה. ויראהו את כל הארץ, את אויביו ואת אוהביו.

ויתן המלך לבנו חרב מגנזי אוצרותיו. וסגולה נפלאה בחרב זה, אשר בהראותו החרב לאויבים - כרגע יפלו לפניו כדומן על האדמה." אויבים הם הרצון לקבל, האגו שלנו. "וילך בן המלך ויכבוש מדינות רבות, וישלול שללם ויעש חיל." הולך ומתקן את האגו שלו אחד אחד, מקל לכבד.

"לימים אמר המלך לבנו: עתה אעלה למרום המגדל ואסתיר עצמי שם. ואתה תשב על כסאי ותנהיג את כל הארץ בחכמה ובגבורה." הבורא עולה למעלה ואומר לבני אדם שלמטה, "אתם עכשיו תתחילו לעשות את העבודה שלי, אני הכנתי לכם את הכול, ועל ידי זה תצליחו גם להגיע למרום". "ועוד לך מגן זה אשר עד היום היה טמון בגנזי המלכות, ושום אויב ומתנכל לא יוכל להרע לך. בהמצא המגן הזה ברשותך." יש איזה כוח הגנה כנגד האגו, היצר הרע שמתנפל על האדם.

"ויטול המלך את החרב ויכרכו במגן, ויתן לבנו." החרב, במה להרוג את היצר הרע, היא קשורה גם למגן, איך להגן עלינו מהיצר הרע עצמו. "והמלך עצמו עלה אל המגדל ויסתתר שם.

ולא ידע בן המלך כי החרב והמגן כרוכים זה בזה. וכיון שהמגן לא היה חשוב כלל בעיניו - לא שמר אותו, ונגנב ממנו המגן, ועמו החרב." כי הם קשורים זה לזה, רק האדם לא חושב שהוא צריך לשמור על עצמו לא להיפגע מהאגו שלו וגם לעשות עימו מלחמה.

"וכהשמע במדינה אשר בן המלך מנהיג הארץ, וגם נגנבו ממנו החרב והמגן, מיד העיזו פניהם, והתחילו אויביו לערוך עמו מלחמה, עד שנפל בידם בשבי." עד שנפל לגמרי מהנקודה הרוחנית שלו, מהרמה הרוחנית, וכבר נמצא בשבי, בגשמיות, ברצון לקבל. "הוא וכל הרכוש הרב.

ועתה שאויבם בידם - שפכו כל חמת נקמתם עליו. ונפרעו ממנו על כל מה שהתעלל בהם בימי הנהגת אביו. ובכל יום ויום הכו אותו מכות נמרצות." אז האדם לגמרי מחליף את כל ההשתוקקות שלו מרוחניות לגשמיות ולכל מיני דברים כאלה שהם זבל, ונופל לגמרי ונכלל עם כל הדברים הגשמיים.

"ויתבייש בן המלך מאביו, כי צרת אביו כאבה לו יותר מצרתו." זה כבר הבורא עושה בכוונה לאדם, הרגשה שהוא נפל והתנתק מהדבר הנצחי, הגבוה, והאדם בכל זאת מתעורר על ידי הבושה. "וישת עצות בנפשו לעשות חרב ומגן כראשונים כדי לפייס את אביו ולהראותו חכמתו וגבורתו." כאן זה עניין הטעות הגדולה שאדם עושה, שהוא חושב ש"כוחי ועוצם ידי עושה את החיל הזה", זאת אומרת שהוא בעצמו יכול להילחם נגד הטבע האגואיסטי שלו ואת זה עליו לעשות. תמיד ישנה נקודה כזאת שאנחנו מתבלבלים, כי בזה שאנחנו נכנסים לעל מנת לקבל אנחנו חושבים שכן, עלינו להתמודד נגד האגו שלנו ולא לפנות מיד לבורא. "ובתחבולות עשה מין חרב, דומה לחרב הראשון. וכן עשה מגן, דומה למגן הראשון." אז הוא מתחיל לחשוב על ידי איזה תכסיסים, על ידי איזה פעולות, על ידי איזה מחשבות, כוונות, איזו תורה הוא צריך לבנות לעצמו כדי להצליח. ומזה מגיעות לאנושות כל הטעויות האלה שאנחנו רואים שהיא נמצאת בהן.

"וכאשר נכונו כלי מלחמתו בידו, קרא בקול אל אביו שבראש המגדל: התפאר עלי, כי בן חכם ישמח אב וכו' ועד שהוא קורא אל אביו, אויביו הולכים ופוצעים את מוחו וכבדו." הוא חושב שבשכל וברגש שלו הוא יכול לבנות מערכת, שבזה הוא יתעלה למעלה מדרגת הבורא במה שהוא מבין ומרגיש. "וככל שירבו עליו המכות - כן יתגבר ויחזק את עצמו כדי לפייס את אביו." וכמה שיש לו הפרעות, הוא חושב שהוא צריך לעבוד נגד ההפרעות האלה ולהרוג אותן ולהרוס אותן בצורה כמו שהוא קובע שצריך לעשות. "וצועק: עתה איני ירא מכל. ומי יוכל להלחם בי בזמן שהחרב והמגן שלי בידי." זה שאדם חושב שהוא מבין איך ובמה לעשות איזה צעד קדימה ואיך להילחם עם הפרעות ואיך לעלות על פניהן, זו הטעות העיקרית של האדם, במקום להכניע את עצמו ולתת לבורא להילחם. "וכל כמה שהוא מתפאר - אויביו מרבים עליו מכות ופצעים. אבנים ומקלות פורחים על ראשו. ודמו שותת על לחיו." כך הבורא עושה, אין לו ברירה, אלא ללמד את האדם כנגד הטעות שלו, הטיפשות שלו, החוצפה שלו, ללמד אותו שהוא לא מסוגל לעשות שום תיקון. אלא כל התיקון יכול לבוא רק מלמעלה, מהאור העליון, מהמאור המחזיר למוטב, ורק על ידי בקשה, הכנעה מצד האדם.

"והוא מתאמץ לזקוף קומתו בגאוה, כגבורים, להראות לאביו שעתה אינו ירא מכל." כאן האדם, במלחמה הזאת, נדמה לו שהוא בונה את עצמו כמו בורא ושהוא יכול להתמודד עם כל הדברים האלה. לא להיכנע כלפי הבורא אלא דווקא הפוך, להידמות, בזה שהוא מוכן להילחם נגד כל הקליפות, ההפרעות. "וכשחק מאזניים נחשבו לעומת גבורתו. כי החרב עמד לו, או המגן עמד לו וכו'."

זאת אומרת יש כאן עניין שעל ידי זה הוא רק מעלה את הגאווה שלו, וכמה שהוא חושב על עצמו שהוא מסוגל ומיועד לזה, זו הבעיה. במקום להכניע את עצמו הוא דווקא הולך ורוצה לבנות את הגבורה שלו השקרית.

"וזה שרמז המשורר, "תאבד דברי כזב", דהיינו, אותם שפניהם כקוף בפני אדם."

(בעל הסולם. איגרת ו')

אנחנו כמו קוף, לא יכולים להיות בני אדם. אלא בני אדם אנחנו נעשים כשאנחנו מבקשים מהבורא, מקבלים ממנו מגן וחרב, מקבלים על ידי האור העליון המחזיר למוטב, ורק אז אנחנו יכולים לבנות מעצמנו בני אדם.

שאלה: לגבי עיבור, יניקה ומוחין. זאת אומרת, עיבור זה כשאני תינוק או ילד קטן, ויניקה זה כשאני ילד יותר גדול, ומוחין זה כשאני כבר בוגר, בעבודה הרוחנית?

כן.

תלמיד: באיזה שלב אנחנו?

אנחנו עוד לא בעיבור. כדי להיות בעיבור אנחנו צריכים להיכנס להיות בטיפה אחת. ואז הבורא, שזה בינה, אימא, מקבל אותנו בתוכו ומתחיל לפתח את טיפת הזרע.

כל אחד צריך לדמיין את עצמו שהוא רוצה ממש להיטמע, הוא רוצה להתכלל בין החברים בצורה כזאת, שאין לו שום שכל ורגש ומילה, אלא רק להיות מחובר איתם למעלה מכל החשבונות שלו הגשמיים.

שאלה: לא ברור עדיין מה זה החרב והמגן שהאדם מקבל, מאיפה, מה?

מגן זה ברור לנו, זה המסך. והחרב זה כבר אור חוזר שעל ידו אני נכנס לרוחניות. אז נראה לי שיש לי את שני הדברים האלה, צמצום, מסך ואור חוזר, ואני יכול להילחם. ובאמת אין לי כלום, ואני לא עושה את זה, אלא האור העליון, במידה שאני מתבטל כלפיו, הוא בונה בי את ההבחנות האלו ואז הוא נלחם. "ה' יגמור בעדי", אני רק צריך לבקש להתבטל לעבודה שלו, ואז אני אצליח.

תלמיד: איפה בדיוק קורה המעבר שבמקום שהבורא ילחם, אני מתחיל להילחם?

זה מושרש בגאווה שלנו, באגו שלנו. האגו שלנו תמיד אומר "אני אמלוך". אני רוצה להבין, אני רוצה להרגיש, אני רוצה לבצע, זה הכול האגו שלנו.

תלמיד: איפה הגבול? איפה עד לכאן אני, ומכאן לתת לבורא ולא להמשיך עם הגאווה שלי?

איפה הגבול? ביטול כלפי העשירייה. בפועל זה ביטול כלפי העשירייה

תלמיד: למה? לא הבנתי את הקשר בין ביטול לעשירייה לבין לתת לבורא.

זה אותו דבר. כי בתוך העשירייה נמצא הבורא, ואם אני מתנהג, אם אני פועל כלפי העשירייה, זו לא העשירייה שאני רואה. אלא עשירייה ממש שאני לא רואה, אבל היא נמצאת בצורה מתוקנת, אם אני כך מתייחס אליה, אני כך מתייחס לבורא שנמצא בתוכה. הוא לא יכול להיות ללא התלבשות בכלי, ובשבילי זה הכלי. כך הבורא מביא את האדם לגורל הטוב ואומר "קח לך". אין לי שום אפשרות להיות במגע עם הבורא, אלא רק דרך העשירייה. הכלי זה כלי.

שאלה: האם אפשר להגיד שביטול זה מגן והתפילה זה החרב?

ביטול זה מגן, נגיד. אומנם זה לא מספיק, אבל יש הרבה צורות מגן, משורש, א', ב', ג', ד' עביות. ואור חוזר זה כבר החרב.

קריין: ציטוט מספר 12. מתוך מסמך "הבורא מתגלה בקשר בינינו", בעל הסולם.

"האדם צריך לחשוב, רק עבור הגוף הפנימי, היות שהוא לבוש לנפש דקדושה. כלומר, שיחשוב מחשבות מה שהם אחר עורו, כלומר אחרי עור של הגוף, נקרא חוץ מגופו, שפירושו חוץ מתועלת עצמו. אלא רק מחשבות שהם תועלת הזולת. וזה נקרא חוץ מעורו. [...] 

וכשיתמיד לחשוב מחשבות שהם לאחר עורו, אז הוא זוכה למה שכתוב "ואחר עורי נקפו זאת, ומבשרי אחזה אלוק" (איוב י"ט כ"ו). "זאת" היא בחינת שכינה הקדושה. והיא עומדת אחרי עורו. "נקפו" היינו שנתקנה, להיות לעמוד אחרי עורי. ואז האדם זוכה לבחינת "מבשרי אחזה אלוק". היינו שהקדושה באה בהתלבשות בגוף בפנימיות. וזהו דוקא בזמן, כשהוא מסכים לעבוד מחוץ לעורו, היינו בלי כל התלבשות." 

(בעל הסולם. "שמעתי". ל"ו. "מהו, ג' בחינות גופים באדם")

זאת אומרת, במידה שאדם עוזב את עצמו וחושב רק על מה שנמצא מחוצה לו. ובאמת מה שנמצא מחוצה לו זו האמת שזה הוא וזה שלו. אבל הוא לא חושב כך בגלל האגו שמהפך לו את הראייה מאמיתית לשקרית. ואם הוא מסתכל על מה שנמצא מחוצה לו שזה שלו הרוחני, ומה שיש בתוכו זה שלו הגשמי, האגואיסטי, אם הוא בכל זאת משתדל איכשהו להתקרב למה שנמצא מחוצה לו, והעיקר זה העשירייה. עם האחרים הוא לא יכול להיות בקשר ממש ובעזרה הדדית וכן הלאה.

אם הוא בונה את הקשר שלו עם העשירייה כך שהוא עוזר להם והם עוזרים לו ובצורה כזאת "איש את רעהו יעזורו", אז כך הם מתחילים להוציא את כל אחד מהאגו שלו לתוך העשירייה, ממש בכוח, כמו מתוך הים שמוציאים את האדם בחבל. וכך הם מרגישים את עצמם שנמצאים בתוך סירה, וכך ניצולים.

קריין: ציטוט מספר 13.

"וזה כלל גדול שהאדם בעצמו נקרא נברא, זאת אומרת רק הוא לבדו. וחוץ ממנו הוא כבר בחינת שכינה הקדושה. נמצא בזמן שהוא מתפלל עבור בני דורו, זה נקרא שהוא מתפלל עבור השכינה הקדושה, שהיא בגלותא, ושהיא צריכה כל הישועות. וזה ענין נצחיות. ודוקא באופן כזה יכול להתגלות אור הרחמים." (הרב"ש. 217. "ברח דודי")

יוצא כך, אומנם אנחנו לא מרגישים שכך, אבל אם אנחנו מבקשים, מתפללים עבור העשירייה, עבור כל העולם זה גדול מידי ומפזר לנו את פוקוס הראייה ואנחנו לא יכולים לחשוב כך, אבל אם אנחנו מדברים עבור העשירייה, דואגים לעשירייה, למרות שאין לי לזה כל כך רגש, שכל, נטייה, אבל אם אני בכוח מושך את עצמי לחיבור, להשפיע עליהם לחיבור, דווקא בזה אני מעמיד את עצמי בהתקדמות נכונה כלפי הבורא.

שאלה: נניח ואני רוצה באופן עצמאי לפתור בעיות, מכשולים, למה אני לא יכול למצוא את אותו חרב והמגן שהבורא נתן לי בעשירייה? למה אני בעצמי רוצה לעשות אותם מעץ?

כי האגו שלך דוחף אותך לכל מיני פעולות שנדמה לך שעל ידן אתה תגיע לרוחניות, כי כך האגו בנוי, הוא נמצא בנו ודוחף אותנו "תעשה ככה, תעשה ככה" עוד ועוד כל מיני דברים. ראיתי אנשים שבאים לגלות את הבורא פתאום מתחילים להתעסק בכל מיני דברים חוץ ממה שצריך, כי כך האגו שלנו סובב אותם. וזה נכון שהאגו סובב אותם כך, כי האדם רק מתוך טעויות יכול למצוא את הדרך הנכונה, אבל כמה שאנחנו מהר מוצאים את הדרך הנכונה בזה מצליחים.

לכן לא לחשוב שאנחנו בעצמנו יכולים להצליח, אלא רק על ידי זה שכל אחד עוזר לשני וכולנו יחד פונים לבורא, שהוא כוח אחד שיכול לעזור ולייצב אותנו, להעמיד אותנו נכון, ואז כל צעד ושעל שאנחנו נעשה יהיה אך ורק בזה שהבורא ממש לוקח אותנו, כמו שאנחנו לוקחים לתינוק רגל ושמים אותה קדימה, ואחר כך את הרגל השנייה שמים קדימה, וכך אנחנו מראים לו מה צריך לעשות עם הרגליים, ואז הוא מתחיל ללכת.

תראו עד כמה האדם חלש וטיפש לעומת כל החיות, וזה אך ורק כדי שאנחנו אחר כך נגדל על ידי עזרה מלמעלה, נקשור את עצמנו לבורא, ואז בעזרתו, שהוא עושה לנו את כל הצעדים אנחנו הולכים אחריו. כמה שאנחנו מתבטלים כלפי הבורא, אנחנו הולכים אחריו בכל הצעדים יותר ויותר בסולם המדרגות עד גמר התיקון, הכול תלוי בביטול שלנו.

מה זה ביטול שלי? אני מבטל את האגו שלי כלפי כוח השפעה, ואז אני רוכש את הכוח השפעה על פני האגו, זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת", כוח בינה על פני כוח המלכות, וכך אני מתקדם, רוכש טבע השני.

שאלה: האם השינוי שהבורא מתי מתחיל השינוי, השלב בדרך שהבורא נלחם במקום שאני אלחם?

האמת שהבורא עושה את זה תמיד. אבל מתי אנחנו יכולים לגלות את זה? מתי שאני קודם כל רוצה שזה יקרה, אז מפני שאני פועל מתוך האגו שלי, אני צריך להתייאש מכל האגו שלי ולמסור את עצמי לבורא, זאת אומרת לבטל את הרצון לקבל שלי ולהיות דבוק בו. במידה שאני מעלה את עצמי ממלכות לבינה אז אותו כוח שבכתר, שזה הבורא, מתחיל לעבוד על החיבור מלכות ובינה ואז אני רואה עד כמה התכונות שלי מקבלות כוונה על מנת להשפיע.

תלמיד: אבל אני כאילו רואה שאני דווקא מפריע למלחמה הזאת של הבורא בזה שאני כל הזמן מתערב, מנסה לפתור את מה שקורה.

זה טבעי.

תלמיד: איך אתה זז הצידה ונותן לו למלוך עליך?

על ידי זה שאני רואה כל פעם ופעם שאני לא מצליח, לא מצליח, לא מצליח, עד שאני פתאום מרגיש מה צריך להיות או אני רואה את מה שכתוב וכך אני מפנה את המקום מהאגו שלי לבורא, שהוא ילך קדימה שהוא ינהל את הכול, שהוא ינהל את המלחמה שלי נגד האגו שלי, כי אני לא מסוגל את זה לבצע.

תלמיד: אז מה האמצעי שיש לנו כאילו לפנות את האני ולאפשר לבורא להיכנס?

חיבור ותפילה.

תלמיד: זה משהו שקורה בצורה הדרגתית או פשוט קורה?

זה לא חשוב איך שאנחנו עושים, אבל המערכת שאנחנו נמצאים בה היא מסדרת את זה בצורה שזה יהיה הדרגתי. זה כמו תינוק, הוא לא יודע איך הוא גדל, אלא הוא גדל על ידי דחפים פנימיים, חיצוניים ככה זה. אנחנו לא מרגישים כמה כוחות מטפלים בנו מבחוץ, מכל מיני צדדים. אנחנו לא מרגישים אבל זה מה שקורה, יש לנו הרבה מאוד עוזרים בהתקדמות שלנו.

זה כמו שהאדם הקטן הזה נולד, מי מביא לו כל מיני אמצעים, בקבוקים, חלב, חיתולים, בונה לו את העריסה, כל אלפי הדברים שמכינים סביב התינוק, מאיפה הוא יודע? הוא לא יודע כלום, אבל העיקר להיות קשור לאימא. זה מה שאנחנו צריכים וכל יתר הדברים יתגלו אחר כך. וגם אנחנו שנגדל, אנחנו נגדל למצב שגם יהיו לנו תוצאות רוחניות שיקראו "ילדים". זה אחר כך, לא לעכשיו לגמרי.

שאלה: כתוב במשפט השני של קטע קריאה מספר 13, "וחוץ ממנו הוא כבר בחינת שכינה הקדושה", האם זה אומר שהחברים שלי הם גם השכינה הקדושה?

כן, אם אני נכלל בחברים ורוצה לעזור להם, רוצה להתכלל בהם, אז נקרא שאני נכלל "בשכינה הקדושה", שם אני נפגש עם הבורא וזה בעצם כל העולם הרוחני, שם מתגלה.

שאלה: איך אנחנו מתקדמים מהר למגן וחרב?

על ידי חיבור. אני לא יודע מה זה מגן וחרב בינתיים. אין לי עדיין את האמצעים האלו. יש לי רק רצון לקבל על מנת לקבל. כמה שאני רוצה להתכלל עם החברים ולקבל מלמעלה בחיבור בינינו את המאור המחזיר למוטב, את האור העליון, אני מתקדם וכנראה בדרך אני אגלה מה זה מגן וחרב.

שאלה: מהי הנקודה שבה כולנו מתבטלים ואז יכולים להוציא בקשה לבורא שהוא יילחם בשבילנו?

אני לא יודע בדיוק על מה אתה מדבר. כבר עברתי את זה. מה היא נקודה שכלפיה אנחנו מתבטלים? כלפי החיבור של הקבוצה שהוא קיים ובו נמצאת הקבוצה בצורה שלימה ובה נמצא הבורא ומתגלה כלפיה, זה המצב השלם. וזה נמצא במציאות כמו שנמצא במציאות גם גמר התיקון, וגם כל המדרגות שלנו עד גמר התיקון.

אלא אני עדיין לא מגלה שום דבר. אני נמצא בהסתרה. בהסתרה של מה? של המדרגות שלנו עד גמר התיקון ושל גמר התיקון עצמו.

שאלה: איך אנחנו עושים פעולה משותפת בביטול שכולם מצליחים להתבטל ולא רק מישהו אחד?

תקראו יחד, תקראו יחד את הפסוקים, תדברו עליהם יחד ותחליטו שאתם חייבים לעשות זאת. ותעבדו אחד על השני שאתם עוזרים אחד לשני כך שאף אחד לא נשאר מבחוץ. חברים שלא היו היום, מחר הם כבר לא כל כך יכולים להתכלל איתנו, מחרתיים עוד יותר. וכך יש כאלה שבאים פעם בשבוע, זה לא חברים. הם נכללים, שייכים אולי במשהו, אבל לא חברים. חבר זה חיבור. וחיבור זה שאנחנו אפילו במשך כל היום חושבים איך אנחנו מגיעים לגוף אחד, לרצון אחד רוחני.

שאלה: כשאנחנו מתפללים זה עבור זה בתוך העשירייה, וכשכל אחד מתפלל באופן אישי עבור העשירייה, אני מקבל את ההרגשה שהבורא יהיה גאה בנו. אם הוא באמת יהיה גאה בנו האם אנחנו צריכים להיזהר מהגאווה הזאת, שלא יהיה שכר כפול עבור האגו שלנו מאותה גאווה?

אני ממליץ לך לא להתבלבל, אלא רק במה שאנחנו אומרים לעסוק, תעסוק בלבד. ולא לעשות חשבונות עבור הבורא.

תלמיד: דבר אחד. אמרת קודם שחבר, חברים זה מי שיום יום נכללים והם משתדלים להתחבר.

זה באמת לפי ההגדרה הנכונה.

תלמיד: והשאר זה נספחים, או חברים שמשתדלים בדרכם, במצבם.

כן.

תלמיד: אבל איך כגוף אחד שמורכב מהמון המון חלקים, אנחנו יכולים באמת להתכלל יותר, להתחבר בלי חשבונות, פשוט יחד?

אפשר לעשות הכול בלי חשבון, אבל אז אתה לא יודע איפה אתה נמצא, איזה פעולות אתה צריך לעשות, איך להתקדם, אלא בלי תוכניות ובלי פעולות והנקובות מראש, כן, זה אפשרי. אבל אנחנו הרי רוצים לראות את עצמנו מתקדמים ושההתקדמות שלנו נמצאת ברגש, בשכל, בביקורת ולכן אנחנו מבינים שאדם שלא נכלל יחד איתנו לפחות בשיעור בוקר, או כמו שדברנו היום, במשך כל היום, אז הוא לא איתנו. מה אפשר לעשות?

הוא נמצא באיזו שורה שם, שנייה, שלישית וכן הלאה ואני לא מזלזל בהם, אבל צריכים אנחנו בכל זאת לדאוג שהאנשים האלה יהיו יותר מקושרים לקבוצה.

תלמיד: אמרת קודם שהאגו שלנו דוחף אותנו לכל מיני פעולות, אמרת שפתאום ראית אנשים שמתחילים להתעסק בכל מיני דברים חוץ ממה שצריך, שהאגו מסובב אותם.

כן.

תלמיד: איך להיות מוגן מזה, כי באמת, אני רואה שפתאום יכול לתפוס אותי ג'וק מהעולם הזה וכבר זהו.

אז איפה החברים? אני צריך לחשוב כל הזמן בראש שלי שאני שומר על כל החברים שהם לא יברחו עם המחשבות והרצונות שלהם לכל הרוחות, לכל הכיוונים. וכך כל אחד ואחד.

תלמיד: עדיין, אני רואה איך חברים וותיקים שנמצאים בתוך העשירייה, ויש פתאום איזה ג'וק קטן מהעולם הזה, משהו שם עדיין מושך ותופס אותם.

זה תמיד יהיה ככה, ועוד יותר. לא יהיו ג'וקים, אלא יהיו פילים. חכה. בטוח שכך יהיה והבורא יסדר את הדברים האלה. הוא יסדר אותם. ואנחנו נשתדל בכל זאת להיות בדאגה הדדית. הבורא שולח את המחשבות, והרצונות, וההפרעות, ואנחנו כנגדו צריכים לעבוד.

קריין: אנחנו ממשיכים מסמך שלנו "הבורא מתגלה בקשר בינינו".

קריין: ציטוט מספר 14.

"עיקר האהבה ואחדות הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו, ואין שום שנוי רצון ביניהם, ונכללים כולם ברצון אחד, שע"י זה נכללין ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות." 

("ליקוטי הלכות". חשן משפט הלכות עָרֵב. הלכה ג' - ל')

זאת אומרת, לא חשוב איזה רצונות יש בכל אחד ואחד, אבל כשאנחנו נכללים כולנו בחיבור, אז ודאי לכל אחד ואחד החיבור נראה בצורה אחרת, אבל רוצים את החיבור, ולגלות בחיבור את הבורא, כוח האחדות שלנו. אז יוצא שלמרות שכולם שונים, כולם שווים וכולם ממש כמו אחד. ובנטייה הזאת לחיבור אנחנו מוחקים את כול ההפרעות, כל ההבדלים בינינו, ואז יוצאים שנכללים ברצון של העליון.

שאלה: אני רוצה לשאול לגבי החברים שלי שאני לכאורה רואה אותם מחוצה לי, איך אני יכול להרגיש אותם בתוך הלב שלי?

תשתדל. זאת אומרת, הלב שלך זה הרצונות שלך. באיזה רצון אתה רוצה להרגיש אותם? זאת אומרת, אתם צריכים לחשוב ולחפש איזה הוא הרצון שיכול להיות אחד לכולם? ויוצא שאתם ככה תמצאו את הבורא, שהוא אחד לכולם ואין אחרת.

וכשאתם כך תחפשו איך להתכלל זה בזה, איך להתחבר זה עם זה ושנהיה כולנו יחד, אז אותו המושג להיות אחד, ברצון אחד, בכוונה אחת, במקום אחד, רצון זה מקום, אז תבינו שאתם מייצבים את המושג הזה שנקרא "בורא".

לכן כתוב "אתם עשיתם אותי". ולפני זה הוא לא קיים. עד שבני אדם שרוצים להתחבר ביניהם, בונים ביניהם את המושג הזה שנקרא "אחד" המשותף ביניהם וזה הבורא. "בוא וראה". כך אתם מגיעים לגילוי שלו. והוא לא יכול להתגלות בצורה אחרת.

קריין: ציטוט מספר 15.

"עיקר עלית הנפש ושלמותה הוא כשנכללים כל הנפשות ונעשים אחד, כי אז עולים אל הקדושה, כי הקדושה הוא אחד. וע"כ התפלה, שהוא בחינת הנפש, עיקרה תלוי כשמתאחדים הנפשות. וע"כ עיקר התפלה – בצבור ולא ביחיד, שלא יהיה כל אחד חלוק בפני עצמו, שזה הפך הקדושה. רק שצריכים לחבר יחד העדה הקדושה ונעשים בחינת אחד, וזה תפלה בציבור."

("ליקוטי הלכות". הלכות בית הכנסת. הלכה א')

זאת אומרת, רוחניות זו מערכת שהכל בה קשור זה לזה בצורה כזאת שאי אפשר להוציא ואי אפשר להוסיף שום דבר, זה חיבור שלם בין כל החלקים. וכמה שהחלקים האלה יותר ויותר מגלים כל אחד את האגו שלהם, אז למעלה מזה הם עוד יותר צריכים להתחבר ביניהם, על ידי זה יותר ויותר מגלים את הכוח האחד שיש ביניהם, ואז יוצא שבזה הם יכולים לגלות את הבורא.

לכן הבורא מתגלה דווקא בזה שהכלי השבור בכוונה מתחיל להתחבר בכל החלקים ומתוך החיבור משיגים אותו מושג שנקרא בורא, בוא וראה, ולזה אנחנו צריכים להגיע. ואין שום אפשרות אחרת לאף אחד בעולם, במציאות, שיגלה את הבורא אלא אם כן מתוך החיבור. זה החוק. אין מה לעשות. וזה שאנחנו מוכנים לכל דבר חוץ מלקיים את חוק החיבור, זה גם צריך להיות מובן לנו.

כי זה הטבע שלנו בכוונה וכך הוא בנוי ואנחנו נצטרך לאט לאט על ידי איזו הסכמה חברתית, להתחיל לשנות את עצמנו. זה נקרא שליטת ההשפעה, הסביבה על האדם, ואם אני נכנס לאיזו סביבה והיא משפיעה עלי, אני בהכרח משתנה כלפי הסביבה. אז אנחנו צריכים לכן בעיקר לבנות את הסביבה הכללית שלנו, כמה שיותר גדולה, כמו שכותב בעל הסולם "ברוב העם הדרת המלך", ושעל ידי זה אנחנו נרכוש רצון לחיבור ויהיה לנו קל לבצע את הדברים האלה, אבל הכול תלוי בסביבה.

אנחנו יודעים מהעולם שלנו, שאנחנו נכנסים נגיד לאיזו סביבה ואנחנו אחרי כמה זמן מתחילים לחשוב כמוהם, לקבל כאלו תכונות, טעמים, הסתכלות כמוהם וכן הלאה, אז בואו אנחנו כמה שיותר נחזק את עצמנו ונפרסם כולנו לכל אחד, עד כמה שהחיבור הוא בעצם האמצעי היחידי להשגת הבורא.

שאלה: מהי קדושה בעבודה בינינו?

הקדושה זה מה שמתגלה בתוך החיבור, זה נקרא קדושה, מה שמתגלה בתוך הפירוד נקרא קליפה. פשוט.

קריין: ציטוט מספר 16 מתוך מאמר "הערבות".

"הרגש ההתפעלות, המגיע לאדם בעסק המצוות בין אדם למקום, הוא שווה לגמרי עם הרגש ההתפעלות, המגיע לו בעת עסק המצוות שבין אדם לחברו. כי כל המצוות מחויב לעשותם לשמה, בלי שום תקווה של אהבה עצמית. כלומר, שאין שום הארה ותקווה חוזרת אליו, על ידי טרחתו זו, מתשלום גמול או כבוד וכדומה. אשר כאן, בנקודה הגבוהה הזאת, מתחברים אהבת ה' ואהבת חברו לאחת ממש."

(בעל הסולם. "הערבות". אות כ"ב)

את זה אנחנו לא רואים עכשיו. אבל באמת כלפי האגו שלנו אין שום הבדל אם אני מפתח אהבה לחברים או שאני מפתח אהבה לבורא, כמו שהוא אומר, זה ממש אותו דבר. ובכל הפעולות שאנחנו עושים, בכל הכיוונים והמחשבות, כמה שאנחנו מתקדמים יותר, אנחנו רואים פחות ופחות הבדלים בין להתייחס לעשירייה לבין להתייחס לבורא. הבורא הוא סך הכול, לכן הוא נקרא הכולל, מהפעולות שלנו. ואין הבדל איך אנחנו מתייחסים לחברים ואיך אנחנו מתייחסים לבורא. רק שעם החברים אנחנו יכולים לבדוק פחות או יותר, להבין איפה אנחנו נמצאים, ועם הבורא לא, כי עם הבורא אנחנו יכולים לרמות את עצמנו. אבל עם החברים אנחנו לא יכולים לרמות את עצמנו, אנחנו יכולים לבדוק את עצמנו ולפי זה לדרוש התקדמות.

זאת אומרת, אם אני רוצה להתקדם לגילוי הבורא, אני צריך להשתדל להתקרב לחברים ולבקש מהבורא שיעזור לי להיות מחובר איתם. ובמידה שאני מחובר איתם, באותה מידה אני אהיה מחובר עם הבורא. רק שזה לא מתגלה מיד כמו עם החברים, אבל זה יוצא לנו ממש אותו דבר. לכן צריכים ליחס חשיבות גדולה מאוד לעשירייה, וכך לנהל את עצמנו נכון בדרך הקצרה ביותר לתיקון, דווקא לדאוג לחברים. לכן "מאהבת הבריות לאהבת ה'" דווקא בסדר כזה זה בא.

שאלה: לאורך שנים אנחנו למדים שיש חשיבות עליונה לשיעורי בוקר, אבל בזמן האחרון התפתח נדבך חדש שנפגשים במהלך היום ושומעים ממך שזה גם מאוד חשוב. השאלה היא, למה המפגשים האלה כל כך חשובים, למה במקום זה לא עדיף לשמוע פעמיים שלוש את שיעור הבוקר?

אתם יכולים להיפגש ולשמוע שיעור בוקר, להיפגש ולשמוע איזה מאמר רב"ש.

תלמיד: השאלה בשביל מה להיפגש אם אפשר רק לשמוע את השיעור?

לא. מלשמוע שיעור לא תהיה לך שום התקדמות. אתה יכול אלף שנה לשמוע שיעורים לבד או לקרוא מאמרים לבד, זה לא יועיל לך במאומה. אלא אך ורק כשאתה מתקשר לחברים ואתה שואל "בשביל מה ולמה? אני לא רוצה את זה. אולי אני אעשה משהו אחר, זה יהיה יותר מועיל", אז אין פעולה יותר מועילה מזה שאתה מתחבר לחברים. תתחברו דרך מחשב, כרגיל כמו שעושים היום, ותקראו יחד משהו שאתם בוחרים לקרוא, משיעור בוקר או ממאמרי רב"ש. בבקשה, תעשו. העיקר זה יחד, ולא שאתה תהיה חכם ותקרא איזה מאמרים או משהו שם לבד.

לבד או יחד זה ההבדל בין חכמה ותורה. שעל ידי חכמה אתה תדע מה כתוב במאמר בצורה שטחית, ועל ידי חיבור עם החברים אתה מזמין מאור המחזיר למוטב ואז הוא מביא לך את הרגשת התורה לאט לאט ולא חכמה, וזה ההבדל בין העולם הזה לעולם הבא.

שאלה: בעל הסולם כותב שזו אותה ההתרשמות מדבקות עם החברים ומדבקות עם הבורא, אבל בכל זאת מה התוספת הזאת בעשירייה שנקראת דבקות בבורא?

שאנחנו מרגישים בינינו קשר משותף לכולם, שהוא קושר אותנו והוא מנהל אותנו, שקודם אנחנו עשינו אותו, בנינו אותו, את הקשר בינינו, אבל כשהוא מתייצב יותר ויותר אנחנו מתחילים להרגיש איך הקשר הזה פונה אלינו ובונה אותנו בחזרה, הוא כאילו מנהל אותנו, וכך אנחנו מגיעים לאט לאט להרגשת הבורא.

אבל רק תבינו, בהתחלה אנחנו בונים אותו, את הקשר בינינו ודואגים שהוא יהיה מיוצב יותר, חזק יותר ואחר כך אנחנו מרגישים שאותו קשר שבנינו הוא קיים, יש לו איזה חיים משלו והוא משפיע אלינו בחזרה ואז אנחנו תלויים בו, מרגישים אותו, הוא מנהל אותנו, כך אנחנו מגלים את הבורא.

תלמיד: המרכיב הזה של הכלל, כבר דיברת על זה כמה פעמים, שאנחנו מרגישים או מגלים את זה כאיזו הרגשה כללית משותפת, אפשר לדון בזה בעשירייה, איך מרגישים ביחד את הכוח המשותף והשפעתו עלינו?

תנסו קצת, רק שאחד לא יפריע לשני, על מה שמשותף ביניכם אתם יכולים לדבר.

שאלה: איך לשכנע את הרצון שלי לאהוב את החברים יותר מעצמי?

אי אפשר. אתה רוצה קודם לשכנע את הרצון לאהוב את החברים ואחר כך לאהוב אותם, את זה אי אפשר, אנחנו לא יכולים לשנות את הרצונות. אנחנו יכולים לעשות פעולות, אפילו שלא רוצים, והפעולות האלה מזמינות את המאור המחזיר למוטב והמאור המחזיר למוטב הוא עוזר לנו להיות למעלה מהרצון לקבל שלנו וכך לעבוד.

שאלה: כיצד להתגבר על שנאה שמתגלה כלפי חבר אחד או שניים בעשירייה, כיצד לאהוב את מי שאני שונא?

להבין שאני חייב לאהוב, כך הבורא מעמיד אותי בכלל כלפי כל העולם, כלפי כל בני ברוך הכללי ומכל שכן כלפי העשירייה שלי, ולכן כאן בעשירייה אין לי ברירה, אני חייב להפוך כל הרגשה והרגשה של דחייה להרגשה של חיבור.

שאלה: באיזה שינוי אנחנו מבחינים כשהבורא ואהבת חברו מתחברים לאחד, מהי ההתרשמות שמתגלה?

שהבורא שורה בכולם. אחר כך מגלים שהוא שורה בכל העולם, בכל הנבראים, זה נקרא גילוי השכינה.

שאלה: איפה אני צריך לחפש חיסרון אמיתי לבורא?

איפה אני יכול למצוא חיסרון אמיתי? אני בונה אותו, מתוך זה שאני רואה עד כמה אני לא נמצא בו ואני מבקש מלמעלה, מהבורא, שיעזור לי לרכוש אותו, חיסרון אמיתי במקום החסרונות השקריים האלה שיש לי. ואני מסתכל על העשירייה שלי ואני רואה כמה שהם כן נמצאים ברצון מתקדם, יפה, טוב, רוחני, ואז מתוך הקנאה אני מתעורר ומבקש שינויים, שגם אני רוצה כך, שיהיו לי כאלה חסרונות כמו שיש לחברים. כל אחד מהם מצטיין במשהו וכשאני מסתכל עליהם אני רואה שאין לי בעצם שום דבר ממה שיש להם. נקנא.

שאלה: מה ההבדל בין תיקון המידות ותיקון השבירה?

זה אותו דבר.

קריין: ציטוט מספר 17, רב"ש.

"ידוע שאי אפשר להגיע לאהבת ה' מטרם שאדם זכה לאהבת הבריות, שעל ידי "ואהבת לרעך כמוך", שאמר רבי עקיבא שזה כלל גדול בתורה. היינו שעל ידי זה האדם מרגיל את עצמו באהבת הבריות, שהיא אהבת זולתו, אז הוא מסוגל להגיע למדרגת אהבת ה'.

ובזה יש לפרש מה שכתוב, "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו", שהכוונה שרוח הבריות נוחה ממנו, שהוא עוסק תמיד באהבת הבריות, ומשגיח תמיד על אהבת זולתו, אז גם רוח המקום נוחה הימנו, היינו שיש לו תענוג בזה שעושה רוח המקום, היינו להשפיע לה'. מה שאין כן מי שעוסק באהבת עצמו, אז בטח שגם רוח המקום אינו נוחה הימנו."

(הרב"ש. 270. "כל שרוח הבריות נוחה הימנו – ב'")

זאת אומרת, מה הרב"ש רוצה להגיד? אנחנו לא יכולים לגשת אף פעם בצורה ישירה לבורא אלא רק דרך החיבור בינינו, לכן הוא הכין כלי שבור שתהיה לנו אפשרות להגיע אליו, ורק בצורה שאנחנו מתחברים בינינו, במידה הזאת אנחנו נמצאים בהתקדמות לחיבור עם הבורא, אחד שווה לאחד.

לכן אם אנחנו פונים לבורא כדאי לנו מיד לעצור את עצמנו ולא להתפלל אליו אלא קודם לתאר לעצמנו חיבור עם העשירייה ועם העשירייה כביכול שאנחנו פונים לבורא. להעלות חסרונות מהעשירייה לבורא זה מועיל, כי אני מעורר אותם כביכול לזה, אבל מעצמי להתפלל לבורא ללא עשירייה זה בכלל לא לכיוון הבורא אלא זה לכיוון האגו שלי.

אם אנחנו רוצים שהתפילה שלנו, הבקשות שלנו, המחשבות, הרצונות הם יגיעו לכוח עליון זה יכול להיות רק בתנאי שהמחשבות והרצונות האלו עוברים דרך הקבוצה.

שאלה: היום אנחנו עושים יום איחוד שלם של כל הקבוצה כהכנה לכנס ורצינו לקבל ממך עצה איך להעביר את היום הזה שלנו?

זה בדיוק מה שאנחנו עכשיו לומדים. מה זה כנס? כינוס, חיבור. אז תשתדלו כמה שיותר להתחבר ביניכם ולהגיע למצב שאתם מרגישים את מרכז החיבור ביניכם. מתוך החיבור ביניכם, זה נקרא הלב המשותף שלכם, אתם תעלו בקשה לבורא ובטוח שזה ישפיע וייתן תוצאות. בהצלחה.

שאלה: איך אנחנו הופכים את הדחיות שלנו לחיבור בפועל?

איך אנחנו הופכים את הדחיות שלנו לחיבור בפועל? אנחנו מתעלים, מתגברים למעלה מהדחייה ואנחנו דווקא מודים לבורא על הדחייה כי בזה הוא מכוון אותנו, בצורה הפוכה אבל ישירה לתיקון, וכך אנחנו מתגברים. אנחנו דווקא אוהבים את הדחיות האלה כי הן מראות לנו איפה אנחנו צריכים לעשות מאמץ, לאיזה כיוון לעשות מאמץ, למי לפנות כדי להצליח, זאת אומרת, הדחיה מרוחניות זו ההכוונה הנכונה ביותר שעל ידי זה אנחנו מתקדמים לרוחניות.

שאלה: אמרת שלפני שפונים לבורא צריכים לתאר לעצמנו את העשירייה, איך אני מתאר אותה לעצמי?

ודאי לא פרצופים ולא גופים ואפילו לא צורות אופי אלא נטייה לבורא שיש בכל אחד ואחד בטוח אחרת הוא לא היה בעשירייה. כי הבורא ממש בעצמו אסף אותנו כמו שאנחנו לומדים ממאמר "הערבות", שהבורא מביא את בני האדם לקבוצה ואומר "קחו לכם", שהם ייקחו את כוח החיבור ויתחילו לממש אותו ביניהם. כך אנחנו צריכים לראות את עצמנו.

שאלה: אני התלמיד הכי וותיק בעשירייה שלי אבל כשאני מסתכל על החברים בעשירייה אני מרגיש הרבה יותר שבור ושפל מהם, זה כאילו שהם לומדים ומתחברים ביניהם ואני מאוד רחוק מהם. איך אני יכול להתקרב אליהם ולהתלבש בתוכם?

תתפלל יותר ומה שאתה מרגיש זו דווקא הרגשה נכונה. אבל אל תסתפק בזה, תתפלל עבור זה שאתה רוצה לעזור להם והם לך ודווקא כמה שיותר להתכלל.

שאלה: האם אפשר לומר שאהבת הזולת היא לא לשמה ואהבת הבורא היא לשמה?

לא, לא צריכים להבדיל. אהבה לחברים זה אמצעי לאהבה לבורא, זה נכון, אבל גם באהבה לחברים וגם באהבה לבורא יש לא לשמה ולשמה.

שאלה: אם אפשר עוד לדייק, בקטע מספר 16 נאמר במשפט האחרון שבנקודה הגבוהה הזו ממש מתחברות אהבת הבורא ואהבת הזולת לאחת ממש. האם תוכל להסביר איכשהו איך זה מורגש?

שאדם מגלה את הבורא שממלא את כל המציאות. מתוך זה שאחרי כל חבר הוא מגלה קודם שעומד הבורא ואז רואה ממש את כולם כשכינה, שדה שממש ממולא בכוח העליון, בכוח ההשפעה.

שאלה: לגבי התפילה שצריכה לצאת רק דרך מרכז העשירייה, רק דרך פילטר של העשירייה, אדם שיש לו הכבדות, הפרעות, אם זה עבודה, משפחה, בריאות וזה ממש לא מניח לו, מה הוא עושה? אפשר להתפלל על זה?

העשירייה חייבת לעזור לכל אחד ואחד שנמצא בהכבדה בכל מיני צורות, לעזור לבני אדם כאלו, לחברים כאלו, וזה יהיה נכס של כל העשירייה. וגם אדם שמרגיש ממש משא על עצמו, כבדות, הוא צריך גם להבין שמה שניתן לו, זה ניתן גם לכל העשירייה. לא שהוא זורק את הדברים האלה מעצמו לעשירייה, אבל גם לתת לעשירייה אפשרות להשתתף בפתרון הבעיות האלו אם אפשר.

קריין: ציטוט מספר 18.

"עלינו לדעת, כי זה שניתן לנו ענין אהבת חברים, הוא ללמוד מזה שלא לפגום בכבוד המלך. פירוש, שאם אין לו רצון רק להשפיע נחת רוח להמלך, בטח הוא יפגום בכבוד המלך, שזה נקרא שמוסר קדושה לחיצוניים. ומשום זה לא לזלזל בכבוד של חשיבות של עבודת אהבת חברים, כי ממנה האדם ילמד איך לצאת מאהבת עצמית, ולהכנס לדרך של אהבת הזולת. וכישגמור את העבודה של אהבת חברים, אז הוא יכול לזכות לאהבת ה'."

(הרב"ש. מאמר 13 "בא אל פרעה - ב'" 1986)

עוד פעם.

קריין: שוב ציטוט 18.

"עלינו לדעת, כי זה שניתן לנו ענין אהבת חברים, הוא ללמוד מזה שלא לפגום בכבוד המלך." זאת אומרת, זה לא כל כך פשוט, שאנחנו מדברים על אהבת חברים, ושלהתחבר זה יפה. אלא מזה אנחנו לומדים איך להתייחס לבורא ולכן אין לנו גישה אחרת לבורא אלא דרך אהבת חברים. "פירוש, שאם אין לו רצון רק להשפיע נחת רוח להמלך, בטח הוא יפגום בכבוד המלך, שזה נקרא שמוסר קדושה לחיצוניים. ומשום זה לא לזלזל בכבוד של חשיבות של עבודת אהבת חברים, כי ממנה האדם ילמד איך לצאת מאהבת עצמית, ולהכנס לדרך של אהבת הזולת." זאת אומרת אי אפשר לצאת מאהבה עצמית אלא כשאתה נכנס לאהבת החברים, מאחד לשני. "וכישגמור את העבודה של אהבת חברים, אז הוא יכול לזכות לאהבת ה'."

(הרב"ש. מאמר 13 "בא אל פרעה - ב'" 1986)

זאת אומרת, שוב אנחנו רואים שמאהבת החברים לאהבת ה', אני, קבוצה, בורא, ואי אפשר כאן לעשות איזה עיקוף.

שאלה: הרב"ש כותב "וכישגמור את העבודה של אהבת חברים, אז הוא יכול לזכות לאהבת ה'.".

נכון, כי זה מדרגות, זה שתי מדרגות.

שאלה: זה שתי מדרגות או שבמקביל באהבת החברים יש בורא?

לא במקביל. אני צריך בעבודה עם החברים לרכוש כל מיני תכונות, הרגשות, שאם אני מייצב אותן בי אז אני יכול להתחיל בהן דווקא להרגיש את הבורא ולקבוע את היחס שלי אליו בצורה הנכונה.

תלמיד: מה זה לגמור את העבודה של אהבת חברים, מה זו הנקודה הזאת?

שאני מגיע להבנה מה זה נקרא להיות באהבה למישהו מחוצה לי, ובצורה כזאת אני כבר מתחיל איכשהו ללמוד איך להגיע ליחס לבורא. כי אין יחס אחר לבורא אלא כנגד האהבה שלו אלינו, אהבה שלנו אליו. ולכן אם אני לומד את זה מאהבת חברים אז כבר יש לי אפשרות להגיע במשהו לאהבת הבורא.

תלמיד: ומה תהיה אהבת הבורא? איפה החברים כשתהיה אהבת הבורא?

הם נמצאים בפנים כיסוד, ובכל דבר שאני מגיע לבורא אני אצטרך קודם לקבוע עוד ועוד קשרים בינינו, יותר דרגת אהבה בינינו. אלא איפה אני מגלה את הבורא? בכלי של אהבה בינינו, בין החברים. הבורא זה אור, איפה הוא מתגלה? הוא מתגלה באותו הכלי שאנחנו בונים מתוך היחסים בינינו. זה "ברוב העם הדרת המלך" וכל הדברים האלו למיניהם.

שאלה: מה לאהוב בחברים שזה יביא אותי לאהבת הבורא, מה זו האהבה הזאת, מה לחפש בהם?

לאהוב בחברים את זה שהבורא סידר לי אותם כדי שאני, על ידי זה שאני מפתח אהבה אליהם, אגיע לאהבה אליו.

תלמיד: יש דברים שאני צריך לאהוב ודברים שאני לא צריך לאהוב?

לא, אני צריך להגיע לאהבת חברים, זהו, כלום חוץ מזה. ואני צריך לראות בהם ממש שליחים שבאים מהבורא והבורא כך מייצב אותם לפניי. אלה שאני אוהב אותם, לא אוהב אותם, מרגיש אותם רחוק או קרוב, הכול לפי האגו שלי, אבל באהבה אני צריך להבין שיש לי יכולת להגיע אליהם בצורה כללית ולחבק אותם ולאהוב אותם כל אחד ואת כולם יחד ללא שום הבדל, מכל שכן גשמי אגואיסטי מה שאני עכשיו מזהה.

תלמיד: אני אוהב את המעשים שלהם או לגמרי כללית?

לא לגמרי כללית, אלא בפרט ובכלל. תתחיל להתקרב לזה ואז אתה תמצא את התשובות.

שאלה: שמענו שעשירייה חייבת לעזור בכל הכבדה, וזה הנכס של כל העשירייה. אנחנו ניסינו לעשות את הפעולה הזאת הרבה מאוד פעמים ואנחנו נתקלים בכל מיני קשיים סביב הדבר הזה.

ודאי, כי צריכים להיות "כאיש אחד בלב אחד" גם בטוב וגם ברע וכאן כל המכשולים.

תלמיד: אז זה לא שייך לסידור הטכני של הישיבה, זה שייך לכוונה הפנימית שלנו?

כן ודאי, כל ההפרעות שיש בעשירייה הן הפרעות רוחניות.

שאלה: כשהחברים הופכים להיות יקרים וקרובים אליי יותר ואני מנסה למלא אותם, איפה כאן נקודת המעבר לבורא או שאולי צריך להתעמק יותר באהבת חברים?

בזה שאתה משתוקק לאהוב את החברים ומפתח הרגשת אהבה אליהם, הרגשת חיבור, מתוך זה אתה בעצמך תרגיש איפה שם בפנים אתה מגיע למקור שזה הבורא. אתה לא צריך בצורה מלאכותית לכוון את עצמך עכשיו לבורא, אלא זה מתגלה מתוך זה.

תלמיד: אני בכל זאת מרגיש שאני אוהב את החברים, אבל בסוף משהו חסר, אולי למשוך את הבורא לקשר.

אתה יכול למשוך את הבורא לתוך החיבור ביניכם ודאי, שיהיה "ישראל, אורייתא קודשא בריך חד הוא", אבל בכל זאת הדגש הוא כך, שלבורא אני מגיע רק מתוך אהבת חברים. ככול שאני נמצא בקשר איתם, מתוך זה אני יכול לתאר לעצמי איפה כאן הכיוון לבורא.

שאלה: האם אפשר להגיד שאהבת חברים זה תיקון הבריאה ואהבת הבורא זו מטרת בריאה?

כן, אפשר כך להגיד. כי באהבת חברים אנחנו מתקנים את הכלי הכללי שלנו וממנו אנחנו מגיעים לאהבת הבורא.

שאלה: כשהאור נכנס בכלי המשותף של החברים, האם הם מרגישים כל אחד את האור בצורה שונה או שיש הרגשה משותפת?

צריכים להשתדל להגיע להרגשה משותפת. זה שאנחנו מגיעים לחיבור בינינו זה נקרא שהספירות, הרצונות שלנו נכללים יחד, הבורא מחבר אותם ומתגלה בהם, וזו הרגשה משותפת. הרגשה משותפת שלנו זו הרגשה רוחנית, זה כבר הבורא.

שאלה: כשאני חושב על יגיעה ומאמץ באהבת חברים יש בתוכי קול קטן שקופץ ואומר, "כדאי לך, כי בסוף מסתתר הבורא, מאחורי היגיעה הזאת", ויוצא שהעבודה כביכול לא נקייה. איך לגשת לזה בצורה נקייה?

למה היא לא נקייה?

תלמיד: כי אני ארוויח משהו גדול בעקבות העבודה הזאת.

לא, אני רוצה להגיע לאהבת החברים מפני שעל ידה אני מגיע לאהבת הבורא.

תלמיד: אז יוצא ששווה לי להתאמץ, לסבול עכשיו כדי להגיע לאהבת חברים, כי יש איזה פרס גדול מאוד שמסתתר מאחורי זה?

נכון, אז מה?

תלמיד: מה התועלת?

התועלת בזה שעל ידי אהבת חברים אני מגיע לאהבת הבורא, אני מגיע לגמר התיקון. נכון, למה לא? ממי אתה רוצה להסתתר? איזו גניבה יש כאן? ממי?

תלמיד: זאת השאלה. האם זה נקרא עבודה נקייה, שהיא לא לתועלת עצמי.

זה העיקר, לא לתועלת עצמי, אבל היא מכוונת לחברים, לבורא, לאנושות. העיקר ממני החוצה.

תלמיד: ובסוף אני ארוויח משהו גדול, זה הדלק.

בסוף תראה איך תרוויח. באיזה כלים תרוויח תגלה בסוף.

קריין: ציטוט מספר 19.

יש עצה אחת, אם מתאספים כמה יחידים שיש להם הכח הקטן הזה, שכדאי לצאת מאהבה עצמית, אלא שאין להם כל הכח והחשיבות לדבר השפעה, שיוכלו להיות עצמאים בלי עזרה מבחוץ, וכל אלה היחידים מתבטלים כל אחד להשני.

כולם יש לכל הפחות בכח, את ענין של אהבת הבורא, אבל בפועל, לא יכולים לקיים את זה, אז על ידי זה שכל אחד נכנס בחברה ומתבטל את עצמו להחברה אז נעשה גוף אחד, שהגוף הזה מורכב, למשל מעשרה אנשים, הרי יש להגוף הזה כח, פי עשרה מכפי שהוא היה יחידי.

אבל בתנאי כשהם מתאספים, כל אחד יחשוב, שהוא בא עכשיו להמטרה לבטל את אהבה עצמית, היינו שלא יחשוב עתה איך למלאות את הרצון לקבל שלו, אלא יחשוב עכשיו עד כמה שאפשר רק על אהבת הזולת, רק על ידי זה הוא יכול לקבל רצון וצורך, שצריכים, לקבל תכונה חדשה שנקרא רצון להשפיע. ומאהבת חברים הוא יכול להגיע לאהבת הבורא, היינו שרוצה להשפיע להבורא נחת רוח."

(הרב"ש. מאמר 6 "אהבת חברים - ב'" 1984)

שאלה: לגבי סוגי הפעולות שאנחנו צריכים ליישם בעשירייה כדי להגיע ליחסים האופטימאליים. איך אנחנו יכולים לייסד את היחסים במשך היום? כי בכל מיני פעמים בדרך כלל אנחנו נפגשים לפני השיעור, עוברים יחד על הקטע ואחרי זה אנחנו מקיימים פגישה אחרי השיעור. האם זה מספיק כדי לרכז את המאמצים שלנו בחיבור בחלק הזה של היום סביב השיעור או שצריך לעבוד במשך כל היום על החיבור בינינו?

לעבוד על החיבור אנחנו צריכים במשך כל היום וכל הלילה, השאלה היא איך אנחנו מרגילים את עצמנו להיות כל הזמן באותה המחשבה. שבראש שלי מאחורה יש איזה מקום במוח שאני כל הזמן חושב על זה, כי זה הדבר הכי יקר לי בחיים ואני לא רוצה להתנתק ממנו. זה כמו אימא שחייבת ללכת לעבודה, אבל משאירה את התינוק בבית, והיא כל הזמן חושבת מה אתו, איך הוא שם בלעדיה. כך גם אנחנו צריכים להיות בדאגה תמידית לחיבור בינינו ואיך בחיבור בינינו אנחנו מגלים את הבורא.

תלמיד: אני חושב שהוא התכוון גם מבחינה טכנית, האם הפגישות לאורך היום חשובות או שזה מספיק לי להתחבר לפני זה?

הפגישות חוץ מהשיעור הזה הן גם חשובות. רצוי שיהיו שתי פגישות לפחות ככול שיש לכם זמן, עשר דקות, עשרים דקות או חצי שעה, ובהתאם לזה תבחרו על מה אתם מדברים, מה אתם קוראים. לא סתם שואלים זה את זה מה נשמע, אלא אתם קוראים פסוק מאוד חשוב שיעורר אתכם.

שאלה: לפי מה שאמרת קודם אני מבין שאני צריך לשמור את החברים ממחשבות זרות. האם זה הדבר העיקרי שאני צריך לבקש כשאני תופס את עצמי במחשבות זרות שהבורא שולח לי?

אתה צריך לדאוג שלא יהיו לך מחשבות זרות מפני שעל ידי המחשבות הזרות שלך אתה מפריע לחברים.

שאלה: קראנו בקטע את המילה ש"רק על ידי זה", המילה "רק" זה אומר שאני מחויב באהבת חברים, אני חייב לעסוק בזה, זו אחריות אישית של כל אחד? כי לא תמיד מרגישים אהבת חברים.

כל אחד חייב לעורר את האחרים, זה נקרא "איש את רעהו יעזורו".

תלמיד: אבל לא כל אחד יכול לפתוח את הרגש שלו?

בסדר, שלא יפתח את הרגש שלו, שיקרא איזה קטע קטן, משפט אחד מבעל הסולם או רב"ש. לאט לאט יתרגל לזה.

קריין: ציטוט מספר 20.

"ולא חסר לך כלום, אלא לצאת בשדה אשר ברכו ה', וללקט כל אלו האיברים המדולדלים שהתדלדלו מנשמתך, ולצרף אותם לגוף אחד. ובגוף השלם הזה ישרה ה' שכינתו בתוכו בקביעות בלי הפסק כלל. והמבוע של תבונה רבה, ונחלים עליונים של אור, יהיו כמעין שלא פסק."

(בעל הסולם. אגרת ד')

שאלה: לפי מה ששמעתי היום אני רוצה לשאול מהן הנקודות שבהן כעשירייה או כיחידים צריך לדחוף אחרים, ומהן הנקודות שבהן אנחנו צריכים להתבטל כדי להגיע להתקדמות הנכונה?

זה בהתאם להתקדמות למטרה הכללית המשותפת שלנו, אנחנו צריכים לעורר כוחות שמקדמים אותנו לאותה מטרה ולהרחיק כאלו שמפריעים להשגת המטרה. זה הכול, מה אני יכול לענות לך? אני לא יכול להגיד לך איזה כוחות כן או איזה כוחות לא. אהבה ודאי צריכה לעלות, דחייה ודאי צריך לסלק, וכן הלאה.

שאלה: איך אני מצדיק תופעה כזאת שבה אני רואה מולי חברים שמתעסקים בטלפון, במחשב, בזמן השיעור, איך לעבוד כלפי זה?

כתוב "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו", כנראה שיש להם כאלו הפרעות גדולות שכוח ההגנה שלהם הוא קטן מאוד ולכן הם בורחים מההרגשה הלא נעימה לאיזה עיסוק אחר. אני מבין אותם ובכל זאת אני תולה בי את הבעיה הזאת, כנראה שהשיעור שאני נותן לא מספיק תופס אותם ולכן במקום לשמוע את השיעור הם משחקים כאן במשחקים שיש בטלפונים, קלפים, כל מיני דברים. אז מה לעשות? רק להצטער ולהתפלל.

שאלה: תיאור העשירייה הפנימית כנטיות, כאיברים מדולדלים שאותם אני צריך לחבר לגוף אחד, הוא תיאור שבעצם מופשט מפרצופים, מרצונות, משהו מאוד אמורפי.

לא אמורפי, אלא רוחני

תלמיד: האם בכלל יש קשר לדוגמה שניתנה עכשיו, בין ביטוי חיצוני שעכשיו חבר משחק בטלפון, לבין התיאור הפנימי הזה, אלה שתי רמות שצריך להחזיק? איך עובדים עם זה בפועל?

אני לא צריך להחזיק שום דבר, אני צריך כל הזמן להשתדל להיות דבוק דרך חברים בבורא. הנטייה הזאת חייבת להיות תמיד, לפעמים אני נופל ממנה אבל כשאני נופל אני מצטער וזה כבר תיקון.

תלמיד: אז אני מגיע לשיעור ורואה שחלק מהחברים לא הגיעו, אני מחזיק את התמונה הפנימית שעכשיו בעל הסולם תיאר פה שאני צריך להחזיק את כולם כגוף אחד, ובמקביל יש מציאות אחרת שמתקיימת, גשמית, ששם החבר לא מגיע לשיעור, הוא משחק בטלפון. זה בסדר ככה?

אני לא יודע, את כל הציורים האלה אני לא מבין. אני מבין שאנחנו צריכים לדאוג שכל החברים יהיו בשיעור וכולם ייכנסו לעניין של השיעור. תלוי גם כמה אתם מדברים על זה אחר כך, צריך לעורר קנאה, גאווה, כבוד, כדי שאחר כך במשך היום כשתדברו על השיעור, הם ירגישו שהם לא נמצאים בדרך, שהם לא בעניינים.

תלמיד: ובזמן שאנחנו עושים את כל הדברים הפרקטיים האלה, לדאוג לעורר את חשיבות השיעור וכולי, במקביל לא לעזוב את התמונה הפנימית שהעשירייה שלי שלמה, שהיא נמצאת כבר במצב השלם המתוקן?

תנסו אני לא רוצה להגיד כן או לא, כלום. תנסו, אני לא יכול ללמד אתכם דברים כאלה, הכול כבר בידיים שלכם.

קריין: ציטוט 21, אחרון.

"והסימן אם נתתקן הגוף בשלמות, בשעה שמרגיש שנשמתו נמצאת בכל כלל ישראל, בכל אחד ואחד מהם, ולכן אינו מרגיש ג"כ את עצמו לבחינת פרט, כי זה תלוי בזה, ואז הוא תמים בלי מום, ושופע עליו באמת הנשמה בכל כחה, כמו שהופיעה באדה"ר."

(בעל הסולם. "ששים רבוא נשמות")

זאת אומרת, הכול תלוי במידת החיבור בינינו עד שהבורא מתגלה כפנימיות החיבור בינינו שזה נקרא נשמה, וכך אנחנו נגלה את כל המציאות הקיימת בצורה הפנימית ביותר, שאנחנו נכללים בה והיא נכללת בנו ואנחנו ממש נמצאים בגובה של כל המציאות, בחיבור ומילוי. כמו שקראנו "והסימן אם נתתקן הגוף בשלמות, בשעה שמרגיש שנשמתו נמצאת בכל כלל ישראל," בכל האנשים בכלל "בכל אחד ואחד מהם, ולכן אינו מרגיש ג"כ את עצמו לבחינת פרט, כי זה תלוי בזה, ואז הוא תמים בלי מום, ושופע עליו באמת הנשמה בכל כחה, כמו שהופיעה באדה"ר."

(בעל הסולם. "ששים רבוא נשמות")

כך בכל אחד כי האדם כבר הגיע לאהבה כללית.

שאלה: בציטוט מספר 20 כתוב ש"צריך לצאת לשדה שברכו ה'", מה זה נקרא "שברכו"?

הבורא מברך את הקשר בין בני אדם ונותן לו כוח מיוחד, מילוי מיוחד, ולכן הקשר בין בני אדם נקרא "שדה אשר ברכו ה'". אם אנחנו רוצים לעורר את הקשר היפה הטוב בין בני אדם, אז זה נקרא שאנחנו נמצאים "בשדה אשר ברכו ה'".

שאלה: אם צריך לעבוד בלי לצפות לשכר, אז למה המקובלים כותבים לנו על התענוגים האלה?

שתדע למה אתה לא צריך לחכות. שתדע על פני איזה תענוגים אתה צריך להתעלות ולהעריך את הבורא, את הקשר עם החברים, יותר מהתענוגים האגואיסטים האלו. כלפי מה תמדוד את עצמך איפה אתה נמצא?

בעצם סיימנו את המסמך, עכשיו השאלה איך נגיע למצב שהחיבור בינינו מגיע למושג הערבות בינינו, שכל אחד אחראי על השני? מה זאת אומרת? שאם אחד בעשירייה, ואני שומע מכם כל הזמן טענות, מתעצל, העשירייה אשמה, כל אחד בעשירייה מרגיש שהוא אשם בזה, הוא מקבל זאת על עצמו כאילו הוא עושה את זה. זה כמו שאם אחד קודר חור בדופן הספינה, כולם טובעים. לכן כך אנחנו צריכים בינינו לקבוע את היחסים, כל אחד אחראי עבור כולם.

אתם רוצים להגיע לגילוי הבורא, לכניסה לרוחניות, אתם צריכים להיות בערבות מסוימת. לא כללית גלובלית וכולה, אבל אתם חייבים להיות לפי הערבות ביניכם, זאת אומרת לפי מידת התיקון של חטא עץ הדעת, של שבירת מערכת אדם. לפי התיקון הזה שאתם נכנסים אליו, אתם מתקדמים ברוחניות. כל ההתקדמות שלנו ברוחניות מהמצב שלנו ועד גמר התיקון, היא בכמה אנחנו כביכול מתקנים את המערכת השבורה של אדם הראשון, של הנשמה שהבורא ברא ושבר. ואז במידה שאנחנו מסוגלים לתקן את זה, כמו ילדים האוספים קוביות או משהו, במידה הזאת אנחנו גדלים ברוחניות עד שהבורא מתחיל להתגלות, עד שאנחנו מתחילים לגלות בכלל את כל הבריאה וכן הלאה וכן הלאה.

סדנה

אז כאן השאלה, איך אנחנו בכל זאת מייצבים את הדברים האלה כך שיהיה ברור לפנינו, ברור, שרק במידת החיבור בינינו אנחנו עולים בסולם עד גמר התיקון?

את הסולם הזה לא הכינו מקובלים, הסולם הזה נעשה כמו שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה, בהשתלשלות האור עם הכלי מעולם אינסוף עד ימינו, עד עולמנו. אנחנו לא בונים את הסולם, אנחנו רק מבקשים לעלות עליו על ידי המידה שהאור העליון מופיע עלינו ומתקן את החיבור בינינו ממדרגה למדרגה. כך אנחנו רוכשים בעצם את הרצון להשפיע ובהתאם לזה עולים ממדרגה למדרגה בשלבי הסולם. תדברו על ידי מה אנחנו יכולים להתקשר בינינו עוד יותר, אבל בשמירה, לא לאנוס את החברים שלנו, כי אנחנו יכולים ללחוץ עליהם עד כדי כך שהם יברחו בכלל מהמערכת, לא, כתוב מה שלא עושה השכל עושה הזמן. בכל זאת שיישארו במערכת שלנו אבל אנחנו מצד שני צריכים כמה שיותר להשפיע עליהם עוד יותר להגיע לחיבור המקובל בכל קבוצה וקבוצה.

איך אנחנו עושים את זה? בבקשה.

*

מה אתם חושבים, איזה תרגיל אנחנו יכולים להציע לכל החברים שלנו לכל הקבוצות שלנו במשך היום?

תלמיד: קיבלנו היום משימה מהרב בבוקר, בחלק הראשון של השיעור בבוקר, שכל עשירייה תקבע לעצמה בינה לבין עצמה את התרגיל את המשימה, מה היא הולכת לעשות במהלך היום, תרגיל שכל העשירייה כולה מתבטלת כלפיו ומחויבת להגיע להחלטה ועם זה פועלת כל היום כולו במהלך המפגשים ותורני החיבור יחייבו אותנו לזה.

נגיד לדוגמה.

תלמיד: אולי כדאי שכל עשירייה תדון בתוך עצמה ותציע, לי יש רעיונות, אבל כל עשירייה יש לה את האופי שלה.

למי יש רעיון להגיע לזה או להציע לנו משהו?

תלמיד: כדי לייצר תפקיד כזה, שכל חבר דואג כל יום לזה שאנחנו נעשה צעד קדימה בכל מה שקשור לתחושת בניית שדה החיבור בינינו.

יפה.

תלמיד: להתרגל להגיע לערבות, צריך להגיש שכל אחד מהחברים יתבטל מול חבריו. אלא שני חלקים מאוד חשובים, להתכונן ולהתבטל כדי להגיע לתוצאה בתרגיל הזה.

יפה.

תלמיד: כל עשירייה צריכה לבנות את עצמה כך שנסמוך זה על זה. חלק מהחברים בעשייריה הם מוזיקאים. כשלמוזיקאים יש הופעה כולם צריכים להיות שם, ואם מישהו אחד לא מגיע אז כל הלהקה מרגישה זאת וצריכה לבנות את עצמה.

יפה,

תלמיד: לאור האופי של העשירייה שלנו הייתי מציע שאנחנו פשוט נעשה שיחה משותפת, כל חבר מתקשר לכל חבר, מודה לו על המאמצים שהוא עושה ואומר לו למה הוא מעריך אותו מאד ברמה האישית. איזה תכונות ספציפיות שלו נחוצות לנו כדי שאנחנו נצליח בכנס בהכנה, מה אני מעריך בחבר. נראה לי שנחזק גם את הקשר אישי קצת לפני הכנס.

יפה.

תלמיד: נראה לי שהדבר הכי מעשי זה לשמוע שוב את החלק הראשון של השיעור, זה מתאים לכל העשיריות. לשיעורי בוקר לא כל החברים מגיעים תמיד בהרכב מלא וכאן הזמן לדון בו. אולי לדבר פעם נוספת על השאלה שאתה שאלת, לברר את השאלה הזאת במשך היום. כי יש שם כל כך הרבה דברים חשובים בתוך האלמנטים האלה, שפשוט צריך להתיישב בעשירייה ולדבר על זה.

ברור, בסדר.

תלמיד: אנחנו קרובים יותר למה שנאמר על ידי בלטיה, אנחנו בעד שתהיה ישיבה חברים או סעודה שבה כל חבר יודה לחברים ולבורא.

יפה,

תלמיד: אני חושב שתרגיל טוב יהיה, אם אנחנו נחלק את השעה לדקות, נחלק את זה ממש לשישים דקות בין החברים ובפגישה נדון בכמה באותם רגעים הצלחנו עבור העשירייה .

מצוין.

תלמיד: כבר דנו לגבי דרך לבנות רצון המשותף ואיך לבנות תפילה משותפת. ותפילה המשותפת היא דבר החשוב ביותר שהוא חיוני והכרחי ואין שום דבר שנוכל לעשות או להחליט בעצמנו. דבר יחיד שאנחנו יכולים לעשות זה להשקיע מאמץ, והמאמץ גם הוא ניתן על ידי הבורא, אז אין שום דבר שיכולים לעשות לבד. זה מה שדנו בו.

יופי.

תלמיד: פעם הצעת משחק כזה, שבו אני אורח ועשירייה היא הבעל הבית ולהיפך. אולי להשתדל לשחק גם בזה.

זה דווקא מעניין, כדאי לחזור לזה פעם .

תלמיד: אנחנו צריכים היום כל עשירייה לחשוב על זה שאנו 19 יום בלבד לכנס, וכל אחד מאיתנו צריך שתהיה לו כוונה אחת, שכולנו, כל אחד מאיתנו בעשירייה יכול ללכת להירשם לכנס. ואז נהיה מסוגלים להכין את האהבה שלנו לעיבור. בואו נעשה את זה יחד חברים, כולנו יחד, בכל עשירייה.

טוב. פחות או יותר אנחנו רואים שחברים מבינים מה עומד לפנינו. נקווה שהיום אנחנו נתקדם בצורה רצינית יותר פנימה.

שאלה: אם כל העשירייה עכשיו הציעה משימה קטנה שהיא תממש אותה במהלך היום, אז אפשר עכשיו לתת איזו משימה משותפת?

לא. אני לא רוצה להפיל עליהם שום דבר, אלא שהם בעצמם יבדקו את המשימה שהם רוצים באותו יום לעשות. הם יכולים להתייעץ עם עשיריות אחרות, אין שום בעיה. אני לא רוצה לקבוע. שיחשבו על זה, שידברו, שיבינו. בעצם מה השאלה? באיזה סגנון מחשבה ורצון אנחנו נכוון את עצמנו יחד ונתקדם בצורה הכי מועילה.

(סוף השיעור)