שיעור בוקר 23.11.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם" עמ' 475, "מאמר לסיום הזוהר"

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמוד 475, "מאמר לסיום הזוהר". אנחנו ממשיכים בטור א', דבר המתחיל, "ומתוך, שנגלה הזוהר בדורנו זה".

"ומתוך, שנגלה הזהר בדורנו זה, הרי זו הוכחה ברורה, שאנחנו נמצאים כבר בימות המשיח, בתחילתו של אותו הדור, שעליו נאמר: "ומלאה הארץ דעה את ה'".

ויש לדעת, שענינים רוחניים, אינם כענינים גשמיים, שבהם הנתינה והקבלה באים כאחד. כי ברוחניות, זמן נתינה לחוד, וזמן קבלה לחוד. כי תחילה, ניתן הדבר מהשי"ת למקבל. ובנתינה זו, נותן לו רק הזדמנות לקבל. אבל עוד לא קיבל כלום. עד שיתקדש ויטהר כראוי. אז, זוכה לקבל הדבר. באופן, שמזמן הנתינה עד זמן הקבלה, יכול להתעכב זמן מרובה. ולפי זה מ"ש, שהדור הזה כבר הגיע להכתוב "ומלאה הארץ דעה את ה'", הנה זה אמור מבחינת נתינה בלבד. אבל לבחינת קבלה, ודאי לא הגענו עוד. עד שנטהר, ונתקדש, ונלמד, ונתיגע בשיעור הרצוי - יגיע זמן הקבלה, ויקויים בנו הכתוב "ומלאה הארץ דעה את ה'".

ונודע, שהגאולה ושלימות ההשגה, כרוכים זה בזה. והמופת הוא, שכל מי שיש לו המשכה לסודות התורה, יש לו המשכה לארץ ישראל. ולפיכך, לא הובטח לנו "ומלאה הארץ דעה את ה'", אלא באחרית הימים, דהיינו בזמן הגאולה.

ולפיכך, כמו שבשלימות ההשגה, לא זכינו עוד לזמן קבלה, אלא לזמן נתינה בלבד, שבכחה ניתנת הזדמנות, לבוא לשלימות ההשגה, כן הוא בענין הגאולה, שלא זכינו לה, אלא בבחינת נתינה בלבד.

כי העובדה היא, שהקב"ה הוציא ארצנו הקדושה, מרשות הנכרים, והחזירה לנו. ובכל זאת, עדיין לא קבלנו הארץ לרשותנו, מפני שעוד לא הגיע זמן הקבלה, כמו שביארנו בענין שלימות ההשגה. באופן, שנתן, ואנחנו עוד לא קבלנו.

שהרי אין לנו עצמאות כלכלית. ואין עצמאות מדינית, בלי עצמאות כלכלית. ועוד הרבה יותר מזה, כי אין גאולת הגוף בלי גאולת הנפש. וכל עוד, שרוב בני הארץ שבויים בתרבויות הזרות של האומות, ואינם מסוגלים כלל לדת ישראל ותרבות ישראל, הרי גם הגופות שבויים תחת הכוחות הנכרים. ומבחינה זו, נמצאת עוד הארץ בידי הנכרים.

והמופת הוא, שאין שום אדם מתרגש כלל, מן הגאולה, כמו שהיה צריך להיות, בזמן הגאולה, אחרי אלפיים שנה. ולא בלבד, שאין בני הגולה מתפעלים לבוא אלינו, וליהנות מן הגאולה, אלא חלק גדול מאותם, שנגאלו, וכבר יושבים בתוכנו, מצפים בכליון עינים, להפטר מגאולה זו, ולשוב לארצות פזוריהם. הרי, שאעפ"י שהקב"ה הוציא הארץ מרשות האומות, ונתנה לנו, עכ"ז אנו עוד לא קבלנוה, ואין אנו נהנים מזה.

אלא, שבנתינה זו, נתן לנו הקב"ה את ההזדמנות לגאולה. דהיינו, להטהר ולהתקדש ולקבל עלינו עבודת ה', בתורה ובמצוות לשמה. ואז יבנה בית המקדש, ונקבל הארץ לרשותנו. ואז נחוש ונרגיש בשמחת הגאולה.

אבל כל עוד, שלא באנו לזה, שום דבר לא נשתנה, ואין שום הפרש בין נמוסי הארץ עתה, מכפי שהיתה עדיין תחת ידי זרים, הן במשפט, הן בכלכלה, והן בעבודת ה'. ואין לנו, אלא הזדמנות לגאולה."

תלמיד: הוא חוזר מספר פעמים על המילים "ניתנה הזדמנות". מה ההזדמנות שקיבלנו ואיך אנחנו לוקחים אותה לידיים?

נלמד יחד ממה שהוא כותב, מכל הכתבים שלו ושל רב"ש אנחנו נבין מה לעשות אם אנחנו לא רוצים להסכים עם הגלות שנמצאים בה. זה הכול.

שאלה: בסוף הוא אומר שהזמן הוא הזדמנות לגאולה, למה הוא בדיוק מתכוון ב-"הזדמנות לגאולה"?

שאנחנו כן יכולים, זה תלוי בנו, לזכות בגאולה, כי הגאולה מתרחשת על ידי המאור שמגיע לנו מלמעלה, האור העליון שמשפיע עלינו מתאר ומזכה ומעלה את הכלים, זאת אומרת מעלה אותנו לדרגת השגת הבורא, לחיבור עימו, דבקות בו בצורה שנקראת "גאולה".

שאלה: כנגד מה ניתנה ההזדמנות, זה בגלל עניין של בעתו או קורבן גדול שהיינו צריכים לתת?

ההזדמנות ניתנת לפי הרצון של התחתונים עד כמה הם רוצים להיות כבר במצב של גאולה.

תלמיד: ושאנחנו מקבלים בעשירייה הבחנה של הזדמנות, מה הפעולה הנדרשת מצידנו למרות שעוד לא קיבלנו?

שאתם מתחברים ופונים לבורא ומתפללים לחיבור ולעליה.

תלמיד: ובכל הזדמנות אנחנו צריכים לצפות לו?

כן.

שאלה: הוא כותב שצריכים להיטהר להתקדש ולקבל עלינו עבודת ה' בתורה ומצוות לשמה, ואז יבנה בית המקדש ונקבל לרשותנו את הארץ. על מה הוא מדבר פה?

על התיקונים שלנו. שאנחנו צריכים להבין במה הם התיקונים, איך אנחנו מגיעים אליהם, על ידי מה אנחנו מתקדשים. ואיך אנחנו מגיעים למצב שנקרא גאולה שלמה.

תלמיד: זה בטוח לא משהו גשמי, על מה שהוא מדבר פה, זה מרגיש משהו מאוד גבוה?

הגאולה השלמה כוללת גשמיות.

תלמיד: זאת אומרת הוא מדבר על מצב שהכול מתחבר לאחד?

כן.

שאלה: זה קצת מוזר שהגאולה הגשמית שלנו התחילה ועיקר האנרגיה שבה באה מצד אנשים שביטלו בכלל את קיום הבורא, שיצאו מתיאוריה והנחה שאין בורא בעולם אין כזה דבר כוח עליון?

יכול להיות שזה מפני שהם ביטלו את נוכחות הבורא ולא רצו לקבל אותו. ובאמת יזכו להיות קשורים לגאולת ישראל העתידה דווקא על ידי התורה שלהם, שהיא כולה בנויה על החיבור החברתי.

תלמיד: בגלל שכול התשתית נעלמה.

התשתית זה החיבור החברתי.

תלמיד: אבל גם החיבור הזה כבר נעלם. מה שנשאר זה רק ביטול הבורא. אנשים מה שנראה להם רציונאלי ונכון עדיין.

אני לא רוצה להתווכח על מה קורה היום, אנחנו עוד לא יודעים מה יקרה, התקופה עוד לא נגמרה, אבל ברור לנו שזה לא שייך לדת.

שאלה: במילים נתינה וקבלה יש לי באמצע את המילה רשות כי היא מדרבנת אותי.

הוא מדבר על רשות רק בתנאי שקיבלנו לעצמנו להתקרב לגאולה.

תלמיד: מבחינת נתינה והעובדה שאנחנו בבני ברוך זה יותר מקרב אותנו מבחינת הנתינה?

ודאי. כי אנחנו גוף גדול של כמה מאות אנשים, כמה אלפים אפילו אם אפשר לדבר על כל העולם, ולגוף הזה יש כוח רצון יחסית גדול.

תלמיד: איך כל עשירייה מתחברת לכוח הזה בזמן העבודה שלה?

אנחנו עובדים בעשיריות ומתוך העשירייה אנחנו מעלים מ"ן לבורא בזה שאנחנו רוצים להתקרב אליו, שכל עשירייה תהיה הכלי המוכן לקבל את הכוח העליון ולפי זה לעבוד.

תלמיד: והתחושה ממה שאתה אמרת זה להחזיק את הכלי העולמי?

כדי להחזיק את עצמנו קודם כל.

תלמיד: כדי להחזיק את עצמנו אפשר לקבל הכוחות מהצד הזה ומהצד האחר כדי להשפיע?

כן.

שאלה: בעל הסולם מזהיר בטקסט שלא להימצא תחת שליטת החיצוניים, תחת שליטה של השפעות חיצוניות. מצד שני אנחנו יודעים שהכרחי להפיץ, והכרחי להיות בקשר עם החיצונים כדי להעביר להם את מה שאנחנו לומדים, וזה מה שאנחנו עושים עכשיו. אז מה כאן הפרופורציה ההכרחית כדי להיות מצד אחד קשור בהם, ולהשפיע להם, ומצד שני לא להיות תחת שליטתם?

זה מה שאנחנו עושים, אנחנו מפיצים בין כל אומות העולם, ומושכים את כולם. כיוון שאנחנו נמצאים עכשיו לפני הגאולה השלמה.

תלמיד: אבל כאן הוא מזהיר לא להימצא תחת שליטת החיצוניים.

תחת איזה שליטה אנחנו נמצאים? אנחנו לא נמצאים תחת שום שליטה. אלא תחת הרצון לקבל המקולקל שלנו, רק הוא נמצא מעלינו.

תלמיד: אנחנו חיים בסביבה עם ערכים משלה, מטרות משלה, ואנחנו משפיעים לה, ומפיצים לה. תוך כדי שאנחנו נמצאים בסביבה הזאת איך לא להיות מושפעים מהערכים שלה?

אנחנו מנסים להפיץ את הערכים שלנו בחברה, ולא לקבל אלינו את הערכים של החברה.

תלמיד: איך להחזיק נכון את הפרופורציה הזו?

רק ביחד בקבוצה. נתקדם הלאה, ואז נתחיל להרגיש איך עושים את זה נכון.

שאלה: הוא אומר שגאולה ושלמות ההשגה כרוכות זו בזו. אתה יכול להסביר מה זה?

גאולה ושלמות ההשגה. במידה שאנחנו מתעלים למעלה ממצבנו, שאנחנו נמצאים תחת שליטת הקליפות, יצר הרע, אז במידה שאנחנו יוצאים מתחת לשליטה זו, אנחנו כבר יכולים לדבר על מצבנו הרוחני.

תלמיד: אז בלי השגה לא תהיה גאולה, כולם צריכים להיות בהשגה?

יחסית כן.

תלמיד: אתמול בשיעור צהרים אמרת שלא כולם יהיו בהשגה, שרק חלק קטן יהיו בהשגה. אז איך אפשר להגיד שכולם?

לא אמרתי את זה לגבי הגאולה השלמה.

תלמיד: אז על מה אמרת את זה?

בגאולה השלמה כתוב "וכולם ידעו אותי מקטנם ועד גדלם".

שאלה: איך אפשר להסביר שאנחנו בדור האחרון, ויש כזה חושך?

אנחנו עוד לא הדור האחרון, אנחנו נמצאים בדרך לזה.

שאלה: חבר אמר אתמול שזה בעצם מאמר פנימי, שנכון יותר לא להסתכל על גאולת הארץ אלא יותר על הרצון. אבל בעל הסולם מדבר פה על כך שצריך שופטים שישפטו בצורה טובה וגם במאמר הראשון דיברנו על שופטים. במאמר קראנו שיש שופט שהוא אמת, אבל זה עדיין עובד על השכר ברצון לקבל.

למה אתה מבלבל אותנו?

תלמיד: אני רוצה לדעת, העבודה שלנו היא לשים שופט, כמו שהוא אומר גם במאמר הזה, שאנחנו צריכים שיהיה לנו שופט שיביא אותנו צעד קדימה.

נגיע לזה, ואז נחליט שאנחנו צריכים שופט, ואיזה שופט אנחנו צריכים.

שאלה: בעל הסולם אומר שעצמאות כלכלית מביאה לגאולה. מה הקשר? אנחנו לא רואים שמדינת ישראל תלויה במישהו, היא מקבלת החלטות בעצמה.

זה לא נכון, אנחנו תלויים לחלוטין באחרים, בכוחות חיצוניים.

קריין:

"היוצא מדברינו, שדורנו זה, הוא הדור של ימות המשיח. ולפיכך, זכינו לגאולת ארצנו הקדושה, מידי הנכרים. גם זכינו להתגלות ספר הזהר, שהוא תחילת קיום הכתוב "ומלאה הארץ דעה את ה'", "ולא ילמד עוד..., כי כולם ידעו אותי, למקטנם ועד גדולם".

אבל, בשתי אלה זכינו, רק בבחינת נתינה מהקב"ה. אבל אנו לידינו עוד לא קבלנו כלום, אלא שניתנה לנו הזדמנות בזה, להתחיל בעבודת השי"ת, לעסוק בתורה ובמצוות לשמה, שאז נזכה להצלחה גדולה, ככל המובטח לדורו של המשיח," זה מה שחסר לנו, עבודה לשמה בצורה השלמה.

"מה שלא ידעו"..

"מה שלא ידעו כל הדורות שלפנינו. ואז נזכה לזמן הקבלה של שתי אלה: "שלימות ההשגה" ו"הגאולה השלימה"." וזה באמת הדבר השלם.

"והנה ביארנו היטב, תשובת חז"ל על הקושיה: איך אפשר להדבק בו, שאמרו, שפירושו "הדבק במדותיו"? - שהוא צודק מב' טעמים:

א. כי דביקות הרוחנית, אינה בקירוב מקום, אלא בהשוואת הצורה.

ב. כיון שלא נפרדה הנשמה מעצמותו ית', אלא בסבת הרצון לקבל, שהטביע בה הבורא ית', א"כ אחר שהפריד הרצון לקבל ממנה, חזרה מאליה בדביקות הקדומה בעצמותו ית'.

אמנם, כל זה להלכה. אבל למעשה, עוד לא תרצו כלום עם הפירוש "הדבק במידותיו", שפירושו להפריד את הרצון לקבל, המוטבע בטבע בריאתו, ולבא לרצון להשפיע, שהוא היפך טבעו.

ומה שביארנו, שהטובע בנהר, צריך להחזיק החבל בחזקה. ומטרם שעוסק בתו"מ לשמה, באופן "שלא ישוב לכסלו עוד", אינו נחשב שמחזיק החבל בחזקה, שוב הדרא קושיה לדוכתיה [חזרה הקושיה למקומה]: מאין יקח חומר דלק, להתייגע בכל לבבו ומאודו, רק כדי לעשות נ"ר ליוצרו? כי אין אדם יכול לעשות תנועה, בלי שום תועלת לעצמו. כמו המכונה, שאינה יכולה לעבוד, בלי חומר דלק. ואם לא יהיה שום תועלת לעצמו, אלא רק לנ"ר ליוצרו, אין לו חומר דלק לעבודה.

והתשובה היא, שכל משיג רוממותו ית', כראוי, הרי ההשפעה, שהוא משפיע אליו, מתהפכת להיות קבלה, כמו"ש במסכת קידושין (דף ז ע"א), באדם חשוב, שהאשה נותנת לו כסף, ונחשב לה לקבלה, ומתקדשת.

וכך הוא אצל השי"ת: שאם משיג רוממותו ית', אין לך קבלה יותר חשובה מנ"ר ליוצרו. והוא די מספיק לחומר דלק, לעמול ולהתייגע, בכל לבו ונפשו ומאודו, כדי לעשות נ"ר אליו ית'.

אבל זה ברור, שאם עוד לא השיג רוממותו ית', כראוי, הנה השפעת נ"ר להשי"ת, לא נחשב אליו לקבלה, בשיעור שימסור כל לבבו ונפשו ומאודו להשי"ת. ולפיכך בכל פעם, שיתכוון באמת רק לעשות נ"ר ליוצרו, ולא לתועלת עצמו, יאבד תיכף כח העבודה לגמרי. כי נשאר כמו מכונה בלי חומר דלק. כי אין אדם יכול להזיז אבר, בלי שיפיק מזה איזה תועלת לעצמו. ומכש"כ יגיעה כ"כ גדולה, כמדת מסירת נפשו ומאודו, כפי המחוייב בתורה, שאין ספק, שלא יוכל לעשות זאת, בלי שיפיק איזה קבלת הנאה לעצמו.

ובאמת השגת רוממותו ית', בשיעור שההשפעה תהפך לקבלה, כמו שאמרו באדם חשוב, אינו דבר קשה כלל. והכל יודעים גדלות הבורא ית', שברא הכל ומבלה הכל, בלי ראשית ובלי אחרית, שלרוממותו אין קץ ותכלית.

אלא הקושי שבדבר, הוא, כי ערך הרוממות, אינו תלוי ביחיד, אלא בסביבה. למשל, אפילו אם האדם מלא מעלות טובות, אם לא יחשבוהו הסביבה, ולא יכבדוהו, אדם כזה ימצא תמיד נכה רוח, ולא יוכל להתגאות במעלותיו, אעפ"י שאינו מסופק באמיתותם.

ולהיפך מזה: אדם, שאין לו מעלה כלל, אלא הסביבה יכבדוהו, כמו שיש לו מעלות מרובות, האדם הזה יהיה מלא גאות רוח, כי ערך החשיבות והרוממות ניתנה לגמרי לרשות הסביבה." חסר לנו עכשיו להיות קצת יותר צמודים זה לזה בפנימיות.

"ובשעה שאדם רואה, איך הסביבה שלו, מקילים ראש בעבודתו ית', ואינם מעריכים רוממותו כראוי - אין האחד יכול להתגבר על הסביבה, וגם הוא אינו יכול להשיג רוממותו ית', אלא שמיקל ראשו בעת עבודתו כמוהם. וכיון שאין לו הבסיס של השגת רוממותו ית', מובן מאליו, שלא יוכל לעבוד להשפיע נ"ר ליוצרו ולא לתועלת עצמו. כי אין לו חומר דלק ליגיעה. ו"לא יגעת ומצאת, אל תאמין". ואין לו שום עצה, אלא או לעבוד לתועלת עצמו, או שלא לעבוד כלום. כי השפעת נ"ר ליוצרו, לא ישמש לו, כמו קבלה ממש."

אלה בעצם שני המצבים שבהם אנחנו יכולים להיות. או שאנחנו עושים פעולות, אבל מתכוונים להפיק מזה תועלת לעצמנו, וזה מה שקורה בדרך כלל. או שאנחנו יכולים להעלות לדרגה שאנחנו כן יכולים להשפיע לבורא.

"ובזה תבין הכתוב: "ברוב עם הדרת מלך". כי ערך הרוממות בא מן הסביבה בב' תנאים:

א. במדת ההערכה של הסביבה.

ב. במדת גדלה של הסביבה, וע"כ ברוב עם הדרת מלך.

ובשביל גודל הקושי שבדבר, יעצו לנו חז"ל: "עשה לך רב וקנה לך חבר". דהיינו, שהאדם יבחר לעצמו, אדם חשוב ומפורסם, שיהיה לו לרב, שממנו יוכל לבוא לעסק תו"מ, ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו. כי ב' הקלות יש לרבו:

א. שמתוך שהוא אדם חשוב, הרי התלמיד יכול להשפיע לו נ"ר, על בסיס רוממותו של רבו, כי ההשפעה נהפכה לו לקבלה, שהוא חומר דלק טבעי, שיוכל להרבות מעשי ההשפעה בכל פעם. ואחר שהתרגל, בעסק ההשפעה אצל רבו, הוא יכול להעבירו, גם לעסק תו"מ לשמה, כלפי הקב"ה, כי הרגל נעשה טבע.

ב. כי השואת הצורה להקב"ה, אינה מועילה, אם אינה לנצח, דהיינו: "עד שיעיד עליו, יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד". משא"כ השוואת הצורה לרבו, מתוך שרבו הוא בעולם הזה, בתוך הזמן, מועילה השואת הצורה אליו, אפילו היא רק זמנית, שאח"כ ישוב לסורו.

ונמצא, בכל פעם שמשוה צורתו לרבו, הוא מתדבק בו לשעתו. ומתוך כך, הוא משיג ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, לפי מדת דביקותו. כמו שבארנו במשל האבר, הנחתך מהגוף, וחזר ונתדבק בו, עש"ה.

וע"כ, התלמיד יכול, להשתמש מהשגת רוממות השי"ת של רבו, המהפכת ההשפעה לקבלה, ולחומר דלק, מספיק למסירת נפשו ומאודו. ואז יוכל גם התלמיד, לעסוק בתורה ומצוות לשמה, בכל לבבו ונפשו ומאודו, שהיא הסגולה, המביאה לדביקות נצחית בהקב"ה."

(סוף השיעור)