שיעור בוקר 21.07.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 09.07.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/fQgEsLPI?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1376

מאמר "מהו שהימין צריך להיות יותר גדול מהשמאל, בעבודה"

"מהו שהימין צריך להיות יותר גדול מהשמאל, בעבודה". למה צריך להיות ימין יותר גדול משמאל? כביכול לצורך בחירה, אנחנו צריכים שני קווים שווים, ואז יש לי בחירה חופשית, אני בוחר. "ימין" זה נקרא תכונות הבורא, "שמאל", תכונות הנברא, ואני בוחר מה כדאי ומה לא. אם ימין גדול יותר משמאל, אז כבר אין בחירה, וודאי שאז תמיד הימין ינצח. האם זה נכון?

העניין הוא שעבודה בג' קווים מתפרסת אצלנו להרבה מקרים, לפני מחסום ואחרי מחסום, עבודה בו"ק, עבודה בג"ר. בכל מדרגה בהתאם לזה נכנסים לחסדים וחכמה, קטנות וגדלות. יש הרבה אופני עבודות בג' קווים. תמיד זה ג' קווים מפני שאנחנו עובדים בצמצום ב', בהתכללות כלים דקבלה בכלים דהשפעה. קו ימין זה בדרך כלל פנים, כלים דהשפעה, תכונות הבורא, ט' ראשונות וחפץ חסד. קו שמאל זה כלים דקבלה, תכונות הנברא, יש גם קליפות כנגד זה, רצונות לא מתוקנים, חסרונות, ואנחנו צריכים למזג אותם בצורה נכונה. מה זאת אומרת? כמה שאפשר לתקן, לכלול שמאל בימין, אז אנחנו עושים מזה קו אמצעי.

קו אמצעי לא שייך למשהו שנמצא בטבע. בטבע יש תכונות הבורא ותכונות הנברא, שניים בלבד. השלישי הוא שהנברא מדמה את עצמו לבורא, עושה מעצמו דמות ה'. הוא לא קיים לפני שהנברא מבצע את העבודה הזאת ומגיע לייצוב כזה. אבל כדי לעשות את זה, חייבים ללכת מלכתחילה כבר מצוידים בקו ימין.

קו ימין נותן שלמות. האדם לא יכול לחיות בחיסרון, כי הוא מלכתחילה נמצא ברצון לקבל שלו, והרצון לקבל שלו חייב להרגיש שלמות. שלמות לפני המחסום היא מזה שהוא הולך להשיג משהו טוב. אחרי המחסום השלמות באה מקו ימין, זו הרגשת חפץ חסד, הכרת, השגת חפץ חסד. ואז כשיש לו את הדבר הזה, הוא פונה לשמאל, לכלים שלו, והוא לא מבין איך יכולים להיות שני הדברים האלה יחד, שלם ובלתי שלם בנושא אחד.

עד שמבין ששלם ובלתי שלם הם לא בנושא אחד, באדם יש כבר שני נושאים. האדם בעצמו כבר כלול מנקודה שבלב, שבנקודה שבלב מתקיימים רצונות הבורא, תכונות הבורא, ושם זו שלמות וימין. וכל יתר הלב, חוץ מהנקודה שבלב, זה שמאל, חסרונות. ואז כן יכולים להיות באדם בנושא אחד שני הדברים הללו, שלם ובלתי שלם.

אבל איך לעשות שהאדם יהיה "תמים", כשתמים זה יחיד, מוצק, ושלא יהיו בו כל מיני חלקים שיש בהם שינויים, או ניגוד אחד לשני? "תמים תהיה לה' אלוהיך", הכוונה היא לא תמים כמו תינוק, אלא שלם, זה שעושה את החסרונות שלו שיעבדו גם בשלמות. איך? זה יכול להיות רק אם הוא לוקח את החסרונות במידה נכונה כדי להשתמש בהם להתקדמות. בלי חיסרון אי אפשר להתקדם. גילוי החיסרון חייב להיות מדוד, שקול, "כמה אפשר לגלות לי חיסרון כדי שאני על ידו אתקדם ולא אפול".

זה מה שקורה אצלנו עכשיו. הייתה לנו איזו מין שלמות, שלמות לא טובה דווקא, התחלנו לשקוע בכל מיני דברים, להיות מרוצים מהמצב, שזו לא שלמות טובה, זו לא שלמות של חפץ חסד, אבל בכל זאת הסכמנו עם מה שיש, אז נגיד שזו שלמות. למטה מהמחסום גם זה כך מקובל.

כדי להתקדם צריכים לגילוי הרע שיבוא שוב ושוב. בכל מצב כך צריכים לעשות. ואז בצורה מלאכותית מעוררים את הרע שמתוכנו כדי לראות את מצבנו, ולבנות על זה מדרגה יותר גבוהה, מצב יותר טוב, מתקדם, בירורים חדשים, רעיונות חדשים, תיקונים חדשים. מעוררים את החיסרון, ואז נמצאים בבלגן, בערבוביה, באי נוחות וודאי, בחוסר אונים, אבל מהדברים האלה שהם שמאל מגיעה אחר כך התקדמות לימין. למה? כי משמאל, מחיסרון, לאט לאט מתחילים לראות איך את החיסרון הזה אנחנו יכולים להדביק לימין, ועל ידו להגיע למטרה להיות יותר קרובים לכוח עליון.

לכן ברוחניות, אפילו ששלמות היא חפץ חסד, דבקות בבורא עם כלים דהשפעה, ושם זו באמת שלמות, ימין, גם שוברים את השלמות הזאת ומכניסים בה, מזריקים בה שמאל על מנת להתקדם אחר כך, כלומר לצרף שמאל לימין, "אח"פ דעליה" מה שנקרא, ועל ידה להתקדם. מכל שכן אצלנו, שאצלנו שלמות היא לא מזה שדבוקים לה', אלא מזה שיורדים לבהמיות, שוכחים קצת, נשארים קצת במצב, אז לשבור שלמות כזאת זו מצווה. לכן צריכים בצורה מבוקרת לעורר חיסרון בקבוצות כדי להתקדם. 

הרב"ש דיבר כאן על זה שצריכים תמיד לפנות "לימין" מה שנקרא. לפני שפונים לשמאל, מעוררים חסרונות, חוסר אונים, בלבול במחשבות, ברגשות, בהבחנות, ולא יודעים בהחלט לאן ללכת. כמו ילד שאיבד פתאום את אימא באמצע הרחוב, והוא עומד ובוכה ולא יודע לאן לפנות, מה לעשות עם עצמו, נעצר ולא יודע איך לזוז יותר. כשנמצאים במצב כזה, צריכים להיכנס למצב כזה בצורה מבוקרת. קודם מצטיידים בימין, בשלמות, בידיעת המטרה, למה באמת אנחנו צריכים להגיע. ואחר כך, לפי מידת הקשר והאחיזה במטרה, מעוררים את הצרה, מה שהוא אומר. זאת אומרת שהמצב שלנו הוא ממש לא טוב, ההיפך מהמטרה, ואז להרגיש בו צרה, להרגיש בו צר, לחץ מזה שנמצאים במצב שהוא לא שלם ולא נמצא במטרה.

ואז להגיע בהרגשת הצרה, בבירור כזה שלה, לזה שבלב תיווצר הרגשה שנקראת תפילה, דרישה להגיע לימין שהיה קודם, על ידי הצרה הזאת, על ידי התפילה. על התפילה עצמה, על ההרגשה שבלב אנחנו לא בעלי בתים, אנחנו לא יכולים לשנות אותה בצורה ישירה. אלא מהתיקון של ימין, שאני אוחז במטרה, ומגילוי השמאל בצורה מבוקרת שלא תכביד עליי יותר מדי, אלא תהיה שקולה כנגד ימין בצורה נכונה, כך אני מעורר בקו אמצעי שלי תפילה, חיסרון, העלאת מ"ן, בדיוק בקו אמצעי כזה, שזה יגרום לזה שהעליון ייתן לי תיקון ועלייה. זה כבר ג' קווים בעבודת התחתון כלפי העליון.

תלמיד: אנחנו אומרים שאדם צריך ללכת מימין לשמאל. למה אנחנו משלמות באים לחיסרון? השלימות היא לא ימין. למה אנחנו באים?

אני אמרתי כמו שאתה אמרת בדיוק, רק למה אתה אומר שזה לא טוב?

תלמיד: אנחנו צריכים מימין ללכת לשמאל.

מימין ללכת לשמאל. מה זאת אומרת מימין ללכת לשמאל? קודם להיות קשור למטרה הסופית, למה אני רוצה להגיע, למי אני רוצה להיות שייך, איך אני רוצה לראות את עצמי בסוף. בסוף זה יכול להיות אחרי אלף פעולות, ובסוף זה יכול להיות אחרי פעולה אחת, שהיא מקדמת אותי לאותה מטרה הסופית צעד אחד קדימה, אבל בכל זאת יותר קרוב ממה שאני עכשיו. זה נקרא ימין. 

האחיזה בתכונות הבורא, במעמד שלו, ברעיון שלו, בו, זה נקרא ימין. עם זה אני כבר יכול, רשאי לפנות ולעשות כל מעשה שיהיה, כל מחשבה שתהיה, כל דבר שיהיה. אני אוחז בימין, כי אחרת הפעולה שלי, המחשבה שלי, לא תהיה מטרתית, היא תהיה בהמית. בתוך העולם הזה, אם אני לא מכוון למטרה רוחנית, אז אני נמצא עם ההסתכלות שלי למטה, עם הראש שלי למטה, כמו בהמה שמסתכלת למטה. 

אם אני לא לוקח קודם מטרה, אז כל מה שאני עושה אחר כך לא חשוב, זה כבר בהמי. אפילו שאני עושה מעשים טובים מאוד ומשפיע לכל העולם, אבל אם זה לא קשור עם המטרה, אז תוצאה טובה מזה לא תהיה. כי בסופו של דבר המנגנון הכללי של השגחת הבורא על העולם שלנו יקלקל את הפעולה שלי אפילו הטובה ביותר כלפי האנושות, ותביא עוד יותר רע במקום טוב.

ככל שפעולה בהמית, על מנת לקבל, ללא שום קשר לבורא, תהיה בחיצוניות דומה וקרובה לבורא, היא תגרום ליותר רע בסופו של דבר, כי היא תהיה בדיוק כנגד פעולת הבורא, מצד שמאל, מצד הקליפה, ובדרגה יותר גבוהה. אם אני סתם גונב עשרה שקלים, עושה כל מיני דברים, זה לא חשוב. אבל אם אני הולך להשפיע, והמטרה שלי להגיע להשפעה כלפי האנושות, שכולם יחיו, שכולם יראו שזה טוב, כמו יפי נפש, "תנו לחיות לחיות", שמירת הטבע, קרן קיימת, לא חשוב מה, יש הרבה דברים כאלה, אם אני לא קושר את הדברים כביכול הטובים לבורא, אלא שיהיה לי טוב בעולם הזה, הם בסופו של דבר גורמים יותר רע. למה? כי המעשים בעצמם בחיצוניות טובים, אבל במקור הם לא טובים, ואז הם קליפה כנגד מעשים יותר גבוהים של הבורא. זה לא לגנוב עשרה שקלים, זו דרגה נמוכה, אלא אני כבר הולך לעשות דברים טובים בקליפה. ללא מטרה זה נקרא קליפה.

כל ההבדל בין קדושה לקליפה הוא שהראשון מטרה והשני לא מטרה. ואז אחרי עשר, עשרים, שלושים שנה אנחנו רואים למה הגענו. לפעמים לא מבינים למה הגענו, כל כך רצינו שיהיה טוב, ונעשה ההפך. אומרים, "רצינו שיהיה טוב ונעשה כרגיל", יש פתגם כזה, וזה לא מן הסתם. לכן כל הזמן צריכים לפנות קודם לימין, להיאחז במטרה, ומתוך המטרה אתה בא לכול מעשה, מחשבה, תכנון. 

כותב בעל הסולם על רוסיה, שגם שם בתחילה היו כמה אנשים שרצו שיהיה טוב באמת, ומיד זה נהפך לרע, לדיקטטורה, בגלל שזו הייתה קליפה כנגד דבר מאוד גדול. ובאותו מאמר של "הדור האחרון" הוא כותב על הקומוניזם של רוסיה שאין יותר גרוע ממנו, וכמעט באותן מילים, כמו ששם אמרו לנו בשקר, הוא מתאר את הדור האחרון.

מה ההבדל ביניהם? רוצים שיהיה טוב לעצמנו, ורוצים שיהיה טוב מפני שקשורים לבורא. השפעה לזולת, אם זה רק לשם הזולת זו קליפה, אם זה לשם התקרבות לבורא זו קדושה. ההבדל ביניהם הוא ממה אתה מתחיל, מאיזו כוונה אתה מתחיל את המעשה. ובחיצוניות כשאתה לא מכיר את כוונות האדם, אתה יכול לטעות.

לכן תראה איזה עולם של שקר קיים. למה זה נקרא שקר? כי עושים מעשים טובים אבל הכוונה נסתרת, גם מהם הכוונה נסתרת וגם מאחרים, וחושבים שכמו שהמעשים מבחוץ טובים, גם הכוונה הפנימית טובה - זה נקרא עולם של שקר, ובזה הם גורמים לאסונות במעשים שהם כביכול טובים. לך תסביר להם שזה לא נכון, שזה לא טוב, שזה רע מאוד מה שהם עושים ואפילו עוד יותר גרוע. "שב ואל תעשה עדיף".

רוצים עכשיו לחלק לכל העולם אוכל, ומה יהיה? נראה שיהיה יותר רעב ויהיו יותר צרות, ובמקום איידס שנפל לעולם הזה מלמעלה, נראה איך פתאום מתגלות מחלות חדשות שלא היו, ותיפול איזו מחלה אחרת ועוד משהו. זה לא יכול להיות אחרת, כי הכול הולך אחרי הכוונה. "הכול במחשבה יתבררו", ככה זה.

תלמיד: אם אני מתחיל עם כוונה נכונה למה אני נכנס לשקר?

אם אתה כל הזמן אוחז במטרה נכונה, אז אתה לא נכנס לשקר, למה אתה נכנס לשקר? יכול להיות שבאמצע אתה נכנס לכל מיני בלבולים, אתה לא מבין, כי אתה הרי נמצא בהסתרה, וגם המטרה שלך כל הזמן היא כזאת שאתה לא יודע ברור איפה היא, זה נקרא שהבורא נסתר. המטרה נסתרת, הוא נסתר, המעמד שלו, המהות שלו, ואתה כל הזמן לא יודע בדיוק מי הוא, מה הוא. ואז תראה איך כל משפט שלך יכול להיות קצת מסובב מקודם, לא מתאים בדיוק לאותה דרך, ולא באותו קו הדברים האלה נמצאים, זה תוצאה מהסתרה.

אז אל תגיד למה זה קורה לי. זה קורה בגלל שהמצב שלנו בינתיים הוא מצב של הסתרה. אם היית רואה את המטרה ואוחז בה מלכתחילה, והוא אומר מה צריך בשביל זה להיות, ישראל, קודשא בריך הוא ומעשים, זה נקרא "דרכין דאורייתא" והמעשה שאני עכשיו עושה, שהכול יהיה בנקודה אחת, אם אפשר היה לאחוז ממש בזה בכל רגע ורגע, אז ודאי שלא היית טועה. 

איך לעשות? הוא אומר, לשלב את שלושתם יחד. איך אני יכול אם הבורא נסתר? ככל שאתה מתאר אותו בצורה הבהירה ביותר, מי הוא, מה הוא, מהותו, שלמותו, הכרתו, לא חשוב מה, אם אתה אוחז את זה חזק, וגם את עצמך אתה מגלה כמה שיותר ורוצה לצרף לנקודה הזאת, וגם את המעשה עצמו של חיבור, אז אתה כבר עושה פעולה נכונה. 

תלמיד: אבל גם המעשה של "תנו לחיות לחיות" ודומיו, וזה שגונב עשרה שקלים, שניהם בהמיות רגילה ופשוטה, אין לזה שום עומק.

ודאי שגם המעשה של מי שגונב עשרה שקלים, וגם זה שנותן לחיות לחיות, או לאנשים לחיות, ודאי שזה אותו דבר. אבל הבעיה היא שמי שגונב עשרה שקלים, גם המחשבה שלו וגם המעשה שלו מגולים שהם רעים, ואז זו קליפה קטנה. זו אפילו לא קליפה, כי קליפה זה מה שמכוסה יפה.

למה זה נקרא קליפה? כי הרצון לקבל מכוסה במעשה טוב, בחיצוניות טובה, זה נקרא קליפה. למה הקליפה נוצצת, במה היא מושכת את האדם? בזה שנותנת לו תענוג, והתענוג שלה הוא תענוג שבא לה מקדושה. למה אנחנו חושבים על יפי נפש, על כל מיני אנשים שהם אנשים טובים? הם ממש מראים לך עד כמה הם מתכוונים לטוב, ובפנים הכול שקר וההפך, מפני שזה לא מקושר למטרה. הם מביאים אותך בסופו של דבר למטרה לא אמיתית, ובזה שהיא לא אמיתית המעשה גורם לרע.

תלמיד: הבעיה אם כך היא לא בחוסר הכוונה, כי בכל מקרה אין כוונה, אלא הבעיה בטשטוש העניין.

ודאי שאצלם זה בטשטוש העניין, אני לא אומר שהם בכוונה עושים ויודעים שהם קליפה. מעבר למחסום אנחנו נראה שזה ככה. מעבר למחסום יש לנו כוחות כאלה שכך זה מתנהג.

תלמיד: בכל מקרה כוונה אין פה, הבעיה היא רק בטשטוש של זה, שזה נראה כטוב בלי קשר לבורא. אבל את הטוב והרע החברה קבעה, בחברה אחרת אם אני גונב עשרה שקלים, אז זה טוב מאוד.

לא יכולה להיות חברה אנושית שאם אתה גונב עשרה שקלים, זה טוב, זה לא מקובל באף חברה, אלו דברים יוצאי דופן. אפילו שאתה רובין הוד, או הולך לקחת מעשירים בכוח כדי לחלק לעניים, גם את זה אף חברה לא סובלת בצורה רגילה ולא מקבלת את זה כסדר הנכון. 

אנחנו לא מדברים על הקליפות, שם גניבה היא משהו אחר, עוד נלמד את זה. מה שמקובל באנושות, באנושות מקובל יחס טוב אחד לשני שזה קדושה, שזה טוב. לא שוקלים לפי המטרה, אלא שוקלים לפי המעשה. ואז ככל שהמעשה הוא יותר קרוב לרוחניות, להשפעה, אומנם הוא נקרא אצלנו מעשה טוב, אבל באמת גורם ליותר רע. 

תלמיד: למשל מהו חשבון נכון שעושה אדם שיכול עכשיו לעזור למישהו או לא לעזור לו. בזה שעוזר, אתה אומר שהוא מטשטש את העניין, הוא גורם ליותר נזק. ובזה שלא עוזר?

יש מה שנקרא הכרחיות. האנושות שמספקת לכל אחד הכרחיות, חייבים להיות בזה ללא שום כוונה, כי "הכרחי לא יגונה ולא ישובח". אתה צריך פשוט לחלק לכולם נגיד אלף קלוריות ביום, ובזה אל תעשה שום כוונות, תן לבהמה לחיות. אבל אחרי שחילקת את זה, לא עליך לגרום לאדם טוב, אלא תן לו להתפתח כמו שהוא. מה פתאום שתבוא אליו ותתחיל לנפח לו את האגו, או הפוך, הכרת הרע, אסור לך להתערב בזה. רק לתת לו אפשרות להתפתח, ולא להתחיל לדאוג מעבר לזה. 

ככל שכל הקרנות האלו וכל מיני ארגונים דואגים להכרחיות העולם, ויש בזה הכרחיות, אז זה טוב, אף אחד לא אומר שלא. אבל גם הכרחיות צריכה להיות מלכתחילה מכוונת לדבקות בבורא, כלומר שחיים לשם זה. ואם לא, אז בסופו של דבר לטווח רחוק זה מתגלה כרע ולא מביא תועלת.

בעולם שלנו יש היום אוכל שיכול להספיק לא לשבעה מיליארד אלא לעשרה מיליארד אנשים, בטוח. פעם חשבו שעוד מעט העולם יגווע מרעב, זה לא יקרה, תמיד יהיה מספיק, הבעיה היא חלוקה. ואנחנו חושבים שעל ידי חלוקה צודקת בכל העולם, כמו שרצו לעשות ברוסיה, אנחנו נגיע למשהו, לשום דבר לא נגיע, יהיה יותר גרוע.

תלמיד: מה תפקיד החלוקה בא לעורר בנו?

שום דבר, אנחנו לא צריכים לדאוג לזה, אנחנו לא צריכים להתעסק בזה, אנחנו בעצמנו כקבוצה קטנה. אבל כעיקרון, כן. אם אנחנו מדברים על העבודה הגלובלית, אז אנחנו כן צריכים להיות בזה. זה מה שבעל הסולם כותב ב"דור האחרון".

זו בעיה לברר במילים קצרות. למה אנחנו קודם צריכים לדאוג כקבוצה קטנה? או ללכת עכשיו ולהשפיע לכל העולם ולחלק להם כמה שיש לנו, אבל אם נחלק כמה שיש לנו, שום דבר לא יקרה, אבל כביכול לדאוג לזה. או כמו שהוא אומר, שהתיקון בזמן חכמי התלמוד הוא על ידי האור שבא ומאיר ומחזיר למוטב. אז העקרונות שלנו כקבוצה קטנה ומובילה צריכים להיות בזה שאנחנו מביאים אורות. ולפי הכלל "ואהבת לרעך כמוך" צריכים לעשות זאת.

תלמיד: האדם צריך להגיע למסקנה שבמקום כל החלוקות האלה אין לו מה לעשות, הדבר היחיד הוא לעורר את האור המקיף.

למעשה, אנחנו צריכים לדאוג רק שאור מקיף יתעורר יותר על כל האנושות. 

תלמיד: וישפיע גם על היחסים האלה, ולא להיפך.

"אור לגויים" מה שנקרא, וזה מה שבעל הסולם כותב בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר". לעומת זאת הוא כותב ב"מתן תורה", ב"השלום", ב"ערבות", וב"דור האחרון", שאדם חייב ללכת ולהשפיע לכל העולם, עד שאף אחד לא יהיה נזקק לדברים ההכרחיים בעולם. ולפי סוף ה"הקדמה לספר הזוהר", חייבים לשבת, ללמוד ולהשפיע, לא לפזר את האוכל אלא לפזר את חכמת הקבלה. 

לא לראות את הדברים האלה כמנוגדים וסותרים אחד את השני, אלא זו העבודה שלנו כפרט בעולם, ועבודת הכלל היא באמת צריכה להיות כזאת. אם אני מלמד את העמךַ מה הם צריכים לעשות, והם לא מסוגלים ללמוד ועל ידי לימוד להביא את האורות המקיפים, אז בהשפעה ההדדית שלהם לכל העולם הם יעוררו אורות מקיפים על עצמם. אבל את האור המקיף הכללי אני מביא. אני, הכוונה אלו שמסוגלים להיות ב- 10% האלה, כמו שהוא כותב בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר", והוא קורא להם עובדי ה'.

תלמיד: מה הקשר בין מעבר מחסום ושמירה על הכלים?

אדם שעובר מחסום נקרא שיש לו כוח להיות בצמצום על הכלים דקבלה שלו, ולהכניס אותם לפעולה רק אם הוא יכול לעבוד בהם למעלה מהדעת. מה זה למעלה מהדעת? לקבל על עצמו את שליטת העליון בלב שלם. 

תלמיד: מה זה אומר לשנות הרגלים? כמו שצריך לשנות הרגלים במחסום.

איזה הרגלים לשנות כשעוברים מחסום? אני לא יודע. אני אוהב לגרד את האוזניים, יש לי בעיה עם העור, אז זה ישתנה? על איזה הרגלים אתה מדבר?

תלמיד: התייחסות לאנשים למשל.

התייחסות לאנשים תלוי למי ותלוי לאיזה אנשים. ודאי שלאנשים שנמצאים בתהליך הרוחני, היחס משתנה כל פעם ופעם, ככל שאדם מבין ומכיר את התהליך הרוחני. ואחרי המחסום באמת קורה מהפך בהכרת הדרך והמטרה, אז הוא מתייחס אחרת לאנשים שנמצאים בדרך. ולאנשים אחרים - שונה, אבל אני לא יודע מה אתה אומר, למי, איזה יחס?

תלמיד: כשאדם נמצא בהסתרה, במה הוא יכול להתקשר לבורא ובאיזה מקום, מהי מחשבה שלו?

קודם כל אדם צריך לדעת שהוא באמת נמצא בהסתרה. זאת אומרת, הוא צריך בהחלט לראות איכשהו שהשגחת הבורא היא נסתרת. שמה שהוא מקבל הוא לא יודע לפענח, למה הוא קיבל כך, לשם מה זה בא, מה זה דורש ממנו, האם הוא קשור בהשגחה הזאת, בפעולה הזאת, בכוונה הזאת, או שהוא חייב להגיד "אם אין לי מי לי" ובזה הוא לא יודע מה שיקרה הלאה? או שהוא כבר קובע שבכל צעד ורגש שלו הבורא נמצא והוא ממש כמו סוס עם רוכבו, הולכים יחד בתנועה אחת ואי אפשר להבדיל מי כאן המתחיל ומי כאן ההולך אחריו. 

קודם כל לקבוע שאתה באמת נמצא בהסתרה, ושלא נדמה לך שאתה נמצא כבר בגילוי ואז אם יש גילוי - אין עבודה. ואחרי שקובעים את זה, מתוך זה רואים את החיסרון, מה זאת אומרת חיסרון? איך לדלג על ההסתרה. כי רצוי לגלות את המצב, לגלות את הבורא ולהתייחד עם ההשגחה, איתו. אז קודם כל אם אדם לא מגלה שהוא נמצא בהסתרה אין לו על מה לעבוד. 

כשהוא מגלה את ההסתרה, אז כבר מתוך זה הוא יודע איזה צעדים כביכול לעשות או שהוא מתפלל, זאת אומרת ההרגשה עצמה שהוא נמצא במצב הזה, מביאה לו כבר תפילה פנימית. זה שאתה שואל מה אני צריך לעשות בהסתרה, השאלה הזאת אומרת שאתה לא מרגיש שאתה נמצא בהסתרה. 

תלמיד: מה זה הסתרה?

מה זה הסתרה? אתה צריך לגלות. הסתרה או גילוי אנחנו מייחסים להשגחה. אחרי שאתה מגלה את המצב האמיתי שלך כל פעם, אין לך שאלה מה אני צריך לעשות, המצב עצמו אומר לך מה לעשות. 

תלמיד: מה העניין של קו ימין וקו שמאל לפני המחסום? מה הבחירה שלי, עכשיו אני רוצה ככה, עכשיו אני רוצה אחרת? מה שעושים לי, זה מה שעושים לי, אולי בסופו של דבר הבחירה היא בסביבה. איפה כאן קו ימין וקו שמאל?

איפה יש קו ימין וקו שמאל לפני מחסום?

תלמיד: איך אני יכול לבחור?

אני רואה שלפעמים אני נמצא במצב שממש לא חסר לי כלום. העולם טוב, ויש כוח עליון ויש עתיד, וברוך ה' לא נגמר הכול בזה שאני נמצא כאן, יש עוד איזה חיים ותכלית. יש לי הרגשה כזאת, אולי היא באה לכמה רגעים פעם בחודש או פעם בחצי שנה, שנה, אבל אני לפעמים שרוי בזה, אז המצב הזה קיים. 

ולעומת זה, יש הרגשות אחרות שיכול להיות שאני בהן רוב הזמן. אבל בכל זאת לא מאה אחוז מהזמן אלא תשעים ותשעה נגיד, אלה הרגשות הפוכות, שבעולם אין בעל הבית והעולם ממש ללא שום תכלית והוא מבולבל, ואף אחד לא יודע איך לחיות כאן ובשביל מה בכלל נמצאים כאן. ואני לא יכול לגמור עם זה, ובכלל לא כדאי לחשוב על זה, אבל באמת יותר טוב שלא נברא מאשר נברא. 

אתה רואה שאתה נמצא בשני מצבים מנוגדים אחד לשני. אז כבר מתוך שני המצבים האלו אתה יכול להתחיל לעבוד, להתחיל לפעול.

תלמיד: אבל איך אני בוחר?

איפה הבחירה? אני הייתי בוחר ככה. אני רואה שלפעמים אני שרוי במצב טוב, טוב לי שאני יכול להצדיק את הכול ושמח, ולפעמים אני נמצא במצב רע. מה עלי לעשות? עלי להשתדל להיות במצב הטוב. כשאני הולך ורוצה להיות כל הזמן במצב טוב, אני מתחיל לגלות לאט לאט שזה משום מה בלתי אפשרי. הטבע שלי בנוי בצורה כזאת שלא נותן לי להיות ממש שמח, מאושר. ואז לאט לאט אני הולך לגלות למה זה ככה. למה העולם כל כך רע לי. 

אף אחד לא הביא אותי לקבלה, אלא החיים הרעים, הרגשה רעה, מפני זה חיפשתי איך שיהיה לי טוב. עד שהגעתי למצב שאני יכול להתחיל להבין שגילוי הרע זה דבר מטרתי, להביא אותי לטוב באמת. אבל לטוב באמת הזה אני יכול לבוא רק בצורה מאוד מיוחדת, בשביל מאוד דק, ובשיטה מאוד לא פשוטה. 

סך הכול חיפוש הטוב שאני רוצה להיות כל הזמן דבוק לטוב, לקו ימין, קו ימין זה נקרא אצלנו, לא ברוחניות, זה מביא אותי לחיפוש. השמאל דוחף את האדם להגדיל את הימין עד שהוא מתחיל להבין שיש מטרה למכות, לשמאל. איך הגעת?

אולי אתה לא יכול לבדוק את מה שעברת. אבל בפנים, בתוך כל הפעולות שלך, אומנם שהלכת בהיסח דעת ולא כל כך ידעת מה אתה עושה, אבל בסופו של דבר בצורה אינסטינקטיבית באמת הלכת לחפש טוב. גם עכשיו כשאתה יושב כאן אתה מחפש טוב, אם היה לך כבר טוב לא היית יושב כאן, בשביל מה עכשיו אתה כאן בארבע בבוקר?

תלמיד: הטוב שאני מחפש עכשיו זה טוב שונה ממה שחיפשתי לפני שבאתי.

כל פעם הטוב שלך משתנה, זה מפני שאתה גדל עם החיפוש. למה זה משתנה? כל הזמן הרע מתגלה יותר והרע מברר לך בדיוק מה הטוב צריך להיות. מה זה נקרא רע? אין דבר כזה רע בעולם. רע זה שמכוונים אותך בצורה יותר נכונה לטוב. הסטייה הזאת שעכשיו עושים לך, הכיוון הזה, תיקון כיוון, הדחף שנותנים לך לכיוון הנכון, את זה אתה מרגיש כרע, לא יותר. 

מגלים לך עכשיו שאתה גנב, שאתה אכזרי ואתה מתחיל להרגיש רע, אז קודם כל אתה לא רוצה להרגיש את זה. למה מגלים לי? אתה מוכן להרוג את האדם הזה שאומר לך דבר כזה. הוא אומר נכון, בפנים אתה מקבל את זה כנכון, אבל זה שהוא גילה את זה אתה מוכן להרוג אותו. נכון או לא? חבר אחד מסכים. מי עוד?

קודם כל להרוג אותו, כי זה הביא לך הרגשה לא טובה. אחר כך אם אתה מקבל את זה בצורה מטרתית, אז אתה מתחיל לנשק אותו. לא פשוט עד שאתה עובר מזה לזה, אבל ככה זה הולך. זאת אומרת, בלי גילוי הרע לא היית יכול להיות קשור למטרה ומתקדם.

(סוף שיעור)