שיעור הקבלה היומי30 May 2014
בעל הסולם. אגרת כ"ז
30 May 2014
שיעור 30.05.14 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה
ספר "כתבי בעה"ס", חלק "אגרות", עמ' 720, אגרת כ"ז
"מן הכתוב: "מה ה' אלקיך שואל ממך כי אם ליראה את ה' אלקיך וכו' ולעבוד את ה' אלקיך" וכו'. אמנם כן, יש שתי מטרות: אחת, שצריכה להיות לעיני האדם, ואחת, לבורא ית' בעצמו. והכתוב מדבר מה שצריך להיות לעיני הנברא.
והענין כמו"ש בפרקי אבות: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה". כלומר, שבהיות השלמות מטרת העבודה וגמר מלאכתה, אם כן יש צד פרוץ לפני הס"א, להתקרב ולהבינו, שאינו מסוגל לזה, ולהביאו ליאוש, כי על כן צריך האדם לדעת, שגמר מלאכה אינו עסק האדם כלל וכלל, כי אם עסק השי"ת," כך זה בכל פעולה ופעולה. לא שגמר העבודה הוא שם באלף השביעי, לא, אלא שגמר העבודה של כל חלק וחלק, של כל שלב ושלב הוא לא על ידי האדם לסיים "ואם כן איך אתה יכול לדעת את השי"ת, ולשערהו אם יכול הוא לגמור מלאכתו, או אינו יכול ח"ו, שזה ודאי חוצפה והמרה.
"ולא אתה בן חורין להבטל ממנה", אפילו בו באופן, אם השי"ת רוצה שתעבוד, בלי לגמור מלאכה. וז"ש: "מה ה' אלקיך שואל" וכו'. פירוש, הנברא מחוייב לדעת רק אחת שהשי"ת... עבודה, ועל כן יעשה רצונו יתברך בתמימות, ע"ד: "פתחו לי פתח א' של תשובה כחודה של מחט", וע"כ ינצל מהס"א, שלא יתקרב אליו לעולם, ואם האדם נשלם בזה, יכול הוא להיות בטוח שהשי"ת מצדו יגמור מלאכתו. "ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרנות נכנסות".
אבל אם אינו מוכן מצדו לעבדו, אפילו באופן שלא יזכה לגמר מלאכה, ולפתחו של אולם, ודאי לא יועיל לו כל החנופות והשקרים, וכבר ביארתי מ"ש בזוהר "ע"פ שנים עדים וכו' יומת המת", דא ס"ם דאיהו מת מעיקרא שאין הדבר כבד להרוג את המת, הגם שיש למת קליפת ימין, כי הקליפה היותר קשה מתבטלת ברבוי הודאה לפני השי"ת, ורבוי העבודה."
שאלה: בעל הסולם כותב, "על כן צריך האדם לדעת, שגמר מלאכה אינו עסק האדם כלל וכלל, כי אם עסק השי"ת,". אם כך מה העסק של האדם?
להכין מקום לסיום העבודה, כי זאת כבר פעולת הבורא.
תלמיד: מה זה אומר?
חיסרון. אני צריך להגיע לחיסרון בכמות ובאיכות כזאת שאני מחייב את האור העליון לפעול דרך ארבע דרגות ההתפתחות שלי, כך שהוא יעשה בדיוק את העבודה, בדיוק את הפעולה, בדיוק את מה שצריך ולא מסוגל לעשות, כי שם אני והוא הפוכים. אני מכין את הכלי כך שהכלי הזה חייב את האור בצורה ובאיכות, במאה אחוז, הכלי צריך להיות בדיוק בכמות ובאיכות ואז יתגלה המילוי. זאת אומרת לא חסר לך דבר בכלי, אתה כבר יודע את הפעולות שלו, את התוצאות ממנו, את הכל, אבל זה רק מצד החיסרון, מצד הכלי, וממנו תלויה רק הפעולה. לכן כשפעולה הזאת נעשית, הפעולה הזאת מעלה אותך לדרגת הפועל. אתה מבין עד איזה פירוט מחויב להיות כאן הבירור של הכלי? ויש לך את זה כי אתה תוצאה מההתפשטות בטנת"אות, בשבירה. יש לך כל ההבחנות הללו, תלכד אותן יחד ותחבר אותן כך שאתה תבין מה זה כלי שלם מתוך כלי שבור, ואז האור יבוא ויעשה את זה.
הפעולה הזאת תהיה עליך למרות שפעולה הזאת שייכת לאור. אם אתה משאיר לאור לעשות רק את מה שהוא מסוגל ולא אתה, אז בזה אתה לא פחות ממנו כי אתה נברא. אתה חייב להשיג מלמטה למעלה את כל ההבחנות, את כל החסרונות כי הן סך הכל חיסרון אחד לפעולת האור. זה נקרא "יהוה, יגמור בעדי"1, תשאיר לו את זה. ואתה גם באמת תשאיר לו את זה, כי אם אתה תברר שאתה הולך לעשות נניח 99%, ו-1%אתה לא מסוגל, אז זאת הפעולה שהאור עושה, הוא הופך את הכלי למימד אחר, לעל מנת להשפיע.
שאלה: בהפצה מודדים אותי בסופו של דבר האם הצלחתי או לא, ובסוף היום אני צריך להביא תוצאות מההפצה. איך עובד החוק הזה שבסופו של דבר הבורא קובע ולא אני?
זה בכל פעולה, גם בפעולה הזאת. אתה שואל כך, אנחנו לומדים שבכל פעולה ופעולה אנחנו צריכים לעשות את כל מה שתלוי בנו, את כל מה שבכוחך ובידך לעשות עשה, וה' יגמור בעדי, יסיים את הפעולה, אז איך אני עושה את זה בקשר לפעולת ההפצה? אותו דבר. כשאתה הולך ועושה, אתה עושה את כל מה שיש עד הסוף, אבל תלוי מה אתה רוצה. אם אתה רוצה שהם סתם יסכימו עם המילים שאתה מעביר להם, זאת לא בעיה. לבלבל אנשים זאת לא חכמה גדולה. אני יכול להביא לך, אפילו לא מאיתנו, אלא מרצים כאלה מהצד שיעשו מהם מה שהם רוצים.
אלא שאתה צריך לראות כאן קודם כל עד כמה בא לך יחסית בקלות לאסוף אנשים ולהופיע לפניהם. אבל בכל הפעולה הזאת, מההתחלה ועד הסוף, אנחנו צריכים לדרוש את פעולת המאור כדי שהוא יסדר אותנו כמו שהאור הזה מכין לנו את הקבוצה שאנחנו באים אליה, ופתאום יש אנשים שרוצים לשמוע, פתאום מסכימים. אבל זה עדיין לא כל כך בעיה, הבעיה היא שאני רוצה לעשות בהם שינוי מהותי. אני לא רוצה שהם סתם יסכימו איתי "אנחנו איתך", לא, אני רוצה שהם יהיו איתי יחד, שהם יהיו דבוקים אלי. שאנחנו נתחיל לראות אותם "בסביבה טובה", שהם יגיעו לסדנאות, לכנסים שלנו, לקמפוסים למיניהם. אני רוצה לראות אותם מתחברים, משתתפים, שיש בהם שינוי מהותי.
שינוי מהותי לא יכול לבוא, זה יהיה, אבל בצורה מאוד מזערית. אבל אם אתם רוצים שהוא יבוא, הוא יכול לבוא רק בתנאי שהאור ישפיע בצורה מכוונת בכל הפעולות שלכם. זאת אומרת שאני מרגיש שאני עכשיו שולח להם, וזה לא שלי, אני לא מקור האור, אלא זה עובר דרכי מלמעלה, מהבורא. כמו שאומרים "בוא אל פרעה"2, אני עומד עם הבורא ואני מעביר לו, לפרעה הזה, לקבוצות האלה את מה שהבורא אמר לי לעשות, ואיך להגיד לו ומה לעשות לפניו, וכן הלאה. בצורה כזאת אני צריך לפעול ולראות את התגובה שלהם, לראות עד כמה הם מתקרבים, עד כמה הם משתתפים עכשיו כך שאתה תקבל מהם אחרי שבוע ימים 90% תגובות, "איפה אתה נמצא, אנחנו רוצים לבוא אליך" וכולי, והכל זה רק על ידי הכוונה הנכונה של האור.
קרה לי כמה פעמים בחיים שלא יכולתי לדבר, זה קורה אצלי פתאום עם הלשון. השכל והלשון אצלי לא מחוברים טוב, זה מין פגם כזה, אני רוצה להעביר כל כך הרבה ופתאום אני לא מוצא מילים אפילו ברוסית ואפילו בעברית. אני לא מוצא מילים לרגשות שלי למרות שפעם דיברתי כל כך. זאת בעיה, יש איזה חוסר קשר מסוים. לכן אני התרכזתי עוד יותר בכוונה, ומה שדיברתי, דיברתי, כמה שיכולתי, ובאמת ראיתי שיוצאים לי משפטים כאלה, חצאי משפטים, אבל אחר כך ראיתי תוצאות טובות יותר מהפעמים שנאמתי טוב. זאת גם תשובה לאלה שאומרים שהם לא יכולים לנאום. אנחנו מצליחים באור העליון בזה שהוא יגמור בעדי. זהו.
שאלה: יש מקרים בהם אני עובר עם אדם תהליך, אני מתחיל איתו בשיחה, מספר לו על הרעיון, אחר כך מקשיב לו, וכעבור חצי שעה או ארבעים דקות הוא מצטרף ואז אני מרגיש שנוצר קשר, שיש פה משהו אמיתי. אבל יש מקרים שכל התהליך הזה מסתיים בחמש דקות והוא מצטרף, אבל אז אני לא מרגיש שנוצר קשר, אלא שהוא דיבר מהר והתקדמנו. האם זה פספוס, האם אני צריך לחזור לאותו אדם פעם שנייה וליצור איתו קשר?
אני חושב שכולם צריכים לחזור, ולא פעם שנייה אלא פעם שלישית ורביעית וחמישית. צריכים להשאיר להם חומר, צריכים לקשור אותם לאתר שלנו, צריכים להתקשר אליהם בכל הזדמנות, בחגים, בימי הולדת ועוד. אנחנו צריכים לטפל בקהל. בזה שאחרי עשרים שנה ראית אותו פעם אחת למשך חמש דקות והוא הסכים, הוא עשה לך טובה, הוא הלך לקראתך ולא אתה לקראתו. אתה חייב לו, אתה חייב הרבה, ויש לך הזדמנות להחזיר טובה לו ולבורא, אתה צריך להרגיש את עצמך מחויב.
איך לעשות את זה ומתי, כי אנחנו גם כך מאוד עסוקים, אני לא יודע. אני יודע רק שחייבים לעשות את זה. זו עבודה של חינוך. אנחנו לא באים לחבר אנשים לאיזו סתם תנועה במספרִים. אנחנו לא אנשים שהולכים ואומרים להם, תצביעו עבורנו, ואנחנו ניכנס לאיזה מקום מיוחד באו"ם או לאיזו פוליטיקה אחרת או עוד במשהו. לא. אנחנו רוצים לחנך אותם, וכדי לחנך אתה צריך להיות איתם בקשר. אל תחשוב על דבר מלבד על החינוך. מה יצא מזה? אתה תראה, זה פתאום יצא בכל מיני צורות כאלה שעכשיו אתה לא יכול להחליט. אתה תראה שזה לגמרי לא כמו שאנחנו אולי מתכוונים היום או חושבים. כשמים זורמים הם בעצמם מוצאים את המקום, כך התורה. לכן וודאי שאנחנו צריכים להיות איתם בקשר, ובקשר מתמשך. אנחנו צריכים לבנות את זה, אין לנו את זה עדיין.
אנחנו צריכים לבנות מערכת שלמה כדי שאנחנו נגיע אליהם, לכולם, לכל האנשים האלה ונעורר אותם בכל מיני צורות כדי שהם יבינו בכל זאת את מהות הקשר שצריך להיות בינינו, ואיך על ידי זה אנחנו משנים את החיים שלנו. לא דרך הממשלה ולא דרך כל מיני ארגונים, אלא דרך הכוח שבינינו. דרך הכוח שמאורגן רק מלב אל לב, והוא לא רשום ברשימות כלשהן במדינה או אצל מישהו. רק הכוח הזה עובד.
לכן אנחנו צריכים להתארגן בקשר פנימי, בצורה לבבית. אנחנו צריכים ללמוד איך לעשות זאת. זו לא תורה גדולה, כי בהרבה אנשים יש כוח איכותי וכוח כמותי, ואם אתה מחלק את האיכות לכמות, זה קל. זה כמו במחשב, כשאתה מחבר מאה מיליון תאי זיכרון זה הופך להיות לאיכות אחרת.
אותו דבר כאן. אנחנו נרגיש עד כמה העבודה הרוחנית שלנו נעשית פתאום קלה מאוד, כי אתה עושה אותה עם העם, עם ההמון, ואתה לא צריך כאן להגיע לאיכויות גדולות, תפרוט את המאמצים הגדולים והאיכותיים לפרוטות. כך נעבוד, כמות איכות, איכות כמות. אנחנו נשחק בזה. את הדברים שקשה לעשות באיכות, תעשה אותם בכמות, ואת הדברים שאתה יכול לעלות מכמות לאיכות, כי יש לך כוח לצרף לאיכות, ולכן במקום שתעשה אלף פעולות אתה תעשה פעולה אחת בדרגה יותר עליונה. אתה כבר תראה איך לעבוד בין הדרגות, זה משהו.
אנחנו משתמשים בזה בחיים שלנו בתת ההכרה, אבל ברוחניות זאת הזדמנות. זה נקרא אבא ואמא עושים זיווג עבור זו"ן. זו"ן למטה, נשמות עולות למעלה, העלאת האח"פ. זה כל עניין העליות והירידות, לעבור מכמות לאיכות ומאיכות לכמות. אתה מושך מלמטה, עושה תיקונים למעלה, מוריד אותם ומעֲלֶה כל פעם. כשאנחנו נשחק איתם, אתה תראה, זה מקצר מאוד את הדרך שלנו.
תלמיד: לעניין יישום פרקטי של מה שאמרת, ביום שני הקרוב יש אצלי חוג בית. האם את אותם אנשים שסיימתי איתם בחמש דקות, אתה ממליץ שאני אזמין לחוג הבית, למרות שהם כבר הצטרפו? או שנשמור את זה לאנשים חדשים?
אם אתה תזמין אותם עוד פעם ותערבב ביניהם, אז אתה תצטרך לספר לחדשים את מה שכבר סיפרת להם. או שאתה תצטרך לדבר אליהם כך שאלה יהיו כדברים חדשים. לכן זה לא נראה לי.
תלמיד: הגיע הזמן שאנחנו נתחיל להשתמש באולם הלימוד לחוגי בית. למשל, ביום ראשון אנחנו מביאים אנשים שמבינים בזוגיות ומזמינים הרבה אנשים.
לזמן העתידי, ודאי שכן. אתה מגדיר את עצמך כארגון חינוכי לכן בוודאי שאפשר להביא לכאן קבוצות. אתה יכול להביא אותן גם עכשיו, יש כאן כיתה גדולה ונעשה עוד כיתות. זו לא בעיה.
תלמיד: מה בנוגע לשימוש בחכמת בהקבלה?
זה לא חשוב. עזבו את הדברים האלה כבר, אתם יותר מפגרים מהם בזה. הם כבר לא מתפעלים אם מדובר בקבלה או לא קבלה. אלא אתם עדיין נמצאים בזה ומשחקים במחבואים ביניכם. אני חושב שצריכים לעשות הרבה מאוד חוגים, לעשות כאן כינוס יפה עם בופה על הגג. אם אפשר יחד עם הרבה אנשים, עם מוזיקה וכולי.
שאלה: לאחר מאמצי ההפצה הגדולים שלנו לקהל החיצון, שכולנו עסוקים בזה בכל השיעורים, החלטנו שביום חמישי הקרוב נעשה פה כנס חגיגי בבניין כדי לעשות התרכזות פנימית בינינו ולחזק את הכוחות, להתארגן, להתרענן לשלב החדש. הכנס יהיה ביום חמישי מהשעה שבע בערב עד השעה אחת עשרה בלילה וגם החלטנו לבטל את שיעור הבוקר של שישי למחרת. עד כמה אתה רואה את החשיבות של ההתכנסות?
מי יגיע לכנס?
תלמיד: כל קבוצות ישראל מתכנסות כאן בבניין ביחד. אנחנו מצפים שיהיו כאן אלפיים עד אלפיים חמש מאות אנשים, נמלא את הקומה הזאת ואת הקומה למטה. עד כמה חשובה ההתכנסות הפנימית שלנו, ההתחזקות הפנימית בינינו לטובת המהלך הבא?
מהי התוכנית של הכנס?
תלמיד: ביום ראשון הקרוב אנחנו עושים ישיבה על כך.
זאת אומרת, אין עדיין תוכנית.
תלמיד: הורגשה נחיצות גדולה לחיזוק.
הורגשה נחיצות לחיזוק, אבל תוכנית אין. אני מזהה עייפות באנשים וזה באמת טבעי כשאדם עושה ועושה. זה כמו אצל ילד ששיחק ושיחק, ופתאום הוא לא רוצה יותר והולך למשהו אחר. זה עניין של התפתחות, זה דבר טבעי ומצוי וצריך להיות כך. אבל אנחנו צריכים להבין שזה המקום ליגיעה. ולכן אנחנו צריכים לעשות כאן כנס, ולהבין שצריכים את זה כדי להתגבר. אם אנחנו לא נעשה מאמץ להמשיך, וכך כל פעם בצורה יותר חדשה ויותר חדשה, לגיבוש עם ישראל, אנחנו נימצא מול איום מאוד לא נעים שאתם יכולים לקרוא עליו בנביאים.
יש ספר שנקרא למיטב זכרוני "באחרית הימים" של רב מאוד מיוחד שהיה גר בירושלים. הוא לא כתב מעצמו כלום, אלא הוא רק אסף מכל מיני מקורות את מה שכתבו על גמר התיקון, לפני גמר התיקון, על ימות המשיח, ואילו דברים עלולים להתרחש.
אנחנו יודעים שהתורה מדברת תמיד בצורת "בעיתו", ו"אחישנה", אם אתה יכול תוסיף. כי כמו שאנחנו רואים אחישנה זה תמיד בבחירה חופשית, ועל הבחירה החופשית לא יכולים לכתוב מלמעלה. אלא רק המקום נקוב מראש לבחירה חופשית, אבל לא ההשתתפות שלך, לא האיחוד שלך. ולכן אנחנו חייבים להיות קצת יותר ערים למצב, שיכול להיות הרבה יותר גרוע ממה שהוא היום, לכולנו ולמדינה. ואני מדבר על הצורה הגשמית, ולא הרוחנית, שעדיין לא כל כך פועלת עלינו כך שאנחנו נתגבש ונרוץ. לכן אני אומר שלפי הסימנים, לפי הרשימות שמתגלות, אנחנו חייבים להיות מאוד מאוד זהירים בהתרשלות שלנו, בעצלות שלנו, ולא לתת לעצמנו הפסקות גדולות.
לכן אנחנו חייבים להמשיך באותו הקצב. נניח עשינו הפסקה של כמה ימים, שבוע ימים אפילו, אז עכשיו אנחנו חייבים שוב להמשיך. זה כמו עניין החנוכה, "חנו כה", כמו שמסביר הרב"ש שיש הפסקה באמצע ושוב חוזרים לשדה הקרב.
תלמיד: באמת מורגש שכולם קצת מותשים ואנחנו רוצים לעורר את כולם ביום חמישי הקרוב. כולם עמוסים בפעילות. האם אתה רואה את הנחיצות של התגבשות הפנימית שלנו, כהתחזקות של כל הכלי הישראלי שיגיע לכאן?
הכול תלוי במה שאתם באמת מעבירים. וקחו בחשבון שהרבה אנשים לא יוכלו להגיע, ולכן הם צריכים לקבל בבית את מה שיהיה כאן, לכן כדאי שיהיה שידור ב"סביבה טובה".
שאלה: אמרת שמי שלא מגיע לשיעור בוקר מפספס מקור כוח ואין לו מאיפה לתדלק בפעילות. אבל יוצא שאם אתה יוצא כל יום, אז אתה מגיע מהפעילות ישר לשיעור או ישן שעה ומגיע לשיעור.
לפחות שעה שיעור, זה מספיק. לפחות לחלק האחרון של השיעור.
תלמיד: אבל מצד אחד, לחלק מהחברים מאוד קשה להתעורר וגם אם כן מתעוררים, אדם מגיע כמו סמרטוט והשעה הזאת לא מספיקה. מצד שני, אם בערב אתה לא יוצא להפצה, אתה מרגיש שאין לך אפילו למה לבוא לשיעור, זאת אומרת, אתה מרגיש שאין לך הצדקה לנוכחות שלך בשיעור.
אנחנו צריכים לבוא יום כן ויום לא. וביום שאתם לא עושים הפצה, לנוח עבור היומיים. זו עבודה רצחנית, אני יודע. וחוץ מזה אני מאוד מודאג מכך שאנשים נמצאים בנסיעה בדרכים. אבל אני מאוד מקווה שהיגיעה שלנו תביא לאיזה פתרון.
תלמיד: עוד עניין הוא שאנשים בדרך כלל לא נפגשים לפני שמונה, תשע בערב, ולא נראה שיהיה בזה שינוי. זאת אומרת, שמונה, תשע, עשר, זה זמן נורמאלי להתחלה של אירועים עם אנשים, לאסוף אותם לפעילות חוג בית. נראה שזה הולך להיות חלק משגרת החיים שלנו שאליה לא התרגלנו בעבר. ומצד שני אתה חייב את שיעור הבוקר, כי בלעדיו אין לך מה להעביר. כי זה מאוד ברור שהם לא מתחברים למסרים הקונקרטיים שלך, אלא הם מתחברים לאיזה כוח שאתה מביא.
כן. אני לא רואה בינתיים שום פתרון לזה, חוץ מלעשות כמה שיותר מהר הכשרות ולהגדיל את כמות החברים שיוצאים. ואז מאיכות נגיע לכמות ובזה אולי נפתור את הבעיה במקצת. כל מי שיכול, שיצטרף להיות מורה או עוזר לפחות. אבל לא להישאר עם אותה כמות אנשים, שרק הם עושים את ההפצה.
תלמיד: את זה עושים. יש בערך מאה, מאתיים אנשים שמופעלים בכל יום ברמות שונות. יש שמעבירים חומר, יש כאלה שעוזרים, יש כאלה שמגיעים לתמוך פנימית. וזה הולך וגדל.
כן, אבל צריך לעשות ממש קורסים לזה, וספרונים של מתודה איך עושים זאת. דיברנו על זה, שאנחנו צריכים שכל אחד ימציא כל מיני דוגמאות, קטעי הפעלה, וכולי וכולי. זה חייב להיות. ממש ללמד.
שאלה: יש הרבה חברים גדולים שנפלו וכבר לא מגיעים לשיעור יותר. מה אנחנו יכולים לעשות עבור אותם חברים.
כתוצאה מההפצה?
תלמיד: לא, חברים שהיו אתנו ועזבו.
אני לא מחזיק אף אחד. לפעמים שמעתי שאומרים, אם היית כך מתנהג, או כך, אם היית מלמד בצורה כזו, או מלמד בצורה כזאת, אז היינו נשארים וכן הלאה. אני לא משנה כלום. אני מעביר שיעורים איך שאני חושב שצריך להיות. לי אין יותר מה לעשות. אנשים שמרגישים שזה לא בשבילם, שיצאו. אני אפילו לא מצטער על זה. אדם שמאבד את כוח הרצון, שרואה שאין לו כאן מקום, אלא המקום שלו בעולם שם, שיצא. אלא מה אתה רוצה שאני אעשה, או מה אתם יכולים לעשות? אני לא חושב שגם אתם יכולים לעשות הרבה. תנסו לדבר איתם ותראו.
במה אנחנו יכולים למשוך אדם, בזה שניתן לו כאן מקום עבודה? אם הוא ראוי לזה, אז אנחנו נרצה אותו כך או כך. אבל במה עוד, אני לא יודע. אם הוא לא יכול לקבל מאחרים את גדלות המטרה, אז הוא יוצא, נדבק לחברות למיניהן, הולך אחרי העולם, אז שילך. אני רואה את זה כגוף חי ומתפתח, ואם הוא מתפתח בצורה איכותית, אז אין ברירה, הוא מוציא הרבה פסולת ומשאיר לעצמו את האוכל הטוב. ולכן זה טבעי שכך יוצא לגוף שלנו. ואני רואה אנשים, שעוד מעט גם הם יכול להיות שיצאו, ומתייחס לזה כמו לדבר הטבעי.
תלמיד: אנחנו רואים שיש הרבה חברים מהכלי העולמי שרוצים לעבור לגור בארץ. וחלק גדול מהם, ברגע שהם עושים את הצעד הזה, רואים שזה לא פשוט. איזה עצה אתה נותן לאותם אנשים.
אני לא חושב שמקום כאן הוא מקום טוב לקליטה. ואם בכל זאת, הם רוצים לעבור לכאן מפני שהם יהודים, ויש להם כאן קרובים, אז יש איזה קשר שקושר אותם למקום. אבל אם הם עוברים רק בשביל להיות אתנו בקבלה, והחוט הזה פתאום נקרע, אז אין להם גם קשר עם המקום, והם לא יודעים למה הם כאן נמצאים. וחוזרים חזרה וזה כבר בעיה לעבור, ולחזור.
אנחנו רואים לפי הניסיון שלנו, שלא כדאי לאנשים לבוא לכאן. כאן זה מקום ספציפי ומאוד לא פשוט. אתם זוכרים את החבר שבא לכאן לאחרונה, ודיבר על זה בשנתיים האחרונות, "אני בא, אני עוד מעט עוד מעט בא". ודאי שאדם שבא עם רצון כזה, הוא מגיע לשיעור כל בוקר. ומה קרה לו אחרי חודשיים או כמה זמן, הוא נעלם. התחיל להגיע לפעמים, אחר כך פחות. כי כל יום להגיע זה לא כמו לשבת בשווייץ ולשמוע אותנו. וגם התנאים כאן יותר קשים, ומזג האוויר, וכולי וכולי. כל הדברים האלה הם קשים, אפילו למי שיודע שפה בצורה מצוינת, ויש לו עבודה והכול.
דוגמאות כאלה יש לנו הרבה. ולכן אני לא ממליץ. ובכלל צריכים גם לבדוק אם האקלים מתאים. כי כאן הוא קשה מאוד. ועוד דברים.
שאלה: מה שכרגע אמרת, זה כלפי כל הקבוצות בעולם? אני שואל, כי ראיתי בשנים האחרונות שהרבה חברים בגרמניה למשל, עזבו אותנו בגלל שהיתה הרבה עבודת הפצה, כל הזמן רק דחפו אותם להפצה הפצה הפצה. ובאיזשהו שלב הם אמרו, זה לא מקום שאנחנו מרגישים חברה, אף אחד לא מתקשר, לא שואל מה שלומי, אלא אנחנו הולכים כמו קומנדו. והם עזבו אותנו.
אני לא יודע, אני לא יכול להגיד כן או לא, כי אני לא נמצא שם באווירה ההיא. אבל כאן, יש שיעור בוקר, יש ישיבות חברים, יש כל מיני עבודות, והוא יכול להצטרף לכל מיני מחלקות כאן, בכל מיני שפות, בכל מיני צורות הפצה, לצאת, לעבוד במטבח, בכל הדברים. איזה עוד הזדמנויות צריכים לתת לו כדי שיצטרף? אם יש לו קול, שישיר, הוא יכול לחבר סרטים, ספרים, לא חשוב מה, יש לכל אחד ואחד מה לעשות. מספיק עם הטענות.
שאלה: אמרת שצריך להיפגש פעם שנייה שלישית ורביעית עם אותם האנשים.
זה לא להיפגש, זה כבר פגישות ממש חינוכיות. זה כבר חינוך.
שאלה: מה עושים עם אנשים שלא רצו לצורך העניין להצטרף לרעיון, אבל כן מאוד רוצים להיפגש, מרגישים איזה חום?
מצוין, עוד יותר טוב. הרעיון עצמו כך סתם הם לא רוצים לבלוע, עכשיו הם כן יכולים לשמוע. תביא להם אותו רעיון בצורה קצת אחרת ואתה תראה עד כמה שהם יהיו מאוד פעילים.
שאלה: יש בן אדם שתוך חמש דקות מתלהב ומצטרף, ויש כאלה שזה לא הולך כך בקלות, אבל כן אפשר להפעיל את כוח השכנוע והלחץ. ולפעמים בן אדם מצטרף תוך כדי איזה שכנוע אגרסיבי או לחץ, אבל הוא לא שלם עם עצמו. עד כמה להפעיל את כוח, עד כמה ללחוץ? כי אפשר באמת להגיע לרמת לחץ שבן אדם יעשה את מה שאתה רוצה, אבל הוא לא יהיה שלם. יכול להיות שאחר כך הוא ירגיש מנוצל.
מה אתה עושה איתו?
תלמיד: "חופר לו בראש" ומסביר לו, כמה זה חשוב, וכמה זה בשבילי, ומוציא ועושה הכל, אני שואל כי יש אנשים שהם מאוד אגרסיביים בכוח השכנוע, ויכול להיות שזו טעות.
אחרי שהוא איתך, בפגישה ראשונה, הוא ירצה לראות אותך פעם שנייה או לא?
תלמיד: זה הפחד.
כי אם לא, אז עזוב אותו. אם זה כן, אז תשאיר לפעם שנייה שאתה תבוא ותשכנע אותו, תסביר לו. פעם שנייה אין שכנוע. פעם שנייה זה חינוך. זה הסברים, זה שאלות, תשובות, אבל בדיוק לפי התכנית שאתה מכיר אותה מראש.
שאלה: עד שיהיה חינוך, מה בינתיים אנחנו יכולים לעשות עם אותם אנשים? איך לשמור איתם על קשר, באיזה אופן, באיזה צורה?
אני חושב שצריכים להיות גם בזה וגם בזה. אני מוכן, שאתם תביאו אותם לכאן. עשרים קבוצות של עשרים איש, זה ארבע מאות איש, יושבים כאן בקלות. אפילו יותר מזה. שמונה מאות. תביאו, בבקשה, ותתחילו לעבוד איתם. יחד עם סדנה, שירים, הפעלה, הסבר, שאלות. תעשו, יחד עם בופה יפה על הגג, כאן, למטה. הבניין לשירותכם.
שאלה: יש הרבה מהם שלא מעוניינים לא בחינוך ולא בשום דבר.
תבחר בינתיים באלה שכן מעוניינים.
שאלה: ואלה שלא מעוניינים, איך אנחנו שומרים איתם על חוט קשר?
אז אתה תראה מי לא מעוניין לפי הרשימה שלך, ואז תראה איך לטפל בהם. בינתיים, תפוס מה שקרוב אליך. אני חושב לעשות כך. כי אחרת, אתה תתחיל עכשיו להתפזר בין הסדנאות, בחוגי בית, פעם שנייה ושלישית ורביעית, אתה לא תוכל לצאת לקהל חדש. ובשבילנו הקהל החדש הוא החשוב.
אם אתם רוצים לשמוע בקולי, לא להוריד מהקצב עם הקהל החדש. להמשיך כמו שאתם הייתם רצים עד היום. יום אחד בשבוע לעשות הפסקה. זהו. אתם לא יודעים כמה שאתם גדלים. עד כמה שכל אחד ואחד פתאום נעשה בפנים מורכב מאבחנות שיוכל לשמוע יותר, להבין יותר, לתפוס. אתם התקרבתם מאוד להשפעה, נעשיתם רכים יותר בפנים. זה עובד, כך זה מרכך טוב אנשים. אני מאוד מרוצה מזה, ממש. מלבד זאת, זה תואם בדיוק למה שקורה עכשיו בחוץ, למה שההשגחה הכללית עושה. אתם בזה ממש הולכים צעד בצעד בדיוק עם הבורא. עוד קצת בפיגור, אבל זה מורגש.
והוא יפרגן לכם בכל דבר, כי אתם הופכים את בעיתו לאחישנה. ולכן המעטת הקצב, זה לא טוב. היא תגרום נזק גדול. ודווקא מהקצב ומההצלחה עם הקהלים החדשים, אתם תתחילו לשמוע את הבורא, תתחילו לשמוע איך הוא עובד. ממש כך. איך בפנים, "בתוך עמי אנוכי יושבת"3, כך זה זה יהיה. לא מתוך חכמות בשיעור ומפולפלים בינינו בסדנאות, אלא בסדנאות איתם. אתם תתחילו להתכלל מזה. וכל פעם הכמות בהם תהפוך לכם לאיכות. עשר ספירות בקומה תחתונה, יהפכו לספירה אחת בקומה עליונה. כך זה עובד.
תלמיד: אני לא מתכוון להשקיע במישהו שהצטרף על חשבון החדשים.
אבל צריכים לטפל בהם, צריכים למצוא איזה סגנון, פתרון, איזה פורמט.
תלמיד: חשוב שיהיה איזה חוט קשר כדי שהם לא ירגישו שעזבנו אותם.
הכל מובן. מה אתה ממליץ?
תלמיד: צריך להוציא איזה ניוז לֵטֵר או משהו כזה והם יתעדכנו בפעילויות שלנו.
כבר דיברתי על כך. הרבה פעמים אמרתי אותו דבר, אבל לא שומעים. כבר דיברתי על עיתון, על כל דברים האלה. אני את שלי עשיתי. אתם תבכו אחר כך על כל היתר, מה לעשות. אני אומר, ואנשים מצפצפים, לא יכולים להתארגן לזה מכל מיני סיבות. אולי עובדים קשה והראש לא באותו מקום, בסדר, אבל במידה שמתרחקים ממה שאני אומר, אני מתרחק מהם. אני לא חוזר על כך פעמיים, כבר חזרתי כמה פעמים, אבל יותר מזה לא. הפספוסים האלה אחר כך יצטברו לעוד ולעוד והסיכום יהיה בהתאם לזה.
תלמיד: אני אתן דוגמה. הגעתי לאנשים שאומרים שמאוד קשה להם לדבר עם הילדים שלהם. יצא לי להגיע אליהם כבר פעם שנייה ולשבת איתם במעגל עם משחק שהבאתי. עשיתי איתם סדנה, והילד סיפר איך עבר עליו השבוע. בשלב מסוים, אני מתקשר אליהם כל שבוע ונותן להם שיעורי בית, אני מציע להם עוד משחק, אומר להם, שבו במעגל, תעשו. זאת אומרת, אפשר להתחיל להיות איתם בקשר, למדוד מה הם עושים ולתת להם כל פעם כיוון. זה מעניין אותם. הם מבקשים ספר ואני מביא להם ספר. זאת אומרת לנסות ללכת על דברים שיש לנו, זאת ההמלצה שלי.
יפה.
תלמיד: למעשה זאת המטרה הראשית של הכנס שיערך בקרוב, זו פעם ראשונה שהגברים והנשים מכל קבוצות ישראל משתתפים יחד בהכנת התוכן. המטרה העיקרית היא שאנחנו נמצא בקשר בינינו את הפיתרון איך להגיע אל הקהל הזה יחד.
רק לא לאבד את ההרגשה הזאת, ההשתתפות היא ממש לכולם.
תלמיד: בקשר לסדנה. אומנם אנחנו משתמשים בכלי הזה, אבל לא מבררים אותו יותר ולא מקדמים אותו יותר. אני חושב שאם נברר אותו בינינו יותר, נוכל גם למסור אותו החוצה. אני מרגיש שאנחנו מתאספים, מדברים, אבל זה לא מתקדם, אנחנו מפספסים את הכלי הזה.
עד כה אמרת נכון, אבל מה הלאה. סדנה זה חיבור חיצון כי בתוכו, בתוך החיבור הזה אנחנו עשויים להגיע לגמר התיקון. כל הגיבוש, כל תיקון הכלי בחיבור בין כולם, זה הכל סדנה, אין יותר מזה. כך גם כל האנושות, עד שהיא תגיע לסדנה אחת, או שאנחנו בעיגולים קטנים.
אתם לא צריכים לראות בעיגול הזה פיתרון כדי למצוא כל פעם את התשובה הנכונה לשאלות שאני זורק או למשהו שמישהו שואל, אלא שזה ממש מקום לחיבור פנימי מיוחד. זה חייב להיות דבר מבוקש. בכל פעם בודק את עצמי בתוך הסדנה, עד כמה אני יכול להיות להתכלל איתם יחד, ועד כמה הקשר בינינו נעלם פתאום. זאת אומרת אני כבר לא רואה קשר אלא גוף אחד, והקשר עצמו שבניתי קודם כל בין שני גופים הפך להיות למשהו מוצק שכולל את שניהם. כי על ידי ההתכללות של חלק אחד בחלק השני, אני בחבר והחבר בי, הקשר הזה בינינו הפך להיות כך שאני והוא אחד. כך אני צריך לראות בקבוצה או בסדנה. הסדנה זה מקום בדיקה, זה מקום הפעלה, אבל אם לא משתמשים בזה, מה אני אעשה.
אני אגיד לכם, ברוחניות לא הייתם רואים את הרב"ש, הוא היה אדם סגור. אני זוכר כשהגעתי אליו אז כעבור שבועיים או שלושה נסעתי איתו לרופא אוזניים. לאף אחד לא הייתה אז מכונית ואני הגעתי עם האוטו, הם קראו לזה "טקסי", כי מה זה אוטו פרטי? טקסי. הם ביקשו ממני להסיע אותו והסכמתי, הודעתי בעבודה שלי שאני לא אוכל להגיע וזהו.
כשנסעתי עימו התחלתי לשאול שאלות על עליות, ירידות. אני זוכר שאמרתי לו שיש מקום להרגשה ויש מקום לשכל, ושאלתי מה הקשר בין הירידות והעליות, בין הרגש והשכל. הוא התרשם ממני שאני מדבר לעניין, אבל הוא אמר כך, "עכשיו אני אענה לך, אבל תדע שבעוד חודשיים או בעוד שנתיים, ואפילו יותר, ככל שאתה תהיה יותר בעניינים, כך אני אענה לך פחות". ואני ראיתי את זה בחוש, כששאלתי אותן שאלות, ודאי בעומק אחר, בהרכב אחר, קיבלתי תשובה "ישועת ה' כהרף עין". זהו. פשוט מאוד, "ישועת ה' כהרף עין", זאת הייתה התשובה.
זאת אומרת, כמו שאנחנו דברנו כאן על האנשים שעוזבים אותנו, ואתם אומרים שזה מפני שלא נתנו להם את הטיפול הנכון, אז אני אומר לכם שהם לא צריכים טיפול, למרות שאני רוצה שיהיו עוד ועוד אלפי אלפים ומיליונים, אבל בצורה כזאת אתם לא תחזיקו את האדם. מי שלא יכול לשרוד, לא ישרוד, אין לו עדיין לחץ, אין לו כלי להתקדם למטרה. נו אז מה, כך זה בכל דבר.
שאלה: אני לא כל כך דואגת לאלה שעזבו, אני חושבת שמי שצריך טיפול, עזרה ותמיכה הם אלה שנשארים. הייתה לנו אתמול סעודה מרגשת עם אנשים חדשים שהצטרפו אלינו, וכולנו הרגשנו את הזיכרון שבגללו הגענו לכאן. האם זאת האיכות שעליה דיברת בשיעור?
כן, אבל האיכות כאן זו איכות פנימית, אנחנו צריכים להיות יותר ויותר מקושרים.
תלמידה: אבל הזיק, הניצוץ הזה שהגיע אתמול פתח את כולנו שוב בחזרה.
צריך לתת להם מקום ושהם ירגישו שהם מוזמנים. אבל במה אפשר לטפל בכל היתר, אני לא יודע.
תלמידה: לא בו ספציפית, אלא כשהוא מגיע לקבוצה, כי אמרת שאולי לא צריך את הוועדות.
לא, אני לא מדבר על הוועדות לטיפול באנשים שבאים.
תלמידה: אני מתכוונת לאלה שנמצאים ולא עוזבים אותנו, כי כשהקבוצה מגובשת ויש איזו איכות, אז החדשים שמגיעים מיד מרגישים את זה.
יכול להיות. אבל אני אומר שוב, בכוח הדל שלנו אנחנו לא מסוגלים לטפל בכל הדברים. הדבר החשוב ביותר עכשיו זה הפצה כמותית, גם אם זה בא כמעט על חשבון כל דבר אחר. מלבד ילדים וחדשים שמצטרפים לכאן, השאר שיסתדרו בעצמם. אחרת הקהילה הופכת להיות לאיזה ילד גדול שמחכה עם המוצץ ביד מתי יטפלו בו. זאת הצורה של הקהילה.
שאלה: אני רוצה לחזור לעניין הסדנה ולהרגשה שהחבר ניסה להעביר. מצד אחד אתה מעלה את חשיבות הסדנה כמנגנון ההתפתחות הפנימית שלנו, וברור לנו שזה דבר חשוב מאוד, ציינת גם שזה ימשך עד גמר התיקון.
בצורות דומות או אולי קצת אחרות.
שאלה: כן, אבל מצד שני אנחנו מרגישים שהמנגנון הפנימי הזה של הקשר שאנחנו צריכים לבנות בינינו, שהוא מעל הגופים ומעל הישיבה שלנו בצורה מעגלית, מאבד טעם, זה הופך להיות כאילו שיגרה. כשאנחנו יושבים בסדנה אז חצי רדומים וחצי לא מוצאים עניין. איך אנחנו יוצרים טעם חדש, חומר דלק נוסף כדי שנצליח לאחוז בזה ולא נאבד עניין. גם בסוף השיעור, כשיושבים בחמישיות וצריך להעביר התפעלויות, זה הולך ודועך. כמובן שאנחנו צריכים לטפח את החשיבות, אבל איך אנחנו עושים זאת?
אני רואה את זה וצר לי מאוד. אתה לא יודע איזה צער יש לי כשאני שואל שאלה ואתם שקועים באותה שאלה. לי לא אכפת מהשאלה שאני שואל, אכפת לי איך אתם עוזרים זה לזה ולא עושים את זה בצורה מכאנית.
אם השאלה הייתה חשובה לי, אז הייתי מכין מראש שאלות ברצף ולפי סדר מסוים כדי שמהשאלות האלה תגיעו לאיזו חכמה. לא. המטרה שלי היא לממש את חוקי הסדנה, זה הכל, אבל לממש אותם כל פעם בגובה חדש.
שאלה: זו בדיוק הנקודה, איך אנחנו מאבדים את השלב הטכני שאנחנו מצויים בו, כי לזה אתה חותר, לזה אתה רוצה לדחוף אותנו.
זאת העבודה, אין יותר מזה. זה שאתה נדחה מזה, זה ברור, כי האגו שלך כבר לא רוצה, הוא כבר מיצה, גמרנו. הוא רוצה שתביא לו משהו חדש, מעניין, ואילו אתה כאילו בא לאכול את מה שכבר לעסת. ברור שזה לא נעים, לא טעים, לא מביא חידוש. החידוש חייב להיות אצלך, כשאתה מתעמק בבירור, שם אתה מוצא דברים חדשים.
שאלה: איך אנחנו יוצרים את הנקודה הזאת?
אני לא יודע, אני גם לא יכול לחדש לך כל פעם. אתה חייב למצוא את הסיבה למה זה תפל, למה זה איבד טעם. אתה צריך למצוא את הסיבה, אני לא יכול להגיד לך על כל דבר תסתכל זה כך וכך. אחרת אתם תתרגלו, אתם תהיו כמו ילד עם מוצץ גדול. אני מסתכל על זה בצער ואין לי מה להגיד.
שאלה: לא פעם ראיתי שמתחילים סדנה ואנשים מנסים למצוא תשובות מכאניות לשאלה. אבל השבוע יצא לי לשמוע סדנה שעשינו בזמנו במדבר, והרוח הייתה אחרת לחלוטין. אנשים ישבו בסדנה וכאילו רצו לגלות משהו, כאילו עומד לקרות משהו.
כן, כי זה חידוש מקום, חידוש קבוצה, הרכב החוגים, ודאי שזה אחרת.
שאלה: גם אתה היית שונה, הדרך שבה החדרת בנו מוטיבציה הייתה שונה.
לא רק אני, הגיעו המון אנשים למקום חדש עם התרגשות חדשה מהמקום, ומהפעולה עצמה, לכן זה עבד כך. אני משחק כאן תפקיד מאוד שולי, זה לא נכון שאני יכול לסובב כאן הכל.
אם אתה רוצה אני ארקוד לך על השולחן כדי תתפעל ממני, אבל אתה לא תתפעל משום דבר. זה המקום, החברים, הסביבה, מזה אדם מתפעל. אל תתלו בי את כל ההצלחה, לא.
שאלה: איך אפשר להביא כל בוקר רצון חדש לשיעור ושלא נתנהג בצורה שגרתית בסדנה?
חיסרון. חיסרון לגילוי הבורא זה הווירוס שעובר מאחד לשני. אנחנו צריכים לרצות לקבל אותו מהאחרים, אחרת כל החיים הם חיי זבל. מה כבר יש לך? אתה נהנה במידה שבהמה נהנית. הבעיה היא רצון. זה כמו שההורים בוכים שלילד אין רצון ללמוד, שאין לו רצון להתפתח. כמו הסיפור על הילד שגדל, והילד לא שומע, לא רואה ויש לו מחלת סוכר, לא מבין במוסיקה, לא מבין בבניינים יפים, לא מבין בכלום, אז איך הוא יכול להיות בן מלך? בן מלך זה מי שמכין את עצמו להיות בדרגה הבאה אחרי המלך הנוכחי. איך אפשר אם הוא ישן ורוצה רק לקבל משהו לבהמה שלו ושיעזבו אותו בשקט.
לפחות תלחץ קצת על עצמך, תדקור קצת את עצמך, תתחיל להתחבר טיפה עם חברים כדי לקנות מהם חיסרון. החיסרון לבורא שאתה קונה מהחברים זה החיסרון שלך, זה החיסרון שרשום עליך, שאתה השגת אותו, וכל היתר לא.
תסתכל על החבר ותראה כמה חכם הוא, איך הוא תופס, איך הוא משתוקק, הוא בטח כבר יודע, הוא בטח כבר מרגיש, הוא נסתר, הוא כזה, ולמה אני לא. כך אתה מתחיל, אבל לקנא בקרבה לבורא. אסור לי גם לבטל אותם ולהגיד, הוא סתם חכם, אין לו כלום, זאת לא קרבה לבורא, זה סתם, הוא רוצה משהו. לא. אני צריך לגרות את עצמי יותר ויותר, להיות חשדן, כולם יותר ממני, כולם כבר מחוברים, איזה רצון יש להם לחיבור. איך הוא מחבק את החבר, איך הם הולכים יחד לסאונה, לשתות בירה או לעשות, לדבר על משהו, ולמה לא הזמינו אותי. תעורר בעצמך את הנטיות הכי גסות, הפשוטות, העממיות. איזה שאלה החבר שואל. כל הזמן תגדיל אותם, ואז יהיה לך רצון להתחבר אליהם, לקנא, לקבל מהם.
תלמיד: האם אתה סובל מזה שהתלמידים לא יכולים לקבל את מה שאתה רוצה להעביר להם?
ודאי. אם הילד שלך יגדל ולא ירצה ללמוד חלילה, אז מה תעשה, אין לו רצון, אין לו חיסרון. ואנחנו רוצים להתקדם לבורא, אבל איך אפשר אם אין לך רצון להיות בן מלך? אז על ידי ייסורים גדולים, בסופו של דבר הוא יביא אותך לזה. אבל האם אתה צריך עוד מלחמות, עוד בעיות, כי זה מה שהולך לקרות, התוכנית היא תוכנית, אתה רק בוחר בין זה לזה. אם אתה מקדם את ההתפתחות שלך זה נקרא אחישנה, ואם אתה לא מקדם והולך בדרך בעיתו, אז רק מכות.
תלמיד: כשאתה מסתכל בתורה, אתה רואה שבני ישראל לא הצליחו להתחבר אף פעם כל עוד לא הייתה לפניהם צרה גדולה.
לא נכון, גם לפני שבני ישראל קיבלו את התורה, היה ביניהם חיבור, אבל אז החיבור היה במצב שהם לא היו צריכם את התורה כדי להתחבר. בזמן שהם יצאו מבבל, ובזמן נוכחותם בארץ כנען ובזמן ירידתם למצרים, הם היו מחוברים עם כל הבעיות שהיו להם, וכנגד זה היו מתגלות הרבה בעיות, אבל איכשהו הם היו מחוברים. ורק אחרי שאספו וגילו את כל הרע שבהם, שזה היה ביציאת מצרים, כי הם היו לפני מעמד הר סיני, וכנגד זה היו חייבים לקבל את האור המחזיר למוטב, שזאת התורה.
כל ההתפתחות הקודמת שלהם הייתה בדרגות, כמו דומם צומח וחי, לפני דרגת האדם, השנאה שהתגלתה כהר סיני לעומת מגדל בבל, זה כבר מגדל בבל בדרגת בחינה ד'. מה שאין כן, בבבל זו הייתה רק ההתחלה, בחינת שורש, לכן הם קיבלו את התורה ואז הם התחילו לעבוד.
זה שאנחנו קוראים בתורה שכל פעם התגלתה בהם איזו צרה, איזו עבירה, או איזה אסון, זה לא שזה התגלה בפועל, אלא התורה מספרת מה צריך להתגלות, ומה אנחנו צריכים לתקן. שזה צריך להתגלות, זה בטוח, השאלה איך, בכוח או בפועל.
לדוגמא, נניח ואני מעשן, אם היה לי נודע בעוד 10 שנים איזה אסון אני גורם לעצמי עם סיגריה שאני עכשיו מדליק, לא הייתי יכול לקחת אותה לפה, כי אני רואה, וזה ממש כמו שעכשיו אני רואה, איזה אסון, איזה נזק גרמתי לעצמי. אבל אני לא רואה את זה, ולכן אני ממשיך לעשן. זאת אומרת, אני אם אני הולך בדרך התורה, דרך הקבוצה, דרך החיבור, אני מקרב לעצמי את הנולד. ויש לי הכרת הרע, ואז מזה יש לי יכולת לעשות טוב, נניח, להתרחק מהעישון.
התורה מדברת על התמונה שתתגלה לך בעתיד, כאילו היא היום. נניח ובני ישראל באים למי המריבה, האם התגלו מי מריבה? ודאי שהתגלו. אבל באיזו צורה הם מתגלים? או שהם מתגלים באחישנה או בבעיתו. על זה תורה לא מדברת, היא מדברת רק על כך, שבדרגה הזאת אתה צריך לגלות את הרע שנקראת "מי מריבה", או שנקראת "פרשת המרגלים", או נקראת "נחשים", לא חסר בעיות בתוך כל שבט. התורה מדברת על הדרגות, שאתה צריך לקבל רצון חדש מקולקל ולתקן אותו, אבל על המגמה שלך התורה לא מדברת, כי אתה צריך לגלות אותה, או בצורת אחישנה, או בצורת בעיתו, או באמצע באיזו צורה שנקראת דרך ארץ.
אבל הם קיימו, הם יהיו במקום שקיימו עד חורבן בית שני. גם עכשיו אנחנו עומדים ולפנינו יש טיימר, זמן, ובכל דבר יש לך דרגה שאתה חייב לממש. או שאתה תממש אותה בזה שאתה מגלה, כמו החכם שרואה את הנולד, ולכן הוא מונע מעצמו דברים רעים ומתקדם רק לדברים טובים. או שלא, אלא שאז באים דברים רעים ומתגלים בכל הכוח, שאז זה מחייב אותך לפעול בכל זאת כמו שצריך.
יש כאן את עניין הזמן שאנחנו לא כל כך מבינים, שברוחניות אין זמן. מה זה נקרא קפיצת הזמן? שאני נמצא באיזו נקודת זמן ואני יכול לבצע אותה בצורת אחישנה, כאילו אני הבורא ואני האחראי ואני המממש את היוצרות שלי, את כל הנתונים, ואני מתקדם. או שאני לא מסוגל, ואז אני מרחיב את הנקודה הזאת, מושך אותה במידה שהקליפות שולטים עליי, במידה הזאת אני מרחיב את הנקודה הזאת והיא הופכת להיות ברזולוציה יותר גדולה, אני נכנס לשנייה ומהשנייה, נניח ואני עושה לעצמי שנה.
תלמיד: אני מבין שזו עבודה פנימית, אבל אני חייב את האויב החיצוני שהוא יחייב אותי לעשות את העבודה, בין אם זה פרעה, בין אם זה המן שרוצה להרוג את היהודים. וזו כל פעם דוגמא חיצונית, איזה אויב חיצוני שכלפיו אני מתאחד.
מה זה חיצוני? איזה סוג אויב זה חיצוני? אם אתה הולך להזדהות עם הבורא, אז אתה הוא החיצון לאותו אתה שמתחבק עם הבורא, אז תשנא את עצמך, תשנא את הטבע שלך, השונא שלך יושב בפנים, בתוכך.
שאלה: בדרך שלנו אנחנו משתמשים הרבה פעמים בחסרונות, בקשיים, בייאוש בשביל להתקדם. אנחנו מתקדמים על פני החסרונות, על פני המצבים הקשים. איך אני יודע שאני משתמש נכון במצבים ולא מגיע לניתוק? כי הרבה פעמים הייאוש הוא מאוד כבד ויש פחד מניתוק.
אי אפשר להיות כל הזמן להיות במצב דרוך. אבל ישנם מצבים שבהם אתה חייב לדרוש מעצמך את זה ולהכין את עצמך לאותם המצבים. הכול יכול להיות, הכול בידי שמיים, אבל אני למשל, מפחד, יותר מכולכם יחד, לבוא לשיעור בוקר לא מוכן. ואני לא מכין את עצמי, אני את סדר השיעור לא יודע, מכינים ושולחים אלי רק את קטע ההכנה, כך ביקשתי. וגם זה כדי בכל זאת אולי למצוא שם משהו, ואני שומר את קטעי ההכנה. אבל בשיעור עצמו צריכה להיות הכנה, שאני בא למקום שיושבים יחד, מתקרבים זה לזה, ומתקרבים לרעיון שהמקובלים מוסרים לנו כמסר עליון.
צריכה להיות הכנה לפחות לכמה אירועים כאלה ביום, שאם אתה חושב עליהם יש לך מזה פחד וזה טוב מאוד, יש לך רעדה כזאת, אתה נמצא בחוסר שקט, אתה רוצה לברוח מזה קצת. אלה הבחנות טובות, כמו זמר לפני קונצרט, שהוא צריך להעביר רגש, משהו לפני קהל מיוחד, ועושה הכנה מיוחדת. תנסו גם אתם.
יש זמנים שאתם מפסידים בהם מאוד. הזמנים האלה הם שיעור הבוקר, זו הסדנה, זו הכוונה הנכונה באירועים שלכם בחוץ. כמו שדיברנו, אתם הולכים "להשפריץ" להם את האור העליון. הבורא הוא שיעבוד בכם, אתם רק "ה' יגמור בעדי". זאת אומרת, אתם נותנים לבורא כוח לפעול בהם, ואתם רוצים שהוא יפעל בכם, אתם כחיסרון, אתם כמביאים אותו, "בוא אל פרעה". אם לא כוח הבורא, אז מה יש למשה לומר לפרעה?
אם שני הדברים האלה, שיעור וחוג בית, אתם תעבירו ביתר הכנה, אתם תרגישו שאנחנו עומדים לפני עליות גדולות מאוד. אז לא לברוח מהחסרונות שאתם צריכים לאסוף לזה.
(סוף השיעור)