בעל הסולם. הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות נ"ט

שיעור 11|29 ינו׳ 2020

לכל השיעורים בסדרה: בעל הסולם. הקדמה לתלמוד עשר הספירות

שיעור בוקר 29.01.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 785,

הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אותיות נ"ט-ע"ג

קריין: כתבי בעל הסולם עמ' 785, הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות נ"ט.

אנחנו מדברים כאן על שלבי גילוי הבורא לאדם שבעולם הזה. בהתאם ליגיעה שהאדם נותן, יגיעה נכונה, לפי מה שמקובלים מלמדים אותנו, אז הוא אומר כך:

אות נ"ט

"ולפיכך, אחר שזכה לתשובה מיראה הנ"ל," מה זה תשובה מיראה? "שפירושה, בהשגה ברורה של השגחת שכר ועונש," שכר ועונש, זה שיש דברים טובים ודברים רעים מההשגחה שהוא מרגיש. ולכן התשובה שלו היא מיראה, שיש שם בכל זאת שייכות לרצון לקבל שלו עדיין, "עד שבטוח שלא יחטא," למה? כי הוא מרגיש שאחרת יהיה לו עונש, "הנה נתקנת לו לגמרי, בחינת ההסתר בתוך הסתר. שהרי, עתה רואה הוא בעליל, שיש השגחת שכר ועונש. וברור לו, שכל ריבוי היסורים, שהרגיש מעודו, היו לו לעונש, מהשגחתו יתברך על החטאים שעשה."

זאת אומרת כאן ברור לאדם היחס שלו עם הבורא, כמו שאני לו כך הוא לי, וכן בצורה כזאת אנחנו קשורים יחד. ודאי שזו עדיין הכרת בורא לא נכונה, כי כאילו הבורא עושה טוב ורע ומעניש ומחלק פרסים, זאת אומרת היחס שלו הוא לא כאהבה חלוטה. אבל זה בהתאם לאדם, עד שהאדם מיישר את עצמו.

"ואגלאי מלתא למפרע, שהיתה לו אז טעות מרה. ולפיכך, עוקר הזדונות האלה משורשם. אמנם לא לגמרי, אלא שנעשים לו לשגגות. כלומר, בדומה לעבירות שעשה מבחינת הסתר אחד, שנכשל מחמת בלבול הדעת, שהגיע לו מתוך ריבוי היסורים, שמעבירים את האדם מדעתו, שהמה נחשבים רק לשגגות, כנ"ל."

ודאי שלא עשה שום דבר בזדון, בכוונה, אלא מתוך זה שהיה מבולבל, מתוך זה שהיה בלחצים, לכן במקרים כאלה הוא לא יוכל לעמוד כולו להשפיע.

שאלה: אנחנו מדברים על השגת הבורא בתוך העשירייה. אז מה זה השגגות?

הכול זה כלפי החיבור, לא כלפי האדם עצמו. לי אין שגגות ואין זדונות ואני לא צדיק ואני לא רשע, אלא הכול נמדד כלפי חיבור בעשירייה, אך ורק, מה שלא תגיד, כי אנחנו מדברים על ערכים רוחניים. נגיד שהרגתי את האדם, זה שגגה, זדון, זה משהו? זה כלום. בעשירייה שעשיתי משהו כזה, שלא נתתי לעשירייה מה שאני צריך לתת, זה נקרא שהרגתי.

הערכים הם רוחניים בלבד, כלפי חיבור בלבד.

תלמיד: הוא כותב שכל "ריבוי היסורים, שהרגיש מעודו, היו לו לעונש, מהשגחתו יתברך על החטאים שעשה". איך אפשר לפרש את זה? ביחס לחיבור, מה אדם מרגיש?

אדם מרגיש רק יחס לחיבור, או טוב או רע ובהתאם לזה שכר או עונש. ויחס הבורא, שהבורא מסתכל רק על החיבור בינו לעשירייה, כי שם הוא מגלה את הבורא, מגלה את הרוחניות, את הנשמה שלו. הנשמה שלו לא נמצאת בבהמה שלו, אלא היא נמצאת בחיבורים שלו עם האחרים.

תלמיד: אבל הוא מרגיש שהוא פגם בחיבור, שהבורא הכשיל אותו בחיבור?

זה לא חשוב, העיקר שהוא מסתכל על הנקודה הנכונה. בעוצמה ובדעת, באופן החיבור שלו עם אחרים, על זה יש לו שכר או עונש. לא מדובר אף פעם על אדם פרטי, אדם פרטי לא נחשב, אין ברוחניות אדם פרטי. רק היחס אחד לשני, היחסים בינינו, מה שבינינו בעשירייה. וממש בעשירייה ולא אחד כלפי שני, יכול להיות אחד כלפי שני אבל שהם נחשבים כעשירייה.

שאלה: הוא כותב פה, "ולפיכך, אחר שזכה לתשובה מיראה הנ"ל". מה זה בכלל זכה לתשובה מיראה? מה זה בכלל יראה?

יראה, שאני לא אוכל להשפיע נחת רוח לבורא מזה שאני לא מחובר בעשירייה בצורה מספקת. שמתוך הקשר ההדדי בינינו, למעלה מהאגו שלנו הפרטי הבהמי, אנחנו לא מצליחים לקשור את עצמנו בצורה רוחנית.

תלמיד: ואז מה?

אז יש לי מזה יראה, שאני מסוגל כנראה להתקשר כדי לתת לבורא נחת רוח בזה שהוא יכול להתגלות ולשרות בינינו, כל התענוג שלו בזה שהוא נמצא בנבראים, ואני עוד לא יכול לעשות לו את זה.

תלמיד: אז מה הקשר לשכר ועונש פה?

אם אני עושה את המקום לגילוי שלו, זה השכר שלי. לא שאני נהנה מזה שהוא מתגלה ויש לי תענוג, חס ושלום, אלא שאני נותן לו אפשרות להתגלות בין הנבראים, וזה התענוג שלו, לא שלי.

תלמיד: מה העונש פה?

העונש, שאני לא מסוגל עדיין להגיע לזה, אמנם הוא נתן לי את כל התנאים. זה הפער בין מצוי מצד הבורא ורצוי מצד הבורא ובין מה שאצלי, אני מסוגל לממש את זה או עדיין לא.

אות ס'

"אמנם את הסתר הפנים הא', שהיה לו לפני זה, לא תיקן כלל, בתשובתו זאת. רק מכאן ולהבא, אחר שזכה לגילוי פנים, כנ"ל. אבל לשעבר, בטרם שזכה לתשובה, הרי נשארו לו הסתר הפנים וכל השגגות, כמו שהיו, מבלי שום תיקון ושינוי כלל. שהרי גם אז האמין, שהצרות והיסורים, באו לו מחמת עונש, כמש"ה: "ואמר ביום ההוא, על כי אין אלקי בקרבי, מצאוני הרעות האלה". כנ"ל, עש"ה."

עדיין נמצא בהשגחת שכר ועונש. שהבורא טוב עבור דברים טובים ורע עבור דברים רעים כביכול, ואז השגחתו היא טובה ולא טובה, אמנם בהתאם לאדם, אבל בכל זאת היא לא שלמה ונצחית. אדם לא מרגיש שהבורא תמיד מתייחס אליו בצורה הטובה ביותר, הוא לא מגלה בחלק מיחס הבורא שהוא מרגיש, שגם זה טוב. כמו שאימא נותנת מכות והילד הנכון מרגיש בזה אהבה, אז הוא לא יכול להרגיש אהבה, הוא מרגיש מכות. הוא יכול להגיד אולי כן, שמעתי וקראתי שגם זה אהבה, ובכלל מהבורא אף פעם לא בא רע. אימא מנשקת אותי ומלטפת אותי, אבל אני מרגיש בנשיקות ובליטופים האלה מכות. וההשגחה צריכה להיות גלויה.

שוב אות ס'.

אות ס'

זאת אומרת משפט הבורא הוא משפט צדק, והוא נותן לו עונש כדי לחנך אותו. ודאי שמצטער בעצמו שנותן עונש לאדם, אבל מה לעשות, אחרת הוא לא מתקן את האדם. עדיין האדם מרגיש את יחס הבורא אליו כמחנך צודק, אולי ברחמים, אבל בכל זאת בשכר ועונש.

צריכים כאן להבין, שהכלים שבאדם כשהם משתנים אז הוא קורא לגמרי בצורה אחרת את יחס הבורא אליו.

אות ס"א

"ולכן, עדיין לא נקרא "צדיק גמור". כי הזוכה לגילוי פנים, שפירושו, מידת טובו השלימה, כראוי לשמו ית', כנ"ל, אות נ"ה, ד"ה "והנה", הוא הנקרא בשם "צדיק", להיותו מצדיק את השגחתו ית'. כמות שהיא באמת. דהיינו, שנוהג עם בריותיו, בתכלית הטוב ובתכלית השלימות. באופן, שמיטיב לרעים ולטובים.

וע"כ, כיון שזכה לגילוי פנים, מכאן ואילך ראוי להקרא בשם "צדיק". אמנם, מתוך שלא תיקן לגמרי, אלא את בחינת הסתר בתוך הסתר, אבל בחינת הסתר א' עדיין לא תיקן, אלא רק מכאן ואילך, כנ"ל, ונמצא, שהזמן ההוא, דהיינו בטרם שזכה לתשובה, אינו ראוי עדיין להקרא בשם "צדיק", שהרי אז, נשאר לו הסתר הפנים, כמו שהיה. וע"כ נקרא "צדיק שאינו גמור". כלומר, שעדיין יש לתקן את העבר שלו".

אני יכול להגיד עכשיו על אבא ואימא שנתנו לי עונשים למיניהם, צעקו, אפילו הרביצו, אני יכול להצדיק אותם עכשיו, אבל זה לא מספיק. זה שאני אומר שהם צודקים ובצורה כזאת היו חייבים להתייחס אלי, אני בכל זאת מסתכל על היחס שלהם אלי לא בצורה שלילית אבל כעונשים. אמנם מצד האהבה, מצד התיקון, אבל בכל זאת את הפעולות האלה אני עדיין רואה אותן כפעולות של עונש.

כאן מדובר על זה שכל הפעולות בעבר שקרו אני לא רואה אותן כשכר ועונש אלא כיחס של אהבה נצחית. לזה צריכים להגיע.

קריין: שוב אות ס"א.

אות ס"א

ברור? בינתיים ככה ככה, אבל איכשהו נשמע. שחייבים לתקן את העבר לא כדי להצדיק, אלא כדי להפוך אותו להשגחת האהבה הנצחית.

אות ס"ב

"ונקרא ג"כ "בינוני". משום, שאחר שזכה עכ"פ ל"תשובה מיראה", נעשה מוכשר על ידי העסק השלם בתורה ומע"ט, לזכות ל"תשובה מאהבה" גם כן." זאת אומרת מרגע זה והלאה הוא כבר יכול לעשות פעולות על מנת להשפיע בכל מה שמתגלה לו מהרצון לקבל שלו. הוא יכול לתקן את הרצון לקבל שלו ללא שום הגבלה, ודאי שבצורה הדרגתית. לכן מרגע זה נקרא "בינוני". שעד כה היה בעבירות ועכשיו כביכול יכול להיות אך ורק במצוות, בפעולות על מנת להשפיע. "אשר אז, יזכה לבחינת צדיק גמור. ולפיכך נמצא עתה, שהוא הבינוני, בין היראה לאהבה, שעל שם זה נקרא "בינוני". משא"כ בטרם זה, לא היה מוכשר לגמרי, אפילו להכין את עצמו ל"תשובה מאהבה"."

כי קודם צריכה להיות יראה, כי יראת ה' זה היסוד, התיקון הראשון זה להגיע ליראה, ועל פניה כבר מגיעים לאהבה. והיראה היא לא מסתלקת, היא חייבת להימשך ולתמוך באהבה. וכאן גם תהיה לנו השאלה, איך יכולה להיות אהבה חלוטה אם בתוכה נמצאת יראה? בכל זאת יראה זה משהו לא סגור, משהו לא גמור.

אות ס"ג

"והנה נתבארה היטב, המדרגה הראשונה, של השגת גילוי הפנים, דהיינו, ההשגה והרגשת השגחת שכר ועונש. באופן, שיעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד, כנ"ל." כי רכש דרגת הבינה במלואה וכבר ברור לו שהכול נמצא רק בעל מנת להשפיע. עוד אין מימוש בעל מנת להשפיע, בלקבל על מנת להשפיע, לעבוד עם כלים דקבלה, אבל כבר תכונת ההשפעה מתגלה בכל תוקפה. "שזה נקרא "תשובה מיראה", שהזדונות נעשו לו כשגגות. ונקרא "צדיק שאינו גמור". וגם נקרא "בינוני", כמבואר".

אות ס"ד

"ועתה נבאר, את המדרגה השניה, של השגת גילוי הפנים, שהיא השגת ההשגחה השלימה האמיתית הנצחית." שבה הוא מרגיש באמת איך הבורא מתייחס אליו. לא תיקונים, שעוזר לו להיתקן, שעוזר לו להסתדר, אלא מה אחרי כל זה הוא בכל זאת מקבל מהבורא. מה זאת אומרת מקבל מהבורא? כשמדמה את עצמו לבורא אז מרגיש ומכיר, מתחיל להכיר אותו באמת. "שפירושה, שהשם יתברך, משגיח על בריותיו, בבחינת הטוב והמיטיב לרעים ולטובים. אשר עתה, הוא נקרא "צדיק גמור" ו"תשובה מאהבה". אשר זוכה, שהזדונות נהפכו לו לזכויות.

והנה נתבארו כל ד' הבחינות של הבנת ההשגחה, הנוהגים בבריות. אשר, שלש הבחינות הראשונות, שהם: הסתר כפול, והסתר אחד, והשגת השגחת שכר ועונש - אינם אלא הכנות, שעל ידיהם, יזכה האדם לבחינה הד', שהיא השגת ההשגחה האמיתית הנצחית, שענינה יתבאר לפנינו, בע"ה."

שאלה: בעל הסולם כותב בסעיף הקודם לגבי התיקון של העבר.

כן. שגם בעבר, שחשבתי שקבלתי מכות והמכות האלו הן היו בצדק, אני צריך להגיע למצב שהן לא היו מכות.

תלמיד: זאת אומרת, הוא לומד על חשבון העבר?

אני לא יודע איך להסביר לך את זה. אמנם הרגשתי מכות בעבר, אבל אני מגיע למצב שברור לי שלא קבלתי מכות. זה תלוי בתיקון הכלי. איך יכול להיות שאני מתקן את העבר, כך שלא היה, או היה ההפך ממה שהיה? האם ההרגשה מתהפכת? האם היחס שלי אליה, להשגחה שהייתה, משנה את ההשגחה? אני הופך את היוצרות? אני לא יודע להסביר.

תלמיד: אפשר לקרוא לזה דינים ממותקים?

אני לא רוצה להיכנס לזה, לא רוצה. תישאר עם השאלה.

שאלה: למה בעצם אנחנו שומעים שצריך לעבור ארבעה שלבים, ומהם אותם שלבים?

שורש מגיע מהבורא ואחר כך א' ב' ג' ד'. ד' השלבים שיש לנו ברצון לקבל והרצון לקבל שניתקן, מיתקן, הוא צריך בהתאם לזה לשנות את היחס שלו להמשפיע, לבחינת שורש.

תלמיד: בעל הסולם דיבר פה על צדיק וצדיק גמור, הם בעלי השגה או שזה רק שם תואר?

כולם בעלי השגה.

תלמיד: אז מה ההבדל ביניהם?

כנראה שיש הבדל, יש צדיק ויש צדיק גמור. הכול נמדד לפי מידת גילוי הבורא. יש הבדל בגילוי הבורא לאדם שנמצא ברמת "צדיק" וברמת "צדיק גמור". "צדיק גמור" יכול להצדיק את הבורא על העבר, ההווה והעתיד בכל הכלים שלו. ו"צדיק שאינו גמור", כנראה שיש לו עדיין כלים שנסתרים ממנו ולכן הוא עוד לא יודע אם יצדיק בזה את הבורא או לא.

שאלה: השאלה היא מתי מתחילה הבחירה החופשית? כי "תשובה מיראה" זה נשמע שיש פה איזה משהו שמחייב אותו, איזה פחד, וגם "שכר ועונש", כי יש לו מה להפסיד, אז עדיין הרצון לקבל שולט.

קודם כל מי אמר שפחד זה לא טוב? אלא "תשובה מיראה" זה לא רק פחד. זאת אומרת הוא צריך את היראה הזאת, תגובה מצד הכלים דקבלה שלו שעוד לא מתוקנים כל צרכם, כדי להחזיק את גדלות הבורא ולהיות בעל מנת להשפיע. בלי שהוא יחזיק אותם בצורה כזאת, לא יוכל להיות בהשפעה.

לכן זו עדיין תשובה מיראה, היא תלויה בזה שהוא צריך להרגיש כלפי הכלים שלו "אוי ואבוי", אחרת יעשה בעיות, טעויות וכן הלאה. זאת אומרת הוא רוצה שזה יהיה. אדם מתפלל על יראה, שתהיה לו יראה. אבל אחר כך הוא צריך לעבור למצב שהיראה הופכת להיות כיסוד לאהבה והאהבה בולעת את היראה.

שאלה: בשלב של היראה, כשהפחד שמחזיק אותו, כמו שתיארת, מחזיק אותו לכיוון הטוב, זה נחשב שיש לו בחירה חופשית שם?

יש ויש, יש הרבה סוגי פחדים, הרבה סוגי יראות. יראה משכר, יראה מהעונש, יראה האם אני אוכל להשפיע לבורא, האם אני צריך לעצב בעצמי את היראה וכן הלאה. שעובד על עצמו, מבקש יראה מלמעלה.

אות ס"ה

"ויש להבין אמנם, למה לא די לו לאדם, בחינה ג', שהיא השגת ההשגחה של שכר ועונש? שאמרנו, אשר כבר זכה, שהיודע תעלומות, מעיד עליו, שלא יחטא עוד. ולמה נקרא עדיין "בינוני" או "צדיק שאינו גמור", ששמו מוכיח עליו, שעדיין אין עבודתו רצויה, בעיני השי"ת? ועדיין נמצא, חסרון ופגם, בבחינת התורה והעבודה שלו"?

כאילו תיקן הכול מבחינת הרצון לקבל, הכול בסדר. למה נקרא בינוני? יש לו עוד חצי דרך לעבור? מה יש לו עוד לתקן?

אות ס"ו

"ונקדים לברר, מה שהקשו המפרשים, על המצוה של אהבת ה'." זאת אומרת מה יש לו לעשות כדי להגיע לאהבת ה' שזו בעצם המטרה, ומה הוא השיג עד כה בכלים שלו? מה הפער בין המצוי בכלים שלו והרצוי כמטרת ההתפתחות ותיקון ובריאה, כדי לראות עכשיו את חצי הדרך מבינוני ועד גמר התיקון שעוד צריך לעשות.

"כי איך חייבה אותנו התורה הקדושה, במצוה, שאין בידינו לקיימה כלל? שהרי על הכל, אפשר לו לאדם, שיכוף את עצמו, וישעבד את עצמו לקיימו, אבל על אהבה, אינם מועילים שום שעבוד וכפיה שבעולם?" ברור.

"ותירצו, שמתוך שהאדם מקיים, את כל תרי"ב המצוות, כהלכתן, נמשכת לו אהבת השם מאליה. ולפיכך, נחשבת לו, כמו בידו לקיימה. שהרי, יכול לשעבד ולכוף את עצמו בתרי"ב המצוות, שיקיימן כהלכתן, שאז זוכה גם באהבת ה'."

שהיא 613. שאם יקיים תרי"ב, זוכה למספר תרי"ג.

אות ס"ז

"אמנם דבריהם אלו, צריכים עוד לביאור רחב, כי סוף סוף, לא היתה אהבת ה' צריכה להגיע לנו, בבחינת מצוה, מאחר, שאין לנו בה, שום מעשה ושעבוד כלל מידינו, אלא שבאה מאליה, אחר שנשלמים בתרי"ב המצוות. וא"כ, די לנו ומספיק לגמרי, הציווי של תרי"ב המצוות. ולמה נכתבה מצות האהבה?"

כאילו שאנחנו לא מקיימים עוד פעולה שנקראת מספר 613, אלא מתוך זה שאנחנו גומרים 612 לגמרי, אז זוכים למספר 613, קופץ עוד מספר. אז למה זה? אני צריך לקיים 612? כן. אז אני מקיים. לא, אלא אם אתה מקיים אותן, יש כאן משהו בזה שאתה גומר לקיים אותן, ואז אתה מגיע ל-613, כאילו מגיע לאהבה ללא שום פעולה נוספת.

רק אם אני מקיים תרי"ב במלואן, אני זוכה למספר תרי"ג, לאהבה. זאת אומרת שעל אהבה לא צריכים לעבוד. למה לא צריכים לעבוד? לא מסוגלים, לא יכולים להשיג בעצמנו. אלא מזה שאני עובד בכל מיני כאלה דברים אני זוכה. בדומה לכך שלוקחים ילד מאומץ ומתחילים לתת לו, לתת לו, לתת לו, עד שמגלים שאוהבים אותו, ועוד יותר אפילו מהילד שלהם. למה? כי יש כאן עניין של התגברות על הרצון, ולכן אוהבים אותו יותר. יש כאן עבודה שקשורה לחומר, לרצון.

אות ס"ח

"וכדי להבין זאת, צריכים מקודם להבנה אמיתית, במהותה של אהבת ה' עצמה. ויש לדעת, שכל הנטיות והמדות, הטבועות באדם, לשמש עמהן כלפי חבריו, הנה כל אלו הנטיות והמדות הטבעיות, כולן נחוצות לעבודת השי"ת. ומתחילה, לא נבראו והוטבעו באדם, אלא רק משום תפקידן הסופי, האמור, שהוא תכלית וסוף כל האדם," זאת אומרת כל המצוות שקיימנו, כל התיקונים, בכל הפרצוף, מצוות זה נקרא רצונות, שצריכים לקיים אותם בצורת על מנת להשפיע, בין כל חלקי הפרצוף, בין כל עשר הספירות, בכל המקרים שלהם, אנחנו קיימנו וקישרנו אותם לפעולה אחת, למלכות אחת, לעל מנת להשפיע אחד והכול, וכל מה שהיה בתיקונים האלה, זה אך ורק כדי להגיע למצוות האהבה. זאת אומרת שבה אנחנו יכולים לממש את היחס של כל התיקונים האלה לבורא. "בסו"ה "ולא ידח ממנו נדח", אשר אז, צריך להם לכולם, כדי להשתלם עמהם, בדרכי קבלת השפע, ולהשלים חפץ ה'." אז אפשר להגיד שאנחנו מתחילים להשפיע לבורא באמת, מכל הכלי שלנו.

"וז"ש: "כל הנקרא בשמי ולכבודי, בראתיו וגו'" (ישעיה מ"ג, ז'). וכן: "כל פעל ה' למענהו וגו'" (משלי ט"ז, ד'). אלא שבינתים, הוכן לו לאדם, עולם מלא, כדי שכל אלו הנטיות והמדות הטבעיות שבו, יתפתחו וישתלמו, ע"י שיתעסק בהן עם הבריות, באופן, שיהיו ראויים לתכליתם." שרק אז אנחנו מגלים, בשביל מה עשינו את כל הדרך, התיקונים, העליות והירידות, הנפילות והבעיות. רק אז מתחילים להיות כולם מגולים, בשביל מה דווקא בצורה כזאת עברנו, ודווקא מלכתחילה הבורא עשה אותם כך, ותיקנו אותם, או הוא תיקן אותם וכן הלאה, אז כל דבר ודבר מתגלה בצורתו הנחוצה, ההכרחית.

"וז"ש חז"ל: "חייב אדם לומר, בשבילי נברא העולם", משום שכל בריות העולם נחוצים ליחיד, שהמה המפתחים ומכשירים את נטיותיו ומדותיו, של כל אדם יחיד, עד שיוכשרו ויעשו, לכלי שרת לעבודתו ית'." אז אנחנו יכולים באמת להגיד שאנחנו מצדיקים את כל מה שעברנו.

אות ס"ט

"וכיון שכן, הרי יש לנו להבין, את מהותה של אהבת ה', מתוך מדות האהבה, שהאדם נוהג בהן, כלפי חברו. אשר בהכרח, גם אהבת ה', מושפעת במדות אלו. כי מתחילה, לא הוטבעו באדם, אלא לשמו ית', כמבואר לעיל.

וכשנתבונן במדות האהבה, שבין איש לרעהו, נמצא בהן, ד' מדות של אהבה, זו למעלה מזו. כלומר, שתים, שהן ארבע." כמו שאז בעל הסולם דיבר על הסתר כפול, הסתר רגיל, כל מיני דברים, עכשיו הוא פה מדבר על ארבע מידות של אהבה, ומשווה את זה לאהבה שיכולה כאילו להתגלות בעולם הזה, בכלים דקבלה. זה נקרא נלמד מהתחתון, מכלים דקבלה, את העליון.

אות ע'

"הא' - היא אהבה התלויה בדבר. שפירושה, אשר מרוב טובה ותענוג ותועלת, שקיבל מחברו, דבקה בו נפשו בו באהבה נפלאה. ובזה ב' מדות:

מידה א' - שבטרם, שהכירו ונתאהבו זה בזה, גרמו רעות אחד לחברו, אלא שאינם רוצים לזכור אותן, משום שעל כל פשעים תכסה אהבה." זו אהבה ככה ככה, שוכחים את העבר, טוב לנו עכשיו, נמצאים תחת השפעת האהבה של עכשיו. את זה כולנו מכירים או שאתם מתאספים, שותים איזה כוסית, אם לא כוסית אז כוס, אם לא אז שניים, ואז "על כל פשעים תכסה אהבה".

"ומידה ב' - היא, שמעודם עשו טובות ותועלת זה לזה, ושום זכר של נזק ורעה כלשהם, איננו ביניהם מעולם." זאת אומרת הגיעו למצב, מהבנה, מהרגשה, מהכרה, מזה שדבוקים כבר בבורא, שמסדר את הדברים האלה, שכבר מבינים שאף פעם לא עשו רע זה לזה. כאן ישנן הרבה שאלות? הם לא עשו, אבל הבורא אולי דרכם עשה, או שהבורא גם כן דרכם לא עשה, אז מה קורה עם הזיכרונות? עם כל מיני התרשמויות? עם כל מיני בעיות? או שהם לגמרי מכוסים במצב הנוכחי, אז הם מגדילים את האהבה, אז בכל זאת באהבה נשארת שנאה, דחייה, בעיות שעברו, או שאין להן שום זכר.

איך יכול להיות שכל הדחיות הפכו להיות לחיבור, ולא נשאר מהן כלום? מה, אני שוכח? זה נמחק? זו כאילו לא עבודה שלמה. אנחנו מבינים בעולם שלנו, עבודה היא שלמה כשאני מבין בכל הצרות והבעיות שבני האדם עוברים, שאני עברתי, ואני מצדיק אותן, מקבל אותן בהתגברות, כגבר, ומקבל כי זה החיים. מה קורה כאן, שזה נמחק? מציאות הבורא מוחקת את הדברים, כי בו נבלעים כל העבירות, כל הפעולות, זה כאילו לא בצדק. אני לא מרגיש שזה יחסר לי, שאני בזה לא מספיק בוגר? אני רק שואל. יש הרבה שאלות כאן, אתם תגלו.

אות ע"ב

"הב' - היא אהבה שאינה תלויה בדבר. שפירושה, שהכיר מעלת חברו, שהיא מצוינת ועולה בהפלגה גדולה, על כל המשוער והמדומה, שמתוך כך, דבקה נפשו בו, באהבה רבה לאין קץ." אז כנראה שהוא היה תמיד מתייחס אלי יפה, נגיד כמו אימא, שתמיד באהבה, אבל אני ראיתי מצדו כל מיני פעולות לא כל כך טובות בוא נגיד, שלא הרגשתי בהן אהבה, אבל זה בכוונה כדי ליישר אותי נגיד, נניח שזה כך.

"וגם כאן, יש ב' מידות.

"מידה א' - היא בטרם שמכיר, כל הליכותיו ועסקיו של חברו, עם אחרים, שאז נבחנת אהבה זו, ל"אהבה בלתי מוחלטת", משום, שנמצא לחברו, אילו עסקים עם אחרים, שבשטחיות נדמה, כמי שגורם להם רעות ונזק, מתוך התרשלות, באופן, שאם היה האוהב רואה אותם, היתה נפגמת כל מעלתו של חברו, והיתה האהבה מתקלקלת ביניהם. אלא שעדיין, לא ראה עסקיו אלה, ולכן עדיין אהבתם שלימה וגדולה בהפלאה יתירה."

זאת אומרת לא יכול להגיד שהוא מכיר לגמרי את הבורא או את החבר. לא יכול להגיד. את הגבול הזה הוא לא משיג, ולכן יכול להיות, עד כמה שאני מכיר אותו, עד כמה שהוא מתייחס אלי, הכול זה בצורה פתוחה, בלתי מוגבלת, טובה.

אות ע"ג

"מידה ב' - ב"אהבה שאינה תלויה בדבר", היא המידה הד' של האהבה בכללה. היא באה ג"כ מהכרת מעלה שבחברו כנ"ל. אלא, נוסף על זאת, עתה מכיר הוא, כל עסקיו והליכותיו עם כל אדם, אף אחד מהם לא יחסר, ובדק ומצא, שלא לבד שאין בהם שמץ דופי, אלא, טובתו מרובה עליהם לאין קץ, ועולה על כל המשוער והמדומה. ועתה היא "אהבה נצחית ומוחלטת"."

ברור לנו שכדי להגיע להכרעה כזאת, אז אדם צריך להכיר את הבורא כלפי הנבראים בצורה שלימה, כלפי כל הנבראים ובכל הזמנים ועד גמר התיקון, כולל גמר התיקון, ואז הוא יכול להגיע לאהבה הזאת הנצחית והמוחלטת.

תראו מה שבעצם אנחנו צריכים להשיג. את יחס הבורא לנבראים בצורה השלימה, זו החובה שלנו, חובתנו, לשם זה קיבלנו את תחילת גילוי הבורא כלפינו.

שאלה: האם ניתן להגיד שבעצם צדיק גמור זה רק גמר התיקון הפרטי?

בגמר התיקון פרטי, כן. אבל זה עדיין לא גמר התיקון הכללי ולכן לא להגיד שזה צדיק גמור. כי "גמור" זה שכל הכלי דאדם הראשון מתגלה בו מזדהה עימו, ומזדהה עם הבורא שממלא את הכלי בצורה בלתי מוגבלת מצדו.

תלמיד: כלומד כל דבר שאותו ההולך בדרך ולא משנה באיזה שלב הוא נמצא, אם יש לו ספיקות לגבי דברים מסוימים שהוא עבר או שראה שהעולם עובר, זה סביר, זאת אומרת זה עניין שעדיין הוא עוד בדרך הנכונה, הוא כבר בעל השגה לצורך העניין, אבל עדיין הוא לא הגיע לנקודה שגם את זה הוא מצדיק.

זה כמו שאתה עכשיו מסתכל על העולם, אז יש כל מיני קלקולים בעולם. משטרה, ממשלה, השכנים שלך, עוד מישהו, משהו, כאן החברים שלך, לפי העגולים שלך משלך והלאה בעיגולים כלפי כל המציאות. אז אתה יכול להגיד, אתה עדיין בכל עיגול ועיגול הזה, כלפי החברים, כלפי הקרובים, כלפי העבודה, כלפי המדינה, כלפי העולם, אנושות, אתה עדיין יכול להעביר ביקורת על כל דבר.

תלמיד: אני לא מדבר על המשטרה, אני מעביר על הבורא ביקורת

רגע. בזה שאתה מעביר עליהם ביקורת, אתה מעביר ביקורת על הבורא, וכשאתה מעביר ביקורת עליהם ועל הבורא, אתה מעביר ביקורת על עצמך, "כל הפוסל, במומו פוסל", עד שאתה רואה שכל הדברים האלה נמצאים בשלמות. זאת אומרת שאתה מתקן את התפיסה שלך במציאות.

תלמיד: איך אני אמור להתייחס על כל המקומות שאני לא מצדיק ואני יודע שאני לא מצדיק?

אז אתה צריך לתקן את עצמך, עד שאתה רואה את העולם המתוקן.

תלמיד: אתה רוצה לתקן, אבל אין לך את הנוסחה בדיוק מה אני צריך לעשות כדי לתקן את העניין הזה.

חסר לך חסדים, אור חסדים, שאז אתה תתחיל להצדיק כל פעולה שמתרחשת בעולם.

תלמיד: זאת אומרת אני צריך לתת תפילה, בקשה לבורא עולם שייתן לי את אור החסד בכדי שאני אראה את זה, שאני אצדיק אותו.

כן. אבל התפילה הזאת לא יכולה להיות מצדך בלבד, אלא היא צריכה להיות שאתה נכלל מכל העולם וכדי להתכלל מכולם, מכל הרצונות, מכל העולם ולהעלות תפילה מכולם, אתה צריך לעשות הפצה, אתה צריך להתכלל בהם, אתה צריך לדאוג לכולם, וכן הלאה. אבל זה הכול כדי שאתה תראה את העולם שנמצא בך, ואז אתה מעלה מ"ן עבור כל העולם לבורא, ואז קורה לך התיקון הזה.

תלמיד: זאת אומרת אני צריך כל הזמן לצאת מדעתי, לעשות את העבודה ולהשקיע ולהשתדל ומכוח התסכול לבקש עוד הפעם ועוד הפעם ולעשות את ההשתדלות, זו כל העבודה בעצם?

אתה כנציג עבור כל המציאות ואין כאן אף אחד, אלא כל העולם מצד אחד והבורא מצד השני, ואתה באמצע ביניהם, המעביר את החיסרון של העולם לבורא שמלובש בחיסרון שלך, לתקן את עצמך שאתה מאשים את הבורא בכל מה שקורה, עד שהבורא נותן לך כוחות השפעה ואתה מתקן את היחס שלך לבורא ולעולם ואז הכול מגיע לגמר התיקון.

מה זאת אומרת מגיע? אתה רואה שככה זה, שמלכתחילה זה נמצא ככה מחוץ לתפיסה שלך, כך הכול מסודר.

תלמיד: זאת אומרת מהיום אני אצטרך להיות באופן הזה כל הזמן, זו העבודה?

רצוי.

שאלה: מה זה אומר שאני מסכים לעולם לא לחזור ליצר הרע שלי, האם זה בבחירה שלי והאם זה חסד מלמעלה?

חסד מלמעלה. זה שאני רוצה לא לחזור יותר ליצר הרע שלי ולראות את הכול בחסד, אז לזה אני צריך לקבל חסד מלמעלה ואז זה נקרא "באורך נראה אור¹". יש לנו היום גישה קצת מתקדמת, יפה.

שאלה: כשאמרת להתכלל בכל העולם, בכל הרצונות ולעשות את זה, זה הזכיר לי שבערב איחוד שאלתי אותך בריאיון ברדיו שזה מרגיש כמו דוד וגוליית כל הכאוס, העולם הגדול הזה, וקטן כאילו. ענית לי תשובה מאוד מיוחדת, אמרת לי, תראה את הווירוס המקרוסקופי, הקטן הזה, קורונה, שלא רואים אותו, איך הוא משנה, הופך ומשפיע על כל העולם. אז איך אנחנו נהיה ווירוס לא של שפעת אלא של השפעה? איך אפשר להרגיש שאני יכול לעשות את העבודה, כי כל אחד צריך להרגיש את זה, איך מגיעים לאמונה הזאת?

גם תפילה. רק תפילה. אין, אתה צריך לשאול לא על זה, אתה צריך לשאול מלכתחילה, למה זה נעשה? כדי שאני אתקשר לבורא. אז מאותם חסרונות שיש לי עכשיו אני מתחיל להתקשר. וירוס, וירוס, לא חשוב מה, אני מתקשר, כל הזמן להיות קשור. ושהחסרונות האלה לא יהיו שלי, כי שלי זה בהמה, ושל העשירייה זה אדם, אמנם אדם שבור שלא קשור לעשירייה אבל אלה כבר חסרונות רוחניים.

לכן כתוב שהגשמיות של החבר זו הרוחניות שלי. העיקר לקבל חסרונות מהעשירייה, ואז להעלות אותם לבורא, לבקש עבורם, ואז אתה כבר באמצע בין העשירייה לבורא, ואתה כבר מסודר במקום הנכון.

תלמיד: אז יש את המודל הזה של העשירייה שלנו שגיבשנו, שזה מודל קטן יותר אבל יש את אותו מודל גדול של כל העולם, של כל הכלי?

כן, נגיד שאנחנו מגיעים לכנס ויש לנו שם 3000 איש, זו עוצמה, ויש לנו בעולם עוד 5000 אפילו 10000 שמתקשרים אלינו, זו עוצמה גדולה מאוד, שעובדת בבת אחת בצורה יותר מתקדמת, יותר נכונה, עוד חצי צעד קדימה. אנחנו מעלים מ"ן רוצים או לא רוצים, זה קורה. ובחיבור בינינו אנחנו כבר יכולים להשיג את גילוי הבורא.

תלמיד: אז להתכלל בתבנית של עשירייה כזו כמו בכנס זה הרבה יותר גדול במה, יותר עוצמתי במה, בתפילה?

אם אני לוקח את כול הכנס וככה כל אחד מכם, לא רק אני, לוקח את כל הכנס, כנס זה כינוס שלנו בכל העולם, באותו זמן. את כל החסרונות, הרצונות, התשוקות, התפילות, הכול יחד, גברים נשים, ואני מעלה את זה לבורא ומבקש עליהם תיקון, שהחסרונות האלה יהיו נכונים כדי לעשות לו נחת רוח. אז כשכל אחד מאיתנו עושה כך, זאת תפילה שאין בעולם דבר כזה, לא נמצא בעולם מעמד כזה, אין. ואם אנחנו נעשה את זה נכון, אין כאן שום ספק שאנחנו יכולים לזכות למדרגה הראשונה בטוח, זו כל ההכנה שלנו.

שאלה: איך אתה מלקט את החסרונות האלה של החברים, את התשוקות, את הרצונות, הכול, איך אתה מלקט את זה?

אני רוצה שהם יעמדו בליבי, שהם יהיו בליבי.

תלמיד: ואיך להכניס אותם לליבי, איך לגלות אותם?

כי אני רוצה להרגיש את עצמי אחראי, אחראי על כולם. אני חייב להגיד שהעולם נברא בשבילי. חובה על כל אחד כך להגיד, מה זה בשבילי? שאני מתקן אותו, את העולם.

תלמיד: ובזה אני מלקט את החיסרון, אם אני רוצה להיות אחראי?

אני רוצה לקחת את כול החסרונות שלהם והעלות את כל החסרונות האלה יחד לבורא בתוספת שלי. מה התוספת שלי? בזה שאני מחבר אותם, אני מכניס אותם לתוך הכוונה שלי בעל מנת להשפיע נחת רוח לבורא, בתוך זה שהנבראים רוצים את העזרה שלו, ובזה שאני רוצה להשפיע להם עזרה של הבורא דרכי. ככה זה, זה שליש אמצעי דתפארת.

עמדת מקורות: יש ציטוט יפה בהקשר הזה מספר "מאור עיניים", פרשת יתרו "נודע כי כל העולם עם כל הנבראים צריכים לקבל החיות מהבורא בכל עת ובכל רגע, ולכך נאות ויפה לו לצדיק, שיהיה ממוצע בין הבורא ברוך הוא ובין העולם ומלואו, לקשר הכל בו ית'. שעושה שביל ומסילה, מעבר השפע, והחיות, וצינור, להריק לכל הנבראים. שהוא המייחד שמים וארץ, שמקשר כל העולם ומלואו להבורא, שלא יהיו מופסקין ממנו ית'."

במקום אחר הוא מסביר מה זה שביל.

שאלה: בעניין של התפילה הגדולה המשותפת שתיארת עכשיו, שאנחנו יכולים לעשות בכנס.

חייבים לעשות.

תלמיד: חייבים, נהדר. ביום ראשון היתה פה התאספות גדולה גם של אלפי אנשים, ולהרגשתי לא הגענו לתפילה כזו. היה שם משהו מפוספס, מה היה חסר שם?

מגבילים אותי בזמן, הייתי מחזיק את הערב הזה לפחות עוד חצי שעה, הייתי עושה כל מיני דברים נוספים. אני לא יודע, המארגנים תמיד חושבים שהם חכמים, אז בפעם הבאה אני אעשה כבר אחרת. אני לא מאשים אותם אני לא אומר שזה לא נכון, הם עושים כפי יכולתם. אבל באמת המצב היה שאנשים רצו להמשיך הלאה בכיוון של חיבור יתר, ואני באמת מרגיש זאת כאשמתי, שבכל זאת נעצרתי לפי הזמן ולא נתתי לזה המשך.

תלמיד: אנחנו מצידנו כקהל כל אחד מאיתנו וכולנו יחד כעשירייה אחת גדולה, היה משהו שהיינו יכולים לעשות כדי שזה יהיה מוצלח יותר, חוץ מהעניין הארגוני שגם הוא מאוד חשוב כמו שאתה אומר. אבל אנחנו כקבוצה אחת גדולה היינו יכולים להתייחס לזה בצורה מוצלחת יותר?

אתם פשוט צריכים לעשות ביקורת, בדיקה, אני לא יודע איך אתם יכולים, אבל אני לא הרגשתי בכל המסה הזאת, היו שם לא כל כך הרבה גברים סך הכול, אבל אני לא הרגשתי שהקבוצה העיקרית נמצאת. לא הרגשתי, הרוח לא הייתה שם, לא היה גרעין אלא הכול היה מרוח ככה. אני מכיר את האנשים שנמצאים לפניי, הם הגיעו מכל הקצוות הארץ, זה באמת יפה, אבל היה חסר בקהל הזה, כאן עשירייה שם עשירייה, שם קצת, אבל לא היתה שם בקהל קבוצה. קבוצה כללית שמעוררת, נותנת תגובה, קובעת את הרוח של הקהל, לא.

וזו בעיה, זאת אומרת אני עובד על הקהל, אני לא רואה משם תגובה. זאת אומרת כולם מכירים את כולם והכול זה יפה, כזה ביתי, אבל זו לא עבודה הדדית. וזה חבל. בכנס אסור שכך יהיה, חייבת להיות ממש עבודה, לא יכול להיות אחרת. שיהיה לחץ של כולם על כולם, לחץ עליי, אני לוחץ על כולם, חובה שכולנו נהיה במתח להשיג. בשביל מה הגענו? הנושא עצמו, הכנה לכנס, בסדר, כנס יהיה שם, אנחנו מכינים את עצמנו.

כשאני מכין ארוחה במטבח, אז אני מכין, בסדר. לאותו ערב כביכול לא הייתה מטרה, בשביל אנחנו נמצאים כאן, כדי להגיע למה? תן סיסמה שאליה אנחנו צריכים להגיע כשאנחנו קוראים כל פסוק, כשאנחנו עושים כל דבר, בשביל מה? שהכול יהיה מכוון, זה היה חסר.

תלמיד: קודם כל אני מאוד מסכים עם הדברים שלך. הכנס הגדול לפנינו, ואני חושב שבוודאות כך אנחנו צריכים להתייחס אליו, כמו שאתה אומר עכשיו, למה אנחנו באים לשם? שיהיה לכולנו ברור.

שהשיעורים באמת יהיו מכוונים יותר לתפילה. אם אני מבין אותך נכון, אתה רוצה להוביל אותנו לשם, לתפילה אחת גדולה משותפת. כי השיעורים, כמו שהציגו אותם בשבת, ואגב הייתי מאוד מבסוט מהכיוון, אבל עכשיו לאור הדברים שאתה אומר, אולי כדאי לחשוב על משהו שיהיה מכוון הרבה יותר לתפילה. שאנחנו נבוא לשלושה ימים, ופשוט נעבוד רק על זה.

כן, גם במדבר וגם בכנס הגדול, אנחנו צריכים להיות יותר בתפילה. אבל הבעיה היא שצריכים לגוון אותה עם כל מיני דברים. תפילה זה הכול, בסופו של דבר סוף של עבודה נכונה זו התפרצות בתפילה מהנברא לבורא. כי בזה הנברא גומר את התפקיד שלו, הוא מעלה מ"ן נכון, שלם, לשורש שלו. זה מה שאנחנו צריכים.

צריכים לבדוק היטב את השיעורים, את הזרימה שלהם. אני בינתיים לא קבעתי שום דבר, אתם קבעתם, שככה הולך להיות, אז נתחיל לעדכן את זה קצת יותר לכיוון הנכון.

אתם עושים את זה על פי מה שאתם יודעים, מה שהיה, וזה לא נכון. הכנס צריך להיות מדרגה חדשה, מצב חדש לגמרי. ומה שנחוץ לנו, יותר נכון מה שאנחנו מסוגלים לעשות כשאנחנו ממש יחד בכמות ובאיכות כזאת כמו שצריך להיות, זאת הזדמנות. והזדמנות להעלאת מ"ן, לתפילה.

אז נקווה שיש זמן, צריכים לתקן את זה ויהיו עוד תיקונים קטנים, לא נורא, אנחנו נספיק הכול, אבל חייבים להיות ערים לזה.

שאלה: בהקשר לזה של להיות ביחד. אתמול אמרת שכבר הרבה זמן הייתה לך מחשבה כזאת שנעשה איזה יום וחצי במדבר סביב המאמרים של הרב"ש שמלמדים אותנו איך להיות ביחד. אתה יכול קצת להגיד למה התכוונת?

התכוונתי שאנחנו צריכים להתחבר, ולכן אנחנו יוצאים, פורצים למדבר ורוצים שם להרגיש שאנחנו נמצאים ממש יחד בלב אחד, ברצון אחד המכוון נכון.

תלמיד: ברמת חומר הלימוד, אתה חושב שנכון שנעבור באמת מין מרתון על עשרים המאמרים הראשונים, על הקטעים של הרב"ש, שזה יהיה הלב של כל ההתאספות שלנו במדבר?

נראה לי שזה מה שצריך להיות. אני לא מצאתי יותר. יש מאמרים מאוד חדים, מאוד מרגשים. אבל תמצאו כאלה דברים, חפשו מה כדאי. אבל הכנה לחיבור היא נמצאת במאמרים האלו של רב"ש.

לרב"ש בטוח שאנחנו צריכים להיות קשורים. בעל הסולם הוא יותר באקדמיה, בדבר הרבה יותר גבוה, א-לוקי. הרב"ש הוא יותר ליישום שלנו. לכן צריכים ככה להיות. אבל תחפשו, תמצאו קטעים או מאמר שלם אולי, אחד או שניים שאנחנו נוכל לעבור. אנחנו לא חייבים דווקא במדבר, אנחנו יכולים גם לפני המדבר לעשות את זה.

שאלה: רציתי לשאול אם עכשיו את כל חומר הלימוד אנחנו צריכים לשנות לעשרים המאמרים, או שזה צריך להיות כאופציה ליד חומר הלימוד הקיים?

אתם מכירים את עצמכם, אם אנחנו נדבר כל הזמן על אותו דבר אז זה מפיג את הטעם, את המתח והכול, ואז נגיע כבר לא בעוקץ.

שאלה: אנחנו יודעים כל מה שכותב רב"ש בקשר לקבוצה, אבל הבעיה איך להרגיש את הכלי הכללי של כל בני ברוך, את הכלי העולמי, באיזה כלי אני מממש את כל העצות האלה. הרגשת הכלי אני חושב שזה חסר.

על הרגשה אני לא יכול להגיד לך שום דבר. אתה צריך להצטער על זה שאתה לא מרגיש, על זה שאתה לא עוקב אחרי המסכים ורוצה להתחבר עם כל קבוצה, שחסר לך טעם מכל קבוצה וקבוצה מהי. קצת יותר מלח וקצת יותר פלפל, ושם זה כך וכך, בכל קבוצה יש טעמים משלה ואתה רוצה להתכלל מכל הטעמים האלו, על זה אתה צריך להצטער.

תלמיד: ולכן אני אומר עכשיו, אנחנו התחלנו את הנושא התרחבות והתכווצות להרגיש ככלי אחד כל בני ברוך העולמי, ועזבנו את הנושא. נדמה לי שזה הדגש שצריך להיות, איך להרגיש כלי אחד, ה-ו-י-ה אחת.

זה שאתה מעביר לנו את הדעה שלך זה הכול יפה וטוב, אבל מה יש לנו מהביקורת שלך? מי יבצע מה שאתה אומר? כאילו אתם פונים אלי? אז אני אומר לכם לא. עד שאתם לא תבצעו את זה בעשיריות, איך שאתם רוצים, לא יקרה שום דבר.

זה שאתם יכולים לקחת מיקרופון ולהגיד מילים יפות זה בסדר. "אני רוצה התכווצות והתרחבות", בסדר, תעשה. תעשה בעשירייה שלך, ותראה לנו אחר כך איך אתה עושה. למה אני הפסקתי עם זה? כי ראיתי שעוד לא רוצים לממש את זה. יפה אמרת אבל זה עדיין לא בר קיימא.

שאלה: בקשר להכנה לכנס. מצד אחד אמרת בצורה מאוד יפה והחברים הוסיפו, שגם מבחינת איכות וגם מבחינת כמות אנחנו יכולים להרגיש את הכוח בקבוצה בכך שאנחנו מתקרבים בינינו, ומצד שני יש את כוח האור, וגם אמרת שלפחות תקוו לאור, זה ממש עזר במהלך הסדנה.

אז כוח הקבוצה וכוח האור, היחס בין השניים. עד כמה אתה תוביל אותנו במהלך הכנס, תכוון אותנו, ועד כמה אנחנו בצורה אקטיבית נשתתף בזה, או שזה אותו הדבר? האם אתה יכול קצת להסביר את הניגוד הזה?

אני יכול להסביר רק דבר אחד, אם אתם תהיו מוכנים, אתם תשמעו מה שאני אומר ותבצעו. ואם לא תהיו מוכנים אז לא יעזור כמה שאני אדבר. ולכן אתם צריכים כבר מראש לעשות את ההכנה הנכונה ביניכם. זה הדבר האחד.

שאלה: שאלה על הגישה. אתה חושב שזו גישה בריאה שנגיד אומרים שחסרה לנו תפילה, אז עושים איזה שיעור על תפילה, שעתיים כאלה, או חסרה חשיבות, אז נרביץ איזה שיעור על חשיבות, ניתן כותרת לנושא חשיבות. זה נשמע מאוד מכבה את כל העניין. אם הייתי רוצה תפילה אז הייתי לומד משהו אחר לגמרי ושהתלמיד יוסיף משהו מעצמו. כאילו אתה מכבה את כל זה באיזה תירוצים לשיעורים, באיזה כותרות וסוגים של חומרים.

זאת אומרת, לקרוא חומר שהוא בצורה עקיפה יביא אותי לתפילה.

תלמיד: בדיוק. הרי אם לא נוסיף מעצמנו, אם העבודה לא תבוא מאיתנו?

אז אני מבקש ממך, תביא לי כזה חומר שאתה חושב שדווקא על ידו אני יכול לעורר ליבם של חברים לתפילה.

תלמיד: יש כאלה המון.

בסדר, תביא ותגיד, אני חושב שאם אנחנו נקרא את זה אז התפילה תתפרץ מתוך ליבנו.

תלמיד: ועניין הגישה זה בסדר, זה מקובל?

שוב, אני מוכן לכל דבר. אצל רב"ש למדנו "תלמוד עשר הספירות", זהו. שלוש שעות "תלמוד עשר הספירות". אתם לא יכולים אפילו חצי שעה, זה כבר מתחיל להיות משעמם. אני מבין שהזמן השתנה, הנשמות החדשות האלה זה משהו אחר. אבל בכל זאת מה אתם רוצים ממני? אתם רוצים עוד במשהו לשנות? תמליצו, אני מוכן לנסות.

שאלה: מהי התפילה שעלינו להעלות עבור הכנס?

אני לא יודע, את זה אתם תחברו. דווקא יפה. יפה אמר החבר. אז בואו נכתוב עד מחר מכל עשירייה ועשירייה מה שאנחנו חושבים על תפילה לפני הכנס, לקראת הכנס, כהכנה לכנס. יפה מאוד. תכתבו בבקשה. יש לכם לאן לכתוב, לדף הכנס, תכתבו לשם כל קבוצה וקבוצה במקצת כמה משפטים על מה שאתם מתפללים עבור הכנס.

שאלה: אמרת שבכנס אנחנו צריכים להתחבר כעשירייה אחת גדולה ולפנות לבורא כדי שהוא יענה. ניסינו לעשות את זה בחלק הראשון של השיעור, אפשר להגיד שזה היה מעין מיני כנס לפי סוג המשימה שקיבלנו, וכולם אמרו תפילות שונות, כאילו במילים שונות, אבל הרגשתי שכולנו מדברים למעשה על אותו הדבר. אנחנו מדברים על הבורא, אנחנו מדברים על העשירייה, אנחנו מדברים על להשפיע לבורא, אבל מה בכל זאת חסר לנו כדי שנוכל באמת להתחבר בכל ההתכללות הזאת? זה נראה שזה לא מבורר גם בתוך העשירייה, גם בין העשיריות. כי אם אנחנו לא נברר את זה אז נראה לי שגם בכנס יהיה לנו לא פשוט לעשות את זה.

יפה. תכתוב גם על זה. חבר'ה, בואו נעשה פשוט, אתם צריכים להתחיל לטפל בעצמכם לבד, אחרת לא יהיה קשר לא בין עשיריות, לא בין בני אדם בתוך עשירייה ועשירייה. תתחילו בזה לעשות משהו. או שכדאי לי עד הכנס בכלל לנסוע לאיזה מקום, אולי להעביר את הכנס מאיזה שדה תעופה כמו שנתתי שיעור. לי לא חשוב, רק שאתם תתחברו. כשאתם מסתכלים עלי אתם לא מתחברים, יוצא שאני כאן המפריע. אתה פונה אלי עכשיו, למה אלי? אתה צריך לפנות לחברים. השאלה צריכה להיות בנויה אחרת, שאתה פונה אליהם, כי אני לא יכול להעלות את התפילות שלכם לבורא, אתם צריכים את זה לעשות.

תלמיד: עכשיו עיקר העבודה שלנו היא בעשירייה, ועכשיו אנחנו כבר מגיעים לשלב שבו אנחנו צריכים לחבר את הבקשות שלנו, אנחנו צריכים לבנות עשירייה אחת משותפת, ואנחנו למעשה, לא ממש מדברים על זה. איך לעשות את זה, לבנות את העשירייה הכללית, את הבקשה המשותפת בין כולנו?

על ידי זה שאתם מדברים ומסכימים ביניכם לחשוב על חיסרון אחד משותף, במשך זמן מה ואחרי זה שוב מדברים ביניכם, מה קרה לכם עם זה, אולי לא מספיק אתם מבינים, לא מספיק אתם מרגישים את המאמץ המשותף, ואת החיסרון המשותף. אז בואו אנחנו נעשה את זה אולי בצורה אחרת, או על חיסרון חדש.

אבל אתם צריכים לבנות, אתם צריכים לבנות את המעמד הזה שאתם מתחברים, במה בדיוק? באיזה חסרונות? ואיך אתם מעלים את זה לבורא? את החיסרון המשותף הזה. לא כל אחד, כי אם כל אחד עושה את זה, הוא כביכול מתפלל מעצמו, ואז במקום בונה, הורס.

תלמיד: אז מה לעשות, במהלך היום על בטוח נעשה את זה. השאלה היא, כשאני מבקש עבור החברים בעשירייה, אז בשבילי, כל העולם מצטמצם לכדי העשירייה שלי. וכשהיה כנס במולדובה, אתה ניסית שמתוך החיבור הזה, אני אוכל גם לעבור לכל הכלי העולמי ולכלול את זה לתוך הבקשה שלי. האם זה משהו שאנחנו צריכים לעשות עכשיו? כי לפעמים אתה אומר שכן, לפעמים אתה אומר שלא כדאי, והשאלה איך לפעול עכשיו?

אני לא יודע. אני מפסיק לדבר, אני מפסיק לייעץ, שאתם תרגישו שהכול נמצא בידיים שלכם, אחרת מזה לא ייצא שום דבר. עד שאתה לא דוחף את הילד החוצה, שיתחיל לעבוד, שיתחיל להתפתח, שייצא לעולם הגדול, זה לא יקרה, הוא יישב ליד המחשב שלו, או ליד מסך הטלוויזיה שלו, וישחק בכל המשחקים שלו וזהו. אין לי ברירה, אני חייב לדחוף אתכם לבנות כלי ביניכם. זהו. אין לי יותר מה להגיד. ממש לא.

תמליצו לי מה לעשות. אני פונה אליך ומבקש מכולכם, בבקשה, במקום להפנות אלי את כל השאלות, אני עכשיו רואה מכל מיני קבוצות שבעולם שרוצים לשאול, מה שאתם תעשו בעצמכם, את זה עליכם לעשות.

אז בואו אנחנו נסכם. אנחנו לומדים את החומר, ואתם מסדרים את הקשר ביניכם ומתקדמים לכנס. זהו. אני לא רואה סיכוי להצליח אם אתם לא תרגישו שאתם ממש נמצאים בידיים שלכם, שהעתיד תלוי בכם. אחרת אתם נמצאים כמו תלמידים בכיתה, המורה בא, הוא מסדר הכול, ו"מה אנחנו צריכים [להתאמץ]", לא.

(סוף השיעור)

"כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר."(תהילים לו, י)↩

קבלה מדיה

קבלה מדיה

איזור אישי
כדאי להיכנס כדי להוסיף לייק לסרטונים, לשמור תכנים ולהירשם למינויים.

סדרת שיעורים בנושא: בעל הסולם - undefined
13 ינואר - 11 פברואר 2020
שיעור 1129 ינו׳ 2020

13 ינואר - 11 פברואר 2020

שיעור 1129 ינו׳ 2020