שיעור בוקר 25.07.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

חורבן כהזדמנות לתיקון – קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: "חורבן כהזדמנות לתיקון", קטעים נבחרים מין המקורות, קטע מספר 26.

"אין יכולים לקבל שום דבר בלתי השתוות, אלא תמיד צריך להיות בחינת השואה. לכן כשהוא מעורר רחמים על עצמו, נמצא שעוסק אז בחינת קבלה לעצמו. וכל כמה שהוא מרבה בתפילה, לא די שלא מכין כלי דהשואה, אלא אדרבא, שנצוצי קבלה מתרקמים אצלו.

נמצא שהוא הולך בדרך הפוך, היינו שהוא צריך להכין כלי דהשפעה, אך הוא הכין כלי דקבלה. ו"הדבק במדותיו" הוא דווקא "מה הוא רחום אף אתה רחום".

לכן כשהוא מתפלל עבור הכלל, נמצא שעל ידי התפילה הזו, הוא עוסק בבחינת השפעה. וכל כמה שהוא מתפלל, בשיעור כזה הוא מרקם כלי דהשפעה, שיכול להתגלות על זה אור דהשפעה."

(הרב"ש. 217. "ברח דודי")

שאלה: מה משתנה, האם הכלי הנוכחי שלי מקבל צורה של השפעה, או שאני מצרף אליו כלים אחרים שהם הכלים דהשפעה?

זה לא חשוב. אבל בטוח שאתה מגלה שיש לך כלים דהשפעה.

תלמיד: האם זה מתרקם על ידי חיבור בעשירייה?

כן.

תלמיד: ובתוך הדבר הזה אני מגלה קשר חדש עם החברים ועם הבורא יחד?

כן.

שאלה: כשאדם נמצא בהכרת הרע, מגלה את הרע שלו, את הרצון לקבל שלו שנמצא מופרד מהבורא, והוא צריך עכשיו לעשות את המעבר הזה מחוץ לעצמו לתפילה עבור הזולת, להידבק בתכונת ההשפעה, איך להמשיך מזה שאני מגלה את הרע, את השבירה, את המחשבות על עצמי?

אני לא יכול לענות אחרי שאמרת חצי דבר.

תלמיד: אבל זה בדיוק מה שיש לי, חצי דבר.

תחזור על מה שאמרת.

תלמיד: אדם נמצא בהכרת הרע.

אם הוא נמצא בהכרת הרע, אז מה יש לו עוד? מה הוא צריך לעשות אחרי זה? להפטר מהרע.

תלמיד: הוא צריך להתפלל להפטר מהרע, אבל זה בדיוק המצב שהוא לא יכול לצאת החוצה, הוא מגלה שהוא בתוך הצנון. איך יוצאים מזה?

מתפללים ומשתדלים להתקדם עד שהבורא ירחם ויוציא את הראש שלו החוצה.

תלמיד: אבל זו בדיוק הכרת הרע, שאתה לא יכול להוציא את הראש החוצה.

במצב כזה אין מה לעשות רק חברים ותפילה. אין יותר מה לעשות.

שאלה: הוא כותב שאם אתה מבקש רחמים על עצמך במצב שמגלים לך את הרע בך, ואתה מתפלל על עצמך לרחמים, אז אתה הולך הפוך, מתרקמים כלי קבלה. השאלה, איך במצב הזה להתפלל על הכלל, על החברים?

נמשיך. אין לי מה לענות על מה שאמרת כי זה לא נכון.

שאלה: מהי עשירייה עבורנו, עבור כל אחד ואחד?

אתה רוצה להחזיר אותנו ללימוד על עשירייה?

שאלה: דווקא בימים אלה יותר חלקים מתכללים בין החברים בכלי העולמי. העוצמות הן שונות, הן הרבה יותר חזקות, לכן הכיוונונים צריכים להיות הרבה יותר מעודנים. מהי עשירייה בימים אלה?

עד שתברר יותר את השאלה, אין לך מה לשאול.

קריין: קטע מספר 27.

"הזהיר מורי [האר"י] ז"ל לי, ולכל החברים שהיינו עמו בחברה ההיא, שקודם תפלת שחרית, נקבל עלינו מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב לכל אחד מישראל כנפשו, כי עי"ז תעלה תפלתו כלולה מכל ישראל, ותוכל לעלות ולעשות תיקון למעלה. ובפרט אהבת החברים שלנו, צריך כל אחד ואחד ממנוּ לכלול עצמו כאלו הוא אבר אחד מן החברים האלו. ולמאד הזהירני מורי ז"ל בענין זה."

(מרח"ו. "שער הגלגולים". הקדמה ל"ח)

שאלה: איך כוללים את כל התפילות בתפילה אחת?

כנראה שיכולים. אלו סיבות ותוצאות שפועלות, כוחות הפועלים בין סיבה לתוצאה, וכולנו צריכים להתחבר בתפילה אחת.

תלמיד: אנחנו רואים שיש המון מצבים בקבוצה שלנו, המון חברים בהמון מצבים, אחד חולה, אחד בכלא, ועוד, ויש המון תפילות שכל העשיריות מעלות. איך העשירייה שלי כוללת את התפילות האלה לתפילה אחת?

אין עדיין בינינו כזה קשר.

תלמיד: אז מה זה שהוא כותב שאנחנו צריכים לכלול את כל התפילות?

לכלול, בסך הכול כן, אבל בצורה פרטית אני לא יודע.

תלמיד: איזה מאמץ אנחנו יכולים לעשות כדי לממש את זה?

ככל שאנחנו מסוגלים להתכלל יחד בכלים האלה ולהביא אותם לתיקון, אז אנחנו מבקשים לכלול אותנו.

קריין: קטע מספר 27.

"הזהיר מורי [האר"י] ז"ל לי, ולכל החברים שהיינו עמו בחברה ההיא, שקודם תפלת שחרית, נקבל עלינו מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב לכל אחד מישראל כנפשו, כי עי"ז תעלה תפלתו כלולה מכל ישראל, ותוכל לעלות ולעשות תיקון למעלה. ובפרט אהבת החברים שלנו, צריך כל אחד ואחד ממנוּ לכלול עצמו כאלו הוא אבר אחד מן החברים האלו. ולמאד הזהירני מורי ז"ל בענין זה."

(מרח"ו. "שער הגלגולים". הקדמה ל"ח)

שאלה: מה זו קודם תפילת שחרית, האם זה אומר שלפני שאני פוגש את החברים אני צריך להתחיל לייצב את "ואהבת לרעך כמוך"?

לדוגמה, אתה מטייל מהבית לשיעור, הולך ברגל, ואתה חושב על זה.

תלמיד: האם זה לפני שאני פוגש את החברים?

לפני זה, ודאי.

תלמיד: האם אני יכול לייצב לבד כזה דבר?

אתה לא מכיר אותם מהיום, אתה כבר מכיר אותם כמה שנים אפילו.

תלמיד: אני אנסה לעכל את זה.

זה כל כך מוזר?

שאלה: החבר שואל, האם הוא עושה את העבודה הזאת של לכוון את עצמו ל"ואהבת לרעך כמוך" עם עצמו לפני שהוא מגיע פיזית לפגישה עם החברים? האם זו עבודה פרטית כהכנה לחיבור עם החברים?

כן, זו עבודה פרטית כהכנה לחיבור עם החברים - בשביל מה הוא הולך לשם, מה הוא מתכוון לעשות שם, איזה חיבור הוא מתכוון להשיג. הוא דואג שהיום הזה לא יעבור עליו אולי בצורה כמו שאתמול, שהוא לא הרגיש ואולי לא מספיק דרש מה התוצאות שיהיו מהיום, מה חשוב היום. זו עבודה מאוד טובה.

רב"ש היה הולך לטייל בערך שעה לפני השיעור מהבית שלו עד רבי עקיבא, כל חזון איש ובחזרה, והוא כל הזמן היה חושב על זה.

שאלה: כתוב ש"אין אדם מוציא את עצמו מבית האסורים", כתוב שמטרת הבריאה היא לגלות שהבורא הוא "טוב ומיטיב", כתוב לנו כל כך הרבה על תפילות. למה קשה לנו להתפלל עבור החברים? אני לא מפסיק לשמוע על חברים שלא מרגישים את הבורא, שמרגישים את הכרת הרע. למה כל בן אדם ששואל פה שאלה לא כולם קופצים עליו ומבקשים עליו? למה זה לא קורה לנו?

תשאל אותם על זה.

תלמיד: את מי לשאול?

את אותם חברים.

תלמיד: אני שואל אותך כדי שכולם ישמעו. למה זה לא קורה?

מה אתה רוצה שאגיד לך במקומם? מה אתה רוצה לשמוע?

תלמיד: תשובה. שהבורא יעזור לנו.

הבורא מוכן לעזור במידה שאתם שואלים אותו נכון. זו כל העבודה שלו, לתת לכם תשובה.

תלמיד: חבר פתח את השיעור עם חיסרון של הכרת הרע, אחר כך שמעתי עוד חבר שאמר שהוא לא יודע איך לצאת מזה. והתשובה היא מאוד פשוטה, אנחנו יכולים עכשיו להגיע לגמר התיקון ולא עושים את זה.

זה נכון שאנחנו בכל רגע ורגע יכולים בפוטנציה להגיע לגמר התיקון, אבל לא עושים את זה עקב הרשלנות שלנו. לכן אנחנו כל פעם שוב חוזרים ושוב חוזרים על אותם התנאים שמפרידים בינינו לגמר התיקון. זו בסך הכול תפילה אמיתית יחידה שהבורא לא יוכל לסרב לה, אלא ישמח להצטרף אלינו, ישמח לבצע את הפעולה.

שאלה: מרח"ו והארי הקדוש מכוונים אותנו להתכללות. מהי אותה פעולת התכללות בעשירייה שגורמת נחת רוח לבורא?

למה ההתכללות של העשירייה גורמת נחת רוח לבורא? כי בזה אנחנו הופכים להיות לכלי אחד המוכן לקבל השפעה מהבורא. ועל ידי השפעתו בנו אנחנו כן יכולים להתחבר ולקבל את האור העליון בעל מנת להשפיע. מה יש כאן שכל כך קשה לחשוב?

שאלה: מה זה אומר להיות "איבר של החבר"?

שאני מוכן להשתתף בכל צורה בתיקון הפרטי שלו.

שאלה: איך הפעולות הטכניות שאנחנו עושים בעשיריה, כמו שמיעת שיעור, שאלות סדנה, קריאת מאמר, מביאות לקשר לבבי קרוב ולגילוי הבורא?

אם אלו פעולות טכניות, אז זה באמת לא עוזר בשום דבר. אבל אנחנו צריכים להפוך את הפעולות הטכניות לפעולות רוחניות.

שאלה: האם מי שמתפלל על חברים הוא משווה צורה עם הבורא? איך זה עובד?

הוא מבקש מהבורא שיטפל בהם ויתקן אותם, והוא מוכן להיות כעזר, כפרט בכל התיקונים האלה.

שאלה: איך להתחיל את העבודה עם לב נקי?

תנסה לבקש מהבורא שייקח אותך וישתמש בך להשתיל את כל מה שהחברים צריכים כדי להגיע לכלי שלם.

שאלה: איך להפוך פעולות טכניות לפעולות רוחניות?

דווקא על ידי הכוונה שאמרתי עכשיו.

קריין: "צער השכינה". קטע מס' 30.

"כל הבחינות האלו, החל ממלכות שהיא שורש בריאת העולמות, עד הנבראים, נקראת בשם שכינה. שהתיקון הכללי הוא, שהאור העליון יאיר בהם בתכלית השלימות. והאור המאיר בהכלים, נקרא בשם שוכן. והכלים נקראים באופן כללי שכינה. כלומר, שהאור שוכן בתוך שכינה. זאת אומרת, שהאור נקרא שוכן, מטעם שהוא שוכן בתוך הכלים. היינו, שכללות הכלים נקראים בשם שכינה.

ומטרם שהאור מאיר בהם בתכלית השלימות, אז מכנים הזמן זה בשם "זמן של תיקונים". היינו, שאנו עושים תיקונים, בכדי שהאור יאיר בהם בשלימות. ועד אז נקרא המצב הזה בשם שכינתא בגלותא. כלומר, שבעולמות עליונים אין עדיין השלימות." 

(בעל הסולם. "שמעתי". ב'. "ענין שכינתא בגלותא")

 

תלמיד: כל החומר שאנחנו לומדים עכשיו נקרא "חורבן כהזדמנות". והחורבן מאוד מורגש בימים אלה בעם ישראל.

אבל הוא לא מוכר כהזדמנות.

תלמיד: איפה ההזדמנות? כי היא ממש לא מורגשת.

מה צריכה להיות ההזדמנות?

תלמיד: בקטע הזה כתוב שהכול חלק מאיזשהו תהליך, שהשוכן צריך להתגלות בשכינה. אני לא מצליח לקשר את מה שכתוב פה למה שרואים במציאות.

למה? אתה רואה שהחברה גם הגיעה לחורבן, כולם מבינים את זה, כולם מסכימים עם זה, לא מסכימים עם המצב עצמו אלא עם זה שזה קורה. ואין לנו יותר למה לצפות שיקרה, אלא עלינו לקום ולרפא את המצב.

תלמיד: אני לא רואה שמישהו אומר שצריך לבוא ולרפא את המצב.

למה?

תלמיד: אני לא רואה שמישהו בא ואומר שצריך לרפא את המצב. אני רק רואה שכולם מתוסכלים ברמה שבני אדם כבר הופכים לחיות.

הם מתוסכלים מפני שהם לא יודעים שעליהם, דווקא עכשיו, להזמין את התיקון.

תלמיד: כן.

סיפרתי ולא פעם אחת איך רצתי לחדר הניתוחים וממש נשכבתי שם על מיטת הניתוחים ודרשתי שיתחילו לעשות לי ניתוח. שבועיים הם אמרו שיעשו, וכל יום דחו למחרת, עד שהגעתי בכוחות עצמי לחדר הניתוח, נשכבתי, הם כבר הכירו אותי, ואז אמרתי תתחילו לנתח, אין לי עוד כוח לחכות. אז הם אמרו, טוב, בסדר, תיכף נתחיל לעשות הכנה לניתוח. הם התחילו לעשות הכנה, עשו לי זריקה ועוד זריקה, ועשו לי את הניתוח, ואחרי זה כבר הרגשתי אחרת.

לכן אם האדם מבין שהוא צריך לעבור את שלב התיקון, את הניתוח ואין לו ברירה, הוא דורש, אז זה כבר אחרת.

תלמיד: כן, אבל אתה מקובל. בחוץ אני לא רואה שמישהו רץ למיטת הניתוחים או אפילו יודע שיש איזה ניתוח.

לא, זה לא נכון. זה לא מפני שאני כביכול מקובל, זו פשוט נחיצות, רצון לחיות.

תלמיד: אני באמת לא רואה שרצון לחיות מוביל את האנושות או אפילו את מובילי דעת הקהל לתיקון, או אם יש דבר כזה, ההרגשה היא שצריך טונה של חורבן כדי ליצר גרם של הזדמנות, עשרה מיליון מתים כדי שמישהו קצת יחשוב. למה זה ככה?

כי זו בינתיים צורת התיקון. ככה זה, תישאר בלי תשובה.

שאלה: אין פה נחיצות לתיקון, יש פה הרגשה שאני מעדיף שתוציאו לי עין אחת ולשני תוציאו שתיים. אין פה רצון לחיים, החיות שמורגשת בדור שלנו, היא פשוט לאפשר לשנאה להתממש. בזה החיות שלהם, זו ההרגשה שבוערת בהם. הם לא אשמים, אבל זה מה שבוער באנשים. איפה פה ההזדמנות לתיקון? הם רוצים לממש את השנאה לזולת.

כי לא חינכו אותם להבין שזו סוף הדרך, שמזה לא יכול לצמוח שום דבר חיובי.

תלמיד: נכון, אבל זה הרצון שבוער בדור, זה מה שקורה, ומה יוצא מזה?

אם אני אראה את האויבים, כאילו האויבים שלי נופלים, אז אשמח ואחשוב שניצחתי.

תלמיד: זה כמו ערך עליון, יותר חשוב מחיי, זו התבוסה של האויב. ברור שזה חלק מהשבירה, איך מתקנים אותו?

רק על ידי הסברה, עוד ועוד. אין מה לעשות. לא בכוח, אלא בלימוד איטי, בהדרגה. לא תוכל אחרת לחנך דור שלם, מה תעשה לו? תיתן זריקה על מנת שמיד יחכים? יש לך פתרון? בבקשה.

תלמיד: לא, אבל גם לומר שחסרים ייסורים, כמו שרב"ש אמר, לא ברור אם זה באמת יביא לתיקון.

ייסורים בלי הסבר, זה גם לא טוב, הם יכולים אפילו להכניס אותם חזרה, כי ירגישו שהם צריכים לסבול עוד למען הפתרון.

תלמיד: וזה לא רק בעם ישראל, אפשר לראות את התופעה הזאת גם בעוד מקומות בעולם.

כן, בוודאי, כי אנחנו לומדים מאומות העולם בתקופה כזאת.

תלמיד: אז מה חכמת הקבלה מציעה? רק עניין של הסברה? צריך איכשהו להפיץ, אבל מה צריך ללמד את האנשים הללו?

הגענו למצב שאנחנו צריכים סוף סוף בכל ההיסטוריה, להסביר לעם ישראל מה תוקף תפקידו, מה הוא צריך לעשות כדי לזכות לראות את תפקידו בעולם.

תלמיד: אולי באמת מפני שחסרה מטרה אחרת בחיים, כמו חינוך שמלמד בשביל מה כן כדאי לחיות, אז הם מתמלאים מהשנאה שלהם. צריך שהמידע הזה איכשהו יגיע ויחלחל, אבל גם מערכות החינוך מקבלות את ההזנה שלהן מהמקום הלא נכון.

בסדר. אבל בסך הכול העבודה היא בחינוך, בהסברה.

שאלה: לאן עם ישראל מדרדר?

לתהום. כי כמו שכל אומות העולם אומרים, או אולי מסכימים בשתיקה עם כך שאין לישראל חלק בעולם הזה, כל שכן חלק לעולם הבא, אבל אפילו בעולם הזה, כך גם ישראל חושבים.

תלמיד: פה אפילו אומות העולם לא אומרים. אומרים, אבל כאילו אנחנו בעצמנו הורגים את עצמנו.

כן.

תלמיד: ומתי, באיזה שלב בהידרדרות הזו, תבוא הכרת הרע? יבוא איזה שכל חדש, משהו, שצריך לעצור? בכל זאת, אלה החיים שלנו.

בשביל מה לעצור? יש לך פתרון?

תלמיד: אין פתרון.

אז בשביל מה לעצור בדרך? כדי שאחרי העצירה הזאת יהיה לך משהו. אז מה יהיה אחרי העצירה?

תלמיד: לא יודע, כמו שאמרת שרצת לחדר הניתוחים, עשית משהו כדי להציל את החיים שלך.

רצתי לקראת הפתרון, כי ראיתי את הניתוח כפתרון.

תלמיד: אז מה עושים במצב שאתה רואה שאתה מדרדר לתהום? רואים שמידרדרים ואין פתרון, אין בלמים, מה עושים פה?

אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים.

תלמיד: זה לא פתרון.

אצלנו זה הפתרון, לעם לא.

תלמיד: על העם אני שואל.

הפתרון לעם זה רק להראות לו דוגמה ולהוכיח בדוגמה הזאת שבחיבור הנכון אנחנו כן יכולים להחיות את עצמנו.

תלמיד: אבל איזה חיבור נכון יהיה? זה בדיוק מקור הבעיה, אין מקום לחיבור.

חייבים להפוך את עצמנו לעל מנת להשפיע.

תלמיד: זאת השאלה שלי, באיזה שלב בהידרדרות לתהום, העם יבין שחייבים להתחבר, לא משנה מה? יש מצב כזה?

כן. מפני שאין ברירה. אין ברירה, מה תעשה?

תלמיד: אז איפה בדרך הזאת לתהום, העם מתחיל להתפקח ולהבין שאין לנו ברירה? מה השלב שבו מגיעה פתאום ההכרה שאין ברירה, חייבים להתחבר בינינו, חייב לקרות שינוי?

אני לא יודע. נראה לי שהמצב צריך להתהפך, שכל מה שקורה שם באוקראינה, בכל האזור הזה, באירופה, יופנה אלינו ונרגיש שהגיעה שעת האמת, שאם נקבל על עצמנו "ואהבת לרעך כמוך" נצליח, ואם לא, לא.

תלמיד: זאת אומרת ההיפוך יהיה כשאומות העולם יקומו עלינו.

כן. כי התנאי הזה "ואהבת לרעך כמוך" הוא שלנו, ואם הם לא מסכימים, אז יקומו עלינו.

תלמיד: ואז כשיקומו עלינו, זה ידרבן אותנו להתחיל להתחבר בינינו?

כן. אז נרגיש שפתאום קם בנו כוח חדש.

תלמיד: מה זה הכוח החדש הזה?

מלך המשיח.

תלמיד: מה הוא מלך המשיח בינינו? מה יורגש בעם?

הוא מחבר ומלמד אותנו בחיבור ההדדי להגיע לכוח ההשפעה הכללי.

תלמיד: ואז איפה יהיו המחלקות והפילוג הקשה שיש בינינו?

כולם ייכנסו ככוח המחבר.

תלמיד: האם לא יהיה בינינו יותר פילוג, לא יהיו בינינו מחלוקות קשות כאלה?

לא. זה כאילו נס.

תלמיד: כשהנס הזה יקרה, האם נתחיל לטפל בעולם, כלומר מחוץ לנו?

כן. אנחנו נטפל בכל העולם.

תלמיד: איפה התפקיד של בני ברוך במערכה הזאת?

במרכז ההסברה.

שאלה: לא ברור מה קשור מרכז ההסברה אם מתעורר הכוח הזה של המשיח והוא מורגש.

אתה מסביר לכולם מי מתעורר, מה מתעורר, בשביל מה, באיזו צורה. כשאתה מסביר את זה, אז אתה נותן להם היכרות עם הכוח הזה שמתעורר.

תלמיד: כלומר על קצת ההכרה הזאת יהיה צריך לבוא עוד הסבר כדי לפתח את העניין.

כן. תבינו שאנחנו נצטרך באמת לטפל בזה.

שאלה: אתה אומר שהכול תלוי בעשירייה ועד שפה לא נתחבר, אין מה לצפות ששם מישהו יכיר בהכרת הרע. וההסברה כן צריכה להיות ברקע והיא קיימת ברקע, אפשר לתת נתונים. אבל אם הכול תלוי פה בעשירייה, אז למה אנחנו מצפים שיבואו מכות מבחוץ? אני מנסה להבין מאיפה יבוא הפתרון. אנחנו היום מרוכזים כולנו בעשיריות, אם פעם הייתי יוצא לאיזה מעגל לעשות משחק חיבור באיזה יער, אז היום אני יושב בעשירייה, קורא מאמר, כי זה מה שנאמר, שמשם יבוא הפתרון. האם יש שינוי בזה או לא?

מה אתה לומד מהמאמרים?

תלמיד: שצריך להתחבר קודם כל בעשירייה, משם יבוא הפתרון.

משם אתה תדע את הפתרון.

תלמיד: כן.

ולממש אותו?

תלמיד: אני מממש בעשירייה, בקבוצה, בכלי עולמי. ואחר כך כנראה שמשהו יפתח, וברגע שיהיו פה כמה מאות אלפי מקובלים, אז כנראה שגם המצב ישתנה, ואז נדע גם מה לעשות. כי אם לא יהיו מקובלים, אז איך נדע מה לעשות. האם אני מבין נכון?

כן, כנראה שכך. אני לא יודע בדיוק את הפרטים, אבל זה כך.

שאלה: הכוח שנקרא "מלך המשיח" ממתיק את התרופה או רק יוצר מצב של חוסר ברירה שאתה חייב לקחת אותה?

גם כך וגם כך. אבל בטוח שהוא מקרב תרופה.

שאלה: יש דווקא הבחנה מאוד יפה שקורית עכשיו בעם. אם פעם אדם היה חושב שיש לו דעה והוא דוגל בדעה שלו, היום יותר ויותר אנשים מבינים שזה לא באמת דעה אלא השאלה היא לאיזה ערוץ אתה פתוח. אם אתה פתוח לערוצים מסוימים, אז אתה כל כולך בדעה מסוימת, אם אתה פתוח לערוצים אחרים, אז כל כולך בדעה הפוכה, וזה יותר ויותר ברור.

אנשים נפגשים זה עם זה במשפחות, בכל מקום, הם לא ומסוגלים לדבר כי כל אחד שטוף מוח לחלוטין מצד אחר. פעם היה נניח איזה ערוץ, איזו תפיסה, איזה אמצע. לאן זה יוביל את האנשים ההבנה הזאת שבעצם אני חשוף למשהו וזה משפיע עלי?

נראה. אני עוד לא בטוח שכך תהיה ההשפעה. יכול להיות שבניהול מלמעלה כל הדברים האלה ישתנו ויתחילו להשפיע עלינו בצורה אחרת.

תלמיד: איך יגיע מצב שירצו לשמוע את מה שיש לנו להגיד, לא את שטיפת המוח הזאת ולא את שטיפת המוח הזאת אלא את שטיפת המוח שלנו?

כנראה מחוסר ברירה, מחוסר אונים, מהרגשה שאין יותר מה לעשות. שלא יידעו עם מי הצדק, וברור שאין צדק עם אף אחד.

תלמיד: האם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי שזה יקרה?

לא, לנו אין פתרון. הפתרון שלנו רק בחיבור. אנחנו צריכים לפתוח, להשפיע, להסביר שהפתרון הוא בחיבור, כי חיבור מעלה אותנו למעלה מכל הפרטים השליליים שיש כאן במורכבות הפתרונות.

שאלה: סיפרת לנו הרבה פעמים בקשר שלך עם הרב"ש שהיית מתלונן והיו לך הרבה טענות, עד שהרב"ש אמר לך בפשטות, "למה לא ביקשת?". נראה שכל המצב שאנחנו נמצאים בו עכשיו, שהעם נמצא בו, הוא כדי שתהיה בנו הנחיצות לבקש את הדבר הנכון. האם אתה יכול לספר לנו איך אתה הגעת לבקשה כדי שזה ייתן לנו דוגמה איך להגיע לבקשה נכונה?

לברר את הבקשה כל אחד בצורה פרטית, ולהתחיל להתחבר סביב זה כאיש אחד בלב אחד, שזה יהיה כאדם אחד שבצורה כזאת משפיע את מצפוני ליבו לבורא. ומפני שזה יוצא מהעשירייה, אז בקשת העשירייה נמצאת כנגד רצון הבורא, זה נקרא שחד מקבל חד, ואז קורה המגע, הקונטקט נסגר.

תלמיד: ועדיין, איך אנחנו יכולים עכשיו לגבש כוחות כדי להגיע ללחץ על המצב הזה שהוא ממש נחוץ לנו? כי בלי שנגיע לבקשה הנכונה אנחנו אבודים ורואים את זה. העם, למרות שהוא גולם, הוא לוקח אותנו, את "בני ברוך" ואת כל העולם, ממש לחידלון, ואין עדיין את ההרגשה הזאת שאנחנו חייבים להגיע לחיבור.

את זה אתם צריכים להחליט, התשובה נמצאת בנו, בכולנו, ולי אין מה להוסיף. רק מיום ליום מגיעים יותר ויותר לדבר ההכרחי, שחייבים לגלות נחיצות לחיבור במרכז בינינו וזה חייב להיות כאן ועכשיו.

אין לאף אחד פתרונות?

שאלה: אדם הוא עולם קטן, אנחנו רואים שכמו שבעולם יש מנהיגים שרוצים לשלוט ולהוכיח את דעתם ולכפות את דעתם בעולם, גם בעשירייה הפנימית יש דעות מנוגדות לי שכל אחת רוצה למשוך ולהוביל לפי דרכה. אולי הפתרון הוא בעצם לבקש מעל הדעות השונות של כולנו שהבורא ייתן לנו דעה חדשה.

אתה מבקש פתרון חדש. אתה אומר למורה "מה שהבאת לי קודם אני התייאשתי מזה, תן לי משהו חדש".

תלמיד: זה לא מה שאני אומר, אני אומר שדווקא הפתרון שאתה מביא לנו, שהקבלה מביאה לנו, להתחבר מעל המחלוקות, מעל הדעות השונות, רק זה יכול להביא לאיחוד הרצוי. ופה צריכים להגיע באמת לבקשה הנכונה, שבעצם כל אחד מאיתנו חולה, כל אחד מאיתנו רוצה להשפיע את דעתו ולשלוט על דעת של העשירייה, אבל כולנו טועים בעצם.

בסדר.

אנחנו סוגרים להיום את האסיפה ואתה אחראי לאחד את כולם עד מחר. שכולם יבואו לשיעור בוקר מוכנים לחיבור פנימי ביניהם כדי שממנו נגיע לביצוע החיבור הכללי. אם נגיע להכרחיות הזאת שמגיעים לחיבור ומהחיבור שלנו נגיע לחיבור כלל "בני ברוך" ומזה לכל העולם, אז אנחנו יכולים כאן לעשות משהו. זה זמן שניתן למשחק.

שאלה: אומנם יש לי התנגדות, אבל אני מרגיש שאני חייב להגיד שאני רוצה לקחת את האחריות הזאת יחד עם החבר, להביא אותנו מחר לחיבור הזה.

מצוין תודה לך. תבורך.

(סוף השיעור)