שיעור בוקר 23.03.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 28.04.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/E09vbK0e?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 307, "שיעור מעשי המצות"

קראנו מאמר מ"שלבי הסולם" כרך ה', מחלק ששייך ל"תלמוד מנחות", "שיעורי מעשה מצוות". אנחנו לא יודעים במצבנו מה השיעור של מצווה, מה גודלה, למה בדיוק היא שייכת.

אנחנו יודעים שנשמת אדם הראשון כוללת בתוכה תרי"ג איברים. רמ"ח איברים למעלה מטבור, ושס"ה איברים למטה מטבור. איברים נקראים רצונות. רמ"ח איברים אנחנו יכולים לתקן מסך כול תרי"ג הרצונות, אז את רמ"ח הרצונות אנחנו יכולים לתקן בכוונה בעל מנת להשפיע ולהשתמש בהם, ולכן הם נקראים מצוות "עשה". כלומר בכל רצון, על ידי כוונה על מנת להשפיע, אני יכול לבצע את הפעולה שלי, נתינה לבורא, להתאים את עצמי אליו במעשה ממש.

שס"ה רצונות שלמטה מטבור, אני יכול לתקן אותם רק בצמצום, לא להשתמש בהם. להשתמש בהם בעל מנת להשפיע ממש אני לא מסוגל עד גמר התיקון, לא יהיה לי מסך, אלא רק לא להשתמש בהם. אני עושה מהם את סוף הפרצוף, וכך הוא תיקונם בינתיים עד גמר התיקון, שאז כולם נכנסים גם לקבלה על מנת להשפיע.

תרי"ג הרצונות האלו נמצאים בנשמה הכללית של אדם. הנשמה הכללית הזאת נשברה והתחלקה לשש מאות אלף חלקים, מה שנקרא לששים ריבוא חלקים, ואחר כך יש עוד הרבה שבירות ונפילות עד לעולם הזה. ובכל זאת כל חלק וחלק ממיליארדי החלקים כלול מאותם תרי"ג רצונות, ואותם תרי"ג רצונות נמצאים בו ולא חשוב באיזו מדרגה החלק הזה נמצא. המספר הזה לא משתנה בכל נשמה פרטית, בכל חלק מאדם הראשון.

אפילו בנקודה שבלב שמתעוררת בנו, שזו התחלת הנשמה שלנו, הכלי של הנשמה, גם בחלק הזה שנראה לנו בינתיים כנקודה, יש בו תרי"ג רצונות שנקראים תרי"ג איברים. אנחנו מרגישים את החלק הזה כנקודה, כרצון אחד כללי, השתוקקות למשהו, ואפילו אין לנו שום דמיון למה. מפני שכל הנשמה העתידה שלי היא עדיין מתראה לי כנקודה, לכן אני לא יכול לתאר בה את דמות ה', אין שם נפח כך שאני אראה תמונה, שאני אראה כמה תכונות.

על ידי העבודה על הנקודה הזאת, בסופו של דבר אדם מגיע למצב שמקבל מנקודה כבר נפח יותר גדול ויותר גדול. על ידי מה הנקודה הופכת להיות כבר לא נקודה אלא לחלל קטן? על ידי ההפרעות שהאדם מקבל מכל מיני מקרים ששולחים אליו, והוא מתגבר על ההפרעות האלה כדי להיות דבוק לאותה נקודה ולהדביק אותה לבורא, על ידי זה הנקודה הזאת מתרחבת. ההתרחבות שלה היא דווקא על ידי כל מיני הפרעות.

אדם לא יודע איזה רצונות עכשיו או קודם או אחר כך הוא מתקן מסך כול תרי"ג הרצונות, כי מה שהוא רואה הוא רואה את הנקודה שלו, את ההשתוקקות הכללית. אבל כמו שאומרים, במצב הזה "כל מה שבידך ובכוחך לעשות, עשה", ואם הוא מבצע, אז הוא עושה משהו בפנים, מתקן רצון אחר רצון. למרות שיש הסתרה, הוא רוצה להתגבר על ההסתרה, הוא רוצה להיות דבוק לכוח יחיד ומיוחד שפועל עליו. ואז הנקודה מתרחבת עד המידה שמתחיל להרגיש בה כל מיני כוחות, רצונות שונים, שהם מהווים לו את הפרצוף שלו, הנקודה כבר הופכת להיות פרצוף.

כשהוא עובר לעבוד מנקודה לפרצוף, אז הוא מתחיל לאט לאט להרגיש יותר ויותר כוחות נפש מה שנקרא, כלומר רצונות שיש לו בפרצוף, ואיך לעבוד עם כל רצון, איך לתקן כל רצון. הוא כבר מתחיל להבדיל רצונות ששייכים לרמ"ח, רצונות עשה, ורצונות ששייכים לשס"ה, רצונות אל תעשה, לא תעשה. ואז הפעולות שלו מתחילות להיות פעולות מכוונות, פעולות שהוא עושה אותן בהחלטות, בידיעה ברורה מה הוא הולך לעשות ומה הוא משיג.

אבל במצבנו, לפני מחסום, בהסתר כפול או בהסתר רגיל, אין אדם רואה איזו פעולה בדיוק הוא עושה, ולכן אנחנו לא יודעים איזו מצווה, היינו איזה תיקון כרגע אנחנו מבצעים, יותר גדול או יותר קטן, תעשה או אל תעשה. אנחנו פשוט צריכים להשתדל, למרות כל ההפרעות, עם כל ההפרעות דווקא, להישאר דבוקים כנקודה ושורש.

מזה שלומדים לקיים מצוות בלא לדעת שיעורן, זה מקנה לנו אפשרות לעבור לקיום המצוות על מנת להשפיע, לתיקונים שכוונתם על מנת להשפיע לבורא.

תלמיד: מצד אחד אומרים שכדי להכיר את הנקודה הזו צריך תוספת רצון מהחבר. מצד שני, אמרת עכשיו שזו התגברות על ההפרעות. האם יש קשר בין זה לזה?

שאלה טובה. דיברנו שלהרחיב את הנקודות שיש בי, אני יכול רק על ידי זה שאני מתקשר לחבר. אני משפיע לחבר גדלות המטרה, הוא משפיע אליי את גדלות המטרה שלו, וכך אני מתרשם מכל הקבוצה. על ידי ההתרשמות שלי מכל הקבוצה או מחבר אחד, לא חשוב, כי קבוצה היא לפחות שניים, "מיעוט הרבים שניים", יוצא שאני מקבל מהקבוצה רק התפעלות, והנקודה שלי מתרחבת על ידי התפעלות שקיבלתי מבחוץ. מצד אחד.

מצד שני, אנחנו אומרים שהנקודה שלי זו הנקודה שלי, וכדי להגיע לתיקונים אני צריך להוסיף לנקודה הזאת עוד נקודה ועוד נקודה, כי הנקודה עצמה לא יכולה להתרחב. היא מתרחבת לא מזה שהיא מתרחבת, אלא היא מוסיפה לעצמה עוד נקודות שבלב מהחברים. אז מה בדיוק קורה כאן?

זה אותו דבר. האמת שהנקודה מתרחבת מבפנים, מבחוץ אני מקבל התפעלות. אבל ההתפעלות הזאת שאני מקבל מאחרים היא התפעלות מתוך הנקודות שלהם, מתוך מבנה הנקודות שלהם, ההפרעות מהם וההתעוררות מהם, כלומר לפי המבנה הפנימי שלהם. הם בעצמם לא מכירים את ההתפעלות שלהם, מאיפה היא באה, איזה אברים יש להם בתוך הנשמה שלהם, של כל אחד ואחד, וגם אני לא יודע, אבל זה שאני מקבל, בזה אני מעורר את החלק שלי.

אסביר את זה בצורה אחרת. אני צריך כל פעם לתקן רצון שבי. כל רצון ורצון שבי הוא יכול להתעורר רק על ידי הפרעה מיוחדת כנגדו. את ההפרעות האלו אני צריך לקבל מבחוץ. בזה שאני נמצא בקשר עם הסביבה המתאימה שמעוררת בי את ההתפעלות, אז אני מקבל התפעלות והפרעות בדיוק כנגד האברים הפנימיים שלי.

אני אחשוב איך להסביר את זה יותר קל.

תלמיד: איך להבין את מאמר חז"ל "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי בעולם הבא, ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה."

המשפט הזה באמת מכניס את כולם לאיזה סיבוך. כי החלק הראשון סותר כאילו את האחר, ""יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי בעולם הבא, ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה." אז מה עדיף העולם הזה או העולם הבא? מה זה "שעה יפה"? "יופי" נקרא חכמה. "שעה" משמעה קשר. אם אני גורם בעולם הזה קשר עם הבורא, אז העלאת מ"ן היא כל מה שיש לי וזו הנתינה שלי לבורא. לכן הכלי שאני בונה עכשיו הוא העיקר והשפע כבר יבוא ויהיה מורגש רק בהתאמה לכלי.

לא כך בעולם הבא, "עולם הבא" זה כשאני כבר מקבל את השפע, אז קבלת השפע בעצם היא השגת השמות הקדושים, שזו המטרה, כי אין יותר יפה מזה. זאת אומרת, פעם אני במקום הנברא, פעם אני בדרגת הבורא. זה אחד. דבר אחר, אנחנו יודעים שהעולם הזה והעולם הבא, אלה שני מצבים של אותה מדרגה. העולם הזה הוא המצב עכשיו והעולם הבא הוא בעוד רגע. שוב, או שאפשר לפרש זאת כהעלאת מ"ן וקבלת האור על מנת להשפיע, או שני מצבים בדרגה תחתונה ודרגה עליונה, ורק דרגה תחתונה העובדת ומתקנת את עצמה זוכה להמשיך אורות דרך כל המדרגות העליונות.

יש על שני המצבים הרבה וריאציות להגיד למה זה טוב, ולמה זה טוב.

תלמיד: הוא אומר שאדם היוצא ממצבו ברוחניות נמצא בחוסר הכרה, למה?

קודם כל, אנחנו גם עכשיו נמצאים בחוסר הכרה, בחוסר הכרה מרוחניות. נניח שאדם נמצא כבר במדרגה רוחנית, מה זה שהוא יוצא מהמדרגה? זה שיש לו הסתלקות האורות, הסתלקות המוחין. אם יש לו הסתלקות האורות, נקרא שהוא נמצא "ללא הכרה". האור מסתלק, אז ההכרה, ההבנה, ההרגשה היכן הוא נמצא, נעלמת.

תלמיד: אבל למה הוא תופס זאת רק אחרי כמה שעות או ימים ולא באותו רגע בדיוק?

אנחנו לא נפרש את עבודת הקליפות ברוחניות, אבל למה זה קורה במצבנו? כי אתה בינתיים נמצא בשליטת הקליפות. למה מתרחשת הסתלקות האורות? מפני שמוסיפים לך רצון לקבל, זה אף פעם לא באשמתך כביכול, אנחנו אף פעם לא נכנסים או יוצאים משום מצב, אלא יש תוספת רצון לקבל. נניח עשית משהו, הגעת לאיזו השגה, קיבלת שכר כתוצאה מהיגיעה שלך, ועכשיו יש לך מצב הכרתי בקשר שלך עם הבורא. אם אתה במצב הזה לפי המדרגה, המצב שלך, ככול יכולתך, נמצא בכוונה על מנת להשפיע, או במילים שלנו, אתה לא נהנה מהמצב ושוכח את המטרה, אלא, מפני שאנחנו עדיין למטה מהמחסום ואלה הרצונות שלנו, יש בהנאה מרוחניות גם הנאה לעצמך אבל אתה גם לא רוצה להתנתק כי את המצב הזה קיבלת מהבורא, אז אתה במצב הנכון. כך יש לך קשר עימו, אתה נהנה מזה, ואתה מחזיק את עצמך בדיוק במצב שבו אתה בודק, מה יש בך ומה יש בך בקשר לבורא. אבל מה צריך להיות אחרי שהשגת זאת? אתה מקבל תוספת ללכת לדרגה הבאה.

ברוחניות, ברגע שהשגת משהו, גמרנו. אתה חייב להמשיך. בגשמיות אתה מוכן להישאר במצב הטוב כל הזמן. אז מוסיפים לך מיד, מתעוררות בך מיד רשימות מהמדרגה הבאה. אלה רשימות עם עביות יותר גדולה. העביות היותר גדולה שמוסיפים עכשיו, מתאספת ומתאספת בך וכאילו מקלקלת לך את הקשר עם הבורא. היא לא מקלקלת לך את ההנאה, ואתה מקבל לתוך עצמך, לתוך העביות הזאת את ההנאה הזאת, ואז אתה מתחיל ליהנות, העולם טוב, שכחת את הקשר עם הבורא שדווקא על ידי ההשתוקקת אליו קיבלת את התענוג הזה, את המדרגה הזאת.

ואז יוצא שאתה נופל. מה זו נפילה? איבוד הקשר עם המאציל. אתה נמצא ברצון לקבל שלך, נהנה ברצון לקבל שלך וזהו, זה נקרא נפילה. מתי זה קורה? כשאתה בחוסר השגה, בהיסח דעת. וכך בכל פעם ופעם. זאת אומרת, הרצון שנתווסף למעלה מהרצון המתוקן, מנתק לך את הקשר עם הבורא ואתה נשאר רק בתענוג. זה הכול. מה לעשות? אין מה לעשות, עכשיו עליך לתקן את הרצון הזה. האם יכולת לא ליפול? לא, לא יכולת לא ליפול, האם יכולת לתפוס את עצמך רגע לפני הנפילה ולהישאר במצב העליון, היינו בקשר עם הבורא, עם העביות החדשה? לא, אתה חייב לממש את העביות החדשה הזאת מהנפילה בכל הגובה שלה, אתה צריך עכשיו לעבור ולהדביק אותה גם להשתוקקות לקשר עם הבורא. אין ברירה.

ולכן כתוב, "אין אדם עומד על דבר מצווה אלא אם כן נכשל בה". קודם כישלונות, חושך, שגיאות, שגגות או זדונות ואחר כך כבר התיקון שלהם.

תלמיד: למה בזמן ההכנה התוספות האלה של הרצון לקבל לא מורגשות ממש כרצון גדול יותר?

לא, הרצון לקבל שבא ומוריד אותך מהמדרגה שלך, הוא רצון לקבל יותר גדול, אבל הוא לא מורגש בך ככזה אלא כיתר תענוג, כי אם ברצון החדש הזה אתה מתנתק מהבורא ומתחיל ליהנות בעצמך, או במילים אחרות גם בקשר עם הבורא אתה נכנס לתענוג רק בתוך הרצון החדש, בקיצור, אתה סוגר את כל התענוגים בך ללא שום קשר לבורא עצמו, אז אתה מרגיש יותר את התענוג. הרצון לקבל החדש שבא נותן לך את האפשרות הזאת, מחייב אותך לזה.

תלמיד: אתה אומר שכן מרגישים רצון לקבל.

לא, אתה לא מרגיש את הרצון אלא תענוג. אתה לא מרגיש שהרצון לקבל שלך גדל, אתה מרגיש שהתענוג שלך יכול להיות יותר גדול אם תהנה בצורה שתחשוב רק על התענוג ולא גם על נותן התענוג.

מי מקלקל לך את הקשר עם הבורא? הרצון החדש. הוא לא מוחק לך את התענוגים, הוא מוחק לך את הקשר עם הבורא. אם הוא היה מוחק לך את התענוגים, אז היית מרגיש פתאום ריקנות יתר והיית מיד מתעורר. אבל במקום זה אתה מרגיש שאתה נמצא בתענוג, רק הבורא נעלם מתמונת העולם שלך, אבל את התענוג אתה ממשיך להרגיש ועוד יותר. וזה שאתה מרגיש תענוג, קונה אותך.

בהדרגה אדם מתרגל לזה שהוא מחזיק את התמונה שהוא נהנה לעצמו, לא לשמה, הרי הוא נמצא בלא לשמה, אבל הוא גם לא רוצה לאבד את הקשר עם הבורא בשום פנים ואופן. כל הזמן הוא מחפש את זה, כל הזמן הוא רוצה להרגיש שהוא נמצא בעולמו של הבורא, באיזו ספירה שהבורא ממלא אותה והוא נמצא בה. אם הוא כל הזמן מחזיק, משתדל להחזיק את זה בכל מיני אמצעים, זו יגיעה, ואז כתוצאה סכום היגיעה מגיע לסאתו, ואז עובר את המחסום.

אבל נפילות בדרך, אין מה לעשות. וכמה? אף אחד לא יודע על עצמו. כלומר אפשר לומר על אדם כמה נשאר לו, נניח אם רואים מהצד, אבל אי אפשר לומר כמה זמן הוא יהיה בין העליות לירידות, כי זה כבר תלוי באדם, יש בזה כבר את היגיעה שלו, בחירה.

תלמיד: ואיך מתראות לאדם התוספות האלה של הרצון לקבל ברוחניות?

ברוחניות תוספת רצון לקבל זה קו שמאל. שם זו הסתלקות המוחין, איבוד הכוונה על מנת להשפיע, כניסה לכוונה על מנת לקבל, ואז החיפוש איך אני יכול לצאת מזה, עבודה בג' קווים. שם כבר הנתונים ברורים. ברורים יחסית, כי זה יכול להיות כעובר, כקטן, כגדול, אבל זו בכל זאת עבודה בג' קווים. אפילו בעובר זה נקרא ג' גו ג', אפילו טיפה אחת, כמו שאנחנו אומרים נקודה שבלב. אבל שם זו כבר לא נקודה, אלא טיפת זרע, כבר מתחיל לו קשר עם הבורא כטיפה בתוך הבורא, בתוך הרחם של העליון.

תלמיד: אם אדם לא נותן שבח לבורא, אז זורקים אותו מחוץ להיכל המלך. מה זה לתת שבח?

אם אדם לא נותן שבח לבורא, אז כתוב ש"דוחים אותו מהיכל המלך". אם זה מלך בשר ודם, אז ודאי שזה ברור. אם אתה לא נותן לי שבח, אז ודאי שאני אומר למשרתים שלי לזרוק אותך מהארמון שלי, זה ברור.

מה הכוונה כאן? שבח לבורא נקרא על מנת להשפיע. בלי השתוות הצורה בהשפעה מצדך, אין לך מה לעשות בארמון שלי. אם אתה לא משפיע, אז אתה לא שייך בהשתוות הצורה, ובזה אתה זורק את עצמך מהמדרגה הזו, מהקשר הזה.

מי זורק אותך? המשרתים שלי. מי הם המשרתים שאני שולח אליך? ההפרעות, המחשבות הזרות. שלחתי אליך מחשבות זרות כדי שתתחזק בקשר איתי, ואתה נכנעת לפניהן והן גרמו לניתוק בינינו. זה נקרא שאתה נזרק עכשיו ממני, התנתקת ממני. ברוחניות אין חדר ומחוץ לחדר יש איזה מקום, אלא התנתקת, התרחקת, ואז יוצא שהמחשבות ששלחתי אליך זרקו אותך.

ושוב, "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש". המחשבות הזרות האלה, אחרי זמן מה כשתחזור ליגיעה, תעכל את ההפרעות האלה, תתגבר עליהן, תכניס אותן לחשבון, ועל גביהן תחדש את הקשר עם הבורא, אז המחשבות הללו יהיו כתוספת קשר, תוספת כוח, תוספת מגע עם הבורא. אין הפרעות, הן עזר כנגדו.

תלמיד: זה מצב שמחויב להיות?

זה מצב שמחויב להיות, בוודאי. כמו שהוא כותב בהקדמה לתע"ס על האנשים שרצים להיכל המלך והשוטרים דוחפים אותם. השוטרים האלה שדוחפים, כל שומר שדוחף, מכניס את הדחייה שלו לתוך הרצון לקבל בצורה שלילית. אם אתה מתגבר, אז יש לך תוספת רצון להשפיע, תוספת קשר. כל שומר יודע על מי ובכמה לדחוף. וזה נעשה בהתאם לשורש הנשמה, בהתאם לרשימות.

הרשימות שלך שמחיבות אותך להגיע לגמר התיקון, הן שמפעילות את השומרים האלה איך ומתי הם יידחפו אותך. מלמעלה האור העליון פועל במנוחה מוחלטת, בצורה כללית. הרשימות שבך וכל המידע שיש בך, שקיבלת אותו מירידת נשמתך מאין סוף עד העולם הזה, המידע, הרשימות פועלות כך שכל פעם האור שפועל עליך, פועל כביכול בכל מיני אופנים אחרים.

זה לא שהאור פועל, אלא מורגש בתוכך שהפעולה שלו כל פעם שונה, משתנה בהתאם לרשימות שמתגלות. הוא בעצמו, הוא כמו אור השמש, אין בו שום שינוי. רק אתה רואה אותו פעם יותר, פעם פחות, יש עננים באמצע, פתאום דרך זכוכית צהובה או ירוקה. השינויים הם בתוך הכלים וגם ההפרעות. ההפרעות הן אותם הכוחות בסופו של דבר, אומנם נראה לנו שהפרעות אלו דברים חיצוניים וכך גם נראית ההתעוררות שאני מקבל מהחברה.

החבר שאל, מה ההבדל בין כשאני מרחיב את הנקודה שבלב שלי, לבין שאני מצרף לעצמי את הנקודה שבלב של החבר? זה אותו דבר. מה אני מצרף? אני בעצם מצרף את היגיעה שלי.

תלמיד: מהו התהליך של תוספת רצון חדש כשאדם מחזיק את הקשר עם הבורא? האם הוא בכלל יכול בתוספת רצון להחזיק את הקשר הזה?

כל קשר עם הבורא הוא על ידי הרצון. מה זה קשר? קשר זה משהו שאני מרגיש. איך אני יכול להרגיש אותו? אחרי צמצום א' אפשר להרגיש אותו רק בכוונה על מנת להשפיע. במידה שיש לי התאמה אליו, במידה הזאת אני מרגיש אותו, זה נקרא קשר.

כמו שהוא אומר שיש חלק אלוה ממעל, האבן הנחצבת מההר על ידי גרזן המוכן לכך. זאת אומרת יש רצון לקבל מתוקן חלקית, ובתוך הרצון לקבל שמתוקן חלקית על מנת להשפיע יש חלק אור מסך כללות האור, והחלק הזה נקרא קשר עם הבורא.

למה אני מרגיש שאני נמצא בקשר כלשהו? כי יש לי כוונה על מנת להשפיע כמו שיש לבורא כוונה על מנת להשפיע, ובמידת ההתאמה יש לי את זה. אם אין התאמה, אז אני לא מרגיש שום קשר, זה נקרא שאני נמצא בחוסר הכרה.

תלמיד: בתוספת רצון חדש, מה זאת אומרת שאני נופל מהקשר עם הבורא?

אם יש לי עכשיו רצונות חדשים על מנת לקבל ואני נופל מהקשר הקודם עם הבורא, אז עכשיו אני מתגבר על הרצונות החדשים, יש לי אור חוזר. בוא נתאר את זה אחרי המחסום, יותר קל להבין. ככל שהרצון לקבל יותר גדול, ככל שהאור החוזר יותר גדול, כך יש לי יותר קשר.

מה ההבדל בין פרצוף קטן לפרצוף גדול? תוספת רצון, וכתוצאה מזה תוספת כוונה על מנת להשפיע כשמתקנים את הרצון, ואז יש תוספת אור פנימי בתוך הפרצוף. האור הפנימי הזה המתפשט מפה עד הטבור נקרא גילוי השם של הבורא. האור הכללי נקרא ה-ו-י-ה שמתקבל בתוך הפרצוף, ה-ו-י-ה זה השם הכללי, אי אפשר לפרש את ההוויה. מה תגיד, 26? אלא ה-ו-י-ה מתפרשת אצלנו בשמות הקדושים, באורות שמתפשטים בנרנח"י מפה עד הטבור של הפרצוף.

תלמיד: על מה אני מתגבר?

על מה אני מתגבר? הרצונות שלנו בנויים בצורה כזאת שכל רצון ורצון הוא מלכתחילה בכוונה על מנת לקבל. והכוונה הזאת על מנת לקבל מכניסה אותי רק להרגשת התענוג ולא להרגשת נותן התענוג. זאת אומרת, כדי לבוא להרגשת נותן התענוג, אני חייב לעשות צמצום על הרצון, מה זאת אומרת צמצום על הרצון? לא להיות מושפע מהתענוג, אלא מהרגשת נותן תענוג. לדוגמה, אני יושב ליד המאכלים ולידי בעל הבית, ואני חייב להגיע למצב שחשוב לי הקשר עם בעל הבית יותר מאשר המאכלים. אם אני יכול לעשות את זה, אז נקרא שאני עובר צמצום.

איך אני יכול לעבור? זה תלוי ברצון שלי. אם הרצון שלי למאכלים לא כל כך גדול, אז חשוב לי הקשר עם בעל הבית. אם אני מאוד רעב, אז אני לא יכול לראות את בעל הבית, אני רואה רק מה שיש לפניי בצלחות. זאת אומרת, הרצון שלי קובע מה יהיה היחס שלי לתענוגים או לבעל הבית, מה יהיה יותר חשוב. ואז ביגיעה שלי בכל מיני אמצעים, אני חייב לצייר לעצמי תמונה שבעל הבית הוא יותר חשוב מהמאכל.

תלמיד: מה זאת אומרת כל מיני תחבולות?

התחבולות הן, כמו שאומר זה רב שנותן כיוון, וספרים וחברה. על ידי החברה משיגים את ההשתוקקות, הרצונות, ועל ידי הספרים משיגים את האור שמתקן את הכלים, המחזיר למוטב.

תלמיד: בפסקה האחרונה במאמר הוא כותב "מה שאין כן שניתן לנו לקיים תו"מ בזמן ההסתרה, אז האדם יכול לקיים אותם בתכלית הפשיטות. ולומר "אם כוונתי היא בעמ"נ להשפיע, מה חשוב לי איזה טעם שאני מרגיש"." אבל אם אני בהסתרה הכוונה שלי לא בעל מנת להשפיע, אז איזו חשיבות יש לטעם שאני מרגיש?

לא, אנחנו צריכים להגיע למצב שלא אכפת לי באיזו הרגשה להיות, רק שאני אהיה במודעות, זה גם בהרגשה איכשהו, שאני נמצא בקשר עם הבורא, שאני הולך לקראתו. אני חייב להגיע למצב שזה יהיה חשוב לי מעבר לכל מיני הרגשות בחושים שלי.

תלמיד: אז מה פשוט בזה, מה זה "בתכלית הפשיטות"?

בתכלית הפשטות, שכך, בלי חוכמות, שזה יהיה ברור לי בחושים שלי. "פשוט", הכוונה היא לא דבר שכלי, שכלתני, אלא הרי אני רצון לקבל, אני לא שכל, אני לא מחשב. אני רצון לקבל, אז זה צריך להיות אצלי מורגש ממש בתוך הרצון שלי.

תלמיד: ואם אני לא מסוגל?

כל אחד מסוגל לזה, אלא עוד לא השגת דבר כזה, מה לעשות.

תלמיד: לא, אבל אם אני אחשוב על הכוונה או למה אני עושה את המעשה, אני לא אצליח בכלל לעשות את זה. אבל פעם אמרו לי שהמעשה יקדם אותי, מה אני צריך לעשות, יש טעם לעשות את המעשה בלי הרצון, בלי הכיוון הפנימי למה אני עושה אותו? למשל, אני יודע שעכשיו אני לא מסוגל לרצות בורא, לא מסוגל לרצות בעל מנת להשפיע, אבל אמרו לי שאם אני נגיד אעבוד במטבח אז אני אגיע לזה.

כן.

תלמיד: אני לא מסוגל. אם אני חושב למה אני עושה את זה, אני לא אהיה מסוגל לעמוד שם שנייה, אני עדיין צריך לעשות את זה או עדיף לא לעשות?

אדם קודם כל צריך לעשות. זה מה שכתוב על מצבנו, שאפילו מצוות ללא כוונה מזככות את הגוף אבל במידת נפש דנפש. שמעת על זה? שמעת. את זה הוא כותב גם ב"הקדמה לספר הזוהר". מה זאת אומרת מצוות ללא כוונה? זה בחור כמוך שרוצה להגיע למטרה, לא מדברים על אנשים שסתם עושים ולא יודעים מה ולא חשוב להם בכלל מה יצא מזה. מדברים על איש מטרתי. אז אומרים כך, שהוא רוצה להגיע למטרה אבל לא יודע על ידי איזה מעשים בדיוק הוא מגיע, אז אומרים אפילו תעשה סתם מצוות. מה זה מצוות? כל מיני תיקוני רצונות ללא כוונה על מנת להשפיע ודאי, אבל תשתדל, ואז גם זה יעזור לך לצאת מהמצב שאתה נמצא בו כדומם בחוסר הרגשה, בחוסר הבנה, ממש כאילו אתה לא קיים.

תלמיד: למה אדם צריך לסדר את הסיבה למה שהוא מתחיל לעשות משהו? למה לסדר את המטרה שממנה הוא מתחיל? מה אתה עושה במצב כזה? הרי את הסיבה אתה לא יכול לשנות.

במצב שאתה עושה דברים ללא ידיעה למה, אתה דומה לתינוק, לילד קטן נגיד בן שנתיים, שלוש, ארבע, שמסתכל על האבא ועושה אותם דברים שאבא עושה, רק הוא לא יודע למה הוא עושה. אבא עושה והוא עושה. זה נקרא אינסטינקט קופים. וזה באמת הלימוד האמיתי ביותר, שהקטן ללא ידיעה למה, רק לפי המעשים רוצה להידמות לגדול, "ממעשיך הכרנוך". מזה שעושה את הדברים האלה, מתחיל להבין את השכל למה העליון עושה את זה, ואז מתחיל לקבל את השכל גם הוא. כך עובדים.

למה? כי זה כך גם בעולם הזה, אתה אף פעם לא יודע מראש מהי המדרגה הבאה והשכל שלה, ואיך היא עובדת. אלא אתה רואה את צורה החיצונית שלה שכך היא עושה עליי. למה היא כך עושה עליי? יש לה רשימות אחרות, כוונות אחרות שאני בכלל לא נוגע בהן, אין לי שום הבנה. אבל מזה שאני אעשה כמוה, איך אני יכול לעשות? אין לי את הרשימות האלה ואין לי כוחות ומסכים כאלו? נכון, אבל אם אני במצבי אשתדל לעשות כמו ששם עושים למרות שאין לי לזה רצון, ואין לי לזה רשימו, רק שאני אדמיין את עצמי בזה, זה נקרא שאני רוצה להיות דומה לעליון.

אין לי לזה שום בשר להיות דומה לו, לא חשוב. איך יכולים לתת לך את כל הדברים האלה לפני שתהיה לך הכנה? זה נקרא "הכנה", שאני במה שיש לי רוצה להידמות לעליון. ואז אני זוכה לזה. אנחנו נלמד, אז מגלים נה"י דאמא שמלמדים את הזעיר אנפין איך להגיע למדרגתה. ככה זה עובד.

תלמיד: אז למה אומרים שאני צריך לעבוד על השתוקקות למצב הבא, אם ברור שזה מצב שאני לא יכול להשתוקק אליו, כי הוא הפוך לי. למה לא אומרים, עזוב את ההשתוקקות, עזוב את המחשבה, רק תעשה, אחרי זה תבוא השתוקקות, מחשבה?

מזה שהאדם משתדל למצוא השתוקקות למצב הבא, זה עוזר לו להתחיל לפתח את הרצונות שלו כביכול לפני שהם מגיעים אליו בכוונה על מנת לקבל. בזה שהוא כביכול משתוקק לפני הרצון, זה דומה לזה שהוא רוצה קודם השתוקקות כוונה על מנת להשפיע, ורק אם תהיה לי כוונה על מנת להשפיע, הוא מסכים שהרצון הזה יבוא אליו. זה דומה לפעולה שבה לא רוצים לעורר את הרצונות, אלא רק במידה שיש כוונה על מנת להשפיע. דורשים ממך במשהו להידמות לפעולה הרוחנית.

תלמיד: קודם בא המעשה הפיזי, אחרי זה באה השתוקקות, ואחרי זה בא רצון?

יש כל מיני סגנונות של מצבים חדשים איך שהם באים. לכן אי אפשר להגיד, ולא תמיד באה הנפילה ואחר כך עלייה ואחר כך נפילה ואחר כך עלייה. זה לא עונה לנו על כל השאלות.

תלמיד: אמרת שמעל הטבור יש את המצוות עשה שמשקפות את הרצונות שעלינו לתקן עכשיו, כלומר יש נגישות. ומתחת לטבור יש רצונות שחסרים שאין נגישות והם משקפים את המצוות לא תעשה, האם בעתיד המצוות האלו יהפכו להיות מצוות עשה שיש נגישות אליהן?

אמרתי שכל הרצונות בסופו של דבר צריכים לבוא לתיקון. התיקון של הרצונות הוא לאורך כל המדרגות. יש רצונות שאני לא מסוגל לתקן אותם למימוש המעשי בהם, והם נקראים "מצוות לא תעשה" ועד גמר התיקון אני לא יכול להשיג עליהם מסך כדי לקבל בהם על מנת להשפיע. אלא אני עושה עליהם צמצום, אני לא משתמש בהם ועל ידי זה אני מגיע לדבקות, אבל לא למצב שנקרא גמר התיקון. בגמר התיקון גם הרצונות האלה שנקראים "סוף הפרצוף" מיתקנים, הם נכנסים גם לזיווג דהכאה עם האור העליון, וכל הגוף מפה עד הסיום הופך להיות כ"תוך" עם האור הפנימי אין סוף בתוכו.

תלמיד: איך שאני הבנתי את הרב"ש, אני חושב שאנחנו כן צריכים לעשות את המצוות שהחכמים אמרו וחיברו מילים.

הגוף של הנשמה כולל רמ"ח מצוות תעשה, שס"ה מצוות לא תעשה ושבע מצוות דרבנן. רבנן זה נקרא גדול, רב גדול. זה תוספות שיש עוד מעל התרי"ג מצוות הרגילות. סך הכול תר"ך.

תלמיד: מה בן אדם צריך לעשות?

עד שעוברים את המחסום אנחנו לא יודעים אף מצווה כי נמצאים בחושך. מה זה נקרא בחושך? בהסתרה? שאנחנו לא יודעים מה שמבצעים, באיזה רצון אנחנו עובדים, על ידי איזה רצון יש לנו קשר עם הבורא. כי אין קשר, הבורא מתגלה בתוך רצון. ואם הוא נסתר, זאת אומרת שהרצון לא מגולה אליי בצורה ברורה. אז אני מבצע ומה שאני מבצע אני לא יודע. יש לי נקודה, בנקודה הזאת יש לי, תר"ך 620 רצונות, אבל הרצונות האלה הם כנקודה.

מה אני יכול לעשות עם הרצונות האלו אני לא יודע, הם נראים לי כנקודה. לכן כתוב, בגלל שאתה לא יודע מה לעשות איתם, ובדיוק באיזה רצון אתה עכשיו נמצא ופועל, אז "מה שבידך בכוחך לעשות, תעשה".

האם אני עושה על מנת לקבל ולא על מנת להשפיע? לא חשוב, תעשה. תעשה מאמצים. וכך כל הדרך עד שמגיעים למחסום. כשמגיעים למחסום אז מתחילים להרגיש באיזה רצונות כל פעם אני נמצא וגם במידה מאוד מאוד מזערית כי זה עדיין נקרא שהאדם גדל כמו עובר בבטן אימו.

אבל הכרה מסוימת ישנה. איזו הכרה יש לעובר שנמצא בבטן אימו? אנחנו אומרים, אין לו שום דבר, אבל זה מצדנו אנחנו אומרים, הוא בעצמו כביכול קיים. זה בכל זאת גוף זר שנמצא בתוך העליון, כבר יש מציאות. אז במידה כזו האדם מרגיש מציאותו בעולמו של בורא, בבורא עצמו, בתוכו. ואנחנו במצבנו עכשיו נמצאים במצב שאנחנו לא יכולים להצביע על אף מצווה, על אף דבר. אין לנו יכולת. המצוות שלנו זה כל מיני מאמצים שלנו שאנחנו עושים כדי להגיע לאיזושהי מידה של השתוות הצורה, זאת אומרת, לקשר עם הבורא, לגילוי הבורא.

ובאמת כל מצווה ומצווה זה תיקון של הרצון שבנשמה שבו אני מגלה את הבורא. זה הכול. ואין בזה ודאי שום קשר למצוות שעושה יהודי דתי בעולם הזה, שזה סתם עבודה בידיים וברגליים. ואנחנו מדברים על הפעולות שאנחנו עושים בתוך הרצון. אפילו שלא יהיה לי גוף בכלל, רק רצון ללא גוף, אם אני ברצון הזה עושה פעולות זה נקרא עבודה רוחנית. אם אני עושה פעולות בגוף, זה כבר עבודה אחרת, זה כבר דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה. וזה לא שיש זה ויש זה, אלא ממש יש הפכיות ביניהם.

תלמיד: איך צריך להתנהג בזה?

אנחנו צריכים לעשות רק דבר אחד, להגיע לקשר עם הבורא. כל הזמן להיות במקסימום יגיעה להיות בקשר איתו. "הוא ושמו אחד", "אין עוד מלבדו", רק את זה. אם למרות כל ההפרעות אנחנו משתדלים להיות בקשר הזה על ידי סביבה, על ידי חברה, על ידי הספרים שאנחנו לומדים, זה נקרא שאנחנו מבצעים את המצוות. זה הכול.

מה עוד צריך לעשות אדם בפעולות שלו החיצוניות? התורה שלנו לא מדברת על זה כי אנחנו מדברים על התפתחות פנימית של האדם, גילוי אלוהותו לנבראיו בעולם הזה. זאת אומרת, מהמצב שלנו איך להגיע לגילוי הבורא. וכאן מדובר לא על יהודי שנולד מאמא יהודייה, אלא ליהודי שיש לו נקודה שבלב ולכן הוא נקרא יהודי. זה יכול להיות איטלקי, גרמני, או רוסי, זה לא חשוב מי, אלא במי שמתעוררת אצלו הנקודה שבלב.

אז לגמרי מדברים כלפי נושא אחר, כלפי הנקודה שבלב, לא כלפי הגוף הביולוגי.

(סוף השיעור)