שיעור בוקר 05.05.21 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

לרוץ אחר השכינה - קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: הנושא - "לרוץ אחר השכינה", קטעים נבחרים מהמקורות, מקטע מס' 11.

צער השכינה זה נושא מאוד מאוד חשוב, כי בזה אנחנו מגלים עד כמה אנחנו רוצים להגיע להיכרות בבורא, לדבקות בבורא, להתקרב אליו בכלל, עד כמה אנחנו מאוחדים בזה, מחוברים בזה. שדווקא הצער שלנו לגלות את הנטייה שלנו, ההשתוקקות שלנו, הערגה שלנו לבורא, עד כמה זה חשוב לנו.

לכן זה שהנבראים מגלים צער בזה שהם מנותקים מהבורא וצער מזה שהם לא מחוברים לבורא, זה לא אותו הדבר, או צער מזה שהם לא מחוברים ביניהם מפני שזו הסיבה שלא מחוברים עם הבורא, וצער מזה שהבורא מצטער מזה ולא שהם בעצמם מצטערים בצער שלהם. זאת אומרת, יש כאן הרבה מדרגות בצער השכינה, שאנחנו צריכים להשתדל להתכלל בהן, ללמוד אותן דרך ההרגשה, ואז נראה עד כמה הנושא קרוב לנו. כי לפי הצער, נגיע למצב שנתקרב ונידבק, נתכלל עם הבורא עצמו.

נקרא פסוקים ונשתדל להרגיש אותם, לחיות בהם.

קריין: קטע מס' 11.

"ויהי רצון שנזכה לקבל אורו יתברך, וללכת בדרכי השם ית', ולעבדו שלא על מנת לקבל פרס, אלא להשפיע נחת רוח להשם ית', ולאקמא שכינתא מעפרא [ולהקים שכינה מעפר], ולזכות לדביקות ה', ולבחינת גילוי אלקותו ית' לנבראיו."

(בעל הסולם. "שמעתי". ג'. "ענין ההשגה הרוחנית")

כאן כבר השאלה, מה זה "יהי רצון", רצון של מי? כאילו שלנו, שנזכה לקבל את האור העליון, הבורא וללכת בכל דרכיו וכולי וכולי, אלא שפונים לבורא. ולהקים את השכינה מעפר, זה גם כל הפעולות האלה, לא רק צער, אלא גם הפעולות כדי לזכות לדבקות ולבחינת גילוי אלוקותו לנבראיו, את כל זה כביכול אנחנו עושים בזה שמצטערים על זה שאנחנו נמצאים בגלות, בניתוק מהכוח העליון, ולכן אנחנו לא יכולים בעצמנו להביא את עצמנו לכל המדרגות האלו שזה נקרא "ללכת בדרכי ה'".

כאן השאלה, מי הוא הרצון? צער זה ברור, אנחנו עוד נדבר, אבל הרצון, הרצון של מי, ש"יהיה רצון", הרצון שלנו או רצון הבורא או הרצון המשותף בינינו? אנחנו צריכים גם את זה לברר. כי בסך הכול קראנו שיש רצון בעליון והרצון הזה הוא קובע מה אנחנו נרצה. אחר כך ישנו הרצון שלנו, שאנחנו על ידי הרצון שלנו מתפללים "כן יהי רצון" למעלה, ואז אנחנו מתחילים להתחבר ברצונות שלנו, כך שמאותו מצב של ניתוק, שנינו מתחילים להיות כשותפים, להחזירנו לחיבור, לגילוי.

לכן "יהי רצון", אומנם אנחנו מדברים על הרצון שלנו, שחסר לנו רצון להידבק בבורא, אבל אנחנו גם צריכים מתוך זה להבין שאותו הרצון, עד שאנחנו לא מעוררים אותו מלמעלה גם הוא בצורה כזו משפיע עלינו. לכן על זה כתוב, "תעשה רצונך כרצונו", שאנחנו צריכים לעורר בינינו רצון גדול לבורא, לגילוי הבורא, לקרבה, לחיבוק, לחיבור עימו, ומתוך זה שפונים אליו אז מעוררים את הרצון למעלה, זה מה שכתוב במאמר "שכינתא בגלותא", "שכינה בגלות", וכשאנחנו מעוררים את הרצון למעלה, סימן שגם הרצון שלנו הוא נכון ומוכן לחיבור עם הבורא.

אם אני עדיין לא מחובר עם הבורא, אז אני יכול להגיד שאני לא יכול לעשות שום דבר אם לא מאיר עלי האור העליון המסוים המתאים לחיבור, מצד אחד. מצד שני, אני גם צריך להגיד שהרצון שלי לא מספיק כדי לעורר את הרצון שלו. הבורא מעורר את הרצון שלנו במשהו ורוצה שאנחנו נעורר אותו, לכן נקרא אצלנו "אל מסתתר", כי הוא רוצה שאנחנו נרוץ אחריו, נחזר אחריו. וכל הדברים האלה, כמו שמסביר לנו בעל הסולם, הם בדומה לצבי, כשהוא רץ מהאדם ורוצה לברוח הוא מפנה פניו לאחוריו, כל הזמן מסתכל אחורה, איפה אותו אדם שרץ אחריו.

לכן "הבורא", "השכינה" כך נקראים, כי הם דומים בזה לצבי. לכן זה שהאדם כבר מתעורר לגישה, לקרבת הבורא, כבר מובן שהבורא כמו שכתוב "אני הראשון". ואנחנו צריכים להבין שזה לא שאנחנו מתעוררים אלא הבורא מתעורר לפנינו, ואם אנחנו מצטערים שאנחנו לא נמצאים עדיין בחיבור עימו, אז הוא מצטער עוד לפנינו ועוד פי כמה יותר, כי קומתו היא כללית גדולה מהקומה הפרטית והשבורה שלנו.

לכן בסך הכול אנחנו תמיד צריכים להתפלל "ויהי רצון שנזכה לקבל אורו יתברך, וללכת בדרכי השם ית', ולעבדו שלא על מנת לקבל פרס, אלא להשפיע נחת רוח להשם ית', ולאקמא שכינתא מעפרא [ולהקים שכינה מעפר]," זאת אומרת, כללות כל הנשמות שיתעוררו לקראת הבורא ונזכה כולנו "לדביקות ה', ולבחינת גילוי אלקותו ית' לנבראיו."

מפני שאנחנו רוצים בסופו של דבר שהבורא יתגלה בכל הנשמות בהתאם לכמה שהן מחוברות יחד, כי בזה הוא יקבל הנאה מאיתנו, שזה נקרא "לעשות נחת רוח ליוצרו".

שאלה: תסביר בבקשה את ההבדל בין המושגים, "שכינה בעפר" ו"שכינה בגלות", השתמשת גם בזה וגם בזה.

לפי מה שנשמע אפילו, זה הבדל גדול. "שכינה בגלות" זאת אומרת שהיא בגלות מאיתנו, שאנחנו לא מרגישים את כל הכלי הכללי של כל הנשמות, את החיבור בין כל הנשמות אנחנו לא מרגישים אלא ההיפך, הן נבדלות, רחוקות, לא מחוברות ביניהן ולכן לא יכולות להעמיד לבורא את הכלי המשותף שלהן, זה שכינה בגלות.

ו"שכינה בעפר" זה שאנחנו כבר מדברים עד כמה אנחנו מעריכים מה מצבה שהיא בעפרא, בעפר, מפני שהכלים הפרטיים שכוללים את השכינה מעריכים כך את המצב שלהם שהוא כמו עפר. שעפר הוא דבר מיוחד בעולם, הדרגה התחתונה ביותר, הוא לא יכול להידלק ולא יכול להדליק, הוא לא שווה ולא מוכן לשום דבר, הדרגה האחרונה של החומר בצורה הנמוכה ביותר שלו. ולכן הקשר בינינו שצריך להיות באותה העוצמה, הכוח, אותה הנטייה, באותו גובה של השפעה ואהבה, יש לו תכונת עפר סך הכול, כי אין לו שום שייכות לחיבור, אין לו שום נטייה לחיבור, אין לו שום התאמה אפילו הקטנה ביותר לבורא. זה נקרא "שכינתא בעפרא", "שכינה בעפר".

שאלה: במהלך היום כשאני עובד עם החברים, אני מצליח לחשוב עליהם ולעשות את העבודה בעשירייה, אבל בחיי היום יום שלי, קשה לי מאוד לחשוב על החברים ועל הבורא. השאלה היא, איך אנחנו יכולים על ידי הטבע שלנו להבין מה זה אומר להיות בדבקות עם הבורא ולעשות שזה יהיה הכיוון שלנו במשך כל החיים, גם כשאני עם החברים וגם כשאני בחיים החומריים שלי?

אתה צריך להשתדל להיות עם החברים, לא חשוב באיזה מצבים פיזיים אתם נמצאים. שהעולם הזה "המדומה", כך נקרא העולם שלנו, לא יהווה איזו מחיצה ביניכם, והתמונות האלה שאתה רואה לפניך בעולם הזה, הן לא ירחיקו ביניכם, אלא תרגישו שאתם נמצאים יחד ברצון אחד, והרצון הזה הוא מכוון לכוח העליון, והכוח העליון ואתם נמצאים ממש קרובים זה לזה, סמוכים זה לזה. כך שאתם כלפיו, כמה שאתם מחוברים, שייכים אליו, ובהתאם לזה הוא יכול לפתוח את עצמו כלפיכם. ואם אתם עדיין לא מסוגלים לזה אז הוא מעורר בכם כל מיני התעוררויות, שלפעמים נקראות כ"בעיות", כדי שאתם תשימו לב באיזה מצב פנימי רוחני אתם נמצאים, וכך הוא מקדם אותנו. הבורא כל הזמן דואג רק לזה.

שאלה: איך להגיע לאהבת החברים, אהבה לשכינה ולבורא עד כדי כך שארצה לענג לבורא יותר מאשר לעצמי?

על ידי מה שאנחנו מדברים, על ידי הפעולות האלו, אנחנו מגיעים למצב שהאור העליון, הבורא מאיר עלינו, מעורר אותנו. ככל שאנחנו משתדלים הוא מעורר אותנו עוד יותר, כמו ילד ואימא נניח, כמה שהוא רוצה לעשות משהו, היא עוזרת לו. לפעמים העזרה שלה בזה שהיא דווקא לא נותנת לו, כדי שהוא בעצמו יעשה מאמץ, יקבל, ייקח ויתפוס משהו, אם ממש מדובר על תינוק, וכך יחס הבורא כלפינו. אבל כלפינו הכוונה היא כלפי העשירייה, כי פחות מעשירייה אין מידה ברוחניות, הוא לא מרגיש את זה, כי כל הרוחניות בנויה על החיבור בין החלקים השבורים מצדינו, ומצד הבורא זה כוח אחד, אור האחד שממלא את כל המציאות.

לכן כמה שאנחנו יכולים לשייך את עצמנו, להשוות את עצמנו לאותה איכות של הכוח האחד, בהתאם לזה אנחנו נמשכים אליו, מתקרבים אליו, מעוררים ממנו פעולה עלינו. הכול תלוי במידת החיבור בינינו. האדם לבד יכול לצעוק אלף שנה, זה לא יעשה שום דבר. קבוצה שתעשה איזה מאמץ פנימי ביניהם, זה כבר מעורר למעלה איזו התעוררות והיא יכולה להרגיש איזו תגובה, עד שההתעוררות מלמטה שנקראת "מ"ן" וההתעוררות מלמעלה שנקראת "מ"ד", הן יהיו ממש סמוכות זו לזו וקובעות זו את זו. הכול תלוי בכמה שאנחנו בצורה רצינית ניגשים דרך החיבור לבורא.

שאלה: כאשר אנחנו מבקשים יחד עם החברים, איך אנחנו בתוך הבקשה הזאת יכולים להגיע לכך שאנחנו מבקשים לא אחד עבור כולם אלא מעבירים את המיקוד שלנו אל העשירייה ולאחר מכן אל הבורא, איך זה קורה?

הבורא הוא נקרא "הכולל". אם אנחנו מכוונים את עצמנו לסך הכול הקבוצה, העשירייה, השמינייה, לא חשוב כמה אנשים יש שם, אבל כמה שאנחנו מכוונים את עצמנו לקבוצה, בהתאם לזה אנחנו פונים לבורא. אי אפשר לפנות לבורא ללא עשירייה, עשירייה זה אותו מקום שדרכו אנחנו מסתכלים על הבורא, פונים אליו. והבורא הוא מתייחס אלינו בדיוק באותה דרך, כמו שאנחנו לומדים מחכמת הקבלה, שבאותה דרך שמעלים מ"ן באותה דרך יורד המ"ד, וכך אנחנו מקבלים את התגובה. אם באמת אנחנו מסדרים נכון את החיסרון שלנו לחיבור עם הבורא דרך החיבור שלנו, בהתאם לזה אנחנו כבר מכינים את הדרך שיכולים לשמוע בחזרה את התגובה שלו, ואז מ"ן ומ"ד הם מתחברים, באים באותו הקו.

תלמיד: אבל כאשר אנחנו מתחברים ביחד מתוך הבקשה המשותפת שלנו, מה זה נקרא שאנחנו מתכללים בבורא והוא עונה לנו בצורת מ"ד?

אם אתם תדברו ביניכם באמת בזה שאתם מבטלים כל אחד את האגו שלו ורוצים להתכלל ברצון הכללי של העשירייה, אתם תתחילו להרגיש ששם נמצא הבורא, ששם נמצא אותו הכוח המיוחד שמטפל משם כלפיכם.

תלמיד: וזה ייקרא "מ"ד" מה שאנחנו נרגיש, הקשר הזה?

כן.

תלמיד: ומה זה אומר שאנחנו משפיעים לו? מה אנחנו נותנים לו?

אנחנו נותנים לבורא את החיבור שלנו כדי שישפיע לנו, זה התענוג שהוא מרגיש. כוח השפעה זה כוח עליון, הבורא, כוח נתינה, השפעה, ולכן אם אנחנו מכינים את הכלי שלנו, בהתאם לכמה שאנחנו מסוגלים, בהתאם לתנאים שהוא נותן לנו, אז נקרא שאנחנו מכינים לו את השכינה, את המקום לגילוי הבורא, ואין לו תענוג אחר חוץ מלתת.

שאלה: איך תפילת עשירייה מעלה את השכינה מן העפר?

השכינה זה הקשר בינינו. הכלי הזה יכול להיות שבור, יכול להיות מתוקן, ויכול להיות בכל מיני מצבים משבירה לתיקון. מאה עשרים וחמש מדרגות יש לנו משבירה לתיקון. התיקון נעשה על ידי זה שאנחנו מבררים את הכוח העליון שיעשה את התיקונים. אני צריך רק להפעיל את החיסרון שלי לזה כדי שהבורא יתקן, זה נקרא "ה' יגמור בעדי.". אני מעלה מ"ן והבורא מחבר, ואז אנחנו מגיעים בזה לשותפות, "אני לדודי ודודי לי.". ככל שאנחנו מבקשים מהבורא שיתקן את החיבור בינינו וימלא את הכלי הזה שהוא מרכיב מאתנו, כך אנחנו עושים לו נחת רוח.

כאן השאלה, האם אנחנו מתחברים כדי לברוח מצרות או כדי לגרום לו נחת רוח מזה שאנחנו מבקשים שיחבר אותנו וימלא אותנו. עד כמה אני נמצא בעל מנת להשפיע בזה שאני מבקש ממנו תחבר בינינו ותמלא אותנו, שאני לא מבקש את זה להנאת עצמי, אולי לחברים אני יכול להגיד במשהו, בצורה כך להתחלה. אבל בעצם אנחנו צריכים להעביר את סיבת הבקשה, התפילה, שהבורא יחבר אותנו וימלא אותנו, כדי לגרום לו נחת רוח. זה נקרא "להרים שכינה מעפר".

אם אני עם החברים עדיין נמצאים במצב כזה שאנחנו צועקים לעצמנו, אז אנחנו נמצאים בעפר וצועקים שאנחנו לא רוצים להיות במצב כזה. אבל לא בגלל שאנחנו לא משקיעים, לא רוצים להעלות את החיסרון שלנו לבורא, אלא אנחנו רוצים במצב שאנחנו נמצאים לקבל כאן מילוי, לא לעלות רוחנית למעלה. זו הבעיה. אנחנו צריכים כאן לברר מה בדיוק אנחנו מבקשים, בשביל מה אנחנו מתחברים, בשביל מה פונים לבורא. אם אנחנו עושים את זה, לפחות במשהו, כדי להשפיע לו נחת רוח, כדי שהוא ייהנה מאיתנו, אז אנחנו מתעלים מדרגת גשמית לדרגה רוחנית. אנחנו לא כמו תינוקות ובני אדם, ובכלל כולם בעולם הזה שצועקים ודואגים רק כל אחד לעצמו, אולי בקושי למען הזולת, למען החברים, ואני כבר לא מדבר על כל האנושות, וודאי שגם לא לבורא. כאן אנחנו צריכים לעשות בדיקה מאוד רצינית ולחיות בה, בתוך הבדיקה הזאת. זאת אומרת אני צריך כל הזמן להיות דווקא באבחון הזה, עד כמה אני רוצה דרך חברים להשפיע לבורא, סך הכול, וכל יתר הדאגות הן כביכול לא קיימות בי.

הדברים האלה לא צריכים להיות מורגשים לאחרים, לא צריך לעשות כאן פעולות גשמיות, אמנם כן, כדאי לעשות את זה גם כן, אבל בעצם לא רואים ולא מרגישים. אף פעם לא הרגשתי את זה על הרב"ש, לא ראיתי על הרב"ש שהוא עושה פעולות חיצוניות, לפעמים לפעמים היו מרגישים עד כמה הוא שמח אם יש לו כזאת הזדמנות. אבל העיקר זה נטייה רוחנית, נטייה פנימית.

שאלה: איך לקשור את עצמנו לעשירייה כדי לא לאפשר לעצמנו לברוח מהעבודה כשמתגלה שכבה חדשה של עביות, כשהגשמיות מורגשת כיותר חשובה מהרוחניות?

את זה כולנו מבינים, זה קורה לכולנו וזאת העבודה שלנו. אנחנו צריכים לעשות כאן את מה שרב"ש כותב, "איש את רעהו יעזורו", לעשות כל מיני פעולות, קודם באונס ואחר כך ברצון. וצריכים לעבור על כל המאמרים שלו על החברה, איפה שהוא מדבר על זה. להשתדל לראות שיש שם בפנים הרבה דברים, אבל ככה הוא מדבר על זה כאילו הוא בדרך. ואנחנו צריכים להוציא משם את כל העצות שלו שטמונות בתוך המשפטים, מילים אפילו, ולהשתמש בהן.

שאלה: הרבה פעמים כשאנחנו מנסים להתחבר עם החברים יש כל מיני מכשולים שלא מאפשרים לנו את החיבור, ולפעמים המכשולים הם חיצוניים, הבעיות מגיעות מכל מיני כלים חיצוניים. אז מהי השכינה ביחס לכלים החיצוניים, ביחס לאומות העולם? אנחנו רואים שאחרי הקורונה כולם נכנסים למשבר, הממשלות מנסות לפנות לאזרחים, אז איך אנחנו צריכים לעבוד עם כל הסחות הדעת שקורות מסביב?

אתה צודק שהמצב מאוד משתנה בעולם, ואנחנו נרגיש עוד יותר ויותר עד כמה ממשלות, אנשים, וארגונים למיניהם לא יכולים למצוא שום דרך איך לעבוד נכון עם העמים, עם הקהל. וכך יתגלה יותר ויותר צורך בחכמת הקבלה, בשיטת הקשר בינינו, וקשר עם הבורא.

מה לעשות? "שכינה" זה נקרא רק אותן הנשמות, רצונות, נשמה זה רצון, אבל רצון שמכוון לבורא, ולכן אותן הנשמות שהתעוררו לבורא הן נקראות "שכינה". ובהם כבר הבורא מתחיל להתגלות לפי כמה שהם משתדלים לעורר את עצמם לקשר עם הבורא.

בסופו של דבר ודאי שכולם צריכים להתחבר, כל אחד לפי הדרגה שלו. לא לחשוב שהנשמות שמגיעות אחר כך, אחרינו, הן נשמות קטנות יותר, לא. הן מתעוררות מקל לכבד, כמו בכל תיקון ותיקון שאנחנו עושים. בהתחלה תיקונים קלים, ואחר כך התיקונים הקלים האלה עוזרים לנו לבצע תיקונים יותר גדולים, מורכבים יותר.

ולכן כל הנשמות האלה שצריכות לקום אחרינו הן נשמות יותר כבדות ויותר חשובות. והנשמות שמתעוררות עכשיו, זה נקרא "נשמות ישראל", "ישר אל", שיש להן נטייה לבורא עכשיו, הן נשמות לא כל כך קשות וגרועות לעומת אלו שיקומו אחרינו. ככה זה דור אחר דור, יש לו רצון יותר גדול ובהתאם לזה יכולת להיות יותר חכמים, יותר ממציאים את הדברים וכן הלאה.

לכן אחרינו יבואו עוד ועוד. עכשיו על ידי הפנדמיה וכל הדברים שאנחנו עוברים, ועוד לפנינו יש עוד כמה תרגילים כאלה שהבורא עושה איתנו, כדי לעורר אותנו להבנה איך אנחנו צריכים להתקרב לרוחניות. אני מדבר לא עלינו, אלא על האנשים שבכלל נמצאים כמו שאומרים, ברחוב, בעולם. שהם עוד לא יודעים לאן הם צריכים להיות מכוונים, מי מעורר אותם, מה מטרת החיים שלהם וכן הלאה. ואנחנו נראה עד כמה הוא פועל על כל הדור שלנו, כדי לכוון את הדור שלנו למצב שכולנו נשיג חיסרון להתקרב ולהתחבר אליו.

בסך הכול זה מה שאנחנו צריכים להפיץ וזה מה שגם כן כל העולם צריך להרגיש. שלא קורונה, לא הצלחה גשמית, לא כל השטויות האלו שאנחנו היינו ממלאים בהם את החיים שלנו, לא זה העיקר. אלא הבורא מתחיל להאיר לנו קצת יותר לעומק החומר שלנו, לחושך שלנו, ואז אנחנו מתחילים לראות עוד איזה רצונות יש בנו שבכלל לא חשבנו עליהם, למלא אותם, לסדר אותם. ולכן אנחנו נרגיש עוד הרבה דברים, זה עוד עכשיו מתגלה לפנינו.

העיקר שאנחנו צריכים, ואצלנו העבודה ברורה, אנחנו צריכים רק להימשך לחיבור, ובחיבור בינינו לגלות את הכוח אין עוד מלבדו, אחד יחיד ומיוחד. אבל אומות העולם, זאת אומרת כל הנשמות, כל האנשים שלא שייכים לנטייה לגלות את הבורא, הם בשלבים יגלו עד כמה חסרה להם מהות החיים. וזה על ידי אותן המכות, אותן דרגות החושך שיתגלו.

שאלה: איזה מאמצים עשירייה צריכה לעשות כדי להרגיש את צער השכינה?

עשירייה בעצמה צריכה לעשות מעצמה שכינה. שכינה, זה אוסף רצונות שהם רוצים יחד לעשות רשת קשר כזו, שהבורא יכול שם להתגלות, זה נקרא שכינה. והבורא אז נקרא שוכן בתוך השכינה. אז אם ישנם עשרה אנשים שמוכנים לוותר כל אחד על הנטייה הפרטית, רצון פרטי שלו, ומוכן לעבוד רק על החיבור עם החברים, והעיקר כדי לגלות ביניהם את הכוח שאין עוד מלבדו, כוח השפעה, אז אם הם רוצים כך לעשות, אז הם מרכיבים את הרצון המשותף, רשת ביניהם, שהרשת הזאת נקראת שכינה. ואתמול בשיעור גם כן דיברנו על זה, שאז לתוך הרשת הזאת, אנחנו יכולים להרגיש איך שמתגלה בתוך הרשת האור העליון, נוכחות כוח עליון. הוא נקרא עליון בגלל שהוא הראשון, לפנינו, בגלל שהוא מנהל אותנו, וכל התהליך שאנחנו צריכים לעבור זה הכול נקרא גילוי הבורא לנברא.

שאלה: איך לבדוק שאני משפיע דרך החבר לבורא?

אני לא בורח מחובתי להרכיב שכינה אלא אני מרגיש, משתדל להרגיש, עד כמה השכינה הזאת גם עכשיו היא קיימת אבל היא שבורה, נמצאת בעפר. היא רוצה להיות בזיווג, בחיבור עם הבורא, ולא מסוגלת בגלל שאנחנו החלקים שלה, המרכיבים שלה, לא נותנים לה להיות ברצון לקבל את השוכן.

לכן כל העבודה שלנו בעשירייה צריכה להיות שאנחנו רוצים להתחבר בינינו כדי לגלות את הבורא יחד כולנו, וכדי שבזה אנחנו עושים נחת רוח לבורא, ועוד יותר מזה שאנחנו מזה עושים נחת רוח לשכינה. זאת אומרת, אנחנו בזה מעוררים את כל כלל הנשמות השבורות, שהן יתעוררו, ירצו ויתחברו, שיגלו את צער השכינה.

שאלה: מה מיוחד בנשמה שהיא יותר כבדה, שיש לה יותר כבדות, ואיך אנחנו יכולים לעזור לנשמה כזאת בעבודה?

אנחנו נמצאים כחלקים פרטיים מנשמה אחת שלנו פרטית, שהיא חלק קטן מהנשמה הכללית בסך הכול של אדם, אדם הראשון. ולכן כל אחד ואחד הוא יכול לעבוד רק לפי הצער, רק לפי כמה שהוא מצטער, כמה שיכול להביע את הצער שלו כלפי החברים, כמה שכל חבר וחבר הוא יכול להתחבר עם האחרים, ולהעביר להם את הצער המשותף. ואז אנחנו יכולים להתחיל לדרוש מהבורא שיתקן את המצב שלנו לא בגלל שאנחנו נמצאים בצער, אלא שהצער שלנו הוא מפני שאנחנו רוצים להיות מחוברים, ושאנחנו נהיה ראויים שהוא יתגלה בנו. ושיתגלה בנו לא כדי שאנחנו נרגיש ונגלה אותו, אלא שהוא ייהנה מזה.

אתם מבינים כמה תנאים יש כאן, שאנחנו לא נעבור ממש לגילוי הבורא אלא אם כן נכוון את הצער שלנו שאנחנו לא מגלים אותו בדיוק לעל מנת להשפיע, לא לעצמנו. שאני עושה צמצום על עצמי, וכשעושה צמצום על עצמי אז אני מתעלה מעל עצמי והופך את כל העביות שלי שהייתה כצער שלי, מועקה שלי, עד כמה אני הופך את זה לבורא. ואז העביות שלי הופכת להיות לזכות, ואז בזכות הזאת, זה נקרא כבר צמצום, מסך ואור חוזר, אז הבורא יכול להתגלות. מפני שאני הכנתי את זה בשבילו, שהוא יתגלה, ושהוא ייהנה ממה שאני הכנתי לו. ואז כאן אנחנו בצורה כזאת בונים את הפרצוף הרוחני מאיתנו.

שאלה: האם עשירייה שלמה יכולה לעורר נשמה שישנה?

כן ודאי. זה התפקיד שלנו, שנתחבר בינינו, ונעורר את עצמנו, את הרצון שלנו לבורא. לבורא, אני מדגיש את זה, לא לשום רצונות אחרים, אלא רצון לבורא. איך אנחנו משנים אותו, מנקים אותו, מסדרים אותו, ומחברים את כל הרצונות שלנו, שהרצון שלנו יהיה מכוון אליו. ואנחנו רוצים שהוא יתגלה בנו, מפני שאנחנו רוצים להיות המקום לגילוי שלו, ושהוא ישמח מזה. זה העניין של הנוקבא המתוקנת, השכינה, מלכות נקראת נוקבא, והיא מתוקנת מפני שהיא רוצה לתת בה מקום לזכר, לבורא, כדי שימלא אותה, וייהנה ממנה.

שאלה: הרגע הסברת באיזה אופן העביות הופכת לזכות, אבל אני מודה, לגמרי לא הבנתי איך זה קורה. אולי תוכל להסביר זאת בשפה פשוטה יותר?

זה קורה אך ורק על ידי השפעת האור העליון, זה נקרא המאור המחזיר למוטב. אם אנחנו מתחילים, ומשתדלים לחבר בין הרצונות האגואיסטים שלנו, ואפילו שאלו רצונות, כוונות, מצבים אגואיסטים, בכל זאת אם לאט אנחנו רוצים להתחבר, כל אחד כבר מוותר על עצמו, על הנוחיות שלו, יוצא שכשאנחנו באים לחיבור, וכל אחד נכנס לשני, משפיע לשני, פותח את השני, לאט אנחנו מתחילים להיות מחוברים בפנים.

החיבורים האלה בחלקם אגואיסטים, אבל חלקם, פה ושם מתחילים להיות בפנייה אחד לשני, לפחות בוויתור חיצוני הדדי זה אל זה. וכך אנחנו מגיעים לרצונות, מחשבות, שאנחנו אפילו לא מודעים אליהן, עד כדי כך זה משפיע. אבל זה משפיע עלינו ומעלה אותנו לצורה שנקראת חיבור.

וזה העיקר, כי אם אנחנו נהיה בחיבור הכי נמוך, אבל בכל זאת בחיבור, זאת אומרת, שכל אחד וויתר במשהו על האגו שלו, כדי להיות מחוברים בינינו, אז יש כאן עניין של צמצום, מסך, וחיבור. ואז בצורה כזאת, אנחנו מתקרבים לבורא, אמנם בינתיים בצורה מאוד מאוד אגואיסטית, פשוטה, מהעולם הזה, אבל אלו בכל זאת פעולות רוחניות, לקראת רוחניות. כך זה עובד, אז להמשיך, ולהמשיך בזה.

שאלה מה ההבדל בין גילוי הבורא וגילוי השכינה בתוך עשירייה?

שכינה זה הרצון המשותף ביניכם, כשאתם רוצים לחבר את הרצונות שלכם כך שהרצון המשותף הזה יהיה מתאים לבורא. ואתם רוצים להראות לו עד כמה אתם דואגים שהוא יתגלה ברצון הזה, וייהנה ברצון הזה, שבשבילו אתם עושים את הכול, זה נקרא שכינה. בהתאם לזה הבורא יכול להתגלות בה, ואז זה נקרא זיווג הבורא עם השכינה, זיווג "קודשא בריך הוא", בורא עם שכינתא, עם השכינה, לזה אנחנו צריכים לשאוף.

ואז אנחנו מגדילים את עוצמת השכינה, כמה שהיא תהיה יותר גדולה, יותר עוצמתית בחיבורים בתוכה, והיא תמיד תהיה מורכבת מרצונות זרים, אכזריים שלנו שיתגלו בנו עוד ועוד. רצונות כאלו שאנחנו לא נוכל לסבול זה את זה כמו תלמידי רבי שמעון שרצו להרוג זה את זה, כך כל פעם נגיע לצער השכינה. זאת אומרת, אז מי אנחנו? מה איתנו שאנחנו כך נמצאים בניגוד עם הבורא?

מתוך זה נפעיל את התפילות, נפעיל כל מיני אמצעים עד שנתחיל להגיע לחיבור כזה שמתעורר, מתפשט בנו, ממלא אותנו, וזה נקרא גילוי הבורא לנברא.

קריין: כותרת "צער השכינה". קטע מספר 12.

"בזמן שהאדם מצטער על מה שאין הקב"ה מקרבו, צריך להזהר, שלא יהיה על חשבון עצמו, היינו מזה שהוא מרוחק מה', כי בזה הוא נעשה למקבל לתועלת עצמו. והמקבל הוא בפרודא. אלא, שיצטער על גלות השכינה. כלומר, שהוא גורם צער השכינה.

והאדם צריך לצייר לעצמו, כדוגמת שיש לאדם כאב באיזה אבר קטן שהוא, מכל מקום הכאב מורגש בעיקר במוח ולב, שהלב והמוח הם כללות האדם. ובטח שאין ערך דמיון הרגשת אבר פרטי, בערך כללות קומת האדם, ששם מורגש בעיקר הכאב."

(בעל הסולם. "שמעתי". א'. "אין עוד מלבדו")

אבל לפחות בשבילנו לא חשוב באיזו צורה, כללית, פרטית, אבל להרגיש צער כי אנחנו לא יכולים להרגיש את צער השכינה, כי אני לא יכול לתת מקום לבורא להתגלות וליהנות. זאת אומרת, ככול שאני מעריך את הכוח העליון כיותר חשוב בעיני, מעצמי, מהאגו שלי. ככול שאני מעלה אותו ודואג לו יותר מאשר אני דואג לעצמי, בהתאם לזה אני מצטער שאני לא נותן לו מקום להתגלות וליהנות מהנבראים, ממני. וזו העבודה שלי, אני צריך להרגיש את עצמי כנציג של כל הנבראים, וכך כל אחד ואחד מאיתנו. כי לכל אחד יש קשר מיוחד עם הבורא, ואף אחד אחר לא יכול להיות במקומו בתוך הקשר הזה.

לכל אחד יש שורש נשמה מיוחד משלו, ולכן אנחנו צריכים לחשוב במה אני נותן, עושה נחת רוח לבורא? במה אני מחבר את הבורא לכל הנבראים דרכי? קודם לעשירייה, ודרך העשירייה לכל השכינה. שיתגלה בכולם וייהנה. כאן, זו העבודה שלנו, ואף אחד לא יכול לקחת או לעשות משהו במקום אדם אחר, אלא כל אחד ואחד, כמו שהוא כותב "כלומר, שהוא גורם צער השכינה." ובהתאם לזה הוא יכול להגיע לשמח את השכינה.

שאלה: באיזה אופן ייסורי השכינה באים לידי ביטוי בתוך עשירייה?

איך צער השכינה מתבטא בעשירייה? מתוך שהעשירייה משתדלת לגלות עד כמה היא נמצאת במצב השבור, הלא שלם, לא בגלל שרע להם, אלא בגלל שהם לא נותנים לבורא להתגלות וליהנות מהם. הנבראים כאן כלפי הבורא, הם כמו נקבה כלפי הזכר. כל המגמה שלהם צריכה להיות ליהנות לבורא, לתת לו מקום להתגלות בנו, כי אנחנו השכינה. וכל המצב של הגבריות שלנו הוא כדי להתגבר על הרצון לקבל שלנו, כדי להיות כלי מתאים לגילוי הבורא בנו.

שאלה: איך אנחנו יכולים לחזור לבורא בדרך טהורה למרות שהנשמה כל כך שבורה?

על ידי זה שאנחנו משתדלים לעשות זאת יחד. כל אחד מאיתנו שבור, בכל אחד מאיתנו אין שום דבר שאפשר להגיד עליו שהוא שייך לרוחניות. אבל כשאנחנו משתדלים למרות שאנחנו מקולקלים להתחבר בינינו, כדי להגיע לאיזו דרגות רוחניות, בזה אנחנו כבר יוצרים מצב מאוד מיוחד, ויכולים להתגאות בו. לא אנחנו עשינו את השבירה, אלא הכול הוכן כדי שאנחנו נרגיש את ההבדל, את הקונטרסט הזה בין האור לחושך, בין נוכחות הבורא, לעולם שלנו. לכן אנחנו צריכים להשתדל רק לבצע חיבור עד לעוצמה כזו שהבורא יתגלה בתוכו. זו כל העבודה שלנו, לכן זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'".

שאלה: בקטע מדובר על כך שהצער של האדם הוא על זה שהבורא לא מקרב אותו עכשיו או שהוא לא קרוב לבורא. איך מודדים את הקרבה הזאת לבורא, אם זה לא מורגש בכלים לקבל?

ישנה ההארה מלמעלה שהיא מאירה על העשירייה ועל האדם, והאדם מתחיל לפי ההארה הזאת להרגיש עד כמה הוא קרוב לאחרים או רחוק מאחרים. נגיד לתינוקות, לילדים קטנים שמשחקים ביניהם אין להם שום הרגשה אם הם קרובים, רחוקים, חברים או לא, כל אחד חושב על עצמו בלבד. הם נעשים יותר גדולים אז מתחילים להתחשב עם אחרים.

למה? כי הם מתחילים להרגיש שההנאה מהמשחק תלויה בכמה שהם מבינים זה את זה, מתקרבים, עוסקים יחד. אותו דבר אצלנו, אנחנו צריכים להגיע למצב שמתוך התקרבות גשמית בינינו, אנחנו מתקרבים להרגשה רוחנית. שאם אנחנו נתחיל ביחס שלנו לעבור למצב יותר פנימי, שלא בגופים אלא ברצון הפנימי שלנו אנחנו כן מחוברים יחד, אז מיד נתחיל להרגיש בזה את הכוח העליון שהוא המקשר.

תלמיד: למה צריך לרצות שהבורא יתגלה לנבראים? מה מניע את הרצון הזה?

הרצון שלנו ליהנות לו. "רצונו להטיב לנבראיו", אני רוצה לקיים את הרצון הזה. איך אני מקיים אותו? בזה שאני נותן לו אפשרות להטיב לנבראיו. כשהוא ממלא את הכלי של הנבראים בנוכחות שלו, זה נקרא שהוא ממלא אותם כי הוא כולו רק רצון להשפיע ויכול למלא את כל הכלים שלהם בצורה האופטימלית. ואז, זה מה שנקרא שאנחנו עושים לו נחת רוח. תן לבורא יכולת להשפיע, זה נקרא שאתה עושה לו טובה.

שאלה: האם כדי לעורר את הבורא אנחנו צריכים לבקש את המצב הבא לפי הלך הרוח באותו שיעור שאנחנו מקבלים או שאנחנו צריכים לבקש כל הזמן תפילה לחיבור והשפעה?

קודם אנחנו צריכים להפעיל חיסרון לחיבור, חיסרון לחיבור שנובע מתוך זה שאנחנו רוצים לעשות נחת רוח לבורא. אחרת החיסרון לחיבור יהיה מתוך זה שאנחנו רוצים לעשות איזו כנופיה, איזה משהו, קבוצת בריונים, שיהיה לנו יותר כוח משלנו. אלא אנחנו מחברים בינינו רצונות להשפיע של כל אחד ואחד.

כמה שיש בכל אחד גרם אחד של רצון להשפיע לבורא, בוא נוציא החוצה את הגרם הזה מכל אחד ואחד ונחבר אותם יחד. זה כבר יהיה עשרה גרם, זה החשוב, והיותר חשוב שזה יהיה מכולם ובחיבור בינינו. ואז לכלי הזה, המורכב מכולם, מחסרונות קטנים, קטנטנים ומלוכלכים כאלה, אבל שאנחנו משתדלים שכך זה יהיה ומכוון לבורא, זה כבר מספיק כדי לגרום לו נחת רוח והבורא מתחיל על זה לעבוד.

תביא לו את החיסרון הזה, המורכב מכל החסרונות, שאתה כביכול, כאילו רוצה בזה לתת לו מקום להתגלות, כאילו שאתה עושה את זה על מנת להשפיע. הכול כאילו. אבל תתחיל לקראת זה לעשות מאמצים ואתה תראה עד כמה תתחיל להרגיש מצידו מיד תגובות, הכוונות, איך הוא ממש מתחיל ללכת איתך ולשחק איתך, וללמד אותך כמו שאתה משחק עם התינוק, את זה תיקח ואת זה תעשה וככה וככה, אתה תראה עד כמה הוא יטפל בך. רק להשתדל להגיע לאותן הפעולות כמו שדיברנו.

שאלה: איך אדם יכול להצטער על השכינה שהיא בגלות? מי גורם לאדם להשפיע לכלים שלו, הוא בעצמו או שהבורא עושה לו את זה?

קודם כל אני לא יודע מה זה שאדם משפיע לכלים שלו. אדם משפיע לבורא דרך הכלים שלו שהוא מרכיב אותם מהחברים בקבוצה. אם הם יכולים להתקשר ביניהם, זאת אומרת, כל אחד מוותר על האגו שלו כדי במידה הזאת להיות קשור עם האחרים, אם אני מבטל את האגו שלי, ואז אני קשור לחברים, וכך כולנו יחד, אז יש בינינו שטח משותף שבו כל אחד ויתר על עצמו והוא מחובר עם האחרים. השטח הכללי הזה בינינו, זה כבר נקרא שכינה, מקום המיועד לגילוי הבורא.

יש כאן צמצום, שאנחנו לא רוצים להשתמש על מנת לקבל לעצמנו, ומסך שאני רוצה להתעלות למעלה מהאגו שלי, ואור חוזר, שאני רוצה להיות מחובר עם אחרים. אמנם זה עדיין לא הבחנות אמיתיות, רוחניות, אבל משהו מזה. כמו שילדים משחקים בצעצועים, מכוניות, בונים בתים, כאילו שהם גדולים, כך אנחנו עושים את זה בקבוצה ומתוך זה אנחנו מרכיבים כביכול את השכינה. והבורא יחד איתנו משתתף בזה, בין אם מרגישים את זה או עדיין לא מרגישים, ואז אנחנו מגיעים למצב שבאמת יש בינינו כוח משותף, רצון משותף שלנו, והוא בתוך הרצון הזה מתגלה.

שאלה: אני שואל על נקודת הצער. איפה הנקודה שצריך להיות בה צער, שזה תלוי באדם בכל התהליך שתיארת עכשיו?

הצער הוא שאנחנו מתחילים מזה שאנחנו גורמים צער בשכינה מפני שלא יכולים לתת לה מקום להתגלות. אנחנו רוצים לבנות מקום לגילוי הבורא, אבל עדיין המקום הזה לא נבנה, ולכן כנגד זה אנחנו מרגישים עד כמה אנחנו מצערים את הבורא.

תלמיד: אבל יש נקודה שמרגישים כאילו הבורא רוצה שכך תעבוד אותו, שלא תוכל להרכיב, שלא תוכל להשפיע.

לא. הבורא רוצה שאתה תרגיש עד כמה אתה לא מוכן במצבך לעשות חיבור. אם היית יכול לעשות חיבור לא היית מצטער, אם לא היית מסוגל לעשות חיבור גם לא היית מצטער, אבל כשאתה מסוגל ועוד לא עושה, אז אתה מצטער.

שאלה: יש תחושה שהשכינה, צער השכינה, שכינה בגלות זה מעין חיסרון של החברים. מתי מתמלאים החסרונות האלה? האם עלינו לשמור את החסרונות האלו ולעבוד עם זה? אנחנו צריכים לעשות את זה בעצמנו או שהכול כאן עושה הבורא ופשוט לא להתערב?

אני לא יכול לענות על שאלות כאלו, אני מצטער, מפני שיש בהן הרבה מאוד תנאים ואתם לא תבינו אותי נכון או אחר כך תתחילו להשתמש בזה למצבים הלא נכונים. לכן, זה צריך להתברר לכם מהניסיון.

שאלה: מהם הוויתורים שאנחנו צריכים לעשות בקשרים שלנו בעשירייה?

שיהיה ביניכם רצון משותף להשפיע לבורא, אלו הוויתורים. רצון משותף להשפיע לבורא, תנסו לחבר כזה רצון.

שאלה: האם בכל מדרגה צריך להיות מעבר בין הצער של העשירייה לצער של הבורא? כלומר, הם צריכים להתאחד ביניהם.

נכון. כן, בדיוק, אמרת נכון.

תלמיד: ומה זה נקרא לעשות נחת רוח במעבר הזה?

כשאתה רוצה לעבור מהצער הפרטי לצער הקבוצתי, מהצער הקבוצתי לצער של הבורא, ושם בכל מיני מדרגות אתה עושה הכול בהעלאת נחת רוח לבורא. עד כמה אתה מצטער על דברים ששייכים יותר להשפעה.

תלמיד: אז התחלת העבודה זה בלהתאחד עם הצער שלו, איך ממשיכים מפה?

תעשה רצונך כרצונו.

שאלה: אני זוכר שסיפרת לנו שהרב"ש היה כל שעה פותח את הרדיו, שומע חדשות, שהוא מודאג ממה שקורה בצפון עם החיילים.

זה היה במלחמת לבנון.

תלמיד: הוא כאילו הצטער על כל מה שקורה בכל מקום בעולם או בארץ. האסון שקרה בל"ג בעומר. האם אנחנו גם היינו צריכים..

אני לא מדבר על זה, לא שמעתי כמעט על זה. אני מצטער, אבל אין לי על זה שום דעה. ועוד יותר אני מצטער שאתה שואל על זה בזמן השיעור. אני לא רוצה לשמוע אותך.

תלמיד: למה אתה לא רוצה לשמוע אותי?

כי אתה מומחה בלשאול דברים שלא שייכים לעניין, להתעלות רוחנית.

קריין: קטע מס' 13.

"היות שהאדם הוא רק אבר פרטי מהשכינה הקדושה, כי השכינה הקדושה היא כללות נשמת ישראל. ולכן, אינו דומה הרגשת הכאב הפרטי בערך הרגשת הכאב הכללי. זאת אומרת, שיש צער השכינה בזה שהאברים מורחקים ממנה, ואינה יכולה לפרנס את האברים שלה.

(ויש לומר שזהו מאמר חז"ל, בזמן שאדם מצטער, שכינה מה אומרת, קלני מראשי). ובזה שחושב הצער של התרחקות לא על עצמו, הוא נצול מלנפול לרשת הרצון לקבל לעצמו, שהוא בחינת פירוד מהקדושה".

(בעל הסולם. "שמעתי". א'. "אין עוד מלבדו")

"היות שהאדם הוא רק אבר פרטי מהשכינה הקדושה, כי השכינה הקדושה היא כללות נשמת ישראל." כל הנשמות שלנו, סך הכול בחיבורם ביניהם, מייצבים את המושג שנקרא שכינה "ולכן, אינו דומה הרגשת הכאב הפרטי" באיזו נשמה, באיזה אדם "בערך הרגשת הכאב הכללי." שהבורא, נגיד מרגיש מזה שהוא סובל מתוך שהנבראים סובלים. וכמה הוא סובל? פי כמה וכמה יותר ממה שיש לו רצון להשפיע לעומת מה שהם מרגישים איזה צער ברצון לקבל שלהם. "זאת אומרת, שיש צער השכינה בזה שהאברים מורחקים ממנה, ואינה יכולה לפרנס את האברים שלה." למלאות אותם.

(ויש לומר שזהו מאמר חז"ל, בזמן שאדם מצטער, שכינה מה אומרת, קלני מראשי). ובזה שחושב" האדם "הצער של התרחקות לא על עצמו," בזה שחושב האדם צער של התרחקות לא על עצמו אלא על הבורא ועל הכלל כולו "הוא נצול מלנפול לרשת הרצון לקבל לעצמו, שהוא בחינת פירוד מהקדושה".

זאת אומרת, מה שאנחנו צריכים להשתדל לעשות זה כל הזמן להחזיק את עצמנו במחשבה על הקבוצה, על כלל האנושות, זאת אומרת כלל השכינה, אבל לא על עצמו, זה יחזיק אותנו ברוחניות באיזה מצב יותר עליון מהרצון האגואיסטי הפרטי.

שאלה: מי גורם לצער השכינה?

מי גורם לצער השכינה? וודאי הבורא, על זה לא שואלים, זה ברור. מי ברא את הנשמה כאחד, כלי אחד, מי שבר את הכלי הזה, יש עוד מישהו חוץ ממנו שעושה? עלינו רק לעלות מ"ן לתיקון.

תלמיד: זאת אומרת הבורא גורם לצער השכינה ואני צריך לתקן אותה, ואם כן, איך אני יכול לתקן אותה? אם נגיד אני משתתף בשיעורי בוקר, עושה את כל הפעולות בעשירייה.

על ידי זה שאתה תבקש חיבור בין כל הנשמות השבורות. ולמה הבורא הכין לנו את הצרה הזאת הגדולה? כדי שרק מתוך החושך אנחנו יכולים לגלות מה זה נקרא חיבור והאור. את הרוחניות אי אפשר לגלות, כמו כל מצב בכלל, אלא ממצב שכנגדו. ולכן אין ברירה, הוא ברא את המצב השבור וכולנו שבורים ורק מתוך זה אנחנו יכולים לגלות את השלמות ולהרגיש מה זה שלמות.

תלמיד: זה גדול עליי כל הנשמות, אני יכול לטפל בעשירייה שלי, אני לא יודע מה זה כל הנשמות.

בסדר גמור. לא צריכים יותר.

תלמיד: זאת אומרת, אם אני מנסה לפחות לתקן בעשירייה את הדברים, זה למעשה יספיק כדי למנוע את צער השכינה?

לא צריכים למנוע את צער השכינה, צריכים לגלות את צער השכינה. אתה שומע? צריכים לגלות את צער השכינה.

תלמיד: זו הנקודה שאני שואל, אני יודע לטפל בתוך העשירייה, איך אני מגלה את צער השכינה בתוך העשירייה?

עשירייה שהיא תהיה מתוקנת, מחוברת, שהיא תרגיש שהבורא ממלא אותה, זאת תהיה השכינה המתוקנת, היפה, המלאה. ואם אתה מגלה צורה הפוכה, זה נקרא צער השכינה. אתה מסתכל על הקבוצה שלך, עד כמה הקבוצה הזאת יכולה להיות במצבים יותר מתקדמים, טובים. כשאתה מסתכל עליהם, תסביר לעצמך על מה אתה מצטער, או שאתה מצטער על זה שהם כולם כאלה אומללים, או ההיפך, אתה מצטער על זה שהם יכולים להיות בצער השכינה. צער השכינה נקרא, שחסר לה לעשות נחת רוח לבורא, שהבורא יתגלה כדי שהוא ירגיש מזה נחת רוח, ולא שיהיה להם טוב לפי החיסרון שלהם. בצער השכינה הזה יש בינתיים רצון אגואיסטי, שיבוא האור העליון וימלא אותנו. וצער השכינה באמת, זה שאני מצטער על זה שאין לי על פני הצער האגואיסטי הזה צער להשפיע לבורא.

תלמיד: השכינה היא למעשה כלי, שכינה היא כלי של העשירייה, האם אני צריך למלא אותו או שהבורא צריך למלא אותו? אני צריך ליצור את הכלי, את השכינה.

ליצור את הכלי זה נקרא לגלות צער. הכלי הזה לא מחובר מספיק ולכן אתם לא יכולים לתת אותו, להגיש אותו לבורא, שימלא את אותו הכלי וייהנה ממנו. אתם לא רוצים להתחבר.

תלמיד: אז מה אני צריך לעשות?

להשתדל להתחבר כמה שאפשר ברצונות שלכם, בנטיות שלכם. ואז אתם תגלו עד כמה אתם לא מסוגלים ולא רוצים, ותפנו לבורא עם הבקשה והוא יחבר ביניכם. לפי העוצמה שאתם תתחברו, תרגישו שהבורא נמצא בתוך החיבור, זה יהיה הגילוי הראשון.

תלמיד: כלומר, הבורא הוא למעשה שעשה צער לשכינה והבורא הוא שיתקן את הצער של השכינה?

כן. רק לפי ההזמנה שלכם. אתם צריכים להגיע להזמנה.

קריין: קטע מס' 14.

"וליודע תעלומות גלוי שעור החפץ שבלב האדם לקרבתו ית', אשר עדיין אפשר להיות מתפסק ח"ו. ועל כן הוא ית' מרבה העראותיו, כלומר, התחלות הביאות, שאם האדם שומע לקולו ית', בסוד "ה' צלך", נמצא שאינו נופל ויורד מחמת התגברות הצער של ההעראות, כי רואה ושומע שגם השכינה הקדושה סובלת כמדתו, מחמת הגעגועים המתרבים, ממילא נמצא הולך ומתעצם, פעם אחר פעם, ביתר געגועים, עד שמשלים נקודת לבבו, בחפץ השלם, בקשר חזק שלא ימוט".

(בעל הסולם. אגרת י"ט)

כאן לא מדובר על משהו חדש, אלא שהאדם צריך כל הזמן לרוץ אחרי המצבים המשתנים, ש"ה' צלך", שהבורא הוא בעצם עושה את הפעולות ומבקש מהאדם לעקוב אחרי הפעולות האלה. כמו שאנחנו מלמדים את הילדים הקטנים, אנחנו עושים במקומם פעולה ורוצים שהם יחזרו על זה, עושים משהו ורוצים שהם ישימו לב מה אנחנו עשינו, וכך זו בעצם עבודת הבורא איתנו.

שאלה: מה זה שיודע תעלומות, יודע מה שנמצא בלב האדם, שיכול להגיע לדבקות עימו?

שהבורא שורה בהכול, הוא שולט בהכול, הוא ממלא את הכול, ולכן אתה לא יכול להסתתר ממנו, הוא יודע באילו מצבים אנחנו נמצאים, וכל המצבים שאנחנו עוברים הוא מכין אותם כדי שאנחנו נהיה עצמאיים בסופו של דבר.

מה זה נקרא גמר התיקון? גמר התיקון נקרא שאנחנו מתנתקים לגמרי מהבורא מבחינת הטיפול ויכולים להפעיל את עצמנו בצורה עצמאית. ואז נראה שאנחנו כעצמאיים, כאילו שהבורא לא ברא אותנו, כאילו שאנחנו ממש לגמרי עצמאיים. בזה באמת נעשית לו נחת רוח, כי אנחנו אומנם עצמאיים אבל אנחנו מתקיימים, נפעלים ממש כמוהו. זה נקרא שהבורא כביכול נותן לנו שרביט, נותן לנו רשות להפעיל את הבריאה.

שאלה: אם בכל זאת אין הרגשה של צער השכינה, או שההרגשה הזאת חלשה מדי, מה זה אומר, מה חסר לנו, איך ניתן לחזק את ההרגשה הזאת?

לחשוב על זה, לדבר על זה, לעורר את זה בכל מיני צורות. כי זה שהאור העליון פועל עלינו זה ברור, אנחנו צריכים להאמין שככה אומרים המקובלים וככה זה נכון. אבל חוץ משהוא פועל עלינו אנחנו צריכים גם להשתדל מעצמנו לעורר את עצמנו. אפילו שזה לא נכון, לא אמיתי, אבל כאילו, כאילו תעשה, ואתה תראה שעל ידי זה אתה מעורר את המאור המחזיר למוטב, והוא פותח לך באמת רצונות, מחשבות ואיכויות חדשות.

שאלה: האם מידת הצער של השכינה שנתפסת בעשירייה תלויה בתפיסת היקף השכינה בגלות?

כן, ודאי. במקום אותו החושך הגדול שמרגישים בגלות, יכולים להגיע אחר כך לעוצמת האור שממלאת את החושך, מידה כנגד מידה.

שאלה: כדי שהעשירייה תהפוך לשכינה, האם עליה להרגיש צער? כשחבר אצלנו נחלש בעשירייה ולא יכול להשקיע בחיבור, איך צריך להתבטא היחס של העשירייה לחלקים הנחלשים?

צער השכינה נקרא, שרוצים להתחבר ולא מסוגלים מכל מיני סיבות. ואם מצטערים על זה שלא יכולים להתחבר כדי לתת לבורא מקום להתגלות, כי בזה יכולים לגרום לו נחת רוח ולא לעצמם, אז זה נקרא צער השכינה.

שאלה: כתוב בסוף הטקסט, "בצורה שלא תימוט לעולם", מה זה אומר?

נצחי.

שאלה: מתוך מצב של כאוס, אתה מבקש עבור החברים, ואתה מרגיש שאתה תיכף תתנתק מעצמך, תשפיע להם, תשפיע לבורא. פתאום הבורא מראה לך שהכול טוב, הכול נפלא, אתה מתחיל ליהנות מהמצב. איך לא ליפול לזה, איך תמיד להיות בעבודה של השפעה?

אני לא יכול להגיד לך. אתה כבר מדבר על זה שאתה לא יכול ללכת בקו אחד, אתה רוצה להיות בב' קוים. יפה מאוד, ובאמת טוב שזה קורה, [השאלה האם] אתה מצטער על זה או לא. האם אתה לא מצטער או כן מצטער על זה שאין לך אפשרות להשפיע לבורא, זה בעצם העניין. שאתה נהנה מזה שיש לך געגועים לבורא.

האהבה היא נמדדת לא בזמן שאוהבים, אלא בזמן שלא יכולים להראות את האהבה, בזמן ההשתוקקות. אם משתוקקים להיות יחד ולא מסוגלים מאיזו סיבה, לפי הצער הזה אנחנו יכולים להגיד שנמצאים בנטייה, באהבה זה לזה. לכן בזמן שישנו קשר עם הבורא, כאילו האהבה נעלמת. אנחנו רואים את זה גם מהחיים שלנו. היה לך רצון גדול, חיסרון, עכשיו אתה מילאת את החיסרון ומה יש לך? לכן הכול נעלם, הכול נגמר, אפילו החיים. מה שאם כן ברוחניות לא.

למה רוחניות נקראת נצחיות? כי כשאתה ממלא בצורה כזאת את הרצון שלך על מנת להשפיע, אתה לא מתמלא, כי אתה רוצה למלא את הזולת על ידי הרצון שלך, אז יוצא שכשאתה ממלא אותו אתה לא מתמלא. ואז רוחניות היא באמת נראית כנצחיות. שום דבר לא נגמר, ההיפך, כמה שאתה ממלא את הזולת אתה נהנה מזה בצורה כפולה, כמה שהיה לך חיסרון, עכשיו אתה בתוך החיסרון הזה מתמלא. ולכן המילוי הזה הוא נקרא על ידי אור חוזר, והוא לא נגמר. אלא רק כשבא אור עוד יותר גדול, תענוג עוד יותר גדול מהאהבה, אז כביכול הוא מכבה את התענוג שיש לך עכשיו, הכלי מזדכך, המסך מזדכך, ואז יוצא שיש לך הזדמנות ללכת לתענוג מהשפעה למי שאתה אוהב עוד יותר גדול, ואז אתה כל הזמן נמצא בתענוגים המתגברים. זה נקרא נצחיות שישנה ברוחניות. ובעולם שלנו אין דבר כזה כי זה הכול אגואיסטי.

לכן אנחנו גומרים עם כל ההתפתחות האגואיסטית בעולם הזה. היום אני לא חושב שיש מישהו שחושב שאפשר להגיע לאהבה חלוטה ברצון לקבל שלנו, "עד שהמוות יפריד בינינו", וכל מיני כאלה דברים, ברור לנו שכל הדברים האלה הם בכלל לא קיימים, והאנושות יורדת מזה ועוסקת רק בלעזור אחד לשני לקבל תענוגים בהמיים וזהו. האהבה כביכול שהיא המילוי הרוחני לא קיימת. אנחנו כבר מבינים את זה ועוד מעט זה יהיה ברור לכולם, כולל לצעירים.

תלמיד: אז השאלה איך במצב הזה של שלמות להוסיף כלים? אתה אומר שהמסך עולה, אני יכול להשפיע עוד יותר.

לא. שום דבר לא נגמר, מפני שאנחנו כל הזמן עובדים על החיבור המתגבר, אז יש לנו כלי מתוך החיבור דווקא. עכשיו אתה מבין למה הבורא שבר את הכלי, אבל בכל זאת אנחנו צריכים להתחיל להתחבר לפחות לעשיריות. וככל שאנחנו מתחברים, יש לנו אפשרות כל פעם לעשות את הפאזל הזה בינינו, כל מיני התחברויות בינינו בעשיריות בצורה חדשה. ואז אתה מגלה כך כל פעם ופעם כלי לבורא יותר מורכב בכל מיני צורות חדשות, כמו במוזאיקה, ואתה מגלה אותו כל פעם בצורה חדשה. לכן כתוב, "כל יום יש לי בורא חדש", כי בורא זה מהמילים "בוא וראה", שכל פעם אתה עובד על החיבורים החדשים, המתחדשים, המתגברים יותר ויותר.

תלמיד: איך כל פעם לעבוד איתם, שהוא לא יזרוק אותי, אלא שאני כל פעם מצרף כלים חדשים?

רק על ידי זה שאתה עוד יותר ויותר מתחבר לחברים, אין לך שום אמצעי אחר. כל הזמן להיות במצב שאתה יותר ויותר נכנס בהם ורוצה לגלות בהם את הנטיות הפנימיות שלהם גם לאותה המטרה. חוץ מזה כל אחד בהמה, זה לא חשוב לי. אבל נטייה דרך חיבור לבורא, את זה אני צריך ללקט מכל אחד ואחד, וככה גם כל אחד מהם, ואז יוצא שאת זה אנחנו מגישים לבורא, עם זה הוא עובד. ובשבילו זה דווקא תענוג, שאנחנו מבקשים ממנו לחבר, מבקשים ממנו למלא, מבקשים ממנו לקדם אותנו.

שאלה: בנוגע לציטוט שכרגע קראנו, למה ניתן ליפול כתוצאה מכך שההתפעלות גוברת, למה ניתן ליפול כתוצאה מהרגשת צער בהתפעלויות?

זה תלוי עד כמה נכון או לא נכון אני מקבל את הייסורים. אם אני מקבל ייסורים ומעביר אותם להרגשה הפנימית שלי, אני כבודד, ודאי שאני אפול. אם אני מעביר את הייסורים האלה לכל העשירייה, ומרגיש עד כמה אנחנו יכולים להתקדם על ידי זה, אני לא אפול אף פעם. כי אני מיד ארגיש שייסורים, אפילו פרטיים שלי, הם באים כדי שאני עוד יותר אתחבר עם החברה. ואז יוצא שמתוך זה אני מעלה את כל הכלי הזה שלנו, נותן לבורא אפשרות לתקן יותר, למלא יותר את הכלי, את החיבור בינינו.

תלמיד: יוצא, שאם אני מרגיש בתוכי את הצער אז אני נופל, אבל אם אני מרגיש את צער השכינה בעשירייה אז אני עולה.

נכון מאוד, כן. אסור לנו להרגיש משהו בצורה אישית, אינדיבידואלית, אלא רק כלפי עשירייה.

שאלה: לפעמים נראה לי שאני יותר הולך אחורה מאשר מתקדם בעבודה. כלומר אני בא עבור התענוג שלי להיות עם החברים ואני לא מצליח לתת להם משהו. איך אני אוכל לעבוד עם זה, כי זה גורם לי להרגיש רע, זה גורם לי להרגיש בושה לפעמים?

אתה מודד בצורה לא נכונה את ההתקדמות שלך. כלפי מה אתה מודד את עצמך? המטר שלך מודד, כלפי מה אתה מודד, האם כלפי מרחק לבורא, מרחק לחיבור, מרחק ללב שלך, מרחק לבטן שלך? כלפי מה אתה מודד? תבדוק בדיוק, ואתה תראה שגם חושך, כשאתה מרגיש חושך, זה גם אחד מהמרכיבים של ההתקדמות. ובכלל, אתה מלכתחילה צריך להאמין במה שכתוב, ש"מעלים בקודש ולא מורידים בקודש". אם אתה נמצא בקבוצה שלנו, בארגון שלנו, אתה צריך להאמין בעיניים עצומות שאתה הולך קדימה, אבל אם אתה משתתף, במידה שאתה משתתף אתה בטוח הולך קדימה. אתה עוד מעט תתחיל לראות את זה גם לפי הלימוד שלנו אחרי השלבים האחרונים האלה שאנחנו עכשיו עושים.

אנחנו עכשיו מסיימים כמעט את השלב האחרון בהכנה ללימוד חכמת הקבלה. חכמת הקבלה בעצמה היא לא מדברת על מה שאנחנו עכשיו מדברים, אלא היא מדברת כבר על הפעולות שנמצאות בכלים שעובדים על עצמם ומכינים את עצמם שלב אחר שלב לחיבור ביניהם, ועל האורות שממלאים אותם, מקדמים אותם, מתגלים בהם וכן הלאה. זו חכמת הקבלה, זאת אומרת איך לקבל את גילוי האלוקות לנברא בעולם הזה. אני מקווה שאנחנו נתחיל לעסוק בזה באמת עוד מעט, רק נסיים את המסמך הזה שיש לפנינו.

שאלה: מה היא הגישה הנכונה בזמן שאנחנו משתוקקים לשכינה?

כשאנחנו משתוקקים לשכינה, הגישה הנכונה שלנו זה לראות שאנחנו מתקדמים לזה, שאנחנו מרכיבים את השכינה, שאנחנו רוצים מהרצונות שלנו, הנטיות שלנו, הכוונות שלנו, להקים שכינה מעפר. שמלכתחילה אנחנו לא רוצים את זה ואחר כך אנחנו כן מתחילים יותר ויותר להבין שהדבר הזה הוא העיקרי ושום דבר בבריאה לא קובע, שום דבר חוץ מההשתוקקות שלנו לגלות את השכינה, להעמיד את הכלי הזה כלפי האור העליון, שבזה כול העולם מתחיל להשתנות ומתחיל להבריא מכל הפצעים שלו.

תלמיד: אנחנו סובלים, אנחנו מתגעגעים מזה שאנחנו רחוקים מהשכינה אבל אתה אומר שהשכינה גם סובלת כי היא רחוקה מאיתנו. אז שני הצדדים סובלים, מה התמצית שמפרידה בינינו?

מה התמצית? יש צער השכינה ויש צער השוכן. צער השכינה זה שאנחנו מגלים שמקום שצריך לגלות את הבורא הוא מקום שבור ומתוך זה אנחנו יכולים לחשוב על עצמנו, יכולים לחשוב על הבורא שמצטער, שלא יכול להתגלות כלפי הנבראים, ומכאן יש לנו כמה כיוונים למחשבה, לבירורים.

שאלה: מה הוא מקום הנכון לרווח עצמי כשמצטערים על צער השכינה?

למה זה אכפת לך מה הרווח העצמי?

תלמיד: אני רואה שכל הזמן אכפת לי מזה, אפילו שאני מצטער על מה שנקרא צער השכינה.

אז צער השכינה שהיא לא יכולה לקרב אליה את הכלים הפרטיים השבורים. וצער של כל כלי וכלי שבור, שהוא עדיין לא יכול לתת את השרות שלו לשכינה כדי שהיא תתגלה ותהנה ממנו, ואז כל אחד ואחד צריך להרגיש את עצמו אחראי על המצב שעדיין לא נמצא בגמר התיקון, לא בגלל עצמו, אלא בגלל שכל הכלים ששייכים לו, לא נמצאים בגמר התיקון. זאת אומרת שהוא עדיין לא מקשר את כל הכלי דאדם הראשון לבורא.

שאלה: איך לחזק את העשירייה כדי להשיג את השכינה בגלות?

אתה צריך להשיג עשירייה כשכינה, כי זה אותו הרצון הכללי שאם הם מחוברים ביניהם ומגלים חוסר בכוח ההשפעה שעדיין לא ממלא אותם, אז הם הופכים להיות לשכינה, מקום נכון לגילוי הבורא.

אנחנו סיימנו את הנושא להיום. הנושא למחר זה ש"בכל עשרה השכינה שורה", וכן הלאה, אנחנו עוד מעט נסיים את המסמך הזה. על מה אתם מדברים בחצי השעה האחרונה של השיעור?

קריין: עכשיו קבוצת לטין 2 יובילו את הדיון החברתי.

בסדר גמור, אני אגיד לכם, זה בעיניי זה לא פחות חשוב מהשיעור עצמו. אם אתם חושבים שאולי אין זה חשוב, אז אני אגיד לכם שהתקדמות על ידי חצי השעה הזאת יכולה להיות יותר גדולה מהשעתיים שאנחנו עכשיו למדנו יחד. ככה זה עובד.

(סוף השיעור)