שיעור בוקר 22.11.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 715,

מאמר "מהו הנסתרות לה' והנגלות לנו, בעבודה"

שאלה: אנחנו קוראים בספר כתבי רב"ש, כרך א' בעמוד 715 את המאמר "מהו הנסתרות לה' והנגלות לנו, בעבודה".

אנחנו רואים עד כמה הנושא הוא חשוב, בואו נשמע.

מהו הנסתרות לה' והנגלות לנו, בעבודה

תשמ"ח - מאמר כ"ד
1987/88 - מאמר 24

"הנה הכתוב אומר (נצבים שלישי) "הנסתרות לה' אלקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת". ויש להבין, מה נותנת לנו הידיעה הזאת. וכי יעלה על דעת למי שהוא, שהנסתר שייך להאדם לדעת. ואם ניתן לנו לדעת את הנסתר, מדוע ה' הסתיר מאתנו. ועוד יש להבין, מהו הנסתרות. על איזה ענין זה מרמז לנו, שאין לנו לחקור זה, אלא שזה שייך לה' אלקינו.

הנה על הכתוב "בהעלותך הנרות", פירש רש"י וזה לשונו "בהעלותך, על שם שהלהב עולה, שצריך להדליק, עד שתהא שלהבת עולה מאליה". ויש להבין, מה מרמז לנו זה "שצריך להדליק, עד שתהא שלהבת עולה מאליה". בטח אם אין הנר דולק כמו שצריך, אלא שהוא דולק כל זמן שאדם מדליק אותו, בטח שצריך לחכות עד שידליק מאליו. אם כן, איזה חידוש משמיענו בזה שאומרים "עד ששלהבת עולה מאליה".

הנה במעשה המנורה אומר הכתוב "וזה מעשה המנורה מקשה זהב". ופירש רש"י "מקשה". וזה לשונו "עשת (חתיכה) של ככר זהב היתה. ומקיש בקורנס, וחותך בכשיל (מספריים) לפשט אבריה כתקונן. ולא נעשית איברים איברים ע"י חיבור. כן עשה את המנורה". פירש רש"י "על ידי הקב"ה, נעשית מאליה". ויש להבין, אם המנורה נעשית מאליה, למה היו צריכים להקיש בקורנס ולחתוך במספריים. אלא, בטח, אם הקב"ה עושה את המנורה, היה צריך להיות מספיק לקחת ככר זהב, ומאליה היא נעשית, ולמה היו צריכים להקיש.

הנה ידוע, שטבע של האדם הוא, שהוא רוצה אך ורק לקבל לתועלת עצמו. ואין האדם מסוגל לעשות שום דבר, אם לא יראה שיש מזה משהו לתועלת עצמו. וזהו כמו שנאמר בזה"ק על הכתוב "לעלוקה שתי בנות הב הב" (משלי ל', ט"ו). ומפרש הזה"ק "ולעלוקה שתי בנות, דצווחין ככלבא הב הב. הב לן עושר עולם הזה, והב לן עושר של עולם הבא". כלומר, שכל מה שאדם רואה, שיכול להוציא תענוג מאיזה דבר, על זה הוא צועק "הב הב", שפירושו "תן תן, אני מקבל זה בלב ונפש".

והנה ניתן לנו מצוה אהבת ה', כמו שכתוב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". ואיך אפשר לקיים זה, הלא זה הוא נגד הטבע שלנו. חז"ל דרשו על הכתוב "וזרח משעיר למו", ש"פתח לבני עשו, שיקבלו את התורה. ולא רצו. הופיע מהר פארן, שהלך שם ופתח לבני ישמעאל, שיקבלוהו. ולא רצו, היינו שכולם שאלו "מה כתיב בה". עשו לא רצו, משום שכתוב "לא תרצח", ובעשיו כתיב "על חרבך תחיה". וכמו כן בני ישמעאל, מה כתיב "לא תנאף", לא רצו. מה שאין כן כשבא לעם ישראל אמרו "נעשה ונשמע".

ויש להבין, הכי היצר הרע שבעם ישראל כן מסכים לוותר על המידות הרעות, אם כן מהו הפירוש שאמרו "נעשה ונשמע". ויש לפרש, שעם ישראל, כשראו, שהרע שלהם מתנגד להתורה, כלומר שלא רוצים לקיים מצות התורה, אז הם אמרו "נעשה בעל כורחו", היינו בכפיה, אף על פי שאין הרע שלנו מסכים.

אבל יש להבין, איזה ערך יש למי, שנותן משהו להשני בכפיה. האם יכולים לומר, שהוא נותן לו מחמת אהבה. הלא הוא לא אוהב אותו. אם כן, אין זו סיבה להנתינה. כי אהבה קונים בזה שאחד נותן להשני דברים טובים, אז מדרך הטבע הוא, שהמקבל מתנה נעשה אוהב להנותן. אבל לא שהנותן נעשה אוהב להמקבל ע"י הנתינה. אם כן, איזה טעם יש בזה, שאמרו ישראל "נעשה בעל כורחו", אף על פי שהרע לא מסכים. ואיך יקוים ע"י זה "ואהבת את ה' אלקיך".

חז"ל אמרו, בשעה שאמרו ישראל "נעשה ונשמע", אמר הקב"ה "מי גילה רז זה לבני, כלי שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר "גבורי כח עושי דברו, והדר לשמוע בקול דברו". משמע מכאן, שענין "עשיה" היא בחינת גבורי כח, כלומר בחינת התגברות, אף על פי שהגוף, שיש בו הטבע של קבלה לעצמו, אינו מסכים, ואח"כ ע"י העשיה בבחינת התגברות, אף על פי שהיצר הרע לא רוצה, אלא אח"כ זוכים "לשמוע בקול דברו", שענין "שמיעה לי" פירושו "סבירא לי", כמו שאמרו רבותינו ז"ל "לא שמיע לי, כלומר לא סבירא לי" (עירובין ק"ב).

ולפי זה יהיה הפשט, בזה שאמרו "נעשה" בבחינת התגברות, בכח הכפיה, ואח"כ נזכה לבחינת "נשמע", כלומר, שיהיה סביר ומקובל את הדבר. זאת אומרת, בזמן שיהיה סביר ומקובל עלינו, בטח שנוכל לעשות הכל באהבה ובשמחה, ואז יהיה הכל ברצון ולא בכפיה.

ובהאמור יש לפרש את המאמר "מי גילה רז זה לבני", שיש להבין, מהו הסוד, בזה שאמרו "נעשה ונשמע", ששואל "מי גילה את הסוד הזה". אולם יש להבין מה נקרא "סוד", בעבודה. "סוד" נקרא, שאינו מגולה. אבל אנו צריכים להאמין, שדבר הזה יש כאן. כלומר שיש כאן ענין, שאנו רוצים וצריכים לדעת את הענין, ואם אין לנו צורך לדעת זה, לא נקרא "סוד" אצל האדם.

וזה דומה, למי שרואה, ששני אנשים מדברים זה עם זה בשקט. שבטח כוונתם, שהוא לא ישמע. אבל אם הם לא מדברים ממנו, אין הוא רוצה לדעת מה שהם מדברים. וממילא מה שהם מדברים, לא נחשב שהם מדברים סוד, שהוא יהיה מעוניין לשמוע. ואפילו שיגידו לו, גם הוא לא רוצה לשמוע, היות שכל אדם יש לו עסקים משלו שמעניינים אותו. אבל בו בזמן שהוא חושב שמדברים ממנו, אז הוא מעוניין לדעת מה הם מדברים, שזה הוא סוד, שהם לא רוצים שהוא ידע.

ובעניני עבודה גם כן הולך לפי הסדר הזה, שנוהג בגשמיות. לדוגמא, כשהאדם לומד תורה, בהלכות, כשאדם לומד, אפשר לומר, שהתורה אינו מדבר סוד, דבר שלא ידע, אלא אדרבה, התורה אומרת לו הדינים, איך לקיים את המצות. אבל בזמן שהוא לומד סיפורי מעשיות שבתורה, או סתם אגדות חז"ל, ואם הוא מאמין, שהתורה מדברת ממנו, והוא לא יודע, איזה קשר יש בין דברי תורה שהוא לומד, לבחינתו, והוא רוצה לדעת מה כתוב שם, שהוא רוצה לדעת, זה נקרא שהוא לומד עכשיו "סוד". כלומר, שהדבר יקרא "סוד" יש לזה ב' תנאים:

א. שהוא מאמין שמדברים ממנו.

ב. שיהיה מעוניין לדעת מה התורה מדברת ממנו. היינו מה שהתורה מדברת מדבר השייך לצורכו. ורק באופן הזה נקרא "סוד" בעבודה.

ובהאמור נוכל להבין מה שאמר הקב"ה "מי גילה רז זה לבני". יהיה הפירוש, מי גילה לבני הסוד להאמין, שעל ידי העשיה בדרך הכפיה, יזכו לבחינת שמיעה לי, שמה שהיה מקודם באונס, בכפיה, יהיה אח"כ ברצון.

נמצא, עשיה נקראת "אמונה". כלומר, בזה שהאמינו שאחר העשיה יזכו לשמיעה, לכן היו בטוחים, גם בזמן הכפיה, לעשות המעשים בשמחה ובאהבה, על מה שיהיו יכולים לזכות לבחינת שמיעה.

מה שאין כן "אומות העולם", בבחינת עבודה, נקרא חלקים שבאדם, שאינם שייכים לבחינת "ישראל", אלא שהם רוצים ללכת הכל בדרך השכל החיצוני, מה שהוא מבין, מה שיכולים להגיע, שהשכל מחייב אותם, שכדאי לעשות, על זה הם מוכנים לעבוד. אבל לא למה שנוגע להאמונה למעלה מהדעת. כלומר שמצד השכל הם רואים, שאי אפשר להגיע לבטל את הרצון לקבל מצד האדם בעצמו. אלא שצריכים להאמין, שאם הבורא נתן לנו את העבודה הזאת, לעבוד בעל מנת להשפיע, בטח ידע, שדבר זה כן אפשר לעשות. רק אנו מצד שכלנו הקטן, אין אנו מבינים איך יכול להיות דבר כזה, שזהו ממש נס מהשמים, אבל הבורא בטח ידע, שאנו כן יכולים להגיע לדרגה זו.

והגם שאין אנו יודעים, איך דברים כאלו, אין בידם להאמין. וזה נקרא "אומות העולם". אבל בחינת "ישראל" נקראת, שיכולים להתגבר ולהאמין למעלה מהדעת. לכן אלו השייכים לבחינת "ישראל", מאמינים, שזה הענין דלהשפיע הוא סוד בפני אנשים. כלומר שלא יודעים איך להגיע לבחינת כח דהשפעה, אבל מאמינים כנ"ל.

מה שאין כן "אומות העולם", שישנם באדם, הם אומרים, שזה דבר קשה, שזה לא בשבילנו. לכן בזמן שרואים, שדורשים מאתנו ללכת בבחינת אמונה למעלה מהדעת, אין להם ענין בזה ובורחין מהמערכה, ואומרים שזהו דבר קשה בשבילם.

לכן "אומות העולם" שבאדם לא רצו לקבל את התורה. כי לפי שלומדים, קבלת התורה היא בבחינת "אדם כי ימות באוהל", שאמרו רבותינו ז"ל "אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה", שפירושו, שהאדם צריך לבטל את התועלת עצמו שלו, ורק שכל הדאגות שלו יהיו רק לתועלת ה'. ובגלל זה שלבטל את התועלת עצמו אין הגוף מסכים, וללכת על דרך הכפיה, ולהאמין שעל ידי "נעשה" נגיע ל"נשמע", אמונה הזאת אינה מתקבלת על הדעת של המקבל לעצמו, זהו כל ההבדל בין "אומות העולם" לבין "ישראל".

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מה בא לרמז בזה שאמרו, ש"צריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה". והענין הוא, כי ענין הדלקה זה שייך לאדם, שהוא צריך לעשות בחינת מעשה. ועד כמה הוא צריך לעשות את "המעשה", הנקרא על דרך הכפיה, עד שתהא "השלהבת עולה מאליה".

כלומר "מאליה" נקרא "בלי פעולות התחתון", הנקרא "דרך כפיה". אלא שהוא זוכה, שה' נותן לו בחינת "שמיעה" כנ"ל. ממילא אז האדם עושה כל המעשים בשמחה, ובאהבה, ורצון, לא כבזמן שהיה עוסק בבחינת עשיה, שהיה על דרך הכפיה, שהגוף היה מתנגד, בזמן שהיה רוצה להשפיע לה'.

מה שאין כן עתה הוא בבחינת "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, בשתי יצריך". שגם היצר הרע אוהב את ה', משום שהוא מתבטל נגד ה' "כנר בפני אבוקה". וזה הפשט, שהאדם צריך "להדליק", לעשות מעשים עד שתהא "שלהבת עולה מאליה", ולא מכוחו של אדם, אלא "מאליה" הוא פירושו "מכוחו של ה'".

וכמו כן על דרך זה יש לפרש מה ששאלנו, מה שאמרו חז"ל על מעשה המנורה, "וזה מעשה המנורה מקשה זהב, חתיכה של ככר זהב היתה, ומקיש בקורנס, וחותך במספריים, לפשט איבריה כתקונן, ולא נעשית אברים איברים, על ידי חיבור". ושאלנו, היות שאמרו פשט, על כן עשה המנורה, על ידי הקב"ה נעשית מאליה, אם כן בשביל מה היה צריכים להקיש בקורנס, אם ה' עשה את המנורה, שזה נקרא "מאליה", ובשביל מה גם האדם צריך לעשות משהו.

אלא כנ"ל, שהאדם צריך לומר "נעשה ונשמע". כלומר, האדם צריך להתחיל בבחינת הכפיה, והוא צריך להאמין, שיזכה לבחינת "נשמע". והיות ש"אין אור בלי כלי", כלומר אין הקב"ה נותן מילוי לאדם, אם אין לאדם חסרון לזה, שהקב"ה ימלא לו, לכן האדם צריך להתחיל, ולראות שזה קשה, ולהתפלל לה', שיעזור לו. אז האדם רואה, שהכל נעשה מאליה, כלומר בלי עזרת אדם. אם כן, מה האדם עושה במעשה מנורה, אם הכל עושה ה'.

תשובה, שצריכים המעשים של אדם, היות בלי עשית האדם לא היתה לנו הידיעה הזאת, שהכל עושה ה', אלא האדם היה אומר, שהוא בעצמו גם כן יכול לבוא לשלימות בלי עזרת ה', אלא "כוחי ועוצם ידי עשה את החיל הזה". מה שאין כן לאחר שאדם עמל, ויגע, ועשה את כל מה שביכולתו לעשות, ולא זז אפילו כמלוא נימא, אז הוא מוכרח לומר, שה' נתן לו הכח הזה, שיוכל לעשות בעמ"נ להשפיע, בתור מתנה. שפירושו, שה' נתן לאדם רשות, שישמש אותו. ורשות הזו נקראת, במה שנתן לו תענוג, בעת שהוא משפיע לה'.

ובזה נבין מה שכתוב "עשת (חתיכה) של ככר זהב היתה". "הגוף" נקרא ככר זהב, כנ"ל, כמו שכתוב בזה"ק "ולעלוקה שתי בנות דצווחין ככלבא הב - הב. הב לן עושר של עולם הזה והב לן עושר של עולם הבא. והגוף הזה הנקרא ככר ז-הב, היה מקיש בקורנס".

פירוש, כל עבודה, שהגוף עושה בדרך כפיה, נקרא, שהוא מקיש בקורנס וחותך במספריים. כלומר, שכל כפיה וכפיה, שהאדם עושה, הרי הוא כאילו חתך חלק מז-הב, היינו מהרצון לקבל לעצמו. וזה שכתוב "לפשט איבריה כתקונן". שפירושו, לפשוט מהם, מהאברים, את הרצון לקבל לעצמו, ולתקן אותם בעל מנת להשפיע. וזה נקרא "לפשוט איבריה כתקונן".

אולם לא היה כך. כלומר, שלא נעשה אבר אחד שלם, אבר אחד נגד מידה אחת בשלימות. ואח"כ מידה שניה בשלימות. אלא שלימות אחת נעשה לכולם, שהוא בעמ"נ להשפיע. ואח"כ חיבור את כל האברים לבחינה אחת שלמה. לא כך היה, אלא להיפך, כל אבר, שהיה רוצה לתקן אותו, הרע נתגלה במקומו ולא הטוב. אי לזאת, היו לו הרבה אברים, שהם לא בסדר, אלא לאחר שהגיע למצב, שראה, שאין אף אבר אחד בהמקבל שלו, שיהיה מוכן לעבוד להשפיע.

וראה אז, שכולה מקשה ז-הב. פירוש, שראה שז-הב, היינו המקבל הוא קשה להפוך אותו בעל מנת להשפיע. ואז נגמר הכלי, היינו הפעולה מצד התחתון. שראה, שאין ביכולתו להתגבר עליו. וזהו על דרך שכתוב "וייאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". ואז באה עזרה מה'. וזה שכתוב "כן עשה את המנורה", שפירש רש"י "ע"י הקב"ה נעשית מאליה".

נמצא, מי עשה המנורה. הקב"ה בעצמו. אם כן, העבודה של ישראל למה לי.

והתשובה היא, בכדי לגלות הצורך, שרק ה' הוא יכול לשנות את הטבע שברא, שיהיה בהנבראים רצון לקבל לעצמו. אחרת היה האדם חושב, שהוא בעצמו יכול להפוך את המקבל להיות משפיע.

אולם גם זה יש להבין, מה איכפת ליה להקב"ה, שהנבראים לא ידעו את האמת, ויחשבו שהם בעצמם יכולים לעשות את הפעולה הזו, להפוך את הכלי קבלה להשפעה, או נשאל השאלה בצורה אחרת, מדוע הקב"ה לא נתן כח באדם, שיוכל בעצמו להפוך את הכלי קבלה להשפעה.

והתשובה על זה, אמר אאמו"ר זצ"ל, שזהו מבחינת התיקון. כי אחרת היה האדם נשאר בדרגתו השפלה. כלומר, שלא היה צריך לאור התורה, והבורא רצה ליתן להם את התורה. לכן, בזה שהם לא יכולים בעצמם להגיע לידי כלים דהשפעה, הם יבקשו מה', שיעזור להם. והעזרה, מה שהוא נותן להם, היא דוקא ע"י התורה, כי "המאור שבה מחזירו למוטב". נמצא, שיש לאדם צורך שיקבל את התורה.

כי שלב ב', אחרי שהאדם חוזר למוטב ומקבל את הכלים דהשפעה, שזהו שלב א', אז הוא מקבל את התורה בבחינת "שמותיו של הקב"ה". כי בחינה זו, היא הנקראת "רצונו להטיב לנבראיו", המלובשת ב"שמותיו של הקב"ה", נקראת "אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא".

ובהאמור נוכל לפרש מה שכתוב "הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת". ושאלנו, מה זה בא ללמדנו. והתשובה היא, כי בזמן שהאדם נכנס בעבודה להשפיע, והוא רואה, שאין הוא זז קדימה מלהשיג כלים דהשפעה, אלא להיפך, האדם מתחיל אז לראות את מצבו הרע, איך שהוא משוקע באהבת עצמית. כי לפי הכלל, בשיעור שהאדם רוצה, שלבושו יהא נקי משום לכלוך, אז הוא רואה יותר את הלכלוך.

כי יש כלל "מילתא דלא אתרמיא על אינשא, לאו אדעתיה", שפירושו, דבר שאדם לא שם לב לזה, אין אדם רואה מה שחסר שם. לכן כשמתחיל לעבוד בעל מנת להשפיע, ונותן תשומת לב, עד כמה הוא מוכן לעבוד בעל מנת להשפיע, אז הוא הזמן, שרואה, איך שהוא רחוק מבחינת השפעה, ושהוא לא מסוגל לעשות שום פעולה בלי תמורה.

לכן, מה האדם יכול לעשות, בשעה שהוא רואה, שאין לו שום התקדמות בעבודה דלהשפיע, אלא כנ"ל, אלא הוא רואה תמיד שאין הוא מסוגל לצאת מאהבה עצמית. כלומר, שבתחילת עבודה הוא חשב, שרק אם הוא יחליט ללכת בדרך של השפעה, תיכף הוא יכול. זאת אומרת, שהוא חשב, שהוא בעל בית על עצמו. כי מי יגיד לו מה לעשות. בשלמא על מעשים שהוא רוצה לעשות, יכולה לבוא הפרעה מצד אנשים מבחוץ.

אבל כאן, בענין עבודה דלהשפיע, שהיא רק הכוונה דלהשפיע, כלומר שהוא לא צריך לקיים יותר מתרי"ג מצות, אם הוא רוצה לכוון בעמ"נ להשפיע. אם כן הוא עוסק מבחוץ כמו כולם, היינו כמו הכלל כולו. ואין הוא יוצא מהכלל, שיהיה מקום לומר, שהכלל מתנגדים להדרך שלו. כי מי הוא יודע מה שיש בלבו של חבירו. אם כן הוא חושב בדעתו, שתיכף אחר כמה זמן של עבודה, הוא יכנס בעבודה דלהשפיע, ופתאום הוא רואה, שכל יום ויום שהוא מרבה בעבודה, שרוצה לקנות כלים דהשפעה, אז הוא רואה, שהם ממנו ולהלאה, שאין לו שום אפשרות לצאת פעם מאהבה עצמית.

על זה בא הכתוב להשמיענו "הנסתרות לה' אלקינו", כלומר הכוונה דלהשפיע, שזה נקרא "חלק הנסתר" כנ"ל, שאין אדם יודע מחשבותיו של חבירו. את זה האדם צריך לדעת, שאמת היא, שאין זה בידנו. אלא חלק הנסתר, הנקרא "כוונה", זה שייך לה' אלקינו. שהוא צריך לתת לנו את הכח הזה, ואין בידינו כלום לעזור לו. אלא מה שכן אנו יכולים לעזור לו, בזה שאנחנו מתחילים לעבוד בעבודה זו דלהשפיע, ואנו רואים, שאין אנו מסוגלים לצאת מאהבה עצמית שבנו, בזה אנו עוזרים לו, שנדע הידיעה הזאת, שרק הוא עזר לנו.

ובאם אנחנו לא היינו מתחילים, ולא יכולים ללכת הלאה, זהו תיקון, שנדע, שרק הוא לבדו עשה הכל. מה שאין כן אם אנחנו כן היינו יכולים לצאת לבד מאהבה עצמית.

פירוש, שאנחנו היינו חושבים כך, והיתה חסרה לנו הידיעה, ש"הוא לבדו עשה, ועושה, ויעשה לכל המעשים". מה שאין כן כשאנחנו רואים בעצמנו, שאין אנו יכולים לצאת מאהבה עצמית, אז לא צריכים להאמין, שהוא נתן לנו את הכח הזה, כי אנחנו רואים זה בידיעה.

נמצא, שהכתוב מודיע לנו, שלא להתבהל מזה, שאין אנו יכולים להתגבר ולצאת מאהבה עצמית, שזה נקרא "חלק הנסתר". וזה הוא בידו של הקב"ה, כמו שכתוב "הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו". כנ"ל ש"נגלה" נקרא חלק המעשה, שזה אנו יכולים לעשות בכפיה. לכן מודיע לנו הכתוב, שזה שאנו רואים, שזה קשה בשבילנו, זה אמת. אבל את זה, היינו הכוונה, לא ניתן לנו לעשות, אלא המעשה לבד. אבל בזה שאנו רואים, שאין אנו יכולים לעשות את זה בעצמנו, זה נקרא "תפלה", היינו צורך שה' יתן לנו את הכלי הזה.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (מנחות כ"ט) וזה לשונם "מעשה המנורה היה קשה לו למשה, עד שהראה לו הקב"ה באצבעו, דכתיב, וזה מעשה המנורה". ויש לפרש זה על דרך העבודה, ש"מעשה המנורה" פירושו, שאור ה' יאיר. ולזה צריכים כלים דהשפעה. ומאיפה יקחו את הכלים דהשפעה, הלא זה קשה, משום שהוא נגד הטבע. והקב"ה הראה לו באצבעו ואמר לו "וזה מעשה". כלומר, אתם תעשו את המעשה, ואני אתן את הכוונה, שזה נקרא, חלק הנגלה אתם תעשו, וחלק הנסתר אני אתן. וזה שכתוב "כן עשה את המנורה", היינו מאליה."

מאמר מאוד מאוד מיוחד.

שאלה: האם בזמן העבודה אנחנו צריכים לצפות למצב הזה שנקרא "שלהבת עולה מאליה" ולכוון אליו?

כן.

תלמיד: באדם יש המון התנגדויות וכוחות שמתנגדים לעבודה, מה היחס הנכון להתנגדויות האלה?

שהכול כדי להגיע למטרה הנכונה.

תלמיד: במאמר כתוב הרבה פעמים על התוצאה הסופית שהיא להבין שהבורא עשה ויעשה ועושה הכול, האם על האדם לוותר, להתייאש?

האדם צריך לעשות מה שמוטל עליו, וכל פעם הוא רואה שהבורא גומר בעדו.

תלמיד: האם אפשר להבין שבמאמר הזה רב"ש מביא דרגה אחרי דרגה את כל ההסבר איך להגיע לתפילה, ואיך בסוף יש נחיצות ולצורך להתפלל?

נכון. כי באמת הכול נגמר בתפילה.

שאלה: הרב"ש מנסה להסביר פה כמה פעמים למה הבורא לא נתן כוח לאדם לעשות את התיקון. למה? אני לא מצליח להבין.

כי האדם בכלל לא מיועד לעשות פעולות כאלה, לעשות מנורה להדליק אותה ולשמש בה.

תלמיד: כל המאמר משתדל להביא לאדם הרגשה, למה כל הכוחות נמצאים אצל הבורא, למה אנחנו צריכים את זה.

אנחנו צריכים לגלות את החסרונות שלנו שמכוונים כולם לבורא, ורוצים רק שהבורא יעשה את זה ואנחנו מצפים לזה. אין לנו עוד משהו בעבודה שלנו.

תלמיד: רב"ש מסביר שבכדי שאנחנו נקבל את התורה, הבורא לא נתן לנו את הכוח אלא אנחנו צריכים לקבל משהו. מהו הדבר שהבורא רוצה שנקבל ולא נרגיש שזה מכוחות עצמנו, מהי התורה הזאת, למה אנחנו צריכים אותה?

תורה זה כל האור שכולל בתוכו כוח וחוכמה וכל מה שאדם צריך כדי לראות לפניו דרך המובילה לדבקות.

תלמיד: למה הבורא עשה כך שאין באדם את כל התורה והכוחות מלכתחילה, למה אנחנו צריכים לקבל את זה מבחוץ?

כי אחרת אנחנו לא נצרכים לה'.

תלמיד: למה ה' צריך את זה שנצטרך אותו? למה אנחנו צריכים את זה?

כדי שנקבל ממנו את כל הכוחות, את כל החוכמה, את כל הדרגות, ונידבק בו ונעבור על כל הפעולות, על כל המצבים, ונלמד מה זו כל הבריאה ואז אנחנו והוא נהיה יחד. רק בצורה כזאת מתקיימת הבריאה, כשהבורא נמצא ומאיר בעולמנו.

שאלה: מה המעשים שאנחנו צריכים לעשות במצבנו, לעשות בכפייה על אף שאנחנו מבינים שזו לא המטרה?

אנחנו צריכים לעשות מה שנדרש מאיתנו, לראות עד כמה אנחנו לא מסוגלים, לא להתייאש מזה אלא על ידי "איש את רעהו יעזורו" להסביר זה לזה שהעבודה שלנו היא להתחבר בינינו ומתוך החיבור בינינו לפנות לבורא. אם אנחנו פונים אליו הבורא מסביר לנו בשכל, ברגש, בכוח, מה עלינו לעשות, איך להגיע לדבקות בו, ואנחנו ממשיכים את הדרך יחד "ישראל אורייתא קודשא ברוך הוא חד הוא".

תלמיד: נראה שבתורה יש רשימה של הרבה מעשים ופעולות פשוטות שאדם יכול לעשות או צריך לעשות, וכנראה שמתוך עשיית המעשים האלה מתפתחת אצל האדם ההבנה שצריך לפנות לבורא, שהבורא יכול לעזור, שכן בכוח האדם או לא בכוחו. שמנו הרבה מעשים בצד ואנחנו מתמקדים במעשה שנקרא החיבור בינינו, שהוא גם סוג של מעשה לא פשוט, כמו לבנות מנורה או לעשות איזו פעולה, זה מעשה שכל אחד מרגיש כלפיו אחרת.

בלי חיבור אנחנו לא יכולים להתחיל לבנות את המנורה. המנורה מסמלת לנו את הכוח העליון, את האור שמאיר בחיבור בינינו.

שאלה: בשלב שאנחנו נמצאים, לפני שמגלים, ניתנה לנו עבודה דרך כפייה?

הכול דרך כפייה, כי זה נגד הרצון לקבל שלנו.

תלמיד: רב"ש מסביר פה שכל ההבדל בין ישראל לאומות העולם, שישראל קיבלו על עצמם "נעשה ונשמע", קיבלו את העבודה על דרך הכפייה. בתוכי יש גם אומות העולם וגם ישראל, זאת אומרת כל הזמן קיים המאבק הזה.

כן.

תלמיד: איך לא נברח מהעבודה בכפייה, אלא נצליח במאבק הזה?

אנחנו נמצאים בקבוצה, ואז לומדים זה מזה ומחזקים זה את זה, וכך מתקדמים. עד שכל הזמן מתפללים והבורא נותן לנו חיבור, הכְוונה, וכך מיום ליום מתקדמים.

שאלה: מה היחס בין מעשה חיצוני למעשה פנימי? מה המיקוד במעשים שאנחנו צריכים לעשות?

אנחנו צריכים לעשות מעשים חיצוניים שאין בהם כל כך הכרחיות כמו שבמעשים פנימיים, שאנחנו רוצים להגיע לחיבור פנימי כולנו יחד, להיות כחתיכה אחת. שהכוחות שלנו, שהרצונות שלנו יותכו באש ויתחברו לחתיכת זהב אחת.

תלמיד: אז המיקוד הוא בעבודה הפנימית, ואנחנו רק צריכים להאמין שבעבודה הפנימית שלנו תלויה כל התוצאה הטובה שאנחנו רוצים.

כן.

תלמיד: איך עושים כפייה בפנימיות? איך אדם כופה על מחשבה?

אדם צריך לעזוב את כל העסקים החשובים שיש לו בעולם הזה. זה לא שהוא בורח מהעבודה הפרטית שלו, אבל הוא מסדר את החיים שלו, את המחשבות שלו, את הרצונות שלו, שיהיו כולם מחוברים להגיע לחתיכת רצון אחת בקבוצה, שרק ממנה יוצאת אחר כך מנורה.

שאלה: אנחנו רואים וגם אומרים ש"אחרי המעשים נמשכים הלבבות", זאת אומרת שהלב לא ביד האדם, על המחשבות והרצונות שלי אין לי שליטה, ולאורך השנים אדם רואה את זה יותר ויותר.

כן.

תלמיד: כשאנחנו נמצאים בתקופות שיש הרבה מעשים, נניח לפני כנס או דברים כאלה, אז אתה נכנס למין אינרציה ואתה מכוון ברצון, במחשבה, בלב ובנפש לקראת המטרה, אבל ביומיום איך אפשר לכפות על הרצון ועל המחשבה? העבודה שלנו במעשה החיבור היא די מצומצמת.

על ידי חשיבות. אתה צריך להגיע למצב שכל הרצונות עוברים [מותכים] באש והופכים להיות לחתיכת מתכת אחת.

שאלה: מה זה "אש"?

אש האהבה, אש חיבור, שאנחנו רוצים להגיע למטרה ולא מסוגלים.

שאלה: הוא שואל פה מי גילה לבני את הסוד הזה, ואז הוא מסביר, שסוד זה משהו שאתה רואה שמדברים עליך ושיש לך איזה תועלת מזה, וגם משהו שאתה יכול להפיק ממנו משהו.

וממשיך, המלאכים יודעים את הסוד הזה ובני האדם "מי גילה סוד זה לבניי".

כן.

תלמיד: אפשר להסביר את הדבר הזה, מה זה הסוד הזה שנקרא אמונה?

שאנחנו צריכים ללכת לקראת מטרת החיבור בינינו ועם הבורא בעיניים עצומות, ולעשות הכול כדי להגיע לנקודת החיבור הזאת וכל הזמן בתפילה.

תלמיד: אבל כאן הוא אומר שיש באדם גם אומות העולם שאומרים לו "עזוב, זה לא בשבילך".

כן, יש הרבה הפרעות בכל מיני אופנים.

תלמיד: אז איך מחפשים את הסוד הזה כל הזמן?

לזה אנחנו כולנו מכווַנים, ו"איש את רעהו יעזורו" אנחנו כל הזמן מחזיקים כל אחד את החבר וכך מחזיקים את כולנו יחד לכיוון הזה, למטרה הזאת, שחוץ מהחיבור בינינו ואחר כך חיבור עם הבורא אין לנו כלום בחיים.

תלמיד: אין את הרצון הזה אצל רוב בני האדם.

אנחנו מדברים על אלו שנמצאים כאן.

תלמיד: אז אלו שנמצאים כאן יש בהם שני כוחות, יש את אומות העולם ויש את ישראל?

כן.

תלמיד: אז איך מחזקים שהסוד הזה הוא חשוב?

כל אחד משתדל להבדיל בין החלק הפנימי והחלק החיצוני, ואת החלקים הפנימיים משתדלים לחבר ואת החלק החיצון דווקא להזיז הצידה. זו צריכה להיות עבודה יומיומית.

שאלה: כתוב "ובעניני עבודה גם כן הולך לפי הסדר הזה, שנוהג בגשמיות. לדוגמא, כשהאדם לומד תורה, בהלכות, כשאדם לומד, אפשר לומר, שהתורה אינו מדבר סוד, דבר שלא ידע, אלא אדרבה, התורה אומרת לו הדינים, איך לקיים את המצות. אבל בזמן שהוא לומד סיפורי מעשיות שבתורה, או סתם אגדות חז"ל, ואם הוא מאמין, שהתורה מדברת ממנו, והוא לא יודע, איזה קשר יש בין דברי תורה שהוא לומד, לבחינתו, והוא רוצה לדעת מה כתוב שם, שהוא רוצה לדעת, זה נקרא שהוא לומד עכשיו "סוד". כלומר, שהדבר יקרא "סוד" יש לזה ב' תנאים: א. שהוא מאמין שמדברים ממנו. ב. שיהיה מעוניין לדעת מה התורה מדברת ממנו. היינו מה שהתורה מדברת מדבר השייך לצורכו. ורק באופן הזה נקרא "סוד" בעבודה."

התורה אומרת לו דינים ואיך לקיים את המצוות, אתה יכול לפתוח את זה, כדי שאמשיך את השאלה?

על הדינים והמצוות אתה יכול לפתוח את "סדר שולחן ערוך" ולקרוא שם מה לעשות, אין שם שום סודות. אבל החלק השני שבתורה, שמדבר כבר על מה שהוא אומר, זה שייך לעבודת הלב.

תלמיד: ראיתי שאם אני נמצא פה וכל אלה שנמצאים כאן, באנו ועשינו איזשהו מאמץ, ואנחנו נותנים לאור מצד אחד, אבל מצד שני גם משהו מחלחל בנו בלי שנדע, והוא פותח אותנו לאט לאט, כמו ילדים. ולכן שאלתי לגבי הדינים והמצוות. זה כמו ברזלים, כמו דברים שאנחנו צריכים להוסיף?

מדובר על דברים מעשיים שלומדים, שאנחנו צריכים לעשות בידיים, ברגליים, בפה וכן הלאה, זה לא שייך לחלק הפנימי של התורה שעליו הוא מדבר, זה לא שייך למעשה המנורה.

תלמיד: איך אנחנו נותנים לתורה להשתוקק אליה יותר, על ידי כך שנבין שאנחנו חלק ממנה?

זה אך ורק על ידי חיבור בינינו. יש שתי דרכים שבני אדם מתפתחים, דרך אחת שמתפתחים על ידי המעשה והעיקר בשבילם לעשות את המעשה, וחלק השני זה לטפל בכוונה וזה כבר תורת הסוד.

שאלה: הוא כתוב שאין אנחנו יכולים להתגבר על אהבה עצמית, שזה חלק הנסתר, זה בידו של הקדוש ברוך הוא, אבל כן יכולים לעשות תפילה שיהיה לנו צורך שה' ייתן לנו את הכלי, שזה כאילו המעשה, והמעשה זה תפילה. אבל לסדר את התפילה, מה בדיוק לבקש?

כי כשהוא כתב בהתחלה, שאנחנו יכולים לעשות פעולות אם אנחנו מבינים שיהיה לנו שכר בעולם הזה ובעולם הבא, הוא כתב "עלוקה, הב הב". אם יש הצדקה, אם השכל מבין למה כדאי לעשות, אז זה מעשה שלא מביא אותך לשום מקום, זה לא יביא אותך לאמונה. אבל אנחנו צריכים לעשות תפילה וכאילו אנחנו מסדרים את הכוונה מה אנחנו רוצים מהתפילה ואולי גם בזה יש איזה קלקול. איך אנחנו מסדרים תפילה שזה יהיה מעשה נכון?

סך הכול אנחנו צריכים לברר את המטרה שלנו ולהתפלל להגיע למטרה. המאמר הוא מאוד מאוד חד ואם היה לנו זמן הייתי קורא אותו שוב אבל עכשיו כבר אין זמן.

שאלה: במאמר הוא אומר שאי אפשר לתקן רצון לקבל בחלקים, וצריך להגיע למצב שאדם יגיע ויראה שאין לו שום אפשרות בשום חלק לתקן רק ממש כשיגיע לגוש זהב ואז הוא רואה שנשאר לו רק לבקש מה'.

הסברת שצריך לחלק בתוך האדם ישראל ואומות העולם ולחבר את החלקים הפנימיים שהם ישראל ביחד ואז אפשר להגיע לתפילה. השאלה אם ישראל בתוך העולם מעורבבים וצריך לחלק אותם כל פעם לעבוד על זה בתוך האדם, או שזו עבודה אחרת?

זה בדרך למטרה. עם החיבור המתגבר אנחנו מבררים מי שייך לבחינת ישראל ומי שייך לבחינת אומות העולם.

תלמיד: זאת עיקר העבודה שלנו בעשירייה, שאנחנו צריכים להבדיל את הדברים האלה?

כן, בכל אחד ואחד.

תלמיד: ואז לחבר את ישראל?

כן.

שאלה: מה זה "אדם כי ימות באוהל"?

זה תנאי ש"אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה"¹. במידה שהאדם ממית את הרצון לקבל שלו, שזה כל האדם בעצם, אז בו, בתנאי הזה התורה מתקיימת.

תלמיד: מה זה להמית את הרצון לקבל?

לא להשתמש בו, ככל האפשר לא להשתמש בו.

תלמיד: אבל בכל המאמר רב"ש מסביר שאין לאדם כוח כזה.

בסדר, אז הוא עושה את זה על ידי החברה, על ידי התפילה, אבל בסופו של דבר הוא רוצה להגיע לכך ששונא את הרצון לקבל שבו ועל ידי השנאה מתרחק. הוא לא יכול לברוח מזה פיזית אבל פנימית ככל ששונא אותו כך הוא מתנתק.

שאלה: רב"ש כותב כאן "נמצא, עשיה נקראת "אמונה". כלומר, בזה שהאמינו שאחר העשיה יזכו לשמיעה, לכן היו בטוחים, גם בזמן הכפיה, לעשות המעשים בשמחה ובאהבה, על מה שיהיו יכולים לזכות לבחינת שמיעה", איך מעשה נקרא אמונה?

הם מגיעים לאמונה, הם מגיעים לאור הבינה, לאור החסדים, למעשה השפעה ולזה הם כבר נמשכים ובזה שמחים.

תלמיד: אז אם במעשה שהוא עושה, הוא רוצה לזכות להשפיע, שהמעשה יהיה בעל מנת להשפיע, זה כבר נקרא שהוא מאמין לפי התוצאה?

כן.

תלמיד: אבל בסוף הוא מגיע לזה שאין לו כוונה על מנת להשפיע, שרק הבורא יכול לתת כזאת כוונה?

הוא רוצה, אבל בטוח שהכוח הזה נמצא רק אצל הבורא.

תלמיד: כשאני בא עכשיו לשיעור, אני פתאום תופס את עצמי שאני סתם נוסע בכביש, כמו בהמה שנוסעת או הולכת. האם עצם זה שאני פתאום נזכר לברר בשביל מה אני נוסע, לאן אני נוסע, זו כבר עזרה שקיבלתי מלמעלה, זה כבר אור שמתחיל להאיר?

ודאי.

שאלה: הידיעה שאני עושה כל דבר לתועלת עצמית היא כמו גילוי כזה. את הידיעה הזאת גם מקבלים מלמעלה?

כן.

תלמיד: והיא שייכת דווקא לישראל.

כן.

תלמיד: זה לא ברור למה לא כל אדם יכול לגלות שהוא עושה כל דבר לתועלת עצמו?

תסתכל על כל האנושות ותראה איך זה יכול להיות. מיליארדי אנשים בכלל לא שואלים את זה, ואם תגיד להם שהם חושבים רק על עצמם, אז הם יגידו לך שזה לא יכול להיות, יש להם מחשבות על האחרים, כי אם לא היו להם, אז איך החברה הזאת, האנושות, בכלל הייתה קיימת.

תלמיד: זה רק האור יכול לגלות?

כן.

שאלה: רב"ש כותב במאמר שהאדם עובד בכפייה, ובאיזשהו שלב הבורא עוזר לו, ונותן לו תענוג בפעולות של השפעה.

כן.

תלמיד: האם מלבד חשיבות אפשר לבקש מהבורא שייתן לנו תענוג בפעולות השפעה, כי אנחנו לא רוצים לעבוד בכפייה, אנחנו רוצים לעבוד מרצון?

אם יש לך כזה רצון אז בבקשה, תבקש מהבורא.

תלמיד: זה נכון לבקש שהבורא ייתן תענוג בפעולות של חיבור, בפעולות של קשר עם החברים, בבנייה של כוונה, או שאנחנו מבקשים רק חשיבות?

תנסה, בכל זאת זה בירור. זה ההפך מהמטרה, כי בכל זאת זה יהיה לקבל, אבל לשם הבירור אפשר לנסות כי כשאנחנו מבקשים אז אנחנו נמצאים בזה, ואז רואים עד כמה הפעולה הזאת, הבקשה הזאת לא נמצאת בכיוון הבריאה, למטרת הבריאה.

שאלה: מה תפקידה של המנורה בעבודה?

זה סמל, אנחנו עוד נלמד את זה. אם אדם מייצב כאלו תכונות בו, זה נקרא שיש בו מנורה.

שאלה: האם בכוח התפילה עבור חבר אנחנו יכולים לעזור לו ולנתק אותו ממחשבות על עצמו?

כן.

תלמיד: וכך כל אחד צריך לעשות עבור כולם בעשירייה?

כן.

שאלה: האם אנחנו יכולים להגיע למדרגת ה"נשמע" רק דרך מדרגת "נעשה"?

כן.

תלמיד: אז מה בדיוק עלינו לעשות?

עלינו להתחבר ככל האפשר, להיות קרובים זה אל זה בצורה שאנחנו נמצאים ברצונות ובתכונות האלו, ואחר כך לעבור לחיבורים יותר פנימיים.

שאלה: ביצוע תורה בכפייה הוא מצב של לא לשמה, וביצוע תורה מתוך בחירה הוא מצב של לשמה. האם זו המשמעות של ביצוע נכון של התורה?

כן.

שאלה: האם אומות העולם צריכים בסופו של דבר להפוך להיות ישראל?

לא.

תלמיד: אז מה תפקידם?

להשתייך לעבודה במסגרת שלהם כלפי החיבור הכללי. אפשר להגיד שכן, כי כתוב שבסוף הזמנים ישראל דווקא יתפשט בכל העולם, ובזה מדובר על כוח החיבור, כוח ההשפעה. אבל אנחנו לא מדברים על זה בינתיים.

שאלה: איך לאסוף נכון ולארגן את כל ניצוצות הקדושה כדי שהבורא יוכל להצית את השלהבת בינינו?

להתחבר ככל האפשר, להגיע לחיבוק צמוד ככל האפשר, ואז להתפלל לבורא שיגמור את פעולת החיבור בינינו.

שאלה: איך להדליק את הלהבה, את השלהבת, ולהעביר אותה למצב שזה ידלוק מעצמו?

אנחנו צריכים להשתוקק לזה שכל הלהבות הקטנות שלנו יתאספו לשלהבת אחת גדולה.

תלמיד: זה מצב קבוע בעשירייה?

זה יכול להיות מצב קבוע, הבורא כבר יעשה איתו את מה שצריך.

שאלה: אם הבורא הוא שהפריד וקרע את הניצוצות זה מזה, את הנקודות זה מזה, אז איך הנבראים יכולים לחבר אותם בחזרה?

הבורא הוא כול יכול, מה הבעיה?

שאלה: אם אנחנו יודעים שהוא זה שעושה הכול, ועומד מאחורי הכול, אז איך להבין את המצב הזה של נעשה ונשמע?

הוא נותן לנו תנאים שמהם נבחר מה יותר קרוב ללשמה, וככה הוא מלמד אותנו איך להתקדם ללשמה אמיתי.

שאלה: ישנה בושה עצומה שהמורה הוא המשפיע ואני המקבל. אין מסך לרומם את גדלות הבורא והעשירייה להנות לבורא, וזה מה שאני מחפש. איך כל הזמן להגדיל את גדולות הבורא בקבוצה?

על זה אתם צריכים לקרוא מאמרים, לדבר ביניכם בקבוצה ולהשתדל לבצע. על זה כתוב הרבה.

תלמיד: אבל האם זה יעשה נחת רוח לבורא?

כן, כך כתוב במאמרים.

שאלה: מה צריכה להיות התפילה שלנו על מנת שיהיה לה מספיק דחף לנצח את השכל שלא רוצה להתחבר?

התפילה שלנו צריכה להיות יותר חזקה מהקולות האגואיסטים שלנו. זה הכול.

שאלה: מכוח מה נסתר הופך לנגלה?

מכוח הדחייה שלנו, שאנחנו דוחים מה ששייך לקבלה ומעלים מה ששייך להשפעה.

שאלה: האם ניתן לומר שהתורה מדברת על המצבים הפנימיים שעליי לעבור בהתפתחותי, ולכן אני מרגישה שהיא מדברת עלי?

כן.

שאלה: איך לפעול אם במקום להגיע לשנאה לרצון לקבל, אתה מגיע למצב שאפילו נורא לומר את זה, ישנה שנאה לבורא, אתה מרגיש שהוא עשה את הכול, הוא הביא אותי לבור הזה, אתה הבאת אותי לבור הזה, הבורא.

טוב מאוד. זה לא חשוב, אל תתרגש מזה. העיקר זה שאנחנו נברר את האמת, התכונות הפנימיות שלנו הן כאלה, שאנחנו מתחילים לשנוא את הבורא, אז אנחנו מקבעים את זה. מהנקודה הזו ממשיכים להתפתח הלאה.

תלמיד: כלומר בזה אני לא יכול להגיד שאסור לפנות ככה?

אז מה אם זה לא טוב. כולנו לא טובים, כולנו לא טובים בכול.

שאלה: מה מניע את המאמצים שעושים בעשירייה כלפי הבורא?

רק המאמץ של העשירייה.

תלמיד: זה מה שמניע?

כן, רק המאמץ המשותף של העשירייה.

שאלה: נאמר שהפעולה על פי נחיצות, על פי הכרח, זוכה לאמונה. מה אנחנו יכולים לעזור לחבר כדי שיגיע לאמונה?

אתה צריך לחייב את עצמך לביצוע פעולות של השפעה, להראות את פעולות ההשפעה האלה שאנחנו מעוררים, ואת התוצאות מהן, כדי שהחברים יראו את זה וילמדו מזה. זה מה שנקרא "איש את רעהו יעזורו".

תלמיד: הכול ביחס לעצמי?

כן, כמובן.

שאלה: האם המאמר מספר לנו כאן שיש שני שלבים בעבודה, של חומר וצורה שהחומר על האדם והצורה על הבורא, ואחר כך אמונה על האדם וההשפעה על הבורא?

כן, אפשר להגיד.

שאלה: האם ייתכן שבפנימיות חברים מסוימים בעשירייה מייצגים את אומות העולם וחברים אחרים מייצגים את ישראל, עם כל המשמעות של להיות ישראל בעשירייה?

בזמן הלימוד זה משתנה ויש כל מיני צורות.

שאלה: האם המנורה מייצגת את הנשמה?

כן.

שאלה: במאמר מדובר על כך שה"שלהבת עולה מאליה", וזה נאמר פעמיים, ובסוף מדובר כך גם על המנורה. השאלה האם "עולה מאליה" זה אומר שהבורא והתורה הופכים לאחד? מה זה עולה מעליה?

כן, שזה נעשה על ידי כוח עליון.

שאלה: איך לשנות את העבודה בעשירייה, את החיבור בהכרח לחיבור ברצון?

העבודה תהיה מרצון, כשהיא תנבע מהלב של כל אחד.

שאלה: איך היצר הרע יכול לאהוב את הבורא והאם היצר הרע יכול להתבטל בפני הבורא?

כן. יצר הרע יכול לאהוב את הבורא, כמו שכתוב "ואהבת את ה' אלוהיך בשני יצריך". איך זה קורה? כשאנחנו מתקרבים למטרה, אז אנחנו רואים שאנחנו משיגים את המטרה דווקא בשניהם.

שאלה: נאמר במאמר שישראל אמרו "נעשה ונשמע". האם "לעשות" זה אומר להתגבר על האגו ועל היצר הרע ו"נשמע" זה אומר לחשוב? האם אנחנו יכולים לומר שיש פה השתקפות של מה שקורה בפעולות האדם כשהוא צועד בדרך? הוא צריך להתגבר על היצר הרע ואז הוא מגיע למחשבת הבורא. זה נקרא "נשמע".

כן.

שאלה: האם אנחנו צריכים לכוון את המחשבות והרצונות שלנו לבורא?

רק לחיבור עם הבורא, בינינו עם הבורא. הכול מאוד פשוט.

שאלה: לגבי עבודה בעשירייה. איך אנחנו באמת מתפשטים מהרצון לקבל שמפריד בינינו ומתעלים מעליו ויוצרים את החיבור בינינו, איך עושים את זה נכון בעשירייה?

על ידי זה שאנחנו יום יום קוראים מאמרים, מתחברים לחברים ומשתדלים לעשות עוד צעד קדימה יחד. הבעיה היא שלפעמים נראה לנו שאנחנו עושים צעד קדימה, אבל לא יחד וזה הפסד.

שאלה: כתוב בפסקה השנייה שיש שני שלבים בעבודה של האדם, קודם להשיג כלים דהשפעה ואחרי זה להגיע להרגיש את "שמותיו של הקב"ה" שזה ישראל, אורייתא וקודשא בריך הוא אחד. ובפסקה האחרונה כתוב שהמנורה הייתה קשה למשה ואז הוא הסביר לו - אתם תעשו את המעשה ואני אתן את הכוונה. האם הכוונה היא המאור המחזיר למוטב?

כן.

שאלה: כשיש הרגשה שאנחנו לא מתקדמים, איך אנחנו יכולים לתת לחברים ביטחון שהבורא ייתן לנו כוח להמשיך בעבודה הרוחנית?

עבודה בחיבור תמיד נמצאת לפנינו ואנחנו יכולים לבצע אותה בכל מקרה.

(סוף השיעור)

---

1. "אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה".↩