שיעור בוקר 28.04.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

"העבודה היא השכר" - קטעים נבחרים מהמקורות

אנחנו כתוצאה משבירת הנשמה, שבירת הכלי של אדם הראשון. והמערכת הזאת כשהיא שבורה, הסימן שכל חלק וחלק ממנה, שזה רצון של כל אדם ואדם מרגיש את עצמו מנותק מאחרים, שרוצה לעשות משהו לטובת עצמו וזה מרגיש כדבר הנחוץ. כך אנחנו כולנו מרגישים, לזה כולם משתוקקים, לעשות משהו טוב מה שהרצון שלנו הפנימי דורש מאיתנו. ובזה אנחנו מרגישים את עצמנו במצב טוב, נכון וכך אנחנו חיים.

המגמה הזאת, שכל אחד משתדל מקסימום לבצע מה שנראה לו טוב, בכל דבר, בלהחזיק את הגוף, בלתכנן משהו מהעתיד, בלהתייחס לדומם, צומח, חי, מדבר שסביבו, אז כל אלו הנטיות, נקראות "רצון לקבל לעצמו". כי סך הכול בזה אני מרגיש שאני פועל על ידי הרצון שלי, על ידי האגו שלי, על ידי זה שאני ממלא את עצמי.

יכול להיות על חשבון הזולת שאני מודע, מודה בזה, ויחד עם זה כך אנחנו בנויים כולנו ולכן אין בזה כל כך הכרת הרע. רק שאנחנו מסדרים בינינו, בין בני אדם, בין החברות, בין המדינות, בין כל מיני קבוצות שישנן באנושות, כך שכל אחד ודאי רוצה למלאות את עצמו ואנחנו חיים איכשהו בסביבה אחת על פני כדור הארץ. ולכן אנחנו צריכים לסדר בינינו איזה חוקים שלא נהרוג ולא נאכל זה את זה, אבל זו בעצם המגמה.

המגמה הזאת, לאהוב את עצמו ולהשתמש בזולת כדי למלאות את הרצון של כל אחד ואחד, נקראת "יצר הרע" בחכמת הקבלה. למה יצר הרע? כי על ידי זה אתה כאילו הפוך מהבורא, מתרחק מהבורא ולכן בסופו של דבר אתה גורם לעצמך רע. אבל מה לעשות, זה הטבע שלנו וכך אנחנו פועלים בצורה אינסטינקטיבית, טבעית.

וכך פועלים כל בני האדם, ועד היום הזה זו בעצם המגמה שלנו. יש על זה פילוסופיה, היסטוריה, יש על זה פסיכולוגיה, כל מה שאפשר אבל זה לא משנה, אנחנו נמצאים בטבע הזה. ואפילו שמודעים לזה, מודים בזה שכן, זה בעצם הטבע שלנו וזו המגמה שלנו. ליהנות מהחיים זה נקרא להטיב, למלאות את הרצונות האגואיסטיים של כל אחד, של הקבוצות, של העמים, של האנושות, אבל זה סגנון הקיום.

ויש עוד אפשרות להתקיים. האפשרות להתקיים אחרת, זה שאנחנו נשתדל להגיע למצב שאנחנו לא אוהבים את עצמנו אלא אוהבים מישהו מחוצה לנו. זה מאוד מאוד פרובלמטי, קשה, לא מובן, ואנחנו צריכים כאן לחשוב טוב מה זה נקרא אהבה, אהבת הזולת. זה שהזולת מביא לי תענוג, אז אני לא אוהב אותו אלא אני אוהב את התענוג שאני מקבל דרכו, וזה לא נקרא אהבת הזולת, זה אמצעי להרגיש ועוד יותר לפתוח את האהבה העצמית, איך אני יכול להתעלות מעל עצמי ולאהוב את הזולת.

אולי אפשר לדבר על זה בצורה פילוסופית, אבל זה לא מציאותי ובשביל מה, למה, מה זה נותן לנו? דיברו על זה הרבה פילוסופים ופסיכולוגים במשך הדורות. ובסופו של דבר גילו לפני אלפי שנים, שזה שאנחנו יוצאים מהטבע שלנו ומתחילים להתייחס לזולת, אם נצליח, זה לא פשוט, אבל אם נצליח אז אנחנו בזה רוכשים תפיסה אחרת של המציאות. כל חמישה החושים שלנו, ראייה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש, כל היחס שלנו לחיים, הכול משתנה. גם משתנה מגמת החיים בכללות וגם אנחנו מתעלים למעלה מהקיום שלנו.

אם אני על ידי איזה תרגילים מתחיל להתקשר לזולת, אני מתחיל לאהוב אותו, יש לי נטייה אליו, שדווקא הנטייה שלי אליו שנקראת אהבה, מחייבת אותי לעשות לו כל מיני מצבים נעימים, לפי דעתי. ואז בשבילי הפעולה הזאת, שאני מעביר את תשומת הלב שלי אליו, הפעולות שלי אליו, היחס הזה נקרא "אהבה" ואני מקבל מתוך הביצוע הזה מילוי מיוחד. מילוי מיוחד. המילוי הזה לא דומה למילויים שיש לי מלמלאות את האגו שלי כמו שאני רגיל, אלא הוא נותן לי התרחבות בתפיסה, בהרגשה, בהרגשת המציאות, ואני מתחיל לצאת מעצמי, לצאת מגדרי.

ואז ההרגשה הזאת שאני כך מרגיש, שאני יוצא מעצמי לאהבת הזולת, שמשהו מושך אותי לשם, ההרגשה הזאת נקראת כבר "הרגשת העולם הבא". "העולם הזה" נקרא מה שאני מרגיש בתוך האגו שלי בזה שאני מושך אלי. הרגשת העולם הבא נקרא שאני מרגיש, אני ודאי, והכול זה הרגשה, אבל ההרגשה שאני מקבל מתוך זה שאני נמצא במגמה, בנטייה לזולת. שיש לי אליו הרגשה כזאת, שאני רוצה לגרום לו טוב ונחת ונעימות וכן הלאה.

לעבור מההרגשה לעשות טובה לעצמי, לעשות טובה לבורא, בדרך כלל זה הבורא, אנחנו מכנים את המעבר הזה "מחסום". וכך אנחנו יכולים להיכנס באמת להרגשת העולם הבא, שלא שייך לרצון האגואיסטי שלנו אלא נמצא למעלה מהרצון האגואיסטי. אנחנו לא מרגישים את עצמנו כאובייקט אלא רק מבצעים את הפעולה, האובייקט שאליו אנחנו מתייחסים זה הבורא, שלו אנחנו רוצים לגרום נחת רוח, טוב, ובנטייה הזאת אנחנו רוצים להתקיים, לחיות.

כך אנחנו עוברים מהעולם הזה לעולם העליון, מתחילים להרגיש שבכלל לאט לאט מתקדמים לזה יותר ויותר, יש בזה עליות וירידות, ובתהליך כזה אנחנו מתקדמים. צריכים להכיר בזה ולהתרגל, שכל ההתקדמות שלנו היא שאנחנו נמצאים בזמנים שהם חושך וזמנים שהם אור, כי אי אפשר אחרת להרגיש שום דבר אלא אחד על חשבון השני. לכן עליות וירידות במצבים האלו הם דברים רגילים שבהם כך אנחנו צריכים להתקיים. להשתדל להרגיל את עצמנו לזה, להתחיל לפתח את עצמנו להרגשות האלו, לראות על ידי מה אנחנו יכולים להגביר, להגדיל, להרחיב את ההרגשות האלה של הנטייה לעשות טוב לבורא בעליות, ולראות עד כמה אנחנו רוצים רק לעשות טוב לעצמנו בירידות. כלפי האבחון הזה אנחנו צריכים לקבוע את המצבים שלנו, את החיים שלנו, ולראות שזה באמת כניסה לרוחניות.

לכן כל המגמה, את מה שהיה קודם לטרחה גדולה, מאמץ נגד הרצון לעשות משהו לטובת הזולת, לטובת הבורא, המגמה צריכה להיות ההיפך, שאני עושה ועושה משהו לטובת הזולת, לטובת הבורא, ועל ידי זה, כמו שאומרים מקובלים, אני מעורר עלי מאור המחזיר למוטב. עד שאני מגיע למצב שבאמת כשאני רוצה לעשות נחת רוח לבורא אני מרגיש בזה תענוג מיוחד, מצב מיוחד, וכך אני מתקדם. בינתיים זה צריך להיות אצלנו כאיזה מצב בדרך.

יש בזה עוד הרבה דברים, ודאי שכל חכמת הקבלה כאן מתחילה להתגלות. חכמת הקבלה, זאת אומרת חכמה להתגלות הבורא לנברא בעולם הזה. והבורא אז מתגלה לנברא במידה שאדם כן עובר למצב שרוצה לעשות נחת רוח לבורא, להשפיע לו. אם רוצה להשפיע לבורא, אז ההזדמנות להשפיע, ההשפעה הזאת שקודם הייתה כטרחה עכשיו מורגשת כשכר. גם כשכר שהוא מקבל הזדמנות להתגבר אפילו על העצלות שלו, על הפרעות, וזה גם נקרא שכר מזה שהוא כן מתגבר וכבר מתאחד במשהו עם הבורא.

לכן הנטייה הזאת, כמו אימא נגיד שנמשכת לתינוק וכל הזמן רוצה לטפל בו, כך אנחנו צריכים להשתדל כל הזמן להיות בלהימשך לבורא כדי להשפיע לו. ואת ההפרעות בדרך אנחנו יכולים לגלות בעצמנו, איך? כי בכל רגע ורגע יש אפשרות להוסיף את היחסים הטובים שלנו בינינו, שבזה אנחנו מתקרבים לבורא. זו כבר עבודה מעשית יותר, אבל בינתיים אנחנו מדברים אפילו מהנקודה הראשונה, שאנחנו רוצים לגלות שהמחשבה על הבורא, הנטייה לבורא, היא מעוררת בנו הרגשה טובה, שאני מרגיש בזה איזה מצב פנימי נכון, חדש, נעים. וכך מתקדם.

ואז העבודה הרוחנית שלי שהייתה קודם כעבודה, כטורח, לעשות פעולות לקראת החברים, לקראת החיבור, לקראת הבורא, היא הופכת להיות לא עבודה אלא היא הופכת להיות שכר. הכול תלוי במידת הקשר, במידת האהבה שאנחנו מגלים. למה? זה כמו שיש לכם תינוק ויש אליו יחס נגיד של אישה זרה שהיא רוצה לעזור, לעשות משהו, אז צריכים לשלם לה על הטרחה שלה. ואימא שהיא עושה את זה ללא שום שכר ומשקיעה בזה את כל הלב, אנחנו לא יכולים להעריך ולא יכולים לשלם לאימא על מה שהיא עושה לתינוק, אלא לתת לה הזדמנות לעסוק בו זה כבר השכר שלה. כך אנחנו צריכים להבין שצריכים להגיע מהעסקים הרחוקים בהשפעה, עד לזה שההשפעה הופכת להיות לשכר.

יש בזה המון, כי כאן אנחנו פותחים שלב חדש של ההיכרות שלנו בבורא בעוד צעד אחד קדימה שעוד לא מכירים, אבל בכל זאת מדברים על שלב מאוד חשוב. שאדם מתוך שהוא לומד חכמת הקבלה, איך לקבל התגלות האלוקות, הוא עושה כבר פעולות מכוונות לזה שזה יקרה.

שאלה: אתה מדבר על רגישות, האם זוהי תכונה שהיא קיימת או שאפשר לרכוש אותה? כי כל אחד מרגיש אחרת, אפילו אותך. האדם יכול להעלות את הרגישות שלו? ואיך אפשר לעזור לזה בעשירייה?

זה מגיע על ידי הרבה שנים לכל אחד שמשתתף בתהליך, לא עוזב, לא מאפשר לעצמו להתקרר מהעבודה הזאת, לא זורק, אלא מבין שאין ברירה, כל עוד הוא חי הוא חייב בזה להמשיך. לפעמים זה לוקח עשר, עשרים שנה, שזה נקרא תקופה קצרה, לפעמים זה לוקח שלושים וארבעים שנה, שזה נקרא תקופה ארוכה, ולפעמים אפילו חמישים ושישים שנה, הכול תלוי בעומק הנשמה. ככל שהרצון לקבל של האדם הוא יותר גדול, ובסופו של דבר הוא צריך להגיע לדרגות מאוד גבוהות בתיקון, כי "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", כך הוא צריך להיות יותר בדרך, כך יותר קשה לו להבין מה צריך, מה דורשים ממנו, מה קורה כאן בכלל. אחרים שומעים והוא לא שומע, אחרים יכולים משהו לקיים, להתקרב אחד לשני, הוא לא יכול וכן הלאה. הרצון האגואיסטי הוא גדול מאוד ולא נותן לו לבצע פעולות התקרבות, התחברות.

כך אנחנו צריכים לראות את זה, להסכים, להבין, לראות את זה בחברים, על עצמנו, ולתת לכל אחד הזדמנות, חוץ מאשר אם מזיק. וכאן זו השאלה שאנחנו עוד נדבר על זה ונברר מה זה נקרא להזיק. אבל בעצם להניח לכל אחד ואחד לתת לבורא אפשרות לטפל בו, ולא שאנחנו נכנסים כאן ומתחילים לעסוק במשהו. לכן העיקר זה סבלנות, אין מה לעשות. יותר ויותר להמשיך בדרך ורק להוסיף כמה שאפשר תשומת לב מאיתנו להתקדמות.

תלמיד: אפשר לפתח את הרגישות הזאת, אולי תרגילים או משהו שאפשר לעשות בתוך העשירייה? כי כולם שונים, לכולם יש רמות שונות של רגישות, איך כל אחד יכול לעזור לאחר להיות רגיש יותר?

רק על ידי מה שרב"ש כותב. לא להיכנס מדי לתוך הרגשות אחד של השני, לא להפריע זה לזה, לא. אלא ממש בצורה חיצונית לתת דוגמאות, לסדר כל מיני קישורים בתוך העשירייה. אבל לא שאנחנו יותר מדי מדברים נגיד על הנושא של השיעור של עכשיו, "העבודה היא השכר", זאת אומרת איך אנחנו הופכים בעצם את הרצון לקבל לרצון להשפיע. כל מיני פעולות שאנחנו עושים, אם אלה פעולות בתוך האגו, אנחנו עושים את זה כעבודה, צריכים להשקיע בזה כוחות, צריכים להביא בשבילינו איזה שכר. ואם אנחנו מתחילים לדבר על אהבה, על קשר אהבה למישהו, העבודה בעצמה היא כבר השכר, אף אחד לא צריך לשלם לי על זה שאני אוהב מישהו כי אני עושה לו טובה, לא, כי אני רוצה לעשות לו טובה. לכן איפה היגיעה? היגיעה היא בלהפוך את העבודה לשכר. ואז כל העולם הוא ייראה כמלא באור העליון, מלא תענוגים, מלא שכר.

שאלה: באילו פעולות צריכה להתבטא האהבה האמיתית שלי לזולת או שזה בכלל לא משנה?

אתה חושב שעל ידי הפעולות אתה יכול להביא את עצמך לאהבה. את זה יכולים לעשות קצת במסגרת העולם הזה, כן. אדם שמטפל באדם אחר אז הוא נקשר אליו. גם לדרגת חי, לחיות כך אנחנו נקשרים והם אלינו, זה נכון. אבל באמת זו מתנה מלמעלה. אהבה היא מתנה מלמעלה שאנחנו מקבלים אותה אם אנחנו מקיימים כל מיני תנאים שהמקובלים אומרים לנו לקיים.

למה אנחנו צריכים לקבל את חכמת הקבלה בצורה מלאכותית? כי אי אפשר, אנחנו לא יודעים מה זה. אנחנו יודעים איך להתקשר על ידי האגו שלנו, איפה שזה יותר מאיר לאגו שלי לשם אני נקשר, ואיפה שלא מאיר, אני לא נקשר, ואפילו שמאיר לי משהו הפוך אז אני בורח, מתרחק. לכן כאן צריכה להיות ממש תכנית ומגמה נכונה איך להתקרב לדברים שהם לגמרי לא טבעיים בנו.

שאלה: מה הפשרה שאני צריך לעשות בטבע שלי שהיא תיתן לי לצאת לתפיסה החדשה, ושאני אשאר כל הזמן בזה שאני רוצה לתת נחת רוח לזולת?

למיין את מה שאתה קולט מדברי מקובלים, ולהשתדל לממש אותם בכל יום ויום בצורה הדרגתית ולראות איזה תוצאות יש לך מזה. חוץ מהבערה שלך ש"יש לי הרבה", יחד עם זה אתה צריך לסדר את הדברים האלה קצת יותר לפי הסדר, אחרת אתה לא תראה את המגמות ולא תוכל להתקדם. זאת אומרת בהדרגה, נלך בהדרגה ונצליח.

אתה רואה שהחומר מגיע אליכם בצורה הדרגתית לפי איזו תכנית, וגם במידה שאתם מסוגלים לקלוט אותו, כי אפשר לקפוץ לדרגות יותר גבוהות כי לא תבינו. תתאר לעצמך, אתה נכנס לכיתה א', במקום ללמד אותם איך לכתוב אותיות, מילים, אתה מתחיל לדבר איתם על מתמטיקה גבוהה או משהו. מה הם מבינים? שום דבר. זה חייב להיות בצורה מאוד מאוד הדרגתית, וכך להעלות את האדם מכיתה לכיתה. עד שמגיעים למצב שמסוגלים להרגיש שאם אני נמצא בנטייה לבורא, זה הופך לי את המציאות. זה בעצם המפתח, הטריגר שהוא הופך את המציאות. מרגע זה והלאה, אם אני מרגיש שהנטייה לבורא היא מתחילה לספק אותי, למלאות אותי, למשוך אותי, ולזה אני רוצה בכל לב ונפש, מרגע זה והלאה אני כבר נמצא בפתח הרוחני.

שאלה: דיברת על חציית המחסום, על הרצון לקבל, ועל הרצון לשנות את ההרגשה כדי להשפיע, לצאת מעצמי. האם אותו המעבר של חציית המחסום והיכולת לחבר בין הרגש לבין הרצון לקבל, זה משנה את מצב הצבירה של החומר שלנו? הרי יש פה שינוי בהרגשה לעומת המצב הגשמי שאנחנו רגילים.

אתה צודק. זה מאוד מאוד משנה את המציאות, את קליטת המציאות, הבנה, הרגשה ותגובה, ואני לא יכול להסביר את זה עכשיו בינתיים. לאט לאט, הכול בתכנית.

שאלה: אנחנו מדברים על זה שבתוך אהבה לחבר אנחנו מגלים את ההשתוקקות למלא את הבורא. ומצד שני, אתה רואה שבדרך הזאת אתה יותר ויותר שוקע בתוך עצמך, והפער הזה בין להרגיש את עצמי לבין השתוקקות לבורא הולך וגדל. איך להשתמש בפער הזה כמנוף להתקדמות?

למרות מה שמתגלה, אתה צריך להשתדל בכמה שאפשר, בצורה מכנית, בכמה שאתה יכול, בכל זאת להיות למעלה מהמחשבות והרצונות שמבדילים אותך מכוח עליון. כמה שאפשר. אתה מודע לזה שאתה לא בזה, אבל בכל זאת להשתדל כל הזמן להיות בהתקרבות לבורא. לבדוק, האם יש לך אפשרות, אין לך אפשרות, עד כמה כן, עד כמה לא, כל הזמן לנסות, והחברים והלימוד הם האמצעי. לא לכוון את עצמך להבנה בשכל מדי, אלא בסך הכול לממש מה שהמקובלים אומרים בצורה כמה שמזדמנת, וזה הנכון. וחוץ מזה, חוץ מזה נדרש זמן.

תלמיד: אבל אנחנו עושים את כל הפעולות הפיזיות בצורה מקסימלית, ואני לא רואה שניתן להוסיף עוד משהו במסגרת הזמן. אז יוצא שעלינו רק להתפלל כל הזמן? מה זה אומר להחזיק בבורא?

אנחנו צריכים כל פעם יותר ויותר להשתדל לשפר את הפנייה שלנו לבורא. אנחנו רוצים שהקשר שלנו אליו ייתן לנו כוח השפעה, כוח אהבה, כוח חיבור, כוח להתעלות למעלה מעצמנו כדי להיות משפיעים לכל המציאות, לכל הנבראים. כי רק אם אנחנו רוצים להגיע לקשר לבורא, זה דרך אהבת הבריות.

תלמיד: כאשר אתה רואה שהקשר בין החברים בעשירייה לא יכול לקחת יותר מהאגו שלך, אז אולי נדרש פה יותר קשר בהפצה עם כל הכלי העולמי?

אתה לאו דווקא צריך בזה לברוח מהקבוצה ולהתחיל לטפל כאילו בקבוצה יותר רחבה, עולמית. צריכים לבדוק. אבל רק תראה עד כמה הפעולות שלך הן באמת לא כדי להתרחק מהמקום שאתה מרגיש לא נוח.

תלמיד: אבל אתה מגלה את התלות הטוטלית שלך בחברים בעשירייה במידה כזאת שאתה כבר לא יכול לעזוב את המחשבה כלפי איזה קשר איתם. יוצא שמה שנדרש פה זה אולי התכללות יותר פנימית?

אתה רוצה דרך הקשר איתם להגיע לקשר עם הבורא, שהקשר עם הבורא מושג בתוך הקשר עם החברים. זאת אומרת שההתקשרות שלך לכל החברים מגיעה לאיזה מקום ששם הכול מתחבר, ואז במקום הזה שהכול מתחבר, שם אתה מתחיל לגלות את הבורא.

אז אתה מתחיל להרגיש כמה נחוץ כל חבר וחבר ואין כאן יותר קרובים או יותר רחוקים. וכך אתה מגלה את הבורא. למה? כי אז אתה מתעלה מעל כל מיני יחסים אגואיסטיים שלך, שיש בהם עדיין אגו, אתה מתנתק יותר ועובר לצורת ההשפעה.

תלמיד: לכל חבר יש ערך גדול מאוד בעשירייה, וכשאתה מגלה את עומק האגו שלך, אתה לא יכול להתגבר על זה בכל זאת. איך לפנות אליהם בצורה כזאת שהקשר שלי איתם יהיה חזק יותר ממה שאני מגלה בתוך עצמי?

אם אתה מרגיש שישנם כאלו מצבים, יחסים, פעולות, תכונות שאתה לא יכול להתגבר עליהם זה מצוין. זה סימן שנותנים לך אפשרות להתפלל. לפני זה פעלת ברצון הגשמי האגואיסטי שלך וכאילו ניצחת, זה נקרא שדג גדול בולע את הדגים הקטנים.

אבל אם אתה כבר רואה שאתה לא יכול, "עד כאן ולא יותר", אז כאן אתה כבר פונה לבורא וממשיך עימו מאין ברירה. קודם בעונש [באונס] ואחר כך ברצון.

שאלה: בנקודה מסוימת הניסיון המצטבר שלנו אומר לנו שעדיף לעשות טוב לזולת, אבל יוצא שאתה אף פעם לא יכול לסמוך על עצמך כדי לעשות את זה. אז ברגע שיש מחשבה כזאת שנראה שעדיף לעשות טוב לזולת, האם אנחנו צריכים לעורר את האור כדי שיוכיח לנו שאולי אנחנו עושים את העבודה הנכונה?

צריכים להתקדם. אתה אומר משהו נכון ועוד צריכים להתקדם בזה. אתה תראה איזה דברים ישנם כאן שנצטרך להוסיף ולהסביר.

שאלה: מה המשמעות של "כמוך"? מי יכול להגיד ואהבת לרעך יותר מעצמך, או רק תאהב את הזולת, אבל כתוב "ואהבת לרעך כמוך", מה המשמעות של "כמוך"?

"כמוך" זה מפני שאתה לא יכול למדוד יותר מזה, והאגו שלך כל פעם יגדל יותר ויותר, ואתה תמשיך יותר ויותר את העבודה שלך, וזה תמיד יהיה "כמוך". עם מה יש לך להשוות? עם מה יש לך לחבר את היחס שלך לזולת? רק עד כמה אתה אוהב את עצמך.

אז לפי זה אתה בודק את היחס שלך לאחרים. אתה אוהב אותם יותר, פחות, באיזו מידה כלפיך, באיזו צורה, באיזה מקרים וכן הלאה. תמיד אנחנו מודדים את זה כך. אני נמצא ברצון האגואיסטי שלי, וכלפי הרצון האגואיסטי הזה אני בודק את היחס שלי לכל דבר ודבר. בכלל התפיסה שלי כולה היא ברצון האגואיסטי, בריחות, בצבעים, בצלילים, במה לא? הכול תפיסה אגואיסטית.

ולכן "כמוך" זה רק אומר שאך ורק כלפי האגו שלי, כלפי הרצון לקבל שכל הזמן אני מודד אותו בפנים, לפי זה אני מודד כמה אני נמצא בו או כבר מתחיל להתעלות מעליו, להתנתק ממנו, עד כמה אני מצליח לקלף את עצמי ממנו ולעבור קצת להרגשת הזולת.

שאלה: כשהתחושות הפנימיות שלי מגבילות את העבודה שלי במידה מסוימת, אני לא יודע מה לעשות. מצד אחד הבורא מעורר אותי בצורה כזאת. מצד שני אני לא יודע מה לעשות עם זה כי המצבים האלה מאוד חזקים. תמיד יש לי את הדילמה הזאת שאני רוצה לצאת מהשליטה הזאת, אז נראה לי שאני מתפלל על עצמי ובזה אני מזיק לעצמי ומזיק לעשירייה. איך לפעול במצב הזה?

כל הדברים האלה יסתדרו לאט לאט. אין לי עצה שיכולה להיות טובה לכל המקרים. אין.

שאלה: אנחנו מדברים המון על העבודה בעשירייה ואני כמו רבים מצפה כנראה לזה שהבורא יראה לנו מה לא נכון ומה לא תקין בתוך העשירייה, והוא מראה לנו את הקשר עם העולם החיצון, ששם היחס שלי לא נכון. איך להעביר ממה שקורה בחוץ ביחס לעולם החיצון למה שקורה בתוך העשירייה, שאחד מפריע לשני?

אל תמציא שום דבר. אנחנו לא צריכים לשנות בזה שום דבר. אנחנו צריכים להמשיך בדרך, ומה שהבורא מראה לך הוא מראה, זה לא אומר שאתה צריך לסדר את מה שאתה מקבל ממנו בצורה חדשה. לא. מה שאתה מקבל, על פני זה אתה צריך רק להוסיף חיבור בעשירייה בלכוון דרך זה לבורא. רק את זה, אם תסדר נכון כל פעם, תגלה מה הבורא רוצה ממך. רק את זה. חיבור בעשירייה המכוון לבורא.

ולא העולם ההוא, ויש לי רצון גדול, האנושות, ואתה רוצה להעביר מזה לזה. עזוב את הפילוסופיות שלך, אתה לא מעביר לכלום. אתה צריך לדעת מה העבודה שלך. העבודה שלך היא להיות כמה שיותר מחובר בתוך עשירייה, זה הכול, לא להשתדל לשנות את המציאות.

קריין: נקרא קטע מספר 1 בנושא "העבודה היא השכר".

"אנו צריכים לכוון בעת שאנו עוסקים בתו"מ, שהשכר שלנו יהיה, שע"י זה נזכה לצאת מגלות והשעבוד של הרצון לקבל לעצמו, ונוכל לעבוד הכל בעל מנת, שיצמח מזה נחת רוח להבורא, ושכר אחר אין אנו דורשים עבור העבודה בתו"מ. היינו, שאנו רוצים לזכות, להרגיש בעת שאנו עוסקים בתו"מ, שאנחנו משמשים למלך גדול וחשוב, ושתהיה בנו בזה אהבת ה', מזה שאנו מרגישים את רוממותו יתברך. אבל כל הנאה שלנו תהיה מזה, שאנחנו משמשים את הבורא, זה יהיה השכר שלנו, ולא שהוא יתן לנו איזו תמורה עבור העבודה. אלא שנרגיש, כי העבודה בעצמה היא השכר, ואין שום שכר יותר גדול בעולם, מזה שזוכים לשמש את הקב"ה."

(הרב"ש. מאמר 13 "מהו "לחם רע עין" בעבודה" 1989)

זאת אומרת, אנחנו צריכים להפוך. כל המעבר בין העולם הזה לעולם העליון הוא בזה שאנחנו משנים את המציאות, את הערכים שלנו מקבלה להשפעה. זאת אומרת, מי חשוב? מי ימלוך? אני או הבורא? האגו שלי או הרצון להשפיע? זה מה שאנחנו צריכים להבין, שכאן אנחנו "ונהפוך הוא" מה שנקרא, "עולם הפוך ראיתי". כתוב על זה הרבה דברים, שאלה בעצם שני צעדים, שני חלקים של המציאות. החלק התחתון שאנחנו מגלים באגו שלנו והחלק העליון שאנחנו מגלים בתכונה הפוכה מהאגו שלנו, ברצון להשפיע. וכך אנחנו מתקדמים.

אז כל הפעולות שאנחנו עושים, רצוי שלפני כל פעולה, כל מחשבה, כל דיבור, נתאר לעצמנו שאנחנו רוצים על ידי דיבור, מחשבה, מעשה, פעולה, להרגיש איך אנחנו מתחילים להשתוקק כתוצאה מהפעולה הזאת להשפיע לבורא. כמו שנגיד אמא משתוקקת לתת משהו טוב לתינוק שלה, כמו אנשים שאוהבים זה את זה ורוצים לעשות טוב אחד לשני, שבזה הם מרגישים שזו המגמה שלהם, אלה החיים שלהם. כך אנחנו צריכים להשתדל בכל מקום, בכל מצב בחיים שלנו להיות בהרגשה כזאת.

שאלה: למה אם הבורא חשוב לי ואני פועל כי הוא חשוב לי זה נחשב שאני משפיע?

כי אתה פועל מתוך חשיבות הבורא. אתה יכול להגיד "ועכשיו אני חשוב לעצמי, ואני פועל מתוך חשיבות עצמית. אז מה ההבדל אם אני מחליף חשיבות עצמית לחשיבות הבורא? מה סך הכול קורה כאן?" אז אני יכול להגיד שהעניין הוא שאתה מתעלה מעל הרצון לקבל האגואיסטי שלך, ונכנס לרצון להשפיע. אתה יכול להגיד "בעצם כעיקרון, מה זה חשוב רצון להשפיע או רצון לקבל? אני פועל לפי איזה רצון. אז מה ההבדל?" ההבדל הוא שהרצון להשפיע גם לא היה בו שום דבר מיוחד אבל הוא, הרצון להשפיע, נמצא למעלה מהרצון לקבל, זאת אומרת, לעומת הרצון לקבל. כי [אתה עוסק] ברצון לקבל ועליו בהתנגדות, בהתנגשות, במאמץ שלך, ביגיעה שלך, אתה עוסק ברצון להשפיע. והפער בין שני הרצונות האלה, עד כמה שזה מנוגד לזה והפוך מזה, הפער בין שניהם, זה בעצם מה שנותן לך הרגשת העולם העליון, שהיא כולה נמצאת לעומת העולם הזה.

וכשאתה נכנס לעולם העליון ואתה מרגיש אותו, אתה כביכול לא מודע לזה שכך זה קורה, כי כל התפיסה שלך על פני הרצון לקבל האגואיסטי, שנמצא ביסוד הטבע שלך לא מזדכך, העביות לא מזדככת, אתה לא מתעלה מהקרקע, אתה יודע איפה אתה עומד עם הרצון לקבל. הכול נמשך מהרצון לקבל, ואפילו שאתה מגיע לגמר התיקון, אז מה זה תיקונים? של הרצון לקבל שמרכיבים את כל העומק שלו, הכוונות בעל מנת להשפיע. אנחנו לא יכולים להתקיים בניתוק מהרצון לקבל, אנחנו זה הוא, זה הטבע שלנו. "אשר ברא אלהים לעשות", הוא ברא רצון לקבל, ו"לעשות", זאת אומרת, להוסיף עליו כוונה על מנת להשפיע, זה אנחנו. זאת אומרת, רק כוונה להוסיף.

שאלה: היות וכולם שונים, האם המידה שבה כל חבר מגלה את הבורא תלויה בעוצמת הקשר שלו עם החברים האחרים בעשירייה?

כן, ודאי שהכול תלוי בעוצמת הקשר שלנו בתוך עשירייה, ושל כל אחד עם האחרים. ואנחנו אולי לא מודעים לזה עכשיו, אבל לפי זה אנחנו בונים את המכשיר הרוחני שלנו.

שאלה: איך באופן התחלתי אנחנו יכולים לטעום שהבורא שמח בעבודה שלנו?

עד כמה שאתה תשמח מעבודה שלך, מזה שיש לך נטייה לבורא ואתה רוצה לגרום לו נחת רוח, אתה בהתאם לזה תגלה שהבורא שמח.

קריין: קטע מספר 2.

"עיקר עבודת האדם היא רק לבוא לידי הרגשת מציאות ה', היינו שירגיש את מציאות ה', ש"מלא כל הארץ כבודו". וזה יהיה כל עבודתו, היינו שכל המרץ שהוא נותן בעבודה, היא בכדי להגיע לזה ולא לשום דברים אחרים. ולא יתבלבל, שהוא צריך להשיג משהו. אלא רק דבר אחד חסר להאדם, היינו בחינת אמונה בה', ולא לחשוב על שום דבר, כלומר שכל השכר שהוא רוצה תמורת עבודתו, צריך שיהיה שיזכה לאמונת ה'."

(בעל הסולם. "שמעתי". ד'. "מהו סיבת הכבידות, שהאדם מרגיש בבטול לה', בעבודה")

קריין: קטע מספר 3.

"כמו בגשמיות, האדם רגיל לעבוד במקום, שידוע שיקבל שכר תמורת עבודתו. אחרת אין האדם מסוגל לעבוד בחינם, אם לא בשביל תועלת עצמו. ורק בזמן שהוא רואה, שיצא מעבודה זו לתועלת עצמו, יש לו כח לעבוד בחשק וברצון. היות שהוא מסתכל אז על השכר ולא על העבודה. 

אף העבודה לא עולה בחשבון, אם האדם מבין, שהוא מקבל כאן אצל בעל הבית זה פי כפל שכר מכשהיה עובד אצל בעל הבית הקודם, מטרם בא למקום עבודה שמשלמים פי כפל. זאת אומרת, כפי גודל השכר, כן נעשה בשיעור זה העבודה יותר קלה ויותר קטנה."

(הרב"ש. מאמר 31 "מהו כריתת ברית בעבודה" 1987)

מובן שהכול תלוי לפי הערכת השכר.

שאלה: אם נדמה לי שאין בעיה לשרת את הבורא הגדול כי זה מביא תענוג, אלא יש בעיה לשרת את החברים, לעבוד בהפצה, איך אפשר להשתמש בזה להתקדמות?

אם אתה מסכים לעבוד לטובת הבורא ולא מסכים לטובת החברים זה נקרא שאתה עדיין לא מבין שהיחס לבורא כולו מורכב מהיחס לחברים. אין בורא. אם אתה לא מחבר את החברים לפניך כמכלול אחד, זה נקרא "בתוך עמי אנוכי יושבת"¹, שהבורא מתגלה וצריך להיות מתואר נכון רק כלפי האדם שנמצא בתוך החברים. אך ורק.

שאלה: לדרוש מהבורא שכר אפילו אם זה למטרה גבוהה אבל עבור עצמי זה לא אגואיסטי?

לדרוש מהבורא שכר לעצמך האם זה לא אגואיסטי? אם זה לעצמך אז זה אגואיסטי. אלא אם אתה רוצה לקבל מהבורא כוחות כדי להשפיע לזולת, כדי לגלות את הבורא לזולת, כדי לקדם אותם ועל עצמך אתה לא חושב, אז זה לא אגואיסטי, אז זה רוחני ואתה יכול כן להגיע לזה.

שאלה: מה זה אומר אמונה וגדלות הבורא ולקבל אותה זה השכר הגדול ביותר?

הרגשת גדלות הבורא נותנת לנו אפשרות לעשות פעולות השפעה וליהנות מפעולות השפעה כך שיותר מזה אנחנו לא צריכים. הכול תלוי בהכרת הגדלות כי הרצון לקבל שלי, הוא מקבל את הגדול כשכר, שאם הוא גדול אני לא צריך יותר כלום רק להיות שייך לגדול, לתת לגדול. זה כבר לא רק שייך לגדול, זה להיות כביכול יותר ממנו, יותר מהגדול כי אני נותן לגדול והגדול מוכן לקבל ממני.

ולכן גם בעולם שלנו שאנחנו רוצים נגיד להביא למישהו מתנה, אם זה אדם גדול, אז כמה אנחנו חושבים על זה האם הוא יקבל מתנה ממני? האם לא? אני כל כך רוצה לתת לו מתנה שייהנה מזה וכן הלאה. זאת אומרת, שהמתנה שלנו שאנחנו מביאים לו זה לא מתנה, זה השכר בעצמו אם הוא יקבל. כך אנחנו מגיעים למצב שהעבודה היא השכר. זו הכותרת של השיעור שלנו "העבודה היא השכר". זה הכול תלוי בהערכת אותו האובייקט שכלפיו אנחנו מתחברים, מייחסים את עצמנו.

מתרגם: כשאנחנו עושים מאמץ להשפיע אנחנו רואים שאנחנו לא מצליחים, שאנחנו חסרי כוחות ואז אנחנו מעלים מ"ן לבורא. אנחנו לא מקבלים שום תגובה על המ"ן שאנחנו מעלים לבורא, אז במקרה כזה מהן הנקודות החשובות שעלינו להוסיף בעבודה שלנו באמונה למעלה מהדעת, כדי שאנחנו נוכל להצליח?

אני מבין שאני לא יכול להשפיע לבורא ואני עושה את זה אך ורק כדי להשפיע לחברים, ודרך זה עד כמה שאני משפיע להם אני עושה נחת רוח לבורא. זה כמו שאני מטיב לאיזה תינוק של החבר שלי, בזה אני מטיב לחבר.

לבורא אנחנו לא יכולים לתת שום דבר, אין לו רצון לקבל, אלא כל הנתינה שלנו לבורא מתבטאת בזה שאני משפיע לנבראים שלו ובזה אני מביע את היחס שלי אליו. כך אנחנו צריכים לראות. ואנחנו נגלה את זה אחר כך וכך זה יהיה, ובשבילנו לא יהיה הבדל בין להשפיע לנבראים לבין להשפיע לבורא, אלא ההפך, יש לנו הזדמנות בזה. עוד נגלה בזה את הצורה והיחסים.

שאלה: איך מתנהגת עשירייה שמשמשת את הבורא מטעם גדלותו ולא מאיזה שכר? יש איזו דוגמה לזה?

אי אפשר לתת לזה שום דוגמה. פשוט אדם מרגיש שיש לו דחף פנימי להשפיע לעשירייה ודרך העשירייה לבורא. או אולי בינתיים בלהשפיע לבורא יחד עם המשיכה הזאת שיש לו להשפיע לבורא הוא מרגיש שזה מגיע לו, מביא לו תענוג גדול, מילוי גדול, חום פנימי וכך הוא מתקדם.

אין כאן הרבה מילים כי צריכים להתחיל להרגיש את זה, וזה לא פשוט, זה לוקח זמן, אבל זה מה שיהיה. זאת אומרת שאנחנו צריכים להשתדל להרגיש טעם בזה שאנחנו משפיעים, וזה במידת ההתקשרות, במידת האהבה, במידת הנטייה שלנו לבורא.

לכן אנחנו דיברנו איתכם כבר בעבר, שאני קם בבוקר אני צריך לראות על מה אני חושב, על מי אני חושב, האם אני יחד עם זה שאני הולך שם להתרחץ, לצחצח שיניים, כל מיני דברים כאלה, יחד עם זה האם אני חושב על הבורא, האם אני מכוון את עצמי אליו, האם אני משתדל להיות מקושר אליו כבר מהבוקר וליום שלם בלי הפסקה כמה שאפשר. ובהתאם לזה כך אנחנו מגיעים. צריכים לעשות תרגילים.

שאלה: רציתי להגיד שמתחילים קצת להרגיש את הדברים שאנחנו מדברים עליהם, ובגלל שאני כל כך רוצה את זה ומצד שני מרגיש כל כך רחוק מזה, זה מעורר בי רגשות של עצב ואכזבה שזה כל כך רחוק, למרות שקצת מרגישים את העניין שאנחנו מדברים עליו, שהעבודה היא השכר. איך לעבוד עם הרגשות האלה שצפים שבסך הכול איכשהו מנתקים אותך מזה, ומרגישים כאילו שזה מאוד רחוק מאיתנו, איך מקרבים את זה אלינו?

אתם צריכים לבקש מהבורא שיאיר בנו, כולם צריכים כך, שיאיר בנו כדי שנקבל משיכה אליו, זה מה שאנחנו רוצים. "כי נפשי תערוג אליך" זה נקרא, שאנחנו נרגיש שאליו אליו אני משתוקק. ואז לא יהיה לי שום דבר קשה ולא יהיו לי תירוצים למיניהם. ואני אפילו לא ארצה להפעיל את השכל, כי אם אני מפעיל את השכל, זה אולי יקטין לי את הרגש, אלא רק להיות בנטייה נטייה לבורא. זה קורה על ידי זה שהבורא מאיר במשהו מהאור שלו לרצון לקבל שלי, ואז הרצון לקבל שלי הוא פשוט רץ אחריו, כך אני בנוי, אני לא שולט בזה. איפה שיש קצת קרן אור שמאירה ומושכת אותי אני מוכן להכול, לא חשוב לי שום דבר, אני מאבד את הראש.

שאלה: כתוב בקטע 1, "היינו, שאנו רוצים לזכות, להרגיש בעת שאנו עוסקים בתו"מ, שאנחנו משמשים למלך גדול וחשוב, ושתהיה בנו בזה אהבת ה', מזה שאנו מרגישים את רוממותו יתברך". האם אנחנו צריכים לרצות להרגיש בצורה מוחשית שמשמשים מלך גדול וחשוב?

כן, אנחנו צריכים להרגיש. וההרגשה הזאת היא נותנת לנו אפשרות להשפיע לו. אני לא משפיע לאוויר, אני לא משפיע למשהו שאני לא יודע, לא מבין, לא משיג, אני רוצה להשיג את זה ולהשפיע לו. זה נקרא "שלא יהיה לך אל זר", שאתה תכיר אותו, תרגיש אותו, שהבורא יעמוד סביבך, לפניך, בתוכך, לא חשוב איך שאתה תתאר אותו, כמו שכל דבר בעולם, יותר מהכול.

שאלה: עשינו פעולת חיבור ביחד בעשירייה וכולנו הרגשנו סוג של חום, התקרבות. איך אנחנו יכולים לדעת שגם גרמנו נחת רוח לבורא, מה הם הסימנים?

תבקשו ממנו לדעת. כמו שעשיתם פעולה, ואתם עושים כל שבוע ישיבת חברים חמה, יפה דווקא, אז תנסו לקשור את זה לבקשה שלכם.

תלמיד: אולי זה משהו שצריך לעשות אותו גם לפני הפעולה, לדאוג שהפעולה הזאת תשרת בסופו של דבר את הבורא?

איך שאתם רוצים, הכול תנסו, העיקר לעשות.

שאלה: כשאני עובד בלהחזיק כוונה של השפעה, משתדל לעשות את זה, אני מיד מרגיש שהבורא לא מספיק חשוב לי. האם זה יפה לבקש ממנו "תהייה חשוב בעיניי"?

ודאי. ועוד איך.

תלמיד: ככה, "תהיה חשוב"?

כן. כל מה שאתה מרגיש קודם כל זה בגלל שהבורא, האור העליון הכללי הזה מעורר בך. למה אתה לא עונה לו בהתאם לזה?

תלמיד: יש לי הרגשה כאילו שחשיבות הבורא זה משהו שצריך לעבוד עליו, להיאבק ברצון לקבל ואז אני אקבל חשיבות.

רק על זה לעבוד, רק על חשיבות הבורא, אין לנו יותר על מה לעבוד.

תלמיד: מה זה לעבוד על חשיבות הבורא, מה אני צריך לעשות?

מה לעשות? לבקש. אתה בעצמך יודע משהו לעשות?

תלמיד: יש לי הרגשה שאם אני אאבק ברצון לקבל, אשתדל להשפיע למרות הרצון שמושך אותי למטה, מהמאבק הזה אני אקבל חשיבות.

יש לך עדיין אשליה כזאת?

תלמיד: כן.

אז תתפטר מכל האשליות האלה, ותבין שרק על ידי פנייה לבורא אתה מקבל כוחות כאלה שאתה יכול על ידם להשתפר ולעלות. אין לך שום סיכוי אחר לשנות את הגורל שלך.

קריין: קטע מס' 4.

"אם האדם רוצה לעשות ביקורת על עצמו, אם הוא מתקדם בעבודה, אז יש לעשות זאת בשני אופנים:

א. שמסתכל על השכר, היינו השכר שהוא מקוה לקבל מהבורא, אם הוא מקבל כל יום שכר יותר גדול, ואז המודד הוא הכלי קבלה.

ב. כמה הוא נהנה בזה שמשמש להבורא, וכל השכר הוא מזה שמשפיע להבורא, ואם הוא משמש לגדול המדינה למשל, יש לאדם הנאה, ואם הוא משמש גדול הדור, בטח שהנאה היא יותר גדולה, לכן הוא רוצה, שכל יום יהיה אצלו הקב"ה יותר גדול ויותר חשוב. זו היא המדידה האמיתית".

(הרב"ש. מאמר 5 "בענין כבוד אב" 1986)

אז יש כאלה שרוצים שיהיה להם בורא יותר גדול, כי אז הם מקבלים יותר תענוג כשמשייכים את עצמם אליו. ויש כאלה שהם רוצים שהבורא יהיה בעיניהם יותר גדול, כי אז הם יכולים יותר להשפיע להם, כי אחרת הם לא יכולים להשפיע. כי הרצון לקבל נכנע כלפי גדלות הבורא, וככל שהבורא נראה יותר גדול כלפי הרצון לקבל, האדם בהתאם לזה יכול להשפיע. לכן כל העבודה שלנו היא בעצם להתפלל, לבקש, להכיר את גדלות הבורא. במידה הזאת יהיה לנו כוח לצמצום, מסך, אור חוזר, לכל הפעולות הרוחניות, אך ורק על ידי זה שאנחנו נכיר את גדלות הבורא. לכן רק על זה אנחנו צריכים להיות מכוונים בתפילה.

שאלה: איך לבקש מהבורא שהוא הפוך מממני ובלתי נראה?

כן, אז מה? הוא נמצא בכל מקום. אני פשוט צריך לפנות לכוח הזה שישפיע אליי. מה הבעיה? אני לא מבין מה קורה כאן. אם היה לפניך איזה פסל, כמו שבונים כל מיני אנשים בכל מיני שיטות, אז היה לך יותר קל, כי לפחות היית מתקשר לאיזה עץ או אבן. ככה אין לך כלום, זה קשה. אתה צריך להשתדל בכל זאת לתאר את הבורא בתור כוח שממלא את המציאות ושאתה מתייחס אליו כך. "כבודו מלא עולם".

תלמיד: איך לא להתבלבל בין מציאות לדמיון בעניין הזה של הבורא?

תשאיר את זה לאחר כך. כל זה בינתיים נמצא בתוך הדמיון שלך, אבל לאט לאט, ככל שאתה תתכלל איתנו, אתה בסופו של דבר תגלה את המציאות האמיתית.

שאלה: במה הרגשת הטרחה עוזרת לנו להערכת השכר, גדלות הבורא?

לפי הטרחה שלנו, כמה שאנחנו משתדלים לגלות את הבורא כגדול, לפי ההרגשה הזאת תהיה לנו יכולת להשפיע לו. אני יכול להשפיע לבורא רק במידה שהוא מאיר לי, ו"מאיר לי" נקרא שאני מתחיל להעריך כוח השפעה יותר מכוח קבלה עוד יותר ויותר.

שאלה: ככל שאנחנו יותר רואים את החברים בעינינו כגדולים כך אנחנו נותנים נחת רוח לבורא?

כן.

שאלה: יש כזה מקום לא ברור. כעיקרון כל העבודה שלנו בעשירייה מסתכמת בזה שגם כאשר אין לנו יכולת, אנחנו בכל זאת עושים פעולות ורואים את החברים כגדולים. אבל נראה שאנחנו מחליפים פרה בחמור, כי אנחנו מקבלים תענוג מהעבודה שאנחנו עושים. אני לא יודע איך לסדר את זה?

זה יסתדר בעצמו. רק תמשיך ותמשיך, וכל הדברים האלה בכל זאת יתוקנו על ידי המאור המחזיר למוטב. אבל זה שאתה שואל על זה, זה טוב, זה מאוד משמח אותי.

קריין: קטע מס' 5.

"אם האדם עושה חשבון לעצמו, ואומר, מה חשוב לי אם היא עבירה גדולה או קטנה. זאת אומרת, אם אני הייתי עובד בשכר, אז יש לי להבחין בין מצוה קלה לחמורה. אבל אני עובד בלי שכר, ואני עובד רק לשמש את המלך, אם כן מה חשוב לי מה שאני עושה בין מצוה קלה לחמורה. אלא להיפך, אני רוצה להיות זהיר במצוה קלה כבחמורה, בכדי שאני אדע בעצמי, שאני עובד רק לשם שמים. ובזה אני יכול לדעת, אם אני מסתכל על השכר או על השימוש למלך. ואם אדם יכול לתת אותם כוחות על מצוה קלה כבחמורה, הוא בטוח בעצמו, שמעשיו הם בסדר גמור.

ואם הוא רואה, שאינו מסוגל לתת אותם כוחות, שנותן על מצות חמורות, גם על מצות קלות, זהו סימן, שכל כוונתו היא רק על השכר, ולא על המעשים שרוצה להנות להבורא. אלא הכל לתועלת עצמו.

(הרב"ש. מאמר 26 "מהי מצוה קלה" 1987)

כן, זה מאוד חמור מה שהוא כותב, אנחנו עדיין לא כל כך מרגישים את זה, אבל שמענו. עוד נצטרך לעבוד על זה.

קריין: קטע מספר 6.

"כשהאדם רוצה ללכת בדרך האמת, היינו לקיים תו"מ בעמ"נ להשפיע, מה עליו לעשות. העצה לזה היא, שקודם כל יכוון לפני כל מעשה, לאיזה שכר הוא מצפה לקבל עבור המעשים, שהוא הולך לעשות. אז הוא צריך לאמור לעצמו, היות שאני רוצה להיות משמש לה', והיות שאני לא יכול, משום הרצון לקבל שבקרבי אינו מרשה לזאת, לכן בזכות המעשים, שאני הולך לעשות, ה' יתן לי את הרצון האמיתי לעשות נחת רוח להקב"ה."

(הרב"ש. מאמר 21 "מהו ידים מלוכלכות בעבודת ה'" 1987)

שאלה: בכל פעולה שלי עכשיו אני מונע מהרצון האגואיסטי שלי ואני לא יכול להיפטר מזה בשום צורה, תמיד החשבון הוא של יותר תענוג, ולשם אני מתקדם. כשאדם עובר לתענוג גבוה יותר של השפעה, של להידמות לבורא, כעיקרון הוא עדיין נשאר העבד של הבורא ולא יכול לפעול בצורה אחרת אלא מתווסף כאן חופש בחירה?

רק שם יש לנו בחירה חופשית. שם אתה תראה איך אתה עובד, עומד בין התענוג הגדול שאתה נמצא מול הבורא, ובין היכולת להשפיע לו כשאתה לא נכנע כלפי התענוג, כשאתה מסור להשפעה, ולא לזה שיש לפניך כוח גדול השולט. אין לי כאן מילים בינתיים שאתה תוכל לקלוט, אבל אנחנו נגיע. אני שמח שאתה שואל על זה, יפה, גישה יפה, טובה, בריאה. יופי, תודה ששאלת.

שאלה: הערכת גדלות הבורא קורית במוח או בלב? איך לעשות חשבון נכון האם הבורא חשוב לי.

גם במוחא וגם בליבא, כשמתגלה לנו חשיבות הבורא, החשבון הוא פשוט. אני קודם כל שמח בזה שיש לי רצון להשפיע לבורא, שהוא מתגלה לפני ככוח המושך, ככוח חשוב, כמשהו שאני רוצה לאהוב אותו, אני רוצה להשפיע לו, אני רוצה להיות שייך אליו, דבוק אליו. כבר זה מאוד משמח אותי כי אף פעם לא הרגשתי את זה, וזה לא היה לי נחוץ. עכשיו אני רואה את זה, ואז אני רוצה להישאר בזה כל הזמן, בנטייה לבורא. זה השלב הראשון.

השלב השני שאני מתחיל לעשות על זה איזו בקורת, בשביל מה אני עושה את זה, מה המניע, האם אני מכור לאיזו הארה מלמעלה? אני לא רוצה להיות עבד ה' בצורה כזאת שהוא שולט בי, ואני לא יכול בזה להראות את עצמי, כי אני מכור, אני עבד כזה שאני פשוט לא קיים. כי אפילו בעולם האגואיסטי שלנו, דומם, צומח, חי, מדבר, זה יצורים שקיימים בפני עצמם כאילו, וכוח הטבע הוא שמקיים אותם, אבל יש בזה גם להם תנועה פרטית, חופשית, ואז אני מתחיל הלאה לרצות להיות לא לגמרי דבוק בבורא ושייך לו, אלא אני רוצה להיות עבד הבורא בצורה שאני מחליט, ובכמה ואיך, שזה כבר לא נקרא עבד.

אני עבד הבורא אבל אני לא עבד לרצון לקבל שלי, ואז אני קובע עד כמה אני אהיה עבד, ועד כמה לא, ואז אני מתחיל להבין איזו חכמה ואיזה יחס, איזו אהבה יש לבורא שברא אותי בצורה כזאת, שאני יכול להיות אדון על הרצון לקבל שלי, כדי להיות עבד של הבורא. וכאן אני באמת מתחיל להרגיש איזה חופש יש לי, שאני יכול מעצמי לבנות דמות הבורא, להיות אדם, להיות אדם חופשי. אנחנו נגיע לזה, אבל הכול מתחיל כמו שעכשיו אנחנו לומדים, הכול מתחיל מהמצב שאנחנו מתחילים להרגיש שיש לנו משיכה לבורא, משיכה, והמשיכה הזאת עכשיו מושכת אותי בצורה אגואיסטית, והמשיכה הזאת עוזרת לי לעשות כל מיני פעולות יפות, טובות, למרות שאני מבין שבזה אני תלוי, רק במשיכה הזאת, שאין לי בזה עדיין לא בחירה חופשית ולא פעולה חופשית.

הבורא מאיר עלי, אני כמו צמח יוצא ומתפתח ופותח את עצמי כלפי השמש. הבורא סוגר את עצמו כלפי, אז כמו שהשמש שוקעת, אני נובל וככה זה קורה. אבל בינתיים אני בכל זאת מתחיל להיות שייך להופעת הבורא לפני, יותר, פחות, זה כבר תחילת החיים הרוחניים, כי יש לי קשר עם הבורא. אמנם הקשר הזה עדיין אגואיסטי, אבל בכל זאת הוא כבר מכוון אותי אליו. ולכן אני מסביר לכם את זה עכשיו בצורה שאנחנו יכולים לתאר את זה, יש לנו למה להשתוקק ואנחנו עוד מעט נגיע ונגלה את הדברים האלה בפועל. ו"איש את רעהו יעזורו", צריכים גם לחשוב כל אחד על האחרים.

שאלה: מה המשמעות שהפעולה היא השכר?

פעולה היא השכר, כי אם אתה אוהב מישהו, אז לעבוד בשבילו זה בשבילך לא טרחה אלא שכר. כשאתה בזמן העבודה, בזמן הפעולה, מרגיש שאתה עושה את זה בשבילו, אז אתה פועל מכל הרצון, מכל הכוח, מכל החשק, וכך אתה מרגיש את עצמך. אז הפעולה היא בעצם השכר. הכול תלוי במידת האהבה, את מי אתה אוהב, את עצמך או את הבורא, דרך החברים ודאי, ואז בהתאם לזה אתה עובד, ואז העבודה היא השכר. אם אני עושה את זה למען האהוב שלי, זה שאני אוהב, אז אין לי שום טרחה אלא ההיפך, אני מרגיש בזה שכר.

שאלה: המאמר אומר שלפני הפעולות עלי לחשוב על השכר, למה לא רשום עבודה למעלה מהדעת?

אתה צודק, השאלה שלך היא ערמומית, אבל זה לא המקרה שאנחנו מתעסקים בלמעלה מהדעת, אלא אנחנו מתעסקים במקרה שאנחנו מרגישים חשיבות הבורא. חשיבות הבורא זו הארה כזאת שמגיעה לנו, והיא מושכת אותנו אליו, לעשות לו דברים טובים. כי הוא נעשה חשוב יותר מאיתנו, ואז אני נמשך אליו לעשות לו דברים טובים. ולכן אין כאן יצר הרע, הפוך, היצר הרע שלי נכנע והופך להיות יצר הטוב, "כאילו" יצר הטוב, אני כאילו פועל בהשפעה. אבל למה אני פועל בהשפעה? מפני שיש עלי הארה מלמעלה, ואז בצורה כזאת אנחנו נעשים עבדים. זו עוד לא עבודה רוחנית, חופשית, נכונה, אמיתית, אבל זה בדרך, כך אנחנו צריכים ללכת.

קריין: קטע מספר 7.

"באם האדם יתן חשבון לנפשו, מה יש לו בעמלו, שיעמול תחת השמש, אז הוא רואה, שלא כל כך קשה לשעבד את עצמו לשמו ית', מב' טעמים:

א) הלא בין כך ובין כך, היינו בין שרוצה ובין שלא רוצה, הוא מוכרח להתיגע בעולם הזה,

ב) שגם בזמן העבודה, אם הוא עובד לשמה, הוא מקבל תענוג מן העבודה בעצמה.

לפי המשל המגיד מדובנא, שאמר על פסוק "לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל", שפירושו הוא, שמי שעובד אצל השם ית', אין לו שום יגיעה, אלא להיפוך, שיש לו תענוג והתרוממות רוח."

(בעל הסולם. "שמעתי". כ'. "ענין לשמה")

שאלה: שמענו לא פעם לגבי הדוגמה של האם והילדים, שאפילו הדאגה שלה עבור הילדים היא דאגה אגואיסטית בסופו של דבר. ביחס לקטע הזה מה ההבדל אם העבודה שלי הופכת להיות כשכר, למה זה לא למען עצמי?

חכה, אנחנו עוד לא גמרנו לברר את המצב. ודאי שאם הבורא מאיר לי עכשיו, אז אני משתוקק אליו כמו למקור התענוג ואני מוכן לעשות הכול כדי להגיע לאותו תענוג. מה ההבדל בין זה שאני משתוקק לכל מיני תענוגים של העולם הזה לבין זה שאני משתוקק לבורא שמאיר לי בתענוג שלו? כלפי הרצון לקבל שלי אין שום הבדל, אני נמשך לבורא כמו שהייתי נמשך לתענוגים של העולם הזה. ההבדל הוא שהמשיכה לבורא היא הרבה יותר חזקה. בינתיים אין שום הבדל, אתה צודק.

תלמיד: רציתי רק לחדד, כשמגיע המצב שהעבודה עצמה היא השכר וזה באמת תענוג מאוד גדול כתוצאה מהמעשים, אז מה לעשות, האם להתפלל, להוסיף משהו לתפילה שזה לא יהיה למען עצמי? כי מפחיד לקבל למען עצמי.

נכון, כשאנחנו מתחילים לעבוד כדי לקבל שכר מהבורא, עבור תענוג רוחני, אנחנו מרגישים עד כמה אנחנו תלויים בו. בפעם הראשונה בחיים אני מרגיש עד כמה הכול אצלי קשור לתענוג, שקבלת התענוג היא מכוונת אותי בכל המקרים של העולם הזה.

שכמו שאנחנו משחקים עם תינוק, ומושכים אותו עם משהו, או עם איזה כלב, כך הבורא גם משחק איתי, הוא נותן לי תענוג בזה, תענוג בזה ומשהו כך וכך, ואני רץ לכל המקרים האלה מפני שכך הוא מאיר לי. נכון, זה בינתיים מה שאנחנו צריכים לזהות בחיים שלנו. זו המגמה שצריכה להיות.

שאלה: אם הבנתי נכון את העצה המרכזית מהשיעור, המאמץ הוא להימשך לבורא?

אנחנו רוצים לברר, אם הבורא מאיר אנחנו נמשכים אחריו ואז כל הנתינה שלנו אליו הופכת להיות לשכר, העבודה הופכת להיות לשכר. איך אנחנו יכולים להגיע למצב כזה? שכל מאמץ ומאמץ שלנו יהיה לשמחה ולשכר, זה הכול.

תלמיד: ואם אני נניח מרגיש הפוך כרגע?

אם אתה מרגיש הפוך, אתה צריך להשתדל להרגיש שזה כך כמו שאנחנו אומרים. ואם לא, להתפלל, להתכלל עם העשירייה, זה מה שנשאר לך.

תלמיד: ובתפילה אני אמור לצפות לתגובה?

מהתפילה אתה אמור לצפות לתגובה שתהיה לך משיכה לבורא. הרצון לקבל שזה אתה, לא יכול לעבוד אלא בתנאי שיש לפניו איזו סוכריה, אחרת הוא לא יכול לעבוד. מראים לו איזו סוכריה הוא נמשך לשם, ואז לא קשה לך לעשות שום דבר כי אתה רואה את השכר.

השכר יכול להיות גדלות הבורא וכשאתה מקבל את זה אתה עובד בגלל שראית את גדלות הבורא, הוא מאיר לך. אתה יכול להגיד "מה החידוש כאן? אני שוב רץ אחרי השכר, אחרי מה שטוב לי", נכון בינתיים, חכה. אבל זה בדרך, בכל זאת הגענו למצב שהבורא מאיר ואנחנו משתוקקים להארה הזו, משתוקקים אליו ומוכנים למען זה לעשות את כל פעולות ההשפעה.

וההשפעה הופכת להיות לא לקושי אלא ההיפך, לשכר, כי אני מביא את העבודה שלי כמתנה למי שאני אוהב. למה אני אוהב? בגלל שהוא מאיר לי, לא סתם, הוא מאיר לי, אני מרגיש שאני אוהב אותו, אני נמשך אליו כדי להביא לו את כל התענוגים שאפשר. אתה יכול להגיד, "אני רואה כאן חגיגה אגואיסטית", נכון, בינתיים כך.

תלמיד: כאילו בתמימות לבקש "תאיר לי"?

ודאי, כי על ידי זה שהוא יאיר אתה תוכל ללכת קדימה, תוכל להשפיע לו, בגלל שהוא ייראה לך גדול. עכשיו השאלה, אם אתה כבר רוצה קצת פנימה, הוא ייראה לך גדול בגלל שהוא מתגלה לך, או רק מאיר לך, נותן לך כוח להשפיע?

לאט לאט, כאן אנחנו אולי לא נתקדם יותר מידי.

תלמיד: בדיוק על הנקודה הזו, אנחנו תמיד אומרים שאנחנו נותנים אחד לשני את גדלות הבורא, מדברים עליה בינינו, נותנים אותה אחד לשני. זה משהו שאנחנו באמת נותנים אחד לשני, מייצרים בינינו, או הוא נותן לנו אותה?

ודאי שהכול בא מהבורא.

תלמיד: אז מה זה אומר לתת אחד לשני את גדלות הבורא?

כך זה נרשם אצלנו.

תלמיד: אז בפועל אנחנו עסוקים בבקשה אליו או עסוקים פשוט בלהגדיל את תכונת ההשפעה בינינו, במה להתמקד?

הכי חשוב לנו תמיד זה להגדיל את גדלות הבורא בעינינו, זה הכול.

תלמיד: אבל בפועל מקבלים אותה ממנו?

ודאי.

שאלה: איך מגלים את חשיבות הבורא, זה דרך הירידות?

את חשיבות הבורא מגלים דרך הירידות, אתה צודק.

קריין: קטע מספר 8.

"בזמן שאדם בא ואמר, שהוא נתן יגיעה גדולה, בזה שקיים תו"מ, אמר לו הקב"ה "לא אותי קראת יעקב", היינו לא החבילה שלי לקחת, אלא החבילה זו שייך למי שהוא אחר. היות שאתה אומר, שיש לך הרבה יגיעה בתו"מ, בטח שהיה לך בעל בית אחר, שבשבילו עבדת. לכן לך אליו, שהוא ישלם לך. וזה שכתוב "כי יגעת בי ישראל".

זאת אומרת, מי שעובד אצל הבורא, אין לו שום יגיעה אלא להיפך, תענוג והתרוממות רוח. מה שאין כן, מי שעובד לשם מטרות אחרות, אז הוא לא יכול לבוא בטענות להבורא, מדוע הבורא לא נותן לו חיות בעבודה. היות שהוא לא עבד עבור ה', שהשם ישלם לו עבור עבודתו."

(בעל הסולם. "שמעתי". ה'. "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?")

זאת אומרת, אנחנו צריכים לאתר לשם מי אנחנו עובדים, למי מכוונת העבודה שלנו, היגיעה שלנו, ממי אנחנו יכולים לצפות לתגובה.

קריין: קטע מספר 9.

"לפום צערא אגרא. היינו הוא רואה אחר כך, זה שנתן יגיעה, זה היה השכר שלו. לפי שיעור היגיעה כך הוא השכר, מטעם שהיגיעה היא השכר, וה' נתן לו את הרצון להתייגע."

(הרב"ש. 844. "יגיעה היא השכר")

עוד פעם.

קריין: שוב קטע 9.

"לפום צערא אגרא. היינו הוא רואה אחר כך, זה שנתן יגיעה, זה היה השכר שלו." היגיעה שנתן זה השכר "לפי שיעור היגיעה כך הוא השכר, מטעם שהיגיעה היא השכר, וה' נתן לו את הרצון להתייגע."

(הרב"ש. 844. "יגיעה היא השכר")

בסופו של דבר מה עשה האדם? הבורא נתן לו את הרצון להתייגע, היגיעה עצמה היא השכר והשגת השכר היא השגת הבורא, איפה עבודת האדם? את זה נצטרך לברר.

קריין: קטע מספר 10.

"בכדי שהיגיעה יעשה מגע עם ה', יש כאן תנאי קשה מאוד. והוא, שהיגיעה צריך להיות אצל האדם בבחינת הידור. שהידור נקרא אצל אדם דבר חשוב. מה שאם כן, אם היגיעה אינה בחשיבות, אין הוא יכול לעבוד בשמחה. היינו שיהיה לו שמחה, מזה שיש לו עתה מגע עם ה'."

(בעל הסולם. "שמעתי". י"ט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

שאלה: למה זה נקרא "תנאי קשה מאוד", הוא קורא לזה כך?

כי אנחנו צריכים לשנות כאן דברים, יוצרות. לשם מה היגיעה?

קריין: שוב, קטע מספר 10.

"בכדי שהיגיעה יעשה מגע עם ה', יש כאן תנאי קשה מאוד. והוא, שהיגיעה צריך להיות אצל האדם בבחינת הידור. שהידור נקרא אצל אדם דבר חשוב. מה שאם כן, אם היגיעה אינה בחשיבות, אין הוא יכול לעבוד בשמחה. היינו שיהיה לו שמחה, מזה שיש לו עתה מגע עם ה'."

(בעל הסולם. "שמעתי". י"ט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

שאלה: למה זה נקרא "תנאי קשה מאוד"? כי קשה מאוד להתמקד בזה, לעבוד רק על זה?

קשה מאוד לעשות מזה הידור, זה הקושי.

שאלה: מה זה לעשות הידור?

חשוב, שזה חשוב מאוד, שאין יותר חשוב מזה שאני נותן, ואז כמה שאני יותר מתייגע בנתינה, זה מראה על החשיבות שלי.

שאלה: כל הקטעים שקראנו, גם הקטע האחרון, בסופו של דבר הם כולם מסתכמים בדבר אחד, חשיבות, הערכה, שהכוונה שלנו תהיה לא למען עצמנו אלא למען הבורא, האם נכון?

כן.

תלמיד: ואם עוד אפשר לשאול, למשל האדם עובד, מרוויח כסף, גם כאן אני מבצע פעולות גשמיות כדי יותר להתקשר עם העשירייה ועם החברים ושוב עם כוונה למען הבורא?

נכון, אנחנו עוד לא רואים עד כמה שהעבודה שלנו אפילו בעולם הזה היא גם אחר כך תתייחס לעבודה ברוחניות, תצטרף למאמצים רוחניים. שום דבר, שום פרט של המאמצים שלנו לא עובר סתם, הכול יתקבץ בגמר התיקון.

שאלה: איך לבקש עבור החברים שיתעורר בהם רצון, תשוקה לרוחניות, לא בזכות ההפרעות החיצוניות, הגשמיות?

אנחנו צריכים העיקר להסביר כל פעם שהחיבור שלנו הוא מעלה אותנו למעלה מכל ההפרעות, ואז אנחנו ממש קופצים ממדרגה למדרגה עד שמגיעים להרגשת הבורא והרגשת הבורא היא הופכת להיות השכר שלנו וככה אנחנו מתחילים יותר ויותר להתקרב לתיקון, לגמר התיקון.

שאלה: למה העבודה בהשפעה דורשת שכר?

כל עבודה דורשת שכר, והכול תלוי מהו השכר. אימא שמטפלת בתינוק לא דורשת שכר, היא מקבלת שכר במקום. השכר שלה הכי גדול והכי בטוח, זה שהיא מטפלת בתוך הטיפול הזה כבר ישנו שכר. לכן אנחנו לא מדברים על שכר סתם, אלא אנחנו מדברים על השכר הנכון, שבשכר הזה אנחנו נהיה המשפיעים כמו הבורא. אבל אנחנו מצד השני רצון לקבל, אז איך אנחנו יכולים להיות משפיעים כמו הבורא?

אז אנחנו צריכים לעשות פעולות כאלו שהפעולות האלו עצמן הן לא באות מתוך ההכרחיות לקבל שכר, אלא הכרחיות להשפיע. והשכר שאנחנו מקבלים זה כדי לתת, כמו שאנחנו ממלאים את הדלק באוטו, אז עבור מה שאנחנו מקבלים זה אנחנו הופכים את זה לפעולת ההשפעה. זה נקרא לקבל על מנת להשפיע. ואז אין לנו שום בעיה, אנחנו כולנו נמצאים כמו הבורא, רק הבורא הוא כוח שלא דורש תדלוק ואנחנו דורשים תדלוק, אין מה לעשות, אנחנו נבראים, אבל אחרי שמקבלים תדלוק אנחנו רוצים לעבוד ללא שום קבלה לעצמנו.

ממש כמו אותו נברא שהוא דומם, אותו מנוע, מנוע לא חושב שהוא עושה משהו לעצמו כך אנחנו רוצים, אמנם שיש לנו רצון לקבל גדול, אגואיסטי, על מנת לקבל, אבל אנחנו מתעלים מעליו. עוד נדבר על זה.

תלמיד: יש לי גם עוד שאלה מהחברים, איך לדעת עבור מי אנחנו עובדים?

אנחנו צריכים לגלות את זה בדרך. זה לא פשוט, זה כמו אישה שהיא מטפלת בתינוק, היא מטפלת מתוך האהבה שלה, היא לא חושבת על הדברים גלובליים, גדולים. זה שהבורא מעורר אותה וכן הלאה. לא. אם לא היה מעורר אותה היא הייתה זורקת את התינוק, התינוקות היו ממש מתים בכל המקרים בחיים. לא. הבורא מעורר בכל אמא, זה יכול להיות בדרגות דומם, צומח, וחי ומדבר, מעורר בהם אהבה לצאצאים שלהם כדי שיטפלו והטיפול בעצמו יהיה שכר.

זה הכול בצורה מלאכותית כי אין האהבה הזאת בתוך החומר, אין באישה שהיא רוצה לאהוב את התינוקות, אלא הבורא מעורר בהן יחס כזה כדי שיהיה תיקון בדרגות דומם, צומח, חי, אבל בדרגת המדבר שם אנחנו צריכים כבר לדרוש ממנו כוח התיקון, ואז אנחנו נוכל להתחבר ולאהוב זה את זה ולטפל זה בזה, ובחיבור שלנו מגיעים למצב שמגלים אותו.

אנחנו מדברים היום קצת אולי בשפה אחרת מקודם, אבל אתם תוכלו לחבר את זה לאט, לאט, את הדברים יחד ותראו שאין לנו ברירה, אלא בצורה כזאת אנחנו מגיעים דווקא להבנה יותר עמוקה.

קריין: קטע מספר 11.

"כתוב "אז תתענג על ה'", שפירוש של "אז" הוא מקודם, שהיא תחילת עבודתו, לא היה לו תענוג, אלא עבודתו היתה בדרך הכפיה, מה שאם כן אח"כ כשכבר הרגיל את עצמו לעבוד בע"מ להשפיע, ולא להסתכל על עצמו אם מרגיש טעם בעבודה, אלא הוא מאמין שהוא עובד, בכדי שעם עבודתו הוא משפיע נחת ליוצרו. והאדם צריך להאמין שה' מקבל עבודת התחתונים, ולא חשוב כמה ואיך הצורה של עבודתם. ואת הכל הקב"ה מסתכל על הכוונה ומזה יש נחת להבורא, אז האדם זוכה התענג על ה'. 

שגם בעת עבודת ה' כבר ירגיש טוב ועונג, היות שעכשיו האדם עובד ממש לה', כי היגיעה שנתן בעת עבודת הכפיה מכשיר את האדם שיוכל לעבוד באמת לשם ה', נמצא שגם אז התענוג שהוא מקבל הוא "על ה'", היינו לה' דוקא." 

(בעל הסולם. "שמעתי". ה'. "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?")

זאת אומרת, שאנחנו צריכים בכל זאת כל הזמן לכוון את עצמנו לבורא, לא חשוב עד כמה שאנחנו מרגישים טוב, ברור בלב ובמוח או לא, אבל לכוון את עצמנו לזה שמה שמקבלים מקבלים מהבורא, ולכן הרגשות האלה בסופו של דבר הם התחברו יחד לתענוג גדול שאנחנו נקבל אותו אך ורק כחומר דלק לעשות פעולות השפעה הדדיות ולבורא.

שאלה: האם יגיעה זו אינדיקציה שאדם בתקופת הכנה?

ביגיעה, אתה מתכוון שאדם נותן יגיעה בכוח?

תלמיד: כן, כשהוא מרגיש מאמץ.

אם אתה מרגיש מאמץ, אתה עדיין נמצא בזמן ההכנה, ודאי. ואחר כך הוא מצטער על זה שאין לו אותה יגיעה, ואז יש עוד דברים, הבורא מסדר להם כנפיים, עוד נדבר על הדברים האלה. הדרך כולה מלאה בהפתעות. אבל אין ברירה, כך אנחנו מתקדמים, שלב שלב.

שאלה: דיברנו על לגרום נחת רוח מטעם השתוקקות, מטעם ערגה. מה ההבדל בנחת רוח שאנו גורמים לו, כשאנחנו מבקשים עזרה, או מבקשים כוח השפעה?

זה הכול באדם, עד כמה שהוא מברר את המצב שלו. תדברו על זה בתוך העשיריות, אלו דברים שצריכים להתברר אצלנו בתוך העשיריות, ואז נוכל לברר אותם יותר.

תלמיד: כי במצב של בקשה לעזרה, אני מרגיש יותר נחת רוח לבורא.

בסדר, זה בדיוק מה שאני אומר, תנסו לברר את זה בתוך העשיריות.

קריין: קטע מספר 12.

"ענין "כריתת ברית" יהיה הפירוש, כשהאדם מקבל על עצמו העבודה, אפילו בשלא לשמה, הוא צריך לכרות ברית עם הקב"ה, שיעבוד אותו בין שיש לו חשק ובין שאין לו חשק." אתם רואים? זה כבר תנאי חדש, שלא היה קודם, צריכים להשתוקק להתקשר לבורא. לא שהבורא נותן לנו הרגשה טובה, ואז אנחנו מוכנים להשפיע ולתת, כי חשיבות הבורא מתגלה. אלא חשיבות הבורא לא מתגלה, ואז מה אנחנו עושים? אנחנו נובלים.

לא. אני צריך לקבל כוחות, וכוחות ודאי שמהבורא, אפילו בתנאי, במצב שהוא לא מעורר אותי. אני רוצה שיהיה לי כוח גם בזמן שהוא לא מעורר אותי. שאני אוכל לעבוד כמו שצריך, בעל מנת להשפיע. כשאין לי לא רצון, לא חשק, לא כלום. אני רוצה שלפחות יהיה לי תנאי להתעורר ולעבוד בתנאים שלא מעוררים בצורה הרגילה.

"אבל יש להבין, במה תלוי החשק. זה תלוי רק בהשכר. כלומר, בזמן שנותנים הרבה שכר, אז החשק לעבודה לא מתפסק. ורק בזמן שהשכר מוטל בספק, אז עובר חשק של עבודה, ועובר למנוחה. כלומר, שמרגיש אז יותר טעם במנוחה. עד כדי כך, שהוא אומר "אני מוותר על העבודה, עבודה זו יכול לעבוד מי שרוצה, כי זה לא בשבילי". וכריתת ברית הוא, בזמן שהתחיל ללכת בעבודה אפילו של שלא לשמה."

(הרב"ש. מאמר 31 "מהו כריתת ברית בעבודה" 1987)

אנחנו צריכים לקרוא את הפסוקים האלו הרבה פעמים, לחזור עליהם במשך ימים, ולאט לאט נתחיל להרגיש מה יש בהם. הם צריכים לכוון אותנו בשלבים שאנחנו מתקדמים לתיקון.

קריין: קטע מספר 13.

"מתי האדם יכול לקבל את הטוב והעונג, דוקא בזמן שהוא יכול לעבוד בלי שכר. כלומר, שדוקא שהוא לא דואג לתועלת עצמו, וכל המעשים שהוא עושה, הם רק לתועלת ה', אז הוא מוכשר לקבל את הטוב. מטעם שיש לו כבר בחינת השתוות הצורה, שאז נבחן, שיש לו כלים, שהשפע יוכל להתקיים שם ולא יתקלקל, שזה נבחן לכלים נקיים מאהבה עצמית. אלא שהם מתוקנים ברצון להשפיע. לכן יש להם השתוות עם השפע, שהיא באה רק מטעם שרצונו להשפיע. ובכלים כאלו השפע יכול להתקיים."

(הרב"ש. מאמר 26 "מהי מצוה קלה" 1987)

שאלה: בקטע מספר 11 הוא כותב שהוא "הרגיל את עצמו לעבוד בע"מ להשפיע,", מה זה אומר?

כמה שאפשר בכוחות שלנו להתקדם לפעולות שאין בהן שום תועלת שנראית לנו. אלא המקובלים אומרים שכדאי לנו לבצע את זה, ואז על ידי זה אנחנו מגיעים להכרה, להכרת הטבע שלנו. ומתוך הכרת הטבע שלנו תהיה לנו אפשרות להפעיל תפילה, ולקבל מהבורא כוחות שחסרים לנו.

סדנה

בואו נעשה סדנה, ובסדנה הזאת פחות או יותר נדבר על מה חסר לנו כדי להגיע לפעולת ההשפעה, כדי שאלו יהיו באמת פעולת השפעה, ולא שנשקר לעצמנו, קדימה.

*

קריין: קטע מספר 14.

"מי שרוצה ללכת בבחינת השפעה, הוא צריך להיות תמיד בשמחה, היינו בכל הצורות הבאות עליו, הוא צריך להיות בשמחה, מטעם שאין לו שום כוונה לקבלה עצמית.

לכן הוא אומר, ממה נפשך, אם הוא באמת עובד בעל מנת להשפיע, בטח שהוא צריך להיות בשמחה, בזה שהוא זכה להיות משפיע נחת רוח ליוצרו. ואם הוא מרגיש, שעדיין אין עבודתו להשפיע, הוא גם כן צריך להיות בשמחה, משום מצד עצמו האדם אומר, שהוא לא רוצה שום דבר לעצמו, הוא שמח בזה, שאין הרצון לקבל יכול להנות מעבודה זו. מזה הוא צריך לקבל שמחה."

(בעל הסולם. "שמעתי". מ"ב. "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה")

שאלה: כשאתה מצליח להתעלות מעל עצמך ויש לך שמחה מזה שאתה משפיע לחברים, לבורא, שיש לך השתוקקות אליו, איך לכוון את השמחה הזאת כך שלא מזה אני אקבל תענוג, אלא שבפועל אני משפיע לו?

בינתיים הכול נמצא בתוך האגו, אתה פונה לחברים, פונה לבורא, אתה רוצה להשפיע להם הכול, יש לך מזה נחת רוח, לך, איך אתה יכול עכשיו את הנחת רוח הזו לפנות לבורא?

איך אתה חושב שאפשר? אפילו אם תדבר עם החברים, אפילו שיחד תבקשו שהבורא ייקח את מה שאתם עושים, כי הכול אתם עושים בשבילו, שיקבל את המתנה הזאת מכם, נו, ומה? איך אתה יכול לפעול כך שהוא יקבל את המתנה? נגיד הבאת לו מתנה, והוא לא רוצה לקבל, מה אתה צריך להוסיף למתנה כדי שהוא כן יקבל אותה?

תלמיד: לא יודע, אולי את ההרגשה שלו, אולי איזה קשר עימו.

לא, עימו אין שום בעיה, הוא נמצא בך, לידך, זה לא חשוב. אבל איך אתה יכול לשכנע אותו שכדאי לו לקבל ממך מתנה? אתה יודע, גם אנשים חשובים בעולם שלנו לא מקבלים סתם מתנה, זה כבר מחייב, זה מקשר, יש חשבונות. אז מה עושים?

תלמיד: אני יכול לעבוד רק עבור אנשים חשובים.

גם זו בעצם מתנה, לא. זאת אומרת אתה חייב להראות לו שמה שהוא מקבל ממך, זה מה שאתה מקבל ממנו, ובזה אתה פוטר אותו מכל החשבונות. זה מה שצריך להיות. עכשיו השאלה היא איך אתה עושה את זה? איך אתה מבקש ממנו כך שהוא יעשה לך טובה גדולה אם הוא יקבל את המתנה? לא שאתה נותן לו, אלא הוא נותן לך. איך אתה עושה את זה כך? עם הבורא זו בעיה גדולה. בעולם שלנו אתה יכול לרמות אנשים, לדבר כך וכך, "תעשה לי טובה, תיקח את זה ממני" וכן הלאה. אבל עם הבורא? על זה אנחנו עוד צריכים לחשוב.

חברים, היום הגענו ונגענו בואו נגיד, נגענו בנגיעה קלה באיזה אופן בכניסה לרוחניות, שמדברת על איך אנחנו מקבלים חשיבות של הבורא בעינינו, ולפי דרגת החשיבות הזאת, לפי העוצמה, לפי אופן החשיבות הזאת, אז באמת כל החיים שלנו יכולים כאן להתהפך. ואנחנו יכולים לראות בכל פעולה, בכל מצב, בכל רגע שלנו פעולת נתינה לבורא, וכך אנחנו רוצים לעטוף את הפעולה הזאת באהבה. וכאן השאלה שנדבר עליה אחר כך, איך אנחנו עושים את פעולת הנתינה הזאת שאנחנו מוכנים לעשות, לא מטעם שזה מושך אותנו, כי זה מושך, או מעניין לנו, אלא עושים את זה כדי באמת להשפיע נחת רוח לו.

זאת אומרת איך את פעולת ההשפעה שעכשיו אנחנו עושים נניח מטעם האהבה שמתגלה, איך אנחנו עושים אותה למעלה מזה. יש כאן עוד מה להוסיף, נעבוד על זה.

מה שאני רוצה ומבקש, בואו בכל זאת נקרא את הדברים האלה, נשמע על מה דיברנו במשך היום, מחר, ונשתדל להמשיך כמה שאפשר, כמה שאפשר. יש כאן כמה דברים שאנחנו צריכים לממש, ולפנינו הכניסה לרוחניות. זה מצד אחד.

מצד שני, אנחנו נמצאים עכשיו אתכם לפני לימוד בתלמוד עשר הספירות בצורה רוחנית. אז נשתדל בכל פעולה ופעולה שבעל הסולם מסביר לנו, להבין איך הפעולה הזאת מתרחשת בנו, בתוך הרצון שלנו, בתוך החיבור בינינו בצורה ממשית, שנראה בכל שלבי תלמוד עשר הספירות איך אנחנו מממשים את הפעולות רוחניות בפועל עלינו. זה דבר אחד, ודבר שני, יכול להיות שנצטרך כאן לעבור עוד קצת הקדמות של בעל הסולם, הקדמה לתע"ס, והקדמה לספר הזוהר, נראה. אולי משהו, בקיצור, אבל נצטרך משהו כדי שתהיה לנו כניסה נכונה לתע"ס.

בסדר? טוב, אז בזאת נסיים, ונשתדל לחזור על החומר הזה במשך היום. זה חומר חדש, הוא מבלבל מאוד, יש בו פנים לכאן ולכאן ואפשר לסובב אותו לכל הכיוונים. אבל כדאי לנו להתחיל בזה, ואז לאט לאט, מתוך הרגל, נגיע להבנה, מההבנה נגיע להרגשה, ומההרגשה נגיע לאהבה, היינו לפסגת החיבור. אז שיהיה לכם כל טוב.

(סוף השיעור)

---

1. בתוך עמי אנוכי יושבת (מלכים ב', פרק ד', י"ג).↩