שיעור ערב 07.10.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "זוהר לעם", כרך א', "הקדמת ספר הזוהר",

עמ' 229, מאמר "אותיות דרב המנונא סבא"

קריין: "אותיות דרב המנונא סבא", אות ד' ג' סעיף 36.

"אות ד' ג'

.36 נכנסו אות ד' ואות ג'. אמרו אף הן כך. אמר גם להן, די לכן להיות זו עם זו, שהרי לא יחדלו אביונים מן הארץ, וצריכים לגמול עימהם חסד. הד' היא ענייה, כי נקראת דל"ת, מלשון דלות. הג', גומלת חסד לדל"ת. וע"כ אל תיפרדנה זו מזו. ודי לכן לָזוּן זו את זו.

ביאור הדברים. אע"פ שהד' מקבלת שפע מהג', והזווית שלה שעל גגה בולטת בחסדים, מ"מ יש כוח לס"א להיאחז בה, להפרידה ולזייף בה אות רי"ש, ושוב נעשתה רָש ומסכן.

ואמר גם להן, די לכן להיות זו עם זו. שאתן צריכות לשמירה יתירה, שתוכלנה להיות זו עם זו. והג' תשפיע לד'. שהרי לא יחדלו אביונים מן הארץ, כי יש כוח בלעומת, להפריד ביניכן ולהשיב המלכות, הנקראת עולם, לבחינת אות ריש ועניות.

וצריכים לגמול עימהן טוב, שאז צריכים להתעוררות של מטה, לתת צדקה לאביונים, כדי להחזיר את הד' לקבל מג'. ולפיכך אמר, ודי לכן לזון זו את זו. כי די לכן, אם תוכלנה להחזיק לעצמכן בזיווג, לזון זו את זו, ולא תשלוטנה בכן הקליפות. וע"כ לא אברא בכן את העולם.

אות ב'

.37 נכנסה אות ב'. אמרה לו, ריבון העולם, טוב לפניך לברוא בי את העולם, כי בי מברכים אותך למעלה ולמטה. כי ב' היא ברכה. אמר לה הקב"ה, ודאי בך אברא את העולם, ואת תהיי ההתחלה, לברוא בך את העולם.

פירוש. האות ב' היא חכמה, חסד דחכמה, נקודה בהיכלו. כי אור החסדים הוא היכל לאור החכמה. והוא ברכה, כמ"ש, והַריקותי לכם ברכה. ואור זה אינו מתמעט כלום, בהיותו עובר ומשתלשל דרך המדרגות. וכמו שהוא בראש המדרגות המקבל מאין סוף (א"ס), כך הוא בכל גודלו ושִבחו בעולם אצילות, וכך עד סוף עשיה, ואינו מתעבה כלום, מחמת כל אלו המסכים שעובר דרכם.

וזהו שטענה אות ב', טוב לפניך לברוא בי את העולם. כי בי מברכים אותך למעלה ולמטה. כלומר, כי אור הברכה שלי הוא בשווה למעלה ולמטה, בלי שום הפרש. ושום מסך ועביות לא יוכל לפגום משהו בהארותיי. ולכן מידתי מוכשרת לבריאת העולם. כי לא תהיה שום אחיזה בי לקליפות. כי הקליפות נאחזות רק במקום שיש בו איזה חיסרון. וכיוון שאין בי שום חיסרון, לא תהיה בי שום אחיזה.

אמר לה הקב"ה, ודאי בך אברא את העולם, ואת תהיי ההתחלה לברוא בך את העולם. כי הסכים עימה, שמידתה ראויה לבריאת העולם. כמ"ש, כי אמרתי, עולם חסד ייבָנה. ומילת ייבנה, פירושה בניין והבנה, כי קבע אותה לבירור מספיק, להבדיל בין הדבקים בקדושה לבין הסרים מאחרי ה' להידבק באל אחר, כמ"ש, וּבְחָנוּני נא בזאת, אמר ה' צבאות, אם לא אפתח לכם את ארובות השמיים והריקותי לכם ברכה עד בלי די.

אבל, בעוד שהם נוטים לאל אחר, הם מחוסרי ברכה. כי אל אחר הסתרס ולא עושה פרי. וזה שמסיים הנביא בכתוב, ושַׁבתם ורְאיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלקים ללא עבָדו, הרי שהעולם חסד ייבנה.

ואמר לה, ואת תהיי ההתחלה, לברוא בך את העולם. ומורה בזה, כי לא קבע את אור הברכה לשלמות העולם, אלא להתחלה טובה ומספיקה להביא את העולם לכלל השלמות. כי אור דחסדים הוא ו"ק בחסר ראש, ועדיין אינו מספיק להולדת נשמות לפרייה ולרבייה.

כי אין הולדה לשום פרצוף, מטרם שישיג ג"ר, הנקראים ראש. וע"כ הוא עוד מחוסר השלמה. ועניין הקביעות, שקבע את הב' והברכה, לברוא בה את העולם, לעיקר כל פרצוף, שלא ייחסר משום פרצוף דקדושה. ועניין ההשלמה של ג"ר הנצרך למוחין דהולדה, כבר אינו עיקר בפרצוף, אלא נבחן לתוספות בלבד, התלוי במעשיהם הטובים של התחתונים. אבל ו"ק לא תחסר לעולם."

שאלה: למה נבחרה האות ב'?

פשוט מאוד, מפני שזאת ברכה. יש כוח שמגיע מהבורא ואין כנגדו שום דבר בסטרא אחרא, בצד אחר, ולכן אפשר לברוא בכוח הזה את העולם. מה שאין כן, בכל הכוחות האחרים, כמה שיהיו יותר טובים וגדולים יש כנגדם כוח בסטרא אחרא. ובברכה אין, כי התכונה הזאת מגיעה מהבורא.

תלמיד: בזכות האות ב', הברכה אפשר לברוא את העולם, ואילו בבריאה, בעולם שלנו, ברצון שלנו אין ברכה בכלל, אין כלום מהתכונה הזו.

אין, רק כשמקבלים את הכוח הזה, את הברכה מלמעלה, עד אז הבריאה נמצאת בתכונות דסטרא אחרא. רק כשהבריאה, זאת אומרת שהרצון לקבל מקבל את הברכה, אז בכוח הברכה הוא ניתקן, הוא מקבל תיקונים והוא יכול להתקיים, זה כל העניין.

מה הוא אומר? שאפילו לא חשוב איזה גודל אור אתה תקבל, בכל זאת כנגד הברכה אין לך שום כוח. יש הרבה כוחות יותר גדולים מהברכה, יותר גדולים מה-ב', אבל כל הכוחות האלו כשהם באים, הם באים גם מצד הקדושה וגם מצד הקליפה, ולכן אי אפשר לברוא בהם את העולם. אלא רק באות ב' שכנגדה אין שום דבר מסטרא אחרא, היא תכונת הבורא.

"אות א'

.38 עמדה אות א' ולא נכנסה. אמר לה הקב"ה, אלף, למה אין את נכנסת לפניי, כשאר כל האותיות? אמרה לפניו, ריבון העולם, כי ראיתי, שכל האותיות יצאו מלפניך בלי תועלת, מה אעשה שם אני? ועוד, כי כבר נתת לאות ב' את המתנה הגדולה הזו, ואין ראוי למלך העליון, שיעביר את המתנה, שנתן לעבדו, ולתת אותה לאחר.

אמר לה הקב"ה, אלף אלף, אע"פ שבאות ב' נברא העולם, את תהיי ראש לכל האותיות, אין בי ייחוד אלא בך, בך יתחילו כל החשבונות, וכל מעשי בני העולם, וכל הייחוד אינו אלא באות א'.

פירוש. כל השאלות של האותיות, הן העלאת מ"ן של האותיות. וכל התשובות, הן ירידת מ"ד. השלמות הגדולה שבאות א', לא תיתכן בה התעוררות של מטה, אלא רק בכוח התעוררות של מעלה בלבד. כמ"ש, נפלה, לא תוסיף, קום בתולת ישראל. שלא תוסיף קום מעצמה, אלא הקב"ה יקים אותה.

ולפיכך, הן בהתחלת האצילות של המוחין דג"ר, בעודם בשעשועים בהיכל או"א, שבזה עוסק הזוהר במאמר הזה, והן בגמה"ת, לא תתעורר האות א' בהעלאת מ"ן מלמטה למעלה, כדרך יציאת המוחין דג"ר במשך 6000 שנים, אלא הכול יהיה בהתעוררות של מעלה בלבד, שלא תוסיף קום מעצמה, אלא הקב"ה יקים אותה.

ושעמדה אות א' ולא נכנסה, אמר לה הקב"ה, אלף, למה אין את נכנסת? מורה, כי הא' לא התעוררה כלל בהעלאת מ"ן, כמו שאר האותיות. עד שאמר לה הקב"ה, כלומר שהקב"ה יקים אותה. ואמר, א', א', פעמיים, להורות על פעמיים אלו:

א. בעת שהיו האותיות בשעשועים,

ב. בגמה"ת, כי אז ג"כ הקב"ה מעצמו יקים אותה.

אמרה לפניו, כי ראיתי, שכל האותיות יצאו מלפניך בלי תועלת. כי הטעם, שלא הרהיבה הא' להעלות מ"ן מעצמה, הוא משום שראתה, שכל האותיות יצאו בלי תועלת. כי התברר, שיש בכל הקומות בחינת זה לעומת זה. לפיכך חשבה, שגם היא אינה טובה מהן, וגם כנגדה יש לעומת. וזהו שאמרה, מה אעשה שם אני, כי ראיתי, שאיני טובה יותר מהן?

ועוד, כי כבר נתת לאות ב' את המתנה הגדולה הזו. ואין ראוי למלך העליון, שיעביר את המתנה, שנתן לעבדו, ולתת אותה לאחר. טעם ב', שלא הרהבתי להעלות מ"ן, הוא משום, שראיתי שכבר קבעת עיקר בניין כל פרצוף במידתה של האות ב', כמ"ש, עולם חסד ייבנה. ע"כ לא היה לי ספק, שיהיה עוד אפשר איזה שינוי בזה, כי אין מדרך המלך להעביר מתנה, שנתן לעבד זה, ולתת אותה לעבד אחר.

ואמר לה הקב"ה, אלף אלף, אע"פ שבאות ב', נברא העולם, את תהיי ראש לכל האותיות.

פירוש. כי הן אמת, שכבר נברא העולם באות ב'. וגם זו אמת, שלא אעביר המתנה שלה לאחר. אמנם לא נברא במידתה, אלא בחינת ו"ק בלי ראש, וא"כ עדיין האותיות חסרות ראש, כי לא יִכְשְׁרו לפרייה ולרבייה זולתו. לכן את תהיי משמשת להמשכת הראש לכל האותיות, המוחין דג"ר, המוחין דפב"פ והולדה."

זה מפני שהכול מתחיל מצמצום ב', מקטנות, עיבור יניקה מוחין. לכן האות א' מסמלת את זה, כי יש לה גלגלתא עיניים למעלה מפרסא, מהאלכסון, ואח"פ למטה מהאלכסון, והאלכסון זה פרסא. זאת אומרת, היא נותנת מבנה שלפי זה הכלי גדל מאפס עד שצמצום ב' מתבטל. לכן המבנה הזה הוא מבנה נכון לכל האותיות וכולם נבראים בה, בצורה שלה, בכוח של האות ב', בצורה של האות א'.

"אין בי ייחוד אלא בך. בך יתחילו כל החשבונות, וכל מעשי בני העולם. כי אין ייחוד שלי מתגלה בעולם אלא במידתך. ועוד נוסף, כי כל עניין השכר, העונש והתשובה, שעליהם יתגלה גמה"ת, לא יהיו אלא בך. כי בחינת הב' קבעתי רק לעיקר הפרצוף, שלא יהיה תלוי כלום במעשה התחתונים. ואפילו אם ירֵעו מעשיהם, לא יגיע מזה שום שינוי במוחין. אמנם המוחין שבך תלויים לגמרי במעשה התחתונים, שאם ירעו מעשיהם, יסתלקו המוחין דג"ר שבך. ואם יחזרו בתשובה, ימשיכו שוב המוחין דג"ר.

ובך יתחילו כל החשבונות, וכל מעשי בני העולם. חשבונות, מורה אם יקלקלו מעשיהם, כמ"ש, אשר עשה אלקים את האדם ישר והֵמה ביקשו חשבונות רבים. כי אז יסתלקו המוחין דג"ר. ומעשי בני העולם, מורה, על העלאת מ"ן ע"י מעשים טובים (מע"ט), כי אז יחזרו וימשיכו המוחין דג"ר. וכל הייחוד אינו אלא באות א'. זה רומז על הייחוד הגדול דגמה"ת, שיהיה ג"כ באות א'.

.39 ועשה הקב"ה אותיות עליונות גדולות, הרומזות על ספירות הבינה, ואותיות תחתונות קטנות, הרומזות על ספירות המלכות. ומשום זה כתוב ב' ב', בראשית ברא, וכן א' א', אלקים את. שהא' והב' הראשונות, הן אותיות מלמעלה, מבינה. והא' והב' השניות, הן אותיות מלמטה, ממלכות. וכולן הן ביחד מהעולם העליון, מבינה, ומהעולם התחתון, ממלכות. כדי שישפיעו זו בזו.

ביאור הדברים. אותיות עליונות גדולות, הן מבינה, ואותיות תחתונות קטנות, הן בזו"ן. והנה, כשהעליון רוצה להשפיע בתחתון, הוא צריך להתלבש בתחתון. וזה עניין, שתי אותיות ב' של בראשית ברא, ושתי אותיות א' של אלקים את. כי הב' הראשונה היא של העליון, בינה, והב' השנייה היא של התחתון, ז"א, אשר הב' הראשונה התלבשה בו. וכן הא' הראשונה היא מבינה, שהתלבשה בא' השנייה של ז"א, כדי להשפיע אליו.

וכולן הן ביחד מהעולם העליון, מבינה, ומהעולם התחתון, ממלכות. כלומר, ששתי אותיות ב' הן עניין אחד, וכן שתי אותיות א' הן עניין אחד. אלא הראשונות הן מהעולם העליון, בינה, והשניות הן מהעולם התחתון, מלכות. והן אחת, כי מתלבשות זו בזו, כדרך העליון הרוצה להשפיע בתחתון. והב' של העולם העליון התלבשה בב' של העולם התחתון. וכן הא' של העולם העליון התלבשה בא' של העולם התחתון."

בזה הוא גמר את המאמר על האותיות. כך אנחנו מבינים שיש לנו אותיות מיוחדות, כל אות ואות, מא' את ט', ומט' עד צ', וק' ר ש' ת', ומנצפ"ך הסופיים, ומה מיוחד ב-א' ומה מיוחד ב-ב', בכוח הב' לעשות תיקונים, המבנה בא מא'. וכך אנחנו רואים את כל הצורה ואת כל תכונת הכוחות העליונים של חכמה ובינה, איך שהם משולבים בכל האותיות כדי להביא את הרצון לקבל מכל הצורות שהוא יכול לקב,ל בסופו של דבר לתיקון.

שאלה: יש אותיות בכתב ויש אותיות בעל פה, איך הן מתקשרות אחת לשנייה לפי הטבע שלהן?

אותיות הן כלים, זאת אומרת רצון לקבל שמתחיל מנקודה שחורה על רקע האור הלבן ומקבל כל מיני תכונות על ידי האור העליון. הוא מתפתח כשחור על גבי לבן, ואז יש את צורת האותיות. יש כל מיני סוגי אותיות גרוניות, שיניים, שפתיים, אלה כבר אותיות שאנחנו מדברים בהן, קבוצות אותיות.

תלמיד: אני מרגיש שיש הבדל.

במה?

תלמיד: כתוב שיש מילוי של ה-ו-י-ה באותיות, יש הבדל.

כן, כשאנחנו אומרים א' אנחנו כותבים אות, אבל אומרים א-ל-ף.

תלמיד: איך האות שאנחנו מבטאים ממלאה את האות שכתובה? אני לא יודע אם אני שואל נכון.

אתה שואל נכון, קודם כל השאלה קיימת, כי ישנן תכונות שאנחנו לא יכולים להביע אותן בכתב. זה מעניין, זה דבר שעכשיו אני ודאי שלא יכול להסביר. כשאתה כותב סימן אחד ומביע אותו בכמה סימנים, נגיד א-ל-ף, זה מפני שאתה באות אחת צריך לברר כלי ואור פנימי ואור מקיף. יש כל כך הרבה, כי האותיות הן כלים. חוץ מהאותיות אין שום דבר, כל היתר זה השפעת האור על הרצון לקבל, אז האור הזה מצייר את צורת האותיות על רקע האור הלבן ומזה יש כלים. אנחנו צריכים למצוא חומר על זה.

חכמה, שהעולם עומד עליה

[חכמה דעלמא קיימא עלה]

.40" בראשית, פירושו בחכמה, שהעולם, ז"א, עומד עליה, להיכנס בתוך הסודות הסתומים העליונים, באורות הבינה. וכאן נחקקו שישה קצוות גדולים עליונים, ו"ק דבינה, שמהם יוצא הכול. ומהם נעשו שישה מקורות ונחלים, ו"ק דז"א, להביאם לתוך הים הגדול, למלכות. כלומר, ברא שית (6), הרמוז באותיות בראשית. כי שישה קצוות נבראו מכאן. ומי ברא אותם? אותו שלא נזכר, אותו הסתום שאינו ידוע, א"א.

ביאור הדברים. יש ב' חכמות באצילות:

א. חכמה קדומה, חכמה דא"א, הנקראת חו"ס,

ב. החכמה דל"ב (32) נתיבות. שהיא הבינה, העולה לראש דא"א, ונעשית שם חכמה, כדי להשפיע לז"א.

ובראשית, פירושו בחכמה. כי ראשית הוא שם החכמה, אבל לא החכמה הקדומה דא"א, אלא חכמה, שהעולם עומד עליה, חכמה דל"ב נתיבות, שהעולם, זו"ן, עומד עליה, שמקבל ממנה ומתקיים בה. משא"כ החכמה דא"א עצמו, אין ז"א יכול לקבל ממנה כלום, ולא נברא העולם על ידה. וע"כ כתוב, בראשית ברא, הכוונה היא על החכמה דל"ב נתיבות, שהיא בינה, החוזרת להיות חכמה, ע"י עלייתה לראש א"א.

בעת שהזו"ן, העולם, מקבלים מהחכמה דל"ב נתיבות, הם עולים לאו"א עילאין. ואו"א נקראים סודות הסתומים העליונים. ע"כ נאמר, חכמה, שהעולם, ז"א, עומד עליה, להיכנס בתוך סודות הסתומים העליונים. עומד, פירושו, השגת מוחין. שע"י המוחין, שמקבל מהחכמה, זו"ן מתקיימים, ועולים על ידה לסודות סתומים עליונים, שהם או"א, ומלבישים אותם, כלומר שנעשים כמוהם. כי תחתון העולה לעליון, נעשה כמוהו.

וכאן נחקקו שישה קצוות גדולים עליונים, ו"ק דבינה עליונה. כלומר, ברא שית (6). כי בראשית אותיות בר"א שי"ת. ושישה קצוות, ו"ק. בחכמה זו נחקקו שישה קצוות גדולים עליונים, שהכול נאצלים ויוצאים מהם. כמ"ש, כולם בחכמה עשית.

כי חכמה זו, היא בינה שיצאה מראש דא"א, כי אבא הוציא אמא לחוץ אודות הבנים, ואבא עצמו מיתקן כעין זכר ונוקבא. שחכמה דא"א ואבא דאצילות נתקנו בעצמם כעין זכר ונוקבא, ע"י המלכות שעלתה להם במקום בינה. ונמצא, שבינה עצמה יצאה מראש דא"א ומאבא, ונעשתה לגוף דא"א חסר ראש. כי בעומדה בגוף דא"א, אינה יכולה לקבל מג"ר דא"א, ונעשתה לו"ק חסרת ג"ר.

הרי שהבינה נחקקה ונעשתה שישה קצוות בלי ראש. וכאן נחקקו שישה קצוות גדולים עליונים, שמהם יוצא הכול. כי בחכמה דל"ב נתיבות, שהיא בינה, נחקקו בה ו"ק בחסר ג"ר, מפאת יציאתה מראש דא"א. ואח"כ ע"י מ"ן מתחתונים, חוזרת לראש דא"א, ומקבלת ג"ר דחכמה מא"א. והיא משפיעה לזו"ן, שהם משפיעים השפע לכל העולמות.

הרי שמשישה קצוות אלו, שנחקקו בבינה, יוצאים כל העולמות. ונקראים ו"ק גדולים עליונים, משום שהם מבינה, על דרך האותיות דבינה, הנקראות אותיות גדולות.

ומהם נעשו שישה מקורות ונחלים, להביאם לתוך הים הגדול, המלכות. כי החקיקה של שישה קצוות, בעת היות הבינה מחוץ לראש דא"א, נקראות שישה מקורות, להיותן רק מקורות למוחין דז"א. ואח"כ, בעת חזרתה לראש דא"א, הן נעשות למוחין דג"ר, הנקראים נחלים לז"א. ואז הם נעשים לשישה נחלים, כמ"ש, מנחל בדרך ישתה, על כן ירים ראש. ואז ז"א משפיע אותם לים הגדול, לנוקבא שלו.

ומהם, מו"ק, משישה קצוות גדולים עליונים של בינה, נעשו שישה מקורות, ו"ק דז"א דקטנות. ונחלים הם המוחין דז"א. להביאם, פירושו, להשפיע, לתוך הים הגדול, לנוקבא. וזה שו"ק דקטנות דבינה נקרא מקורות למוחין, הוא משום, שלא יצאה הבינה מחוץ לבחינת ו"ק דקטנות, אלא כדי להיעשות למקור להשפיע מוחין לזו"ן. ולולא יצאה הבינה לחוץ, לא היו ראויים לשום מוחין.

ונאמר, שברא שית. ברא, מורה על ו"ק בלי ראש. כי המילה ברא, פירושו, סתימה. ולפיכך, ב' עניינים מרומזים כאן במילה בראשית:

א. על חכמה, כי ראשית מורה חכמה,

ב. ברא שית, להורות כי מחכמה נבראו ונחקקו שישה קצוות בלי ראש, שהם המקורות למוחין לזו"ן. שהם נקראים עולם, והם שבעה ימי בראשית.

ומי ברא אותם? אותו שלא נזכר, אותו הסתום שאינו ידוע, שהוא א"א. כיוון שהמילה, ברא, היא בבראשית עצמו, א"כ מיהו שברא זה? על זה נאמר, שהוא אותו הסתום, שאינו ידוע, חו"ס דא"א. כי הוא הוציא הבינה מהראש שלו ועשה אותה לו"ק, שברא שישה קצוות גדולים עליונים אלו, הנרמזים בבראשית."

כך, "כולם בחכמה עשית", מצד אחד. מצד שני, מי המוליד? בינה. על ידי מה? על ידי כוח חכמה.

קריין: מנעולא ומפתחא, 41.

זה מאמר מאוד מיוחד כי הוא מדבר ממש על פתיחת האור העליון.

מנעולא ומפתחא

.41" רבי חייא ורבי יוסי היו הולכים בדרך. כשהגיעו לשדה אחד, אמר רבי חייא לרבי יוסי, מה שאתם אומרים ברא שית, שמרומז בבראשית, ודאי כך הוא, משום שששת ימים עליונים, רק ו"ק דבינה, משפיעים לתורה, ז"א, ולא יותר. והאחרים, ג"ר דבינה, הם סתומים.

ביאור הדברים. תורה, ז"א. ששת ימים עליונים, ו"ק דבינה, העליונים מז"א. ואומר, שע"כ נרמז במילה בראשית בר"א שי"ת, כי בראשית מורה על הבינה, שחזרה להיות חכמה, כדי להשפיע לז"א. ומתוך שז"א אינו מקבל ממנה ג"ר דחכמה, אלא ו"ק דחכמה בלבד, ע"כ מרומזות בחכמה זו שבבראשית, האותיות בר"א שי"ת, להורות שאין לז"א ממנה אלא ו"ק דחכמה בלבד. אבל האחרים, ג"ר דבינה, הם סתומים, כי ג"ר של החכמה נשארות סתומות לז"א, ואינו משיג אותן.

כי נודע, שעתיק נתקן בצ"ב, שהעלה ה"ת לנ"ע שלו, כדי להאציל לפרצוף א"א. ולכן נחלק הכתר לשני חצאים, שגלגלתא ועיניים (גו"ע) נשארו בנוקבא דעתיק, ומחצית הכתר התחתון, אח"פ, נתקן לפרצוף א"א.

ונבחן, שה"ת משמשת בנ"ע בעתיק, ויה"ו באח"פ, שהן א"א. כי ה"ת דהוי"ה חסרה בא"א, וע"כ אין בא"א אלא ט"ר בחוסר מלכות. ורק עטרת יסוד דא"א משלימה אותו לע"ס. והמלכות נגנזה בנ"ע דעתיק. ומהם נחתמו כל פרצופי האצילות.

וכל הפרצופים נחלקו בעצמם לב' חצאים, שגו"ע לחוד ואח"פ לחוד. כי הבינה נחלקה לב' פרצופים, שגו"ע שבה נתקנו לאו"א עילאין, ואח"פ שבה לישסו"ת. ונמצאת ה"ת בנ"ע דאו"א, ויה"ו בחוסר ה"ת בישסו"ת. והם חסרים מלכות, כי המלכות שלהם נשארה בנ"ע דאו"א עילאין, כמו בעתיק וא"א.

וכן בזו"ן נתקנו גו"ע לזו"ן הגדולים, ואח"פ בזו"ן הקטנים. והמלכות נשארה בנ"ע דזו"ן הגדולים, וזו"ן הקטנים אין להם אלא ט"ר בחוסר מלכות. ורק עטרת יסוד משלימה למלכות שלהם, כמו בעתיק וא"א.

הרי, כמו שנחלק הכתר לב' חצאים, ג"ר וז"ת, כך נחלקה גם הבינה וגם הזו"ן, שה"ת נשארה בג"ר של כל אחד, ובז"ת אין שם אלא רק יה"ו בחוסר ה"ת, רק עטרת יסוד דמלכות המשלימה אותם במקום מלכות.

ולפיכך, נשארה מחציתה העליונה של כל מדרגה בבחינת לא נודע. כמו פרצוף עתיק, שה"ת אינה חוזרת ויורדת מנ"ע שלהם גם בגדלות. כי הגם שבגדלות הם מחזירים אליהם אח"פ דכלים החסרים להם, אמנם אינם ממשיכים ג"ר דאורות, כי ה"ת גנוזה בהם, שעליה היה צ"א, שלא לקבל חכמה." כי אם זה היה חוזר, שוב הייתה שבירת הכלים. לכן הם שומרים על זה שבינתיים צמצום ב' לא יתבטל. "ולכן נשארים תמיד באור חסדים, אוירא דכיא. אלא רק מחציתה התחתונה של כל מדרגה, ממשיכה לעת גדלות את ג"ר דאורות, שזה הי' היוצאת מאויר שלהם וחזרו להיות אור חכמה וג"ר." זאת אומרת, יש לנו גדלות רק בעלייה. אתה רוצה להיות גדול, מהמקום שלך אתה לא יכול להשיג את כל עשר הספירות, רק אם אתה עולה לעליון, שם אתה מקבל את ההשלמה.

"ומכוח זה נבחן, שכל פרצופי ג"ר, הנמשכים בחמישה פרצופי אצילות, הם רק בחינת ו"ק דחכמה, ונשארים חסרים ג"ר דחכמה. והוא משום, שג"ר של כל פרצוף אינן מקבלות חכמה, אלא ו"ק של כל פרצוף. ולכן אין באלו המוחין אלא ו"ק דחכמה.

ונאמר, שששת ימים עליונים משפיעים לתורה, ז"א, ולא יותר. שאין לז"א ממוחין עילאין, אלא ששת ימים, ו"ק דמוחין. אבל האחרים, הג"ר דבינה, הם סתומים. ג"ר דמוחין הן נעלמות, שאפילו בפרצופים העליונים ממנו הן נעלמות, כי אין מוחין, אלא לו"ק של הפרצופים העליונים." וכך עד גמר התיקון.

.42" אבל במאמר בראשית נאמר, שאותו הסתום הקדוש, חקק חקיקה במֵעיו, בבינה, של נסתר אחד, נוקבא דעתיק, הנקוד בנקודה הנעוצה, נקודת המלכות דצ"א, שעלתה לבינה, והוציאה אח"פ דא"א מחוץ לראש שלו. אותה החקיקה שנחקקה בבינה, נחקקה ונסתרה בה, כמי שגונז הכול תחת מַפתח אחד. ואותו המפתח כולו גנוז בהיכל אחד. ואע"פ שהכול גנוז באותו ההיכל, עיקר הכול באותו המפתח, כי אותו המפתח הוא סוגר ופותח.

ביאור הדברים. הסתום הקדוש, א"א, הנקרא חו"ס קדישא, חקק חקיקה של חיסרון אח"פ דכלים. במעיו, בבינה, של נסתר אחד, בפנימיות הנוקבא דעתיק. נקוד, פירושו, תיקון המסך לזיווג. בנקודה הנעוצה, בעיגול, במלכות דצ"א, הנקודה האמצעית, שעליה היה צ"א.

וזהו להבדיל מהמסך המתוקן עם עטרת יסוד, כנהוג בו"ק של כל הפרצופים. כי מסך של עטרת יסוד נקרא נקודת היישוב, ולא בשם נקודה אמצעית. כי א"א נחקק ונחסר מג"ר שלו ע"י פנימיות העליון שלו, נוקבא דעתיק, שמתוקנת בה"ת בנ"ע שלה.

ואותה החקיקה, שנחקקה בבינה, נחקקה ונסתרה בה, כמי שגונז הכול תחת מפתח אחד. מפתחא, מפתח, מלכות של עטרת יסוד, המתוקנת בכל ו"ק של פרצופי אצילות. כי בפרצופי ו"ק יוצאת י' מאויר שלהם ונעשים אור, שהמסך יורד מנ"ע שלהם לפֶה, ומחזירים אח"פ למדרגה.

ואז, אחר שיש להם אח"פ דכלים, קונים גם ג"ר דאורות. וע"כ נבחן המסך שבנ"ע בשם מפתחא, כי הוא סוגר את הפרצוף מהארת ג"ר, בעת שהוא בנ"ע. ופותח אותו בחזרה עם אורות דג"ר, בעת ירידתו בחזרה למקומו לפה. ומטעם זה מכונה פתח עיניים.

ונאמר, שנסתרה בה, כמי שגונז הכול תחת מפתח אחד. כי אע"פ שעתיק עצמו נחקק בה"ת, מ"מ החקיקה שנחקקה בא"א מכוח עתיק, אינה דומה לחקיקה דעתיק עצמו. כי א"א נחקק ע"י מפתחא, עטרת יסוד, חסר מלכות.

ונמצא, שבנ"ע דא"א שולטת רק עטרת יסוד ולא ה"ת. ולפיכך אוירא דא"א נודַע, להיותו מתוקן במפתחא. משא"כ אוירא דעתיק לא נודע, כי המלכות דנקודה אמצעית בו, שאינה ממשיכה בו ג"ר. ולא קשה, שאומרים כאן, שיש בא"א גו"ע, ולעיל נאמר שיש בו רק אח"פ, מחצית הכתר התחתון. כי כלפי עתיק יש לו רק אח"פ, אמנם כלפי עצמו הוא גו"ע וחסר אח"פ."

זאת אומרת, "עתיק" זה תמיד בצמצום ב', ולכן כל פרצופי האצילות הם אף פעם לא חוזרים לצמצום א', הם תמיד נשמרים בצמצום ב'. זאת אומרת, אפילו שיש להם גדלות, זה לא גדלות שמצטרף האח"פ האמיתי למדרגה, אלא רק אח"פ דעליה.

"ונאמר, שאותו המפתח כולו גנוז בהיכל אחד. כי א"א האציל לאו"א עילאין, וחקק גם לאו"א בחיסרון ג"ר דאורות ואח"פ דכלים. והם ההיכל, שבו נגנזו כל האורות דג"ר, ג"ר דנשמה, ג"ר דחיה, ג"ר דיחידה. וא"א המשיך גם ה"ת דעתיק להיכל זה, וגם בחינת עצמו, שהוא המפתחא."

זאת אומרת, אח"פים לא חוזרים להתחבר לגלגלתות ועיניים, אלא יש ביניהם, בכל זאת מה שנשאר להם, זה ההבדל שלא חוזרים לעשר הספירות האמיתיות. ולכן עד גמר התיקון אין לנו פרצופים אמיתיים, אלא רק אלו שנמצאים בעלייה. רק בעלייה יכולים להגיע לגדלות מסוימת, שאח"פ דעלייה משלים אותם לעשר ספירות. אבל במקום שלהם אף פעם לא יכולה להיות גדלות.

גדלות יכולה להיות עד גמר התיקון לכל נשמה ונשמה, רק על ידי זה שהיא עולה ומתחברת לפרצוף יותר עליון. לכן אין בעיה, אנחנו לא יכולים לטעות, אנחנו לא יכולים להישבר. מקסימום מה שקורה אנחנו עולים, מצטרפים לעליון, אם אנחנו מסוגלים לזה, ובזאת הגדלות שלנו. אם אנחנו לא מסוגלים, אנחנו יורדים למקום שלנו מפני שאנחנו לא עובדים עם הכלים האמיתיים שלנו.

שאלה: כשהתחלנו לקרוא את "מנעולא ומפתחא", הייתי מאד קשוב, אבל עכשיו אני לא מצליח כל כך להבין ולקשור את עצמי לזה.

במקום זה נעול, אתה לא יכול לעשות כלום. אם אתה עולה, אז בשבילך זה נפתח במידה שאתה עולה.

תלמיד: מה פירוש "עולה"?

"עולה" זה מצטרף לפרצוף יותר עליון.

תלמיד: איפה נמצא הפרצוף הזה שאני יכול להצטרף אליו עם כל הרצון שלי? זה דבר פנימי?

על ידי זה שאתה מתבטל לעליון. רק בהתבטלות כלפי העליון אתה יכול להצטרף אליו ולקבל את תוספת הגדלות שלך.

תלמיד: אם אני אחזור ואקרא את זה עוד פעם, פעמיים או שלוש, זה יהיה לי יותר ברור?

כן, המאמרים בכרך הזה לא קשים, אפשר להבין אותם אפילו בלי השגה. אנחנו למדנו את זה, רק שזה כל הזמן נשכח.

צמצום ב' זה, שיש לך גלגלתא עיניים ובאח"פ אתה לא יכול לעבוד. זאת אומרת, חצי פרצוף אתה יכול להפעיל, את החצי העליון, ואת החצי התחתון לא. זה נקרא שהנשמה שלך לא יכולה להיתקן במאה אחוז. תמיד בכל מדרגה ומדרגה, בכל מצב ומצב, רק חצי.

תלמיד: ואיך אני מצרף את האח"פ בסיכומו של עניין כדי שיהיה פחות שלם?

את האח"פ אתה אף פעם לא מצרף, אף פעם.

תלמיד: אז איך נהיה פרצוף שלם?

פרצוף שלם אתה יכול להיות רק על ידי זה שאתה נכלל בעליון, שאתה מצטרף לעליון ועל ידי זה אתה משלים.

תלמיד: ובעליון נמצא האח"פ שחסר לי?

לא, נמצא האח"פ שכאילו ישלים את האח"פ שלך, במקום האח"פ שלך. זה דומה לזה שאתה מבקש מהגדול שירים אותך על הידיים. וכשהוא מרים אותך על הידיים אתה רואה מהגובה שלו את כל העולם, את כל המציאות, ואחר כך אתה יורד בחזרה. כך, על ידי פעולות כאלו שאתה מצטרף לפרצוף יותר עליון כל פעם יותר ויותר, אתה על ידי זה אתה גדל, מקבל כוחות. אבל תמיד העלייה היא לא עם האח"פ האמיתי שלך, אלא בזה שאתה מתבטל כלפי העליון ועולה על הידיים שלו.

תלמיד: ככה למעשה אני יכול לעלות בכל המדרגות, הגעתי למדרגה אחת ובאותה צורה אני עולה למדרגה הבאה?

כן. זה בדיוק העניין של העלאת מ"ן. לכן עד גמר התיקון שום דבר לא מושג אלא על ידי תפילה, רק על ידי בקשה. וזו העבודה שלנו, לגלות את הרצון הנכון, לא האמיתי, כי עם הרצון האמיתי, האח"פ האמיתי אנחנו לא יכולים לעבוד. אלא הרצון הנכון שעימו כן ניתן לעבוד ולהתקדם בהצטרפות לעליון.

תלמיד: פה הגענו לבעיה אחרת, אם כבר הגענו לרצון, מהו הרצון האמיתי שלי?

הקליפה זה הרצון האמיתי שלך, שאתה לא יכול לעבוד עימו, עם הקליפה.

תלמיד: למרות שהרצון האמיתי אצלי, אבל אני לא חש אותו.

עד גמר התיקון אתה לא יכול לעבוד עם הרצונות האמיתיים שלך, לא, אלא רק להזמין מאור המחזיר למוטב. הוא מאיר לך, אתה לוקח חלק ממנו ועם החלק הזה שאתה יכול להצטרף לעליון, אתה מצטרף, ומזה יש לך גדלות. גדלות בעלייה בלבד, לא במקומך. זאת אומרת, בכלים שאתה משייך את עצמך לעליון, אבל לא בכלים האמיתיים.

ברגע שהיית עובר לכלים אמיתיים, היית נשבר כמו בעולם הנקודים, במקום מיד למטה מפרסא אתה נשבר. מה שאין כן, אם אתה מעביר את החסרונות שלך למעלה מפרסא, או כמו שכבר בתיקון הנשמה, אתה מעביר אותם מעולמות בי"ע לעולם האצילות, שם אתה יכול לקבל אורות וכלים לא שלך ולהצטרף לעליון, וכך תמיד עד גמר התיקון. עד גמר התיקון אתה תמיד צריך להיות בעלייה לעליון, בדבקות לעליון, וכך להתקדם.

שאלה: האם נכון שהמלכות הכללית נגנזה לעת עתה בעתיק, ואחרי עתיק כבר אין מלכות הכללית?

אין מלכות אמיתית.

תלמיד: זאת אומרת, יסוד משלים לכל הפרצופים כמלכות, משלים לכולם.

זה לא יסוד. זאת לא ספירת יסוד. כך אנחנו אומרים, אבל אין דבר כזה. יסוד זה לא כלי, אלא מלכות שהיא לא אמיתית. אותו חלק מהרצון שכן יכול להצטרף לגדלות ולהיות גדלות בעלייה, לו אנחנו קוראים "יסוד".

תלמיד: אז למה זה נקרא "עטרת יסוד"?

זאת אומרת, שזו המלכות שיכולה להצטרף ליסוד. אלה רק שמות, רק תבינו שזעיר אנפין זה לא כלי. למלכות אסור להיות כלי. ולכן, אותו חלק מהמלכות שיכול לעלות ולהצטרף לעליון הוא נקרא "יסוד".

תלמיד: הוא כותב כאן, שכל האורות ג"ר דנשמה, ג"ר דחיה, ויחידה נגנזו באבא ואימא עילאים. למה דווקא באבא ואימא עילאין?

את זה נלמד אחר כך. יש דברים שצריכים ללמוד אותם אם אתה רוצה לדעת. אבל למה? כי זה ג"ר דבינה, ושם יכולים להיות אורות. ויותר למטה מזה לא יכולים להיות אורות. אבל זה כבר מבנה, צריכים ללמוד את המבנה.

קריין: אנחנו בעמ' 235, טור א', פסקה אחרונה.

"ואע"פ שהכול גנוז באותו ההיכל, עיקר הכול באותו המפתח. היכל, בינה, שהיא היכל לחכמה, שבה ג"ר וו"ק. שבג"ר שלה שולטת ה"ת, ובו"ק שלה שולט המפתחא, עטרת היסוד. ואע"פ שהכול גנוז באותו ההיכל, גם ה"ת מעתיק, מ"מ עיקר הכול באותו המפתח, בעטרת יסוד. כי ו"ק דבינה, ישסו"ת, רק בהם נבחן ההסתר, ו"ק מחוסרי ראש דג"ר. משא"כ בג"ר דבינה, או"א, ששם ה"ת בנ"ע, שם אינו חסר ג"ר, כי החסדים של או"א עילאין חשובים כמו חכמה וג"ר.

ואע"פ שהסגירה והפתיחה נעשים ע"י ה"ת שבנ"ע, שבהיותה עולה לנ"ע היא סוגרת המוחין דג"ר, כי אז נשאר הפרצוף בחיסרון של אח"פ דכלים וג"ר דאורות. ובהיותה יורדת מנ"ע לפה, פותחת המוחין דג"ר, שיאירו בפרצוף. כי אז מחזירה האח"פ דכלים וג"ר דאורות לפרצוף. הרי שרק ה"ת עצמה היא הפותחת והסוגרת.

עכ"ז כיוון שפתיחת מוחין אינם בג"ר אלא רק בז"ת, שבהן אינה שולטת ה"ת אלא עטרת היסוד, המפתחא, וג"ר של כל מדרגה, שבהן שולטת ה"ת, נשארות תמיד באוויר שלא נודע. לפיכך מיוחסות הסגירה והפתיחה למפתחא, ולא לה"ת."

זאת אומרת, יש גבול חדש שעד שם יכולים להתפשט האורות, ולא לכלים האמיתיים, אחרת תהיה שוב שבירה, אז אנחנו תמיד עובדים על העלייה. לענייננו, אנחנו יכולים לעשות תיקונים רק בהצטרפות לפרצוף יותר עליון, תמיד בהתכללות לעליון ולא במקומנו. לכן, עלייה למעלה מהדעת, כל ההגבלות שיש לנו בינתיים עד גמר התיקון.

.43" באותו היכל יש אוצרות סתומים ומרובים, אלו על אלו. באותו ההיכל יש שערים עשויים לסתימה, שנעשו כדי לסתום את האורות. והם חמישים. ונחקקו לד' רוחות, והיו למ"ט (49) שערים, כי שער אחד אין לו צד, ואינו ידוע אם הוא למעלה או למטה. ומשום זה נשאר השער ההוא סתום." אנחנו צריכים קצת יותר לחשוב על המאור המחזיר למוטב, כי אתם כל הזמן שואלים שאלות מהשכל וזה לא מועיל לתיקון. כשלומדים תורה רוצים לקבל מאור המחזיר למוטב, אליו אנחנו צריכים להשתוקק. אני לא משתוקק לדעת, אלא אני משתוקק להיתקן. זו הבעיה, אם אנחנו נחשוב על הדעת זה יהיה "חכם בלילה" מה שנקרא. רק אור התיקון, המאור המחזיר למוטב, אותו אני מצפה שיבוא. "פירוש. כי יש ג' מיני ג"ר: ג"ר דנשמה, ג"ר דחיה, ג"ר דיחידה. ובכל אחת מאלו ג' מיני ג"ר, יש פרטים לאין קץ. ע"כ נאמר, אוצרות סתומים ומרובים, אלו על אלו. ובעת שה"ת שוכנת בנ"ע, נמצאות כל אלו המדרגות בהסתר ובלתי נודעות.

ויש שערים עשויים לסתימה, שנעשו כדי לסתום את האורות. והם חמישים. שערים הם בית קיבול לאורות. ויש בהם ב' בחינות:

א. כשהם עוד בסתימה, שסגורים, סתומים ואינם מקבלים כלום,

ב. כשהם פתוחים ומקבלים האורות מהעליון.

בעת ששערי ההיכל הם בסתימה, הם במספר חמישים. אבל מבחינת פתיחת השערים, אינם אלא ארבעים ותשע. מספר חמישים הוא, כי ע"ס בעיקר רק חמש ספירות, כח"ב תו"מ, אלא הת"ת כוללת ו"ק, והן עשר. ולפיכך כשכל אחת בחמש ספירות כוללת עשר, הן חמישים.

ונחקקו לד' רוחות, והיו למ"ט (49) שערים. כי הסגירה והפתיחה אינן נעשות בה"ת, אלא רק במפתחא, עטרת יסוד. ונמצא, שחקיקה, כלומר, החקיקות הראויות לקבלה, לא נעשו בכל חמש ספירות כח"ב תו"מ, אלא רק בד"ס כח"ב ת"ת, ולא במלכות. וד"פ עשר הם ארבעים. אמנם גם המלכות כוללת ע"ס כח"ב תו"מ. ונמצא, שגם היא יכולה לקבל מהמפתחא לט"ר שלה, עד עטרת יסוד שלה. לכן יש כאן חקיקה לארבעים ותשע ספירות: ארבעים מד"ס כח"ב ת"ת, שכל אחת מהן כלולה מעשר. וט"ר מהמלכות, שכוללת עשר. ונמצא, שאינו חסר, אלא המלכות דמלכות." לכן יש מ"ט ולא 50.

"לכן נאמר, שער אחד אין לו צד, ואינו ידוע אם הוא למעלה או הוא למטה. ומשום זה נשאר השער ההוא סתום. המלכות דמלכות, שער הנו"ן (50), עצם ה"ת, היורדת מעיניים לפה בעת גדלות. ואע"פ שה"ת יורדת מנ"ע דאו"א עילאין לפה, ואח"פ שלהם עם ישסו"ת, המלבישים עליהם, מתחברים למדרגת או"א לפרצוף אחד, שאז נמשכים בהם ג"ר דאורות, עכ"ז אין או"א מקבלים כלום מהאורות דג"ר, ונשארים באוירא דכיא, ודומים כמו שה"ת עוד לא ירדה כלל מנ"ע שלהם.

לפי זה נמצא, כי ביחס ג"ר דבינה, שהן או"א עילאין, לא ידוע אם ה"ת עוד עומדת בנ"ע שלהם למעלה. שהרי עדיין נמצאים באור חסדים לבד, כמקודם לכן. או שה"ת ירדה מנ"ע אל מקום הפה, שהרי העלו לכלים דאח"פ שלהם עם ישסו"ת ומשפיעים המוחין דג"ר דאורות אל ישסו"ת, נמצא בהכרח שה"ת ירדה למטה לפה. באופן, שאם אנו מסתכלים ביחס או"א עילאין, נדמה לנו שה"ת בנ"ע. ואם אנו מסתכלים ביחס ישסו"ת, רואים אנו אותה למטה בפה." זאת אומרת, באבא ואימא זה קטנות, בישסו"ת זה יכול להיות גדלות. אנחנו מצפים למאור המחזיר למוטב.

"ונאמר, שער אחד אין לו צד, שהוא מלכות דמלכות, עצם ה"ת. אינו ידוע, אם הוא למעלה או למטה. כי ביחס או"א היא למעלה, וביחס ישסו"ת היא למטה. ומשום זה נשאר שער ההוא סתום.

ונמצא משום זה, שמלכות דמלכות לא נפתחה כלל, והיא סתומה כמזמן הקטנות, כמטרם ירידתה לפה. כי פתיחת השערים נעשתה רק בישסו"ת, שבהם חסרה ה"ת, ועטרת היסוד משמשת בהם במקומה. אבל באו"א עילאין, שבהם משמשת ה"ת, הם נשארו סתומים מג"ר, כמקודם לכן.

ומשום זה נשאר השער ההוא סתום. ותשכיל אמנם, כי אע"פ ששער הנו"ן הוא המלכות דמלכות, הנה זהו רק ביחס לכלים. אמנם ביחס לאורות, הוא נבחן לג"ר של המוחין, שהרי מחמתו נשארו או"א עילאין באור חסדים בלי ג"ר. וכן כל העליונים.

הרי שסתימת שער הנו"ן, גורמת חיסרון של ג"ר דמוחין מכל המדרגות," כי בו תלוי כל אור החכמה, בכל העמוד של הנשמה. "ואין בהן אלא רק ו"ק דמוחין. ולומדים, שחמישים שערי בינה כולם ניתנו למשה, חסר אחד. והוא חיסרון של ג"ר דמוחין. כי ג"ר דמוחין אלו לא יאירו בעולמות, אלא רק בגמה"ת."

בסדר, או לא כל כך?

תלמיד: בסדר, אבל קשה לי.

מה קשה לך? קודם כל, האם אתה משתוקק למאור המחזיר למוטב? זה העיקר בספר הזה, "הקדמת ספר הזוהר" כולה בנויה על זה. אתה לא צריך להבין כלום, "לא החכם למד". לימוד התורה הוא על ידי כך שאתה מקבל את אור התורה. ואור התורה זה לא החכם למד, לא על ידי חכמה, אתה יכול לא לדעת כלום ולא להבין. נניח, אין לך נגיד נטייה לזה, זה מהמבנה של הנשמה. אין לך יכולת לברר את הדברים האלה, אז מספיק, כי המוח לא עובד בצורה כזאת. זה לא שייך, כל אחד ואחד ראוי לתיקון יחסית לנשמה שלו בצורה שלמה.

אלא רק המאור המחזיר למוטב, לא חכם ולא טיפש ולא שמשתוקק נגיד לא לחכמה אלא למוזיקה, לציור, לא יודע למה, כמו בעולם שלנו, יש כאלה לטכניקה ולמתמטיקה ויש כאלה למוזיקה, לציור, לכל מיני צורות כאלה, זה לא שייך, כי כולם צריכים לקבל מאור המחזיר למוטב, ולכן אתה צריך רק לשבת ולצפות לזה.

תלמיד: אני מתאמץ ובאמת רוצה מאוד את האור המחזיר למוטב, בלי ספק.

וכאן אתה צריך להילחם לא להשתדל להבין, אלא להשתדל לקבל שינוי.

תלמיד: אבל יש איזה סימן או משהו שכל המאמץ שלי נושא איזה פרי?

זה הפרי. עד כמה שיותר קשה זה הפרי, ואז תהיה לך יותר תפילה, עד שהתפילה תגיע ממש עד "כיסא הכבוד" כמו שנקרא, עד שתקבל מספיק מנת אור שתיפתח לך את הכלים. זה לא השכל, אלא האור מלמעלה פותח את הכלים, זה אחרת ממה שאצלנו בעולם הזה.

"44. בתוך אותם השערים יש מנעול אחד, ומקום צר אחד, להכניס בו אותו המפתח, ואינו נרשם וניכר, אלא רק לפי הרשימה של המפתח, שאינם יודעים במקום הצר, אלא במפתח ההוא בלבד. ועל זה כתוב, בראשית ברא אלקים.

בראשית, זהו המפתח, שהכול סתום בו, והוא הסוגר והפותח. ושישה שערים כלולים במפתח ההוא, הסוגר והפותח. כשסוגר אותם השערים, וכולל אותם בתוכו, אז ודאי כתוב בראשית, מילה גלויה בכלל מילה סתומה. ברא, בכל מקום היא מילה סתומה, שמוֹרה, שהמפתח סוגר ואינו פותח.

ביאור הדברים. ה"ת שבנ"ע נקראת מנעולא, בהיותה נועלת את האורות דג"ר, שאינם יכולים להאיר בפרצוף, כל עוד שהיא עומדת למעלה בנ"ע." מלכות שעלתה לבינה, במקום שהיא עומדת עכשיו בבינה היא נקראת "מנעולא", סוגרת את האורות.

"ובתוך אותם השערים יש מנעול אחד, ומקום צר אחד. היסוד שבה"ת, בשער המ"ט דכלים. כי עצם ה"ת, מלכות דמלכות, הוא שער הנו"ן, ויסוד דמלכות הוא שער מ"ט, להכניס בו אותו המפתח. כי ביסוד של ה"ת נכנס המפתחא, עטרת היסוד של המוחין, המוריד ה"ת מנ"ע לפה, ונפתח הפרצוף באורות דג"ר. וע"כ נקרא עטרת היסוד בשם מפתחא.

ואינו נרשם וניכר, אלא רק לפי הרשימה של המפתח, שאינם יודעים במקום הצר, אלא במפתח ההוא בלבד. המפתחא הוא עטרת היסוד של המוחין, והוא נכנס בבחינה שכנגדו שבה"ת, ביסוד דמלכות, המנעולא, שהיא ה"ת, אינו נרשם לגנוז ולנעול את ג"ר, אלא רק לפי הרשימה של המפתח, השולט בז"ת דבינה, ישסו"ת." איזה חלקים ממלכות שיכולים להתכלל ביסוד, לפי זה נפתחת הדרך לאור מלמעלה למטה, אבל "אבל לא בעצמו, בה"ת השולטת בג"ר דבינה, או"א עילאין, הנחשבים תמיד לג"ר גמורות. וכמו כן המנעולא, אינו נרשם להיפתח, אלא ביסוד דמוחין." כך זה יהיה עד גמר התיקון.

"ובזה נמצא, שאינם יודעים במקום הצר, אלא במפתח ההוא בלבד. ידיעה, פירושו המשכת מוחין. כי לא נמשכו המוחין, אלא במפתחא, בז"ת דבינה, ששם משמשת המפתחא עטרת יסוד. אבל במקום או"א עילאין, שהם ג"ר דבינה, ששם אינה משמשת המפתחא, אלא ה"ת עצמה, שם נשארו בבחינת לא נודע.

והתבאר, שאע"פ שעצם ה"ת אינו ידוע, אם הוא למעלה או למטה, עכ"ז מספיק להיות ידוע בשביל ישסו"ת. כי נפתח על ידה במוחין דג"ר. כי אין בישסו"ת אלא רק יה"ו בחוסר מלכות. ועטרת יסוד משמשת בו למסך במקום המלכות. וגם המוחין, המורידים את ה"ת מנ"ע לפה, משמשים ג"כ רק במסך דעטרת יסוד." זאת אומרת לא לפה זה יורד אלא קצת למעלה מהפה שנקרא "עטרת יסוד". "כי בה"ת לא הייתה כלל סגירה וחיסרון של ג"ר, שתהיה צריכה להיפתח. שהרי היא משמשת באו"א, שהם תמיד בבחינת ג"ר.

ולפי שכל ההסתר והסגירה לא היו אלא בעטרת יסוד, המשמשת בישסו"ת, נמצא, שעטרת היסוד דמוחין היא לבדה המפתחא, להוריד ה"ת מהעיניים לפה. כלומר, רק בכלים הדקים, הנעשים בכוח המסך דעטרת יסוד כמוהם. וזה שמסיק, שאינם יודעים במקום הצר, אלא במפתח ההוא בלבד. כלומר, שאין המוחין מגיעים, אלא לכלים דישסו"ת, היוצאים מבחינת המפתחא, עטרת יסוד. ולא לאו"א, בחינת ה"ת, מלכות דמלכות ועצם המנעולא.

המילה בראשית, שהיא החכמה, כוללת בתוכה רק מפתחא, רק עטרת יסוד, שער מ"ט דכלים, ואינה כוללת את שער הנו"ן דכלים, מלכות דמלכות. לכן בראשית, זהו מפתח, שהכול סתום בו. שעימו נעשה הסתימה של הכול בקטנות. והוא סוגר ופותח. סוגר כל המוחין בקטנות בה"ת בעיניים, ופותח אותם בגדלות להוריד ה"ת מנ"ע לפה.

וההבדל הוא, שע"כ אין פתיחת החכמה הרמוזה במילה בראשית, אלא לו"ק של המדרגות, שהן הכלים של אותו המפתח. אבל לג"ר של הפרצופים אין המוחין של בראשית מאירים. כי הכלים שלהן אינם ממפתחא אלא מה"ת.

ושישה שערים כלולים במפתח ההוא, הסוגר והפותח. כי ג"ר של המוחין חסרות בו, ואינו פותח אלא ז"ת של המוחין, שכל אחת מז"ת אין בה אלא ו"ק, והן שבע פעמים ו"ק. ונמצא, המפתחא, ספירה השביעית, עטרת יסוד, כולל בתוכו רק שישה שערים. שישה שערים כלולים במפתח ההוא, הסוגר והפותח. ומורה בזה, שאינו ממשיך אלא ו"ק דמוחין.

ונאמר, בראשית, מילה גלויה בכלל מילה סתומה. ברא, בכל מקום שהוא, היא מילה סתומה, שמורה, שהמפתח סוגר ואינו פותח. כלומר, בראשית מורה על חכמה, שהיא מילה גלויה.

אבל כשנאמר, בראשית ברא, המשמעות היא, שהחכמה נעלמה ונסתמה. ונאמר, בראשית, מילה גלויה בכלל מילה סתומה, משום שכתובה אחריה המילה ברא. ובכל מקום, ברא, מילה סתומה. הרי, שבראשית ברא, פירושו, שהחכמה נסתמה. ונמצא, כי המשמעות היא, סוגר ולא פותח, שהחכמה נסגרה, ועוד לא נפתחה."

ככה זה עד גמר התיקון, עד שזה ייפתח, וגם לא על ידינו אלא רב פעלים מקבצאל, יהיו הרבה חסרונות למעלה, מ"נים, שהם יפתחו את הדרך לשפע.

שאלה: יש טעם לכוון את הכוונה לאירופה כשאנחנו קוראים את הזוהר?

כן, ודאי, אנחנו נמצאים עכשיו בכלל לפני תהליך מאוד מיוחד. ושוב, אמנם אנחנו אנשים שכבר למדנו ועברנו משהו בחיים האלו, אבל אנחנו צריכים להבין שחכמת הקבלה היא לא לפי מה שאנחנו רגילים ללמוד. כאן אנחנו צריכים לקרב אותנו לתפילה, לשאלה. לכן גם שאנחנו עכשיו מדברים על רצף השיעורים בכנס, אז איך אנחנו בכל שיעור ושיעור מפתחים ממנו יותר תפילה בצורה כזאת שזה לא ידחה אנשים מהעניין.

כי בכל זאת, קודם כל אירופאים לא לומדים בצורה קבועה, ואנחנו רואים עד כמה שגם אנחנו גם לא כל כך נמשכים לתפילה, לבקשה, לא מצפים למאור המחזיר למוטב, אלא מצפים לידע. וזו בעיה, כי ללמוד תורה זה סגנון אחר לגמרי ביחס ללימוד, לתוצאות טובות, למה אני מצפה.

אם לומדים נכון, אז כמה שאני יוצא מהשיעור בחיסרון יותר גדול, שאני לא מבין, ולא יודע, ואין לי שום תקווה, ואין לי סיכוי, ולא ולא ולא, אז עברתי שיעור טוב. וגם זה לא מספיק, כי זה החיסרון שבו אני יוצא מהשיעור, זה לא החיסרון שאיתו אני יכול לגשת לפתרון. כי החיסרון הזה הוא על חשבון עצמי, ואני צריך להיות על חיסרון שאני משפיע לזולת, משלים את הזולת. זאת אומרת יש כאן עוד לעבד את החיסרון הזה, לבנות את התפילה בצורה נכונה.

אז הגישה צריכה להיות גישה בלגלות את החיסרון, לעבד את החיסרון בצורתו הנכונה, להעלות אותו לעליון, לרצות לחיות רק בחיסרון, לא צריכים שום דבר חוץ מלהשתוקק אליך, חוץ מלהשתוקק להשפיע ללא שום תוצאות בחזרה. ואם אנחנו בצורה כזאת נתחיל לכוון את עצמינו, אז באמת נצליח.

כך כל לימוד הזוהר מלמד אותנו. כל המאמרים שיש לנו כאן, הוא לא אומר את זה בצורה כמו שאני עכשיו אמרתי, אבל הוא כל הזמן מעמיד אותנו בשאלה, למה אתה משתוקק, לאיזה מ"ן אתה חושב שאתה צריך להגיע, מה זה מנעולא ומפתחא, כמו שעכשיו דיברנו, מה זה יסוד דמלכות, מה זה גניזת אבא ואמא פנימיים ורק ישסו"ת שאתה נמצא עימו בקשר, מה כל הדברים האלה, למה הם סתומים ולמה הם כאלו לא שלמים כך, שאף פעם אין לך זיווג עד מלכות ומ"ן אמיתי, אלא רק בט' ראשונות ולא בעשר.

זה הכול כדי להראות לנו שאנחנו צריכים להיות תלויים בעליון, נכללים בעליון, בלהעלות לעליון שם אנחנו משהו משיגים, כמו בעולם שלנו שמרימים את הילד על הידיים ואז נראה לו שהוא רואה עכשיו כמו גדול ומבין ומרגיש, זאת העלייה, עד גמר התיקון כך אנחנו.

אם אדם מתייחס ללימוד שלו בצורה שהוא יוצא מהשיעור עם יתר חיסרון ממה שנכנס לשיעור, שלא מבין, ולא יודע, ולמה ואיך ומה, עם שאלות האלה שהוא רק לא מעבד אותן, אלא מעבד אותן נכון כדי לכוון לבורא, זה נקרא שלמד נכון, למד טוב.

את זה אסור לשכוח, כי אחרת לא תהיה תוצאה טובה מהלימוד. לכן לא החכם לומד וכל השאלות מהחכמה צריכים אותן גם כדי בכל זאת איכשהו להתמצא במה שהספר אומר. אבל באמת אצל בעל הסולם אפילו היו תלמידים שלא ידעו את השפה, זה לא שייך אחד לשני, אם מפתחים חיסרון ורוצים לשייך את עצמם לעליון, זה יצליח.

שאלה: בשביל מה צריך עליון?

כדי שאתה תתבטל כלפיו ובצורה כזאת אתה תידבק בו ובמה שיש בו, אז במידת הדבקות שלך בו אתה תקבל. למה זה ככה? כי במידה שאתה מתבטל לעליון אתה עוזב את האגו שלך, את הרצון לקבל שלך, אתה מבין שאתה בכלים שלך אתה לא מסוגל לשום דבר. וזה באמת כך, הרצון לקבל האגואיסט שלנו לא מסוגל לשום הבחנות רוחניות. ושאתה נדבק לעליון, זאת אומרת, אתה מוכן לקבל את מה שיש בו, לא חשוב מה שיש בו, כלים דהשפעה בסדר, אני מוכן להתבטל ולהיות בכלים דהשפעה שלו. רק בצורה כזאת שמאין ברירה, שאני חייב להגיע לזה שאני נמצא בו, בעליון, רק בצורה כזאת אני מסוגל להשיג אור שמתקן אותי ואחר כך אור שמעמיד אותי במקום שלי בכל הסולם.

שאלה: איך לברר את זה?

איך לברר את זה?

תלמיד: זה פשוט מעניין איך שהבורא עשה כך.

אין לך ברירה, באיזה צורה היית חושב אחרת? אם אין בך שום כלי רוחני, אז איך אתה חושב שאתה יכול במשהו לתפוס רוחניות? רק על ידי זה שאתה מתבטל כלפי העליון. אם יש שני עולמות ואחד לא שייך לשני, איזו אפשרות, איזה סיכוי יש לך בכלל לנגוע ברוחניות? רק על ידי זה שאתה רוצה רק דבר אחד, "אני רוצה להתבטל". מה זה להתבטל? לעשות מעצמי רשימו בלבד, כלום חוץ מרשימו. ושהרשימו הזה כמו טיפת זרע, שייכנס באמא עילאה, בבינה, ושם אתה תתחיל להתפתח.

זאת אומרת, אני לא רוצה שום דבר חוץ מזה, זאת צורת ההתקנה תחתון בעליון, זה רק שאתה מבטל את עצמך. וכשאתה מתבטל ומקבל הרגשה שאתה נכלל בעליון, כמו טיפת זרע ברחם, אז העליון מתחיל לעבוד עליך, הוא מתחיל לתת לך אורות קטנים, מנות, ואתה מתחיל לגדול בו, בעליון, ברחם, באח"פ דעליון מה שנקרא.

ואתה צריך כל פעם להסכים עם זה, כי הוא נותן לך תכונות השפעה במקום תכונות קבלה, תוותר על זה, ותוותר על זה, ותיתן את זה, את כל מה שיש לך ועוד יותר ועוד יותר. ככה כל פעם יותר ויותר ויותר, וכך אתה גדל כעובר בנתינה.

תלמיד: מה שאני מרגיש כרגש זה חוקי טבע מוחלטים?

זה חוקי טבע, אבל למה מוחלטים? זה חוקי טבע, אבל את החוקים האלה צריכים לשנות, צריכים להשתדל להעביר אותם לטבע העליון, לטבע האמיתי, כי מה שאני עכשיו מרגיש זה הכול רק ברצון לקבל שלי. עוד לפני שאני מתחיל להרגיש משהו, מה שנמצא זה נמצא ברצון לקבל שלי ואני תמיד רואה את זה בצורה מעוותת, שאני רואה, שאני מרגיש, שזה כדאי בשבילי ולא כדאי בשבילי, וכן הלאה.

זאת אומרת, כבר מלכתחילה אני תמיד מסתכל דרך האגו שלי, הוא נמצא כבר, אני לא יכול לראות ללא אגו, יש לי איזה משקפיים, איזה מסך, לא חשוב איך, איזה רשת לפני ורק דרכה אני רואה את המציאות. ותמיד אני רואה אותה לטובתי, לא לטובתי, מה כן, מה לא, אבל תמיד ביחס אלי.

המציאות כמו שהיא בפני עצמה אני לא רואה, לכן כל המאור המחזיר למוטב שמגיע, קודם כל אני רוצה שייתן לי ראייה אמיתית. וכשאני מתחיל לראות ראייה אמיתית, אני מתחיל לראות את הבורא. במידה שאני מסוגל מבקש לעלות למעלה מהאגו שלי, במידה הזאת אני מקבל יכולת לראות אותו.

(סוף השיעור)