שיעור הקבלה היומי12. říj 2018(בוקר)
שיעור בוקר 12.10.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור הכנה לכנס "קבלה לעם" הווירטואלי 2018
הכנס מיוחד בזה שהוא באמת שם דגש על הכינוס. כרגיל כמו לפני כל דבר שאדם לומד ורוצה ליישם, הוא לומד אותו. בהתחלה הוא בודק מרחוק עד כמה זה מתאים לו או לא מתאים לו והוא מתקרב לאט לאט, אחר כך הוא צריך לעשות איזו קפיצה פנימה כדי ליישם את הדברים.
אצלנו היישום הוא מיוחד מאוד, כי אנחנו צריכים ליישם את זה על עצמנו, זאת לא איזו בחירת מקצוע, מקום עבודה או משהו, אלא זאת בחירה הרבה יותר רצינית, כי בזה אנחנו צריכים לעזוב את עצמנו, ולהיכנס לתוך מה שנקרא "קבוצה", "ה-ו-י-ה", "עשירייה", וכאן הבחירה מאוד רצינית. זה כמו שכותב רב"ש, שכביכול נראה לאדם שהוא עוזב את המשפחה שלו, את העולם הזה, מבטל את הכול, מוותר על הכול ומי יודע מה קורה לו.
ודאי שכך זה נראה לו כי האגו שלו הוא כל הרצונות האלה שהוא חי בהם ולפי זה הוא תמיד חישב את הפעולות שלו ואת החיים שלו. אבל אין ברירה, אנחנו צריכים להבין שרק דרך החיבור אנחנו יכולים להיכנס למערכת אדם הראשון, שכולה כלולה מנשמות בודדות שנמצאות בריחוק זו מזו, והאגו מפריד ביניהן וכולנו נמצאים בזה בהתנגשות בינינו.
אנחנו עוד לא יודעים ועוד לא מכירים איזו התנגשות, עוד לא התחלנו ועוד אין לנו ממש שנאה זה לזה, רק ככה, דחייה שכרגיל כל אחד שומר את עצמו להיות כמו בתא בודד. יכולים לא לצאת מהתאים [אלא] דרך איזה קשר מתא לתא להתקשר זה אל זה עם חיוכים, עם נימוס וכך אנחנו חיים וזה עוד נקרא "טוב".
אבל כאן יש לנו תנאי הכרחי איך לשבור את קליפת הגוף, וודאי שזה לא עלינו, אלא איך אנחנו יכולים לקיים אותם התנאים שהאור העליון, המאור המחזיר למוטב יעשה את העבודה הזאת? "ה' יגמור בעדי", אבל אני חייב לבקש, לחייב אותו, "ניצחוני בני" כמו שכתוב. אז לכן אנחנו צריכים להבין שפעולת החיבור היא דבר הכרחי שעומד לפנינו.
לכן ההשגחה העליונה דוחפת אותנו מלהיות יחיד בתוך עשירייה, לראות שבעשירייה אנחנו לא מצליחים בוא נגיד כמו שזה, לא מצליחים, אלא אנחנו בכל זאת שומרים כל אחד על עצמו, וכך יכולים להישאר. ודאי שיכולים להיכנס ללימוד "תלמוד עשר הספירות", ועוד כל מיני דברים, ולספור שיעורים ודפים, אבל לעניין ההתקדמות וההתקרבות למטרת הבריאה כדי להידמות לבורא, אנחנו צריכים להתקרב בינינו.
למרות שאנחנו מבינים שאי אפשר להתקרב, דווקא כרגיל בחכמת הקבלה יודעים שחייבים ויודעים שאי אפשר להתקרב על ידי שני הדברים המנוגדים האלה זה לזה, לכן ביניהם אנחנו באים וצועקים לבורא שהוא כל יכול. הוא סידר לנו את הדברים האלה, "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו", והוא יחבר בינינו. איך? נדע רק את התוצאה מהעבודה שלו.
אז לכן כהכנה לכנס נלמד על מה שמדובר ואיך מגיעים לאותו המצב שאנחנו מבקשים ומחייבים את הבורא לעשות חיבור בינינו. ואז מתוך תחילת החיבור והלאה נתחיל כבר להיות יותר בענייניים הרוחניים.
קריין: קטע מספר 1 מתוך בעל הסולם ששים רבוא נשמות".
זאת רשימת הפסוקים שנקראת "הכנה לכנס "קבלה לעם" הווירטואלי 2018". פסוק מספר 1.
"אמרו, שיש ששים רבוא נשמות, וכל נשמה מתחלקת לכמה ניצוצין. וצריך להבין, איך אפשר שהרוחני יתחלק, כי מתחילה לא נבראה רק נשמה אחת - נשמת אדה"ר. ולענ"ד, שבאמת אין בעולם יותר מנשמה אחת... ואותה נשמה מצויה בכל בני ישראל, אצל כל אחד ואחד בשלמות, כמו אצל אדה"ר. כי הרוחני לא יבא בחיתוכים וחילוקים, שזה דווקא מִגִּדְרֵי הגשמיים. אלא מה שאמר שיש ששים רבוא נשמות וניצוצי נשמות, נראה שזה מתחלק בכח גופו של כל אחד ואחד."
(בעל הסולם. "ששים רבוא נשמות")
מזה אנחנו צריכים לזכור כמו שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה, שישנו מצב שנקרא "נברא אחד", "נשמה אחת" שנקרא "אדם הראשון", הנשמה הזאת עוברת שבירה כדי שתהיה לנו יכולת להשיג את הבורא, כי מטרת הבריאה היא להגיע לדבקות בבורא ודבקות לפי השתוות הצורה, ואז אנחנו צריכים לקבל את הנתונים כדי להשיג אותו. ההשגה יכולה להיות רק מדבר ושכנגדו, כי אנחנו כנבראים לא יכולים להרגיש אחרת אלא דבר והיפוכו.
ולכן ההכנה לתחילת הנברא, ליצירת הנברא זו השבירה ואותו המצב הסופי נשבר בכוונה לחלקים מסוימים, וכל חלק וחלק צריך עכשיו לעשות איזו עבודה כדי להתחבר לאחרים. ודאי שהוא לא יכול לעשות כלום ולא מבין שום דבר, אלא הטבע שלו שזה הרצון האגואיסטי שהתהווה עקב השבירה, מציק לו ומתוך הרגשת הסבל מתפתח לו השכל.
ואז הוא מתחיל לרצות לצאת מהמצב שלו ולחשוב איזה מצבים יכולים להיות יותר טובים, והוא בוחר מתוך הטבע האגואיסטי שלו כל מיני דרכים איך להימנע מהסבל, כמו שאנחנו עושים את זה יומיום. עד שמגיעים להחלטה שאי אפשר להימנע כי כל הטבע שלנו בנוי בצורה כזאת שרק מביא אותנו להחלטה שאי אפשר לברוח מהחיים הנוראיים האלו.
וכך אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מוכנים לקבל את שיטת התיקון העליונה ולא מתוך האגו שמגיע אלינו כי היינו בורחים לכל מיני כיוונים, אלא אחרי שמתייאשים יחסית מכל החיפושים האלה, מתגלה מלמעלה שיטה אחרת.
היא התגלתה כבר לפני כמעט 6000 שנה ואנחנו מרגישים את זה על עצמנו. אפילו כשאנחנו באים לחכמת הקבלה, אנחנו בכל זאת ממשיכים להתקדם לפי שיטת האגו, איך למנוע מעצמנו כל מיני בעיות. וגם כאן אנחנו רואים שאנחנו לא יכולים [להתקדם] כבר בצורה יותר מבוררת, אנחנו כבר מתקדמים לפי הניצוץ שבנו שהוא כביכול מכוון אותנו למטרה, ואנחנו רוצים להשיג את הבורא, את העולם העליון כמו שאנחנו מתארים אותו באגו שלנו בינתיים, שזה טוב לנו, אבל רואים שגם מתייאשים. ויש עוד איזה שינוי בנו שאולי כדאי כך לעשות וכדאי כך לעשות. כמה שלומדים, זה יכול לקחת עשרות שנים, עד שאנחנו מחליטים שאין ברירה ואנחנו חייבים בכל זאת לגשת [ללימוד] לפי שיטת הקבלה בלבד. ולא איכשהו לברוח ממנה, אפילו אם אנחנו כבר לומדים את חכמת הקבלה, וכבר יודעים מה כתוב בספרים, יודעים לדבר בפסוקים יפים, זה הכול בצורה חיצונית, עוד לא הגענו בכלל לנגוע בתורה. ואז אנחנו מבינים שאם באמת רוצים, אם באמת אנחנו סובלים מחוסר השגת המצב המתוקן, אנחנו חייבים באמת לבקש. כי כל התיקון שלנו יכול להיות אך ורק על ידי הכוח העליון שישפיע עלינו, והוא נקרא "מאור המחזיר למוטב", "אור מקיף", אבל אנחנו צריכים לבקש.
כדי לבקש אנחנו צריכים איכשהו לנסות להתחבר בינינו. מה מבקשים? צריכים להראות איפה המקום שאנחנו רוצים תיקון, שאנחנו נגלה את הקלקול ולא נברח ממנו. בינתיים אפילו אם אנחנו יושבים בעשירות, אנחנו יודעים לשמור מקום, ה"שמור מרחק" הזה מונע מעצמנו לבקש תיקון ולכן הוא לא בא. אנחנו רק מתייאשים וחושבים שהשיטה הזאת לא נכונה ולא שאנחנו לא בסדר. לכן נשתדל בכל זאת לפתוח עוד קצת עיניים ולראות את מצבנו האמיתי, מי כאן אשם ומה עלינו בכול זאת לעשות.
בעל הסולם אומר "שיש ששים רבוא נשמות", מאיפה זה בא? מתוך הפרצוף שהאדם הראשון היה ה-ו-י-ה אחת, הפרצוף הזה נשבר ויש עכשיו חלקים ולא רק ששים רבוא, שש מאות אלף, אלא הרבה יותר מזה. החלקים האלו נבדלים זה מזה, יש ביניהם יותר כבדים או פחות, אלו חלקים שהרצון השבור שלהם יותר גדול, הם נקראים "נשמות גדולות", "נשמות גבוהות", אמנם בשבירה אלה נשמות מאוד קשות, רחוקות מהתיקון, אבל בגלל שהן דווקא רחוקות מהתיקון, הן מסוגלות להרגיש שיש להן נטייה לתיקון.
כמו שאנחנו רואים, אדם הוא הכי אגואיסט ככול שהוא מגיע לתיקונים לעומת דרגות חי, צומח ודומם בטבע שלנו, כך גם בתוך האדם יש דרגות דומם, צומח, חי, מדבר, ודרגת המדבר היא הכי עבה, בשבירה היא יצאה הכי ניזוקה. ושם אם כבר מתעוררים החלקים האלו, הם באמת מרגישים נטייה למטרת החיים.
מה שאין כן, החלקים שנשברו פחות מזה יכולים כך להתקיים גם בתנאים האלה, הם לא מרגישים את עצמם ממש ברע, אין להם אפילו נטייה לזה, אין אפילו דחף, וגם השכל לא עובד כך. זאת אומרת, "אלה החיים, אני חייב לעבוד, אני חייב ללמוד, אני חייב לעסוק במשהו משפחה" וכן הלאה. לא שיש משהו שמדאיג אותו, והוא לא יודע מה יש מעבר לחיים ולמוות, או מה שיש מעבר לחיים האלו אפילו בלי מוות, לחיים האלו, מי מנהל אותי, בקיצור, הניצוץ הזה לא מתעורר בו, זה בעצם ניצוץ הקשר שלו עם הבורא והוא לא מתעורר, אז אין, הוא לא מחפש, לא בשמיים, לא בתוך הארץ, לא באף מקום.
לכן אלו שמתעוררים נקראים "ישר א-ל", ואנחנו צריכים עוד ועוד לאתר אותם בכול האנושות, כי הם יכולים להיות מכל סוגי בני האדם ומכל העמים ולהשתדל לחבר אותם יחד כי "ברוב עם הדרת מלך". זאת אומרת, עד כמה שאנחנו נחבר יותר ויותר חברים שלנו בכל מקום, יהיה לנו יותר כוח לבקש ממנו, לכבד אותו, וכך נוכל להתקרב אליו, להזמין ממנו את כוח לעזרה.
לכן כל העבודה שלנו היא קודם כל איך אנחנו על ידי דיבור בינינו, על ידי פעולות בינינו, מגיעים למצב שהבורא יראה לנו יותר חשוב, גדול, גורלי, כבעל הבית, כשליט שאנחנו כולנו תלויים בו, שלא יהיה לך א-ל זר1.
סדנה
איך אנחנו מגיעים למצב הזה דווקא על ידי החיבור בינינו, על ידי ההתפעלות ההדדית מכל הכלי העולמי שלנו?
*
מוסקבה בבקשה.
שאלה: התשובה, אם אנחנו לא נכניס את הבורא בתוך החיבור בינינו, אז האגואיזם יבלע אותנו, ולכן אנחנו חייבים לעשות את זה.
יפה. זה נכון, אין מה להוסיף. מצוין.
שאלה: אם הבנתי נכון אמרת שהבעיה היא שאנחנו שומרים מרחק אחד מהשני.
זה אינסטינקטיבית.
תלמיד: אינסטינקטיבית, ואז בגלל זה אנחנו נמנעים מלבקש, לא מגיעים למצב שאנחנו צריכים לבקש מהבורא שיחבר בינינו, ואז זה לא מגיע, ואנחנו חושבים שהשיטה לא בסדר כי זה לא עובד.
כי אני כביכול לא נתקל בבועה שלך. אתה בבועה, אני בבועה, ואני לא נתקל בבועה שלך שמפריעה לי, וגם נמצא בבועה שלי, לכן אני לא יכול לחדור אליך.
תלמיד: אז עכשיו אנחנו עושים מהלך שאנחנו מחברים את כל הכלי העולמי לכלי אחד, וזה באמת נותן המון התפעלות, אבל לפחות אצלי זה נותן יותר תחושה של תודה, לא תחושה שזה שובר את הבועות האלה, שזה דורש ממני לעשות מאמץ בחיבור. להפך, אני כביכול רוצה את החיבור הזה. זה לא מביא אותי לתפילה של "אני לא מצליח להתחבר, תחבר אותי".
זאת אומרת, עדיין לא מרגישים שיש לנו כאן השגת גבול.
תלמיד: כן, אני לא נתקל בקירות.
זה יבוא. אולי ייקח זמן,
תלמיד: אני רוצה להגיד שלדעתי הגישה לזה היא להבין את היחס בין יגיעה לתפילה.
עוד לא הגענו לדבר על זה.
קריין: קטע מספר 3, מתוך בעל הסולם, אגרת ד'.
"ולא חסר לך כלום, אלא לצאת בשדה אשר ברכו ה', וללקט כל אלו האיברים המדולדלים שהתדלדלו מנשמתך, ולצרף אותם לגוף אחד. ובגוף השלם הזה ישרה ה' שכינתו בתוכו בקביעות בלי הפסק כלל. והמבוע של תבונה רבה, ונחלים עליונים של אור, יהיו כמעין שלא פסק."
(בעל הסולם. אגרת ד')
סדנה
לא חסר לנו כלום חוץ מהחיבור בינינו, כי בזה מתגלה הבורא, העולם העליון, הנשמה הכללית, לא חשוב איך להגדיר את זה. אלא השאלה היא, איך אנחנו יוצאים, הכוונה כל אחד מעצמו, כדי לחבר או להתחבר עוד ועוד עם נשמות אחרות?
מה זה שאני הולך להתחבר עם האיברים המדולדלים האלו שהידלדלו ממני, שפעם היו החלקים האינטגרליים שלי, היו מחוברים אליי בצורה שזה היה הגוף שלי, כל האנושות הייתה הגוף שלי, הגוף הרוחני, הנשמה שלי, ועכשיו חלקי הנשמה הזאת שלי התנתקו ועפו ממני, ואני אפילו מרגיש אותם הפוכים, שונאים, עוינים לי. איך אני יוצא כדי לחבר אותם יחד בחזרה אליי?
איך אני רואה בכל אחד ואחד שהוא בן אדם שנמצא מחוצה לי, שזה חלק מהנשמה שלי? איך אני עובד עליו כדי לחבר אותו בחזרה אליי? זה מה שהוא כותב, "לצאת בשדה אשר ברכו ה', וללקט כל אלו האיברים המדולדלים שהתדלדלו מנשמתך,". איך לפחות בעשירייה נעשה זאת, אם לא בכל העולם?
*
האם יש בעיה שאני עובד בעשירייה וממש רוצה לחבר רק אותם כחלקים המדולדלים מנשמתי בחזרה אליי, או שאני כל פעם עובר מעשירייה לעשירייה, ועם האנשים האחרים, כביכול אחרים, אני גם עובד כך כדי לחברם כחלקים מדולדלים מנשמתי אליי, או שאני מסתכל על כל הקבוצות שבעולם ורואה איך לחברם אליי כחלקים מדולדלים? האם יש כאן איזו עבודה אישית בעשירייה מסוימת עם פרצופים מיוחדים, מסוימים, קבועים, או שאני עובד בצורה לפי מה שמזדמן לי?
וודאי שלא ברחוב ולא במקום העבודה או איפה שאני נתקל, אבל עם כל החברים שגם משתוקקים ונמצאים בכל מיני עבודות כאלו כדי להתחבר, כדי למצוא את הה-ו-י-ה, אני יכול להיות איתם ללא שום קביעות של הפרצוף החיצון שלהם או אופי או עוד כל מיני צורות ארציות. איך אני מסתדר עם זה? האם באמת אני יכול ליפול לכל עשירייה שתהיה וגם לעבוד שם חופשי, או עדיין לא? איך כל אחד חושב?
ישנם כאלה שכבר עברו את המצב הזה ובאמת יכולים להיות בכל עשירייה, אפילו שלא יודעים את השפה. וישנם כאלה שעוד לא יכולים, "רק זו העשירייה שלי. אני רואה כאן כמה פרצופים מיותרים, כביכול מיותרים, הם לא מוכרים, ואני כבר לא מסוגל". איך זה קורה לנו?
*
אנחנו לא מדברים לפי מה שכתוב בספרים מה צריך להיות, אלא כל אחד מדבר על המצב שהוא נמצא, מעצמו, איך שהוא רואה את הבעיה. להתחבר עם כולם, כן, לא, רק בתוך העשירייה וכן הלאה. מעצמו.
*
קייב, מה דעתכם?
תלמיד: אצלנו יש תשובות שונות, מעורבבות.
טוב מאוד.
תלמיד: כמובן שהמטרה היא שזה באמת לא יהיה תלוי בזה. כמובן שזה שונה. יש כאלה שכבר יש להם הרגשה שבכל קבוצה הרוח המשותפת שלנו היא בלי קשר למקום, בלי קשר אפילו לרמת ההתכללות, אלא הם חברים ועם כולם אפשר להימצא בעבודה רוחנית ולהרגיש נוח.
אם כך, יש לי כאן שאלה. בכל זאת בגוף יש ראש, תוך, סוף, ידיים, רגליים, עקבים כמו שהוא אומר, אז האם יש הבדל בין החברים עם מי אני מתקשר כך או כך או כך, או שאין? האם יש הבדל בין החברים שכל אחד יכול להיות יותר חשוב, פחות חשוב, כמו שאנחנו רואים בגוף, או שהכול צריך להיות שווה?
*
ניו יורק, מה אתם חושבים?
תלמיד: אנחנו חושבים שכמובן שיש הבדל בין החברים, כל אחד מיוחד, אף אחד לא זהה, אבל אם כל אחד נותן מאה אחוז לעבר האיחוד, לעבר המאמץ להיות בקשר עם הבורא, זה עושה את כולם שווים.
אבל אני לא שם תנאי אם כל אחד מהם עושה מאמץ במאה אחוז. אני שואל איך אני צריך להתייחס אליהם, האם כמו שאני רואה אותם שהם לא שווים אולי, ובטוח שכך, או שהם כולם צריכים להיות בסופו של דבר שווים? כולם שווים, אבל אני יודע שבפרצוף יש גם ראש, תוך, סוף, כלים שונים. האם יש יותר חשובים או פחות חשובים? ואם לא, למה?
אני אגיד לכם עוד יותר. צריך להיות חיבור אינטגרלי. במערכת אינטגרלית כולם חשובים, כולם שווים. כי אם חסר חלק אחד, גמרנו, חסר כל הפרצוף, אין מקצת ברוחניות. אם ספירה של ספירה של ספירה של ספירה, משהו קורה שם, זהו, נעלם מרוחניות, אין, לא קיים הדבר הזה, נופל לגשמיות.
אם כן, איך אנחנו בכל זאת אומרים, הוא שייך לראש הפרצוף והוא לגוף, הוא לזנב והוא לכך, איך? לפי מה אנחנו נותנים משקל? בואו נלך כבר בצורה כזאת.
*
פיטר, יש לכם תשובה?
תלמיד: מצד אחד הגוף שלם, מצד שני יש חשיבות גדולה יותר בכך שתהיה תמיד חשיבות המטרה באופן מתמיד. ואם יש ביקורת, אז מנקודת המבט הזאת החלקים מתרחקים מהראש והופכים למשהו פחות חשוב או יותר חשוב.
קריין: מתוך בעל הסולם, "מאמר לסיום הזוהר".
"כמו שהשי"ת אינו חושב בעצמו, אם הוא נמצא, או אם הוא משגיח על בריותיו, וכדומה מהספיקות, אף הרוצה לזכות להשואת הצורה, אסור לו לחשוב בדברים האלו, שברור לו, שהשי"ת אינו חושב בהם, כי אין לך שינוי צורה גדול מזה. ולפיכך, כל מי שחושב דברים אלו, נמצא בודאי בפירוד ממנו יתברך. ולא יבוא לידי השואת הצורה לעולם. וזה מה שאמרו ז"ל: כל מעשיך יהיו לשם שמים, כלומר דביקות בשמים, לא תעשה שום דבר, שאינו מביא מטרה זו של הדביקות. דהיינו, שכל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך. שאז תבוא להשואת הצורה עם השמים: מה הוא יתברך, כל מעשיו להשפיע ולהועיל לזולתו, אף אתה, כל מעשיך יהיו רק להשפיע ולהועיל לזולתך, שזו היא הדביקות השלימה."
(בעל הסולם. "מאמר לסיום הזוהר")
אני צריך כנראה לחלק את החיים שלי לשניים. גשמיות זו גשמיות, וכמה שאני דואג לחיים הגשמיים שלי, אני דואג. רוחניות זו רוחניות. בגשמיות אני דואג לחיים גופניים, ברוחניות אני דואג לחיי הנשמה. חיי הנשמה זאת אומרת דאגה לזולת, כי זולת זה הנשמה שלי. אני רק נקודה שממנה אני חייב לחבר את כל הנקודות האלו שמחוצה לי.
לכן הוא אומר, כמו שהבורא לא חושב על עצמו, גשמיות אצלו לא קיימת, רק המערכת הזאת של הנשמה, כך האדם שרוצה להתחבר, להידמות לבורא, להגיע להזדהות, להשתוות, חייב לראות את עצמו שנמצא מחוצה לעצמו. ואז כל הדאגות שלו הן איך לגרום לחיבור בין כולם, עשירייה, אלף עשיריות, לא חשוב, אבל זה בעצם התפקיד של החלק שרוצה להיות מתוקן.
הוא אומר, "כמו שהשי"ת אינו חושב בעצמו, אם הוא נמצא, או אם הוא משגיח על בריותיו, וכדומה מהספיקות, אף הרוצה לזכות להשואת הצורה, אסור לו לחשוב בדברים האלו, שברור לו, שהשי"ת אינו חושב בהם, כי אין לך שינוי צורה גדול מזה. ולפיכך, כל מי שחושב דברים אלו, נמצא בודאי בפירוד".
איך אני אז מסדר את ההסתכלות שלי בכוח ודאי, מכוון את עצמי לחשוב מחוצה לי, איך אני עושה את זה? איך אני מסדר את ההסתכלות שלי מחוצה לעצמי לדאגה על חיבור של כולם ועל עצמי אף פעם? אם הם יהיו מחוברים, זו הנחת שלי, זו המטרה שלי, זה הכול, מטרת החיים.
איך אני גורם לחברים שיתחברו? איך אני נותן להם דוגמה? איך אני מעורר אותם?
*
קבוצת חיפה, איך אנחנו מעוררים חברים לחיבור? איך אנחנו גורמים לכולם שיתחברו? כי הם החלקים שלי שהתדלדלו ממני. איך אני גורם שהם כולם יתחברו ויהיו כלי לגילוי הבורא?
תלמיד: מה שעלה פה בשולחן זה בעיקר על ידי השקעה, והשקעה בחברים מובילה לתפילה.
היינו רוצים קצת יותר מזה.
קבוצת אשקלון תענו.
תלמיד: לעורר חברים חוץ מהפעולות הגשמיות, זה אומר שכל אחד רוצה להתבטל כלפי החבר, כלפי הקבוצה, ומרגיש שלא בכוח שלו לעשות את זה, ואז הוא פונה לבורא. זה מה שאנחנו קוראים "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא, חד הוא". ככה אנחנו מעוררים השפעת המאור המחזיר למוטב לכולם, והוא מעורר את כולם.
שאלה: אם אנחנו משיגים הכול בעשירייה, בשביל מה אנחנו צריכים לאסוף את האיברים המדולדלים מה- 99?
ה- 99 זה אחר כך, בינתיים אנחנו צריכים לחבר את עצמנו, בינתיים אנחנו עובדים רק על עצמנו. אנחנו עוד לא יוצאים לקהל הרחב. כמו שהיינו בעשיריות וראינו שאנחנו נעצרים באיזה מקום ולא יכולים יותר להתקדם, אז ההשתלשלות הזאת שאנחנו עבדנו בזה איכשהו הביאה אותנו למצב שאנחנו חייבים לפתוח עכשיו את הקשר בינינו, בין כל העשיריות שבעולם. כך היא ההתפתחות, אין מה לעשות, זו האבולוציה הרוחנית בתיקון הכלי, ואנחנו הגענו לזה. עכשיו אנחנו עובדים איך לחבר בינינו, אבל לא את ה-99, אנחנו מדברים רק על עצמנו, על קבוצות או בודדים כמוכם שבעולם שמשתוקקים למטרה.
שאלה: התחלנו את הקטע משישים ריבוא נשמות, ועכשיו השפה של החיבור בינינו השתנתה לשפה פחות קבלית ויותר שפה של עבודה. אז בלי מילה של קבלה, מה זה שישים ריבוא נשמות?
אנחנו מדברים על תיקון העולם בכמה שפות. למדנו את זה, שפת המדרש, שפת ההלכה, שפת הקבלה, כל מיני שפות. ובכלל כל מה שאנחנו מדברים וכל מה שאנחנו עושים, אפילו שאנחנו מדברים על מכניקה או על אופנה, על מה שאתה לא רוצה, אתה תגלה אחר כך שאחרי כל אלו יש לנו רק רצון אחד, להגיע למטרת הבריאה. רק ישנן פעולות שמכוּונות לזה בצורה ישירה, וישנן פעולות שמכָוונות אותנו לזה בצורה עקיפה, שאנחנו עוד לא הגענו לעבוד עם הכוונה, אבל המעשים האלה הם בכל זאת מבררים, מבררים את הכיוון שלנו, וגם מביאים אותנו לאותה המטרה. לכן לא חשוב באיזו שפה אנחנו מדברים, תתרגלו לחשוב על זה בכל השפות.
קריין: קטע מספר 5, מתוך רב"ש א', "מטרת החברה - א'".
"אנחנו מתאספים כאן, ליסד חברה, שכל אחד מאתנו נלך ברוח הזה "להשפיע לה'". ובכדי להגיע להשפיע לה', מוכרחים מקודם להתחיל להשפיע להאדם, שזה נקרא "אהבת הזולת". ואהבת הזולת לא יכולה להיות, אלא בביטול עצמו. שכל אחד ואחד צריך להיות בשפלות מצד אחד. ומצד השני אנו צריכים להתגאות, בזה שהבורא נתן לנו את ההזדמנות, שנוכל לכנס לתוך חברה, שלכל אחד מאתנו יש לו רק מטרה אחת "שהשכינה תשרה בינינו"."
(רב"ש - א'. מאמר 1, חלק א'. "מטרת החברה - א" 1984)
במה אנחנו יכולים להשפיע לאדם, שאומרים שמזה יש קרש קפיצה לבורא? לבורא אני רוצה לעשות נחת רוח בזה שאני מחבר את כולם כמה שאפשר ומכין לו כלי לגילוי שלו. זה כל התענוג שלו, להתגלות בתוך הנבראים, בקשר ביניהם. אבל את זה אני מכין כלפי הבורא. מה אני עושה כלפי בני האדם? כשאני עובד כך כלפי הבורא, האם אני בזה עושה גם אותה הפעולה כלפי הנבראים, זאת אומרת, בפעולה אחת אני עושה נחת רוח לבורא ונחת רוח לאותם בני אדם שאני מחבר, או לא?
למה יש לנו חובה להשפיע לבני אדם ומהשפעה לבני אדם אנחנו מגיעים להשפעה לבורא? למה דווקא בצורה כזאת אני חייב ללכת, כאילו לעזוב את הבורא, "תעזוב אותו, אתה יכול לבקש ממנו עזרה, אבל להשפיע אתה חייב קודם לבני אדם", למה? כתוב, "הלוואי אותי תעזבו ותורתי שמרו כי מאור שבה מחזירו למוטב.", למה אותי תעזבו, למה מדובר כך?
אפילו שאתם יודעים את התשובות, תנסו היום למצוא בהם משהו חדש, יותר עמוק, יותר הכרחי, יותר כסיבה. אל תענו על זה מכנית.
*
סנט דייגו צ'ילה, תדברו.
*
ובכל זאת, אנחנו חייבים לחשוב על החברים שאני רוצה להשפיע להם, ואני רוצה לאחד אותם, ואני רוצה לסדר אותם כך שיהיה להם כל טוב. ומהבורא אני אז מבקש שיעזור לי כך לעשות להם, ואני לא חושב עליו יותר מאשר כוח עזר, והחברים הם העיקר. למה? כדי להתנתק מהאגו שלי.
ברור שרק בצורה כזאת, אם אני מעמיד חברים יותר חשובים ממני ואת הבורא גם ככוח העזר לזה ורק הם העיקר, אני מתנתק מהאגו שלי. ולכן הפעולה הזאת היא הכרחית בדרך הראשונה, היא בעצם שמביאה אותי לצמצום.
אם אני לא קובע את זה שאני חושב רק על החברים ולא על עצמי, ועל הבורא רק ככוח העזר, אני לא מבצע צמצום שלי. דברו על זה.
*
קבוצת בלטיה תגידו לנו, למה כל כך חשוב לחשוב רק על החברים, לא על עצמי ולא על הבורא, אלא רק לדאוג להם, לחיבור ביניהם, לכל טוב שיהיה להם? מה בזה אני עושה, איזו פעולה?
*
קריין: קטע מספר 6, מתוך רב"ש א', "מעוז צור ישועתי".
"הענין של אהבת חברים, הוא שכל אחד מהחברה, חוץ מזה שיש לו רצון מצד עצמו, הוא רוכש רצון מהחברים. וזה הוא נכס גדול, שאי אפשר להשיג, רק ע"י אהבת חברים... כי רק בקבוצה כזאת מסוגלים להכניס לתוך החברים רצון להשפיע. זאת אומרת, שכל אחד מקבל בחינת חסרון מהחברים, היינו שחסר לו את הכח דלהשפיע. ובכל מקום שהוא הולך, הוא מחפש בשבע עינים, אולי ימצא באיזה מקום, מי שיכול לתת לו את הכח דלהשפיע. לכן כשבא לאיזו קבוצה, שכולם צמאים לכח דלהשפיע, אז כולם מקבלים אחד מהשני את הכח הזה. וזה נקרא, שמקבל כח מבחוץ, בנוסף על כח הקטן שלו מצד פנימיות עצמותו."
(רב"ש - א'. מאמר 13 "מעוז צור ישועתי" 1985 )
תנו דוגמאות, איך אנחנו מקבלים כוח השפעה מהחברים. איך אני מקבל כוח השפעה מהחברים? אני החדש יושב בקבוצה ואתם צריכים להסביר לי, אתם רוצים להסביר לי שאפשר לקבל כוח השפעה, להידמות לבורא, להיכנס לרוחניות אם אני רוצה לקבל את זה מהחברים. איך אני מקבל? אני צריך לבקש מהם שיתנו? אני צריך בעצמי לרצות לקבל את זה מהם? מה קורה?
*
טורנטו, תנו לנו דוגמה, איך באמת, בפועל, אנחנו יכולים לקבל מהחברים כוח השפעה?
*
כשאני שומע שאלה, ובשאלה הזאת נגיד שואלים, איך צריכים לאהוב את החבר, ואין לי שום אהבה לחבר מצד אחד, ומצד שני, כתוב שצריכים לאהוב, איך אני מתייחס לזה? איך אני מחלק את עצמי לשניים, אחד שמדבר ברמה הרוחנית שצריכה להיות, ושני שחושב יחד עם זה ברמה הגשמית שהוא נמצא בה? איך אני מחלק את עצמי לשניים ואני מודע לזה, שאני בבהמה שלי, בכזאת אהבה, רק את הבטן שלי אני אוהב, כלום חוץ מזה, זה מה שנקרא "אהבה לכרס", ומצד שני, אני כן מדבר, וברצינות, כאילו שאני נמצא בזה, שצריכים להיות באהבה, בחיבור ובהשפעה.
למה אני לא נגעל מזה שאני כזה דו פרצופי? דברו על זה, למה אנחנו צריכים להיות כאלו דו פרצופיים?
*
וילנוס. היו שם שישה אנשים, או יותר אפילו. יש לכם תשובה?
*
קריין: קטע מספר 7, מתוך רב"ש א', "מטרת החברה ב'".
"בלי ביטול אהבה עצמית, אי אפשר להגיע לידי דביקות בה', שהוא ענין השתוות הצורה. והיות שזה נגד הטבע שלנו, לכן צריכים חברה, שיהיו כולם כח גדול, שנוכל לעבוד ביחד, לבטל הרצון לקבל, שהוא נקרא "רע", מטעם שהוא המונע להגיע להמטרה, שבשבילה נברא האדם. לכן צריכה החברה להיות כלולה מיחידים, שכולם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לזה. אז מכל היחידים נעשה כח גדול אחד, שיכול להילחם עם עצמו, מטעם שכל אחד כלול מכולם. נמצא, שכל אחד הוא מיוסד על רצון גדול, שהוא רוצה להגיע להמטרה. ובכדי שתהיה התכללות אחד מהשני, אז כל אחד צריך לבטל את עצמו נגד השני. וזהו על ידי זה שכל אחד רואה מעלות חבירו ולא חסרונו. אבל מי שחושב, שהוא קצת גבוה מהחברים, כבר הוא לא יכול להתאחד עמהם."
(רב"ש - א'. מאמר 1, חלק ב'. 'מטרת החברה - ב" 1984 )
יש לנו דוגמה כזאת, לכל אחד ישנם קרובים, ילדים, נכדים, משהו, ותמיד כלפי מי שאנחנו אוהבים, אנחנו מורידים את הביקורת, רואים דברים טובים. אין בהם דברים רעים? ודאי שישנם, אבל את זה אנחנו לא רואים. האהבה מקלקלת את הראייה. מה זאת אומרת? שכבר מראש אני מגדיל דברים טובים ומקטין דברים רעים, וכך אני מסתכל עליהם.
מה שאין כן אצל הזרים לי, שם ההיפך, אני מגדיל דברים רעים ומקטין דברים טובים, כי אני לא נהנה מזה שיש להם טוב, אני נהנה מזה שיש לי טוב, מתוך האגו.
איך אני משנה את היחס שלי כלפי החברים כך שאני רואה רק דברים טובים, דברים רעים אני לא רוצה לראות. איך אני משכנע את עצמי שאם אני עובד בכוח לראות את החברים רק טובים, בכוח, ואין לי לזה שום הצדקה חוץ מדבר אחד, על ידי זה אני מכייל את הכלי שלי לראיית הבורא. פשוט מאוד, כך אני מכייל אותה, כי האגו שלי יהיה מכוון אז נגד עצמו, כביכול.
איך אני מתאמן על החברים לראות מה שיש בהם כדבר טוב בלבד, שאז דרך הראייה הזאת אני אראה את הבורא? קדימה, תרגיל פרקטי.
*
איך אני עושה את האינוורסיה, היפוך ראייה, היפוך ההסתכלות שלי על החברים דווקא? ההוא נראה לי קצת טיפש, ההוא גס, ההוא ככה וככה וכך כל אחד ואחד, איך בכוח, ואני שמח שאני עושה את זה, אני הופך את הראייה שלי להפוכה, מנגטיב לפוזיטיב? איך אני עושה את זה? איך הייתי רואה את כולם אם כך הייתי מתהפך?
*
האם במאמץ שלי, שאני כך עושה ומסתכל עליהם, אני מתחיל לראות שאני מתקרב לכלי שבו יתגלה הבורא, כי הכלי שלי הופך להיות לרוחני? הוא כבר מתעלה למעלה מהאגו שלי, והופך להיות להשפעה, ואז בו יכול להתגלות הבורא. אם אני אראה את החברה כחברה המושלמת, אז לפי השתוות הצורה הבורא יכול להתגלות בה. איך אני מרגיש שאני מתקרב לזה?
*
לוס אנג'לס, בבקשה. יש לכם אפשרות לדבר?
*
האם אני אראה באמת את התכונות של החבר יותר טובות כשאני כך אשתדל לראות אותו טוב, או שאני אראה את הציור שלי שאני מצייר, שזהו החבר, ולא אותו אני רואה אלא את הציור שלי שהוא טוב? מה ההבדל בין שתי הדמויות הללו ואיך אני צריך להתייחס לזה?
*
אלמאטה, מה אתם חושבים? היום קבוצה טובה, גדולה, שמונה איש.
*
אפשר לענות כרגיל כמו שאנחנו לומדים, שגם קודם ראיתי את החבר ובעיני הוא היה מקולקל יחסית, ועכשיו אני רואה אותו מתוקן גם בעיני, תמיד זה בעיני, אבל את שתי הצורות האלה אני צריך לשמור. הן בעצם נשארות, שום דבר לא נעלם ואני לא צריך למחוק, אלא הן דווקא נותנות לי את גובה המדרגה. בין הקלקול לתיקון אני צריך לשמור את המרחק הזה, ובלשמור את המרחק הזה אני מגלה את העצמה הרוחנית שלי, את עוצמת ההשגה הרוחנית. עד כמה שאני נמצא בדעת ולמעלה מהדעת. עוד נגיע לזה.
קריין: קטע מספר 8, מתוך "מאור ושמש", פרשת עקב".
"ידוע שבכל עשרה השכינה שורה, והוא קומה שלימה כידוע, ובקומה שלימה יש ראש וידים ורגלים ועקבים כידוע. נמצא שבהיות כל אדם נחשב את עצמו ל- אין בהחברה הקדושה, אזי נחשב לעצמו שהוא עקב בבחינת החברה, והם בבחינת הראש והגוף והאברים העליונים, ובהיות כל אחד חושב את עצמו לכך, אזי המה פועלים שיפתח להם שערי שפע וכל טוב שבעולם, והעיקר נמשך על ידי האיש שהוא נחשב יותר ל- אין ועקב."
(מאור ושמש. פרשת עֶקֵב)
סדנה
למה דווקא מי שנחשב הכי פחות בחברה הוא הופך להיות למרכז שאוסף את החברה? הוא הופך להיות לשליח של החברה? הוא, כמקטין את עצמו לנקודה הנמוכה ביותר, בזה הוא בעצם הופך להיות לנקודה הגבוהה ביותר? איזה משחק יש כאן?
*
מינסק, בבקשה. יש להם שישייה.
*
תלמיד: יכול להיות שבאמצעות זה שתפילת העני, הבורא שומע אותה ראשונה. הוא שומע את תפילת העני ראשונה. לכן, מי שזקוק יותר לתיקון הזה, מי שזקוק יותר לאור, הבורא אז הוא המרכז.
יופי. זאת התשובה היפה. נכון. זאת התשובה היפה. מצוין.
קריין: 9, מתוך רב"ש א', "הצורך לאהבת חברים".
"יש סגולה מיוחדת בדיבוק החברים, היות שהדעות והמחשבות עוברים מאחד להשני ע"י הדבקות שבהם. לכן כל אחד נכלל מהכוחות של השני, וע"י זה יש לכל אחד כוח של כל החברה, לכן, הגם שכל אדם הוא אחד, אבל יש לו כל הכוחות של החברה."
(רב"ש - א'. מאמר 14 "הצורך לאהבת חברים" 1988 )
סדנה
איך זה שיהיו בי כל הכוחות של כל האנושות, של כל הכלי, שאי פעם היו קיימים, נעלמים, שוב עולים, שוב יורדים, כל הנשמות, כולם בכלל, דומם, צומח, חי, בני אדם, כל מה שבורא ברא? איך זה יכול להיות שיהיה קשור אלי, נמצא בי? ועוד חוץ מזה שזה רק הכלי, גם הבורא נמצא בתוכו? איך זה יכול להיות שאני אכלול את זה? איזה פעולה, פיזית, מתמטית יש כאן? אני לא יודע איך, אבל רוחנית, גשמית שיכול להיות שהכול יהיה שלי?
*
אורלנדו, יכולים לענות לנו? בבקשה.
*
קריין: קטע מספר 10, מתוך רב"ש א', עשה לך רב וקנה לך חבר ב'".
"אלו אנשים, שהסכימו שיתייחדו לקבוצה אחד, שיתעסקו באהבת חברים, הוא מסיבת שכל אחד מהם מרגיש, שיש להם רצון אחד, שיכול לאחד את כל הדיעות שלהם, כדי שיקבלו את הכח של אהבת הזולת. כי ידוע מאמר חז"ל שאמרו: "כשם שפרצופים אינן דומות זה לזה כך אין דעותיהם דומות זה לזה". אי לזאת אלו אנשים שהסכימו ביניהם, להתאחד בקבוצה אחד, הבינו שאין ביניהם כל כך התרחקות הדיעות מבחינה זו שמבינים, את נחיצות של עבודה באהבת הזולת, לכן כל אחד יהיה מסוגל, לוותר ויתורים לטובת הזולת ועל זה יוכלו להתאחד."
(רב"ש - א'. מאמר 8 "עשה לך רב וקנה לך חבר – ב" 1985 )
זאת אומרת, ודאי שיהיו לנו בעיות אם נרצה להתחבר, וצריכים אנחנו תמיד לעשות ויתורים. שחייבים לוותר על כל האי נוחיות, על הדחייה ההדדית, על העצלות וכל הדברים האלה, רק כדי להתחבר, כי כאן אנחנו פשוט מחליטים נכנסים לדרגה רוחנית או לא? כל פעם, אני צריך בכל רגע לראות את עצמי נכנס על מפתן רוחני או לא. וכך נתקדם.
סדנה
איך אני כל הזמן בודק את עצמי עוד טיפה, ועוד טיפה אני עושה ביקורת חיובית על החברים, אני מתקרב, אני מוותר על זה, ועל זה ומוכן להתחבר גם, וגם, ומדברים כמה שאני רואה דברים שליליים אני אוסף אותם בצד שמאל. במקומם, כמה שאני יכול לראות, להפוך אותם לחיובי, אני אוסף אותם בימין כך שיהיו בי ממש שתי גבעות כאלה, בימין ושמאל, שאני עשיתי אותם. שיהיה זה כנגד זה בצורה מספקת אני אוכל להתחיל לראות ביניהם את הצורה האמיתית.
איך אני יום יום, רגע רגע משתדל למיין את כל היחס שלי לחברים מצורה שלילית לחיובית, בשמירה על שניהם?
*
טביליסי.
*
מה חושבים על זה באסיה?
*
קריין: קטע מספר 11, מתוך רב"ש א', "מהות חומרת איסור לימוד תורה לעכו"ם".
"אי אפשר לקבל מהחברה השפעה, אם הוא לא דבוק בהחברה, כלומר, שמעריך אותם. ובשיעור הזה הוא יכול לקבל מהם השפעה בלי עבודה, רק מדבקות החברה בלבד.
(רב"ש - א'. מאמר 17 "מהות חומרת איסור לימוד תורה לעכו"ם" 1987 )
זאת אומרת, במידה שאני מבטל את עצמי כלפי החברה, במידה הזאת אני מקבל ממנה כל הטוב שיש בה, וגם רע כן או לא? האם אני מקבל את כול מה שיש בה או רק את הטוב שבה?
*
שיקגו.
*
ריגה.
*
וינה.
*
תלמיד: הביטול עצמי כלפי החברה אני מקבל רק את הטוב שיש בחברה, כי יש בחברה רק טוב.
זאת אומרת, אם אני מבטל את עצמי אני חייב לראות את החברה כטוב. זה ברור. ואז, בטוב הזה יכול להתגלות הבורא. זאת אומרת, סימן שאם הוא לא מגולה, אני עדיין לפי היכולת שלי עוד לא הגעתי לביטול כלפי החברה.
בסדר.
טלין.
*
ירושלים.
*
תלמיד: לקבל את החברה כמשהו הכי גבוה, הכי מושלם.
(סוף השיעור)
mlt_o_rav_2018-10-12_lesson_achana-le-kenes_n1_p1_442U5aT9
-
"לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר" (תהילים פ"א, י')↩