שיעור בוקר 28.08.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 02.10.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/nWOlV6Ae?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש" כרך א',

מאמר"מהי הפעולה שבאדם בדרך העבודה, שמיחסים לה'"

שמענו חלק שני של המאמר, "מהי הפעולה שבאדם בדרך העבודה, שמיחסים לה'". מעמ' 61, ס"א, מכרך ג' "שלבי הסולם", עמ' נ"ד, פרשת דברים, עקב.

יש משהו בכל זאת בין הבורא לנברא איזה מעשה, איזו פעולה שאפשר לייחס אותה לאדם שזה נקרא "יראה". שאם האדם רוכש את היראה הזאת, כל היתר חוץ מזה הוא מקבל מלמעלה והכול מוכן ועומד ממש להישפך על האדם. וזה רק במידה שיש לו יראה אז הדבר הזה נשפך עליו. שפע, שלמות, נצחיות, כל טוב ועונג, הכול מה שמתוכנן ומוכן מחכה לו, ורק כלי חסר שנקרא "יראה". 

לכלי הזה הרב'ה קורא "ברכה", שעל ידי הברכה השפע בא מלמעלה, אור חוזר, מסך, וכנגד זה הוא אומר שעומדת הסטרא אחרא. האמת שהעבודה עם סטרא אחרא זו עבודה מאוד מעניינת. הסטרא אחרא לא מעוניינת סתם לקבל, זה לא השורש שלה. סתם לקבל זה רצון שהבורא ברא. וכנגד זה גם בקדושה, כי זה כנגד זה יש תמיד תכונות כאלו, אך הטבע זה לגנוב, ונהנים מהגניבה.

עבדתי בכל מיני מקומות והרבה פעמים ראיתי שבן אדם במיוחד לוקח איזושהי עבודה מהבית לעשות אותה בזמן העבודה ונהנה מזה כפול, מזה שלא עובד ובזמן הזה אני רואה שהוא עושה משהו, אז זה מוסיף טעם, "מים גנובים ימתקו". למה? זה מים, אבל כשאתה לוקח את זה מרשות לרשות, יש לך בזה תענוג נוסף. יש בדיחה כזו על נסיכה איטלקית שיושבת על מרפסת ואוכלת גלידה, ואומרת חבל שזה לא חטא. אם זה היה חטא, זה היה תענוג פי כמה וכמה יותר גדול.

אז אנחנו רואים שעניין של גניבה הוא עניין מאוד מיוחד, זה העברה מרשות לרשות. וזה נובע משורש עליון כשהייתה שבירת הכלים ונכנסו כלים אחד לשני, ואז העבודה היא כפולה, לצאת מרשות אחת ולהכניס לרשות שניה. ומזה יש דווקא תוספת שפע, ואותו שפע שהנברא צריך לגלות.

זאת אומרת, אם אני סתם מקבל בכלי שלי הרגיל אז מה שנכנס בו זה אור הנפש, ואם אני מוציא מרשות לרשות, עובד בכוח נגד זה, אז יש מזה ריבוי האורות, ומגיע לנרנח"י. זה העניין בין הגזלן וגונב ולוקח, ויש בזה הרבה דברים.

כמו שיש תענוג לסטרא אחרא דווקא "לעשוק" מהקדושה, ככה יש גם מצווה שכתובה בתורה "מצווה לגנוב מגוי". ומאוד מוזר שכתוב כך ואם אתה אומר את זה למישהו, איך באמת אפשר לפרש את זה. מצווה לגנוב מגוי, זאת אומרת שאתה מעביר מרשות לרשות וזה עובד בשני הכיוונים מפני שהייתה שבירת הכלים, ואז גם אלו מעורבים באלו וככה זה.

ואפשר להגיד שמתוך זה נולדה הכוונה שלא שאני רוצה לקבל משהו בתוך הכלי הזה, אלא חשוב איך אני מקבל את זה, באיזה צורה אני מעביר, אני מקבל, מוציא ומושך מה שאני רוצה שיהיה בכלי שלי. אם זה בא על חשבון שאני מוציא מהצד השני, מהצד האחר, זאת אומרת על חשבון השני, ואם מושכים על חשבון הסטרא אחרא אז יש בזה קדושה. אם אני סתם הייתי רוצה למלאות את זה, זה אפילו לא סטרא אחרא, זה במסגרת העולם הזה, זה עדיין לא נקרא קדושה. 

זאת אומרת, שתי המערכות האלה קדושה וקליפה חייבות להתקיים, כדי שדווקא בניגוד אחד לשני כל אחד מהם מרוויח את הרוחניות שלו. ואם היינו משיגים את האורות בלי להוציא אותם מסטרא אחרא, אז הם היו אורות קטנים נרח"י-דנפש. ומפני שמוציאים אותם מרשות הטומאה ומעבירים בכוח לקדושה, אז יש בהם כבר נרנח"י-דנרנח"י. זה העניין של גניבה, עניין גדול מאוד ברוחניות. כנגד החטא שנתן הזדמנות להיכנס ואז יש הזדמנות להוציא משם ולזכות לנרנח"י-דקדושה.

מתוך זה אפשר להבין מה היא הפעולה שהרב'ה אומר, "מהי הפעולה באדם בדרך העבודה שמיחסים לה'" ומה מייחסים לאדם. אז כוונת האדם להשפיע לבורא למרות המאבק עם הסטרא אחרא, זו בעצם הפעולה.

כדי להכיר את מידת ההשפעה צריכים טוב טוב להכיר כנגד זה את הכוחות שנופלים, ואז על ידם, ככל שהאדם מוציא מהם את היכולת להשפיע, על ידי הוא בונה את ההשפעה שלו. הרווח הכפול הזה.

אם תשאלו אולי יהיו לי עוד מילים, אבל כאן זה העניין, איך מרוויחים אחד על ידי השני. שעל ידי הקליפה אנחנו מרוויחים את היכולת לעבודה עצמאית, עצמית, וכתוצאה מזה לנרנח"י עליונים ממש.

תלמיד: האם הוא כיוצר מסביר לנו איך לכוון?

אפשר להגיד כך, כמו שהבורא ברא רצון לקבל שהוא כנגד הרצון לתת שלו, כך אחר כך הוא ברא בנו מערכת קליפה כנגד הדמות שלו. בזה הוא נתן לנו הזדמנות לחיות ברצון לקבל בקליפה. סתם רצון לקבל זה סתם רצון לקבל, כמו הרצון לתת שלו כביכול. נניח שיש לי רצון לקבל פשוט שנברא לא טוב ולא רע, וכנגדו אור הנפש. זה שנתן לרצון לקבל, ועל ידי זה שהכניס בו תכונות שלו, על ידי שבירת התכונות של הבורא, נכנסו לרצון לקבל בצורה הפוכה, ונתנו לרצון לקבל כבר להיות לא סתם רצון לקבל אלא קליפה, זאת אומרת שרצה להיות במקום הבורא, שרצה להשתמש בתכונות האלו כדי ליהנות בהן, בזה הוא נתן לנו דמות שלו בצורה ההפוכה, השלילית כביכול.

ואז כשאנחנו מתקנים את הדמות שלו, אז אנחנו מגיעים לדבקות עימו. זאת אומרת, הסטרא אחרא מביאה לי את כל התכונות, כל הדמיון, כל ההבנה מה כנגד זה צריך להיות בקדושה. אני לומד את זה ממנה ועל פניה, על גביה אני בונה את דמותי הקדושה, על ידי זה שאני גונב ממנה, מוציא ממנה, על ידי זה אני בונה את הברכה שלי, את קבלת השפע.  צריכים להבין את ההתמודדות ההדדית בין שתי המערכות האלו, עד כמה הדבר הזה הוא נחוץ.

אני זוכר, לרב'ה היו באים כאלו תלמידים מ"חסידים", שבזמן השיעור כשלמדו על כל מיני דברים כאלה, תיקונים, קליפות, הם תמיד היו כביכול מצטערים, למה האדם הראשון חטא, תראה איזה חיים יש לנו, איזה חיים טובים היו אם לא היה חוטא. אני זוכר את זה. היינו שותקים, אסור להגיד, הרב'ה לא הרשה להגיד להם, אבל לפעמים הייתי מתפרץ. אסור להגיד אבל ככה היה נהוג להגיד, כל הצרות מחטא אדם הראשון.

תלמיד: מה הקשר בין מתח לתענוג?

מה הקשר בין מתח לתענוג? יכול להיות בן אדם במתח ובתענוג יחד. יש אנשים שקופצים מהרים עם מצנח, יש אנשים שעושים הרבה פעולות כדי להעלות את האדרנלין שלהם ומשלמים על זה הרבה כסף כדי להיכנס למתח, רק לא להרגיש את עצמם כאיזה מין דומם, סתם ככה. הם מקבלים תענוג מזה שהם נמצאים במתיחות, בהרגשת הקרב, בהרגשת ה"אקשן" כמו שאומרים. 

אתה אומר כך, מפני שהבורא נמצא במנוחה תמידית, אז כנראה שזה התענוג הכי גדול, אז אני רוצה גם לזכות לזה. אולי לזה התכוונת. 

המנוחה של הבורא, הכוונה שכל הכלים המתוקנים, כל הרצונות המתוקנים, בכל הרצונות, בכל הכלים, בכל המחשבות, בכול אפשר לעשות מאה אחוז עבודה, במאה אחוז הספק, במהירות הכי גבוהה ושום דבר לא מפריע. זה ששום דבר לא מפריע נקרא "מנוחה". מנוחה מהפרעת המחשבות, הכלים הלא מתוקנים, אבל לא שזה מנוחה ששום דבר לא עושים. זה ששום דבר לא עושים, זה נקרא מוות, זה לא מנוחה.

תלמיד: אם ממצב של הכרת הקליפה אתה מכיר את הקדושה, לא ברור לי מאיפה הרצון למעבר. אם אני עכשיו מזדהה עם הקליפה, זה אומר שהקליפה זה אני, כל הרצונות האלה. ואם אני רוצה להשיג את הבורא, כנראה שהחיות שאני מקבל מהרצונות האלה היא חיות אדירה. איפה יש פה, אם בכלל, את הרצון להחליף את זה?

איך אני מקבל הרגשה על הקליפה ואם אני מקבל את זה, מאין יהיה לי רצון לצאת ממנה ולעבור לקדושה כנגדה? בעולם שלנו אנחנו לא רואים את זה. בחור כמוך נכנס לקליפה, מה שנקרא קליפה בעולם הזה, לכל מיני דברים, ונעלם שם. ברוחניות זה לא הולך כך. ברוחניות רק לפי כמה שאתה משיג את קו הימין, את תכונות הבורא, לפי זה מכניסים אותך לקליפה. לפני זה לא פותחים לך.

כתוב "איש חסיד היה, בלי מזון ומחיה, בביתו עסק מלבוש, ואין בגד ללבוש" ובהמשך "כי תורה מצאת כי יגעת". צריכים לראות את השיר הזה, שלפי כמה אתה לומד, כמה אתה משקיע בתורה, בהפצה, בכל ההתקדמות שלך לרוחניות, לפי זה מכניסים אותך לקליפה. אחרת למה להכניס? סתם להכשיל אותך? אין מטרה כזו. נותנים לך כישלונות, כדי שמהקליפה, כמו שלמדנו קודם, תלמד איזו דמות דקדושה צריכה להיות כנגד זה.

אבל אם אתה לא יכול ללמוד, אם אין לך הכנה, אחרי הרבה לימוד, אחרי הרבה דברים, אז לא. לכן "כל הגדול מחברו ייצרו גדול ממנו". כל הגדול, מפני שלמדת יותר, הבנת יותר, הכנסת את עצמך יותר, נעשית יותר גדול מחברו, אז גם ייצרו. אז מביאים לך יצרים, כל מיני מכשולים יותר גדולים. זאת אומרת, רק במידה שאתה יכול לסבול את הקליפה ובאמת לממש אותה, להשתמש בה נכון, רק במידה כזו מכניסים אותך לזה. 

אתה יכול לומר "אבל ראיתי גם אנשים שבדרך שלנו למדו הרבה ואחר כך נפל עליהם מין רוח שלקח אותם החוצה". אז אני אומר לך, נתנו להם מהשמיים בדיוק מה שהיו צריכים לתת, אבל הם לא השתמשו אחר כך במה שהיה בידיהם. הייתה בידיהם אפשרות בצורה מועילה וטובה לעלות והם לא עשו את זה. מהשמיים החשבון הוא פשוט, כן, לא, כן, לא, אין רחמנות. כשאנחנו אומרים שהבורא רחמן, הוא רחמן רק לאלה שעובדים. לאלה שלא, אתה רואה מה הוא נותן, אילו מכות, על ידי מה הוא מקדם את האנושות. 

תלמיד: יש תענוג בקליפה?

תענוג בקליפה? ודאי. אם לא התענוג, אז מה כל התועלת שיש בה? התענוג בקליפה הוא בזה שנראה לך שאתה יכול בצורה ישירה ליהנות. והיא נותנת לך ליהנות רק בנר דקיק, יותר מזה אין. אז על הנר הדקיק שאתה יכול ליהנות מהקליפה אין צמצום, אל תעשה על זה שום דבר, אלה שטויות. נר דקיק זה אוכל, מין, כל מיני דברים כאלה, זה שטויות. אבל מעבר לזה, אם אתה חושב שאתה יכול ליהנות מהקליפה, שם מתחילה הקליפה.

קליפה מתחילה מהמחסום ומעלה. שם אין, יותר מזה אין תענוגים בקליפה. רק על ידי זה שהיא נותנת לך נר דקיק, ועל ידי זה היא מאירה לך, שיש לי עוד יותר מזה. אבל אין, וכביכול יש, היא מאירה לך מרחוק שיש, ובזה היא מושכת ומטעה אותך.

תלמיד: אם עכשיו אני במצב של קליפה, אז אני מחזיק מחשבה על זה שאין או שאני מזדהה לגמרי עם המצב?

להיות בקליפה נקרא להיות במחשבה שאתה יכול על ידי קבלה, להגיע לתענוגים מעבר לנר דקיק, לרוחניות. זה נקרא להיות ברשות הקליפה. זאת אומרת, אתה לא נהנה ממה שהקליפה נותנת לך, כי אין לה תענוג. אבל התענוג הזה מאיר מרחוק, כי הוא לא נמצא גם בקדושה. הקליפה יכולה להאיר לך תענוגים כנגד לב האבן, תענוגים גדולים מאוד. אבל אתה מסוגל לקבל רק תענוג שנמצא מתחת למחסום. אז היא מחזיקה אותך בכך שהיא מאירה מרחוק. וכשאתה מגיע, אין כלום.

תלמיד: אז אתה צריך להגיע?

אתה כל הזמן משתוקק להגיע לזה, אבל אתה אף פעם לא מגיע. ואז אתה שורף את החיים שלך גלגול אחר גלגול כביכול ללא תועלת, עד שהדברים האלה מתמלאים, עד שהכלי מתמלא בכל מיני ניסיונות רעים ומהמכות האלה טיפה, טיפה, מתחילים להתבהר לאדם דברים כנגד זה, מהקדושה.

זו דרך ייסורים נקייה מה שנקרא, רק דרך ייסורים.

תלמיד: האם המעבר בין קליפה לבין קדושה בחזרה, הוא רק דרך מכות?

לעבור מקליפה לקדושה? לעבור מקליפה לקדושה יש שני דברים. על ידי מכות זו דרך מאוד איטית. אתה יכול להיות בתוך קליפה, כמו בעולם הזה נגיד, זה לא קליפה תחת קליפה, ואתה יכול לסבול כמה וכמה גלגולים עד שמתמלאת הסאה מה שנקרא, אז אתה מתחיל לחשוב מה הטעם בחיינו ומתחיל לחפש בכל זאת. כמו שכתוב "מה שלא עושה השכל עושה הזמן".

אבל אפשר שהשכל יעשה ולא הזמן. מה זה "השכל"? על ידי כוח משיכה לצד השני, לא שהצרות ידחפו אותך מקליפה לקדושה, אלא שבכל זאת תחפש משהו טוב בקדושה אולי זה יהיה. תזדמן לך איזו קבוצה, כמה חברים שיראו לך כאילו תענוגים בדברים אחרים, בשיטה, בצורה אחרת. ואז אתה בזה מנטרל את ההתפתחות השלילית.

תלמיד: בשכל אני מבין. אבל אם אתה נמצא בקליפה עדיין הרצונות שלך הם לאותה תשוקה. התשוקה קיימת בך.

הרצונות שלך בקליפה, השכל שלך נגיד בקדושה.

תלמיד: האם יש מצב שהרצון יגדיל את הכלי?

להגדיל את השכל, להגדיל את האחיזה שלך בקדושה עד כדי כך שהתיאור שאתה תיתן לעצמך, השכלי, יהיה כנגד התענוגים שכביכול הקליפה מראה לך, ואתה תראה שבאמת כדאי. אתה צריך לבנות דמויות כאלו בשכל שהם יתמודדו עם המשיכה לקליפה. זה תלוי באישיות האדם, זה תלוי בהתפתחות האדם, זה לא לאנשים פרימיטיביים.

תלמיד: אם השכל שלי מצייר לי את הקדושה או את המצב הכי אמיתי, אז אני לא אוכל לרצות את המצב ההפוך ממני.

אתה יכול לרצות קדושה כי אתה מתאר שאתה תמצא בקדושה, לא אותם תענוגים, אבל כנגד הקדושה, יש שם תענוגים שאתה תמצא אותם ואתה תרכוש אותם. בקליפה לאט לאט אתה רואה שהכול חולף. אצלנו בעולם שלנו חולף. ברוחניות אלה תענוגים עצומים, שישנם בקליפה מצד אחד, מצד אחר אי אפשר אפילו לנגוע בהם. רק העולם שלנו נמצא למטה מצמצום שיש בו תענוגים שאדם יכול ליהנות בצורה ישירה. אני בא ואוכל נהנה, אני בא לזיווג נהנה, אני בא לילדים ונהנה. אני נהנה מכל מיני דברים. מין ערכה קטנה שנתנו לי אותה כדי לחיות, להתקיים, זהו. יותר מהערכה הזאת לא קיימים תענוגים שאפשר בצורה כזאת לקבל. יותר מזה זה רק על ידי מסך.

זאת אומרת, לכל האורך של קו שמאל, הסטרא אחרא, אין יותר תענוגים לקבל ממש חוץ מהתענוגים האלה. רק מה? התענוגים האלה של אוכל, שתייה, זיווג, וכן הלאה, הבהמיים דווקא, שליטה וכבוד זה פחות, כמה שאדם עולה בסולם, כאילו מתקדם, התענוגים האלה מתחילים לקבל יותר נפח. כי צריכים להכשיל אותו במשהו, צריכים להכניס אותו לקו שמאל במשהו. אחרת איך מזה הוא יתאר מה זה קדושה? אז כתוב "כל הגדול מחברו ייצרו גדול ממנו". משחרב בית המקדש, זאת אומרת שהייתה שבירה, בית המקדש מסמל לנו שבירה, טעם ביאה נשאר לעובדי ה'. כל מיני סימנים כאלה.

תלמיד: נניח שלא רוצים להתקדם מייסורים, רוצים באמת לרצות את המדרגה הבאה. אנחנו אומרים שאם אדם עושה את הבירורים הנכונים, או אם הוא מקבל את התמונה הנכונה, הוא מקבל תמונה של יותר השפעה, שזה הדבר ההפוך אליו, והוא לא יכול לרצות את זה. מצד שני אתה אומר שהוא אומר שהוא צריך לצייר לעצמו תמונה שהוא מקבל שם תענוגים גדולים. איך זה יכול להתיישב בכלל?

איך האדם יכול על ידי התמונה שיצייר לעצמו בקו ימין להתמודד עם קו שמאל? לכן אנחנו לא נמצאים כאדם אחד מול הבורא, אלא יש לנו סביבה, שהסביבה הזו יכולה למשוך אותנו או לימין או לשמאל. לכן כתוב כל פעם הבוחר בסביבה יותר טובה, מצד ימין. בבחירה החופשית הזו, הוא נכנס לקיצור הדרך. 

לפני שבועיים חזרתי מצפון אמריקה. אם תשאל אותי, היית פעם שם? מה עשית שם? מאז עברו כל כך הרבה דברים. זה כמו לפני החגים ואחרי החגים, או משהו כזה. אתה רואה איזה קיצור זמן קורה לנו. דבר עם אדם מבחוץ, אצלו זה כמה שנים, הלוך חזור. זה קיצור הזמן, זה לא שאתה סתם כך עושה דחיסה, זה קיצור הזמן הרוחני, התפתחותי, וזה עובר כך על כולם.

אנשים לא מבינים. הם חושבים שחמש שנים יושבים כאן, ומה יש לי מזה? הם לא יודעים שבזה הם כבר עברו אולי שבעה, שמונה גלגולים. אני אומר בלי הגזמה. אתה עוד לא התחלת את הגלגול הזה, אפשר לומר, אתה עוד צעיר ותראה כמה אתה סובל. 

אנחנו לא מעריכים את הדברים שעוברים עלינו. אבל בהחלט ההבחנה הנכונה היא, מה יעזור לי לבנות משהו שימשוך אותי מצד שמאל לצד ימין, כשאני כל הזמן בעצם נמצא בצד שמאל. אני כל הזמן נמצא בתאוות, ברצונות, במחשבות, הכול בשמאל. 

איך אני אבנה את המגנט הזה בצד ימין, שכל הזמן יהיה יותר חזק. שהוא ימשוך אותי, אחר כך יתנו לי משהו יותר חזק בקו שמאל, ושוב יהיה לי משהו יותר חזק בצד ימין. שאני כל הזמן אעשה את הקפיצות האלה. התדירות הזו, היא הקובעת את ההתקדמות.

כמו שאיזה רב אומר שארבע מאות עליות וירידות היו לו לפני התפילה. אלה סיפורים חסידיים, אבל זה נכון. תלמיד בא לרב ואומר, אני עכשיו לפני התפילה נפלתי, והייתי לפני זה טוב בזמן השיעור ואחר כך. והרב אומר לו, היו לי עכשיו כאלה ארבע מאות, תוך עשר דקות, רבע שעה, יכול להיות דבר כזה. אז אתה מבין באיזה קצב האדם עובד? כמה דברים הוא מעביר, כמה דברים הוא מברר?

ויש אנשים שאצלם זה פעם בכמה דורות, או פעם בכמה שנים אולי, לא חשוב. יש נדנוד לפה ולשם. גם אצלנו לפעמים יש זמנים שפתאום אתה מרגיש שחודשיים, שלושה אתה מת, שום דבר לא משתנה. אתה אולי נוסע, אבל אין שום דבר בדרך. 

כשהגעתי לרב'ה הייתי מאוד עצבני. לעומת עכשיו, הייתי מאוד עצבני. אז שאלתי אותו שאלות כמוך, אבל לא בצורה כזו עדינה. אז הוא אמר, "אתה יודע מה? לדרך שלנו צריך הרבה סבלנות, אני מקווה שתחזיק". 

כשהסתכלתי על עצמי, אז חשבתי, האם אני אחזיק, אם צריך עוד יותר סבלנות? אני כבר מתפוצץ, יוצא לי רוק מהאוזניים, כמו שור. ואיכשהו, איכשהו, באמת אני לא יודע איך. אי אפשר לתאר, בחשיבה רציונלית אי אפשר לתאר, איך אדם בכלל יכול להחזיק. אבל באמת צריך סבלנות, וגם אותה נותנים מלמעלה. 

תלמיד: אפשר לשאול שאלה מהטקסט? עמ' 61, "כמו שאמרו חז"ל". 

"כמו שאמרו חז"ל", עמ' 61, ס"א, פסקה שלישית.

"כמו שאמרו חז"ל לגבי אברהם, ששאל "וכי יש בירה בלי מנהיג". מיד נתגלה לו בעל הבירה, ואמר לו "אני הוא בעל הבירה". כלומר, שראה בירה אחת דולקת, היינו שראה שכל העולם, הנקרא "בירה", כולם סובלים ייסורים. על זה אמר, וכי יש בירה בלי מנהיג"."

זאת אומרת, יש מישהו שנותן את הייסורים האלו, יש להם כנראה סיבה וגם מטרה, לא יכול להיות שזה סתם כך. כי אברם היה מקובל שהגיע לזה מתוך חקירה. הוא היה הראשון שקיבל את זה כביכול מלמטה. הוא עשה חקירות בטבע והמשפט הזה, זו כאילו הגישה שלו, הישות שלו, "האם יש בירה בלי מנהיג", מתוך חקירת הטבע הוא הגיע לזה. זאת אומרת, חייבת להיות סיבה לכל דבר הנעשה סביבנו. ככה, בצורה שכלתנית. "בטח שאין טבע המייסר את העולם בלי מנהיג הטבע". זאת אומרת, תלוי איך אנחנו מתייחסים לטבע, או שהטבע הוא עיוור או שהטבע יותר גדול מאיתנו, וכנראה יש לו שכל.

ובאמת היום האנשים הגדולים במדע, כאילו מרגישים שאחרי כל הפעולות סביבנו עומדת איזו מחשבה גדולה, כאילו המוח של היקום, לא יודע איך להגיד.

"והתחיל לחפש את המנהיג. תיכף נתגלה לו המנהיג ואמר לו," אני הוא בעל הבירה, "אני הוא הבעל בית של העולם."

מה אתה שואל על זה? איך הוא הגיע לזה? הוא היה פרימיטיבי.

תלמיד: איך קרה שמיד כשהתגלה לו בעל הבירה, התגלה לו המנהיג?

אחרי שהוא שאל?

תלמיד: גם אנחנו שואלים את השאלה הזאת.

אחרי ששאל, עניין לשאול, שאלה זה נקרא "כלי גמור". כמו שנקרא, שואלים על הגשמים, שאדם כבר מעלה מ"ן שעל זה בטוח יורד הגשם. מה זה "גשם"? מבינה למלכות יורדים התיקונים, שעל ידי זה מלכות פורחת, הקרקע פורחת.

זאת אומרת, לשאול "האם יש בירה בלי מנהיג", זה אחרי כל החקירות שאתה עושה על עצמך, ואתה שואל האם יש לכל המחשבות שלי, הרצונות שלי, הדחפים שלי, הייסורים שאני סובל, על כל הדברים האלה, האם יש כאן איזה כוח עליון שעושה לי את זה, מנהיג את זה, ולאיזו מטרה הוא מביא אותי.

זאת אומרת, אתה שואל על עצמך, על הסך הכול. אם תשאל את זה בצורה כזאת בטח שתיקרא אז אברם, לפני שנעשה אברהם.

תלמיד: מה זאת אומרת צריך? אני לא מבין את העניין הזה.

שאלה, הכוונה שהכלי באמת מוכן. זה שכל אחד שואל, זה לא נקרא שואל. אתה יודע, כשנותנים מכה הוא שואל, אם לא נותנים מכה הוא לא שואל.

תלמיד: מה ההבדל בינינו לבין המצב הזה שמדובר עליו?

זה כלי גמור, זו שאלה שזועמת בו, שאין חוץ מזה, שאלה. זה ההבדל בין ילד קטן שבוכה או אדם גדול שבוכה. הילד עוד רגע שוכח, רץ ושמח. אם בן אדם גדול בוכה זה כבר אחרת. אם בא אליי גבר בוכה או אישה בוכה, אישה רגילה לבכות, אבל אם גבר בוכה זה כבר יותר רציני. זה ידוע.

האם "יש בירה בלי מנהיג", על זה יש בדיוק תשובה, "אני הוא בעל הבירה"." זאת אומרת, הוא שאל על המנהיג. זה בא אחרי ייסורים וכל מיני דברים.

תלמיד: שאלה לגבי הפסקה לפני האחרונה "לעשות נחת רוח".

"ובהאמור יוצא, שאם כוונת האדם היא רק לעשות נחת רוח לה' ולא לתועלת עצמו, אז אין הוא מסתכל על גודל הנאה. ורק הוא מסתכל על גודל התשוקה, מה שהוא רוצה להנאות להבורא."

תלמיד: מה קורה אם הוא לא פנוי מגודל ההנאה, איך הוא בונה את הכלי? מה הכלי יכול לעשות מגודל התשוקה הזאת?

בסדר. אין לי מילים, רב"ש אומר משהו אחר. מה שדיברנו עכשיו זה מה שכתוב, "איש חסיד היה", במוצאי שבת שרים את השיר הזה, "איש חסיד היה בלי מזון ומחיה, בביתו עוסק מלבוש ואין בגד ללבוש". הוא כבר הגיע למצב ש"גונן בחשובה אישה וגם בבנים חמישה" כבר הגיע לכלי השלם, "דיברה לו האישה, יותר אין להתייאשה, המבלי לחם לאכול, בערום וחוסר כל. ותורה מצאת כי יגעת. מה נאכל מעתה."

איזה קשר יש בין המילים, "ותורה מצאת כי יגעת, ומה נאכל מעתה". תראה עד כמה כל שורה ושורה מדברת על מצבים קיצוניים. את זה שרים דווקא במוצאי שבת. מי שזוכה באמת לכוחות התורה, מיד אחרי זה נותנים לו קו שמאל יותר חזק.

טוב, אז בואו נקבל קצת כוחות מהלימוד.

(סף השיעור)