שיעור בוקר 08.11.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק א',

"הסתכלות פנימית", עמ' 19, פרק ד', אותיות י"ח – י"ט

קריין: "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק א', עמ' 19, הסתכלות פנימית, פרק ד', אות י"ח.

אות י"ח

"כל המציאות כלולה בא"ס ב"ה, ונמשכת יש

מיש, ורק הרצון לקבל בלבד הוא מחודש,

ונמשך יש מאין."

"ודע, דכל ענין החידוש, שהמציא הבורא ית' בזו הבריאה שאמרו ז"ל, שהוציא אותה יש מאין, אין זה החידוש נופל, זולת על הצורה של הרצון להנות, המוטבע בכל נברא. שיותר מזה, לא נתחדש כלום בסוד הבריאה. שז"ס יוצר אור ובורא חושך, ופי' הרמב"ן, דמלת בורא, מורה על חידוש, דהיינו מה שלא היה מקודם זה. והנך רואה שלא נאמר ובורא אור, והיינו משום שאין בו חידוש, על דרך המצאת יש מאין, כי האור וכל הכלול באור, שהוא כל המוחשות והמושכלות הנעימות שבעולם, כל זה נמשך, יש מן יש, כלומר שכבר כלולים הם בו ית', וא"כ אין בהם בחי' חידוש, וע"כ נאמר יוצר אור, להורות שאין בו בחי' חידוש ובריאה, אבל על החושך, שהוא כולל כל המוחשות והמושכלות הבלתי נעימים, עליהם נאמר, ובורא חושך, כי המציא אותם יש מאין ממש. כלומר, שאין זה ח"ו במציאותו ית' כלל וכלל, אלא שנתחדש עכשיו, אשר השורש לכולם, הוא הצורה של "הרצון להנות", הכלול באורותיו המתפשטים הימנו ית'. אשר מתחילה היא רק כהה מן האור העליון, וע"כ נקראת חושך בערך האור, אבל לבסוף, משתלשלים ויוצאים מחמתה הקליפות, ס"א, והרשעים, שהם נחתכים לגמרי על ידה משורש החיים. שז"ס הכתוב ורגליה יורדת מות, פי', רגליה, מורה על לשון סוף דבר, ואומר שרגליה של המלכות, שהיא בחי' הרצון להנות, שישנו בהתפשטות אורו ית', בסוף משתלשלת הימנה בחי' המות לס"א, ולהניזונים ונמשכים אחרי הס"א."

תלמיד: אנחנו יודעים שיש כלל בקבלה שלא עוסקים בכל מה שקשור לעצמותו, זה מחוץ לתחום. אבל בדברים האלה שעכשיו קראנו יש התעסקות בבורא עצמו כאילו שיש פה חידוש מסוים, הוא יצר משהו שלא היה קיים קודם. אם ברור שהחידוש הוא לא בבורא, איך החידוש הוא כלפי הנבראים?

זהו חידוש כלפי הנבראים. באור שמתפשט מהבורא יש חידוש, מה שאין כן בבורא עצמו.

תלמיד: כלומר רק כלפי הנבראים יש חידוש, מבחינת הבורא אין שום דבר חדש.

כן.

שאלה: כתוב "ורגליה יורדת מות, פי', רגליה, מורה על לשון סוף דבר, ואומר שרגליה של המלכות, שהיא בחי' הרצון להנות, שישנו בהתפשטות אורו ית', בסוף משתלשלת הימנה בחי' המות לס"א, ולהניזונים ונמשכים אחרי הס"א." מה כתוב פה?

"רגליה יורדות מות", הפירוש הוא שהרצון לקבל לאט לאט משתלשל מהגובה שיוצא מאין סוף, עד שהוא הופך להיות לרצון לקבל על מנת לקבל. התכונה הזאת הופכת להיות למות, כלומר היא מכבה את האור, היא מרחיקה את עצמה מהאור, וכך היא גורמת למיתה. זה נקרא "יורדות מות". הוא כותב, פירוש, "רגליה, מורה על לשון סוף דבר, ואומר שרגליה של המלכות, שהיא בחי' הרצון להנות, שישנו בהתפשטות אורו ית', בסוף משתלשלת הימנה בחי' המות לס"א, ולהניזונים ונמשכים אחרי הס"א." זאת אומרת, מי שנמצא בסטרא אחרא הוא נכנס למות.

שאלה: האם יש מאין זה רצון לקבל?

כן.

תלמיד: האם בגמר תיקון הוא אמור להתבטל ולחזור להיות יש מיש?

לא, רצון לקבל נשאר רצון לקבל, אלא אנחנו מדברים רק על הקשר שלו עם הבורא ועם הנברא, בזה התיקון שלו. הבורא ברא את הרצון לקבל. הבורא עצמו כלפינו הוא רצון להשפיע וברא רצון לקבל כדי שתהיה לו יכולת לקבל מהבורא.

שאלה: כתוב" אשר מתחילה היא רק כהה מן האור העליון, וע"כ נקראת חושך בערך האור, אבל לבסוף, משתלשלים ויוצאים מחמתה הקליפות, ס"א, והרשעים, שהם נחתכים לגמרי על ידה משורש החיים". מה זה התהליך הזה?

זו התרחקות הדרגתית של הרצון לקבל מהבורא, שבהתחלה היא כמעט לא מורגשת, החלק הזה כמעט לא מורגש, ואחר כך זה יותר ויותר מחשיך, צובר כוחות להיות יותר למען עצמו. עד שאותו חלק מתנתק לחלוטין מהבורא והופך למקום מות.

שאלה: הוא כותב על הבורא שהוא "יוצר אור ובורא חושך." למה הוא קורא לחושך "בריאה"? הרי חושך זה היעדר של האור.

"בורא חושך", כי החושך הוא בריאה חדשה שלא הייתה קודם.

תלמיד: אם יש אור, אז האם החושך לא קיים מאליו?

אבל באור הזה יש יסוד, גרעין לחושך העתידי שיתגלה.

תלמיד: מהי התוספת של הסטרא אחרא על הרגשת היעדר האור?

על הרגשת היעדר האור הסטרא אחרא בעצם מוסיפה את הסיבה למה מתגלה החושך, שזה הכול בעקבותיה.

שאלה: אנחנו כל הזמן אומרים שהבריאה נמצאת בתוך הבורא, והבריאה היא גם תכונה שנבדלת מהבורא, כשהבורא ברא את הבריאה הוא כביכול ברא תכונה ששונה ממנו, אבל אנחנו בכל זאת בתוכו. אז למה אנחנו אומרים שהוא לא השתנה?

אני לא מבין את הגיאומטריה שלך, את החשבונות האלה. מה זה נקרא שאנחנו בתוכו?

תלמיד: הבורא ברא משהו, והרי מסביב יש רק בורא והנברא נמצא בתוך הבורא, האם זו תכונה שהשתנתה בו?

לא, אנחנו לא מדברים כך, אתה יכול להתבלבל.

תלמיד: איך להבין שהבריאה יכולה להיות נבדלת לגמרי מהבורא אם אין שום דבר חוץ מהבורא?

כיוון שיש לנבראים תכונה הפוכה, ובתכונה הזו היא נבדלת לחלוטין מהבורא.

תלמיד: אבל בכל זאת אנחנו נמצאים איכשהו בו.

תפסיק להיות פילוסוף. ניתנות לך הגדרות ברורות, אין קשר בין הבורא לבין הנבראים אם הנברא מקבל והבורא משפיע.

שאלה: מה ההבדל בין קליפה לבין סטרא אחרא?

האמת שאין שום הבדל.

שאלה: הקשר בין עלייה וירידה לאור וחושך, האם יש מקבילות מלאה כאן?

נגיד שכן.

תלמידה: ואם כן, אז יש ענין של הבחנה בין יצירה לבריאה, שבעליה זו יצירה ובירידה זו בריאה?

לא, את רואה למה לא רציתי לענות, כי הפילוסופיה הזאת מושכת אותך לכל מיני דברים שאין בהם שום מציאות.

שאלה: כשאנחנו מדברים על זה שעלינו להחזיק בבורא, האם זה אומר לשרת את הנבראים?

כן.

שאלה: כתוב, "הקליפות, ס"א, והרשעים, שהם נחתכים לגמרי על ידה משורש החיים". למה הם "נחתכים לגמרי על ידה משורש החיים"?

כי יש בהם רצון לקבל ושורש החיים זה רצון להשפיע, אור, ולכן הם נחתכים מהאור.

תלמיד: האם הבריאה היא זו שגורמת למצב הזה שהקליפות נחתכות?

כן. הבריאה היא תחילת ההתרחקות בין הנבראים לבורא, לכן היא נקראת "בריאה", "בר" ממדרגה.

תלמיד: האם אפשר להימנע מהמצב הזה או לעשות בו שימוש נכון בעבודה שלנו?

לא, כי הכול נעשה מלמעלה, עדיין אין נבראים, זו עדיין השתלשלות שורשים של הבריאה שהיא עדיין לא בריאה בפני עצמה, אלא רק משתלשלת משורשה העליון למטה.

תלמיד: איך לגלות את ההשתלשלות הזאת?

עוד אין מי שיגלה. צריך שזה ישתלשל ויתגלה בסוף, ואז יהיה מישהו שיגלה עד כמה היא הפוכה משורשה.

שאלה: האם המצב הראשון שאנחנו מגלים את ההשתלשלות הזאת מלמעלה הוא שאנחנו ניזונים ונמשכים אחרי הסטרא אחרא ממטה למעלה?

כן.

שאלה: כל ההגדרות שאנחנו לומדים פה, בורא, נברא, אור, חושך, מתייחסות לאופן שבו הנברא מרגיש את המציאות.

נכון.

שאלה: אם יש מאין מגיע מאותו שורש אבל זו לא בריאה חדשה ויש אור וחושך, אז איך אפשר להבין ש"הוא אחד יחיד ומיוחד"?

כשאנחנו פונים לשורש העליון, כשאנחנו מגלים את השורש העליון, אנחנו בדרך צריכים להשתנות בהתאם לשורש העליון, ואז אנחנו מגלים ש"הוא אחד יחיד ומיוחד". כל ההבדלים אז נעלמים והכול חוזר להיות למקור האור העליון בלבד.

שאלה: באות הזאת בעל הסולם מדגיש שהחושך וכל הדברים הלא נעימים הם לא נמצאים חס ושלום באור, אלא הוא בורא חושך, הוא מוציא דבר יש מאין, דבר שאין בו. למה חשוב הדיוק הזה שכל הדברים החשוכים והלא נעימים לא נמצאים באור אלא הוא בורא אותם, מוציא אותם יש מאין?

כי האור אצלנו הוא מקור החיים, מקור הבריאה, והוא כולו אור, כולו טוב, ואנחנו לא רוצים להדגיש שיש בו שורש לחושך.

תלמיד: אבל בחיים שלנו יש המון חושך.

למה אתה אומר לנו על החיים אני לא יודע, זה ממש מוציא אותי החוצה לגמרי. החיים שלנו לא שייכים לא לאין סוף, לא לאור אין סוף ולא לחושך של אין סוף, לכלום.

תלמיד: כתוב פה בסוף, "שהם נחתכים לגמרי על ידה משורש החיים". איפה אנחנו ביחס לזה?

אני לא יודע, לא כתוב.

תלמיד: האם המוות של הסטרא אחרא מחכה לנו למעלה?

לא. למעלה לא מחכה לנו שום דבר רע, לכן אל תבלבל אותי.

אות י"ט

"בהיותנו ענפים נמשכים מא"ס, לכן הדברים הנמצאים בשורשנו,

הם לנו לתענוג, ושאינם בשורשנו, יהיו לנו לטורח וליסורין".

"אמנם אפשר להקשות, כיון ששינוי, הצורה הזה של הרצון לקבל מחויב להמצא בבריות בהכרח, דאם לא כן, איך תהיינה נמשכות הימנו ית' ותצאנה מכלל בורא לכלל נברא, שלא יצוייר זה, אלא על ידי שינוי הצורה כנזכר לעיל. ועוד, הרי שצורה זו של הרצון להנות, היא עיקר טיב כל הבריאה, אשר מחשבת הבריאה סובבת עליה, והיא ג"כ מדת כמות הטוב והעונג, כמו שהארכנו לעיל, שע"כ נקראת מקום, ואיך נאמר עליה, שנקראת חושך, והיא נמשכת עד לבחי' מות, כי עושה במקבלים התחתונים, בחי' הפסק ופירוד מחי החיים ח"ו. ועוד צריכים להבין, מה ענין החרדה הגדולה הזאת המגיע למקבלים מחמת שינוי הצורה מעצמותו ית', ולמה חרי בה, האף הגדול הזה.

וכדי להסביר לך די באר את הענין הדק הזה, צריך לבאר מקודם, מוצא כללות התענוגים והיסורים, המורגשים בעולמנו. ותשכיל זאת, בידוע, אשר כל ענף יהיה טבעו שוה לשורשו, ולכן כל הענינים הנהוגים בשורש, יתרצה בו גם הענף ויאהב אותם ויחמדם, וכל הענינים שאינם נהוגים בשורשו, גם הענף מתרחק מהם, לא יסבול אותם, וישנא אותם, והנה חוק זה, נוהג בכל שורש עם הענף שלו, ולא יעבור. ומשום שהוא ית' וית', הוא שורש לכל בריותיו אשר ברא, וע"כ כל הענינים הכלולים בו ית', ונמשכים לנו הימנו בהמשכה ישרה, יבושם לנו, ויונעם לנו, משום שטבענו קרוב לשורשנו. וכל הענינים שאינם מצויים בו ית', ואינם נמשכים לנו הימנו בהמשכה ישרה, זולת על פי קוטבה של הבריאה עצמה, יהיו אלו נגד הטבע שלנו, ויהיה קשה לנו לסבלם. דהיינו, אנו אוהבים את המנוחה, ואנו שונאים מאד את ענין התנועה, עד שאין אנו עושים שום תנועה, זולת בשביל השגת המנוחה. והיה זה, בשביל שהשורש שלנו אינו בעל תנועה, אלא בעל מנוחה, שאין התנועה נוהגת בו כלל, וע"כ היא ג"כ נגד טבענו והיא שנואה, עלינו, ועד"ז, אנו אוהבים את החכמה והגבורה והעושר וכל המעלות הטובות, היינו משום שהמה כלולים בו ית', שהוא שורשנו, ושונאים אנו מאוד את הפוכם, כמו הסכלות, החולשה, העניות, והבזיונות, וכדומה, היינו בשביל שאינם מצויים כלל ועיקר בשורש שלנו, וע"כ הם מאוסים ושנואים עלינו עד אין לסבול.

אמנם צריך לחקור, איך אפשר שתמשך לנו איזו המשכה, ולא תהיה ישר ממנו ית', כי אם מקוטבה של הבריאה עצמה. אלא למה דבר זה דומה, לעשיר אחד שקורא לאדם מן השוק, ומאכילו ומשקהו ומעניק לו מכסף וזהב בכל יום ויום, וכל יום מרובה משל חברו, ותבחין שהאדם הזה טועם במתנותיו העצומים של העשיר, ב' טעמים, משונים זה מזה, בבת אחת. כי מצד אחד טועם תענוג גדול לאין קץ מכח ריבוי מתנותיו, ומהצד השני קשה לו לסבול ריבוי ההטבה, ומתבייש בעת קבלתו, שהדבר מביא לו אי סבלנות, מחמת ריבוי המתנות שמרבה עליו בכל פעם. וזה ודאי שהתענוג שיש לו מן המתנות, נמשך לו ישר מן העשיר הנותן, אמנם קושי הסבלנות, שהוא טועם במתנות, אינו נמשך לו מן העשיר הנותן, אלא מתוך מהותו עצמו של המקבל, שמתעוררת בו בושה, מחמת הקבלה, ומתנת החנם, ובאמת שגם זה מסבב לו העשיר כמובן, אבל באפן בלתי ישר."

שאלה: באות א' היה כתוב שאין דבר שנמצא בבריאה ולא כלול באור אין סוף ית', זאת אומרת, כל מה שאנחנו מרגישים בבריאה כלול בו, ואילו כאן אנחנו לומדים שיש דברים שהם לגמרי לא קיימים בשורש שלנו. מה זה אומר?

כנראה שהשורש שלנו הוא לא סתם אין סוף, יש כאן עוד תוספות בהגדרה. תכף נראה.

תלמידה: עוד לא למדנו?

עוד לא.

שאלה: מה זה השורש שלנו?

השורש שלנו הוא מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו, והמחשבה הזאת בראה אותנו כך שבסופו של דבר יהיה עלינו לקבל רצון לקבל גדול מאוד כדי ליהנות מכל המילוי שהבורא ימלא אותנו, וזה יהיה בלי שום צל של צער.

תלמיד: איך כל פעם לעלות לשורשנו?

את זה אנחנו לומדים בהמשך, פה יש לנו רק הגדרות.

שאלה: מהי החשיבות של חוסר השתוות הצורה בין נברא לבורא, ואיך זה משפיע על הבריאה?

חוסר השתוות הצורה הוא דווקא טוב לנו, כי בזה אנחנו מתחילים להרגיש יותר את המרחק בינינו לבורא ולבריאה ולכולם ובין כולם. וכשאנחנו נותנים כוחות ומתקרבים, אז בזה אנחנו קונים תכונות שבהן אנחנו נעשים כאחד, ואז אנחנו מרגישים איך מהתכונות ההפוכות יכולות להיות תכונות דומות, מריחוק יכול להיות חיבור, ומצורות הבריאה ההפוכות אנחנו יכולים להתחבר כך שלא יהיה שום מרחק בינינו בסופו של דבר.

שאלה: יש כאן מטאפורה מהבורא לנברא. למה הבורא הפריד אותנו ממנו עם הרצון לקבל?

הבורא מלכתחילה ברא אותנו ברצון לקבל כדי שנרגיש נפרדים, רחוקים ממנו. העבודה שלנו, הבעיה שלנו, היא שאנחנו צריכים נגד הפירוד הזה להתקרב לבורא עד כדי כך שנכללים בו, דבוקים בו, ובזה רואים את סוף ההתפתחות שלנו.

שאלה: האם שורש הנשמה של כל אחד הוא טוב?

לא, שורש הנשמה של כל אחד הוא שונה מהאחר וזה לא טוב, אלא אנחנו צריכים לתקן אותם ולהביא אותם לדבקות בינינו ובבורא.

שאלה: האם להגדיל את הפעולות שקיימות בשורשנו נותן כוח למלכות?

ודאי שכן.

שאלה: בסוף הקטע הוא מזכיר את הבושה. האם הבושה קיימת רק בנברא?

הבושה קיימת רק בנברא, במי שמקבל.

תלמיד: אבל כל הנבראים מקבלים.

לא, יש נבראים שלא מרגישים שהם מקבלים, יש נבראים שמרגישים ולא מתביישים. אבל אלו שמקבלים ומתביישים הם נקראים "נבראים".

שאלה: במשל של העשיר והעני, למה העשיר לא מלמד את העני להיות כמוהו כדי שהעני לא ירגיש בושה?

העשיר חושב שאם הוא נותן לעני את מה שיש לו, אז העני יהיה מרוצה, והעני אולי גם חשב כך. אבל כשהוא מתחיל לקבל מהעשיר את כל מה שהעשיר נותן לו, הוא מגלה שזה לא ממלא אותו כי הוא מקבל את זה כמתנה, ואין בזה שום דבר מרכוש עצמי. לכן זה לא ממלא אותו.

תלמיד: האם העשיר לא הרגיש שהעני ירגיש בושה? האם הבורא משפיע לנו והוא לא רואה שזה יגרום לנו לבושה?

אנחנו לא מדברים על הבורא, מה הוא מרגיש או לא מרגיש, אנחנו מדברים רק על עצמנו.

שאלה: למה כוח הבושה מורגש הכי הרבה בתוך הרצון לקבל?

כי זה פוגע בגאווה שלו, באגו שלו. לכן כשהוא מרגיש בושה זה ממש משגע אותו.

תלמיד: הרגשת הבושה היא כמו אש.

כן.

תלמיד: בוא נגיד שהרצון הכי גדול שלי בחיים זה עוצמה, אני רוצה עוצמה. אם חסרה לי עוצמה, אז יש לי גם בושה, אבל זו לא בושה בהשפעה.

נכון.

תלמיד: איך לברר זאת?

יש בושה מהרבה סיבות. אבל בושה מזה שאין לי סתם כוח זו לא אותה בושה מזה שאני צריך לקבל ולמלא את עצמי, זו לא בושה שמתגלה מזה שאני מקבל מה שלא מגיע לי, זו בושה אחרת.

שאלה: בדרך העלייה לרוחנית הבורא רוצה למלא את הרצון לקבל שלנו. האם יש דרך לא להרגיש בושה, להתקדם בלי בושה?

אם אני מקבל על מנת להשפיע, אז ככל שאני מקבל יותר, במקום בושה אני מרגיש גאווה, גדלות.

שאלה: אנחנו בעולם הזה בתוך הדעת לא מרגישים חושך אלא מרגישים אור, ודווקא החושך הוא זה שמקדם אותנו לרוחניות. זה נכון?

זה נכון.

תלמיד: האם האמונה היא הכוח שמניע אותנו בתוך החושך להתקרב עוד יותר לרוחניות?

כן.

(סוף השיעור)