שיעור בוקר 06.03.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ 407, מאמר "השלום"

קריין: כתבי בעל הסולם, מאמר "השלום", עמוד 407, טור א', פסקה אחרונה למטה "הרי לעיניך".

"הרי לעיניך, בסיס מדעי נסיוני, שנצטוינו מצד השגחתו ית', לקיים בכל מאודינו, את המצוה של "השפעה לזולתו", בתכלית הדיוק. באופן, ששום חבר מאתנו, לא ימעיט, מלעבוד בכל השיעור, המובטח להצלחת החברה ולאושרם. וכל עוד, שאנו מתעצלים לקיים את זה, בכל השיעור, לא תפסיק הטבע מלהענישנו, וליטול נקמתה ממנו. וכפי המכות, שאנו מוכים בזמננו זה, גם לקחת בחשבון, את החרב, השלופה לעינינו על להבא. יש להסיק מהם, מסקנא נכונה, אשר סוף סוף תנצחינו הטבע, וכלנו יחד, נהיה מוכרחים, לעשות יד אחת, לקיים מצותיה, בכל השיעור, הנדרש מאתנו."

שאלה: הוא כותב "ששום חבר מאתנו, לא ימעיט, מלעבוד בכל השיעור, המובטח להצלחת החברה ולאושרם." איך כל חבר מפתח רגישות להבין איפה הוא צריך לנתב את העבודה שלו לאושר החברה הכללית? כי כל אחד הוא הרי שונה קצת, לא כולנו צריכים לעשות את אותה עבודה.

לא, אבל כל אחד בסופו של דבר לומד מהאחרים לקיים את התפקיד שלו. לא התפקיד שלהם, זאת לא עבודה כללית שמתחלקת להרבה חלקים שווים, לכל אחד יש משלו, כל אחד צריך לתקן את הנשמה שלו בסך הכול.

מה זאת אומרת שאני פועל למען החברה? זה התיקון שלי, אני צריך את זה לעצמי, אני צריך לייצב את החברה שהיא תהיה כנשמה שלי. אז מה זאת אומרת, שאני עושה את זה פחות או יותר או במקום השני? ודאי שלא, אני לא יכול לעשות את זה.

תלמיד: אתן דוגמה, נניח יש חבר שמצא איך לממש את עצמו בכתיבה. איך כל אחד מפתח רגישות, נניח אם אני לא יודע איפה אני יכול לתרום, איך אני יכול לברר את המקום שלי במערכת?

אתה חייב לברר.

תלמיד: איך?

אני לא יודע, אבל מזה שתחפש אתה תמצא. יש אנשים שעליהם רואים, יש אנשים שעליהם לא רואים. אני זוכר ששאלתי את אחד התלמידים, תוכל לעשות עיתון לשבוע הבא? הוא אמר "כן". על סמך מה הוא אמר כן כשאני שמעתי את זה? זה היה ללא שום יסוד, אבל כך עשה. וראיתי שהוא מסוגל, שיש לו חוש וחוצפה. אני לא אומר שכולם צריכים, כל אחד במקום שלו ובמידה שלו.

אבל ודאי שאין תיקון יותר גדול מזה שהאדם משתדל לפרסם את שיטת תיקון העולם לכולם. אין יותר מזה. בעל הסולם ביקש, תוריד אותי מהדרגה שלי, אני לא צריך את הדרגה הגבוהה הזאת, אני רק רוצה להיות מסוגל לפרסם לעם, לכל האנושות את שיטת התיקון. איך אתה יכול לתאר לעצמך דבר כזה? זאת אומרת, איפה שנמצא בדבקות עם הבורא [אמר] אני לא צריך את הדבקות, אני לא צריך כלום, תן לי בבקשה רק להציל אותם. זה באמת מה שמרגיש אדם שנמצא כה גבוה. ואנחנו כן נמצאים במצב שאת זה יכולים לעשות.

שאלה: הרבה חברים הרגישו שהכנס הגדול היה מאוד פנימי.

כן.

תלמיד: ואני רואה שלמשל בעבודה של אשתי, הם התחילו בעקבות הקורונה הזאת לדבר על הווירוס ועל ערבות הדדית, בלי שהיא העלתה את זה. הם כאילו נהיו יותר פנימיים קצת.

כן, תמיד צרה כללית דוחפת אנשים לערבות הדדית, או מלחמה נגיד.

תלמיד: האם זאת ההזדמנות שלנו אולי, אחרי שבכנס הגדול החיצוני יותר השגנו מידה יותר של פנימיות, האם זה גם עבר במשהו החוצה, ואנחנו יכולים להעביר את המסר בצורה יותר פנימית? כי הם מתחילים לדבר פתאום לבד על ערבות הדדית.

אנחנו גם דיברנו הרבה בכנס על ערבות הדדית. כן, זה מה שצריכים, זה מה שהווירוס הזה בעצם אומר, שאין לנו קשר נכון בינינו, אפילו גשמי.

תלמיד: רואים גם שהמכה הזאת היא לא רק פה בישראל, היא כללית, אז זאת כאילו הזדמנות להפצה בכל הכלי העולמי.

בבקשה תפרסמו. חוץ מערבות הדדית האנושות לא צריכה כלום. אתם רואים "מתן תורה", בשביל מה מקבלים תורה? כדי לקיים ערבות הדדית. בשביל מה צריכים ערבות הדדית? כדי לקבל תורה. וכך בצורה כזאת הם תומכים זה בזה.

תלמיד: אני רוצה להגיד שגם שמעתי כמו החבר מאיטליה, שעוד הרבה חברים מרגישים שאולי יש הזדמנות לעשות חיבור וירטואלי וכנס.

בבקשה, רק אני לא רוצה שאנחנו נתרכז בחיבור הווירטואלי הזה. אני רוצה שאתם תפרסמו לכל העולם, כי כל העולם עכשיו נמצא במכה, אז יש להם קצת יותר נכונות לשמוע.

תלמיד: הוא אמר שזה גם יהיה בהקשר של הפצה.

בבקשה, אם זה בהקשר להפצה אני תומך, אני מאוד תומך.

שאלה: אולי לתת להפצה אופי לימודי, חינוכי? ואז כל הפרסומים שלנו וכן הלאה יהיו מכוונים לכיוון הזה. שנשים כמשימה לשנות את היחס, את ההתנהגות שלנו, להציע את כל הידע והשיטות שלנו איך לעשות את זה.

אני לא רואה לפחות בעשור האחרון שאתם עובדים שם ברוסיה, או שעובדים כאן בישראל, שאנשים ששייכים למשרד החינוך, להשכלה, מסוגלים לעשות משהו. הם חושבים על עצמם בלבד, וסגורים בתוך המערכת שלהם בלבד, כמו כל אנשי האקדמיה נגיד. ולכן אני לא סומך עליהם, אני לא תולה בהם תקווה לתיקון העתידי, בכלל. אלא ההיפך, אני חושב שהם רק מבלבלים את כולם בעניין התיקון, ולא יצא מהם שום דבר טוב. אני לא רואה בהם כבר שותפים. אני לא רואה שהם מוכנים להגיע לעם, אני לא רואה גם שהעם בכלל מתייחס אליהם, וזו דרך שלא נראית לי דרך צלחה.

תלמיד: זאת אומרת, שאנחנו נהפוך לסוג של מחנכים.

נכון, אבל זה על ידי הפרסום, זה ידי ההפצה, זהו. פחות לחשוב על איך אנחנו נעשה חיבור ואורגניזיישן באוניברסיטה, או משהו כזה בינלאומי וכן הלאה. פחות לחשוב על הדברים האלה, אלא יותר לחשוב איך אנחנו מגיעים לכל אדם ואדם בחומר המתאים לו. זאת אומרת, זה יותר דומה לכלי תקשורת מאשר לארגון חינוכי, חינוכי אקדמאי.

מה יש לך מהעבודה שלך? תסלח לי שאני שואל אותך כך, שאתה עובד בזה כבר עשר שנים, חמש עשרה שנה. לפני כמה שנים התחלנו לדבר על זה? ואתה כבר דוקטור וכולי וכולי, ומה? אני מסתכל על זה באופן חיובי, טוב שיש לנו כאלה חברים, אבל תכל'ס, האנשים שכותבים את המאמרים שלנו, מפרסמים אותם באינטרנט בצורה פשוטה, הם מגיעים לקוראים ועושים בזה יותר תיקונים, מה שלא תגיד. אני רואה את זה מהשטח.

לא שאני אומר לך שהעבודה שלך לא שווה כלום, חס ושלום, לא. אבל אני לא אכוון את האנשים שנמצאים במעגל התלמידים שלנו להיות קשורים לאיזו מערכת חינוכית, ממשלתית, או משהו כזה, ודאי שלא. זה הכול בעיני פסול מיסודו.

תלמיד: כשאנחנו מפרסמים מאמרים או עושים כל מיני פעולות, אז אנחנו מציבים לנו כמטרה לעשות את הפעולה הזאת, אבל אפשר להחליף דגש, שאני רוצה במאמר הזה ליצור איזה שינוי מסוים בהתנהגות האדם. ואז הצבת המטרה מלכתחילה משתנה, וגם התוצאה היא אולי אחרת?

שוב אני אומר לך, אני לא רואה לפי התוצאה, לפי הפרקטיקה, אני לא רואה תועלת לארגן איזה גוף חינוכי פדגוגי, או משהו כזה ששייך לאקדמיה, למשרד החינוך וכן הלאה, לא רואה בזה. זה שאתה עושה ממנו ככה, בדרך כלל אתה קובר אותו שם. כי אז אתה כבר נכנס למשהו שכבר קיים וצריך להתקיים באיזו מסגרת. ואמנם יש לו כוח מסוים, ואפילו מקבל איזה סבסוד מהממשלה, אבל לא יותר מזה, משלמים לו על זה שהוא שותק. אתה כבר חייב להכניס את עצמך למסגרת, ובמסגרת ההיא אתה אף פעם יכול להשפיע בה.

אני מבין שכלי התקשורת הם אותה הרשת שאנחנו צריכים להיות. לבנות כלי תקשורת שלנו, אבל לא להיכנס לממשלה, ודרך ארגונים ממשלתיים, ודרך מפלגות, יאכלו אותך שם, ואתה כבר פתאום תרגיש שאתה עובד למשהו אחר. ככה זה קורה, מהחיים, ככה זה מהחיים. אתה ניכנס לאיזה עיגול וממשיך שם, אתה כבר לא יכול לחשוב אפילו בצורה אחרת ממה שהמערכת שאתה נכנסת בה חושבת, אז גם אתה מתחיל לחשוב כמוהם, וזה חוק. או שאתה נמצא בין האוניברסיטאות, או שבממשלות, אלה ארגונים אגואיסטים כולם, שהם קיימים כדי להחזיק את עצמם. אין יותר מזה.

שאלה: אתה יכול להסביר את החיוב בחיבור מתוך התבוננות על הדומם צומח וחי? למה מזה שאדם מסתכל על הדומם צומח וחי, הוא יכול להסיק שהוא מחויב בחיבור?

הוא רואה איך הם קיימים בחיבור ביניהם. רק אתה מסתכל איך יכול להיות חיבור אם כל אחד ואחד הוא הורג את השני וחי מתוך זה שאוכל אותו, אבל זה גם חיבור. כי אף אחד מהם לא עושה את זה כדי להזיק לזולת, ולכן זה חיבור. עד כמה שזה לא מובן לנו, זה חיבור. זה שמישהו אוכל מישהו, אתה חושב שהוא הורג אותו. לא, יכול להיות שבזה הוא עושה לו טובה. אנחנו בכלל מסתכלים על המוות כעל הרע, זאת בעיה מזה שלא רואים את כל המערכת.

תלמיד: אני מחפש כל הזמן לשמוע ממך איזשהו נתיב שאם אני אפרסם אותו אז כל אדם ברחוב ירגיש שהוא מחויב בחיבור מתוך התבוננות שלו בדומם צומח וחי?

כל הטבע נמצא בקיום טוב מחוצה לאדם, בגלל שכולם נמצאים תחת חוק אחד שהוא השלמה, אמנם בהישרדות, אבל השלמה. שמאל וימין הם כל הזמן מתפתחים בצורה הדדית.

תלמיד: מה זה שמאל וימין בדומם צומח וחי?

פלוס ומינוס.

תלמיד: אני מבין מינוס, מה זה הפלוס שאפשר לראות בדומם צומח וחי?

הם חיים, הם נולדים, יש ביניהם יחס, הם תומכים זה בזה. אתה לא רואה את הדברים האלה בטבע. למה אתה לא חושב שהדשא גדל כדי שהפרה תאכל אותו?

תלמיד: זאת אומרת, אם אני אתבונן בטבע כל תמיכה הדדית שאני אראה בטבע אני יכול לקרוא לה פלוס?

כן. ואפילו מינוס שבטבע זה פלוס. אנחנו התחלנו לגלות את הדברים האלה שאם אין זאבים אז גם כל מיני חיות אחרות נעשות חולות כי הזאבים לא אוכלים אותן וכן הלאה. אחרת לך ותהרוג את כל הזאבים, את כל התנינים וכן הלאה. למה? אנחנו לא מבינים את כל הצורה הזאת. לא רק לא מבינים בצורה גשמית, בצורה פנימית רוחנית אלה השורשים הרוחניים שכך מראים את עצמם.

תלמיד: ואיך אותה מערכת מושלכת על דרגת האדם? איך מפה בן אדם יכול להסיק על דרגת האדם?

האדם צריך להיות כלול גם משמאל וגם מימין בצורה מאוזנת, בקו האמצעי, שאז הוא מתחיל להשיג את הבורא שנמצא בקו האמצעי, את חכמתו, מטרתו וכן הלאה.

תלמיד: שמאל זאת הרגשה שכל אדם מרגיש שהוא נפרד מאחרים, לזה אפשר לקרוא שמאל, שהוא מרגיש פירוד, שהוא מרגיש רק את עצמו?

נגיד ששמאל זה כאילו שלילי.

תלמיד: ואיך אתה מגדיר ימין כלפי האדם הפשוט?

חיבור. ימין זה חיבור, שמאל זה פירוד, אבל לא יכול להיות אחד ללא השני.

שאלה: בכנס היה חבר שהיו לו כאבי ברכיים וכולי והוא אמר שאם לא המחלה הגדולה הזאת הוא לא היה מבין ולא היה מרגיש את כוח האהבה והערבות הזה. דרך כאלה דוגמאות אפשר להעביר מסר, אנחנו כבני ברוך צריכים פשוט להראות כיוון לעבר היחס הנכון לכל מאורע שקורה בחיי האדם, שפשוט חסר אותו כוח האהבה, ואם הוא היה קיים, אז האדם היה שמח אפילו מכך שהוא חולה. הייתי רוצה להפוך את המסר לקונקרטי יותר, זאת אומרת אנחנו בעצם מלמדים איך לבנות יחס נכון לבעיות האלה, אז אם האדם מתחבר אלינו הוא מקבל יחס נכון לכל מה שקורה לו. האם בזה הכוח שלנו?

לא, אנחנו לא [כאלה]. אני לא יכול להגיד שאם אדם מגיע לבני ברוך הוא מרגיש את עצמו שהוא ממש עטוף באהבה, בתשומת לב, במשהו שכל אחד רוצה לפרגן לו, לא. אני לא חושב שכך מרגיש כל אחד ואחד שמגיע. והוא לא צריך להרגיש את זה, הוא צריך לראות שגם כאן יש ג' קווים בהתנהגות שלנו, ושאנחנו צריכים לראות את עצמנו איך אנחנו מאזנים את עצמנו, איך מתקדמים ולא שהכול טוב. אנחנו צריכים להראות דוגמאות כל אחד לשני שיש גם טוב וגם רע ואנחנו מתעלים משניהם לחיבור.

שאלה: כל השיטות שקיימות ומציאות משהו לאנושות בדרך כלל קשורות לאופן חלוקת העושר או חלוקת הטובין ואילו אנחנו לא מייחסים את האדם לטובין אלא למטרת הבריאה, להבין באיזה עולם באיזה עולם הוא חי, איך לחיות בו. מכל האנושות שומעים את המסר הזה אולי 15% ואז יוצא שעכשיו אנחנו נמצאים בשלב מסוים וכפי שאנחנו מפותחים כך אנחנו מפיצים.

איך להשתמש באור הפורים שמאיר עכשיו, אור של גמר התיקון, כדי שהאיחוד שלנו יראה לנו את המדרגות החדשות של ההפצה שבמסגרתה נוכל לא רק לשלוח מאמר לאדם אלא לקשור אותו אלינו, ליצור איזו מערכת, ולהראות לו שדווקא השתתפות במערכת הזאת תאפשר לו לשנות משהו באופן פרקטי בחייו? מה לתת קונקרטית לכזה אדם? נגיד נתנו מאמר ועכשיו הוא אומר, "כן אני מסכים", אבל מה הלאה, איך אנחנו יכולים להכין אותו לזה?

שאלה מרוכבת. הייתי אומר כך, אתה לא יכול להסביר לו, או שתנסה להסביר לו, במושגים של פורים כפי ששאלת, מה זה נקרא אורות של המן בכלים של מרדכי. שאתה לא יכול לקבל לא ידיעה ולא אורח חיים ולא השגה למעלה מהחיים הבהמיים שלך. כי אתה בהמה, והטבע פועל עליך כדי להוציא אותך מדרגת הבהמה, מדרגת חי לדרגת האדם, הדומה לבורא. הדרגה הזאת זה נקרא שאתה מקבל חיות עליונה. חיות עליונה זה אור עליון, השגה, הבנה במה שאתה קיים. אתה לא יכול לעשות את זה אלא בתנאי שאתה מתעלה מעל האגו שלך. הכלים שלך לא מתאימים, הם צריכים להיות גדולים, הם צריכים להיות אוניברסלים, הם צריכים להיות סביב כדור הארץ.

תראה מה שהקורונה עכשיו עושה לך, מחברת אותך סביב כדור הארץ. אתמול ראיתי טלוויזיה, אולי חצי שעה, כי סביב העולם רק על זה מדובר, בכל מקום רק על זה. יפה שאין לאנושות במה יותר לעסוק, זה טוב. סביב העולם.

אני רוצה להגיד שאנחנו צריכים כלים של מרדכי, כלים של השפעה, אור החסדים, בהם אנחנו נקבל אורות של המן, שזה אור חכמה. אבל אם אנחנו נמשכים לאור החכמה קודם אז מגיע משבר, שהוא מראה לנו שאנחנו צריכים להכין את הכלים של מרדכי. וזו הבעיה שלנו, איפה הכלים האלו דחסדים. כלים דחסדים זה השפעה, זה אהבה, זה חיבור, זה הכול, זה קו ימין. ושמאל יבוא אחר כך. שמאל זה החכמה, שהיא תתלבש בחסדים.

את זה אנחנו צריכים, וזה בכל רמה ורמה. אתה יכול להסביר את זה איך שתסביר. אבל לאנושות לא חסר כלום, רק להיות מחוברת יחד. ואז בהתאם לזה תקבל לא הארת החכמה שמביאה לך צרות, כי זה מאיר לך מרחוק ורוצה להתלבש אבל אין לְמה, ואז אתה מרגיש איזה צער כמו לחץ, שלוחץ עליך, אלא אתה תרגיש שזה בא לטובתך, מתיישב יפה לפי ההתאמה בין האור להכלי. לזה צריכים להגיע.

שאלה: בהתייחס לזה שאמרת שהווירוס הוא בינינו, נראה שהאגו מתפרץ מתי שאנחנו מנסים להיות ב"איש את רעהו יעזורו", מתי שאנחנו מנסים לתמוך אחד בשני לעבר המטרה. זה מרגיש שאז האגו מטשטש אותנו ונכנס לכל המנגנונים האלה. האם זה נכון?

האגו כל הזמן גדל, יום יום, יום יום, אין יום דומה לחבירו, מפני שהאגו כל הזמן גדל. זה כמו שעון, מתקתק. זה מצד אחד. מצד שני, יש תקופות כמו שאנחנו אומרים, מועדים, תקופות כאלה שהאגו עושה עוד קפיצה. אבל כל זה כדי לתת לנו הזדמנות להשלים את ההתקדמות שבאה מלמעלה שנקראת "אתערותא דלעילא" בכללות, עם העבודה שלנו שנקראת "אתערותא דלתתא". כי זה נקרא לחבר רצון ברצון, "תעשה רצונך כרצונו", משהו כזה, יש הרבה משפטים כאלה.

אז אם אנחנו משתדלים להיות עוד לפני הבורא כביכול, בזה אנחנו הופכים כל הרע לטוב. הבורא מאיר עלינו וכל הזמן מוריד עלינו את אור החכמה. הוא רוצה שאור החכמה, שזה הוא בעצמו יתגלה כך. אם אנחנו לא מכינים את עצמנו בחיבור בינינו, שאז אנחנו מייצבים את אור החסדים לקבל נכון את כל האור החכמה, אז יוצא שאנחנו מרגישים את התקרבות אור החכמה כסכין, שאור החכמה זה אש, אור החכמה זה מוות. אנחנו צריכים לקבל אותו בחסדים, ואז זה יהיה חום, יפה, טוב, אהבה. זו העבודה שלנו בסך הכול.

(סוף השיעור)