שיעור בוקר 04.11.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 463, מאמר "השלום בעולם"

קריין: "כתבי בעל הסולם", עמ' 463, "השלום בעולם", כותרת "תקוות השלום".

תקוות השלום

"ואחר, שהתנאים האלו הביאו את החברה לקטטות גדולות, שסכנו את כללות החברה" כמו שאנחנו רואים לפחות בזמננו, "צמחו ונתגלו עושי השלום, בחברה, שנטלו את עוצם התקיפות והכח שבידיהם, וחדשו את חיי החברה על פי תנאים חדשים, אמיתיים לפי דעתם, שיספקו את קיום החברה בשלום.

אמנם, עושי השלום האלו, הצומחים ובאים אחרי כל מחלוקת, הנה מצד טבע הדברים, באים ברובם רק מבעלי החורבן, דהיינו, ממבקשי האמת, מבחינת "שלי שלי ושלך שלך". והוא, לטעם היותם בעלי הכח והאומץ שבחברה, המכונים גבורים, אמיצי הלב, כי המה מוכנים תמיד להפקיר את חיי עצמם ואת חיי כללות הציבור כולו, אם לא יסכים הצבור לדעתם." זה בעצם מה שקורה, באנשים כאלו אנחנו בוחרים. אנחנו תמיד מעדיפים אנשים חזקים שיש להם כוח, שיש להם עמדה, שהם מבינים כביכול מה הם רוצים ויודעים ללחוץ על אחרים ולארגן את כולם. אנחנו חושבים שדווקא האנשים האלה הם הראויים לעשות סדר בחברה שלנו ולהביא את החברה למצב מסודר, יפה, טוב ונכון.

אבל אנחנו רואים שככל שאנחנו הולכים אחריהם, אחרי כוח גדול וחזק, כך כל פעם אנחנו טועים בהם והם שולטים עלינו ולרעתנו. רק שאת השליטה שלהם עלינו לרעתנו, אנחנו מגלים תמיד אחרי שבוחרים בהם והם שולטים בנו. זה מה שקורה לנו כל פעם מדור לדור, מתקופה לתקופה - אנחנו תמיד בוחרים בבעלי החורבן.

"מה שאין כן בעלי הבנין שבחברה, שהם אנשי החסד והצדקה, שיקר להם חיי עצמם, וגם יקר להם חיי הציבור - הם אינם מוכנים להפקיר את עצמם, ולא את הציבור, להעמידם בסכנה, כדי לכפות על הציבור להסכים לדעתם. ומכיון שכן, המה תמיד הצד החלש שבחברה, המכונים מוגי הלב והפחדנים.

ומובן מאליו, שתמיד ידי המופקרים אמיצי הלב על העליונה, על כן טבעי הוא, הדבר, שכל עושי השלום - מ"בעלי החורבן" באים, ולא "מבעלי הבנין".

ומהאמור אנו רואים, איך שתקוות השלום, שכל בני דורנו מיחלים אליו, בכליון עיניים, הוא מחוסר ערך הן מצד "הנושא" והן מצד "הנשוא".

כי הנושאים, שהם עושי השלום שבדורנו, ובכל דור ודור, כלומר, אותם שהכח בידיהם לעשות שלום בעולם - הרי המה לעולם קרוצים מאותו החומר האנושי שאנו מכנים אותם: "בעלי החורבן", להיותם מבקשי האמת, דהיינו, להשתית העולם על מדת "שלי שלי ושלך שלך".

טבעי הדבר, שאותם האנשים עומדים על דעתם בתוקף, עד כדי להעמיד בסכנה את חייהם, וחיי הציבור כולו. והיא הנותנת להם תמיד את הכח להתגבר על אותו החומר האנושי, שהם בעלי הבנין, מבקשי החסד והצדקה, המוכנים לוותר משלהם, לטובת האחרים, כדי להציל את בנין העולם, כי המה הפחדנים, מוגי הלב.

המתבאר: שביקוש האמת וחורבן העולם - היינו הך, וביקוש החסד ובנין העולם - היינו הך. ולכן אין לקוות כלל מבעלי החורבן, שיבנה השלום על ידם.

וכן מחוסרת ערך תקוות השלום מצד הנשוא, כלומר, מצד התנאים של השלום עצמו. כי עדיין לא נבראו אותם התנאים המאושרים לחיי היחיד ולחיי הציבור, על פי אמת המידה של האמת, שעושי השלום הללו חפצים בה. והכרח הוא שנמצאים וימצאו תמיד מיעוט חשוב בחברה, בלתי מרוצים מהתנאים המוצעים להם, כמו שהוכחנו לעיל את חולשת האמת. והמה יהיו תמיד חומר מוכן לבעלי הקטטה החדשים, ולעושי השלום החדשים שיתגלגלו כן לאין קץ."

שאלה: אם "לב שרים ומלכים ביד ה'", אז אני מבין מהקטע שהבורא נותן היום כוח ל"בעלי החורבן" דווקא. מתי הבורא ייתן כוח ל"בעלי הבניין"?

קודם כל אני לא בטוח לגבי מה שאתה אומר על "בעלי הבניין" ו"בעלי החורבן". אני חושב שאלו שהיום כאילו הורסים את העולם שייכים ל"בעלי הבניין", הפעולות שלהם הן כדי לעשות בניין, בניין חדש. מה שאנחנו רואים בעיננו, צריכים לבדוק, אבל מה שהם הורסים היום, הם בזה מנקים את השטח לבניין של עולם חדש, כדי שנבין שכל מה שבנינו לא היה נכון, גם מבחינת היסוד הרעוע וגם לעתיד.

תלמיד: עד כמה צריך להרוס או לנקות לפני שאפשר להתחיל לבנות?

אלו שהיום הורסים הם בעצם "בעלי הבניין". כמו שאם אתה מגיע לשטח ומנקה אותו כדי לבנות בניין חדש, אז אתה מבעלי הבניין.

תלמיד: עד כמה צריך לנקות, להרוס את כל מה שקיים היום לפני שאפשר לבנות משהו חדש?

צריך לנקות עד שאנחנו נבין מה אנחנו צריכים לעשות.

תלמיד: בעל הסולם כותב פה "כי עדיין לא נבראו אותם התנאים". נשמע כאילו יבראו התנאים.

לאט לאט הם מתבהרים מתוך ההרס, ככל שנהרסים הדברים הקודמים, שהיו כביכול טובים. אנחנו צועקים, "איפה העולם שהיה? היו משחקים אולימפיים, היה קשר תרבותי בין המדינות, אנשים התחתנו, הולידו ילדים, נהנו מהחיים שלהם". היום אף אחד לא רוצה את זה, כי ברור לאדם שהוא מוליד ובונה כדי שזה ילך להריסה. אם כך מה לעשות? אני חושב שזה דווקא דבר טוב שאנחנו סוף סוף מבינים עד כמה כל הבניין שלנו הוא בסתירה.

תלמיד: מעבר לזה שאנשים די מתייאשים או לא מאמינים יותר במילוי חומרי, אתה רואה גם איזשהו כיוון כלפי משהו גבוה יותר באנושות?

בטח. קודם כל, הייאוש שלהם הוא ייאוש ממה שהם בנו באגו שלהם, והייאוש הזה מקרב אותם להחלטה אמיתית, שצריכים לבנות משהו עם מטרה אחרת, בכוונה אחרת, בקשר אחר בינינו, ואז יהיה לנו עולם חדש ונאור.

שאלה: למה במאמר אלו שרוצים להפיץ את "שלי שלי ושלך שלך" נקראים "מחפשי האמת"? מה היא האמת הזאת?

כל אחד שרוצה להביע את הכיוון שלו יכול לעשות זאת ובתנאי שזה לא יהיה בסתירה לאחרים. בסתירה, הכוונה שהוא לא רוצה לסתור את האחרים, כמו במדע נניח. אומנם גם במדע זה לא בצורה נקייה, אבל כשכל אחד מהמדענים אומר את דעתו והוא כאילו נגד האחרים, כל הדיונים האלה הם כדי לברר את האמת. האמת לא שייכת לאף אחד, אלא היא שייכת לכוח העליון, וככל שנתעלה לאמת כך נגיע לצורה נכונה, להחלטות נכונות. ובהחלטות הנכונות האלה אף אחד לא יהיה צודק או לא צודק, כדי שלא יבנה את עצמו על חורבן האחר.

שאלה: אם הבנתי נכון אלו שנלחמים עבור האמת אלו עושי השלום. האם אנחנו יכולים להבחין בדברים האלה בעשירייה?

בעשירייה זה יתגלה לנו מעצמו, מתוך ההתקדמות הכללית שלנו. ולחטט בכל הדברים האלה לא כדאי, כי אז אנחנו נכנסים גם לתכונות האלו וגם לאלו ולכן זה לא יקדם אותנו.

שאלה: מהניסיון אנחנו יודעים שכל מי שניסה להחריב את מה שהיה לפניו, רק בנה משהו יותר גרוע ממה שהיה לפני כן, זאת אומרת, עוד יותר אגואיסטי. מתי אנחנו יודעים שבא הקץ לסחרור הזה, שבאמת החורבן יהיה כדי לבנות משהו נכון, בכיוון של השפעה?

זה לא יקרה אם אנחנו עם התכונות שלנו, בלי לשנות את עצמנו, נבנה משהו חדש. אלא מתי שנעשה מעצמנו משהו חדש, ואז ודאי נבנה משהו חדש מחוץ לנו בחברה, בקשר חברתי. אנחנו בעצמנו צריכים להשתנות כדי לבנות קשר חדש בינינו.

תלמיד: אז התיקון הזה צריך להיות תיקון פרטי של כל אחד ואחד מאיתנו?

תיקון פרטי של כל אחד ואחד ואז נגיע לתיקון הכללי. אבל לא שבלי לתקן את עצמנו אנחנו בונים משהו חדש. איך? מאיפה?

שאלה: בעל הסולם כותב פה "טבעי הדבר, שאותם האנשים עומדים על דעתם בתוקף, עד כדי להעמיד בסכנה את חייהם, וחיי הציבור כולו". ובסוף הוא כותב, כי הם הפחדנים ומוגי הלב. למי הוא מתכוון, מי אלו מוגי הלב וממה הם פוחדים?

הם פוחדים מאנשים שמרגישים שהם מוכנים להסכים עם אחרים רק כדי לא להביא למלחמות.

תלמיד: האם אפשר להגדיר מי הם "בעלי הבניין" ומי הם "בעלי החורבן"?

הייתי אומר שמי שמוכן לוותר לשני שייך ל"בעלי הבניין", ומי שלא מוכן לוותר לשני שייך ל"בעלי החורבן".

תלמיד: אפשר להגדיר מי הם "בעלי הבניין" ומי הם "בעלי החורבן" במדינה?

אני לא כל כך רוצה לדבר בצורה כזאת.

תלמיד: חייבים להבין פעם אחת.

זה לא יעזור לך להבין פעם אחת. אלו שנמצאים לכיוון הימין, ארץ ישראל השלמה וכן הלאה, הם "בעלי הבניין", ואלו שהם ההיפך הם "בעלי החורבן".

תלמיד: יפה מאוד. למה פחדת להגיד את זה?

אני לא כל כך פוחד להגיד, אני לא רוצה ששוב יבואו, יכתבו עליי, ישפכו כל מיני דברים. אבל זה כך, ואנחנו רואים זאת מפעם לפעם, מיום ליום יותר ויותר.

שאלה: במצב אידיאלי, אם המצב הזורם הרגיל לא היה בונה את השלום על פני ההפכים אלא היה מתקן את ההפכים, אז האם הדור הבא לא היה צריך לשבור את הסתירות שקדמו לו כדי לבנות את העולם על סתירות משלו?

יכול להיות שכן, אבל זה לא פשוט. יש דינמיקה בכל התהליכים האלה וכל צד משתנה במקצת, יש כאן תעלומה. עוד נראה את זה, זה עוד לא נגמר עכשיו. אומנם הבחירות האלה כבר קבעו משהו במדינה שלנו בזה שנתנו מקום לכוח הנכון לשלוט, אבל בכמה הם ידעו לשלוט זו הבעיה.

תלמיד: איך נגיע לזה שהדור הבא יהיה כולו מיוסד, מבוסס על הדור הקודם כעל אלה שצריכים להשתוות אליהם, בצורה חד משמעית. מה הדור הנוכחי צריך לעשות? איך להתנהג? לחיות?

אין דבר כזה שאנחנו בהווה יכולים להגיד שאנחנו סומכים על מה שהיה בעבר, אנחנו צריכים ללכת רק קדימה.

שאלה: איך יוצא שהאמת היא השם של הבורא, אבל אלה שרוצים את האמת הם הופכים להיות בעלי חורבן, ובמקום להביא לחיבור, לדבקות, הם כאילו מפרידים – שלי שלי ושלך שלך?

נמשיך לקרוא ונבין. אני זוכר שזו בעיה שתמיד הייתה מתעוררת.

שאלה: אותם בעלי חורבן שקראת להם עכשיו "בעלי בנין", אין תקווה שיגיע מהם השלום. האם אנחנו כבני ברוך צריכים להיות מומחים ולדעת איך עושים שלום?

רק על ידי הפצה של "ואהבת לרעך כמוך".

תלמיד: אם אנחנו עושים שלום בינינו, האם זה מפיץ "ואהבת לרעך כמוך"?

כן. באופן תת קרקעי זה ישפיע על כולם כי זה כוח שקשור לבורא. אהבת אחים, חיבור בינינו למען חיבור עם הבורא ולהביא את העולם לשליטתו, זה כן ישפיע על הכול.

תלמיד: באיזה מצבים אנחנו צריכים לעשות שלום בינינו?

בכל המצבים.

תלמיד: לא מזמן הייתה לי התפרצות גדולה מאוד על חבר, אחר כך התנצלתי בפניו, היום אנחנו קרובים יותר מתמיד. האם אנחנו יכולים לנצל מצבים כאלה לעשות שלום?

זה לא חשוב מה הם המצבים, צריכים להשתדל להיות קרובים זה אל זה ולהגיע למערכת אחת.

שאלה: אנחנו רואים שכל התפתחות העולם קרתה דווקא ממצבי משבר, ממלחמות, מזה גדלנו, מזה התפתחנו. אבל אנחנו רואים שהמשברים בסופו של דבר מגיעים מלמטה, לא מהאמיצים ומהחלשים, אלא ממשהו בין בעלי החורבן לבעלי הבניין. מה זה ה"אמצע" הזה שיש ביניהם?

הייתי אומר שזו הבחירה החופשית של כל אחד, כי כל אחד מאיתנו כלול גם מאלו וגם מאלו. נמשיך לקרוא, שם מונחת התשובה.

שאלה: מדוע בעלי הבניין הם מוגי הלב ובעלי החורבן הם האמיצים?

כי כל מה שאנחנו בונים הכול כבר מראש מוכן לסתירה.

שאלה: למה אותם אלה שנוטים לימין, לארץ ישראל השלמה, הם אלה שנחשבים בעלי בניין?

כי הם רוצים לבנות משהו שלפי חוקי העולם צריך להיבנות, ואם אתה הולך לצד האחר, אז אתה צריך פשוט להתפזר ולהפסיק להתקיים. לכן אלו נקראים "בעלי בנין" ואלו נקראים "בעלי חורבן". וכל אלו שהלכו בדרך של כביכול "חיבור", כמו ברוסיה ובעוד מדינות, רואים עד כמה לאט לאט במשך ההיסטוריה הם נובלים ונעלמים, כמו הקיבוצים, כמו כל דבר, כי אין להם יסוד בריא ואמיתי.

שאלה: במאמר כתוב על בעלי החורבן ובעלי הבנין, ויש הרגשה שאלו תכונות אגואיסטיות, שחלק יכולות וחלק לא מסוגלות. מה הקשר? האם בעלי הבנין הם לא צדיקים?

לא. צריך לקרוא שוב את מה שהוא כותב.

קריין: אנחנו בכותרת "שלום ציבור מסוים ושלום העולם כולו".

שלום ציבור מסויים, ושלום העולם כולו

"ואל תתמה, מה שאני מערבב יחד את שלומו של ציבור אחד, עם שלום העולם כולו, כי באמת כבר באנו לידי מדרגה כזו, שכל העולם נחשבים רק לציבור אחד, ולחברה אחת, כלומר, שכל יחיד בעולם, מתוך שיונק לשד חייו והספקתו מכל בני העולם כולו - נעשה בזה משועבד, לשרת ולדאוג לטובת העולם כולו.

כי הוכחנו לעיל את השיעבוד המוחלט של היחיד, להציבור שלו, כדוגמת גלגל קטן במכונה. כי הוא נוטל כל חייו ואשרו מאותו הציבור, ועל כן טובת הציבור, וטובתו הפרטית - היינו הך. וכן להיפך. ולפיכך, באותו השיעור שהאדם משועבד לעצמו - הנה בהכרח שנעשה משועבד לציבור, כמו שהארכנו בדברים לעיל.

ומהו היקפו של אותו ציבור. - דבר זה נבחן לפי מרחק יניקת היחיד מהם, כי למשל בתקופות ההיסטוריה הקדומות, היה המרחק הזה משוער רק בהיקף של משפחה אחת. כלומר, שהיחיד לא נצרך לסיוע כלשהו רק מבני משפחתו. אשר אז, ודאי לא היה מוכרח להשתעבד רק לבני המשפחה שלו.

ובתקופות מאוחרות יותר, נצטרפו המשפחות לעיירות ולגלילות, ונעשה היחיד משועבד לעירו. - ואחר כך כשנצטרפו העיירות והגלילות למדינות - היה היחיד מסתייע באושר חייו מכל בני המדינה, הנה נעשה עם זה משועבד לכל בני המדינה.

ועל כן בדורינו זה, כשכל יחיד מסתייע באושר החיים שלו, מכל מדינות העולם, הנה הכרח הוא, שהיחיד נעשה בשיעור הזה משועבד לכל העולם כולו, כמו הגלגל בתוך המכונה.

ולפיכך אין להעלות על הדעת את האפשרות לעשות סדרים טובים ומאושרים בדרכי שלום במדינה אחת, כאשר לא יהיה כן בכל מדינות העולם, וכן להיפך. כי בתקופתנו אנו, כבר מקושרות המדינות בהספקת משאלות החיים, כמו היחידים במשפחתם בתקופות הקדמוניות, ולפיכך אין לדבר ולעסוק עוד, מסדרים צודקים המבטיחים שלום מדינה או אומה אחת. אלא רק משלום העולם כולו. כי טובתו ורעתו של כל יחיד ויחיד בעולם תלוי ומדוד במדת טובת היחידים שבכל העולם כולו.

ואע"פ שדבר זה למעשה ידוע ומורגש למדי, עם כל זה בני העולם עדיין לא תפסו את זאת להלכה כראוי. ומדוע - כי כן מהלכי ההתפתחות בטבע, אשר המעשה מקדימה את הבנת הענינים. ורק המעשים יוכיחו וידחפו את האנושות קדימה."

אנחנו רואים אפילו עכשיו במלחמת רוסיה אוקראינה, עד כמה המצב מעורר תלות בין כל המדינות באספקת חומרי גלם, תבואה, נפט, גז, בכל דבר. כשהפסיקו עכשיו לסחור עם רוסיה במכונות, במכוניות, במטוסים ועוד, רואים עד כמה המדינה הזאת מתחילה כבר לרדת בעוצמה שלה. כך זה יהיה עם כל אחד וכל אחד ירגיש עד כמה כולם תלויים בכולם, ואין אף אחד שיוכל להגיד שהוא מסוגל להתקיים לבד ולא תלוי באף אחד, אלא כולם תלויים בו יכול להיות. זו בעיה גדולה מאוד בעולם, וזה צריך ללמד אותנו שכולנו נמצאים במערכת אחת, כל האנושות, בכל כדור הארץ הקטן הזה.

שאלה: זה מאוד ברור שבכל דור לבעלי החורבן יש יותר כוח ומומנטום מבעלי הבניין. איך בעלי החורבן יגיעו למסקנה, להבנה, שהדרך שלהם היא לא הדרך הנכונה?

מתוך המעשה, מתוך מה שהם יראו בפועל, שאין להם במי לשלוט, במה לשלוט בצורה שהם רוצים להתקדם, כי הכול מתפורר. הם לא יכולים להעמיד בעולם כוחות קשר נכונים וגדולים אם הם הולכים לפי חורבן העולם. לכן אין כאן מה לעשות, אנחנו נגיע להחלטה שעתיד העולם חייב להיות רק דרך החיבור הטוב, זאת אומרת לפי הרצון של כל מדינה, או אולי כבר לא יהיו מדינות, אלא יהיו שטחים שיהיו לפי חלוקה אחרת. אבל חלקי המדינות, העמים, לא חשוב איך לקרוא לזה, הם ירצו להיות יחד מפני שיבינו שבהתחשבות הדדית ביניהם או יותר מזה, יש לכולם רווח טוב, גם כלפי האקולוגיה, גם כלפי האנושות, גם כלפי כולם.

שאלה: האם זה יהיה נכון שהמקובלים הם שישלטו בעולם?

מקובלים הם אנשים שמבינים את חוקי הטבע, אבל לא שהם ישלטו, אין להם במה לשלוט, בשביל מה לשלוט, אלא אני מקווה שהם יהיו מכובדים בעיני העולם בזה שהם יודעים את חוקי הטבע, והאנשים ירצו לשמוע בעצתם כדי לבנות חברה אנושית שנמצאת בהתאמה לחוקי הטבע. ואז בטוח לכולם יהיה טוב, יהיה איזון בעולם.

שאלה: תיארת תמונה עתידית שלא יהיו מדינות בעולם הגלובלי, אלא יהיו שטחים שיש בהם רצונות. מה זה שטח מסוים עם עם שנמצא בו, האם אלו רצונות קולקטיביים, משותפים?

כתוב בתורה שיש 70 שורשים לאנושות, שזה 7 כפול 10, ושכך האנושות מתחלקת עד שהיא מתחברת לעם אחד, כאיש אחד בלב אחד, לכן נראה איך זה יסתדר. אבל ודאי שבסופו של דבר כולם צריכים להתחבר בצורה כזאת שאין הבדל בין אחד לאחר, וזה תלוי בטרנספורמציה לשינויים שכל אחד מקבל במוח ובלב. אני מקווה שזה יעבור עלינו מהר.

תלמיד: אפשר להגיד שאותם החוקים של חיבור בעשירייה וחוקי החיבור בקבוצה גדולה כמו אצלנו, הם בעצם דוגמה לחיבור בין מדינות?

כן, אני חושב שכך זה יהיה.

שאלה: למה הבורא לא ברא הכול בצורה שלמה, אלא צריך לעבור את השלבים של משפחה, מדינה ותיקון, ואנחנו מוגבלים בתוך התפיסה הזאת?

אנחנו נגיע לגמר התיקון ואז מתוכו נבין את הכול, נראה ש"סוף מעשה במחשבה תחילה", ובינתיים אנחנו לא יכולים לראות כלום. זה כמו שלא תסביר לתינוק איך בנוי העולם כי הוא לא יבין, הוא לא יתפוס, אין לו שכל, אין לו כלים. כך אנחנו, כשנגיע לגמר התיקון יהיו לנו כלים להבין את כל המציאות, כולל כל העולמות, כל מה שנסתר מאיתנו, את מה שאחרי הגלקסיות, נבין את החברה האנושית לעומק הקשר וההשפעה ההדדית בינינו, את כל ההיסטוריה, את כל מה שיש, נבין הכול עד האטום האחרון שבמציאות. אבל זה לא עכשיו.

שאלה: האם צריך לעשות חורבן, או שהוא נוצר באופן טבעי ברגע שנוצרת אמת חדשה?

אנחנו לא צריכים לעשות שום חורבן בעצמנו, אנחנו רוצים להשתדל רק לבנות. אם הבנייה שלנו לא אמיתית, אז היא תמיד נמשכת עד החורבן ואנחנו בונים בנייה חדשה. כך כל פעם יותר ויותר עד שמגיעים בסופו של דבר להבנה מה אנחנו צריכים לבנות כדי שזה לא יגיע לסתירה.

שאלה: כשאנחנו יוצאים עם המסר של "ואהבת לרעך כמוך" לציבור הרחב, המסר הזה נשמע מסר של "שמאל" - "בואו נאהב את כולם, נתחבר עם כולם".

תסבירו את זה טוב כך שלא יחשבו שזה שמאל.

תלמיד: מה הן כמה השורות מתחת ל"ואהבת לרעך כמוך" שצריך להגיד?

שזה לא שייך לשמאל בכלל, אלא השמאל לוקח כל מיני אמרות כאלה כדי למשוך אליו אנשים אבל הוא לא שייך לאמרות האלה. זה בדרך כלל השקר של השמאל.

אנחנו ראינו את זה בכל העולם, בקובה, ברוסיה, במזרח אירופה, באפריקה, מה עושה השמאל עם האמרות האלה.

תלמיד: אני לא מדבר על זה, אלא איך מסבירים את זה על דרך החיוב? להגיד "ואהבת לרעך כמוך" ואז להסביר מה זה כן אומר.

בלי שייכות למפלגות, למדינות, כל אחד חייב להגיע לתיקון הפרטי שלו בזה שהוא מתקרב לאחר, כדי שנגיע שוב לאותה מערכת של אדם הראשון לפני החטא.

תלמיד: מה שאמרת עכשיו עדיין נשמע כמו שמאל למישהו חיצוני, כי זה אומר, "אני מתקן את עצמי, אני צריך לאהוב את האחרים". יש מסר שהוא מעל האדם הבודד והוא לא כל כך ברור.

זה נדמה לך בינתיים, אני זוכר שגם לי זה כך נראה, אבל זה לא כך. אנחנו צריכים להגיע להתקרבות בין אדם לאדם, ובאף מקום אתה לא רואה בפעולות של השמאל וגם של הימין שהם מתקרבים זה אל זה, זה לא שייך לטבע האדם. לכן אנחנו צריכים לבדוק מה זה "להתקרב", מה זה "להיות דבוקים", מה זו בכלל הדרישה הזאת שהתורה דורשת מאיתנו.

שאלה: אמרת שכל העניין הוא התקרבות אדם לאדם. בעל הסולם כותב "ולפיכך אין לדבר ולעסוק עוד, מסדרים צודקים המבטיחים שלום מדינה או אומה אחת. אלא רק משלום העולם כולו." הוא כביכול מבטל גם את הימין ואת השמאל, והוא כותב "ורק המעשים יוכיחו וידחפו את האנושות קדימה". רק להתקרב אדם לאדם.

הוא כותב לא לשים לב לזה שחילקנו את האנושות לכאלה חלקים, אלא אין שמאל, אין ימין, אלא אנחנו צריכים לחזור למערכת אחת עגולה, כדורית, שהיא אדם אחד.

תלמיד: הוא כותב "ורק המעשים יוכיחו וידחפו את האנושות קדימה.", איזה מעשים?

אנחנו נעבור הכול במעשה, בהצלחה ובחוסר הצלחה, וכך נלמד מה אנחנו יכולים לעשות כדי להיות איש אחד בלב אחד.

תלמיד: הוא בעצם מזכיר פה בעקיפין את חכמת הקבלה.

כן, ודאי, על מה עוד חכמת הקבלה מדברת? דווקא היא מדברת על החיבור המשותף בין כולם ללא שום הגבלות ושום פינות.

(סוף השיעור)