שיעור בוקר 01.08.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק "אגרות", עמ' 698, אגרת י"א

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 698, אגרת י"א.

אגרת י"א

שנת תרפ"ה (1925)

"ב"ה יום ועש"ק בא י' לחודש שבט, פה וורשה יע"א

לכבוד הקשור במוסרות לבי. .. נ"י

קבלתי דבריך ובענין נסיעת. .. נ"י הנני להודיעך שבעז"ה אביאהו עמי יחד ירושלימה וכדומה לי שאעשה לו ויזע לבירוט ומשם לירושלים ברשיון שלי, כי אין לי דרך אחר כעת, וכבר הודעתי כזה במכתבי לב"ב שיחי'.

... ובענין ד"ת שתדרוש ממני, היה לך לכתוב מה חסר לך בלעדם, כי את הכל תקבל באהבה, הן אמת שכן דרך האמת, אבל צריך להרגיש את האהבה, והיא אינה מורגשת אלא במקום חסרון, שז"ע "כל המצטער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור", ו"במדה שאדם מודד מודדין לו".

וכבר שמעת הרבה, שכל טוב דאתערותא דלתתא [של התעוררות מלמטה] אינו נוהג אלא בהשכלתינו להרגיש החסרון, כמו שהוא ערוך לפנינו מהשי"ת, שז"ס "תפילה עשתה מחצה", כי כל עוד שאינו מרגיש חסרון המחצה, כלומר, החלק שנחלק מכל והחלק אינו מרגיש כראוי, אינו מסוגל כלל לדביקות השלם, כי לא ליתרון יחשב לו, והאדם לא ישמור ולא יקיים שום דבר שאין בו צורך. והשמיענו חז"ל אשר יש סגולה להרגשה זו בכח התפילה, וכשיתמיד להתפלל ולחשוק לדבקה בו בתמידות. הרי התפילה מסוגלת לעשות מחצה, כלומר, שיכיר שמחצה היא, וכשיתרבו הניצוצין ויובלעו באברים, ודאי יזכה לישועה השלמה ויודבק החלק בכל לנצחיות.

וז"ס, "אין בין מים עליונים לתחתונים אלא כמלא נימא", ע"ד שאמרו ז"ל "נימא נקשרה לו", בסוד, "הרים התלוין בשערה", כי נימא זו למילוא הוא צריך, שזהו סיבת התחלקות מים תחתונים מעליונים ודו"ק.

וז"ס הכתוב "והיה פי ראשו בתוכו", פי', כל עוד שלא נפתח הסתום, דהיינו, פה שבראש, הרי הוא ניזון דרך טבורו, והסתום מחויב להיות פתוח, ונמצא "פי ראשו בתוכו שפה יהיה לפיו סביב", פי', שלא יהיה מסתפק במיעוט, כי אם "חלקנו נתיר חלק מזב"ח מי יתיר"? וע"כ ירגיש הכובד שבראש. והרגשה זו יסב"ב לו שפה לפה, כי ירבה בשפיכת לבו למרום, לטהר השפה תתאה [תחתונה], שזה שיעור הכתוב "שפה יהיה לפיו סביב מעשה אר"ג", פירוש, שניצוצי ההשתוקקות מתקבצין יד על יד, ומתחברין יחד כ"מעשה אר"ג כפי תחרא יהיה לו", פירוש, אלו הסיבות המסבבות הרגש הכאב, ושפיכת הלב, לא יבטלו כלל, אלא מתקבצים יחד ונעשים בבחי' פה, ע"ד שאמרו ז"ל "זדונות נעשו לו כזכיות", וא"כ יש לו שתי פיות, והבן, ש"סביב" בלשון תרגום "סחור סחור מלשון סחורה", דהיינו, הפנים הוא פרצוף שלם והאחוריים הוא פרצוף שלם, ואם זוכה לזה ויקנה הפי תחרא, אזי להוי האי "גברא באבטחותא [אזי יהיה איש זה בהבטחה] אשר לא יקרע, כי ינון שמו לנצח נצחים". ודו"ק ותשכח [והתבונן היטב ותמצא], שז"ס: "בארצם משנה יירשו".

עמקות גדולה יש בדברי אלו, ואין בי כח עכשיו לפרשם. אמנם אם תבין את דברי, תזכה בטח ליעול וליפוק [לבוא ולצאת] בלא בר וכמו שסיים הפרשה, "ונשמע קולו "בבאו" אל הקדש "ובצאתו" וכו', וכי"ר.

ובכלל אינך מבין סגולת התורה והשגתה, ואם היית מבין ודאי מסרת נפשך עליה, והיית זוכה בה, והנך רואה הכתוב, כי "נר מצוה ותורה אור", ואם יהיה לך בית מלא נרות, ולא יהיה לך אור, הלא יתפסו הנרות מקום בכדי [לשווא]. ומלת תורה הוא מלשון "הוראה" ומלשון "מראה וראיה", דהיינו, הכרה השלמה שאינה מנחת אחריה נימא. יתן ה' שתבינו מהיום את דברי.. ..

עוד זאת אבקש ממך להתאמץ ביתר עוז באהבת חברים להמציא המצאות המסוגלות להרבות אהבה בין החברים, ולבטל מאתכם תאות מושגי הגוף. כי זהו המטיל שנאה. ובין עושי נ"ר ליוצרם לא יצויר שום שנאה אדרבה רחמנות ואהבה יתירה יש ביניהם, והדברים פשוטים.

אבקש שכל אחד ואחד יראה המכתב שיש לרעהו, כי הדברים נאמרים מאחד לאחד, ותורה אחת יהיה לכם, בשעבוד הגוף, וקדושת הנפש, ולא לשנות ח"ו, כמנהג בעלי הגוף, וראוי לכם לשמוע מהיום והלאה את דברי, כי חייכם ואורך ימיכם הוא, ולא לטובתי אני דורש, ומה יעשה המצביא המצוין, בעת שבני הצבא ישנו הוראותיו אליהם וכו'."

יהודה"

איך התרשמתם?

שאלה: זו אגרת מאוד מרגשת ויש בה קטעים שמפתיע כמה אנחנו חיים אותם. למשל הפסקה לפני האחרונה, כל כך הרבה פעמים קראנו את הטקסט הזה ברגעים מרגשים. אבל יש פה עדיין כמה דברים לא כל כך ברורים.

יש את המשפט "במדה שאדם מודד מודדין לו", זו מעין נוסחה בעבודה. מה הנוסחה הזאת אומרת? איך משתמשים בה?

אדם, אומנם הוא לא מבין ולא מרגיש, אבל הוא קובע בעצם את קצב ההתפתחות.

תלמיד: האם הוא מודד לעצמו או מודד לחברים?

זה בעיקר לעצמו, במשהו לחברים ועוד במשהו לכל האנושות.

שאלה: בעניין להתאמץ באהבת חברים, להמציא המצאות. אתמול בעשירייה עשינו סדנה על הפסקה הזאת כהכנה והחברים שאלו, "איזה המצאות יש לנו?". הגענו להסכמה שיש להשקיע בחברים, ויש להתפלל ולבקש עבורם. האם יש עוד המצאות חשובות שפספסנו?

את העיקר אמרת. אנחנו רוצים שכל החברים יגיעו לגילוי הבורא לנבראיו, יתחזקו בזה, ויוכלו למשוך אחריהם את כל האנושות. זה מה שאנחנו מצפים, רוצים, מקווים.

שאלה: יש פה מושג "מעשה אר"ג", מה זאת הפעולה הזאת "מעשה אר"ג"?

אנחנו יודעים מה זה "מעשה אר"ג", כן?

תלמיד: בגשמיות, כן.

בגשמיות. ברוחניות, היודע לקשור מטרות וסיבות ממצב למצב, יש לו תוספת גדולה מהלימוד, בהשגה.

תלמיד: בהמשך ל"מעשה אר"ג" יש את המושג "כפי תחרא יהיה לו". מה זה "פי תחרא"?

אני לא רוצה להגיד מעצמי. אני לא משיג את זה, לא מבין את זה.

שאלה: הוא כותב "ולבטל מאתכם תאות מושגי הגוף. כי זהו המטיל שנאה". מה הקשר בין תאוות מושגי הגוף והשנאה?

בהתקשרות לבורא אנחנו זקוקים לכל אחד, אנחנו חושבים על האחדות, דואגים לאחדות. מה שאין כן, בתאוות הגוף כל אחד נכנס לתוך גופו ובזה הוא נפרד מכולם.

תלמיד: האם זה ממש מנוגד לאהבת חברים?

כן.

תלמיד: זה לא נראה שיש קשר ישיר. כי כשאני חושב על שנאת חברים, אני לא מקשר את זה לתאוות גופניות. אומנם זה מסיט, אבל אני לא חושב שזה מביא לשנאה.

מספיק שאתה חושב רק על עצמך זה כבר מביא לפירוד. אתה אפילו לא רואה עד כמה בזה שאתה עוסק בזה, רוצה להשיג, מגלה את החיסרון האישי, אתה מתנתק מלהתחבר.

תלמיד: מהי העצה הכי טובה נגד תאוות מושגי הגוף?

תפילה.

שאלה: הוא כותב "את הכל תקבל באהבה, הן אמת שכן דרך האמת, אבל צריך להרגיש את האהבה, והיא אינה מורגשת אלא במקום חסרון". מה הכוונה שהאהבה מורגשת במקום חיסרון?

מי שמשתוקק לאהבה ומבקש, וליבו פתוח לזה, אז הוא מתחיל להרגיש עד כמה הבורא פותח לו את אהבתו.

תלמיד: האם אהבה לא מורגשת במצב שלמות דווקא?

כן, אבל היא נפתחת לאט לאט, יש דרגות באהבה.

שאלה: הוא כותב "תפילה עשתה מחצה", איך בדיוק תפילה יוצרת הרגשה של "מחצה"?

התפילה הנכונה מראה לאדם עד כמה הוא קשור לבורא, ולעומת זאת עד כמה הוא מנותק מהבורא. ושני אלו פועלים יחד על האדם.

תלמיד: ומה מהמצב הזה שהוא מרגיש קשור לבורא וגם מנותק מהבורא?

אז שניהם משלימים זה את זה.

תלמיד: מה השלב הבא בתפילה? הרי הוא העלה תפילה והוא מרגיש קרוב ומנותק.

אם הוא עושה נכון ומעביר את עצמו לתוך התפילה לבורא, אז לאט לאט התפילה מתקיימת.

תלמיד: מה הכוונה במצב הזה שהוא מעביר את עצמו לבורא?

הוא רוצה להתחבר, רוצה להשפיע, רוצה להתגבר ומבקש כוחות, שהוא רוצה לקיים את הקשר.

שאלה: זו לא פעם ראשונה שבעל הסולם אומר לתלמידים שלו להמציא המצאות. הוא אומר פה "להתאמץ ביתר עוז באהבת חברים להמציא המצאות המסוגלות להרבות אהבה בין החברים". וגם במאמרים אחרים הוא משתמש בזה.

זה לא כל כך ברור מה זה להמציא המצאות. כי רוב האנשים הם שונאי סיכון, הם לא אוהבים לקחת משהו לא מוכר ולהמר עליו. כשאתה ממציא המצאה אתה צריך לקחת סיכון, לקחת משהו חדש שלא היה עד עכשיו. מה שקורה, שבכל מפגש עושים פחות או יותר אותו דבר, אבל משאירים את ההתרגשות הפנימית פנימה. מה הכוונה להמציא המצאות באהבת חברים?

על ידי מה עוד אנחנו יכולים להיות קרובים יותר זה אל זה. או במילים אחרות, שזה אותו דבר, עד כמה אנחנו יכולים לקבל בתוכנו את הבורא, שבזה נרגיש שכל האנושות כולה היא מצטרפת אלינו.

תלמיד: זאת השאלה ששואלים, אבל מהי להמציא המצאות בנושא?

איך אתה יכול לתאר את זה?

תלמיד: בדרך כלל זה באותו סטנדרט שאנחנו רגילים לחשוב. איך עושים את זה? יושבים, לומדים, קוראים מאמר, קוראים מדברי רב. יש איזו רגילות שהיא לא פסולה, אני חושב שיש בה המון כוח.

כן.

תלמיד: אבל פה הוא מדבר על להמציא המצאות. שהוא אומר מילה להמציא המצאות אני חושב על מישהו שיש לו איזה בעיה מאוד קשה ואיך לעשות את זה בצורה אחרת. מה זה המצאות? מישהו המציא את נורת החשמל, מישהו המציא איזה מנוע שעובד יותר טוב מאחרים. זה לא קרה סתם הוא חשב וחשב, הוא הבין שיש בעיה קשה, הוא התלבט בזה, הוא בדק מה כבר עשו, הוא חשב על משהו חדש שלא נעשה. יש משהו בהמצאת ההמצאה. הלוואי שבאמת היינו כך עושים כמו שהוא אומר באהבת חברים. אז מה זה להמציא המצאה בדבר הזה?

אני לא יכול יותר לומר, איך להתקרב לבורא, איך להתחזק, איך לבנות ביחד את הכלי הרוחני שהוא נבנה דווקא מכולם יחד, ואיך לדאוג להרחבת הכלי. בעצם זה מה שיש לנו. יש בזה ודאי כמו דברים אישיים, איזה סודות, אבל זהו בעצם, לומדים ככה ביחד.

תלמיד: זה בין אדם לבורא או שזה בעשירייה, בואו נמציא המצאה עכשיו משהו חדש שלא עשינו עד היום?

זה יכול להיות יחד ודאי, כן. כל אחד.

תלמיד: זאת אומרת, זה גם בין אדם לבורא וגם בתוך העשירייה.

כן.

שאלה: האם התחבולות האלה זה בעצם שאנחנו צריכים כל פעם לבנות חיסרון לבורא, בתפילה, הרי כולנו מביאים תפילה לבורא, אבל הוא מדגיש פה שמאוד חשוב לבוא עם הרגשה מסוימת לתפילה, עם הרגשה של חיסרון.

כן.

תלמיד: אני מרגיש כל פעם, שיש תפילה ויש תפילה. אמרת בהתחלה שאנחנו צריכים לבקש את הכוחות, אבל אני מרגיש שאם אתה מבקש כוח ואתה בא עם החיסרון לכוח הזה זה שונה מאוד ביחס בזה שאני מבקש את הכוח כך, כדרך אגב. מה היא התחבולה שאנחנו צריכים כל פעם במאמץ משותף, גם פרטי וגם בקשר בינינו להביא כל פעם את החיסרון הזה. כי לפעמים אתה מרגיש שאין חיסרון, ואתה מרגיש שאתה בא לפה, לשבת.

בסדר.

תלמיד: איך אנחנו באמת בונים את התחבולה הזאת, שכל פעם נבוא לפה עם חיסרון אמיתי?

את זה צריכים להתחיל הרבה מקודם, אבל גם זה טוב שאדם בא ומרגיש שאין לו חיסרון, והוא בא, ואו שהוא בא במיוחד כדי לקבל חיסרון מאחרים, לחזק את החיסרון שלו הקטן, וכך הוא רוצה להתקדם. מה יש?

תלמיד: זה בסדר גמור, אני רק אומר, מצד אחד, איך אני בא לפה לשיעור בלי חיסרון, איך אני דואג לקבל חיסרון מהחברים?

אתה צריך להתכלל איתם, אתה צריך להתחבר לחיסרון שלהם, לתפילה שלהם, ואז אתה תיכנס בהם.

תלמיד: ומצד השני, אם לאחד החברים יש להם חיסרון, איך הם משפיעים לחברים שאין להם את החיסרון?

רק על ידי חיבור, על ידי התכללות, על ידי כך שכל אחד רוצה לשמוע את השני ורוצה להשתתף עימו, רק כך.

תלמיד: בתחילת השיעור אמרת כמה שאנחנו דואגים להתפתחות שלנו הפרטית, אנחנו גם באיזה מקום משפיעים על ההתפתחות של כל המערכת. כשאנחנו באים ונותנים כוח לחברים למרות שאין להם כוח, אנחנו באים, כל פעם לחברים אחרים יש את הכוח הזה, שהם מקבלים אותו כנראה מהבורא.

כן.

תלמיד: איך בעצם בכוח הזה שהם נותנים אותו, איך זה משפיע על החברים דרך הבורא? איך זה מגיע, דרך התפילה שאני צריך לתת בשיעור?

כי כך אנחנו קשורים, אנחנו קשורים בינינו דרך הבורא, ועל ידי החסרונות שלנו, שאנחנו מרגישים אותם, איך שהם בוערים בנו, אז אנחנו נכללים מכולם והם מאיתנו.

תלמיד: איך מתכללים באמצע השיעור? מה זו התכללות באמצע השיעור?

רק לפי הרצון, אין לי מה להוסיף.

תלמיד: הבן אדם נמצא בתוך בעיה, כמו גילוי חשמל וכולי, אולי הדרך שלנו גם בעשירייה לראות את הרשות, כי הרשות לגילוי החשמל באה מהבורא. אותו דבר התחבולות, זאת אומרת כשאנחנו יושבים אנחנו מרגישים את המצב, וזה בסדר לעשות את אותם דברים, אבל להיות פתוח למה הבורא רוצה להגיד לנו, להיות פתוח לרשות שניתנת באותו מפגש.

זה על ידי החיבור בינינו.

תלמיד: בדיוק, ואז אנחנו פתוחים כי אנחנו מחפשים את הרשות מהבורא.

כן, זה נכון שכך אנחנו צריכים להרגיש את עצמנו, שאנחנו קשורים ומצפים לגילוי הבורא אלינו.

תלמיד: כתוב, כל המצטער עצמו עם הציבור, זוכה ורואה בנחמת הציבור.

כן.

תלמיד: מה היא התפילה הזאת שצריך להגיע אליה, על מה צריך להתפלל?

צריכים להתפלל על כך שאנחנו רוצים להתכלל עם הציבור, לקבל מהם כל החסרונות שלהם, ולחברם יחד ולהעלותם לבורא.

תלמיד: החסרונות לבורא?

כן.

שאלה: בעל הסולם כותב שצריך להרגיש האהבה, והאהבה אינה מורגשת אלה במקום חיסרון, כל דבר מורגש רק איפה שיש חיסרון, אם אין לאדם חיסרון במשהו, הוא לא ירגיש משהו בתחום הזה, ואז הוא אומר, שכבר שמעת הרבה שכל ההתעוררות מלמטה אינה נוהג אלא בהשכלתנו להשיג חיסרון. כאילו אנחנו צריכים ללמוד איך להרגיש חיסרון, לחקור איך מגיעים לחיסרון הנכון זו ההשכלה שלנו? זה מה שאנחנו צריכים להוציא מהלימוד, מחקר על החיסרון?

בעצם כן.

תלמיד: נראה כאילו כל הבעיה פה היא שהאדם בא עם רצון לקבל כי רע לו, וכאילו חכמת הקבלה מציעה לא לפתור לו את הבעיה של הרע לו, אלא אומרת, הטוב שלך נמצא במקום שאם תבטל את עצמך ותחשוב על הכלל, או תעדיף את הכלל על פניך.

כן.

תלמיד: וגם אם לומדים את זה 20 שנה, כאילו אין אומץ לעשות את הפעולה של אני מבטל את עצמי וקופץ להיות מרגיש את הכלל, או חי בשביל הכלל, או מבקש עבור הכלל. איזו ראיה יכולה להיות לנו, לחזק לנו את האומץ הזה לעשות את הקפיצה הזאת מאני לאנחנו? מה השינוי שייתן לאדם את הביטחון לוותר על האני שלו?

זאת עבודה פנימית, שהוא מבטל את עצמו כלפי הבורא ורוצה להשיג חיבור עם חבריו ובזה לחיות, אבל זה צריך להיות בפועל, זאת אומרת כל הזמן לשרת את החיסרון הזה.

תלמיד: איך אפשר שזה יהיה מהות כל האדם, שכל מה שהוא רוצה להוציא מהחיים האלה שהוא חי בהם זה הנטייה שלו כלפי חוץ?

כן.

תלמיד: איך אפשר להגיע למצב כזה? יצא לי להכיר כמה אנשים בחיי, בודדים, שהם היו אנשים מאוד טובים ורק דאגו לכלל, והיה נראה בעניים שלי שלא איכפת להם לעצמם.

בסדר, מספיק לנו.

תלמיד: איך אדם יכול להגיע להרגשה להיות כמו האדם הזה? נגיד הוא ראה דוגמה שהוא לא חי בשביל עצמו, גם פה ראינו שהמקובלים כאילו מגיעים למצב שהם לא חיים בשביל עצמם.

על מקובל אמיתי אתה לא כל כך מרגיש שהוא לא חי לעצמו. הוא מתנהג רגיל לגמרי. לא יודע על בעל הסולם, אבל לפחות על רב"ש שאני הייתי לידו ממש רוב שעות היום, ולפעמים אפילו לכמה ימים כשהיינו נוסעים, קשה היה להגיד מבחוץ שיש משהו באדם הזה. ממש רגיל, כמו זקן דתי.

תלמיד: מבחוץ ברור, זה לא משנה מה הוא אוכל, איך הוא ישן. מה קורה בפנים, איך הוא תופס את החיים שלו, איך הוא תופס את מטרת החיים שלו, זה לא אותו דבר.

אז יש לך במאמרים שלו.

תלמיד: איך חיים בזה?

חיים בזה? צריכים לבקש מהבורא שייתן דביקות בו.

שאלה: הוא כותב במאמר "כי כל עוד שאינו מרגיש חסרון הַמֶּחֱצָה, כלומר, הַחֶלֶק שְנֶחְלָק מִכֹּל וְהַחֶלֶק אינו מרגיש כראוי, אינו מסוגל כלל לדביקות השלם, כי לא ליתרון יחשב לו, והאדם לא ישמור ולא יקיים שום דבר שאין בו צורך". למה הוא מתכוון, "והאדם לא ישמור ולא יקיים שום דבר שאין בו צורך"?

המשפט בעצמו מובן. אם אין צורך בזה אז אדם לא שם לב על זה. זאת אומרת אנחנו צריכים להצטייד בחיסרון הנכון.

תלמיד: אבל הוא כותב שזה מה שמרחיק את האדם מהדבקות השלמה, וכאילו האדם ברצון לקבל לא יכול להבדיל מה הצורך האמיתי. איך בן אדם מברר את הצורך הזה?

הוא נמצא עם חברים, במידה שהוא נמצא איתם בקשר, בלתת, לקבל, להתחבר, להתרחק, אז הוא יותר ויותר רגיש לעוצמת החיבור, לאופי של החיבור, ומתחיל עם זה לעבוד.

תלמיד: האם אדם צריך לברר רק דברים שהוא צריך לצורך ההשגה, לצורך הקשר?

לצורך הקשר, כן. ודאי.

תלמיד: וכל מה שמרחיק אותו מהשגה או מקשר מהחברים זה דבר שאין בו צורך.

לא. אין לו צורך.

תלמיד: מה ששונה באגרת מהמאמרים זה שבאיגרת יש את המקום האישי, ומרגישים ממש מהמילים של בעל הסולם שזה כמו "יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק".

יש פסקה אחת. "ובכלל אינך מבין סגולת התורה והשגתה, ואם היית מבין ודאי מסרת נפשך עליה, והיית זוכה בה". "יתן ה' שתבינו היום את דבריי".

כן. כך אפשר להגיד על כל אדם. אם הוא היה מבין את מהות התורה, מטרת התורה, אז היה מוסר נפשו עליה.

תלמיד: איך מגיעים למקום הזה?

איך מגיעים? תפילה. רק על ידי תפילה.

שאלה: יש כמה תפילות שבהן אנחנו מבקשים להתכלל בציבור, להרגיש חסרונות של הזולת, דבקות בבורא ועוד. מהו הסדר הנכון, מה כדאי לבקש קודם?

האם אתה מתפלל כל היום?

תלמיד: מנסה.

אם יש לך זמן לאורך היום, אז תפתח את הסידור ותשתדל לעבור מילה אחר מילה בקטע מסוים מתפילת שחרית. כך יהיה לך יותר ברור מה אתה מבקש, מה אתה צריך להרגיש, ואיזה חיסרון להעלות.

שאלה: במאמר בעל הסולם כותב, שאם לא תבינו מה אני אומר, לא תשיגו. הוא מצביע לנו על מאמץ באהבת חברים. למשל באנושות כשרצו להשיג אהבה, אז בדרך כלל התחתנו ובנו משפחה. זאת אומרת, זו לא סתם אהבה כללית, אלא התרכזו. מתוך הבירור בעשיריה הגענו למסקנה שהעשירייה שלך היום היא נצחית, ואתה צריך גם להאמין שהחבר הולך איתך לנצח. זה יותר חידד לנו שחייבים לפתור בינינו את מקום העבודה שלנו שבו אנחנו רוצים לעשות נחת רוח לבורא.

אני רוצה לשאול על הנקודה המרכזית שעליה בעל הסולם כותב במאמר, שאותה מרגישים קרובה אלינו, והיא הצורך שלנו בחיסרון לתפילה, כל פעם מחדש. כי מישהו יכול להיות היום פה, מחר שם, והוא מאבד את החיסרון האמיתי. האם אנחנו צריכים לזקק בינינו את הצורך הזה לדרישה, לתפילה מהבורא?

כן. ודאי שכל אחד צריך להוציא מעצמו, להתחבר לחבר ולחפש בקשר ביניהם. יש בזה גם חיסרון פנימי של אדם, וגם חיסרון של אדם בחיבורו עם החבר שלו.

תלמיד: האם כל הדברים הטובים שיש בתורה ועליהם כותב בעל הסולם, כמו שנותנים לילד לשחק במטבעות זהב בבית המלך, אז לנו נתנו עשירייה וכל האוצרות נמצאים בינינו, בתוך מה שאנחנו נבנה כל פעם מחדש?

כן. זה לא אנחנו עשינו, זו לא המצאה של המקובלים מהמאה האחרונה, אלא זה היה בכלל. זה היה כך בכל האומה הישראלית, למשל במדבר, הם היו סופרים את עצמם, מתחלקים, הם חילקו את עצמם לעשיריות, למאות, לאלפים.

תלמיד: יש לנו הרגשה בעשירייה שאנחנו מידי פעם מגיעים לרחוב ללא מוצא. אנחנו מתאמצים עוד ועוד ורוצים לאהוב, אבל לא מגיעים לאהבה הזאת.

כן.

תלמיד: האם זו תוצאה טובה ממאמץ באהבת חברים?

ודאי שזו לא תוצאה טובה. אלא כולם סומכים על האחרים, ואני לא בטוח שזה תלוי במאמץ שלי. מה לעשות?

תלמיד: הרבה פעמים בעל הסולם אומר, "לבכות", אם בן אדם לא מצליח.

"לבכות" זה דבר אחרון. לפני זה צריכים לדון, להשתדל להתחבר, להעלות תפילתנו לשמים, ולראות איך אנחנו מתקדמים.

שאלה: "כל המצטער עם הציבור, זוכה ורואה בנחמת הציבור". האם הציבור זו העשירייה?

כן.

תלמיד: האם מספיקה עשירייה כדי להרגיש את כל הציבור?

כן.

שאלה: במאמר כתוב, "ומלת תורה הוא מלשון "הוראה" ומלשון "מראה וראיה", דהיינו, הכרה השלמה שאינה מנחת אחריה נימא". למה הכוונה ב"הכרה שאינה מנחת אחריה נימא"?

הכרה שלמה. "שלמה", כלומר מה שהאדם יכול לתאר לעצמו.

תלמיד: שאין לו ספקות?

שאין לו ספקות. כן.

(סוף השיעור)