שיעור בוקר 07.11.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

פרשת נח - קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: אנחנו מתחילים את השיעור שלנו בקטעים נבחרים מתוך "פרשת נח", הגענו לקטע מספר 10.

בואו ננסה לראות דרך התורה איך הבורא מכוון אותנו בחיים ממש יום יום, שבוע שבוע. כי בעצם תורה זה מהמילה אור, היא חייבת לתת אור לרגלינו, איך להמשיך, איך להבין את המצב. איך אנחנו רואים את מה שהבורא עושה בעולם, מה הוא משנה, איך הוא מסדר את העולם משבוע לשבוע. ולפי ההנהגה שלו, איך שהוא מנהיג אותנו מיום ליום, משבוע לשבוע, בואו נראה איך אנחנו צריכים להגיב, שגם את זה אפשר לראות, הכול נמצא בתורה, רק השאלה האם אנחנו נראה את זה או לא.

בואו נשתדל יחד בכל זאת, לפחות טיפ טיפה לנסות כל פעם להוציא מהתורה אותן ההנהגות, אותן התגובות, אותם המעשים שאנחנו צריכים לעשות, שהבורא עושה עלינו ואנחנו בהתאם לזה צריכים להגיב מצדנו אליו. וכך עד כמה שנשתדל, אנחנו נראה שבאמת מתרחבים אצלנו השכל והרגש ואנחנו יותר ויותר מבינים מה שהבורא עושה. כי נמצאים בעולם, במצב שהוא מאוד משתנה משבוע לשבוע, וגם אנחנו צריכים בהתאם לזה להשתנות.

לכן התחלנו ללמוד פרשת השבוע מראש השנה, ובואו נתחיל לעבד אותה בצורה יותר מעשית. יכול להיות שכבר נוכל לעשות את זה בשבילנו, לראות בתורה ממש הוראה, התורה היא גם מהמילה אור וגם מהמילה הוראה, איך אנחנו יכולים להיכנס בשותפות עם הבורא ולהיות עימו יחד בהתקדמות למטרת הבריאה.

נשתדל בכל פרשת השבוע לראות מה הבורא רוצה להסביר לנו לענייניו, למצבנו, ואיך אנחנו יכולים מזה גם להגיב. גם זה וגם זה נמצא בתורה, בתורה נמצא הכול. אז בואו נמשיך מאיפה שנעצרנו.

קריין: אנחנו בקטע מספר 10 מתוך מאמרו של הרב"ש "מהו מבול מים, בעבודה".

"מי שנכנס בהתיבה, היינו שהיא בחינת בינה, כלי דהשפעה, אין הס"א רואה אותם. היינו, שאין להם שפה משותפת, שתהיה מציאות להבין מה שהס"א טוען נגד העבודה, כשהאדם הולך בדרך השפעה, שזה נבחן למעלה מהדעת, שהוא בחינת אמונה, שעד בחינת אמונה יש יכולת להס"א להתווכח עם האדם. אבל, ברגע שהאדם נכנס לתיבת האמונה, למעלה מהדעת, הס"א נשארה עומדת על יד שער האמונה ואינה יכולת ללכת הלאה."

(הרב"ש. מאמר 4 "מהו מבול מים, בעבודה" 1989)

לכן אנחנו שנמצאים במצב שכל העולם נעשה עגול, וכולם לא יודעים מה קורה, מה הבורא רוצה מאיתנו ומה יקרה לנו לכולנו, עלינו להיכנס לתיבה, וזה בינה, תכונת ההשפעה. שאני רוצה להיות בעשירייה קודם כל, אחר כך להרחיב את גבולות העשירייה וכך עוד ועוד להרגיש את עצמי שאני נקשר עם כולם יחד, שהתיבה שלנו כולה כולה נמצאת וכוללת את כל העולם, כל מציאות.

הרגשה כזאת, תנועה כזאת, נטייה כזאת חייבת להיות אצלנו, קודם כל ממש בשבילנו וגם כדוגמא לכל אנושות. כי אנחנו נתקדם לזה שכולנו נרגיש, כל האנושות נרגיש שהיא לא יודעת מה לעשות, מה קורה לנו, מי המבול ממש שוטפים אותנו מכל צדדים. ראיתם בטח בכל מיני תמונות שכשמגיעים מים, נגיד הוריקנים או צונאמי, עד כמה הם שוטפים את הכול ואין מה לעשות, וכולנו נזרקים עם הזרם הזה. אלה מים של גבורה. מים זה חסד, אבל יש בחסד גם גבורה, וזה מה שמתגלה.

אנחנו צריכים לקשור את עצמנו בינינו ואז ודאי שכל המים האלו יעברו למי מנוחות. ואנחנו דווקא נתחיל להרגיש עד כמה אנחנו יכולים לזרום בצורה רגועה למטרת החיים, וכולנו יחד בצורה בטוחה, מיום ליום לגלות יותר ויותר בקשר בינינו את הבורא ולהפליג יחד.

אתם יכולים בדרך לשאול שאלות, אבל מה שקשור למה שאנחנו מדברים, ולהשתדל לראות במה שאנחנו חיים היום שפרשת השבוע מתגלה במשהו.

קריין: קטע מספר 11 מתוך מאמרו של הרב"ש "מהו מבול מים, בעבודה".

"הלעומת דקדושה, נקרא "מי מריבה", "כי המשיכו עליהם את מי שלא היו צריכים להמשיך, הנקרא מי מריבה, ונטמאו בו". פירוש, שהלעומת דקדושה הגביהו את הקו שמאל על הקו ימין, כלומר, שאמרו ממש להיפך מהקדושה.

הדרך של הקדושה, זה שצריכים התוך הדעת, שהוא מתנגד למה שהלמעלה מדעת אומר, זהו שצריכים להשתמש ולעסוק עם הקו שמאל, אינו הטעם שהם רוצים ללכת בקו שמאל ולשמוע בקולו, אלא להיפך, הם צריכים להשתמש ולעסוק עם הדעת, בכדי שיהיה להם מקום ללכת למעלה מהדעת." 

(הרב"ש. מאמר 4 "מהו מבול מים, בעבודה" 1989)

יש אנשים שאומרים, אנחנו לא רוצים לחשוב על כלום, אנחנו מתפללים, אנחנו עושים הכול בלי שכל, כמו שכתוב אנחנו נבצע. זו לא התקדמות, וזה לא מה שהבורא דורש מהנבראים. אנחנו צריכים דווקא להשתמש נכון עם האגו שלנו, עם הרצון לקבל האגואיסטי, עם האכזריות שמתעוררת בנו ולהפוך את זה לקרש קפיצה, שנוכל לעלות מדרגה לדרגה יותר ויותר, ולכן כל האגו מתגלה בנו כל פעם יותר ויותר, וכך דווקא נעלה.

קריין: קטע מספר 11.

"הלעומת דקדושה, נקרא "מי מריבה", "כי המשיכו עליהם את מי שלא היו צריכים להמשיך, הנקרא מי מריבה, ונטמאו בו". פירוש, שהלעומת דקדושה הגביהו את הקו שמאל על הקו ימין, כלומר, שאמרו ממש להיפך מהקדושה.

הדרך של הקדושה, זה שצריכים התוך הדעת, שהוא מתנגד למה שהלמעלה מדעת אומר, זהו שצריכים להשתמש ולעסוק עם הקו שמאל, אינו הטעם שהם רוצים ללכת בקו שמאל ולשמוע בקולו, אלא להיפך, הם צריכים להשתמש ולעסוק עם הדעת, בכדי שיהיה להם מקום ללכת למעלה מהדעת." 

(הרב"ש. מאמר 4 "מהו מבול מים, בעבודה" 1989)

בדרך כלל מה שאנחנו רואים בעולם שלנו, שאנשים מתחילים דווקא לריב, ורואים את זה גם עכשיו. ואפילו במצבים שאין מקום למריבה, שחייבים למצוא איזה פתרון, הם רוצים למצוא פתרון דווקא בזה שמתחילים במריבה זה עם זה, ומה שהתורה אומרת זה דווקא ההיפך.

אם בזמנים הקשים שמגיעים מי המבול, וזה מגיע לנו מלמעלה, אנחנו משתדלים ללכת למעלה מזה בחיבור בינינו, אז בצורה כזאת אנחנו ניצלים, מוציאים אותנו מהמבול למי מנוחות ואפילו לאיזה מקום שלווה וחיבור.

ולכן כאן זו העבודה שלנו. להסביר לכל האנושות, ולהסביר גם בשבילנו, כי גם בינינו יהיו עוד מצבים קשים מאוד של מריבות וחוסר הבנה, וזה ללא שום הצדקה למה שיהיה. זה כמו שתלמידי רבי שמעון פתאום מרגישים שהם רוצים להרוג זה את זה.

איך יכול להיות? תלמידי רבי שמעון שכותבים את ספר הזוהר, הם באים לשיעור, הם לא יכולים להסתכל אחד על השני, הם מוכנים להרוג זה את זה. זה לא יאומן, אבל מתגלה רצון לקבל חדש מתוך בני האדם וכך הם מרגישים, ואז יש להם עבודה כנגד יצר הרע הזה שמתגבר.

ולכן כשמתגברים על זה, אז מגיעים לדרגת האמונה, לדרגת הבינה עוד יותר גבוהה, ואז הם יכולים לראות מה באמת הבורא מכין לנו. איך הוא מעלה אותנו על ידי היצר הרע, על ידי האגו שלנו שגדל, איך הוא מעלה אותנו לדרגה יותר גבוהה. מצדו זה בעצם נקרא העלייה.

כתוב, "בראתי יצר הרע", אז הוא כל פעם מגלה אותו יותר ויותר. ואנחנו צריכים לקבל מהבורא את יצר הטוב, את האור, את כוח ההשפעה ולעלות לאמונה למעלה מהדעת, ושוב למעלה מהדעת. וככה זה, זו העבודה.

שאלה: באות י"א כתוב שלהיפך, צריכים להתעסק בדעת בשביל שיהיה מקום ללכת למעלה מהדעת, אז לאיזו דעת הכוונה?

אנחנו לא צריכים לסגור עיניים ולא לעשות שם דבר מלבד לקיים איזה דברים פשוטים, אלא אנחנו צריכים ללמוד את המערכת, לדעת אותה, ולהשתדל לעבוד עימה. ידיעה של הטבע, וללכת למעלה מהטבע, בסך הכול זה מה שאנחנו לומדים.

שאלה: כשאנחנו בונים את התיבה בעשירייה במה זה שונה מבניית הסוכה?

אנחנו לא לומדים עכשיו על זה או על זה, אנחנו לומדים על החיבור.

שאלה: אם אנחנו נהיה מוצלחים יותר בהפצה, האם יתגלה פחות רע בין החברים?

לא. למה צריך שהרע יתגלה פחות? הוא צריך להתגלות דווקא יותר, כדי שתהיה לנו אפשרות עוד יותר לעלות עליו. אנחנו צריכים להיות בעלי עבודה, פועלים, גיבורים, חיילים. אנחנו צריכים תמיד לראות כל דבר שמגיע לפַנינו שזה מגיע מהבורא, כי "אין עוד מלבדו", ואנחנו צריכים לקחת את זה ולהתעלות למעלה מזה לדרגת הבינה. שכל המכשולים הם כדי שאנחנו נתעלה למעלה מהם.

ולכן אנחנו לא מתפללים לזה שיהיה פחות רע, אלא אנחנו מתפללים לזה שיהיו לנו כוחות להתעלות למעלה מהרע לאמונה למעלה מהדעת.

תלמיד: אולי זה יותר עדין מהמצב של תלמידי רבי שמעון, כלומר שאנחנו נחלוק את המצב הזה עם כולם?

אל תחשוב על זה, תחשוב על מה שאתה צריך לעשות קודם כל. אנחנו צריכים לעלות על פני כל המכשולים שיש בקשר בינינו, שאני לא מסוגל להתחבר עם כל החברים שלי בעשירייה, כי יש בינינו מחיצות. אנחנו צריכים להתעלות למעלה מהמחיצות האלו, זה העיקר, זה השלב הראשון. אחרי זה אפשר לדבר על כל יתר השלבים, שהשלב הראשון הזה יהיה כאמצעי גם להתגבר שם.

שאלה: איך ההסתרה יכולה לעזור לנו בעבודה בקבוצה דווקא בזמן שאנחנו בירידה?

הבורא נותן קומפלט של כל המצב, שם יש רגשות, מחשבות ומעשים שיש לפנינו בעולם הזה, כל מה שמתרחש עם העולם כולו, עם הפנדמיה הזאת, והכול נותן בסך הכול מצב, שכול פרט ופרט בכל המצב הזה מסודר כך שהוא משלים את האחרים, ואנחנו בסך הכול צריכים להתגבר על המצב בכללות. לכן לא לחשוב שזה כדאי, וזה לא כדאי, שאם לא היה זה, אז היה יותר טוב, לא. מה שמקבלים צריכים לקבל, זה מה שמתגלה מתוך שורש הנשמה שלי כמדרגה שאני צריך לעלות עליה, זה הכול. אני רוצה לתקן את הנשמה, אני רוצה להגיע למצב המתוקן שלי, למצב הנצחי, לעולם הבא, בבקשה, זה מה שיש לפניי. ולא שאני עושה בירור שזה כן וזה לא, ולא שאני לומד מה היה בימי רבי שמעון, או מה היה בין הסוכה הזאת והמצווה הזאת, לא להיכנס לכל הפלפולים האלה. אנחנו צריכים ללמוד לימינו, למצבנו, ולא כמו ששואלים כאן מה בין זה לזה וכך וכך, את זה שילמדו באוניברסיטה. אצלנו לומדים מה אנחנו צריכים לעשות כדי להגיע למטרת החיים.

שאלה: אני לא מצליח לתפוס מה זה חוסר מחיצות כשאין מחיצות. איך עלי לדמיין את זה?

איזו דוגמה לתת לך? עובר שנמצא בתוך האמא, יש בינו ובין האמא גם איזו מערכת שהוא נמצא בתוך האימא, בתוך התיבה שלו, אבל בכול זאת הם מאוד קשורים זו לזה. אחר כך ככל שהוא גדל, אנחנו נלמד את זה מחכמת הקבלה, כשהוא גדל הוא גדל בזה שהוא נפרד מצד שני מהאמא, הוא כבר לא נמצא בתוכה וקשור אליה בצורה אינסטינקטיבית, אלא הוא צריך לבנות קווי תקשורת עם אמא, ימין, שמאל, אמצע, שהוא משפיע על האמא, והאמא משפיעה אליו. אבל כול הדרגות שהוא גדל מאז שנולד, כשהוא גדל וגדל, הדרגות האלה לא מרחיקות אותו מהאמא, אלא כביכול מרחיקות אבל הוא מדלג עליהן ומחבר את עצמו, מתרחק מתחבר, מתרחק מתחבר, זה נקרא "לילה ויום, לילה ויום", וכך הוא סופר את השניות, את השעות, את הימים וכן הלאה. הוא נמצא יותר ויותר קשור לאמא על ידי האגו שגדל בו אחרי שנולד. כך גם אנחנו, כמה שאנחנו גדלים מיום ליום בינינו בקבוצה, באנושות בכלל, האגו שלנו יותר ויותר גדל ואנחנו צריכים לנסות למעלה מזה לקשור בינינו קשרים כאלה, שהרצון האגואיסטי שגדל בכל אחד ואחד לא ירחיק בינינו. אלא הוא מרחיק כדי שאנחנו נקשור את עצמנו עוד יותר חזק וכך נבצע את פעולות התיקון.

שאלה: מה ההבדל בחיבור ובעלייה למעלה מהדעת, זו עבודה משותפת ובמה זה פרטי?

העבודה באמונה למעלה מהדעת היא עבודה פרטית. ואנחנו צריכים להראות אחד לשני דוגמאות ותמיכה ותפילה שתהיה קבוצתית.

שאלה: מאיזו סיבה המשיכו את מה שלא היו צריכים להמשיך? בקטע כתוב, כי הם משכו לעצמם מה שלא צריכים.

הם משכו את הרצון לקבל האגואיסטי והשתמשו בו בצורה אגואיסטית.

שאלה: הכניסה לתיבה, זה בניית כלי או טבע זה רחם?

זה כלי, זה רחם, זה לא חשוב. אני לא רוצה להיכנס לבירורים של הפרטים.

שאלה: האם העלייה למעלה מהדעת מהפכת את האגו?

לא, היא מעלה אותנו למעלה מהאגו, שהאגו עוזר לנו לעלות לדרגת בינה. עד כמה שיש יותר אגו, הוא מחייב אותנו לעלות לבינה יותר, ואז אנחנו מגלים את הבורא יותר ויותר. בלי שהאגו יגדל לא היינו יכולים להגיע לגילוי הבורא.

תלמיד: מה הכוונה להפוך את האגו?

להפוך את האגו, זאת אומרת לעלות למעלה ממנו ולהשתמש בו כמנוף להשפעה בצורה הפוכה ממה שהוא מעורר בי.

שאלה: אחרי שאנחנו עושים עבודה טובה בקשר בינינו, אנחנו צריכים לגלות את הקלקול הבא כמו עוד שנאה וריחוק בקשר שלנו. למה לפעמים את הקלקול הבא לא מגלים בקשר בינינו אלא בחיים הגשמיים, בבעיה גשמית?

אני לא יכול להגיד, ככה היא המערכת שקשורה גם בפנים וגם בחוץ בכל מיני מערכות ותת מערכות. אין תשובה על זה. אבל מה שמתגלה צריכים להתעלות למעלה מזה. כול דבר ששייך לי אני חייב לראות את זה כמנוף להתקדמות לדרגת הבינה, לדרגת האמונה, לדרגת ההשפעה.

שאלה: מאיפה האדם יכול לדעת שהוא הולך מעל הדעת?

מזה שהוא מתגבר על פני המכשול, ומעדיף להיות בקשר עם החברים במקום להיות לבד כמו שלפני זה.

שאלה: אנחנו משתוקקים לחיות על מי מנוחות. אז האם עלינו להתגבר על המבול כדי להגיע לזה?

אנחנו לא צריכים להתגבר עם המבול, אלא אנחנו צריכים ללכת למעלה מהמבול. אנחנו לא נלחמים עם המבול, אנחנו נכנסים לתיבה. זו השיטה הנכונה. להילחם עם הטבע, עם האלוקים, עם הכוח העליון שעושה לנו מבול אנחנו לא מסוגלים, ובשביל מה? זה טיפשי. ללכת נגד כוחות הטבע? טבע זה האלוקים, אי אפשר. אלא אני צריך לבנות מצב שהבורא מעורר אותי על ידי המבול לבנות את המצב הזה, וזה נקרא שאני בונה חיבור. מה הוא רוצה בסך הכול? שאחרי שבירת הכלי של אדם הראשון, כלי של נשמה שהוא ברא, הוא רוצה שאנחנו נרצה להתחבר בחזרה כדי לגלות אותו, כדי שאנחנו נבנה מקום בשבילו. זו המטרה, ולא שאנחנו נילחם עם המבול. אנחנו צריכים לנשק את המבול, לחבק אותו, לקבל אותו כדבר הנכון, שהוא עוזר לנו. בלי זה מי ידחוף אותנו לחיבור? מי ידחוף אותנו לבורא, אם לא המבול?

שאלה : הוא כותב בטקסט על איזה מצב שהוא מגביה שמאל על ימין, כאילו "דעת" מתערבב עם "מעל הדעת", והוא אומר שזו לא הדרך הנכונה וצריך לעבוד עם שמאל וימין. מה זה המצב הזה שמגביה שמאל על ימין?

אני לא רוצה לדבר על זה, שמאל ימין, שיתבלבלו כולם. צריכים ללכת באמונה למעלה מהדעת, השפעה למעלה מהקבלה, זהו. וממליץ לך לא להתחיל לשאול דברים כאלה שבתוכם כבר מתחיל להתבלבל. לא כך ניגשים לעניין, קודם מרגישים במה במדובר, ואחר כך מתחילים לפרש את המילים.

קריין: קטע מספר 12 מתוך "מהו שהמחבל היה נמצא בהמבול, והוא היה ממית, בעבודה". כותב רב"ש:

"אאמו"ר זצ"ל שאל, מהו ההבדל שהמחבל היה ממית, או שהמבול היה ממית. ואמר, שהמבול היה גורם יסורים גשמיים, ומחבל הוא גורם יסורים רוחניים, היינו שבתוך היסורים הגשמיים, יש בתוכם מחבל, שהורג גם את הרוחניות של האדם. כלומר, שיסורי הגוף מביאים לו לידי מחשבות זרות, עד שהמחשבות האלו מחבלות והורגות את הרוחניות." את זה אנחנו רואים גם בחיים שלנו, מזה שבאים לחצים, צרות, בעיות, מחלות, פנדמיות, אנשים מפסיקים לחשוב על דברים גבוהים, רוחניות וכן הלאה, כי הם צריכים לחשוב על החיים, האם יהיה להם מה לאכול, האם יהיו תרופות, האם תהיה להם עבודה וכולי. לכן המבול הורג גשמיות קודם כל, ואחר כך רוחניות. "ויש לפרש דבריו, כי מבול והגשם, מה שהיה, זה נקרא "בחינת נגלה", היינו מה שנראה לעינינו, שהמבול גשם הורג את האנשים. היינו מה שהאדם חושב, שאם היה להרצון לקבל, מה שהוא דורש, היינו ידיעה ולא אמונה, כלומר, שאם היה מבין כל דבר בהשגחתו יתברך, כפי שהרצון לקבל דורש, הוא היה עובד ה' כמו שצריך להיות. אולם אינו כך, ומזה האדם מתרחק מחיי החיים, היות שקשה לו לסבול יסורים, והאדם רוצה שה' ישפיע לו רק תענוגים, לכן מתרחק."

(הרב"ש. מאמר 4 "מהו שהמחבל היה נמצא בהמבול, והוא היה ממית, בעבודה" 1991)

את זה אנחנו רואים, שאם הייסורים מתגברים, יש הרבה אנשים שהם דווקא בורחים מהרוחניות, מלהיות בינינו, מללמוד חכמת הקבלה, כי חושבים שיש דברים יותר חשובים, יש דברים שהכרחיים לחיים. הם לא מבינים שגם הלחם וגם הרוח מגיע מאותו מקור עליון בלבד, שאין עוד מלבדו, ולכן עוזבים ועושים בזה טעות גדולה כי בסופו של דבר מפסידים את הגלגול.

שאלה: האם אנחנו צריכים לאהוב את האגו של החבר, או שתמיד להצביע לו על התיקון?

אנחנו לא צריכים לאהוב את האגו, לא בנו ולא בחברים, אלא אנחנו צריכים יחד להשתדל לעלות למעלה מהאגו, לתמוך כל אחד בשני, להראות דוגמה כל אחד לשני, איך עולים למעלה מהאגו לדרגת השפעה, אמונה.

שאלה: אנחנו רואים את זה גם במציאות, שהמצבים הגשמיים הקשים מנטרלים את האדם מהיכולת לחשוב מחשבות גבוהות.

יכול להיות שבמקום לקרב אותו, מרחיקים אותו, נכון.

תלמיד: אז לא ברור ברמה הגלובלית, איך הלחצים האלה שעכשיו האנושות עוברת, דווקא אמורים להביא אותם כן להרים את העיניים, ואת הראש, לחשוב על דברים גבוהים?

זה לא מצב אחד, אנחנו עוברים הרבה מצבים. האנושות, כדי להחליט נכון על המצבים שעוברים עליה, וכדי שיידרשו [ממנה] תיקונים, היא צריכה לעבור הרבה מצבים, קשים, קלים, במחלות, בבעיות, אפילו ברעב, בכל מיני פחדים. כן. מה לעשות, יש הרבה סוגים של פחד, חרדה, שהם דווקא מעוררים את האדם בצורה גשמית, כמו שאנחנו לומדים בהקדמה לספר הזוהר, במצווה ראשונה, "פקודה קדמא", שזה יראה, אז מיראה גשמית ליראה רוחנית, [לוקח זמן] עד שאדם עולה ומתחיל לתפקד נכון.

שאלה: אז יש ייסורים גשמיים שכן מביאים את האדם להתחיל לחשוב על תכלית ועל רוחניות, ויש כאלה שלא?

הכול מסודר ומחובר ומכוון למטרה, רק תלוי עד כמה שאדם מרגיש את זה, עד כמה שאדם מוכן. זה תלוי בשורש הנשמה שלו וכן הלאה. אבל אם הוא נמצא בתוך הקבוצה, אז לפחות אם הוא בעצמו עוד לא מוכן, אבל מפני שהוא נמצא בסביבה כזאת, לפי זה הוא מתפתח. העיקר זה לא לעזוב את הסביבה, ממש להחזיק, כמו תינוק שמחזיק את אימא, שאי אפשר ממש לקרוע אותו מאימא.

שאלה: אפשר להגיד שהמבול בא מחוסר יכולת שלנו לתקן משהו?

לא נכון. המבול לא בא כי אנחנו לא יכולים לתקן משהו, אלא כדי שאנחנו נתקן את עצמנו, ודווקא כמה שאנחנו נהיה טובים, המבול יבוא [ויהיה] עוד יותר גדול, כדי להעלות אותנו עוד יותר. אתה מדבר לא כמו שבא לעבודה אלא כמו מישהו חלש. אנחנו צריכים לראות מה האמצעים שמעלים אותנו לגובה, ואתה אומר ההיפך. המבול בא כדי שאנחנו נבנה תיבה, כל בעיה מגיעה כדי לגלות לנו מה עוד חסר לנו כדי להגיע למטרה, וכך כל פעם ופעם אנחנו מתקדמים.

שאלה: יש לנו חבר שחולה ונמצא בבית חולים, הוא נתן לנו המון התפעלות, הוא היה תמיד בכל השיעורים, בכל החיבורים, בכלל נתן כוח לעשירייה. האם זה אומר שהחבר נמצא באמונה למעלה מהדעת?

זה לא אומר שום דבר. אתה לא יכול בעיניים שלך לקבוע האם הוא נמצא בדרגה רוחנית או לא.

שאלה: אמרת שהמבול הורג את הגשמיות ואז את הרוחניות.

לא. אנחנו נלמד את זה.

שאלה: העומק של הרגשת הצרה תלוי בגובה של העלייה?

יחסית. כן ולא. עד כמה שהמצב יותר גרוע, אז בטח שהעלייה יותר גבוהה. זה כמו שמספר לנו הזוהר על רבי שמעון שנפל ל"שמעון מן השוק", ואז מתוך הנפילה הזאת הוא הרגיש שעכשיו תהיה לו עלייה גדולה מאוד.

קריין: קטע מספר 13 מתוך מאמרו של הרב"ש, "וירא ה'".

"אחרי המבול, שהאדם ראה כי מי שאינו הולך בדרך האמת, הוא מת במי המבול, הנקראים "מים הזדונים", היינו בחינת "מי ה' אשר אשמע בקולו"," זאת אומרת ספקות, כן, "שזו שאלת פרעה, ושאלת רשע "מה העבודה הזאת לכם", אז רואים שיש יצר הרע. מה שאין כן מטרם שרואים שעל ידי המבול יכולים למות, אז לא רואים שום רע.

נמצא, מה שאומרים שהקדוש ברוך הוא אומר הכוונה היא על האדם, שעכשיו הוא רואה שהקדוש ברוך הוא מסתכל עליו. נמצא שאצל אנשים שרוצים ללכת על דרך האמת, אין זה נקרא "להכות כל חי", אלא זה נקרא שמראים לאדם האמת. אם כן האדם משיג שזה לא נקרא קללה אלא להיפך." 

(הרב"ש. 341. "וירא ה'")

זה קצת רחוק. כשאנחנו עוברים את המבול, הוא מלמד אותנו שאין רע בעולם, אלא הכל זה חסדים, יש חסדים מגולים, יש חסדים מכוסים. אז מי המבול, אמנם זה מים, אבל מים זדונים, זאת אומרת יש בהם גבורה, יש בהם כוח גדול כזה שיכול להמית אנשים. זאת אומרת, דרגת בינה, לא שהיא כולה מנוחה, והכול יפה וטוב, אלא זה לחצים גדולים, בעיות. זה כמו עובר בתוך אימו, הוא עושה שם עבודה גדולה מאוד, הוא לא מבין את זה אבל הוא עושה, כי הטבע משני הצדדים עובד עליו, גם מצד האימא וגם מצידו מבפנים.

ואז ממש, כמו פסל שעושה פסל והוא לוחץ על החֵמָר ובונה את הצורות. רק תראו איזה כוחות צריכים לפעול על חומר הבריאה כדי לעצב מזה את צורת האדם, עם כל הפרטים, עד התאים וכל האיברים הפנימיים שלו וכל הצורות שלו. איזו עבודה צריכה להיות בין מלכות לבין בינה בתוך התיבה, בתוך הרחם כדי שאדם או בכלל כל גוף חי יקבל את הצורה שלו ויוכל להיוולד.

לכן אנחנו רק צריכים להבין עד כמה כוחות מנוגדים פועלים מרגע שהתחילה הבריאה. כי הבורא הוא כוח עליון שמתפרץ כביכול לכוח חיובי ושלילי, ואז מתחילה הבריאה. ואנחנו צריכים יום יום, להשתדל לראות איך אנחנו נמצאים בין שני הכוחות האלו, ואיך אנחנו יכולים על ידי שימוש נכון בין שניהם להתקדם בקו האמצעי. דברנו אתמול על קו האמצעי, דמוקרטים, רפובליקנים, לא חשוב, אבל זה הקו האמצעי שאנחנו צריכים ללכת בו ולאט לאט אנחנו נייצב אותו.

שאלה: המחיצות שיש בינינו, לא ברור איפה אפשר להתחיל להתעלות מעליהן, זה נראה כל כך גבוה, ואין לאן לזוז אפילו.

יחד, התשובה היא יחד. הפתרון, המרשם לכל הבעיות שלנו זה רק יחד. זהו.

תלמיד: אבל מה זה ביחד? נראה שהחברים נמצאים ביחד.

שאתם מחליטים בקבוצה שאי אפשר להתגבר, אין מה לעשות, רק אם אנחנו נתקבץ. ואנחנו לא מבינים איך, ולא מבינים לאן בדיוק, אבל זה שאנחנו רוצים להיות קצת יותר יחד מקודם, מחוסר הבנה ונגד הרצון, זה בעצם מביא את הכוח העליון. אנחנו בדרך כלל חושבים שאנחנו צריכים לראות את המצב הבא, אף פעם לא נראה אותו. שאנחנו צריכים לגלות בנו כוחות, לעשות משהו, לבצע, אף פעם לא יהיה לנו. אלא נטייה לייחד נגד כל הכוח, היא מביאה את כל ההצלחה, גם שכל וגם רגש, ומסדרת לגמרי בעצמה את המצב העתידי. ואנחנו פתאום מגלים שאנחנו נמצאים בתיבה, והתיבה מפליגה בכל המבול ולא אכפת לה מבול, עד שמגיעים להרי אררט.

תלמיד: זה מרגיש שכל החברים כבר נמצאים בתיבה, וכבר המבול יורד, ואני נשאר בחוץ.

לא, למה אתה נשאר בחוץ? אני מארגן, אני לא מסתכל על אחרים, אני לא מחכה לאחרים. אני מארגן את התיבה, אני רוצה להכניס את כולם לתוך תיבה, זאת העבודה. מה זאת אומרת, אני בחוץ, אז מי יעשה את זה?

תלמיד: ההרגשה שהם כבר נמצאים ואני לא הספקתי להיכנס או לא מצליח להיכנס.

תרוץ אליהם, אני לא מבין את המצב הזה. אז איך לעזוב את זה, הגאווה שלך לא נותנת?

שאלה: כשבאה דעת חזקה היא מושכת את האדם מאד חזק לויכוח, לריב. מה אדם צריך לברר במצב הזה?

ויכוח וריב אין לנו בכלל, יש לנו את רב"ש ואת בעל הסולם, שזה בעצם היסוד שלנו וזה הצדק. חוץ מזה לאף אחד אין לא שכל ולא רגש ולא כלום. כולם ככלום, אפסים, אפילו פחות מאפסים, אפס, אפס, אפס, אפס ואולי בסוף אחד. ולכן מה שאתה אומר אני לא מקבל את זה כדבר מציאותי.

תלמיד: אדם פשוט עוזב את זה בורח לקבוצה?

את מה הוא עוזב?

תלמיד: הוא צריך לברר משהו מתוך הדעת שלו או שהוא פשוט עוזב את כל הטענות שלו?

בטח שהטענות שלי מגיעות לי מהאגו שלי, מהרצון לקבל. חוץ מרצון להשפיע וחיבור, אני לא צריך כלום, אלא שאני לא מכבד את הרצון להשפיע, לא מכבד את החיבור. אני מכבד את האגו שלי, שאני מבין, מרגיש, מתעלה מעל כולם, ואז אני מרגיש את עצמי שאני שווה משהו, יש לי משקל. אבל המשקל הזה הוא משקל אגואיסטי לגמרי שקרי. אני מבטיח לך שזה כך, תנסה פעם לראות את עצמך מצד ההשפעה ואז תראה שזה כך.

(סוף השיעור)