שיעור בוקר 09.12.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 393, מאמר "הערבות"

קריין: כתבי בעל הסולם, עמוד 393, מאמר "הערבות". אות י"ח.

המאמר מסביר לנו בצורה רגשית יותר קרובה להבנתנו, להרגשתנו, איך אנחנו קשורים זה לזה במערכת אדם הראשון. שהמערכת היא אחת, ממלא אותה אור אחד, במערכת הזאת כולם מרגישים את כולם, נמצאים באיזו התקשרות מיוחדת שאנחנו לא מבינים איזו, נניח כמו התאים בגוף שלנו שאנחנו לא יודעים גם עליהם איך הם מקושרים, אבל כולם מחזיקים את הגוף ומעמידים אותו ככשיר לחיים. אנחנו צריכים להבין מה בעצם הקשר שצריך להיות בינינו שעל ידי זה אנחנו בונים או מגלים את הנשמה שלנו שנקראת "אדם הראשון", ובה, בתוכה מגלים את אור האין סוף, האור העליון או הבורא.

כדי להסביר לנו מה הצורה, מה הקשר, מה כוח ההתקשרות בין התאים בתוך המערכת האחת, בין הרצונות הבדידים כביכול, הקשר המתוקן ביניהם נקרא "הערבות", שכל אחד ערב עבור האחרים, שכל אחד לוקח על עצמו אחריות, שאני מחזיק את המערכת הזאת בצורה בצורת הקשר המושלם.

בואו נראה איך בעל הסולם מסביר לנו את זה, איך אנחנו מגיעים לזה, כי במידת ההתקשרות שלנו להיות במערכת אחת אנחנו עולים במדרגות השגת הערבות ובהתאם לזה להשגת הכוח העליון שממלא אותנו לפי השתוות הצורה בינו לערבות.

אות י"ח

"ולכן הסביר התנא דבר הערבות, בדמיון לשנים, שהיו באים בספינה. והתחיל אחד קודר תחתיו, ולעשות נקב בהספינה. אמר לו חבירו: "למה אתה קודר?" אמר לו: "מאי איכפת לך. הלא תחתי אני קודר ולא תחתיך"? אמר לו: "שוטה, הרי שנינו נאבדים יחד בהספינה!" עכ"ל.

והיינו כדאמרן, כי מתוך שפורקי העול, משוקעים באהבה עצמיית, הרי הם עושים במעשיהם, גדר של ברזל, המעכב על שומרי התורה, מלהתחיל אפילו בשמירת התורה והמצוה על היכנה, דהיינו בשיעור הכתוב "ואהבת לרעך כמוך", שהוא הסולם להגיע לדביקותו ית', כנ"ל. ומה צדקו דברי המשל, שאומר לו: "שוטה, הרי שנינו נאבדים יחד בהספינה!""

בכל אחד מאיתנו יש צדיק ורשע ואנחנו צריכים לשים לב עד כמה הרשע שולט על הצדיק או הצדיק שולט על הרשע ובצורה כזאת להשתדל כל הזמן להעלות את הצדיק על פני הרשע. לא להרוג, לא להרוס את הרשע, לא להשמיד אותו אלא ההיפך שהוא יהיה תחת שליטת הצדיק, ובצורה כזאת אנחנו נכופף את כל הרשעים להיות תחת כל הצדיקים ואז נגיע לתיקון. כל דבר שהבורא ברא יש לו צורך אלא רק לסדר את המקום של כל אחד ואחד.

אנחנו רואים על הגוף שלנו, שבשק הזה שנקרא גוף יש מלא חיידקים, יש מלא מזיקים למיניהם, אבל אנחנו צריכים אותם, כי דווקא באיזון ביניהם אנחנו קיימים. מה הרמז? אנחנו רק רצון לקבל אלא שבין הרצונות האלה לקבל, בין החיידקים האלה שכל הזמן רוצים לאכול ולאכול זה את זה, אנחנו רק צריכים לייצב קשרים נכונים. ואז כל המערכת, כמה שהיא שלילית, כולה ממש שק של חיידקים, אבל כשאנחנו מייצבים את האיזון ביניהם זה כנגד זה וזה כנגד זה הם נכנסים לאיזון, להרמוניה ביניהם. קשה להגיד הרמוניה בין החיידקים, אבל דווקא כן, ואז הם כולם חיים בצורה כזאת.

זאת אומרת למרות שהבורא ברא את יצר הרע, שזה משהו שעוד נגלה, מה זה גיהינום ומה זה כל הדברים האלה, אבל היחס הנכון ביניהם שנעשה על ידי המאור המחזיר למוטב הוא בונה את ההרמוניה. ועד כמה שהם כולם רוצים לאכול והאכזריות הזאת רק עולה, היא לא נעלמת, אבל ביחסים הנכונים שאנחנו מתאימים אותם זה לזה הם בונים דמות הבורא.

תראו באיזו עבודה אנחנו נמצאים, מכל הרע הזה שאי אפשר לתאר מה זה, על ידי ההתקשרות הנכונה ביניהם אנחנו בונים משהו נפלא כמו הבורא. איך יכול להיות דבר כזה? זאת העבודה שלנו, תראו עד כמה היא גדולה. מה אנחנו משיגים? איך לחבר את ההפכים, המזיקים, הרעים יחד כולם. תתארו לעצמכם שאתם לוקחים כל מיני עבריינים יחד, איך אתם מסדרים אותם כך שכולם יהיו בקשרי אהבה זה לזה, איך יכול להיות.

אנחנו לומדים מהאור העליון מה צריך להיות היחס, מהו היחס מהבורא, ואנחנו לומדים מהרצון לקבל שלנו איך צריך להיות היחס בין כל הצורות האגואיסטיות האלו. ואז כשאנחנו מקיימים, מעמידים אותם זה יוצא לנו פי תר"ך פעמים יותר מהבורא, יותר ממה שהוא מתגלה אנחנו מגלים אותו פי תר"ך פעמים, אנחנו עשינו. תראו איזו עבודה מיוחדת יש לנו, איזה סיום למאמצים.

קריין: אות י"ט.

אות י"ט

"ורבי אלעזר, בנו של רשב"י, מפליג עוד יותר בדבר הערבות. ולא די לו, שכל ישראל ערבים זה לזה, אלא כל העולם נכנסים בדבר הערבות. אמנם לא פליגי. כי הכל מודים, שמתחילה די ומספיק אומה אחת לקיומה של התורה. והיינו רק להתחלת תיקון העולם. מפני שאי אפשר היה להתחיל בכל אומות העולם בבת אחת.

כאמרם ז"ל, שסבב הקב"ה עם התורה לכל אומה ולשון, ולא רצו לקבלה. כלומר, שהיו שקועים בזוהמת אהבה עצמיית, עד למעלה מחוטמם. אלו בניאוף, ואלו בגזל, ורציחה, וכדומה. עד שלא היה אפילו להעלות על הדעת בימים ההם, לדבר עמהם, אם מסכימים להפרש מאהבה עצמיות.

ולפיכך, לא מצא הקב"ה שום עם ולשון, שיהיו מוכשרים לקבלת התורה, זולת בני אברהם יצחק ויעקב, שזכות אבותם עמדה להם. וכמו שאמרו רז"ל: "האבות קיימו כל התורה, עוד בטרם שנתנה". שפירושו, שמתוך רוממות נשמתן, היה להם היכולת, להשיג ולבא בכל דרכי ה', בבחינת רוחניותה של התורה, הנובעת מדבקותו ית', בלי הקדם הסולם של המעשיות שבתורה, שלא היה להם האפשרות לקיימם כלל, כנ"ל במאמר "מתן תורה", אות ט"ז.

שבלי ספק, הן הזיכוך הגופני, והן הרוממות הנפשי של אבותינו הקדושים, פעל הרבה מאד על בניהם ובני בניהם אלה. וזכותם זו עמדה להם, לאותו הדור, אשר כל אחד ואחד מחברי האומה, קבלו עליהם את העבודה הגבוהה הזאת, וכל אחד ואחד אמר בפה מלא: "נעשה ונשמע". ומטעם זה נבחרנו, מתוך הכרח, לעם סגולה מכל העמים.

ונמצא, שרק בני האומה הישראלית לבד, נכנסו בערבות הדרושה. ולא בני אומות העולם כלל, כי לא השתתפו בדבר. וזה פשוט, כי מציאות הוא.

ואיך יוכל רבי אלעזר לחלוק עליו?"

איך זה אפשרי עוד נברר, אבל בינתיים אנחנו רואים שכל הבריאה התחילה מגילוי הרע במידות קטנות מאוד, המידות האלה נקראות "האבות" ובהן היה אפשר לקיים את דבר הערבות בצורה אינסטינקטיבית בלי הקדם של מה שאנחנו צריכים לעשות כדי להגיע לזה. זאת אומרת, הרע שהיה מתגלה התגלה בצורה קטנה ולכן הם היו יכולים לקיים את זה בצורה פשוטה ביחס של איש לרעהו.

ולכן היו מרגישים את עצמם כמשפחה, כקרובים, הרע שמתגלה כך היה מתגלה במידות קטנות, ואילו אנחנו כבר זקוקים להרבה פעולות ולמאור המחזיר למוטב, כל מיני לימודים כדי לקיים את תנאי הערבות בינינו. כי אנחנו רחוקים, בגילוי האגו שבינינו, שבכל אחד ואחד, ואנחנו לא יכולים להרגיש את עצמנו ששייכים למערכת אחת. אלא אם מרגישים אז מרגישים שאנחנו נבחרנו, כמו שבעל הסולם כותב, מתוך ההכרח, מאין ברירה, ואנחנו בעצמנו לא היינו ודאי בוחרים בעבודה הזאת ובכלום מלכתחילה.

תתארו לעצמכם שאתם מגיעים לחכמת הקבלה מתוך זה שאתם רוצים להתקשר ולהשפיע זה לזה כבר מיד ועם הרצון הזה אתם מגיעים לחכמת הקבלה כדי לממש את זה בפועל. זו דרגה שהיא דומה אולי במשהו לדרגת האבות. אצלנו זה ההיפך, אנחנו נמצאים בשנאה גדולה זה לזה וכל אחד כלפי כל העולם וכן הלאה, ולכן אנחנו צריכים להקדים להתקרבות בינינו פעולות רבות, שנים רבות.

שאלה: מה זה "שסבב הקב"ה עם התורה לכל אומה ולשון, ולא רצו לקבלה."?

לא רצו לקבלה, מפני שלא הרגישו צורך בתורה, אותם הרצונות לקבל שבאדם. אנחנו צריכים תמיד לראות את הכול באדם אחד. אפילו שנראה לנו שהעולם מלא, זה לי נראה שהעולם מלא, אני צריך להגיד שסך הכול מה שאני מגלה אני מגלה את הרצון לקבל שלי שבו אני רואה את התוצאות. האדם נקרא עולם קטן וכל היקום וכל כדור הארץ וכל מה שיש, זה הכול נראה בי ולכן כך אני צריך נכון לתאר את הכול.

אם נתקן את היחס שלנו זה לזה ולבורא, אנחנו נתחיל להרגיש שאנחנו נמצאים בגוף אחד, עשר ספירות שבהן הכול נסגר. אתה רוצה לחקור את היקום? בבקשה, היקום נמצא בך. מה שאתה לא רוצה, בבקשה, אתה צריך רק להיכנס לזה בתוך המודעות שלך ואתה תגלה שם את כל המציאות כולל הבורא. כי גם עכשיו אתה לא יוצא מחוץ למודעות שלך, אתה נמצא בתוך מה שאתה מרגיש ומבין בתוך המודעות שלך.

לכן אין לנו לאן לברוח, לכן חכמת הקבלה לא מדברת על גילוי העולמות האלה, גלקסיות למיניהן וכן הלאה, מה שהאסטרונומים מדברים, גם לא כניסה לתוך הפסיכולוגיה, ואפילו לא לפיזיקה או כל הדברים האלה. לא. אנחנו צריכים להתעמק בתוכנו, ואנחנו נמצא ונגלה את כל החוקים, את כל התופעות שישנם בכל המציאות, דומם, צומח, חי, מדבר.

הכול נמצא בתוך האדם, כי באמת אנחנו אף פעם לא יכולים לצאת מתוך המודעות שלנו. הכול מתרחש בי. מה שאני עכשיו רואה ומרגיש ובכלל, זה הכול בי. לכן בעבודה הפנימית שלנו אנחנו מגלים את הכול, והאנושות גם תגלה את זה דרך ייסורים, שרוצים לדעת מה קורה ואיפה ואיך. הם יגיעו למצב הזה או יאמינו למקובלים כדי לקצר את הדרך, אבל בעצם יגלו שאין לנו במה לעסוק חוץ מבתוך המודעות של האדם. בתוכנו הכול מתרחש.

זה שאני רואה אתכם, זה שאני רואה את העולם, זה שאני רוצה לראות את הכוח העליון, עולמות עליונים, הכול מתרחש בי, באדם צריכים להיכנס בלבד. ושם אנחנו נמצא את עצמנו כדמות אדם אחד, הכולל את הכול.

תלמיד: ומה זה ש"זכות אבותם עמדה להם"? מה זה "זכות אבות"?

זה שהם כבר ביצעו את תנאי הערבות בדרגה שלהם, ולכן זה עזר לבנים לקבוע, לקיים את תנאי הערבות בדרגה של הבנים. וככה דור אחר דור.

שאלה: האם המאמר הזה נכתב לעשירייה שרוצה להתחבר?

כל המאמרים הם נכתבו לכל מי שמעוניין לקרוא, וודאי שלממש את חכמת הקבלה אפשר רק בתוך העשירייה.

תלמיד: הערבות היא משהו שעוזר לנו להשיג את כל מה שלמדנו צמצום, מסך, אור חוזר, או שזו תוצאה מההשגה של זה?

בלי התקרבות למושג הערבות, בלי מימוש מושג הערבות, אתה לא יכול להרגיש בפנים מה זה נקרא צמצום, מסך, אור חוזר, זיווג דהכאה, וכו' וכו', כאילו הדברים פשוטים, ההגדרות פשוטות אתה לא יכול להשיג אותן, אלא אם אתה רוצה להתכלל בערבות ולהמשיך הלאה. ערבות זה סך הכול, שוב אני אומר, זה חוק ההתקשרות בין רצונות שבורים.

שאלה: בכנס אמרת שאברהם הוא האחד שממנו יצאה כל התורה לכל אומות העולם. אנחנו מדברים על ישראל, אז מה ההבדל בין הצאצאים של אברהם, לבין אלו של יצחק ואז של יעקב, ואפילו מתוך כל עשרת השבטים האלה נשארו רק שניים שהם ישראל, איך זה מסתדר?

זה מסתדר לפי איך שהאדם מסתדר להבין. צריכים לחשוב על זה הרבה ואז אתה תבין שלא הכול הולך לפי לאומיות כמו שבעל הסולם אומר במאמר "מתן תורה", שרק הלא שפוי בדעתו יכול לחשוב שיש כאן איזו לאומיות, אלא הכול מדובר כלפי האדם, שהוא צריך לגלות את ההבחנות הללו.

קשה לנו להסביר את הקשר בין הגשמיות שלנו, יהודי ולא יהודי, בבל, עולם מודרני, ואיך הכול מתקשר לתיקון הכללי של הנשמה. אנחנו עוד לא מסוגלים לאסוף את הדברים האלה יחד, שתהיה לנו תמונה שלמה, קלה ואנחנו גם נוכל להגיש אותה לכל העולם וכל העולם יראה במה אנחנו מדברים. זה עוד קשה. אני רוצה להגיד רק דבר אחד, כמה שאנחנו מקבלים את זה כמו שמסבירה לנו חכמת הקבלה זה הכול ליחס לרצון של האדם, שכל אחד מאיתנו הוא כלול מכל ההבחנות ועד כמה שאנחנו משייכים את עצמנו להבחנות האלו כך אנחנו מתקנים את עצמנו.

קשה להגיד. זה נושא בפני עצמו, אנחנו צריכים עוד מידי פעם לדבר על זה. אני מפחד מהבלבול לכן אני לא כל כך הולך להסביר את זה. אם לא היינו בעולם שלנו אז היה לנו קל, יש לנו נקודה שבלב שנקראת יהודי שרוצה להתייחד עם הבורא. רצון לקבל נקרא אומות העולם או גוי שרוצה להתנתק מהאיחוד עם הבורא, שני הכוחות האלה נמצאים בכל אחד. ואנחנו צריכים להעדיף את הכוח שרוצה להתייחד עם הבורא על פני הכוח שדוחה את הבורא, זה היצר הרע וזה היצר הטוב וכן הלאה. אבל כשאנחנו מדברים על בני אדם זה משהו מוצק, זו צורה שבו כבר זה חי או חי בצורה של יהודי של העולם הזה או כמו איזה צרפתי של העולם הזה, אז איך אנחנו יכולים לדבר על משהו שהוא דינמי ותלוי ברצון לקבל עם מסך או בלי מסך. שבלי מסך זה נקרא אומות העולם, צרפתי, ועם מסך הוא נקרא יהודי, ואיך אנחנו יכולים להדביק את המושגים האלה לאדם שבעולם הזה? הוא לא משתנה לפי עם מסך או בלי מסך.

אחרת אני מסתכל עכשיו על חבר, ברגע זה הוא נראה יהודי, רגע אחרי זה הוא נראה כמו בדואי, רגע אחרי זה הוא שוב נראה ולא סתם יהודי אלא איש גדול, קדוש. אחר כך הוא נראה כמו עבריין שאי אפשר לתאר יותר גרוע ממנו. אבל הוא בחיצוניות לא משתנה, זו בעיה שלו או בעיה שלנו, אנחנו מסתכלים עליו הוא נראה יפה והוא בינתיים איך שהוא. לכן אנחנו לא יכולים להשוות את הדינמיות של הרוחניות, שאדם קופץ ממצב למצב, בגשמיות. תארו לעצמכם אם אנחנו היינו מרגישים את האדם בחיצוניות לפי מצבו הפנימי. אוי, אני רואה במקום חבר כלב ובמקום עוד חבר חתול ועכשיו הם יהיו כחתול וכלב, אני לא יכול. עכשיו נשאלת השאלה למה זה ניתן לנו בצורה כזאת, איך אנחנו יכולים עם זה להתמודד? אז נעבוד על זה, נחשוב איך לקרב את הדברים האלה. אני אוהב לעבוד לפי פסוקים, אנחנו נמצא לזה יסוד ונלמד.

שאלה: לגבי אותו קודח חור בסירה. האם באמת מישהו מחוץ לאדם יכול לקדוח חור ואיך לעבוד נכון עם זה שהוא רואה שהחבר שמחוצה לו קודח את החור הזה?

לא, אם אנחנו מדברים בצורה אמיתית הכול קורה בתוך האדם ואנחנו צריכים להבין שזה הכול בתוכנו. אבל אם הוא נותן לנו דוגמה מאנשים שעדיין לא נמצאים בעבודה פנימית אז הוא אומר יש אחד שקודח חור והשני שכך צריך להתייחס אליו, זאת אומרת מה אתה עושה. וכך אנחנו גם צריכים להתייחס לרשע שבתוכנו, שאני רואה עד כמה שהתכונות שלי הלא מתוקנות ממש לא מאפשרות לי להתקרב לבורא. ואז אני פונה אליהם כמו מהצד המתוקן שלי לצד המקולקל שלי ואני אומר מה לעשות, מה אתה עושה, בוא יחד נתקן את עצמנו, ואני צריך לחייב אותו להיות תחת השפעת הכוח המתקן. וכך אנחנו צריכים כל הזמן לעבוד, להכניע את הכוח המקולקל תחת הכוח המתקן. אין שום בעיה. רק אדם כל הזמן צריך להיות בשמירה כזאת על עצמו ואז כל רגע ורגע הוא מעביר מהיצר הרע ליצר הטוב עוד ועוד פירורים כאלה, חלקים כאלה, וזה נקרא עבודת התיקון.

קריין: עמוד 393, טור ב', אות כ'.

אות כ'

"אולם הגמר של תיקון העולם, אי אפשר שיהיה, זולת בהכנסת כל באי עולם בסוד עבדותו ית', כמ"ש: "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". ודייק הכתוב "ביום ההוא", ולא לפני זה. וכן כמה כתובים: "ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'", "וינהרו אליו כל הגוים וגו'".

אולם תפקידם של ישראל כלפי כל העולם, דומה לתפקידם של אבותינו הקדושים כלפי אומה הישראלית. דהיינו, כמו שזכות אבותינו עמדה לנו להתפתח ולהזדכך, עד שנעשינו ראויים לקבלת התורה. שלולא אבותינו, שקיימו כל התורה בטרם שנתנה, כי אז לא היו משובחים כלל משאר האומות, כנ"ל באות י"ט, כמובן.

כן מוטל על האומה הישראלית, ע"י העסק בתורה ובמצות לשמה, להכשיר את עצמם ואת בני העולם כולו, עד שיתפתחו לקבל עליהם את העבודה הגבוה הזו של אהבת זולתו, שהוא הסולם לתכלית הבריאה, שהוא דביקותו ית', כמבואר.

באופן, אשר כל מצוה ומצוה, שכל יחיד מישראל עושה, כדי לעשות נחת רוח ליוצרו, ולא לשום תשלום גמול ואהבה עצמיית, נמצא פועל בזה איזה שיעור בהתפתחות כל בני העולם. כי אין הדבר נעשה בבת אחת, אלא בהתפתחות דרגתי לאט לאט, עד שמתרבים בשיעור גדול כזה, באופן שיוכלו להכריע את כל בני העולם להזדככות הרצוי. וזהו המכונה במליצת חז"ל "הכרעת הכף זכות". כלומר, שנגמר המשקל של הזדככות הרצויה. ודימו הדבר, כמו שוקל בכף מאזנים, אשר הכרעת הכף, הוא גמר המשקל, הנרצה להשוקל."

כאן יש בעיה קצת להסביר. אם יהיה אדם כמו רשב"י שמגיע לגמר התיקון האם הוא לא כולל בתוכו את כל העולם, את כל המציאות, הוא לא ממלא את הכול באור חוזר שלו, בהשפעה לבורא במאה אחוז לפי מה שהשיג? איך יכול להיות שאחריו יש עוד משהו? יש כאן דרגות, כמו שבעל הסולם כותב, יש לנו דרגות של אלף, אלפיים, שלושת אלפים, אלף שמיני, תשיעי, עשירי, אנחנו לא מבינים בזה כל כך, אבל יש עוד חלוקה שהיא לא שייכת כביכול לתיקון שאדם אחד עושה שהוא מקיים בזה את העולם, ויש על זה הרבה פסוקים שמדברים כך, "צדיק יסוד עולם" וכן הלאה.

לכן "מכריע את כל העולם לכף זכות" זה נכון, אבל לא שהוא גומר את הכול. כי בכל זאת כל פרט ופרט בכל המערכת הזאת שהוא עושה, צריך להגיע להכרת כל המערכת וגמר תיקון משלו הפרטי. אפילו שרשב"י השיג את הכול בכללות ותיקן את הכול בכללות ישנן עוד כל יתר הנשמות הפרטיות שהן לא הגיעו, לא השיגו. אומנם הוא מסדר אותם יחד כולם וכבר נותן להם אור מקיף משלו שעוזר להם להרגיש את ההשתוקקות למטרה שהוא גילה, אבל בכל זאת הם צריכים כתאים בגוף כל אחד להרגיש את גמר התיקון שלו הפרטי הקטן ולכלול אותו בגמר התיקון הכללי שנשמות אוהבות כאלה כמו רשב"י עשו. לכן לכל אחד ישנה עבודה.

יש הרבה שאלות כאן אבל אני מפחד שאנחנו נתבלבל בהן, שיתיישבו קצת ושוב נחזור לנושא הזה אחר כך.

שאלה: את הביטוי "כל העולם נמצא בתוכי", אני שומע, העשירייה שלי שומעת, אני מתאר את זה, החברים גם מתארים את זה לעצמם. יוצא שאני מתאר לעצמי שהם נמצאים בתוכי והם מתארים שאני נמצא בתוכם, אז כולם נפגשים אחד בתוך השני, נמצאים אחד בתוך השני?

לכן אני לא רוצה לדבר על זה כי זה סתם פלפולים פסיכולוגיים שאף אחד לא יבין בזה את האמת. קודם נגיע לגילוי הרוחני, מה זה נקרא, ואחר כך נדבר, יהיה לנו יותר ברור. אני מצטער אבל בינתיים ממש מגששים באפלה.

שאלה: לגבי "קודח חור בסירה". מהם הקריטריונים הברורים לכך שניתן יהיה לקבוע שהנה החבר קודח חור בסירה או לא? אני צריך לזהות את זה בחבר או למצוא בתוכי את אותו האחד שקודח חור, האם יש הבדל בעבודה? איך לעזור לחבר להיפטר מזה או לעזור לעצמי להיפטר מזה, האם יש הבדל בעבודה איך להיפטר מאותו קודח?

יש כאן כמה גישות בינתיים, שזה נקרא, עבודה רוחנית בלתי שלמה, כי עדיין אצלנו אין תמונה כללית ופרטית שמשתלבות יחד. ולכן אני צריך לדאוג לחבר שהוא לא יקדח חור מצד אחד, מצד שני אני צריך לדאוג לעצמי, שנראה לי שהחבר קודח חור, ואני צריך גם על זה וגם על זה להעלות תפילה לבורא שהוא בעצם הקודח חור ואנחנו מבקשים ממנו שיתקן. בסך הכול ככה זה יוצא.

אות כ"א

"ואלה הם דברי רבי אלעזר ברבי שמעון, באמרו: "העולם נידון אחר רובו וכו'". שכונתו על תפקיד האומה הישראלית, להכשיר את העולם להזדככות מסוים, עד שיהיו ראויים לקבל עליהם את עבדותו ית', לא פחות משהיו ישראל עצמם ראויים, בעת קבלת התורה, שזה נקרא בלשון חז"ל, שכבר השיגו רוב זכיות. באופן, שהמה מכריעים על כף חובה, שהיא אהבה עצמית המזוהמת.

ומובן, שאם הכף של זכיות, שהוא ההבנה הגבוה בטיב אהבת זולתו, הוא רבה ועולה על כף החובה המזוהמת, נעשו מוכשרים להכרעה ולהסכמה, ולאמור "נעשה ונשמע", כמו שאמרו ישראל. מה שאין כן קודם זה, דהיינו בטרם שזוכים לרוב זכיות, אז ודאי האהבה עצמיות מכריע, שימאנו לקבל עולו ית'.

וזה אמרו: "עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו, ואת כל העולם, לכף זכות". כלומר, כי סוף סוף מצטרף חלקו הפרטי של היחיד מישראל, בשיעור ההכרעה הסופית. כמו השוקל שומשמין, ומוסיף והולך על כף המאזנים אחת אחת, עד שגומר ההכרעה. הרי ודאי כל אחת נותנת חלקה בהכרעה זו, שבלעדה היה ההכרעה בלתי נגמרת.

ועל דרך זה אומר על מעשה היחיד מישראל, שמכריע את כל העולם כולו לכף זכות. כי בזמן שנגמר הדבר, והוכרעה הכף זכות של העולם כולו, הרי לכל יחיד ויחיד חלק בהכרעה הזו. שלולא מעשיו, היה ההכרעה חסרה.

והנך מוצא, אשר ר' אלעזר ברבי שמעון, אינו חולק על המאמר חז"ל, "שכל ישראל ערבים זה לזה". אלא ר' אלעזר ברבי שמעון מדבר לענין התיקון של כל העולם, העתיד לבא, וחז"ל מדברים בהוה, אשר רק ישראל בלבד קבלו עליהם את התורה."

שאלה: מה הכוונה בעשירייה להוסיף את השומשומים עד שגומרים את ההכרעה?

מה נקרא שומשום? שאני בררתי את ההשתתפות שלי עם כולם כך שאני ממש מאחד את כולם, לפי כמה שאני יכול לעת עתה, וזה נקרא השומשום שלי. וכך כל אחד ואחד. בערבות אנחנו צריכים בסך הכול להוסיף ולהוסיף שומשומים לצלחת הכללית. נניח שאני הוספתי חמישה, אתה עשרים, והוא חבר גדול, הוסיף חמישים וכן הלאה, סך הכול כל אחד לפי היכולת שלו בעבודה, כמה שמסוגל, ופתאום אנחנו מגיעים למשקולת כזאת, למסה כזאת שהצלחת הזאת יורדת, כמו במאזניים. זאת אומרת בצד אחד זו הסאה של היגיעה ובצד השני השומשומים שלנו, והגענו למצב שהגענו לסאה של היגיעה. בזה אנחנו פותחים לעצמנו קשר עם האור העליון במידה מסוימת, לפי כמות השומשומים וגם לפי איכות השומשומים האלה. כל שומשום ושומשום זו התגברות על הדחייה כלפי החיבור.

תלמיד: אני שואל כי קודם גם קראנו על זה שקודר חור תחת הספינה ואני רוצה לדעת איך להסתכל על החברים מהמקום הזה שלא רואה את החבר שקודר חור? כי אני רואה את החבר שקודר חור מתחת לסירה.

כן. את זה אתה צריך לתקן.

תלמיד: אז איך לראות את החבר שהוא מוסיף את השומשום או איך אני מוסיף את השומשום, שזו היגיעה לראות את החבר כגדול על פני מה שנראה לי כאילו בדעת?

כמה שאתה מוסיף שומשומים אתה תראה אותם יותר מתוקנים, שהם לא צריכים בכלל לעשות כלום, שיש לך את העבודה שלך בלבד.

תלמיד: מה זה השומשום שאני צריך להוסיף?

להצדיק אותם ולהצדיק את הבורא ולהרגיש אותם והבורא כאחד.

תלמיד: יש שיעור בוקר שזה דבר מוחשי, אני רואה מי בא ומי לא בא, מי ער ומי ישן, מי משתתף ומי לא. את זה אני רואה. איך את מה שאני רואה אני הופך למקום ליגיעה שלי?

אתה צריך מצד אחד לראות את המצב כמו שאתה רואה, ויחד עם זה לראות את המצב הזה כמתוקן ולהסתכל על שניהם, עד שאתה מגיע ביחס שלך למצב המקולקל כמו למצב המתוקן. איך אתה יכול לעשות את זה? על ידי כוח הערבות, על ידי עזרת הבורא, אתה מגיע למצב שהעולם נראה לך כשלם.

תלמיד: והוא באמת נראה לי כשלם?

העולם תלוי בך.

תלמיד: אני לא משקר לעצמי, אני באמת אראה?

איך אתה יודע אם אתה משקר או לא?

תלמיד: אני לא יודע.

אי אפשר למדוד. רק במידת האור החוזר שמאיר. הבורא מסתיר את האור, אנחנו רואים הכול כמקולקל. מאיר קצת יותר ורואים את הכול מתוקן. אבל הכול כדי לבנות את היחס, את הקשר עימו.

(סוף השיעור)