שיעור הקבלה היומי١٧ أبريل ٢٠٢٤(בוקר)
שיעור בוקר 17.04.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 425, מאמר "החרות"
לחיי החברה החוק: אחרי רבים להטות
"עתה באנו לידי ברור דברים בהבנת המשפט של חרות היחיד, כי באמת קיימת שאלה גדולה: מאין לקחו הרבים את הזכות להפקיע את חרותו של היחיד, ולשלול ממנו את היקר לו בחיים, שהוא החרות, שלכאורה אין כאן יותר מכח הזרוע בלבד?
אולם כבר הטבנו לבאר, אשר הוא חוק טבעי ומצוות ההשגחה, שמתוך שההשגחה חייבה לכל אחד מאתנו לחיות חיי חברה - נמצא מאליו, שכל יחיד ויחיד נעשה משועבד לשמור על קיומה ואשרה של החברה. וזה לא יקויים, זולת על ידי השלטת הסדר של "אחרי רבים להטות" ודעת היחיד לא ישמע ולא יפקד.
הרי לעיניך בעליל, שזה מקור כל הזכות והצדקה שיש לרבים, להפקיע את חרותו של היחיד בעל כרחו, ולשעבדו תחת ידיהם - - - ולפיכך מובן מאליו, אשר בכל אותם העניינים שאינם נוגעים לקיום החיים החומריים של החברה - אין שום רשות והצדקה לרבים, לגזול ולעשוק את חרותו של היחיד בכל שהוא. ואם יעשו כן - הם גזלנים וחמסנים, המעדיפים את כח הזרוע על כל זכות וצדק".
שאלה: עד שהגענו לנושא "אחרי רבים להטות", הוא הסביר על ייחודיות, על היחיד, על האנוכיות. ובקטע הקודם לזה הוא כותב "החוק של "אחרי רבים להטות", מתוך חובת ההשגחה, המטילה עלינו לפקח תמיד על קיומם ואושרם של החברים". לא מובן מאיפה מגיע חוק כזה שנקרא חוק ההשגחה, שמטיל עלינו לפקח תמיד על קיומם ואושרם של החברים. מה זה החוק הזה?
"אחרי רבים להטות", את זה אתה מבין?
תלמיד: קודם הוא הסביר שהיחיד חייב לשמור על הרבים, כך הבנתי. כלומר אם החברה קובעת חוקים, אז אני חייב לציית להם.
אבל צריך להסביר זאת, אם זה כך.
תלמיד: מה זה בכלל "אחרי רבים להטות"?
אני לא יודע מה זה רוב, אבל נגיד שהסכמנו על איזו כמות לפי קילוגרמים, לא חשוב לפי מה, אז אחריהם אתה חייב לנטות.
תלמיד: אני מבין שאם הממשלה שלי קבעה חוק מסוים, למשל שמותר לנסוע עד 50 קמ"ש בכביש מסוים, אז אני חייב לנהוג לפי זה. בין זה לבין חובת ההשגחה שמטילה עלינו לפקח תמיד על קיומם ואושרם של החברים יש פער עצום, זה הרבה יותר מזה. מה זה החוק הזה? מאיפה הוא הגיע?
העיקרון צריך להיות אותו דבר.
תלמיד: מה העיקרון?
אחרי רבים להטות.
תלמיד: איך העיקרון הזה קובע שאני צריך לפקח תמיד על קיומם ואושרם של החברים? ומה זה בכלל לפקח על זה?
כי בזה אתה שומר על החברה שבה אתה נמצא ותלוי בה.
תלמיד: בדרך כלל כשאומרים השגחה מתכוונים להשגחה העליונה.
גם ההשגחה העליונה כנראה שכך מסודרת.
תלמיד: זה שהיא מסודרת כך, זה בסדר, זה הבורא.
כך הוא סידר.
תלמיד: זו התכונה שלו, זו לא התכונה שלי, מה מצפים ממני?
מצפים שתקיים את זה מתוך ההבנה שלך, שתסכים עם זה, שתקבל את זה על עצמך ותקיים את זה מתוך רצונך ולא מכך שמחייבים אותך.
תלמיד: לדאוג תמיד לקיומם של החברים זה הפוך לטבע שלנו.
האם זה לא בסדר, זה לא בצדק?
תלמיד: מה הפירוש שזה לא בצדק?
כשאתה נמצא באיזו חברה שמשגיחה עליך ומקבלת חוק שהוא "אחרי רבים להטות", האם לא תקבל את זה?
תלמיד: אני מבין שמה שהחברה מחליטה אני צריך לעשות, גם אם אני לא מסכים עם זה או הייתי רוצה משהו אחר.
איך יכול להיות שאתה מקבל אם אתה לא מסכים?
תלמיד: מאין ברירה.
מאין ברירה, כלומר מחייבים אותך.
תלמיד: זה לגמרי משהו אחר בין זה, לבין חובת ההשגחה המטילה עלינו לפקח תמיד על קיומם ואושרם של החברים.
אנחנו צריכים להגיע למצב שאת החוק הזה אנחנו מבינים ומקבלים מתוך הבנה, מקרבים את עצמנו אליו, נכנסים לחוק הזה, ובונים חברה בצורה כזאת, עד שלפי הבנתנו מקיימים את החוק הזה לגמרי כולו.
תלמיד: פרקטית, במצב שלנו, מה זה לפקח תמיד על קיומם ואושרם של החברים?
כי לפי החוק הזה אין הבדל בין יחיד לכולם, ואני חייב להתייחס כך לכל אחד ולכולם.
תלמיד: הוא גם כותב שזה בין אדם למקום.
כן, ודאי.
תלמיד: מה זה אומר, שאני צריך לדאוג גם לבורא?
את החוק הזה יכולים לקיים רק אם אנחנו נמצאים באהבה כללית.
תלמיד: כלומר לאהוב גם את הבורא?
כן.
תלמיד: מה זה לדאוג ולפקח על הבורא?
זה אומר שהחוקים שלו יתקיימו בנו מתוך רצון והבנה והתחייבות שלנו.
למה אתה לא מסכים?
תלמיד: כי זה הפוך ממני.
מה זה הפוך ממך?
תלמיד: הפוך מאיך שהוא ברא אותי, את כולנו.
קשה להבין את זה?
תלמיד: כן. קראנו קודם מאמר על כמה אהבת ה' היא רחוקה, שהוא נסתר, לא מרגישים אותו בכלל. ועכשיו לא רק שצריך להרגיש אותו, אלא צריך לדאוג לו ולאהוב אותו.
אתה צריך לקיים אותו מתוך הבנה והכרה.
שאלה: חיים גשמיים החברה קובעת על היחיד, אבל כל מה שמחוץ לגשמיות שם החברה לא קובעת, זה מה שבעל הסולם כותב. אז איך יהיה חינוך אחיד לכולם, מטרה משותפת?
נראה איך, נמשיך לקרוא.
שאלה: דווקא בחוקי המדינה, מה שנקרא מדעי המדינה, זה מאוד ברור מה שהוא כותב. למדינה אסור לעשות כלום חוץ ממה שהיא הוסמכה לעשות, ולאזרח מותר לעשות הכול חוץ ממה שהחוק אוסר עליו. לגבי האזרח נקודת המוצא היא שהוא חופשי. אבל אם קבענו שאסור לנסוע מעל מהירות מותרת, אז זה כולל אותך, למה? כי המדינה החליטה. ולמדינה זה הפוך, אסור לה לעשות כלום, אלא אם כן יש חוק שאומר שהיא יכולה לעשות את זה. איפה ברוחניות יש לאדם חופש שהוא יכול להגיד, "זה אני, וזה לא קשור לכלל"?
לאדם יש חופש או במצב שהוא לא שייך לאף אחד וחי כמו בג'ונגל, מרגיש לבד והולך לפי הנטיות הטבעיות שלו. או שהוא מקבל את החוק של הסביבה, ואז הוא מקיים אותו במלואו.
תלמיד: אבל כמו שאנחנו לומדים בכול דבר הוא מושפע מהסביבה. איפה החופש שלו להגיד, "זה אני, זה לא מהחברה"?
זו כבר פילוסופיה. זה נמצא למעלה מהשכל שלנו, למה אני כך והוא כך, אלא כל אחד לפי איך שהוא. אנחנו לא הולכים נגד חוקי הטבע שפעלו בנו עוד לפני שיצאנו מהבטן של אימא.
תלמיד: לא שאלתי על חוקי הטבע לפני שיצאנו מהבטן של אימא, אלא בהרגשה של האדם. אדם בא לעשות פעולה כלשהי בחברה, אם הוא לא חושב על זה, אז הוא אומר "זה אני, אני בעצם קובע". אבל ככל שהוא מתעמק, אז הוא מזהה שזה לא באמת הוא, זו החברה שמביאה אותו לזה. ככל שאדם מעמיק בזה יותר, הוא רואה שאין שם הוא. מה מכל הזיקוק הזה נשאר בסוף שהוא אומר, "זה אני בחרתי"?
אין שום דבר, רק נקודה שחורה. כל היתר זה מהבורא.
בחיים הרוחניים החוק: אחרי היחיד להטות
"המתבאר, שלענין חיים רוחניים, אין שום חוב על היחיד מצד הטבע, לחייבו אל החברה, - אלא ההפך - יש כאן חוב טבעי על הרבים, להשתעבד ולהכנע תחת היחיד - - - והוא מובן על פי המבואר במאמר השלום, שיש שני דרכים שההשגחה חבשה והקיפה אותנו, כדי להביאנו אל המטרה התכליתית, שהם: דרך יסורים הגורם אלינו התפתחות הזאת שלא מדעתנו. ודרך תורה וחכמה, הגורמת אלינו התפתחות הזאת מדעתנו, בלי שום הכרח ויסורים עש"ה.
ומתוך שהיותר מפותח של הדור הוא ודאי אך היחיד, נמצא בעת שהרבים באים לידי הכרה לפטור את עצמם מהיסורים הנוראים, ולקבל עליהם בחינת התפתחות, מדעתם ורצונם. שהיא דרך התורה, - הנה אז צריכים ומחוייבים, להכניע את עצמם ואת חרותם הגופני תחת המשמעת של היחיד. ולקיים פקודותיו וסגולותיו שיציע להם.
הרי לעיניך, שבענינים רוחניים, מתהפך זכות הרבים - לחובתם. ויוצא החוק: אחרי היחיד להטות. כלומר היחיד המפותח. כי דבר גלוי הוא לכל אדם, אשר המפותחים והמשכילים, הם תמיד מיעוט קטן מאד בתוך כל החברה. ונמצא כל הצלחת החברה ואושרה הרוחני - צרורה וחתומה בידי המיעוט. והבן זה היטב.
ומתוך זה, מתחייבים הרבים בזהירות יתרה, לשמור בעיניים פקוחות על כל הדעות של היחידים, שלא יתבטלו מהעולם, כי עליהם לדעת בבטחה, בוודאות מוחלטת, אשר הדעות היותר מפותחות והיותר אמיתיות - אינם נמצאים לעולם ברשות הרבים השולטים - אלא דווקא ברשות החלשים ביותר, דהיינו, דווקא במיעוט שאינו ניכר לעיניים. כי כל חכמה וכל יקר - דרכה לבוא לעולם בכמות מועטה. לפיכך נעשינו מוזהרים לשמור על הדעות של כל היחידים, משום חולשת היכולת של הרוב השולט, לברר ביניהם."
מכאן ברור לנו איזה יחסים צריכים להיות בחברה מפותחת, מתקדמת, בעיקר בין היחידים המפותחים לבין הרוב הרגיל, האפור.
שאלה: הוא עושה פה חלוקה בין חיי החברה ששם צריכים ללכת אחרי רבים, לבין חיים רוחניים ששם צריכים ללכת אחרי המיעוט המפותח. מה הגדר, מה הגבול, מה מגדיר מה הם חיים רוחניים ומה הם חיי החברה?
חיים רוחניים, אלו אותם מטרות, אידיאלים שאנשים קובעים, מקובלים, חכמים, לזה אנחנו צריכים לשאוף, וכך לחנך את הילדים, כך להעמיד את החברה, לסדר את החברה. ככל שהם ימשכו יותר לדברים הגבוהים, אז בהתאם לזה כך הם יתקדמו.
תלמיד: אז יש פה אידאלים שמתוכם נגזרות פעולות בחיי המעשה.
כן.
תלמיד: ואז מתחיל טשטוש בין מה ייחשב לחיי חברה, ששם צריכים ללכת אחרי הרוב, לבין חיי חברה שנגזרו מתוך אידאלים, ששם צריך ללכת דווקא אחרי המיעוט המפותח.
כן.
תלמיד: ועל זה כל המחלוקות בין אנשים. כי כל אחד בטוח שהוא המיעוט המפותח, ולפי דעתו, שהיא האידאל העליון, צריך לסדר את חיי המעשה, את חיי החברה.
נשתדל להתעמק בהבדל בין המפותחים לבלתי מפותחים, בין הרוב למיעוט, ואז נשתדל לקבוע איך נתקדם. איך אנחנו משתדלים להתקדם? לפי בעל הסולם ורב"ש. וכל יתר החכמים, כל אחד במקומו, ככל שאנחנו יכולים להשתמש נשתמש במה שהם עשו. אבל העיקר הם חכמים שמבינים איך העולם צריך להתקיים ואת הכוחות הפעילים בעולם.
תלמיד: אצלנו זה יותר פשוט, כי מובן לנו מלכתחילה מי הם החכמים, המקובלים, המורים. אבל הטקסט הזה מדבר על ניהול תקין של חברה, של מדינה, של עולם. אז בעולם, במדינה, בחברה, מתווכחים בדיוק על זה, מיהו המיעוט המפותח. זה שתביא רבים לתמוך בדעתך, וכתוצאה מזה תרצה לנהל את המדינה לפי דעת הרוב, יבוא מנגד המיעוט ויגיד "אני המיעוט, אבל אני יותר מפותח, לכן בחיי המעשה צריכים ללכת אחרי האידיאלים שלי". יוצא שיש פה התנגשות בחיי המעשה בין החוק, שלכאורה הרוב קובע, לבין החוק שאומר ש"המיעוט המפותח חייב לקבוע ולהכתיב לרבים". לכן פרקטית לא מובן לאן בעל הסולם מכוון.
הוא רק מסביר לנו, הוא לא כותב איך לעשות, כמעט ולא. הוא כותב שיש דרך ייסורים ויש דרך תורה וחכמה, ושדרך זאת פועלת מדעתנו וזאת לא מדעתנו. זה מה שהוא מסביר. הוא לא מסביר לנו איך לקיים את עצמנו כדי שלאט לאט החברה תתקרב למטרה.
שאלה: נלך על דרך השלילה. מה המקובל, המיעוט החכם והמפותח, לא קובע? כי הוא כותב שבחיי החברה "אחרי רבים להטות", כלומר לא אחרי דעת המקובל. במה הוא לא עוסק? במה הוא לא מביע את דעתו?
אני לא חושב שמקובל בכלל יוצא מגדרו ומתחיל להפיץ את דעתו ברבים. איפה ראית את זה?
תלמיד: אנחנו רואים שלמקובלים יש עמדה בהרבה מאוד נושאים שהם גם בחיי החברה.
כן.
תלמיד: מפה גם יש טשטוש. איזה תחומים בחיים הם מחוץ לתחום של המקובל?
אין שום דבר שיוצא מחוץ לתחום של מקובל. כי הוא צריך להסביר לנו על איך העולם מתקיים, ועל ידי איזה חוקים אנחנו יכולים להביא אותו לצורה מתוקנת.
תלמיד: אז אם זה כך, המקובל צריך ללכת אחריו גם כלפי דעת היחיד, ההתפתחות הרוחנית, וגם כלפי סידור החברה, בהכול בעצם. אין איזושהי דעת חברה שעכשיו אומרת, "לא, "אחרי רבים להטות" אנחנו קובעים לך א' ב' ג' בתחומי החיים שלך בחיי החברה. ויש עוד תחום נפרד לגמרי של התפתחות רוחנית, ששם אתה רשאי ללכת אחרי היחיד, אחרי המורים הרוחניים שלך. כי בפועל הסברת, שהמקובל בעצם קובע גם את חיי החברה, הוא אומר איך להתנהל בכל תחומי החיים.
אם זה יהיה כך. בינתיים זה לא.
תלמיד: אפילו נדבר עלינו. נגיד החברים שלנו רוצים לסדר את החיים שלהם. הם שומעים עצות, קוראים עצות שהן רלוונטיות לכל תחומי החיים שלהם. איפה עובר הגבול שהם ֶאומרים, "לא, זו התפתחות רוחנית וזה חיי החברה, פה אני צריך לפעול כמו שנהוג בחברה"?
כשאני נמצא בקשר עם המון העם דרך העבודה שלי, דרך חינוך הילדים, דרך כל מיני מערכות כאלה, אני פועל שם כמו אזרח רגיל ואין אני משפיע שם יותר מכל אחד אחר.
תלמיד: ניקח לדוגמה חינוך ילדים. לפני רגע שמעתי שחינוך ילדים מושפע ישירות מדעת היחיד, כי אני צריך לחנך את הילדים שלי לפי דעת המקובלים.
יש עניין של רצוי ומצוי. ודאי שהייתי משנה את החינוך כולו, לא רק לילדים, אלא גם למבוגרים. גם בחיי החברה הייתי מבצע אם הייתי יכול. אבל אני נמצא בחברה שהיא מתנהגת לפי החוקים שלה, הרגלים שלה, לפי הטבע של בני אדם קטנים אגואיסטיים, ואז המקובל לא יכול לעשות שום דבר. גם בעל הסולם, גם הרב"ש.
תלמיד: בוא נתחיל קודם לברר, בין המצב הזה שהוא שומע, "יש מה שרצוי", והוא שומע מהמורים, ש"כך וכך רצוי להתנהג בחיים", אבל בפועל, בחיי החברה, זה רחוק מאוד.
כן.
תלמיד: מה העצה לאדם? מה הוא יכול לעשות אם יש פער כזה בין הרצוי למצוי? החברה לא מתנהלת לפי החוקים שהמורה שלו אומר לו.
החברה מתנהגת לפי החוק האגואיסטי. העיקר בשבילה זה לסדר את החוקים האלה כך שכל אחד יכול לקיים אותם וכמה שפחות להזיק לשכן, לשני. ככה אנשים מתנהגים.
תלמיד: ובכל זאת, הוא שומע שיש עצות לגבי חינוך, לגבי כל מיני תחומים נוספים בחיים, כלכלה, זוגיות, בריאות ועוד והוא שומע שיש דברים רצויים כמו ביטחון. אבל בין זה, לבין מה שהמורה שלו אומר לו לבין המציאות יש פער גדול.
כן.
תלמיד: אז מה הוא צריך להגיד לעצמו?
שעוד לא הגיע הזמן לממש את זה.
תלמיד: עוד לא הגיע הזמן לממש את זה?
כן.
תלמיד: זאת אומרת, הוא יכול בנחת ובשקט לשים גבול, "אני הולך בהתפתחות הרוחנית אחרי העצות של המקובל ובכל שאר חיי חברה, אני הולך "אחרי רבים להטות", למרות שזה הפוך ממה שאני שומע?
כן. מה אתה רוצה, כאלה הם החיים. אתה לא רואה?
תלמיד: אני רואה, אבל זה מייצר תסכול ובעיקר בלבול.
אין מה לעשות, תנסה לסובב את זה אחרת.
שאלה: אני רואה על עצמי, שהרבה מאוד זמן אני מנסה לסובב את זה אחרת, וחוץ מתסכול ובלבול לא יוצא לי מזה הרבה.
כן.
תלמיד: אבל שמעתי שכך וכך צריך לחנך, וכך וכך צריך לפעול, וכו'.
אז לאט לאט אנחנו מקווים שבמשך הזמן גם הדור שלנו, גם הדור הבא כבר יהיו שונים ממה שהיה קודם. אנחנו רואים שאת חכמת הקבלה לא למדו בדור הקודם, היום בכל פינה אתה יכול להשיג ספרים, אתה יכול לשמוע באינטרנט, בכל מקום יש דברים והכול פתוח ונקווה שזה יקרב מאוד את בני האדם לחוכמת הקבלה.
אני מקווה שהדור הבא כבר ילמדו אפילו קצת בבית הספר את הצורה האמיתית של בריאת העולם, של החינוך החשוב הזה שאנחנו לומדים מהקבלה. אני חושב שהשינויים יהיו גדולים.
כשאני התחלתי היה הכול נסתר, אפילו פחדו לדבר על זה בגלוי. הרב"ש, הילל, מנחם, כל המורים שלי בחוכמת הקבלה, הכול היה ממש בשקט והיום תראה.
תלמיד: אדם שרוצה לברר בין העצות שהוא שומע, למצב הרצוי שהוא שומע מהמורים שלו, לבין החיים שלו, מה העצה בשבילו איך לעשות את הבירור הזה נכון ולא להתבלבל?
אנחנו מסבירים לכולם עד כמה שאפשר בכל מיני אמצעים, מה אנחנו חושבים שצריכים לעשות, מה אנחנו מכינים לדור הבא, זאת אומרת לילדים שלנו. אני מאוד מקווה שאנחנו נגיע למצב שהילדים שלנו כבר ילמדו בכיתות את חכמת הקבלה וההסתכלות שלנו על החיים וכך יתקדמו עוד יותר. זה מה שאני יכול להגיד. מאוד חשוב מה שאנחנו יכולים להכין לדור הצעיר.
שאלה: נגיד אם יש לנו אפשרות, ואני זורק בצורה היפותטית, לדאוג לילדים שלנו בצורה אגואיסטית ולהכין להם כיתות שבהם הם ילמדו את חכמת הקבלה, איך להסתכל נכון על החיים. האם אנחנו צריכים לשאוף לזה? עלינו לעשות את זה או לחכות לחברה שיום אחד זה יגיע?
"חנוך לנער על פי דרכו", אנחנו חייבים את זה לעשות. אתם רואים את זה בכל השיעורים שלנו. הבן שלי מגיל חמש עשרה נמצא בקנדה והיום הוא בן חמישים, ובכל זאת הוא נמצא בשיעורים שלנו ובהזדמנות גם מגיע לכאן והילדים שלו קשורים לזה, לפחות קשורים לארץ ישראל, ועכשיו לשנה הבאה מגיעה הנכדה האחרונה משם להיות כאן, זה הכול שייך לחינוך. אני חושב שאנחנו צריכים לדבר על זה ולחשוב על זה ולהחזיק את זה כך.
שאלה: בפסקה הקודמת הוא מסביר על חוקי החברה, שהולכים אחרי מה שמחליטים הרוב. פה הוא מדבר על החוק הרוחני, ואנחנו יודעים שבחוק הרוחני יש אחד שמנהל את כל העולם. הוא כותב "ונמצא כל הצלחת החברה ואושרה הרוחני - צרורה וחתומה בידי המיעוט", זאת אומרת יש מיעוט בחברה שהוא אחראי על ההצלחה. בסוף הוא מזהיר אותנו "לפיכך נעשינו מוזהרים לשמור על הדעות של כל היחידים". גם עשירייה זו חברה, גם שם יש יחידים, יש יותר מפותחים ויש פחות והוא מזהיר אותנו שאנחנו צריכים לשמור על הדעה של כל היחידים "משום חולשת היכולת של הרוב השולט, לברר ביניהם". זאת אומרת שאנחנו צריכים לגלות, איך להתנהג בתוך העשירייה ולשמור על הדעות של היחידים, ואת זה צריך לברר כי אם אנחנו רוצים שהחברה תצליח לפי מה שהוא אומר.
בסדר, נסתדר.
(סוף השיעור)