שיעור בוקר 18.07.2017 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי",

עמ' 515, מאמר ב': מאמר: "ענין שכינתא בגלותא"

ב. ענין שכינתא בגלותא

"הזה"ק אומר "איהו שוכן ואיהי שכינה".

ויש לפרש דבריו. ידוע, דלגבי אור העליון אומרים, שאין שום שינוי, כמ"ש "אני הוי"ה לא שניתי". וכל השמות והכנוים הוא רק בערך הכלים, שהוא בחינת הרצון לקבל, הכלול במלכות, שהיא שורש הבריאה. ומשם משתלשל ויורד עד לעולם הזה, להנבראים.

וכל הבחינות האלו, החל ממלכות שהיא שורש בריאת העולמות, עד הנבראים, נקראת בשם שכינה. שהתיקון הכללי הוא, שהאור העליון יאיר בהם בתכלית השלימות. והאור המאיר בהכלים, נקרא בשם שוכן. והכלים נקראים באופן כללי שכינה. כלומר, שהאור שוכן בתוך שכינה. זאת אומרת, שהאור נקרא שוכן, מטעם שהוא שוכן בתוך הכלים. היינו, שכללות הכלים נקראים בשם שכינה.

ומטרם שהאור מאיר בהם בתכלית השלימות, אז מכנים הזמן זה בשם "זמן של תיקונים". היינו, שאנו עושים תיקונים, בכדי שהאור יאיר בהם בשלימות. ועד אז נקרא המצב הזה בשם שכינתא בגלותא. כלומר, שבעולמות עליונים אין עדיין השלימות.

ולמטה בעולם הזה היא מצב, שצריך להיות לשרות אור העליון בתוך הרצון לקבל, שהתיקון הזה הוא בחינת מקבל בע"מ להשפיע. ובינתיים הרצון לקבל ממולא עם דברים שפלים ושטותיים, שאין נותנים מקום שיהיה שם מגולה עם כבוד שמים. זאת אומרת, במקום שהלב צריך להיות משכן לאור ה', נעשה הלב מקום לפסולת וטינופת. היינו, שהשפלות לקח את כל הלב. וזה נקרא "שכינתא בעפרא".

זאת אומרת, שהיא מושפלת עד לעפר. וכל אחד ואחד מואס בדברים של קדושה, ואין שום רצון וחשק להרים אותה מהעפר, אלא שבוחרים בדברים שפלים, שזה גורם צער השכינה, בזה שלא נותנים לה מקום בהלב, שיהא משכן לאור ה'."

שאלה: בעל הסולם כותב כאן "כל השמות והכינויים הוא רק בערך הכלים, שהוא בחינת הרצון לקבל, הכלול במלכות". מה יש במלכות חוץ מרצון לקבל? כביכול הוא אומר שיש במלכות עוד משהו חוץ מרצון לקבל.

כלום.

שאלה: למה הוא אומר "הכלול במלכות"? כאילו יש במלכות עוד משהו.

אני אומר לך שכלום אין במלכות חוץ מרצון לקבל אלא יש ברצון לקבל יכולת בכל זאת להיות תחת השפעת האור העליון ולהבחין באור העליון בכל מיני צורות היחסים אליה, זה נקרא שמלכות בעצמה מתרשמת מהבחינות הקודמות שבנו אותה, שורש א', ב', ג', הבחינות האלה מתרשמות בתוך בחינה ד', מלכות, בחינה ד' מתרשמת מהן ולכן היא יכולה להרגיש את הבחינות האלו, שורש א', ב', ג' שבה, שבתוך הרצון לקבל ומתוך זה היא מגיבה אליהן, התגובה שלה היא כבר תוצאה שנולדה בבחינה ד' שבה.

"הזה"ק אומר "איהו שוכן ואיהי שכינה"." יש שוכן ויש שכינה, הוא שוכן והיא שכינה, שני דברים סך הכול ישנם במציאות. "ויש לפרש דבריו" של הזוהר, "ידוע, דלגבי אור העליון אומרים, שאין שום שינוי, כמ"ש "אני ה-ו-י-ה לא שניתי"." זאת אומרת יחס הבורא כלפי הנבראים הוא אחד, שאין בו שינוי בכלום, רק אהבה חלוטה, והמטרה להביא את הנבראים מתוך האהבה החלוטה הזאת להתפתחות הטובה ביותר, זה מה שהאהבה הזאת מחייבת. באיזו בדרך? בדרך שנקראת "ה-ו-י-ה", "אני ה-ו-י-ה לא שניתי", זה היחס של האור, של הבורא, ברצון לקבל של הנברא ואז זה לא משתנה. מה שלא יהיה "אני ה-ו-י-ה לא שניתי", זאת אומרת אולי הנבראים ירגישו כל מיני שינויים ביחס הבורא אליהם, אבל מצד הבורא אין שינוי, גם בדברים טובים, גם בדברים הרעים שמורגשים בתוך הנברא, בכל מה שלא יהיה, זה אהבה בלבד. והנברא אם הוא רוצה להיות בקשר נכון עם הבורא, הוא חייב לגלות בכל מצב ומצב רק את האהבה כי זה באמת מה שיש.

"וכל השמות והכנוים הוא רק בערך הכלים, שהוא בחינת הרצון לקבל," כלי "הכלול במלכות, שהיא שורש הבריאה." וכל מה שמרגישים, מרגישים בתוך הרצון לקבל. אז בכמה שהרצון לקבל יכול לפענח נכון את היחס של האור אליו, בהתאם לזה אנחנו מדרגים את הרצון לקבל הזה יותר קרוב, יותר רחוק מהבורא. "ומשם משתלשל ויורד עד לעולם הזה," זאת אומרת שהוא מתגשם, שהוא נעשה יותר ויותר הפוך מהבורא מצד אחד, ביותר לקבל, מצד שני הוא נעשה יותר עצמאי, לא מתבטל באור אלא נעשה יותר ויותר העומד בפני עצמו. "להנבראים."

"וכל הבחינות האלו, החל ממלכות שהיא שורש בריאת העולמות, עד הנבראים, נקראת בשם שכינה." כל מה שקורה בתוך המלכות, סך הכול כל המבנה של מלכות נקרא "שכינה" "שהתיקון הכללי הוא, שהאור העליון יאיר בהם בתכלית השלימות." אמנם זה רצון לקבל והוא הפוך מהבורא, הוא צריך לקבל כזאת צורה שהאור העליון יוכל למלא אותו לפי חוק "השתוות הצורה", ואיך רצון לקבל יכול להיות בהשתוות הצורה עם הרצון להשפיע? שניהם הפוכים, פלוס ומינוס. "והאור המאיר בהכלים, נקרא בשם שוכן." האור שמאיר נקרא "שוכן" "והכלים נקראים באופן כללי שכינה." שהם מקבלים את האור שיאיר בהם "כלומר, שהאור שוכן בתוך שכינה. זאת אומרת, שהאור נקרא שוכן, מטעם שהוא שוכן בתוך הכלים. היינו, שכללות הכלים נקראים בשם שכינה.

ומטרם שהאור מאיר בהם בתכלית השלימות," בתוך כול הכלים האלה עד הסוף לעומק, עד כמה שהכלי מסוגל לקלוט אותו, להרגיש אותו, לעכל אותו "אז מכנים הזמן זה בשם "זמן של תיקונים". היינו, שאנו עושים תיקונים, בכדי שהאור יאיר בהם בשלימות." אנו עושים "ועד אז נקרא המצב הזה בשם שכינתא בגלותא." זאת אומרת הכלים האלה הלא מתוקנים נקראים "שכינה בגלות "כלומר, שבעולמות עליונים אין עדיין השלימות.

ולמטה בעולם הזה היא מצב," גם לא טוב "שצריך להיות לשרות אור העליון בתוך הרצון לקבל," אפילו בעולם הזה, זאת אומרת ברצון לקבל, זה נקרא "העולם הזה", "שהתיקון הזה הוא בחינת מקבל בע"מ להשפיע." ברצון לקבל נקרא העולם הזה "רצון לקבל", זה לא העולם שלנו, זה מצב שבכלי הכללי, ברצון לקבל חייב להיות תיקון בלקבל על מנת להשפיע. מה שאין כן בעולמות העליונים מהעולם שלנו, איפה שהרצון לקבל הוא לא ממש רצון לקבל אלא בחינות הקודמות לרצון לקבל, שם ודאי שכל הכלים פועלים בלהשפיע על מנת להשפיע.

ורק במקום שבו [נמצא] הרצון לקבל הגדול, שבו האדם נמצא, הרצון לקבל של האדם שפועל בתוך העולמות כמו אדם הראשון בתוך העולמות העליונים, אז בכל העולמות יש כלים דהשפעה בלבד ואור חסדים בלבד, מה שאין כן בעולם שלנו זה נקרא "הרצון לקבל" שהוא נקרא "האדם", הוא צריך לקבל בעל מנת להשפיע ובזה יידמה לבורא.

"ובינתיים הרצון לקבל ממולא עם דברים שפלים ושטותיים, שאין נותנים מקום שיהיה שם מגולה עם כבוד שמים." זאת אומרת להצדיק את הבורא שבאמת ברא את הרצון לקבל בצורה שהוא יכול להיות בדרגת הבורא עצמו. "זאת אומרת, במקום שהלב צריך להיות משכן לאור ה'," הרצון זה נקרא "לב" שהוא משכן לאור ה' "נעשה הלב מקום לפסולת וטינופת." שרוצה לקבל את כל התענוגים לעצמו ולא לעל מנת להשפיע "היינו, שהשפלות לקח את כל הלב. וזה נקרא "שכינתא בעפרא"." זאת אומרת יש שכינתא בגלותא ויש שכינתא בעפרא, אם זה סתם בגלות, בניתוק מהבורא זה בגלות, ואם גם ממולא בכל מיני תענוגים דפרודא, נקרא "בעפרא". "זאת אומרת, שהיא מושפלת עד לעפר. וכל אחד ואחד מואס בדברים של קדושה, ואין שום רצון וחשק להרים אותה מהעפר, אלא שבוחרים בדברים שפלים, שזה גורם צער השכינה, בזה שלא נותנים לה מקום בהלב, שיהא משכן לאור ה'."

מצד השכינה יש צער שהנבראים ממלאים אותה בכל מיני קבלות על מנת לקבל ההפוכות מהבורא, איך אנחנו מגיעים להרגיש את צער השכינה ולא את הצער שלנו שאנחנו רוצים לתפוס ולמלא את עצמנו בכל מיני דברים דלקבל? איך אנחנו מגלים שבכלים ההם שנקראים "שכינה", יש צער, יש רצון לקבל על מנת להשפיע ואין יכולת כי אנחנו לא רוצים בזה, את זה אנחנו צריכים לגלות.

"צער השכינה" זה דבר מאוד מאוד מיוחד, מצד אחד אני מגלה את עצמי, שאני רוצה ליהנות בעצמי ולא אכפת לי שום דבר, שכל יום ויום אדם אומר לבורא "היום אני אהיה כל הזמן מחובר לאין עוד מלבדו, טוב ומיטיב, לקבוצה, לחברים", זה בבוקר. ואחר כך באמצע היום "זה לא ילך, זה לא הולך, זה.. אני צריך ככה ו..", למרות שזה במודעות שלך ואתה לא מנותק ושכחת על זה, אלא אתה יודע שאתה עושה הפוך ואתה עושה, אז זה שרצית לגלות את השכינה בתיקונה זה נקרא "שכינתא בגלותא", זה שאתה אחר כך באמצע היום הולך למלא אותה בכל מיני שטויות זה נקרא "שכינתא בעפרא".

שאלה: לא ברור מאיפה לנברא יש בכלל אפשרות לגשת לתיקון כשאתה כבר במצב נתון שאתה נהנה, לא יודע ממה, משטות הכי קטנה יותר מאשר בכלל להתחיל לחשוב על החברים.

כן ומה הלאה?

תלמיד: לא ברור מאיפה אתה בכלל ניגש באמת להרים את השכינה מהעפר.

אנחנו נמצאים בעולם, זאת אומרת במצב מאוד מיוחד, אם אני שם שעון מעורר הוא גולם, הוא מעורר אותי ואני שמתי שעון מעורר בזמן שאני הייתי באיזו התפעלות כמו עכשיו, ואני מתפעל ומתרגש ואז אני יכול לכוון את השעון המעורר. ואז בזמן שאני נמצא כבהמה הוא מעורר אותי. אני, בזמן שאני נמצא בהתפעלות, בהתרגשות, פועל על הקבוצה ומבקש מהחברים "אני מבקש מכם, בבקשה תחשבו עלי, על תעזבו אותי", ואחר כך כשאני כבר מונח "על הקרשים" הם מגיעים אליי ומרימים אותי. אלו פעולות ועוד הרבה מהסוג הזה שאנחנו יכולים לבצע דווקא מפני שאנחנו נמצאים במצב מיוחד שנקרא "העולם הזה", ולשם זה הוא נברא. מי שלא עושה את זה, מפספס גלגול.

שאלה: לאחר גמר תיקון כאשר הכלי מלא באור ואין יותר מקום לתיקונים האם הנברא לא יהפוך להיות עצל וחסר תנועה?

לא, גמר תיקון זה לא שנגמרת העבודה, גמר תיקון זה כשאנחנו מגיעים לאין סוף ושם מתחילה העבודה האמיתית. וכל התיקונים שאנחנו עכשיו עושים זה רק בכך שאנחנו מתקנים את הכלים שלנו כדי באמת להשתמש בהם נכון, בצורה בלתי מוגבלת.

מה שאנחנו חושבים על גמר תיקון ועולם אין סוף זה על מנוחה, מנוחה ממש לעולמות, להכול, "מנוחה" זה נקרא שאני לא מוגבל ביכול שלי להשפיע, זה נקרא "מנוחה". ואז אני באמת יכול לבצע פעולה בכל הכוח כמו הבורא ואין גבול להתקדמות. אנחנו לא מבינים את כל הדברים האלה שיקרו אבל כך צריכים להבין בינתיים.

תלמיד: מהו מושג עפר והאם הוא מקום הגלות?

"עפר" זה אותה המלכות שאיתה אי אפשר להשתמש, ממנה לא יכולים לצאת שום חיים, כמו עפר, שרוף, זאת אומרת שעל ידי כוח האור שפעל הוא שרף את כל הקשר שלו עם הרצון והרצון נמצא ללא ניצוצות של האור, זה נקרא "עפר", אבל גם לזה יש תיקון.

שאלה: אם השכינה היא בחינות של הרצון לקבל, אז איך יכול להיות שיש צער?

יש צער כי אני עדיין לא ממלא את כל הרצון לקבל שלי בעל מנת להשפיע. במקרים כאלה הכלים שמתגלים, מתגלה להם צער.

תלמיד: מי מצטער?

, אני, השכינה. מי עוד? יש בורא ויש נברא ויש שכינה? הרצון לקבל של הנבראים נקרא "שכינה".

שאלה: בעל הסולם כותב שבינתיים הרצון לקבל ממולא בדברים שפלים ושטותיים. האם הרצון לקבל, הלב הזה הוא הלב של העשירייה?

כן. יכול להיות שאתם משחקים בשטויות.

תלמיד: אילו דברים שפלים ושטותיים מרחיקים אותנו מהבורא? מה בדיוק מפריע לנו?

שאתם חושבים על כל מיני דברים שלא שייכים לנצחיות, לבורא. אין הרבה עסקים, או שמכוונים לבורא או שמכוונים לרצון לקבל.

תלמיד: איפה לא להשקיע מאמץ, מה לא לעשות?

להשקיע מאמץ רק בחיבור ובפנייה לבורא, אין יותר שום פעולה שכדאית. דרך חיבור לבורא.

שאלה: למה דווקא צער השכינה, ולא שמחה ברשעים שמתגלים מכל התהליך שאמור להתפתח?

צער השכינה זה דבר הכי טוב, זה שאני מגלה צער שאני לא מסוגל לעשות פעולות על מנת להשפיע. מתוך הצער הזה יש לי פנייה לבורא, צעקה, מ"ן, ואז אני מקבל כוח. צער השכינה זה דבר מאוד חשוב, מאוד גדול, מאוד גבוה.

תלמיד: המילה הזאת "צער" מתקשרת לי לעצבות.

"צער" זה מהמילה צרות, צר, חוסר חסדים, מקום צר, חוסר כוונה על מנת להשפיע.

קריין: רב"ש ג', עמוד 1637, "ענין גלות". מאמר מספר 71. רב"ש ג' 1637, "ענין גלות".

ענין גלות

""ישראל שגלו שכינה עמהם", שפירושו שאם האדם מגיע לידי ירידה, גם הרוחניות אצלו בבחינת ירידה. ולפי הכלל, "מצוה גוררת מצוה", מדוע הוא בא לידי ירידה. תשובה, שמלמעלה נותנים לו ירידה, בכדי שהוא ירגיש שהוא נמצא בגלות, ושיבקש רחמים שיוציאו אותו מהגלות, שזה נקרא גאולה. ואי אפשר להיות גאולה אם אין שם גלות קודם.

ומה זה גלות, זה שמונח תחת שליטת אהבה עצמית ולא יכול לעבוד לשם שמים. ומתי נקראת אהבה עצמית גלות, זה רק בזמן שרוצה לצאת משליטה זאת, משום שסובל יסורים, מזה שאינו יכול לעשות שום דבר לשם שמים.

נמצא כשהתחיל לעבוד, בטח היתה מוכרחת להיות איזו הנאה ותמורה, שבשביל זה הסכים הגוף לעבודה זאת. ואחר כך שנתנו להראות שיש ענין לשם שמים, מטעם "מצוה גוררת מצוה", והוא היה צריך לבקש שיוציאו אותו מהגלות, אז הוא בורח מהגלות."

קריין: "שנתנו להראות שיש ענין לשם שמים," אז האדם נחלש. אנחנו מגיעים לכאן כדי ללמוד את חכמת הקבלה, "אני מוכן, אני אקרע את השמים, אני אעשה, הכול לפניי". כאן מגיעים למצב שאני פתאום מרגיש שלא מעניין, פתאום לא מושך, הייתי מתעניין בזה, היה מעניין, ופתאום אין כלום. מה עושים? לא עושים שום דבר, מה אני יכול לעשות? אין לי רצון. בחיים אנחנו עוברים כל מיני מצבים, גם בחכמת הקבלה. הגעתי, התעניינתי, הרגשתי יפה, טוב, זהו, מישהו עושה לי ברקס, אני מוכן ללכת.

זה המקום איפה שאנחנו מתחילים להוסיף מצדנו, כי הבורא הפסיק לקדם אותנו ואנחנו צריכים להמשיך להתקדם לבד. לא לבד וודאי, אלא 1%, אחר כך 2%, לאחר מכן 3%, אבל לא ב- 100%. ולאט לאט אנחנו מרגישים יותר קשה ויותר קשה ויותר קשה, נותנים לנו מקום יגיעה. במה אנחנו יכולים למלא את המקום הזה? רק בחברה. לכן שימו לב, אם רע, עייפים, לא חשוב מה קורה, לרוץ לחברה, בלבד.

"ואיך הוא בורח מהגלות, בזה שאומר, שבעבודה זאת הוא לא יצליח. אם כן מה הוא עושה, הוא מאבד עצמו לדעת, היינו שעוזב את העבודה וחוזר בחזרה לחיים הגשמיים, שהם בחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים"." מבצע את מה שהאגו שלו אומר לו עד שמת וזהו.

"נמצא במקום שהיה צריך לבקש על גאולה מהגלות, אז הוא בורח מהגלות," לכן אנחנו צריכים בחברה שלנו פשוט להדביק סטיקר, שכל קושי שיש לאדם הוא חייב להביא לקבוצה וקבוצה צריכה לעזור ועל ידי זה הוא עוזר לקבוצה וקבוצה עוזרת לו וכך מתקדמים. אין לו רצון לרוחניות, לוקחים לאט לאט, והקבוצה צריכה להשלים.

"נמצא במקום שהיה צריך לבקש על גאולה מהגלות, אז הוא בורח מהגלות, ומאבד עצמו לדעת. וזה כמו שכתוב "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". אלא צריך ללכת למעלה מהדעת." אין לי רצון, אין לי חשק, אין לי משיכה, אין לי כלום, אבל אני יודע שאם אין רצון ואם אין חשק ואין משיכה, אני נכלל בחברה ואני אקבל את זה משם. זה לא פשוט, אלה הרבה מאוד בירורים נגד הרצון, בחוסר כוח.

אנחנו לא רגילים לזה בחיים שלנו, כי בחיים שלנו הכול בנוי על זה שאני כן משיג את הרצון, אם לא מכאן אז מכאן, אין ברירה החיים מחייבים, המשפחה, החברה, לוחצים עלי, גאווה, כבוד עצמי וכן הלאה. כאן לא עובד כלום חוץ מזה שאני נכלל בחברה עוד לפני שאני מקבל [קושי], וזה מה שגם אנחנו צריכים לראות, מתי האדם עוזב, כדי שבמקרה הזה הוא כבר יהיה בתוך החברה שתתחיל לעבוד עליו ויקבל תמיכה.

"והירידה ברוחניות אין הפירוש שעכשיו אין לו אמונה, אלא עכשיו צריך לתת עבודה יותר גדולה, ואמונה הקודמת נבחנת לירידה לגבי עבודה הזאת.". שאפילו שהיה כמשפיע, שזה נקרא "אמונה", השפעה נקראת "אמונה", עכשיו זה לא מספיק ואין לו ברירה אלא להוסיף בזה.

שאלה: מתי אדם עוזב?

כשאין לו תמיכה. הוא מקבל קושי כדי להתקדם מעל הקושי, זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת", השפעה למעלה מהקבלה, הוא לא יכול. מאיפה יקבל? רק מהסביבה. דרך הסביבה מהאור, אבל מהסביבה. לכן הוא חייב כבר להיות תפור לחברה.

שאלה: מה מונע מאיתנו לבקש מהחברה, מהו המחסום הפנימי שיש לנו?

אנחנו לא רגילים. אנחנו חייבים להיכנס לחברה ולהיות רגילים לקבל ולתת, כמו בקומנדו שכולם מבינים שחייבים רק בצורה כזאת להגיע למטרה.

שאלה: האם כדי להגיע לבקשה, חייבים להרגיש גלות או דרך החברה אפשר?

וודאי. בלי הרגשת הגלות איך תבקש?

תלמיד: דרך החברה אפשר לחסוך את [הרגשת הגלות]?

לא. אבל מספיק להרגיש קצת וכבר להתעורר, זה תלוי בקשר עם החברה.

שאלה: איך לבקש נכון מהחברה בזמן ירידה?

ליפול עליהם, לבקש, להיות תחתיהם, אפילו להגיד להם, לעשות מה שהם רוצים, תלוי איזו מן ירידה, עד כמה האדם יכול להיות בזה אקטיבי. אבל ישנם כאלה מצבים שהאדם פשוט מונח כמו פגר ולא יכול לזוז, אז החברה מחויבת לעורר אותו. לכן כל העניין הוא בקשר עם החברה. אין מאיפה לקבל את האור שהבורא לוקח, אלא אך ורק דרך החברה. והבורא במיוחד מילא אותך באור, הביא אותך למקום הנכון, ואומר "קח לך, ועכשיו אתה צריך להתחבר". וכשאתה מתחבר הוא מוציא ממך התעוררות. אם אתה לא מתחבר אז הוא בכל זאת מוציא ממך התעוררות לאט לאט, ביתר עדינות, זאת אומרת שאתה מתקדם בקצב אחר, כדי שתתקשר לחברה. אם זה לא הולך אז על ידי זה שהוא מתרחק ממך ואם אתה לא מתקשר לחברה, אתה יוצא, כי האדם נפעל לפי הרצון שלו. לכן אנחנו חייבים להיות קשורים לחברה ולדעת שרק דרכה, אותו אור שיצא מאיתנו, אנחנו צריכים להזמין בחזרה דרך החברה. זה כבר יהיה אור אחר, זה יהיה האור הרוחני.

שאלה: בחלק הראשון של השיעור חברים דיברו על ההתרשמות שלהם מהסדנה ומאוד הזדהיתי עם זה, ותיארתי לי שאולם הלימוד נראה כמו תאים בגוף החי שחיים בהדדיות כזאת וזה היה מורגש שזה אמיתי. איך מגיעים להשלמה הדדית בעשירייה?

וודאי שכל זה טבעי.

תלמיד: אבל איך מגיעים להשלמה הדדית? נניח אני וחבר באותה עשירייה, ואני מרגיש כמו חבר אחר. שני החברים באותה עשירייה, איך עכשיו מגיעים להשלמה הדדית ומרוויחים גם מהמצב הזה וגם מהמצב הזה? מה הפרקטיקה שלא כל אחד ימשוך לכוון אחר?

איפה הבורא שמחבר בינינו, רק בכוח העליון, אין עוד מלבדו, נותן לנו כל מיני מצבים פרטיים שדווקא בלחבר ביניהם אנחנו מגלים את השכינה בכל הצבעים שלה.

תלמיד: עוד לא ברור איך עושים את הפרקטיקה לצאת כל אחד מחומר הדלק הפרטי שלו.

צריכה להיות כוונה אחת על פני כל המצבים, עליות וירידות, כוונה אחת.

תלמיד: איך מביאים חומר דלק להתקדמות שיבוא מתוך העשירייה על פני המצבים האישיים של כל אחד? אתה אומר שמורידים לאדם בדרך את חומר הדלק הפרטי שלו ואז הוא צריך יותר ויותר לקחת אותו מהקבוצה.

במרכז בקשר בינינו, במרכז שם נמצא הבורא. שם זה בור אין סוף.

תלמיד: אנחנו צריכים ללמוד איך לשאוב ממנו.

תיקח את לב האבן שסותם את פי הבאר ואז אתה תוכל להשקות את הגמלים שלך.

תלמיד: זאת אומרת, הסתימה היא רק בי, רק בתוך האדם?

וודאי.

תלמיד: אם אדם לא מקבל כוחות מהעשירייה הוא צריך בכל זאת לעבוד על עצמו, אין פה עניין של הדדיות, העשירייה תמיד נותנת, כמו מקור שתמיד נמצא.

נכון. אנחנו עוד לא רואים, עוד לא מרגישים את הכל הדברים האלה. כל התורה היא סיפור סביב הדברים האלה.

שאלה: דיברת על התכללות בחברה ורב"ש כתב על הליכה מעל הדעת. מה היחס בין שניהם? האם יכולה להיות אפשרות שאני אתכלל בחברה מספיק פעמים?

כל מה שהם כותבים, בכל המאמרים זה רק התכללות בחברה כמעשה, והכוונה להשיג את הבורא, זה ככוונה.

תלמיד: זה הקשר עם הליכה מעל הדעת?

וודאי, איך אתה עוד נכלל בחברה?

תלמיד: האם אני יכול להתכלל בחברה פחות ופחות ככל שאני הולך יותר ויותר מעל הדעת?

יהיו קושיות יותר ויותר, נכון. אבל בכל זאת תתכלל מתוך זה בחברה בעומק יותר גדול ותגלה בהתאם לזה את הבורא כדבק, כמחבר את כולם. מתוך דבר והיפוכו בין כולם, שנאה ואהבה, הוא מתגלה. מה זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה"? דווקא בגילוי הבורא, האהבה מתגלה מתוך הפשעים.

תלמיד: נניח שאני מתכלל בחברה, מתכלל בעשירייה, אני עושה את זה בגלל שאני נמצא בירידה ואני רוצה לעלות למעלה. נניח שעשיתי את ההתכללות הרבה פעמים. אני מוצא איזה קשר בין ההתכללות לבין הליכה מעל הדעת שזה בעצם אותו דבר, רק שאני רוכש את זה מתוך ניסיון בהתכללות בחברה.

הכל בא לך מתוך ההתכללות. כלי זה התכללות. הבחנות, התכללות ההבחנות, התחברות של הבחנות.

תלמיד: אני יכול להשתמש בכלי הזה פחות ופחות ככל שאני יותר מיומן.

למה פחות, במה אתה תשתמש? אתה צריך את הכוורת הזאת. כי כל ספירה מתחלקת לעוד עשר ספירות פרטיות שלה ועוד עשר ועוד עשר. כמה שהן יותר ויותר מתחלקות, הספירות האלה ומורכבות, מתחברות ומתחלקות, מתוך זה יש לך מערכת בירור, מערכת חיבור, אנליזה, סינתזה, הכל בא מכאן.

שאלה: אתה אומר שהתכללות והליכה מעל הדעת זה פחות או יותר אותו דבר.

ההתכללות המתגברת בלמעלה מהדעת זאת ההליכה הרוחנית.

תלמיד: אבל האדם הוא יצור חברתי, ההתכללות שלו באה לו מהטבע.

אני לא ראיתי. מי רוצה להתכלל כאן זה בזה, על איזה התכללות אנחנו מדברים? למעלה מהדעת אנחנו מדברים. אני נותן לו, אני אוהב אותו וכן הלאה. אנחנו לא מדברים על התכללות שאנחנו כמה בריונים הולכים להרביץ למישהו.

תלמיד: לא הולכים להרביץ, אבל הדחייה של האדם את החברה זה הדחייה של הבורא, כאילו דחייה של הגורל שלו שהוא לא מסוגל להתחבר. אז הוא דוחה את החברה, הוא דוחה את החוץ. באותה מידה כשיש לו דחייה יש לו גם משיכה. כל אחד צריך אנשים, בן אדם לא יכול להיות לבד. זה גם נקרא מעל הדעת?

בשביל מה אני צריך אותם? לחיים הפרטיים שלי אני לא צריך אותם. ואני לא כל כך מבין שאני צריך אותם אפילו לחיים הרוחניים. עושים לי בעיות בדרך, אני לא רואה שאני זקוק להם, אני רואה שאני שונא אותם, רוצה לשרוף אותם.

תלמיד: אבל זה משהו שעובר, אתה לא מהבוקר עד הלילה רוצה לשרוף את האנשים.

רוצה. חכה, חכה הכול עוד לפנייך. אנחנו נמצאים בגלות. יציאה מהגלות זה להרגיש שאנחנו בגלות, זה בחוסר קשר בינינו, בחוסר חיבור, בחוסר אהבה אפילו, והיציאה מזה, בואו אנחנו נבנה את הקשר הנכון.

תלמיד: משימה יומית. כל חבר מציע לעשירייה שלו אלו פעולות פרקטיות ואיזה סדר אנחנו צריכים לעשות כדי לבנות את הפרצוף הרוחני הראשון שלנו.

(סוף השיעור)