שיעור בוקר 04.08.2017 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
הכנה לערב איחוד ארצי ט"ו באב
קריין: אנחנו בשיעור הכנה לערב האיחוד הארצי שיירך ביום ראשון הקרוב, בט"ו באב, בנושא "יחד באהבה". נקרא קטעים נבחרים מן המקורות בנושא.
עניין האהבה הוא מאוד מיוחד. ודאי שאנחנו ברצון לקבל משתוקקים לאהבה, כי זה מה שאנחנו מרגישים כמילוי הטוב, היפה בתוך הרצון, המילוי האגואיסטי, המילוי הטוב, שאוהבים אותנו או שאנחנו מקבלים מה שאנחנו אוהבים, לפי הרשימות שלנו, לפי הרצון שלנו, הכול נקרא אצלנו בעולם שלנו האגואיסטי "אהבה".
זאת אומרת, אוהבים את עצמנו, אוהבים את המילוי שמביא לנו תענוג וכן הלאה. לכן אם אני אוהב מישהו, משהו, אני אוהב בגלל שזה ממלא אותי. ועם זה כולם מסכימים, זה ברור שהאהבה היא אגואיסטית ואין כאן מה לעשות. בכל זאת אנחנו מכבדים את עניין האהבה, אם היא מועילה לזולת, כמו אימא לילד, או יכולה להיות בין חברים, או אהבת מולדת וכן הלאה. ישנם בזה גם כביכול טובים, אבל זה במקרים בודדים.
מה שאין כן בדרך כלל האהבה היא אהבה עצמית ובכל מקרה במאה אחוז בעולם שלנו זו אהבה עצמית. וכשאנחנו מדברים על היום של האהבה, החג של האהבה, אז לא שאנחנו חוגגים את החגיגה האגואיסטית שלנו, אלא אנחנו מדברים על מטרת הבריאה, שמטרת הבריאה זאת אהבה.
למה? כי "רצונו להיטיב לנבראיו", הבורא רוצה להיטיב לנבראיו, אז להיטיב לנבראיו אפשר רק בתנאי אחד, שאנחנו דבוקים בו, מגיעים לחיבור, להתכללות השלם. ולכן זה נקרא אהבה. ולכן כך אנחנו מגיעים למצב שבמצבו הסופי נקרא "דביקות", שנקרא "גמר התיקון", שנקרא יישום של כל תהליך ההתפתחות שלנו והוא מצב של אהבה. אבל אהבה היא אהבה חלוטה, שבה אין שום חשבון לעצמו, של הבורא ושל הנברא, אלא כל אחד הוא כולו נמסר לשני. זה נקרא אהבה.
יש עוד תנאי באהבה, שאנחנו חייבים להבין שאהבה יכולה להיות רק מתוך שאנחנו מכירים את המצב ההפוך ממנה, שנאה. לכן כתוב, "על כל פשעים תכסה אהבה". מה זאת אומרת? שאנחנו צריכים קודם כל להשיג שנאה, ריחוק, ניגודיות, הפכיות, עד המצב שאי אפשר לסבול זה את זה וכל אחד היה כאילו משלם בכל החיים שלו ומעבר לזה, רק כדי להשמיד את השני, זה הסימן של השנאה, ש"תעקרו לי עין אחת אם אפשר לעקור לו שתיים", כל מיני כאלה סימנים של השנאה. ואפילו ההיפך, אני מוכן להפטר משתי עיניים רק שלפחות עין אחת תוציאו לו. שנאה נוראית.
ואנחנו צריכים לגלות אותה כנגד האהבה. ושתיהן, שנאה ואהבה, חייבות להשלים זו את זו. כי מתוך השנאה אני חייב להתעלות בצמצום ובמסך ובאור חוזר, להביא את הכלי שלי לעל מנת להשפיע, דווקא מעל השנאה, ואז אני בונה את האהבה כמו שכתוב, "על כל פשעים תכסה אהבה". שהפשע שהוא השנאה נשאר למטה, ולמעלה מהשנאה האדם יכול לפתח אהבה.
לכן בהיסטוריה שלנו אנחנו עוברים ארבע גלויות וארבע גאולות, שכל פעם זה צריך להיות כ"יתרון האור מתוך החושך". ולכן חייב להיות חורבן בית המקדש הראשון אחרי כל כך הרבה ייסורים, בעיות, תיקונים, שזה מוחין דחיה ושבירה, זה גמר התיקון של עם ישראל. אחרי גלות בבל, בניית בית המקדש השני במוחין דנשמה ושבירה, ואז צוחק רבי עקיבא ואומר, "עכשיו אני בטוח שייבנה בית המקדש השלישי".
זאת אומרת אחרי שבירה של כל בתי המקדשים והגילוי הגדול של השנאה הכללית שיהיה עוד מעט בסוף הגלות, נוכל לבנות את בית המקדש השלישי, שהוא באמת יהיה כגמר התיקון. שנוכל לבנות בניין של אהבה, פרצוף של אהבה, מפני שכל התהליך הקודם הוא הביא לנו מספיק שנאה כדי שעל כל הפשעים תכסה אהבה, לבנות מעל השנאה הקודמת אהבה.
לכן כך אנחנו צריכים לראות את ההיסטוריה שלנו, איך שאנחנו מתקדמים לפי שנאת העולם לישראל ובכלל לחכמת הקבלה וכל הדברים האלו, זה חייב להתגלות. הם חייבים פשוט לגלות את עצמם, ואנחנו על פני זה צריכים להבין אותם, להרגיש אותם, להתכלל איתם, להתעלות מעליהם ולהפוך אותם משנאה לאהבה. אבל השנאה נשארת, אלא היא דווקא עוזרת לנו לבנות את האהבה. יש כאן הרבה דברים שאנחנו בעצם לומדים אותם על בשרנו, אבל בהחלט העיקרון הוא שאין אהבה ללא שנאה שקודמת לה, ושנותנת לנו את כל ההבחנות הנדרשות להרגשת האהבה.
חוץ מזה, אפילו אם אנחנו מגיעים לאהבה, אנחנו צריכים לשמור על כל הרשימות האלה מהשנאה, מהפירוד, מהריחוק, מהניגוד, וכל הזמן לעורר אותן ולבדוק יותר ויותר האם אפשר עוד ועוד בגילוי השנאה להוסיף לאהבה. אחרת ברוחניות זה נעלם. אין עצירה, אין דבר כזה שאתה השגת משהו וזהו. כשאומרים על גמר התיקון, "מנוחה לחיי עולמים", זה כשאדם באמת נמצא בריצה אינסופית לכל הכיוונים להשיג עוד ועוד פירורים, פירורים של חסרונות שאפשר להוסיף אותם לאהבה. והוא מוצא אותם, הבורא דואג לזה, כי אחרת האהבה לא תתקיים. כך זה. אי אפשר שמשהו יקרה בלי לחדש. את זה אנחנו צריכים להבין גם כן כלפי היחסים בינינו במשפחה, עם הילדים, עם החברים, עם הקרובים, עם כל אלו שאנחנו אוהבים, אנחנו צריכים להבין שכל הזמן צריך להאכיל את האהבה הזאת, אחרת היא נעלמת. זה במיוחד.
מה שאין כן השנאה, היא בעצמה קיימת אפילו בלי שאתה מטפל בה, חיה ועוד מתפתחת. כי יש לה, "בראתי יצר רע", יש לה קיום בתוך הנברא מהבריאה עצמה, כי היא הבריאה. מה שאין כן האהבה, זאת לא הבריאה, זה התיקון, ולכן צריך כל הזמן לדאוג לו.
שאלה: אם אנחנו רצון לקבל, למה אנחנו שונאים, מה ההנאה שנגרמת לנו מהשנאה?
אני נהנה מזה שטוב לי ואני בודק את עצמי כלפי האחרים. אז ההנאה שלי, כמה שטוב לי וכמה רע לאחרים, זה הרצון לקבל הטבעי. אלא אם כן, אני צריך לבדוק, יכול להיות שאני רואה את האחרים ואז אני מפחד שיהיה לי אותו דבר. או בצורה עקיפה זה מגיע דרכם אלי, זה כבר לא. אבל באמת הרצון לקבל בצורה הבסיסית שלו נהנה מהמילוי בו ומחוסר מילוי בזולת. כי בודק את עצמו תמיד כלפי הזולת. כלפי מה עוד לבדוק? לך לאיזה מקום נידח, כפר או מה שאין שם שום דבר, אבל אנשים חיים ושמחים.
מגיע לשם איזה כתב וכותב עליהם, "תראו כמה הם שמחים, כמה הם חיים טוב". זה מפני שהם לא יודעים איך לחיות אחרת והם שמחים ואין איתם שום בעיה. הוא לא מבין שהשמחה שלהם זה מרמת חיים אחרת לגמרי, הם חושבים עליה שזה טוב, נורמלי. הכול כלפי השכן.
תלמיד: למה ברירת המחדל שלנו היא ללכת לשנאה, למה לא לחפש תענוג באהבה?
כי "בראתי יצר רע", אני בודק מה יש לי ומה יש לאחרים. אני כלפיהם בודק את עצמי, כלפי הסביבה. ככל שיש לי יותר כלפי הסביבה אני יותר נהנה. זה מחזיק אותי, זה מגדל אותי. האגו תמיד בודק את עצמו כך כלפי הזולת.
תלמיד: והתענוג שאנחנו יכולים להפיק מאהבה הוא לא יותר גדול מהתענוג שאנחנו מפיקים משנאה?
אם זה אהבה אגואיסטית? אבל אם זה אהבה אלטרואיסטית, אני אוהב מישהו סתם כדי שתהיה לי הזדמנות להשפיע למישהו, לכן אני אוהב אותו, או שאני אוהב אותו מפני שיש לי אפשרות לקבל ממנו.
שאלה: אף פעם לא היה לי ברור כשאתה מדבר על שנאה.
איפה יש לכם שם? רק אהבה.
תלמיד: כשאני שונא אני שונא, אין בכלל אהבה. אמרת פעם, בא לך להרוג אותו, בא לך לחנוק אותו.
אתה מרגיש כבר?
תלמיד: אני מרגיש בעבודה שרציתי להרוג כמה אנשים בדרך.
מפני שמפריעים לך לעלות קצת בדרגה, משהו.
תלמיד: אני מדבר איתך על יחסים במיוחד עם האישה בבית, כשאתה שונא אתה שונא.
אתה לא מבין שהבורא עושה לך? אישה מסכנה, מה אתה רוצה ממנה.
תלמיד: אתה אומר, מהשנאה הזאת עכשיו תגלה את האהבה. על איזה אהבה אתה מדבר? אני רק רוצה לברוח מהבית כל הזמן.
השאלה שלך היא למה אנחנו נמצאים בעולם נטול אהבה?
תלמיד: לא רק זה.
אלא מה?
תלמיד: איך אתה תמצא אהבה בתוך השנאה הזאת, איך אתה מסוגל בכלל לחשוב על אהבה כשאתה שונא?
לכן אנחנו מגיעים למצב שנקרא "השבירה הכללית". אתה מכיר את החיים שלך ואז כנגד זה באה חכמת הקבלה ואומרת, "אני מסוגלת, אני מיועדת להביא אותך לדרגת האהבה. זה גן עדן, אתה תיהנה בצורה בלתי פוסקת ושלימה".
אל תסתכל שאתה חי עכשיו בצנון כמו התולעת. אתה התולעת, חי בתוך הצנון ואתה לא מכיר מה קורה מחוצה לצנון, עולמך כזה מר. אבל באים אליך ואומרים, אנחנו נעזור לך לצאת מזה.
תלמיד: ספרת שרבי שמעון עם הצדיקים היו כל בוקר מגלים את השנאה, בא להם להרוג אחד את השני, איך הם מתרוממים לאהבה באותו יום?
כי זה היה לפני הלימוד. ואז הם מתחילים ללמוד, ועל ידי המאור המחזיר למוטב שמאיר עליהם בזמן לימוד ספר הזוהר, הם מגיעים לאהבה. בתחילת הלימוד הייתה שנאה, בסוף הלימוד אהבה.
תלמיד: מה המכניקה, איך בכלל מגיעים לאהבה כזאת? אנשים מדברים, אבל לא מבינים איך זה קורה.
מגיע כוח מיוחד שהופך את השנאה לאהבה.
תלמיד: ואז מה, פתאום אני מתחיל לאהוב?
אתה מתחיל לאהוב את כולם, מוכן לנשק אותם, לאהוב אותם, לחבק אותם, את כולם.
תלמיד: זה נשמע לי הזיה.
מה פתאום, זה הכול זריקה, נותנים לך ואתה מתחיל לאהוב. כמו שסיפרתי על אמא שלי, איך היא עשתה שם במעבדה לפני שישים שנה. הייתי בן 10. "אמא, איך אפשר שעכשיו אוהבים?" היא אומרת, "אני עושה זריקות לגבר והוא אוהב את אשתו". איך יכול להיות? אני לא הבנתי, הייתי קטן.
תלמיד: ועוד אומרים לי שמע, אל תבטל את השנאה, תמשיך לשנוא, ומעל זה תאהב, למשל את אשתך.
את זה צריכים ללמוד, אתה צודק. אתה כבר מדבר על המימוש הרוחני, זה מאוד רציני. אתה יכול לעשות רק בתנאי שיש לך שותף, ואתה מבין שאתה מקבל את אשתך, עזר כנגדו, וזה בא מהבורא, ואתה מתחיל להתייחס אליה כמו לשליח. ואז השליח במקום, ואני צריך להעמיד את עצמי לפני השליח. השליח הזה מקשר אותי עם הבורא דווקא על ידי השנאה, שאני אוכל מהבורא לדרוש כוח הפוך, כוח האהבה, ואז יהיו בינינו יחסים פלוס ומינוס.
תלמיד: זאת אומרת, אני צריך לראות אותה כמו בורא, לראות אותה פני מלאך כאילו?
מלאך, כל העולם מלאך.
תלמיד: רואה אותה כמלאך המוות ולהפוך אותה למלאך הטוב?
את זה אתה צריך כך להגיד על האגו שלך, הוא מלאך המוות, תהפוך אותו למלאך הטוב.
תלמיד: איך עושים את זה?
על ידי המאור המחזיר למוטב.
תלמיד: מה אני צריך לעשות כשאני רואה אותה, אני צריך לחשוב על הבורא?
לחשוב רק על דבר אחד. אנחנו נתחיל ללמוד ממחר את "תפיסת המציאות". אני אומר ברצינות, כדאי לבוא, כדאי להיות בקשר מרחוק. לָמה אני אומר שכדאי? כי זה הנושא הכי חשוב בחכמת הקבלה, אין יותר חשוב. אם אתה תופס נכון, מייצב נכון את התמונה, תפסת אותה, עצבת אותה נכון, גמרנו, אתה כבר רוכב על זה, אתה יודע איפה אתה נמצא, מי מנהל אותך, איך אתה מתנהג, איך אתה מגיב כדי להגיע למטרת הבריאה. מאוד חשוב, ובדרך אתה מגלה את הכול.
אבל בינתיים, אני אומר לך בשיא הרצינות, אשתו אדם כגופו. זה לא צחוק, ממש. לא רק במשפחה, בכל הקבוצה, בכל הדברים, אנחנו נמצאים ממש בליווי המלאכים.
שאלה: יש שמונה מיליארד אנשים שרוצים לגלות אהבה. איך תסביר להם שבשביל לגלות אהבה צריך לגלות קודם שנאה?
ודאי, הם נמצאים בשנאה, אין בעיה, כל אחד היום נמצא בשנאה. אנחנו גילינו שנאה בצורה כזאת שכבר אפשר להרכיב עליה אהבה. זה כמו שרבי עקיבא צחק, לָמה הוא צחק? שברוך ה' התגלתה השנאה, כי בית המקדש השני נשבר בגלל שנאת חינם. התגלתה השנאה ועכשיו אפשר לבנות אהבה, צריכים עוד להתערבב עם אומות העולם, לעשות כל מיני הכנות, אבל מכאן והלאה אפשר ללכת לאהבה. זאת הייתה השמחה שלו.
אנחנו בכל העולם יכולים כבר עכשיו לעשות תיקון, חיבור עד האהבה. אם לא נעשה זאת, שנאה עוד יותר גדולה תצטרך להתגלות כדי לחייב אותנו לתיקון, אבל מספיק לנו ככה. בשביל מה להיכנס למלחמות, לרציחות, לכל מיני בעיות נוראות, פצצות אטום, אם אני יכול עכשיו להבין שכבר אפשר להתחיל בתיקון האהבה. לפי חכמת הקבלה אנחנו נמצאים כבר חמש מאות שנה בהכנה הזאת שאפשר להתחיל בתיקון האהבה, עוד מזמנו של האר"י, אז בואו נעשה זאת.
תלמיד: אנשים מתגרשים כל יום.
כי הם לא יכולים לסבול זה את זה, לכן ברור שהם מתגרשים. ואלה שלא מתגרשים, אז הם חיים מפני שאלה החיים, מה עוד אני יכול לעשות, אני חי.
תלמיד: איך אפשר להסביר את זה לאנשים? מצד אחד, הם יכולים להבין שיכולה להיות סוג של דרמה, אבל מצד שני, איך הם יכולים להבין שזו צריכה להיות שנאה, איך מסבירים להם את זה בצורה פרקטית?
שנאה זה שהם לא יכולים לסבול זה את זה. אני קשור לאלפי אנשים ואני שומע שהם לא רוצים להתחתן, אפילו נשים. אני עברתי את גיל 70, שבעים שנות חיים, אני זוכר מה שהיה לפני הרבה שנים, אם אדם לא היה נשוי, זה היה משהו חריג, "מה קורה לו, לָמה הוא לא נשוי, לָמה אין לו ילדים?" לא הייתה שאלה כזו שאדם לא ירצה להתחתן ויחיה בלי אישה, בלי ילדים, בלי בית, בלי הסדר הזה, זה לא היה. היום זה הפוך, נשים שתמיד רוצות להתחתן, אישה רוצה בית, ילדים, שיהיה לה הכול, לא רוצות להתחתן היום. יש גברים שרוצים להתחתן ואני שואל נשים האם הן רוצות להתחתן והן לא רוצות, "בשביל מה לי?". זה פלא, הגברים רוצים יותר מהנשים, עד כדי כך. זאת אומרת, הגענו למצב מעוות כזה שממש רואים אותו בעיניים, זה אומר שהעולם מוכן, אף אחד לא רוצה להיות עם השני, "תן לי חדר מטר על מטר, אבל שיהיה שלי, שאף אחד לא יכנס לשם", זה מה שרוצים.
תלמיד: אבל אני לא מבין איך להסביר לאנשים שאנחנו מגלים את השנאה?
הסבר זה משהו אחר, אנחנו מדברים בינינו, קודם כל שאנחנו נבין. אנחנו נמצאים בגילוי הניגוד בין בני אדם, לא שנאה, אלא ניגוד, שכולם מנוגדים זה לזה. והשנאה, אדרבא, רצוי שלא תתגלה עדיין, כי תפרוץ מלחמה, כי בעולם הכול מוכן כדי להרוס הכול, לכן יותר טוב שנתחיל מזה לעבוד עכשיו. אבל השנאה קיימת, רק אל תיתן לה להתגלות, אל תוציא אותה מהקופסה.
שאלה: מאיפה היו לרבי שמעון ותלמידיו כוחות לגלות שנאה כזאת גדולה, ממש רצון להרוג אחד את השני באותו רגע שהתגלתה?
הם גילו את השנאה מתוך זה שרצו לגלות את האהבה. בדרך הם גילו קודם כל שנאה שמפריעה להם לאהוב, מתוך זה הייתה להם דרישה למאור המחזיר למוטב ומתוך זה הגיע המאור המחזיר למוטב ונתן להם את כוח החיבור, האהבה, על פני השנאה הקודמת. כך הגיעו ל"סנדוויץ'", למטה שנאה ולמעלה אהבה, "על כל פשעים תכסה אהבה". זאת הצורה הנכונה שצריכה להתקיים, שיכולה להתקיים.
תלמיד: זה שהתחלנו ללמוד את ה"פתיחה לחכמת הקבלה" עורר בעשירייה ובכלל בכל אחד מהחברים הרבה מאוד מחשבות.
עוד מעט נקדיש גם שעה קבועה ל"תלמוד עשר הספירות". אנחנו נגמור את ה"פתיחה לחכמת הקבלה" ונמשיך ללמוד "תע"ס".
תלמיד: החומר הזה קשה, אבל באמת מביא אותנו לפוקוס של חכמת הקבלה, ממש להבין אותה, זה כמו "חור שחור" כזה שנכנסים פנימה והכול מתגלה.
יש התפעלות עצומה מהבורא שפועל באמצעות הרצון לקבל, זה כמו שהוא מזריק לנו אנרגיה, נותן לנו הרגשות טובות, נותן לנו תחושות נהדרות, זה קשור לנושא של ט"ו באב, חג האהבה. העולם נוצר בהתחלה בדין ואחרי זה נחרב, כי הוא ראה שלא יכולים לפעול, ואז בנה אותו ברחמים. זה מה שהבורא כנראה עשה כדי להביא אותנו למצב של אהבה, האם זה נכון?
רחמים אנחנו צריכים לגלות, אפילו שהיה דין, הכול נברא מרחמים, "סוף מעשה במחשבה תחילה", אבל עלינו לגלות את זה. בינתיים, מתחילת הבריאה ועד היום הזה, אנחנו לא מגלים במו עינינו שום רחמים, אלא צריכים לגלות את זה ואז באמת נראה עד כמה שהבורא הוא ["אהבה חלוטה"]. כשנלמד על זה ב"תפיסת המציאות", אנחנו נכוון את עצמנו לגלות בכל מקום אהבה חלוטה מלמעלה.
תלמיד: בשיעור מספר 4 בנושא "הערבות" בכנס איטליה ניסית להעביר אותנו באיזה "גשר", שאת הערבות אני צריך לקבל בתוכי ואז היא מתממשת. הכול תקין וגמור והחברים הם תכונות של הבורא והוא דרכם מגלה לי מה עלי לתקן. האם המדרגה הזאת של החיבור וספיגה של תכונות הבורא באמצעות העשירייה היא לגשר ולחבר את שתי החוליות האלה, בין הערבות שאני צריך לקבל בתוכי לבין התכונות שהבורא מקרין לי ואני רוכש באמצעות החברים?
כן, שם זה נמצא.
קריין: קטע מספר 1 מתוך תפארת שלמה על התורה - פרשת דברים.
"אמרו בגמרא (תענית ד, ח) "אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים". בהגיע יום חמשה עשר, נתעורר הרחמים הגדולים עלינו, ומתחילים ימי הרצון. לכן לא היו ימים טובים כאלו מקודם. כן יהפוך הכל לטובה ולישועה ונחמה.
(תפארת שלמה על התורה - פרשת דברים)
הכול טוב ויפה חוץ מדבר אחד, עוד לא ראיתי אף פעם בט"ו באב משהו טוב. למה? כי אסור לנו לקבל את התאריכים האלה שהם על הלוח שעל הקיר. אלא אם אני מגיע לכזה מצב שהוא נקרא ט"ו באב, אז בשבילי זה יום התיקון ויום האהבה וכולי. אם אני לא מגיע לזה, אז לא. מה זאת אומרת מגיע? פשוט מאוד, אם יש לך עשירייה, אם בתוך העשירייה אתה מגיע למצב שאתה בונה בניין של אהבה, המצב הזה שלך נקרא "ט"ו באב". ולא שזה יתקיים בעוד יומיים.
שאלה: מה הקשר ליום הכיפורים, היה רשום שם יום הכיפורים?
יום הכיפורים זה החיסרון הגדול לכל האהבה, זה הכלי הגדול שמתגלה בחסרונו האמיתי.
שאלה: אמרת לחבר שזה לא יכול לקרות כיום, אבל האם האהבה הזאת לא יכולה לקרות בעשירייה כהרף עיין?
כשאתה מגיע לאהבה, לחיבור כזה בעשירייה זה נקרא שהגעת למצב שנקרא "ט"ו באב".
שאלה: ואם כל העשירייה עובדת על זה, זה יכול לקרות כהרף עין, לא?
וודאי, מתי שאתם רוצים בלי שום קשר לתהליך שבלוח זמנים.
תלמיד: זה שוב חוזר לנקודה של להחדיר את גדלות המטרה, את גדלות הבורא בכל רגע נתון?
נכון.
קריין: קטע מספר 2 מתוך תפארת שלמה על התורה - פרשת דברים.
"לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב. "יום שהותרו השבטים לבא זה בזה" (תענית ל, ב)... כי הימים האלו נקראים ימי הרצון, כי זהו דרך הישר לפני האיש הולך תמים, שיהיה חפצו ורצונו לראות בטובת חבירו, ולשמוח בישועתו בהשפעות טובות, כי עיקר שמחתו בטובת הכלל."
(תפארת שלמה על התורה - פרשת דברים)
גם זה לקראת החיבור השלם.
קריין: קטע מספר 3 מתוך אגרת ב' של בעל הסולם.
"ענין החשוב שבחשובים, נקרא "אהבה" שהיא הקשר הרוחני בין ישראל לאביהם שבשמים, כמ"ש: "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול סלה באמת באהבה", וכמ"ש: "הבוחר בעמו ישראל באהבה". וזו תחילת הישועה, וגמר התיקון, אשר הבורא ית' מגלה לבריותיו אשר ברא, כל האהבה שהיתה מקודם מוסתרת בלבו."
(בעל הסולם, אגרת ב')
שאלה: מה ההבדל בין ט"ו באב לפורים, כי גם שם זה אהבה ושלמות?
פורים זה בניית הכלים, וט"ו באב זה מילוי של אותם הכלים באהבה. יש הבדל. כן, יש הבדל בין בניית הכלים, מילוי הכלים, לגילוי המצב. אתה צודק.
שאלה: מה שקראנו עכשיו אלו הקטעים שנקרא בערב האיחוד שיהיה לנו ביום ראשון. יגיעו אלינו חברים מכל ישראל, צפון, דרום, מרכז, יחד לחגוג את ערב האיחוד הזה של ט"ו באב. מה ההמלצה שלך? כי לרוב אנחנו רואים שחברים מתכנסים ויושבים בזמן השיעור במעגלים עם חברי הקבוצה שלהם. האם זה טוב? האם אולי עדיף לנסות להתערבב מי שרוצה ויכול?
אני בעד התערבבות, אני בעד זה כי אנחנו מתרשמים הרבה יותר אם אנחנו יושבים עם אנשים שלא כל כך מכירים אותם, אי אפשר להגיד זרים כי אנחנו כולנו מכוונים לכיוון אחד בעצם, אבל כשלא מכירים אותם כל כך כמו שכתוב "על כל פשעים תכסה אהבה", החיבור הוא יותר בולט על פני הריחוק המסוים. אני לא רוצה להגיד כאן ניגוד או שנאה, אין דבר כזה אבל לפחות צריך להיות משהו שאני לא מכיר ואצלי זה חידוש, ואז יש חידוש גם בחיבור.
לכן אני מאוד מקווה שיבואו אלינו הרבה אנשים בערב ט"ו באב, ואנחנו נחבר אותם יחד ונושיב אותם במעגלים לגמרי מקריים, ומתוך זה אנחנו נרגיש עוד יותר את התפרצות הקשר בינינו ויהיו שם הרבה חידושים, ודווקא מהחידושים אנחנו כולנו מתפעלים ומולידים מצבים חדשים. לכן אני מזמין את כולם, בטוח שיהיה מקום לכולם, גברים, נשים, בבקשה, תבואו ואנחנו באמת נחגוג את הסימן של גמר התיקון.
תלמיד: באירוע הזה אנחנו מזמינים את קבוצות ישראל וגם קבוצות "הנקודה שבלב" שיש בהרבה מרכזים בישראל, זה חברים שהם קצת אולי פחות שנים בדרך, יש להם מחויבות אולי טיפה שונה.
זה לא חשוב.
שאלה: איך נכון להתכלל יחד באירוע אם אחד אולי וותיק יותר, אחד צעיר יותר?
להתכלל זה נקרא שכולם נכללים בכולם בצורה סתמית, בצורה מקרית, שיתיישבו ויתכללו, זה יהיה טוב. בואו נלך ככה, לפי הגורל, שהבורא ישחק ויושיב אותנו איך שהוא יושיב. אני ממליץ לא לעשות בצורה מבוקרת, מבוררת שום סדר אלא כמו שילדים קופצים, קופצים, קופצים, "לשבת" ואז יושבים מיד כמו ב"משחק הכיסאות". ככה נעשה.
תלמיד: משימה יומית, לחשוב במשך היום איך להגיע למצב של ט"ו באב, אהבה בינינו, ובסוף היום לחלוק את זה עם החברים בעשירייה.
(סוף השיעור)