שיעור בוקר 07.07.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 17.06.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/mcIj8xsL?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1321,"מהו קדושה וטהרה בעבודה"

שמענו מאמר "מהו קדושה וטהרה בעבודה", מפרשת "קדושים", שלבי הסולם", כרך ב', עמוד קי"ד. הרב כדרכו סוקר כאן כמה דברים ונוגע בהרבה נקודות בעבודה. העיקר, שיש עבודה בזמן העלייה ויש עבודה בזמן הירידה, ואדם צריך להשתדל למצוא לעצמו מה קרוב אליו בשני המצבים האלו. אבל בעיקר מחייבים את האדם לעבוד בזמן העלייה, כי בזמן הירידה אין את מי לחייב, יכול להיות שהוא נמצא במצב כזה שלא שומע ולא מסוגל להזיז את עצמו. לפעמים לא רק בצורה פנימית, אלא גם בצורה חיצונית לא מסוגל לזוז.

אבל בזמן העלייה כשיש לו התרוממות, אז שלא ייהנה סתם מהמצב שטוב לו ואז נראה לו שהוא נמצא במצב מושלם, אלא יבין שאת המצב המושלם הזה נתנו לו מלמעלה, שזה לא מגיע לו באמת, אלא נתנו לו מלמעלה, כמו שאת מצב הירידה נותנים לו מלמעלה, הכול כדי לקדם, גם המצב הזה וגם המצב זה. אין שכר ועונש, שעל זה שאני סבלתי לפני כן, ועבר עליי איזשהו סבל, עכשיו נותנים לי שכר, להרגיש טוב. זו בכלל לא מחשבה נכונה וגישה נכונה לתהליך שאנחנו עוברים.

אלא נותנים מצב שנקרא אצלנו ירידה כדי להרגיש את התכונות שלנו, נותנים מצב שנקרא עלייה כדי להרגיש את תכונות הבורא, וגם עם הרגשת התכונות שלנו בירידה וגם עם הרגשת תכונות הבורא בזמן העלייה, עם המצבים האלו אנחנו צריכים לעבוד, ולהוציא מהם תועלת להתקדמות. אם נעבור את המצבים האלה בלי להתייחס אליהם בצורה מועילה להתקדמות למטרת הבריאה, הם יעברו סתם. יעשו לנו פעם פעמיים עליות וירידות, ואחר כך לא יעשו. אלא יעשו פעם בחצי שנה, שנה, והשנים יעברו כך.

זאת אומרת, הכול תלוי איך האדם מתייחס בצורה מטרתית לכל מצב שהוא נמצא בו, ולא חושב על המצב שהוא מקבל שזה בא לו כשכר או כעונש. זה לא כשכר ולא כעונש, זה פשוט מצב לעבודה. שבזמן העלייה נותנים לו במיוחד הארה מלמעלה, ואז הוא מרגיש שלמות, ולזה הוא קורא עלייה. ואת השלמות הזאת נותנים לו מלמעלה, זה לא שהוא הרוויח את זה, אלא נותנים לו את זה כדי שירגיש טוב טוב מהן תכונות הבורא, שירגיש קצת מהי הרוחניות. ומתוך זה יתעמק בתורה, יתעמק בלימודים, במאמרים, במכתבים, בכל החומר שקודם לא היה יכול להבין בו שום דבר. שעכשיו יחרוש אותו ויבין, וייקח משהו לעצמו. שישתמש טוב טוב ומהר, שירצה להוציא מקסימום במצב העלייה, שאם הבורא קירב אותו, אז יתפוס מהמצב הזה ככל האפשר ידע, הרגשה והבחנות.

ואחר כך כשמורידים אותו, אז גם יבין שעכשיו נותנים לו את המצב ההופכי מהעלייה, שעכשיו נותנים לו התרחקות מהבורא, שירגיש מה הוא ללא אור מקיף שמאיר. אבל בכל זאת אור מקיף מאיר כדי שהוא יראה שהוא לא מבין ולא מרגיש ונמצא בחושך, בהתרחקות ובנפילה. זו הארת המקיפים, אבל באחוריים מה שנקרא.

ואז הוא צריך גם לעשות עבודה במצב הירידה. זאת אומרת, ככל האפשר במצב הירידה, לא להיות שקוע במצב הירידה, לא ללמוד את הכלים שלו, אין שם מה ללמוד, כלים אפשר ללמוד רק בהתנגשותם עם האורות. אז ככל שהוא משתדל לצאת ממצב הירידה, ככל שעושה כל מיני פעולות, ללמוד הוא לא יכול אולי, לא יכול לחיות בתוך עצמו, אבל עושה פעולות פיזיות בתוך הקבוצה, במטבח, לא חשוב מה, אז הפעולות האלו, אפילו שהוא עושה אותן בידיים ורגליים, ואת הראש והלב הוא לא יכול להפעיל, הן ייחשבו כפעולות רוחניות ממש, בכלים רוחניים, מפני שזה מקסימום הביטוי הרוחני שהוא מסוגל לעשות. אז אפילו פעולות גופניות ממש, מכאניות, ללא שום כוונה, ללא מוחא וליבא, ייחשבו לו שעושה פעולות רוחניות. ומתוך זה יבין מה התכונות שאליהן הוא נופל בזמן הירידה.

אלו שני המצבים שהאדם צריך לעבור. ושוב, אחרי שזמן הירידה עובר ומתחיל להאיר יותר, אז שלא יחשוב שזה בא כתוצאה מהעבודה שלו, שהתגבר ועשה ועכשיו הגיע, אלא נותנים לו עכשיו מלמעלה מצב אחר שבו הוא צריך לעבוד, וזה אולי נקרא עלייה. עוד לא כל כך ידוע מה נקרא עלייה ומה נקרא ירידה.

ירידה ועלייה אנחנו צריכים לחשב לא לפי כמה אנחנו עומדים קרוב או רחוק בהתאם למה שאתערותא דלעילא קובעת לנו, אלא בהתאם עד כמה באתערותא דלתתא אנחנו משתוקקים להיות קרוב או רחוק. יכול להיות שאדם נמצא בזמן הירידה ויש לו השתוקקות לבורא יותר מאשר בזמן העלייה, ואז זמן הירידה זה זמן העלייה.

תלמיד: ירידה זו הרי לא רק הרגשה לא נעימה, אלא זה יכול להיות מצב שאפילו הוא מרגיש טוב, אבל לא זוכר בכלל שיש בורא או דברים כאלה. מה הבן אדם עושה?

את הירידה והעלייה קובע האדם. או לפי המציאות, המצב, או לפי היחס שלו למצב. אני שוכח למה אני נמצא כאן ועכשיו אני מטייל. אתמול שיחקתי קלפים עם החבר'ה, שתיתי בירה, היה טוב, הזמן עבר טוב. אז הזמן הזה נקרא אצלי אולי "עלייה" אני מרגיש טוב. אחר כך אני פתאום מתעורר על מה אני חושב ואיפה אני נמצא עכשיו, איפה אני שקוע, אז אני מתחיל להרגיש שזו ירידה.

זאת אומרת, שהעלייה והירידה אנחנו יכולים לחשב לפי השתוות עם האור המקיף, רק בגלל זה. אם אנחנו כבר רוצים באמת לתת הבחנה איפה אנחנו נמצאים, אז רק לפי זה.

תלמיד: מה האדם יכול לעשות במצב כזה, אפילו כשהוא יושב פה בשיעור.

בטח שאדם יכול לשבת כאן עם הגוף שלו על הכיסא ולעשות טיולים סביב העולם ונכון כתוב, "איפה שמחשבות האדם שם הוא נמצא". עכשיו אנחנו לא מדברים על זה, אנחנו אומרים שנגיד הוא נמצא בתוך הלימוד, אבל הוא אוכל את עצמו, אז זה גם לא אותה מחשבה. או כשהוא חושב על דברים שקשורים לפעילות שלו בקבוצה או משהו אחר אבל גם זה לא.

בזמן הלימוד הוא חייב להרגיש את עצמו מחובר עם כל הקבוצה לבורא על ידי החומר שלומדים וזה הדבר היחיד שבאמת אליו צריכים להשתוקק.

תלמיד: אבל איך אפשר להיזכר בזה?

צריכים הכנה לזה. ודאי שבזמן הלימוד אי אפשר להיזכר, אלא אם האדם מתכוון לפני הלימוד. וכבר יודע שכמה פעמים כשניסה בזמן הלימוד זה לא הלך, אז הוא כבר מתחיל לדאוג שגם היום וגם מחר הוא יקום ככה ללא תועלת ישב כאן ומה יצא מזה. אז הוא מתחיל כבר לפני הלימוד לחשוב מה יהיה בזמן הלימוד. הדאגה הזאת קודם ללימוד היא צריכה להכין את האדם שבזמן הלימוד הוא כן יחשוב נכון. זה אפשר.

האדם פשוט צריך לאלף את עצמו. זה הולך, לאט לאט אבל זה קורה. יש הרבה דברים שאנחנו צריכים לעשות בצורה מאוד מאוד לא מתוחכמת, פשוטה, כמו "שור לעול וחמור למסע".

תלמיד: אמרת שנתנו לו עכשיו את המצבים האלה את הירידות והעליות כדי להבין את ההפרש בין תכונות של הנברא, אבל בעצם הוא לא מבין. זאת אומרת, הוא מבין את זה גם בדברים, ואז לאט לאט מתחלף המצב וכל מה שהוא מבין הוא שכח.

אנחנו לא יודעים למה ובאיזה סדר מורידים עלינו ככה כל מיני מצבים. האמת שאני בכלל לא יודע איך אני קיים. זה כמו שאתה מסתכל על תינוק, הוא לא יודע למה הוא קיים. נותנים לו את וזה, וזה, והוא רוצה זה וזה, זאת אומרת, נותנים לו רצונות כל מיני דחפים מבפנים, תכונות שמתחלפות, תנאים סביבתיים שכל הזמן משתנים. וככה הוא קיים, מתגלגל.

ככה אנחנו מתגלגלים. רק נדמה לנו שאנחנו כביכול במשהו קובעים או במשהו שולטים, זה שטויות זה ממש שקר מוחלט. אלא אנחנו צריכים לחפש, זאת אומרת לְמה נותנים לנו שכל ומחשבה, כדי לחפש שזה הדבר היחידי שכדאי לתפוס, וזה ללמוד מה עובר עלינו. והלימוד הזה צריך להביא לסיכום שנקרא "הכרת הרע". זה הכול. אני לא צריך להתנגד לשום דבר, אני לא צריך לעשות בכוח שום דבר. זה הכול לא מועיל.

אני צריך רק קצת תשומת לב מה הוא עושה איתי ומתוך זה אני מתחיל להבין מי אני, מי הוא, מה הוא רוצה, למה הוא מסדר לי כך, באיזו ערמומיות הוא עושה לי ככה. ומתוך זה אני לאט לאט מכיר את הטבע. קבלה זה לימוד הטבע, רק הטבע בצורה רחבה יותר שגם כוללת את עולם הסיבות, איפה שהכול מתבשל ומכינים, ואחר כך זה כולל את הטבע שלנו, אותנו, את הסביבה.

אנחנו דרך לימוד עצמי, מה שנקרא "ממעשיך הכרנוך", "מבשרי אחזה אלוה", מזה אני לומד את המציאות הכללית.

תלמיד: השאלה אם אני באמת לומד משהו חדש? לפעמים אפילו בשלב ההכנה פתאום נראה לך שאתה מגלה דברים חדשים, ואז אתה חוזר אחורה ומסתכל במחברת או מדבר עם חברים ואתה אומר, לפני שבוע ידעתי שזו האמת, אז לאיפה זה הלך? מה הלימוד פה אם אני שוב חוזר להבחנות שהיו לי?

אתה אומר שכל פעם זה נראה כאילו חדש, אבל כשאתה מסתכל באיזו צורה זה כתוב, אתה רואה שהמילים הן ישנות. אנחנו לומדים שכל המציאות היא סך כל עשר ספירות מקוריות מה שנקרא. אין יותר. העולמות בפנים, הנשמות בפנים, הכול בפנים, עשר ספירות. מה ההבדל? ההבדל הוא בלהרגיש אותן, את עשר הספירות האלו. יש עומק בהרגשה שלהן. העומק בהרגשה שלהן הוא 125 מדרגות.

אנחנו עוד בכלל לפני, לפני מדרגה אפס של ההשגה. גם בזה יש צעדים, הבחנות לפני שמתחילים להשיג את עשר הספירות לפני המחסום. אבל בסך הכול זו אותה תמונה, כמו שאנחנו לומדים שכל העולמות בנויים לפי אותה תבנית. חמישה פרצופים, עשר ספירות, לא חשוב איך להגיד. זאת אומרת, הכול אותו דבר.

ילד בן שלוש, ארבע, חמש, שמלמדים אותו לקרוא "חומש", או איש זקן ואפילו מקובל כמו רבי שמעון, קוראים אותה תורה, אבל השאלה מה האחד מבין ומה האחר מבין. מה ילד אומר? "אימא, תראי, אברהם רצה להרוג את יצחק", כך הוא רואה בתורה. ילדים, הכוונה גם ילדים שהזקינו.

והמקובל יודע מהו התיקון שהתורה מספרת עליו, והוא משיג את זה, הוא רואה את זה בכוחות רוחניים, בנצחיות, כשהוא כבר בכלל מעבר לעולם הזה. אבל הביטוי הוא על ידי אותן אותיות, אותן מילים. אתה התחלת עכשיו ללמוד, ואתה כבר מגלה שכל פעם אתה רואה במה שלומדים דברים חדשים. כך זה יהיה כל הזמן.

נגיד אתה יושב וקורא מאמר, ואני יושב וקורא מאמר. אחר כך אתה שואל אותי, "אולי תגיד לי משהו?". מאיפה אני אומר לך משהו יותר ממה שאתה יודע? מזה שאני קורא, ואני רואה קצת יותר עמוק ממך, אז אני מספר לך במילים אחרות. את מה שאני מרגיש אני לא יכול להעביר לך, אלא אני מספר לך במילים אחרות את מה שאני רואה.

אז בשבילך זה נגלה עד איזשהו עומק, בשבילי זה נגלה עוד קצת בפנים, ויש כאלה שלא נגלה להם כלום, כשהם יקראו את זה לא תהיה להם תגובה בתוך הלב, עדיין אין להם בכלל שום כלי רוחני, ואצלך כבר מתחיל להיות. אז מה ההבדל? ההבדל הוא שאני בזמן שמספר לך, נותן לך קצת הארה מהעומק איפה שאני נמצא, לעומת איפה שאתה, וזה עוזר לך. זאת אומרת, לאור המקיף שאתה מעורר בזמן הלימוד, אני מוסיף עוד משלי.

אבל קבוצה יכולה להוסיף לך גם כן. לפי איזושהי עמקות, כל אחד כאן מבין, אין אדם שנמצא לגמרי כמו ברחוב. כל אחד, ויש כאלה שבאמת נמצאים בהבנה טובה, הבנה רגשית אני מתכוון. אז כשלומדים יחד, כשחושבים שלומדים יחד, כי אני התכוונתי בהסבר להעביר לך, אז האם אתם מתכוונים בזמן שאתם לומדים להעביר אחד לאחר את הכול? זה נקרא ללמוד יחד. אם כן, האורות המקיפים האלה של כולם מתאחדים יחד ופועלים על כולם. אתה מבין איזה מגבר יש כאן, מגבר כוח רוחני.

ואפילו שיודעים קצת, כל אחד יודע קצת יותר, קצת פחות, זה לא חשוב. אפילו שאני נמצא כאן וכולכם יודעים פחות ממני, אבל כל אחד באופי אחר משלו, כי בכל אחד שורש נשמה אחר, אז אני נהנה מזה, אני מקבל תוספת מההתכללות הזאת. כי יש דברים שבלעדייך אני לא אבין, ובלעדיו ובלעדיו, על אף שאתם ממש 0.001 לעומת האחד ועוד כמה אפסים שיש לי. זה לא חשוב, כל אחד הוא מיוחד.

תלמיד: אתה אומר שצריך לקבל את מה שבא בהתנגדות.

אני רואה שהחבר מסתכל עליי. תאמין לי שגם ממך יש איזו תועלת.

תלמיד: נראה שדווקא ההתנגדות מגלה יותר. אמרת קודם שצריך לקבל את מה שבא בלי התנגדות. פשוט לקבל את זה, זה בא מהבורא וכך ללמוד ממנו. אבל חלק מהלימוד זה שהוא פועל עליך וגורם לך התנגדות.

לא. אני התכוונתי לפי מה שכתוב, שקודם כל את המצב שבא אני מקבל אותו ככה. אני מסתכל עליו ורוצה לבקר אותו, לעשות ביקורת עליו, בלי כמה טוב או רע נעשה בי. אלא לפי כל מה שעשה ה', הכול לטובה. זאת אומרת, אני מתייחס לדבר הזה שיש לו מקום ושהוא בא לתקן אותי, כמה שלא יהיה, "עד שחרב חדה מונחת על צווארו, אל יתייאש מהרחמים"¹. זאת אומרת, כל דבר הוא תיקון.

זה קל להגיד, זה לא יוצא לנו כך כל הזמן, זה ברור. אז אחרי שמתייחסים לזה כך, ברגע הראשון אתה לא מסוגל, ברגע הראשון אתה מוכן להתנגד, להרוס והכול לעשות, אבל במחשבה שנייה אתה מתחיל להתייחס לזה, נגיד, בצורה נכונה.

תלמיד: אחרי זה כלי ההרגשה מרגיש התנגדות.

אתה לא מרגיש התנגדות. אם אתה נזכר שהדבר הזה בא בסופו של דבר לתקן אותך, אז מכאן אתה צריך לגשת למצב השלישי ש"אין עוד מלבדו". ואז במצב הזה, דרך הצער והכאב אתה מתחיל לגלות אותו, ומיד אתה מגיע למתיקות, להמתקת הדינים.

תלמיד: כן, חשבתי שאתה מדבר אחרי זה. אחרי זה, שוב כלי ההרגשה מרגיש איזושהי התנגדות, שוב גדילה, שוב התפתחות. זאת אומרת, ההתנגדות היא גם חלק הכרחי בתהליך. לא שצריך לחכות.

זה לא שההתנגדות היא חלק הכרחי. אתה לא מוחק התנגדות של הגוף בזה שאתה רוצה להגיד ש"זה לטובה". אתה רק רוצה לסדר אותו כך, כאילו אתה עושה צמצום, אתה לא רוצה לקבל רק אותו, אלא אתה רוצה לקבל אותו יחד עם זה שכנגדו יהיו תכונות הבורא. שאני והוא וכל השיטה שלי נמצאים יחד, ואז בצורה מועילה אני מוציא מהמצב הזה תועלת.

אם אני רק נכנס להתנגדות, רק לתכונות רעות, וכנגדן אין שום דבר, אני בזה לגמרי לגמרי לא משיג כלום. נראה לנו שאם אני ארגיש סבל, אחר כך עם הסבל הזה שאני סובל אני משיג משהו. זה לא נכון, אין מצווה לסבול אפילו שנייה אחת. זו בעיה של הגוף, של הקליפות, שהן כל הזמן מבלבלות אותנו ורוצות להראות לנו שעל ידי הסבל ניתן להשיג משהו. שום דבר. את זה פשוט תכתבו.

"מצווה גדולה להיות בשמחה", זה באמת כך. ברגע שאדם יכול לעבור לשמחה, שלא יחשוב "אבל אני עוד לא הרגשתי ייסורים, אני צריך להיות בזה, זו כל הבריאה, יצר הרע". לא צריך, בצורה כזאת אתה לא משיג שום דבר מהייסורים. מיצר הרע אתה לא משיג שום דבר, תעבור לשמחה, אל תחשוב שזה קלות ראש.

אם על פני הייסורים אתה מיד עובר לשמחה, זו לא קלות ראש. יתנו לך בעוד רגע שוב ושוב לחזור לייסורים, ושוב אתה תעשה יציאות מהם. "ומציון" שאתה יוצא מהם, מהייסורים, "תצא תורה". וכך אתה נכנס לחורבן. כשיוצאת תורה אתה נשאר ריק.

תלמיד: אם מציאות הבורא יותר חשובה ממה שמרגישים, אז החשש הוא שתשתכח מציאות הבורא, ולא שהמצב הרגשי יתחלף, לא זאת הבעיה.

אתה רוצה להגיד כך, המצב אצלי הוא כזה שהייסורים מחזירים אותי למחשבה על הבורא. זו הכוונה?

תלמיד: לפעמים, כן.

בסדר גמור, בשביל זה הוא נותן לך אותם. בדיוק. אתה סתם שיחקת עכשיו בקלפים מה שנקרא, מרחף לא יודע שם באיזה עולמות, כאילו אתה מפליג בים, שוכח את כולם. ועכשיו הוא שולח לך איזה שהם ייסורים, כדי לעורר אותך. אז מה אתה שואל? זה המכשיר שלו.

תלמיד: איך להעדיף כל הזמן את הקשר איתו על פני מה שהוא נותן, כשמצד שני אנחנו אומרים "מצווה גדולה להיות בשמחה"?

זאת אומרת, איך כל הזמן להבין שחוץ מקשר איתו, כל יתר הדברים, זאת אומרת הרגשות טובות, רעות, מקרים טובים, רעים, כל מה שקורה זה רק כדי לחזק את הקשר איתו? זאת אומרת, בדרגה העליונה כל הזמן צריך להיות אצלי במודעות ובלב חיפוש הקשר איתו, וכל הזמן להחזיק בנקודה הזאת, וכל מה שקורה, זה רק כדי להוסיף לקשר איתו עוד ועוד. איך לעשות את זה? איך להחזיק בזה?

תלמיד: כן.

תבנה מערכת פנימית וחיצונית.

תלמיד: זאת אומרת, כשאדם נמצא באיזשהו סוג של ייסורים, הכי קטן, לא משנה מה, אז ברור שזה לא קשר אמיתי איתו, כי קשר איתו חייב להיות כתענוג, מצד אחד. מצד אחר, אם זה מה שהוציא אותו מהסתר כפול או הוציא אותו מאיזשהו מצב, אז למה לוותר על זה? יותר טוב כך מאשר להיות מנותק?

זה מה שאני אמרתי קודם, שנראה לך שעל ידי הסבל, אתה לפחות נזכר בבורא. אז שוב, רק תבין שהסבל הזה שעכשיו אתה מרגיש, שעל ידי הסבל הזה נראה לך שאתה נזכרת בבורא, הוא שלח לך את הסבל, ובגלל הסבל אתה הרגשת בתוך הסבל אותו. אז הדבר הזה הוא ודאי מטרתי, אבל הוא לא החלטי. זאת אומרת, זו לא התכלית.

התכלית היא לא להרגיש אותו בסבל, אלא להרגיש אותו בדבקות, קרוב. להזכיר לך מזה, ודאי שמזכירים, כי זה נקרא דרך ייסורים. בדרך ייסורים הוא מזכיר לך עד כדי כך שאתה נזקק בו, אבל מה אחרי שאתה נזקק בו? אז אתה אומר, "בסדר, אני אשב בסבל, כדאי לי להיות בסבל רק לא לשכוח אותו".

תלמיד: לא.

למה לא? אין כאלה מחשבות?

תלמיד: עדיף להיות בשמחה.

עדיף להיות בשמחה?

תלמיד: כן.

אז תעבור לשמחה.

תלמיד: אבל אז יש חשש.

יש חשש? לא. שוב אני אומר, כך הקליפות אומרות לאדם, וכך הן משאירות אותו בסבל. עכשיו השאלה היא, מה יש לך, רק תתאר את המצב. זה שהבורא מזכיר לך דרך הסבל אותו, זה הכלי שלו. על ידי זה שהוא מכניס לך קוץ, אתה נזכר בו. אחרי שהוא עשה את זה, מה קורה לך? אתה חושב עליו שהוא מכניס לך קוץ, שהוא עושה לך רע. אתה מבין מה המחשבה בסופו של דבר?

תלמיד: כן.

אתה רוצה להישאר בקשר הזה?

תלמיד: לא.

לא. זאת אומרת? אתה נמצא עכשיו במערכת הקליפה שמוצצת את השפע העליון, בדיוק על ידי הקשר הזה שאתה מסכים להישאר בו. היא מוצצת, הקליפה עכשיו מתחזקת. כי מה זו הקליפה? הרע שאתה מרגיש מהבורא. זה ממש ההפך ממה שצריך.

איך לשכנע את עצמי כשאני נמצא ברשות הקליפות, שצריך לעבור ולעשות בדיוק ההפך? להרגיש בבורא טוב ועונג, וגם להרגיש, שזה לא אני והוא, ואני מקבל ממנו את הרע הזה אבל אני נזכר בו, יש לי קשר איתו, אלא לעשות כך שאני נמצא בהתאמה, בדבקות, בחיבור איתו, על ידי זה שיש לנו שמחה משותפת. כאב לא יכול להיות משותף.

הקליפה גם אומרת, כמו שלשכינה כואב והיא נמצאת בצער, גם אני נמצא בצער, היא כאילו רוצה להעלות אותך בקו שמאל עוד יותר גבוה. בקיצור, לחפש קשר שהוא לפי התכונות. לפי התכונות לא יכול להיות שאתה תהיה ברע.

תלמיד: אדם במצב כזה, מה הוא עושה?

הוא מחפש, ממה אני יכול ליהנות לבורא. בזה שאני מרגיש את הצער, אני לא מהנה לו. ואז הוא משתדל להפטר מההרגשה הזאת, ובעוד רגע הקליפה שוב מכניסה אותו לזה. שוכח. מרגע לרגע הכול נמחק, ככה זה. זה נקרא, "כף הקלע", שזורקים אותו מצד לצד.

תלמיד: מה זה אומר שצריך לבנות שתי מערכות, חיצונית ופנימית?

מערכת פנימית ומערכת חיצונית צריך לבנות כדי כי המחשבה העליונה ביותר צריכה להיות, שאני קשור איתו יחד. עם כל מעשה, עם כל מחשבה, עם כל רצון שיש בי עכשיו, אנחנו קשורים יחד. על ידי מה? על ידי המחשבה, או הרצון, או המעשה שאני עכשיו עושה. שאני במשהו פועל, לא חשוב באיזו רמה, ועל ידי הפעולה הזאת אנחנו נמצאים ביחד. הפעולה, יכולה להיות מחשבתית, רצונית, מעשית.

איך אתה יכול להיות בזה כל הזמן? זה קשה מאוד. זה בלתי אפשרי. רק אחרי שהבורא מאיר לך ממש. אז להשתדל, להשתדל כל הזמן להיות בזה, זה נקרא לתת סכום היגיעה הדרוש, כדי שהוא יפתח לך ואתה תראה אותו, ואז אתה כן תהיה בזה כל הזמן.

איך לעשות כל הזמן תרגילים כאלה עוד ועד, בתדירות ככל האפשר גבוהה? כי כל פעם זה נמחק בעוד רגע, ובעוד רגע שוב לחזור על זה, לא לבזבז רגעים? אז אומרים, לשם כך אתה צריך לעשות הכנה פנימית וחיצונית. הכנה פנימית, שאתה כל הזמן חושב על זה כשאתה מסוגל לחשוב. זה פשוט עושה תרגול כזה פנימי. ובצורה חיצונית, שכל פעם מסביבך יהיו כל מיני סימנים שיזכירו לך על זה. פעם בחמש דקות אתה מרגיש איזה גונג. ככה, "בום", שאתה מזדעזע, נזכר במשהו. אם אתה תשמע אותו סתם כל חמש דקות, בסופו של דבר אתה לא תשמע אותו. אנחנו בנויים בצורה כזאת.

אז אתה צריך שבמקום זה יבוא מישהו פעם בחמש דקות, אולי ייתן לך סטירה. אחר כך אתה רק תתרגז עליו, אתה תשכח מה הסיבה שסיכמתם. אתה רואה איך אתה קורא מאמר. "נו, מה הם כתבו עוד"? יעני, נעבור. אתה כבר שוכח מה הסיבה, למה הם שלחו ומה זה, וזה.

זה גם נקרא לתת את סכום היגיעה. שאתה כל הזמן מייצר, מחפש לעצמך כל מיני תומכים, מי יכול להכניס אותך שוב לאותה נקודת החיבור עם הבורא, על ידי איזה סימן חיצוני. אז תרגול פנימי וחיצוני ממש נותן לאדם להגיע לסכום היגיעה, הכניסות האלה, שוב לחיבור עם הבורא, לנקודה הזאת, עוד להיכנס, ועוד להיכנס, ועוד להיכנס, כך לכל מיני מחשבות, מעשים, רצונות.

עד שהוא כל הזמן דוקר בנקודה הזאת, זה נקרא כמו בדף ע' ב"אגרות", שרוצה באותה אישה, באותו מקום, באותם הזמנים, עד שהזמנים יעשו לו את הקדושה. זאת אומרת, שייפתח לו והוא ייכנס לרוחניות. זה המסר שהוא מעביר שם. זה מה שנקרא שמתעגלים סביב הנקודה הזאת כל היום וכל הלילה.

אני רוצה קשר איתך כמו שכתוב על בעל התאווה שמחפש, רק אותה אני רוצה, רק את האהבה הזאת, ושום דבר חוץ מזה. את העולם אני לא רואה, כלום אני לא רואה. "לא סרו מעיניך כל היום וכל הלילה". אתה רואה, כל הדוגמאות של בעל הסולם הן ממש לפי החיים הגופניים, הבהמיים, כי זה קיים, מזה אנחנו יכולים ללמוד.

תלמיד: מצד אחד יוצא שאנחנו צריכים לעשות מזה הרגל.

הרגל זה לא יהיה. זה כאילו יהיה הרגל, יש בזה גם אלמנט של הרגל, אבל ההרגל נעשה על הדרגה הקודמת, וכל פעם ייתנו לך לעשות בדרגה יותר עליונה את נקודת החיבור עם הבורא, ששם לא קיים הרגל, וכן הלאה.

תלמיד: אומרים שעל ידי יחס נכון למציאות האדם יכול לתאר תמונה של תכונות עצמו, ותמונה של תכונות הבורא. איך האדם יודע שהוא לא מתאר תמונה שקרית, בעיקר בקשר לתכונות הבורא. את עצמך אתה איכשהו מרגיש, אבל איך אפשר לדמיין תמונה של תכונות הבורא?

אתה לא צריך לדמיין את תמונת הבורא. אני לא יודע מה זה תמונת הבורא שאתה אומר, זה זקן לבן, עיניים גדולות, מה?

תלמיד: תכונות של הבורא.

תכונות.

תלמיד: איך אני יודע שהתכונות האלה שאני מתאר אותן, שאני מתחיל להרגיש אותן אולי עליי, איך אני יודע שזה לא הדמיון שלי?

אתה יכול לדמיין תכונות? איך אתה מדמיין תכונות?

תלמיד: אני מדמיין נניח שהוא נצחי.

נצחי. בסדר. מה יש לך מזה שהוא נצחי? אני לא יודע איך לדמיין נצחיות. משהו ארוך? משהו גבוה? משהו כזה גדול גדול? מה זה נצחיות? אני לא יודע. זאת אומרת, באמת אין לנו בפנים דמות, בעבודה שלנו לא נוצרת דמות.

כי חיפוש הנקודה, נקודת החיבור איתו, זו מין נקודה פנימית, לאט לאט אתה תרגיש אותה, שעם הנקודה הזאת אתה רוצה להתחבר. אבל מהי הנקודה הזאת, אתה לא יכול להסביר. כי באמת היא נקודה, אתה עוד לא מרגיש בה שום נפח שיהיה אפשר להגיד לך משהו, מהי. נקודה. עם הנקודה הזאת, שנראה לי שזה כאילו הבורא שבי, אני רוצה להתחבר.

תלמיד: בסופו של דבר היא תגדל, היא תהיה גדולה בנפח.

אחר כך, כשהיא תתנפח, אז אתה תרגיש שם עשר ספירות. זה יהיה הכלי שלך. הנשמה זה "חלק אלוה ממעל". אז אתה תרגיש בזה, בנקודה הזאת שתתנפח, אתה תרגיש בה בורא, בפנים, בתוכה, ואותה אתה תרגיש כיחס שלך אליו. זאת אומרת, הכדור עצמו בוא נגיד כך, זה היחס שלך למה שממלא את הכדור. מה שממלא את הכדור זה הבורא, ודפנות הכדור זה היחס שלך אליו.

אולי בצורה כזאת, אני כבר לא יודע. בזמן האחרון התחלתי ככה לפשט את זה.

תלמיד: כתוב "היינו שהאדם מבקש מה', שהוא ירגיש עד כמה הוא רע הרצון לקבל". מתי אנחנו מבקשים הכרת הרע? תמיד אומרים שצריכים לבקש את חשיבות הבורא, ומזה באה הכרת הרע, בשביל מה אני צריך לבקש את הכרת הרע שלי? תמיד שמעתי הפוך.

כתוב כאן בדף קט"ז פסקה שלישית, "נמצא, שתחילת עבודתו היא הכרת הרע, היינו שהאדם מבקש מה', שהוא ירגיש עד כמה הוא רע הרצון לקבל. וידיעה זו, שהרצון לקבל נקרא "רע", רק הבורא יכול לתת לו להרגיש, וזה נקרא שע"י התורה האדם יכול להגיע לידי הכרת הרע, שפירוש, להכיר עד כמה שהרצון לקבל הוא רע. ואז הוא יכול לבקש אח"כ, שיחליף את הרצון לקבל ולתת לו תמורתו את הרצון להשפיע."

אתה שואל כך, דיברנו עכשיו איך ממש לברוח מהרע ומהרגשה רעה להרגשת הטוב. וכאן הוא כותב שאדם צריך לבקש שהבורא ייתן לו, אבל לא ייתן לו את הרע אלא ייתן לו הכרת הרע. אלו שני דברים לגמרי לגמרי שונים. או שאני סתם מרגיש שהוא מרביץ לי ואני מרגיש רע מזה, או שאני בתבונה, בשכל מבין שהמכות האלו הן לא אליי, כי אני כבר מזדהה עם נקודה אחרת, אלא המכות האלו הן על התכונות שלי שהן מנוגדות אליו.

כשאני מרגיש רע זה כמו תינוק, כמו ילד שנותנים לו רע, שנותנים לו מכות. מכות זה שלא נותנים סוכריה, לא חשוב מה זה מכה, זה לא צריך להיות שמרביצים עם מקל. אז הוא מזדהה עם הרע הזה, הוא נמצא בתוך הרע. אנחנו אומרים, אם אנחנו מרגישים רע מהבורא אז אנחנו צריכים לברוח מההרגשה הזאת.

למה? אנחנו צריכים לצאת מהרע הזה, להסתכל עליו כמו שמסתכלים מבחוץ, מנקודה אחרת, זה נקרא לעשות צמצום כביכול. מה אני מרגיש? רע. מי מרגיש? האני שלי מרגיש את הרע. זאת אומרת, אלו שני דברים מנוגדים. וממי אני מקבל את זה? אני מקבל את זה מהבורא.

זאת אומרת, אני שם את האני שלי מחוץ לבורא ומחוץ לגוף שלי שמרגיש רע. וזה נקרא "הכרת הרע", אחרת אני לא מכיר אותו, אחרת אני סתם מרגיש אותו. הם כותבים בצורה מדויקת מאוד שזה נקרא "הכרת הרע" ולא הרגשה.

וכשאתה מסתכל מבחוץ על הרע הזה, אז אתה כבר מבין למה ולשם מה זה נעשה ומה אני צריך לעשות עם זה. אז באמת הכרת הרע מביאה אותך לתיקון. לכן כדאי לך. אבל כשאתה נמצא בהכרת הרע אתה מבקש, כביכול מבקש, עוד יותר להכיר אותו בעמקות, שזה ייתן לך כוח לצאת ממנו, לבקש תיקונים. אבל אתה לא מבקש להרגיש יותר רע, אתה מבקש להכיר אותו יותר כרע. יכול להיות שזה דבר מתוק וטוב.

אני כל כך אהבתי לעשן. מי היה יכול לתת לי הכרת הרע בזה? הייתי משלם לו המון כסף. אני ממשיך לעשן וליהנות וביחד עם זה אני רוצה שתגדל בי איזו מין שנאה לזה. לאט לאט אני מתחיל להרגיש שזה רע, שזה רע לי, עוד יותר ועוד יותר עמוק לראות כמה שזה רע לי ורע לי ורע לי, עד שזה מתחיל להיות עד כדי כך רע, שאני מפחד ממנו, שנמאס לי, שאני מוכן לברוח מזה. זאת אומרת, אלו שני דברים לגמרי שונים.

אולי מישהו יכול להוסיף, אני לא מוצא מילים אולי, אבל הכרת הרע זה לא הרגשת הרע. הרגשת הרע, בהמה מרגישה רע. הכרה זה כבר אדם שעובד בעבודה רוחנית, מתחיל להבחין שזה רע ובהתאם למה הרע, בהתאם להתרחקות, התקדמות, התקרבות לבורא. לא סתם אני מרגיש מכה, ולא את מי שנותן לי מכה, אני מרגיש שבמכה הזאת הוא מראה לי את התכונה שהיא לא נותנת לי להידבק אליו. הרע זה לא בגלל שאני מרגיש כאב, אלא הרע הוא שאני על ידי התכונה הזאת איפה שאני מרגיש כאב, מתרחק ממנו. "הכרת הרע" זה הכרת הריחוק מהבורא ולא הרגשת הצער בתוך איזה איבר.

תלמיד: זה מובן.

זה מובן, יופי.

תלמיד: זה הכרת הרע.

כן, אלא?

תלמיד: תמיד הייתה גישה שלא לבקש את הכרת הרע, אלא לבקש את חשיבות הבורא, לבקש גילוי, ומתוך זה כתוצאה באה הכרת הרע.

אתה אומר כך, דיברנו כל הזמן שצריכים לבקש גילוי הבורא, חשיבות הבורא, רוממות ה', ואז מתוך זה יבואו כל הדברים האלה. אבל אם אני נמצא ברע, אז אני לא יכול מהרע לבקש גדלות הבורא וחשיבות הבורא. אני לא מסוגל, אני שרוי ברע. אלא לצאת מהרע הזה אני יכול רק על ידי זה שאני מתחיל לצאת ממנו ולהכיר בו רע, כבר כלפי הבורא. במידה שאני יוצא מהרע, באותה מידה אני יכול להכיר עד כמה הרע הזה נמצא בהפכיות לבורא.

על ידי מה אני יוצא מהרע? על ידי זה ש"האני" שלי מתקרב לבורא ו"הגוף" שלי נמצא באותו מקום. אז בזה שאני יוצא מהגוף כלפי הבורא, בנקודת האני הזאת, בנקודה הכרתית, אני מתחיל לראות עד כמה אני רחוק ממנו. כאילו שמכל המושג שהייתי אני עם הגוף שלי, עם הכאב הזה, יוצאת איזו נקודה, שזה נקרא נקודת ההכרה שלי, והיא מתקרבת לבורא, ומזה שהיא מתקרבת לבורא היא יכולה כבר לצפות על הגוף, ולראות כמה הוא רחוק מהבורא, לפי מה שהיא מרגישה שהוא רחוק מהבורא. כלפי הבורא היא לא יכולה לבדוק כמה הוא רחוק. היא יכולה לבדוק עד כמה הוא רחוק מהמקום שהיא יצאה ממנו.

הרבה מילים, הרגשה אחת קטנה, עד שמבינים אותה. וגם כן, אתה רואה, העולם הזה לא נותן שום אמצעי תקשורת.

תלמיד: אנחנו אומרים שהבורא הוא זה שנותן לנו הכול. מצד שני, דיברנו עכשיו על הקליפות, כעל איזשהו כוח שיכול לבלבל אותנו. איך אנחנו בעצם משייכים כל מצב לבסוף לבורא? איך הבורא פועל דרך הקליפות, מה הקשר ביניהם? איך המערכת הזאת עובדת?

איך הבורא פועל דרך הקליפות? הקליפות הן בסך הכול רצונות לא מתוקנים שלך. אין חוץ ממך ובורא כלום, האם למדת שקיים עוד משהו חוץ מהרצון לקבל שהוא ברא והאור שזה הוא, האם קיים עוד משהו? לא. אז מה אתה מחפש, איזה קליפות? הכול נמצא בתוך הכלי שהבורא ברא, רצונות מתוקנים, לא מתוקנים, קרובים, רחוקים. הרצונות אחרי השבירה, שלא יכולים להיתקן עד גמר התיקון, ונמצאים בתכונתם על מנת לקבל, הרצונות האלה נקראים "קליפות". של מי הם? שלך.

אלא מי עוד? אתה חושב, זה רחוק ממני, שם, לא להתקרב אליהם. כתוב לא להתקרב, כאילו זה רחוק ואני יכול להתקרב. לא להתקרב זה נקרא אל תיגע בהם, אל תשתמש בהם.

תלמיד: הבורא נגיד מסובב לי מצבים, המגע של האור שלו עם הכלי שלי מסובב את המצב. האם זו לא התייחסות ספציפית? איך זה קורה, איך המצב נוצר?

כתוב שהאור מנענע את הכלי, אין אחרת. ככל שיש יותר או פחות אור, בהתאם לזה הכלי מתרומם או יורד וכן הלאה. אין שום כוח אחר חוץ מהאור שיכול להשפיע על הכלי. האור משפיע על הכלי בצורה סלקטיבית, על כל החלקים שלו, לא סתם כך מאיר איזה פנס, אלא בהתאם ליכולת של הכלי להתקדם, כך הוא מאיר.

האור בעצם הוא אור פשוט, מופשט, אתה יכול להגיד שהוא סתם מאיר על הכלי, באמת כמו פנס, אבל הוא יצר בינו ובין הכלי מערכת מיוחדת, מסוימת כזאת, שנקראת "העולמות", והאור שעובר דרך העולמות ומאיר על הכלי, כבר מקבל צורה מיוחדת כזאת, שכשהוא מגיע דרך העולמות לכלי הוא מאיר בדיוק לאותו חלק הכלי שעכשיו צריך להיכנס לפעולה, בדיוק בחוזק ובאופן שצריך לאיבר הזה שעכשיו יעשה איזו פעולה, שעכשיו יתקן את עצמו, שבדיוק עכשיו ירגיש משהו.

העולמות האלו שנמצאים בין האור ובין הכלי, הם מסדרים את האור בדיוק בהתאמה לכל כלי וכלי ספציפי. ואז כל כלי וכלי מקבל בדיוק מה שהוא צריך, ובהתאם לזה מגיב ומתקן. זה כל העניין של העולמות. לכן אנחנו אומרים, העולמות זו מערכת בקרה, מערכת הנהגה, השגחה. פשוט האור עובר דרך העולמות האלה. כי מה הם העולמות? העולמות בנויים בהתאם לכלים, רק בצורה הפוכה.

זאת אומרת הם בדיוק מבינים מה החסרונות בכלים, רק בעולמות זה בצורה חיובית. וכשאנחנו נלמד על עולם האצילות, לא בצורה שאנחנו לומדים עד היום, כמו שהוא כותב, פורמלית, נתחיל לראות איך עולם האצילות מכין את ההשפעה שלו לנשמות, באיזו צורה חכמה הוא יודע בדיוק איך להכין ולמה, לכל נשמה ונשמה בפנים את ההשפעה שלו, זו באמת תמונה, אני לא יודע איך להגיד.

את הדבר הזה אנחנו לומדים בפשטות, שזה נעשה מהעתקה, שהייתה שבירת עולם הנקודים ומהשבירה הזאת נעשו העולמות. לכן אנחנו מתחילים לספור מעולם האצילות את כל העולמות, ועולם אדם קדמון זה האור שמאיר מאינסוף. אינסוף זה אור מופשט לגמרי. בעולם אדם קדמון האור הזה מסתדר לפי חמישה אורות מקוריים, לפי חמישה חלקים שיש בכלי המקורי, ד' בחינות דאור ישר. אז יש לך חמישה אורות מקוריים, ואחר כך עולם האצילות שקם משרידי השבירה, כשהוא מעביר דרכו אורות לנשמות שנמצאות בעולמות בי"ע, הוא בדיוק מסדר את האורות האלו כך שהם ישפיעו על כל חלק וחלק בכל נשמה ונשמה לפי סדר התיקונים שצריך להיות בכל נשמה ונשמה.

לכן אנחנו לומדים בעיקר על עולם האצילות, כי זה מסביר לנו את כל מה שקורה, ומתוך עולם האצילות אנחנו יכולים ללמוד את הנשמות, כי ההתאמה שלו ממש מוחלטת למה שצריך להיות בנשמה. לכן על הנשמות עצמן אנחנו לא לומדים, את זה אנחנו צריכים כבר ללמוד "ממעשיך הכרנוך", על עצמנו, אבל על עולם האצילות אנחנו כן לומדים, כי זה היינו הך ממש, זה כנגד זה.

אבל זה ממש לימוד מרתק, מהמם, לא יודע איך להגיד. מבינים איך זה בנוי, ואיך עכשיו כשהאור יורד, איזה שינוי מקבל כל פרט ופרט, איך הוא הולך לתקן, מה בתוך הנשמה מתעורר, איך היא מגיבה, בהכרה שלה, לא בהכרה שלה, איך מתעורר הנברא מזה שהוא בכלל לא נברא, ואיך הוא מתחיל כך, זו ממש תמונה פלאית.

תלמיד: איך אני מבדיל בין קליפה לקליפה?

לפי האור שמאיר לאדם, כך האדם מבדיל הכול.

(סוף השיעור)

---

1. "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (תלמוד בבלי, סדר זרעים, מסכת ברכות, דף י', א' גמרא)↩