שיעור בוקר 28.03.19 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 350, מאמר: "ענין יניקה, ועיבור"

קריין: אנחנו קוראים בספר "כתבי רב"ש, כרך א', עמ' 354, מאמר "ענין יניקה ועיבור". אנחנו נמשיך מטור א', דבר המתחיל "ובהאמור יוצא זה שאדם מקבל ירידה".

אנחנו כבר מבינים, גם מתוך ההכנה הקטנה שעשינו, שיושבים יחד, זה ליד זה, ומשתדלים כך להבין את החומר כשהוא מגיע דרך כל החברים שלי אלי, ושאני מתייחס לאין עוד מלבדו דרך החברים שלי, וכך נמשיך.

"ובהאמור יוצא זה שהאדם מקבל ירידה הוא משום שלא החשיב את ההתקרבות לה', וזה שלא ידע להחשיב, זהו שגרם לאבדתו. וזה כמו שאמרו חז"ל: "איזה שוטה המאבד מה שנותנו לו". שפירושו שאין לו שכל להחשיב את שיעור התקרבות לתו"מ, היינו שהאדם צריך להאמין שאפילו דבר פעוט שבתו"מ גם כן חשוב מאד, אף על פי שהוא עוד לא מרגיש את חשיבותה.

נמצא שענין אמונה מה שאומרים, הוא בדברים, שאין האדם עוד יכול להרגיש ולהשיג אותם,"

כי זה תלוי בחשיבות, כמה שהוא משער בלבו את גדלות החברה, ולפי זה ולא יותר, כך יכול לשער לעצמו מה זו מה גדלות הבורא. אם אנחנו חושבים שבורא זה משהו והחברים לא, זה שקר. כי לבורא אין שום צורה, אלא מה שהוא נותן בצורת הסביבה. עד כמה שהיא קרובה, עד כמה שהיא חשובה, כך חשוב וקרוב הבורא.

"אז הוא צריך להאמין באמונת חכמים מה שרבותינו ז"ל אמרו לנו להאמין בדבר שכך הוא, היינו כמו שרבותינו אמרו ולא כפי הרגשתינו, מטעם שעוד לא מפותח בנו את הרגשתינו, שנוכל להרגיש אותם ההרגשות הנמשכות בזמן שיודעים שמדברים להמלך, שזה פשוט שאם הוא יודע שהוא מדבר להמלך, אז אין לו שום צורך להכין את עצמו שירגיש את חשיבות המלך כי זהו ענין טבעי, שאין לו ענין לעבוד על זה ללא צורך.

ולפי זה מהו הסיבה שאין האדם מתרגש בזמן שמדבר דברי תודה ודברי תורה בזמן שהוא מאמין שהוא תורת ה', והסיבה הוא שעדיין אין אמונתו אמונה שלימה, היינו שיהא דומה האמונה שלו, כמו ידיעה ברורה, אלא שיש לו עדיין חסרון בבחינת האמונה.

אלא הוא צריך לעבוד, בבחינת אמונה, איך שהוא מדבר למלך חשוב, וההרגשה, זה דבר שבא בלי עבודה. היות שענין הרגשה הוא רק תוצאה מאיזה דבר חידוש שהאדם מתפעל, נמצא שעיקר הוא עבודת האמונה שיאמין שהוא מלך גדול.

שזהו הענין שמובא בזוהר הקדוש בכמה מקומות, שהאדם צריך להתפלל על גלות השכינה, או בלשון אחר שכינתא בגלותא, או שכינתא בעפרא. היינו שאין לנו את החשיבות למי אנו מתפללים, או למי אנו מדברים,"

סדנה

האם אפשר לבנות אמונה בלי רצון לקבל שמתעורר ובלי שאני נמצא בקבוצה? איך אנחנו בונים את האמונה?

*

זאת אומרת, כוח האמונה זה אותו הכוח שאני יכול להתעלות למעלה מהרצון לקבל שלי ולהשקיע בחברה, כדי להגיע לעשות נחת רוח לבורא. זה כוח האמונה. אפשר להגיד שזה אור חוזר.

"שזהו הענין שמובא בזוהר הקדוש בכמה מקומות, שהאדם צריך להתפלל על גלות השכינה, או בלשון אחר שכינתא בגלותא, או שכינתא בעפרא. היינו שאין לנו את החשיבות למי אנו מתפללים, או למי אנו מדברים, ונותנים לו תודות, הן על ברכת נהנין, או על ברכת המצוות. וכמו כן, אין אנו עושים חשבון ולהעריך את מצוות של מי אנו מקיימים, וכל זה נקרא שכינתא בגלותא.

וממילא אי אפשר לנו לקבל הרגשה בהקיום תו"מ, משום שיש כלל מדבר קטן אין האדם מתפעל, בשיעור שיבאו לו איזה התרגשות.

ובהאמור יוצא, שהאדם צריך לעבוד את ה' בשמחה היינו שבאיזה מצב שהוא נמצא, היינו אפילו שהוא נמצא במצב השפלות, ואין לו שום חיות, בעת התעסקותו בתו"מ, אז הוא צריך לעשות לעצמו ציור, שעכשיו הוא מקיים מצות אמונה למעלה מהדעת. זאת אומרת אף על פי שהגוף, מראה לו את שפלותו, מכל מקום הוא יכול לחזק את עצמו, ולומר זה שאני יכול לקיים תו"מ בלי שום כוונה, זהו ענין חשוב מאד, היות שבאמת הוא מקיים הכל במעשה, אלא חסר לאדם את הכוונה, היינו שאם היה לו גם כוונה טובה, היה הגוף אז שבע רצון, והיה מרגיש עצמו לאדם שלם."

סדנה

מה ההבדל, אם יש לי הרגשה טובה, מצב רוח טוב, אני נהנה מעבודת ה' בקבוצה, בכל מה שאני, ולומד, וממש שמח, ויש לי אמונה, או שאין לי כלום ואני נמצא במצב חשוך, שחור, אפס כוחות, אין עתיד, איך אז יכול להגיד שיש לי אמונה? מה ההבדל בין מושג האמונה שבי במצב שרע לי לבין מצב שטוב לי?

*

אמונה זה אותו אור החוזר שעולה מהמלכות אחרי שהיא צמצמה את עצמה ורוצה לעשות חשבון רק כלפי המאציל.

איזה הבדל יש אם אני עושה את החשבון הזה, צמצום, מסך ואור חוזר, מזה שרע לי או מזה שטוב לי, שני מצבים כאלה שבהם אני יכול להיות? מה ההבדל ביניהם בקביעת יחס האמונה למאציל?

*

תלמיד: אמרת שאמונה זה אור חוזר.

כן.

שאלה: מה עניין הכוונה שעליו הוא מדבר פה?

אור חוזר זה גם כוונה. אנחנו עדיין לא מבדילים כל כך בין כל הפרטים האלו. תיכף נחזור ל"פתיחה" ונברר.

שאלה: מה זה חשוב אם טוב או רע בתוך הכלי כדי להיות באמונה?

כנראה שיש הבדל. בכל זאת, יש כמה מצבים. הבורא גדול בעיני, קטן בעיני. אני מרגיש טוב, אני מרגיש רע. חשוב, לא חשוב. כל הדברים האלה, על פניהם אני עושה גם צמצום, מסך, אור חוזר. מהם כל הדברים האלה? מה עומד אחרי כל ההגדרות האלה?

תלמיד: כן, אבל ממה הצמצום? מזה שהכלי מרגיש רע? הצמצום הוא לא מזה שמרגישים רע.

מרגיש רע או מרגיש טוב, יש הבדל בצמצום?

תלמיד: מה זאת אומרת, אם יש הבדל בצמצום?

האם יש הבדל בצמצום, כשאני מצמצם את עצמי כשאני מרגיש רע או מרגיש טוב?

תלמיד: כן, כנראה יש הבדל.

אתה רואה? את זה צריכים עדיין לברר.

שאלה: אמונה היא הפעולה או התוצאה?

אמונה היא התוצאה.

תלמיד: ממה?

מזה שאני משייך הכול לבורא, וכל הפעולות שלי הן לכיוון שלו, לגרום לו נחת רוח, להגיע להזדהות, שזה אמצעי לגרום לו נחת רוח. שלא חשוב לי איך אני ארגיש, אלא [חשוב לי] לגרום לו נחת רוח. אם לשם זה אני צריך להשפיע אז אני משפיע, אם לקבל אז לקבל, אם להשפיע על מנת לקבל אז להשפיע על מנת לקבל, אם לקבל על מנת להשפיע אז לקבל על מנת להשפיע, לא חשוב מה. אני בוחר רק את הפעולה שהיא לכיוון הבורא. מה שלא לכיוון הבורא נקרא "קליפה". ואז אני רואה שעל מנת לקבל זה קליפה ועל מנת להשפיע זה קדושה. אבל רק מתוך זה אני בוחר.

"מה שאין כן עתה, אין הגוף יכול להנות מתו"מ, אם כן מה חסר כאן, רק הנאת הגוף, והיות שהוא רוצה לעבוד לשם שמים, נמצא דוקא עכשיו שאין להגוף הנאה, הוא יכול יותר לעבוד בעל מנת להשפיע, ואם הוא מאמין למעלה מהדעת שכך הוא, ההתגברות הזאת נקרא אתערותא דלתתא."

זאת אומרת, יותר קל לעבוד בעל מנת להשפיע כשאין לגוף הנאה. זה מה ששאלתי קודם, באיזה מצב יותר קל לעבוד. אבל אם יש לגוף הנאה, איך אני בודק את עצמי האם אני עושה את זה באמת על מנת להשפיע? זאת אומרת, עד כמה זה קשה אם אדם נהנה מהמצב שלו, לקבוע את יחס האמונה לבורא. ולכן אנחנו צריכים לפי זה לראות איך הבורא יכול למשוך אותנו קדימה, דווקא על ידי זה שמביא לנו מצבים שאין בהם רוח חיים, שאין בהם הנאה, מצבים שלא ממלאים אותנו עם סיפוק, עם איזה מצב רוח טוב, אפילו גאווה.

אלא ההפך, הוא משפיל אותנו, מראה לנו שאין לנו שום דבר, פחות או יותר, באיזה אופנים שונים לכל אדם כדי לתת לנו הזדמנות, דווקא לברוח מהמצבים האלה "תחת כנפי השכינה" מה שנקרא. כמו תינוק שרץ מאמא, כשאמא רוצה שהוא יבוא אליה, היא אפילו מפחידה אותו קצת, ואז הוא רץ ונדבק אליה.

תלמיד: העבודה של המקובלים ממש הפוכה ממה שבן אדם רואה ומרגיש

נו, אז מה?

תלמיד: למה צריך לעיבור את כל המשחק?

אתה צריך לבנות מצב רוחני שהוא לא קיים, לבנות אותו מאפס. על איזה בסיס אתה בונה אותו? אתה צריך לקחת איזה לבנים ומהן לבנות את הבניין שנקרא "בית המקדש", שאתה מקדיש אותו לבורא. אז מאיפה אתה תבנה? יש לך אגו, אז על פני האגו, שאתה עושה צמצום. ואתה מקדיש את כל הכוחות שלך, שיש לך, או אין לך, או אתה תקבל אותם, אתה מקדיש אותם לבורא, דרך הקבוצה, ודאי, מזה אתה בונה את היחס שלך, וזה נקרא אמונה. כוח השפעה לבורא נקרא אמונה. יש אמונה ויש אמונה שלימה, שהיא כבר בהארת חכמה. אור חסדים בהארת חכמה.

תלמיד: אבל כשבן רואה שהוא הולך לאיבוד בכל המצבים האלה שאתה מתאר, יש לו הרגשה שהוא הולך להיזרק מהקבוצה.

נו, אז יש. בדרך הכול קורה. אז מה? אנחנו בונים את עצמנו בעולם הרוחני, בונים את העולם הרוחני ואת עצמנו בעולם הרוחני. אז מה אתה רוצה? מה אתה מתלונן?

תלמיד: מה שומר על האדם?

שום דבר. תלוי באוויר, אז מה? יש לך ברירה? אם יש לך ברירה, תברח. אני אומר לך, תברח.

מי שיש לו ברירה, הוא בכל זאת יעזוב ומי שאין לו ברירה ויגיד מה אני אעשה? כמו שעם הגשם שהגיעו אנשים לשיעור. אז אחד אומר, אני לא יכול לבוא, גשם. השני בא רטוב, שואלים, מה קורה? הוא אומר, גשם. זהו, מה לעשות? ככה זה. עם הטענות אני מציע לכם להפסיק. לפני שאתם נכנסים לדלת, תעזבו את הטענות שם.

שאלה: בכל זאת כשיש הנאה, איך אני בודק את עצמי שאני באמת נמצא בעל מנת להשפיע? הרי משתלטות ככה הרגשות כאלו טובות.

עכשיו אתה אומר איזה קושי יש לי אם אני מרגיש טוב. איזה עזרה יש לי מלמעלה אם אני מרגיש רע. נכון או לא? אז אתה מצדיק את הבורא כבר על זה ששולח לך כל מיני כאלה ייסורים, הפרעות, בלבולים, הרגשה לא טובה, ייאוש, עוד אישה יורדת לך על הראש גם כן, על זה יש לך ברכה מיוחדת. אני אומר לך, כן, מקובלים כתבו על זה, הם קיבלו את זה כסימן יפה.

תלמיד: אז באמת השאלה, כשיש הנאה, באמת יש הנאה, יש שמחה מתפרצת, איך אני יודע שזה באמת בעל מנת להשפיע?

זה לא טוב. אבל מצד שני, אתה צריך להיות תמיד בשמחה. כאן כבר קושיה. אז איך אני נמצא בשמחה ואיך אני בכל זאת בונה את יחס האמונה לבורא?

תלמיד: להישאר עם השאלה הזאת?

השמחה כשהיא באה ממעשים טובים, אני איתה דווקא יחד, יכול לבנות את דרגת האמונה יותר גבוהה. כי היא מצטרפת, השמחה הזאת, לאמונה הבאה. היא יכולה להיות בשבילה כיסוד, שאני דווקא מעליו, מעל היסוד הזה, בונה עוד יותר, ממשיך לבנות מגדל, ואז זה הופך להיות למגדל מלא כל טוב. כלי לאור החכמה, לגילוי הבורא. גילוי הבורא נשאר והכול נשאר ואני משתדל לא להרוס את זה.אני מחשיב את המדרגה הבאה תמיד יותר, כלפי המדרגה הקודמת, כי היא כבר כאפס.

אנחנו עוד נדבר איך העניין של בין המדרגות. העיקר בשבילי שתבינו שכאן אנחנו עכשיו מתחילים להבין מה זה נקרא צמצום, מסך, אור חוזר, בניית היחס למאציל, בניית הפרצוף. קודם כל ראש, עוד מעט.

שאלה: אז רק לחדד את זה, השמחה האמתית יכולה להיות רק בגילוי?

שמחה זאת תוצאה ממעשים טובים. אם מעשה הוא טוב ויש לך מהמעשה עצמו שמחה, זהו. זה לא שאתה מחכה מלמעלה, אלא שאתה בנית מעצמך כמה שיכולת יחס לבורא ומזה אתה שמח. זה לא שאתה חייב לקבל מהבורא איזה צ'ופר, משהו בחזרה, תגובה, לא.

שאלה: מה אני צריך לעשות בשביל להשפיע לבורא בזמן שרע לי?

אתה צריך להגיע למצב שאתה נמצא בהודיה גדולה לבורא, שאתה יכול דווקא מהמצב הזה, בינתיים, מהמצב הרע, להתעורר אליו. שאתה נמצא כל כך חלש, עדיין בכוחות, בתכונות שלך, שהבורא מעורר אותך על ידי מצב הרע.

כי אחרת לא היית מתעורר אליו. כנראה שאם היית במצב הטוב, היית נהנה, ככה, כל העולם שלי, יפה, הכול מסתדר. ברגע שאתה מרגיש רע, מיד הרצון לקבל שנקרא "עזר כנגדו", מעורר אותך. רע, למה רע, מאיפה רע, מה קורה לי, איך אני יוצא מזה, איך אני יוצא מהרע? ואז אתה חושב שלצאת מהרע באמת זה שאני אשנה את היחס שלי לבורא. הרי הוא נמצא, אין עוד מלבדו, כשאני מתייחס אליו, כשאני קושר אליו כל מה שקורה לי, כבר קל לי. נכון או לא? אני לא שומע.

תלמידים: כן.

אתם לא עושים ככה? כשרע לי, אני מיד נזכר שאין עוד מלבדו והוא גם כן טוב ומטיב. אם הוא טוב ומטיב ואין עוד מלבדו, אז כל הרע שיש לפניי זה סתם דמיון. זה הוא עשה לי בכוונה, כמו שהאימא מפחידה קצת את הילד שלא יתפרע ויהיה קשור אליה. אז הוא עושה לי ככה ואז אני רץ אליו.

יפה שהוא קיים, יפה שהוא מזכיר לי גם כן על ידי כל הרעות האלו שאני צריך לחזור אליו וברוך ה' הכול בסדר. כאן אנחנו רואים שהאגו שלי עדיין עובד בעדי. שאני עדיין נמצא בדרגת התינוק, שאני עדיין לא יכול להתמודד עם האגו שלי, אלא טוב לי ככה, בהמה קטנה. שהבורא מעורר רע ועל ידי הרצון לקבל מושך אותי אליו. עדיין אין לי עבודה נגד הרצון. אבל גם זה חשוב, גם בזה כבר נמצאים באיזה יחס.

סדנה

ממתי אנחנו יכולים להתחיל לעבוד בצורה שאני כבר לא רץ לבורא מתוך זה שהוא מפחיד אותי, אלא מתוך זה שחסרה לי גדלות שלו, מפני שלא שאני אברח אליו מהרע אלא מפני שאני רוצה לעשות לו, לגרום לו, נחת רוח ביחס שלי אליו, ממתי, מאיזה מצב זה קורה? קודם כל תעבדו על השאלה עצמה שתהיה ברורה.

*

שאלה: העזרה היא באה תמיד כנגד?

העזרה באה לפי הצורך. לפי צורך ההתקדמות ובאופן שאדם צריך להתקדם. אם זה עזרה. אני לא יודע מה זה נגד. לא מוגדר בשביל לעשות שום דבר.

שאלה: מצד שני יש כזה מצב שכשאני מרגיש רע אז אני מתחיל כבר איכשהו להתגאות שאני כזה חזק ואני עכשיו עם הבורא מתקשר מעל זה וכמה טוב שאני סובל. זאת איזושהי גאווה כזאת. והשאלה היא האם באמת הבורא נהנה מזה או שעדיף לו, שאני מתוך מצב טוב אתעלה אליו?

הרגשה היא דבר שאי אפשר להתווכח עמה. זאת הרגשה. יש רצון לקבל שבתוך רצון לקבל, ישנה כזאת הרגשה. מצב של רצון לקבל מסוים נקרא "הרגשה". ואז אין לנו מה לעשות עם זה, אם יש, אז יש. אלא איך אנחנו יכולים להתמודד עם ההרגשה הזאת? אנחנו צריכים להתקדם לשלב הבא, איך אנחנו עושים פעולה למעלה מההרגשה? שגדלות הבורא מביאה אותי לאיזה פעולה הכרחית. גדלות הבורא, כשאני לא מרגיש אותו, אלא שהוא קובע שאני יכול להיות למעלה מההרגשה שלי, נקראת "אמונה".

שאלה: במשך היום אנחנו עושים פעולות שרוצים להתחבר עם העשירייה כדי להשיג את התחושה הזאת של גדלות הבורא ולעשות הכול עם הכוונה להשפיע. לאחר כמה פעולות מגיעה הרגשה כאילו כבר אין רצון, אין רצון ככה בראש ובלב, אז מה לעשות עם המצב הזה?

לעבוד על גדלות הבורא. אין מה לעשות. למה הבורא לקח ממך רצון? כדי שאתה תעלה אותו בחשיבות ויהיה לך רצון.

שאלה: רציתי לשאול לגבי מה שאמרת מקודם, אני חשבתי שבעבודה בתוך הקבוצה יש את הברכה. ומקודם אמרת שאם יש אישה שיורדת על הראש, אז יש בזה ברכה גדולה, שחכמים אמרו שיש בזה ברכה גדולה.

גם כן נכון.

תלמיד: אם תוכל להסביר.

לא. מספיקה לך הקבוצה.

שאלה: מה אפשר ללמוד מהדוגמה שהרב"ש אמר שיסבול?

בינתיים כלום, זה לא בשבילנו.

שאלה: קודם אמרת שאם לבן אדם יותר רע ויותר קשה, אז יותר קל לו לעבוד בעל מנת להשפיע.

נכון, כי הוא לא צריך להתגבר על התענוגים שממלאים אותו ומסתירים ממנו את הבורא, אלא הייסורים דווקא דוחפים אותו לבורא. תראה איך כל העולם, לאט לאט, נכנס עכשיו לכל מיני ייסורים, חוסר אונים, בשביל מה חיים, למה סובלים וכן הלאה. כבר אין על זה תשובה, אלו כבר מצבים כאלה אמיתיים, אנשים מאבדים טעם בחיים. וזה תהליך מאוד מבורך, כי ממנו הכי קל להגיע לבורא. למה? כי אתה מתחיל לחפש את מקור התענוגים, איך אני אחיה?

מה זה נקרא ייאוש, דפרסיה? שאין לי ממה ליהנות. אז אני רץ מכאן לכאן, לכל מיני מקורות תענוגים, ואין מקורות התענוגים, מה אני אעשה? זה מביא אותנו לבורא. בדרך מתחזקים בכל מיני דתות, אמונות, בכל מיני שיטות למיניהן, אבל אחר כך כשהייאוש לא עובר, בכל זאת רואים שזה לא פתרון ומגיעים למצב שכולם צועקים. אתה ממש רואה שבכל כדור הארץ אנשים לא יודעים מה לעשות. כך הבורא מקרב אותם.

תלמיד: בן אדם שנמצא בדרך, יכול להיות שהוא מקבל יותר ייסורים?

זו לא שאלה. השאלה היא, האם מה שהוא מרגיש קושר אותו לאור של מחר? יכול להיות שאני סובל עכשיו. יש הרבה אנשים שסובלים, שנמצאים בחיפוש, גם מדענים. לדוגמה צירי לידה, תראה עד כמה שזו בעיה גדולה, וכל הדברים הלא נעימים בתוך תשעת ירחי לידה, אבל תלוי עד כמה מוכנים לזה, ואחר כך הלידה עצמה זה לא צחוק. אבל זה נקרא ייסורים? אלו ייסורים, אבל הולכים אליהם בצורה רצויה, בצורה רצויה? כן, אז מה השאלה?

זאת אומרת, אתה לא יכול להגיד שייסורים זה רע, אלא אלו ייסורים מטרתיים, כשהמטרה מכסה את הייסורים זה טוב, אז אני משלם. האם אני מוכן להשיג את אותה מטרה בלי ייסורים? גם זו שאלה.

מי שמשיג משהו בלי לשלם, לא מרגיש מספיק תענוג במה שהשיג. כי אין לו כלי, אין לו חיסרון, הוא לא הגיע לזה בכוחותיו, וגם אין לו כלים להרגיש את התענוג בסופו. אז אי אפשר להגיד שייסורים זה רע. כולנו בנויים מרצון לקבל ובלעדיו איך נרגיש את המטרה? אם לא כל הרצון לקבל יהיה מעובד על ידי כול מיני סוגים של השפעת האורות, ויקבל צורות מיוחדות.

ותראה, מה ההבדל בין חתיכת אבן לגוף האדם? הוא כל כך מורכב שאנחנו לא מבינים איך הוא עובד, איך הוא קשור. אנחנו לא מבינים עליו כמעט כלום, ממש ממש כך. ומה ההבדל? זה שהאור על ידי פעולות רבות ברא את הגוף הזה, אפילו הגשמי. תראה איזו עבודה, וזה על ידי ייסורים, על ידי כך שדפק לתוך הרצון לקבל, ריסק אותו וחיבר אותו כך וכך. תיראה איך היקום התפתח עד שיצא לנו גוף האדם.

אז אי אפשר להגיד כך על הייסורים. לכל דבר יש מטרה מאוד ברורה, רק השאלה היא כשאנחנו נכנסים לעבודה, איך אנחנו משתמשים בייסורים בצורה מטרתית, ואז הייסורים הופכים להיות מתוקים והם כבר לא ייסורים, אני נהנה מהם. אפילו המחקרים אומרים שבמוח שלנו כשאנחנו בוכים או צוחקים, זה אותו דבר, ההתפעלות היא אותה התפעלות.

תלמיד: אבל כשבן אדם נמצא בדרך יש מצב מסוים שהוא מחזיק ואז מקבל הכבדות, והרגשות רעות. יש כאלה שנזרקים, ויש כאלה שממשיכים.

את זה, אני לא מבין. ולא יודע, זה לא העניין שלי. הבורא מביא אותך אלי ללמוד ואני מלמד, מחר הוא ייקח אותך, שייקח.

תלמיד: אבל אתה אומר שאמור להיות לו יותר קל אם יש לו הרגשה יותר רעה.

אני לא עושה חשבון, אלו דברים שאני לא עושה עליהם חשבון, מה שבא בא, אני מקבל שזה מה שעומד בדרך ואני ממשיך, זה הכול. אני לא פילוסוף כמוך.

שאלה: האם הצמצום הוא על הרגשה ברצון לקבל שרע לי או על ההפכיות שלי מהבורא מחוסר היכולת להיות משפיע?

עד כדי כך? אתה כבר לוקח משהו גבוה, בסדר שיהיה ככה, גם זה וגם זה נכון.

שאלה: איפה יש פה אמונה אם אני רץ לבורא מתוך זה שרע לי?

מתוך זה שאני רץ לבורא כשרע לי מגיע לי יחס לבורא, שהוא טוב, מיטיב, שאני יכול לפנות אליו ברגעים קשים והוא יעזור לי ויתמוך בי. את כל הדברים האלה אנחנו צריכים לעבור לפני שאנחנו נעשים עובר. כי אנחנו בסך הכול נמצאים לפני עיבור. עיבור זה נקרא שאני מבטל את עצמי כלפי הבורא. אז כדי לבטל אני צריך איכשהו לרכוש ממנו תמיכה, כוח, כי הוא המקור של כל טוב,הוא גדול, הוא כולל הכול, עושה הכול, ואני צריך ללמוד את זה.

וכשאני לומד, אני לומד את זה על פני כול מיני דברים שמתרחשים בי, אני לומד מהאגו שלי. בינתיים אני לומד מתוך האגו, ואחר כך אני אוכל להתגבר. עוד לא הגענו למצב שאנחנו עושים צמצום, מסך, אור חוזר וראש הפרצוף. תיכף, אנחנו מתקרבים לזה.

תלמיד: אז על מה הדגש, שרע לי ואני בורח לבורא?

מתי שרע לך אתה בצורה אינסטינקטיבית, או לא אינסטינקטיבית, תלוי באיזה מצב אתה נמצא, אם יש לך קבוצה, אם יש סביבך שדה שכול החברים מחזיקים, שאתה בנית, ואז אתה יכול להרגיש שיש שדה. ומי שלידך שלא השתתף בזה קודם, הוא לא מרגיש את השדה. ואז השדה הזה מחזיר אותך למוטב, שיש בורא והוא טוב ומיטיב, ואז אתה פונה אליו.

תלמיד: בזה שרע לי ואני רץ לבורא אין פה תהליך של צמצום, אין פה תהליך של אמונה?

לא, בינתיים לא, בינתיים אתה עושה את זה מתוך האגו שלך.

תלמיד: זאת אומרת הכול מתוך כדאיות, כי יותר טוב לי להיות בו במקום להרגיש רע, אז אני רץ.

נכון, אלה שבע שנות שובע. אבל ביני לביני מתחברים, מתחזקים, בונים את שדה ההשפעה על כולם, מבינים מה זה נקרא ברית, ערבות, ולאט לאט מייצבים את יסודות הבניין.

תלמיד: ממתי מתחילים לעבוד עם אמונה, על מהי האמונה?

באמונה יש כמה שלבים, גם בזוהר זה כתוב. בינתיים אני מאמין, זאת אומרת יש עלי איזו הארה ואני מאמין שהבורא הוא טוב ומיטיב ומחכה לפניה שלי, ומיד כשאני פונה אליו נעשה לי טוב, הוא מכסה על כל הדברים הרעים.

נגיד צעק עלי החבר ואני מתרגז, רע לי ואני אוכל את עצמי והכול, ואני פונה לבורא, נזכר שהוא קיים ואפשר לפנות אליו ונעשה לי יותר קל. כי אני מבין שהבורא סידר לי את זה, שזה לא החבר שצעק עלי אלא הבורא סידר לי את זה כך כדי שאני אפנה אליו ואזדקק לו, וכך אני שמח שהוא נמצא, שהוא קיים.

למה? כי אני רואה שברגעים הקשים יש לי למי לפנות. בצורה אגואיסטית ודאי, אין כאן שום דבר למעלה מהדעת, לשמה, ודאי לא. אבל בכל זאת אנחנו בונים מזה יחס ישיר, אני, הפרעה, קבוצה, כן או לא, את זה אנחנו עדיין צריכים לבנות, ובורא. זה דבר מאוד פשוט, כמו שאמא עם התינוק, מפחידה אותו כדי שידבק אליה.

תלמיד: אז הבורא בשלב הזה הוא כדי להרגיע לי את המכה.

לא, לא כדי להרגיע את המכה אלא להרגיע את המכה זה אמצעי כדי שאתה תתרגל כל הזמן לפנות אליו.

תלמיד: ובזה אתה מרגיל את עצמך להיות ביחס אליו במה שקורה לך?

כל הזמן. כל הזמן אין עוד מלבדו, בינתיים על דברים כאלה קטנים פעוטים.

שאלה: זה מרגיש כמו קשר מאוד אישי, כשיש בעיה אתה פונה ישירות לבורא. לא ברור איך הקבוצה נכנסת באמצע?

הקבוצה נכנסת באמצע ואתה צריך לעבוד עם הקבוצה שהיא תזכיר לך את זה. בינתיים במצב הזה, שהוא מצב כולו אגואיסטי, אתה צריך את הקבוצה שהיא תחזיר את המחשבות שלך מהר לבורא, שזה הבורא הוא שעיצב לך את המצב הרע כדי שתפנה אליו. הקבוצה צריכה להיות כדי לעשות קשר בינך לבורא, רק בשביל זה אתה צריך אותה, בצורה כזאת אגואיסטית פרקטית.

תלמיד: מה קורה במצב שאני לא מרגיש שאני צריך את הקבוצה, אני כבר לבד זוכר על העניין של הקשר עם הבורא?

במצב הזה לא צריך את הקבוצה.

תלמיד: וזה בסדר לפנות ככה לבורא ישירות?

אתה פונה, אין מה לעשות, אתה פונה, עד שמגיעים מצבים חדשים.

שאלה: מתי מתחיל עניין האמונה, ההשפעה האמיתי שהוא מדבר עליו, היחס לבורא?

עוד לא. אני שואל ואתם צריכים לענות כל אחד לעצמו, אבל השאלה היא מאוד רצינית. האם אתם נמצאים במצב שבאמת ברגע שהבורא, או לא הבורא, לא ידוע מי, מעורר אתכם על ידי איזו בעיה, צרה גדולה, קטנה, לא חשוב איזו, אתם כמעט מיד או מיד, אדרבה, מתעוררים לפנות לבורא לכסות את הצרה בהרגשה שזה מגיע ממנו, נקרא לזה "המתקת הדינים"?

האם זה מה שקורה לכם, כן או לא? אתם צריכים לחשוב, לרשום את השאלה הזאת במחברת שקבלתם, אני רואה שלכל אחד יש מחברת משלו. אני לא מקבל את הפתקים האלו, כבר צריכים להוציא אותם מהשולחן. לכל אחד מחברת ועיפרון או עט, יותר טוב עט.

ואז תיראו איך במשך היום, כמה פעמים ביום ובאיזו צורה אתם קבלתם איזו דקירה ומה גרם לכך שאתם תפנו לבורא, אולי אפילו דרך הקבוצה, אבל בינתיים אני לא חושב, האם מיד אתם פונים לבורא, או לא מיד, אחרי כמה זמן נזכרתם בזה שזה מגיע מהבורא. ואז כשאתם קושרים את הדבר הזה אליו נעשית כבר הקלה. זה מצד אחד. האם אחרי שנעשית הקלה זה מספיק לכם, או שאתם רוצים להמשיך משהו? באיזו פעולה אז אתם ממשיכים?

אנחנו מדברים על יסודות מאוד מאוד חשובים. לא יכולים לגשת לבניית הפרצוף בלי שאנחנו נעבור את זה טוב, בהרגשה ברורה. כי כל יתר הדברים זה תוצאה, זה יהיה קל מאוד. לאחר שנרכוש את כל היסודות האלו אנחנו נראה אחר כך את כל "תלמוד עשר הספירות" כמו איזה תיאטרון, יהיה ברור לנו מה קורה שם על הבמה. נוכל [להידבק], להיכנס לכל מצב ולהבין אותו, להרגיש אותו. כי סך הכול זה תמיד אורות וכלים.

"ולאחר זה, הוא מוכרח לקבל חיות, היות שעכשיו הוא דבוק באמת בה', ורוצה לעבוד את ה', בלי שום תמורה.

מה שאין כן, אם הוא אינו יכול ללכת למעלה מהדעת, אז באים אליו שני שוטרים ומכניסים אותו לבית האסורים, יחד עם כל החוטאים להמלך. ושני שוטרים אלו, הם בחינת מוחא וליבא. ואז הוא נידון לכמה זמן שדנין אותו, ואח"כ מוציאין אותו קצת לחופשה. ורואים איך שהוא מתנהג. וכל זה נוהג עד שמרחמים עליו מלמעלה, ומוציאים אותו לחרות, מבית האסורים.

היוצא מזה שצריכים לב' דברים, א' נקרא כח המצייר שהוא קטנות, ב' כח המעכב שלא יהיה הפלה, היינו שלא יקלקל העיבור, כנ"ל. שכח המצייר צריכים, כי יש כלל אין אור בלי כלי. היינו אין מלוי בלי חסרון, לכן אם אין קטנות אף פעם לא יהיה גדלות.

אבל צריכים כח להחזיק מעמד בעת שהוא מרגיש שהוא בעל חסרון, כי חסרון משמע שכואב לו זה שאין לו שלימות. וידוע שיסורים קשה לסבול, אם הוא אינו רואה סוף להיסורים, אז הוא בורח מהמערכה. נמצא שצריכים לתת לו שלימות שיוכל להחזיק מעמד, ולא יברח ממלחמת היצר. אבל שקר אסור לתת לו, היינו שירמה את עצמו ויאמר שהוא שלם, "כי דובר שקרים לא יכון נגד עיני" כתיב.

אי לזאת כשאומרים לאדם שאתה רואה שכולם יושבים בבית האסורים, במשל דלעיל, ושוכחים אפילו שיש להם הורים וידידים, שהם אנשים שעוסקים בתורה ומצות שהם ידידי הנשמה שלהם. והכל נשכחו מהם, וחושבים שאין בעולם רק אלו אנשים שיושבים בבית האסורים ומנהל בית הסהר שולט עליהם," זה הסיפור ששלחו אותו לארץ, במאמר "וסביביו נשערה מאוד"¹. "היינו שהם עומדים תחת שיפוט היצר הרע. ומי שהוא הולך נגד דעתם הם חושבים שאלו אנשים מאבדים עצמם לדעת, היינו שעוזבים את החיים הגשמיים שנהנים מבית הסהר, והולכים לבקש משהו למעלה מהדעת, היינו להאמין שיש משהו יותר תענוג ממה שיכולים להנות מחיים הגשמיים.

והוא עושה חשבון לנפשו שיש לו זכיה גדולה שמצא חן בעיני ה', והוציא אותו אפילו לשעתו מהחיים הגשמיים לנשום קצת אויר דקדושה, כמה הוא צריך להיות מאושר, בזמן הזה כשהוא מסתכל עליהם ועל עצמו, בטח שהשלמות הזה נקרא שלימות של אמת היות, שבגשמיות אנו [רואים] שחופשה לשעתו, מהמשל הנ"ל של בית האסורים, כמה שמחה נותנת זה להאדם, בזה שהוא רואה שהוא מצא חן בעיני מנהל בית הסהר וכל האסורים לא זוכים לזה.

וחוץ מזה שהשלימות הזה הוא אמת, אלא האדם צריך לתת בזה יגיעה רבה להחשיב את זה. כי העבודה הזו מרים את החשיבות של העבודה בזה שמחשיבים שרות קטן ברוחניות. מזה זוכים אח"כ להגדיל את החשיבות עד שהאדם יכול לומר שאין לו שום אפשרות להעריך את החשיבות לשמש את המלך. וזה נקרא בחינת עיבור.

"עיבור" נקרא שההתעוררות בא מצד העליון, אבל בזמן ההכנה שנקרא מטרם שהאדם זוכה להכנס בהיכל המלך, ששם נקרא עיבור שהוא זוכה לנרנח"י דנפש, ישנם הרבה עליות וירידות, אבל הכל נכנס בבחינת עבור היות שהכל בא מצד ההתעוררות העליון.

ו"יניקה" מצד ההכנה, נקרא, שהוא מצד עצמו מתעורר ורוצה לינק ע"י סופרים וספרים, לינק משהו קדושה שיוכל להחיות את רוח, בחיים רוחניים. ומשום זה כשהוא עוסק בתו"מ, הוא משתוקק להוציא מהם את מאור התורה שזהו מחזירו למוטב, כמו שאמרו חז"ל: "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין".

אבל בכדי להוציא מאור התורה, צריכים להיות בעלי אמונה, כמ"ש בהקדמה לספר הזהר. והטעם הוא, כשהוא מאמין בה' ובתורתו, והוא רוצה להדבק בו, אבל הוא רואה שלא יכול מסיבת הרע שבו שהוא הרצון לקבל, שצורה הזו גורם לו ההתרחקות מה'. ומשום זה גם האמונה שלו אינו בקביעות כמו שכתוב בהסולם, שאין האמונה יכול לשרות באדם בקביעות, משום שכל זמן שאין לאדם יראה, הנקרא שהוא מפחד תמיד אולי לא יהיה היכולת באדם לכוון בעמ"נ להשפיע, אלא יהיה לו חשק לקבל בעמ"נ לקבל, שזהו שנוי צורה, אין אור האמונה יכול לשרות בו בקביעות.

ובהאמור יוצא שאין יכול להיות אמונה בקביעות, אם אין לו דביקות, הנקרא השתוות הצורה, אבל איך לוקחים הכח הזה, שיוכל להתגבר על הטבע שלו שהוא רק בהפכיות הצורה, על זה אמרו: לעולם יעסוק אדם בתו"מ, אפילו שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, מטעם המאור שבה מחזירו למוטב (פסחים נ). נמצא שהמאור שבתורה, זהו שמחזירו למוטב, אבל זה נאמר דוקא שהוא רוצה את המאור שבתורה, כדי להחזירו למוטב, היינו שיוכל לכוון כל מעשיו בעמ"נ להשפיע ליוצרו.

אז על ידי זה שיחזירו למוטב, שפירושו שיהיה לו דביקות אז יזכה לאמונה בקביעות, מה שאין כן, אדם שאינו דואג על זה שאין לו יותר מאמונה חלקית, ומה שלומד תורה אינו אלא מה שאפשר לו להוציא מזה הנאה שיכנס בכלים דקבלה, ואינו דואג לכלים דהשפעה, אם כן אין לו שום צורך למאור התורה, שיתן לו הסגולה שיחזירו למוטב. היינו שיתן לו כח שיוכל לתקן מעשיו, שיהיו אך ורק להשפיע נחת רוח ליוצרו, שזה נקרא "דבקות" שעל ידי זה יזכה לאמונה בקביעות.

מה שאין כן אם לא חסר לו ענין אמונה בקביעות, ואין לו צורך לדביקות, אלא מה שהוא מצפה לזכות להמאור הוא מטעם שהמאור שבהתורה הוא בא מהעליון, שיש שם בהמאור הזה טוב ועונג, נמצא שהוא משתוקק להמאור, לא שיביאו לו עזרה שיוכל להפוך את הכלי קבלה שלו לכלי השפעה, אלא הוא רוצה את המאור שיעשה פעולה הפוכה ממה שתפקידו לעשות.

כי התפקיד של המאור, הוא צריך לבוא בכדי להחזירו למוטב, ומה זה "טוב" זהו כמו שכתוב "רחש לבי דבר טוב, אומר אני מעשי למלך" (תהלים מה), היינו שטוב נקרא שעל ידו האדם זוכה לכלים דהשפעה. והוא רוצה את המאור בכדי להנות ממנו, זאת אומרת שהמאור הזה יגדיל את הכלי קבלה שלו. נמצא שזה ממש דבר הפוך ממה שהמאור צריך לתת, הוא רוצה לקבל ממנו, ומשום זה המאור לא יבוא אליו.

ובהקדמה לתע"ס (אות טו) כותב שם, וזה לשונו, שאין לאדם לצפות שהעסק בתורה ומצות שלא לשמה יביאהו לשמה, רק בזמן שידע בנפשו שזכה באמונת השי"ת ותורתו כראוי, כי אז המאור שבה מחזירו למוטב, ויזכה ליום ה' שכולו אור. כי קדושת האמונה מזככת את העינים של האדם שתהנינה מאורו ית', עד שהמאור שבתורה מחזירו למוטב וכו'. כן מחוסרי אמונה עיניהם מתעוורות כלפי אור ה', עד כאן לשונו.

וצריכים לפרש מה שאומר שאור אמונה מתגלה לאלו שיש להם אמונה, ולפי מה שבארנו כי אלו שזכו לאמונה בקביעות, יש להם כבר כל טוב. אלא זהו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שכתוב "יהיב חכמתא לחכימין", ומקשים העולם, יהיב חכמתא לטיפשים היה צריך לומר. ואמר, היות שאין אור בלי כלי, לכן לא יכולים לתת חכמה לטיפשים משום שאין להם צורך. ולפי זה, מה יהיה הפירוש "יהיב חכמתא לחכמים", היינו למי שיש לו רצון להיות חכם היינו שיש לו כלי, הוא יכול לקבל מלוי, כנ"ל כי אין מלוי בלי חסרון.

לפי זה צריכים כאן בעניני אמונה, גם כן לפרש על דרך הנ"ל. היינו למי שיש צורך לאמונה, כי הוא רואה שאין לו רק אמונה חלקית כנ"ל (בהקדמה אות יד) ומשתוקק שיהיה לו אמונה בשלימות, הוא כבר נקרא "בעלי אמונה", שפירושו שיש לו רצון וצורך לאור האמונה. לאלו אנשים שמחפשים אמונה, לאלו אנשים מתגלה מאור התורה. וזה שכתוב, כי קדושת האמונה מזככת את העינים של אדם, שתהנינה מאורו ית' עד שמאור שבתורה מחזירו למוטב.

בהאמור יוצא שבחינת "עיבור" נקרא מה שהאדם מקבל ההתעוררות מלמעלה. וכמו בגשמיות העיבור תלוי בההורים כן כאן העיבור, בהקריאה, שבא מלמעלה שקוראים להאדם שיחזור למוטב, והוא מתחיל אז לחשוב מחשבות אחרות, וכל הרצונות שהיה לו מטרם הכרוז שקבל מלמעלה הכל נשרף ולא עולים בשם.

ובחינת "יניקה" נקרא שהוא בעצמו מתחיל לחפש איזה יניקה לקבל מפי ספרים, או מפי סופרים ורוצה לינק את המאור התורה, מהם בכדי שיהיה לו היכולת להדבק בה' ולזכות לאמונה שלימה."

שאלה: הוא אומר שהמאור אמור להגיע בכדי להחזיר אותי למוטב, להשפיע ולא שאני אהנה ממנו.

לא, אתה תיהנה מזה שאתה נמצא בהשפעה.

תלמיד: התכונה שהחבר שלי מלמד אותי שהוא גיבור, ואני נהנה מזה שהוא גיבור, איך אני לא נהנה מזה שיש לי חבר גיבור, אלא אני משמש אותו בזה שהוא גיבור?

לא כל כך יכול להתלבש במה שאתה אומר. החבר שלי גיבור, אז אני רוצה לשמש אותו אבל זה שהוא גיבור מבלבל אותי. היה נראה לי שאני משמש אותו בגלל שהוא גיבור ולא בגלל שהוא חבר.

תלמיד: אם נניח אני אוהב יופי והחבר שלי הוא יפה, אם אני מסתכל עליו, אני נהנה מזה שהוא יפה, איך אני משמש אותו בזה שהוא יפה?

בשביל מה?

תלמיד: כי אני לא רוצה ליהנות ממנו, אני רוצה להנות לו.

אז למה אתה צריך לשמש אותו בגלל שהוא יפה, איזה סוג קשר זה?

תלמיד: החבר נותן לי שיעור, אני עובד מולו, אני רוצה לשמש אותו ולא ליהנות ממנו. השיעור הזה נניח שהוא יופי, או גיבור, או תכונה מסוימת, ואני אוהב את התכונה הזאת.

מידה של יופי. אתה מסתכל עליו, בחור יפה.

תלמיד: אני מאוד אוהב יופי, ובשבילי זה דבר נורא חשוב.

כן.

תלמיד: איך אני לא נהנה מזה שהוא יפה, אלא אני משמש אותו?

אתה מסתכל עליו כאמצעי שהבורא מצייר לפניך כדי להגיע אליו, לבורא.

תלמיד: מה אני עושה אם החבר שלי הוא מאוד גיבור, איך אני יכול לשמש אותו?

אם אתה קיים אז אתה חלק מנשמתו והוא חלק מנשמתך, ושניכם חלקים מהנשמה הגדולה שנקראת אדם.

תלמיד: במאמר הוא כותב שאני לא צריך להשתמש בחבר לטובתי וליהנות מזה, בגלל זה המאור לא מגיע, אלא המאור יגיע רק אם אני ארצה לשמש אותו, להיות בלהשפיע, להפוך את עצמי.

כן.

תלמיד:, אם אני נהנה מתכונות מסוימות, אני לא נהנה מכל דבר.

יש לך הפרעה, תפטר ממנה.

תלמיד: לאהוב כיעור? אני לא מבין מה ההפרעה כאן.

אתה לא יכול להתייחס לחבר שהוא האמצעי בינך לבורא, שהבורא נמצא אחריו. אתה מסתכל על הבהמה ואומר, "איזה אוזניים יפות, איזה שיניים יפות".

תלמיד: לא, אני מסתכל על התכונה שלו. הוא חבר שיודע לעבוד בכבוד, ביופי, בכוח. אני נהנה מזה שיש לי חבר כזה.

זה משהו אחר. אז אתה צריך לשבח את הבורא שהתלבש בחבר ומראה לך בצורה כזאת את הגדלות שלו.

תלמיד: איפה אני משמש את החבר הזה?

שאתה רוצה להידמות לו ולהיות כמוהו דבוק בבורא.

שאלה: איך משיגים צורך באמונה?

כשאני מקבל צרות, אחר כך אני רואה שכל פעם שאני מקבל צרות, אם הייתי פונה לבורא וקובע שזה בא מהבורא, וטוב ומטיב כדי לקדם אותי למטרה, וכל העולם ממש אפס וכלום, עם כל מה שיכול להראות לי את הדברים האלה, נבזיים, פשוטים כאלה, מלוכלכים, זה הכול

כדי לפנות אל הבורא כל הזמן, אין עוד מלבדו. זה מה שהוא עשה לפניי, שדה מוקשים. אלא שאני צריך כל הזמן לפנות אליו. אני שם רגל קדימה, אני פונה אליו. עוד רגל, עוד פונה אליו. עוד, ועוד. אני מסתכל עליו ואז אני לא מתפוצץ.

ככה מביאים אותנו לבורא, לקשר עם הבורא במצב הנוכחי, לפני העיבור.

תלמיד: הוא גם אומר פה משפט שיש מצב שמי שנמצא באמונה מקבל את אור האמונה וכאילו זה מצב טוב מאוד. אז מתי השלב הזה מגיע? זה שלב שכבר בלי צרות או עדיין עם מכות זה מגיע?

כבר אין לך צרות, אתה כבר אחרי מכות. כי יש לך אור האמונה, אתה נמצא בכולך השפעה. אתה עברת על כל מיני מוקשים וכיוונת את עצמך כולך לבורא, שזה מגיע מהבורא כדי להפנות אותך אליו ואז אין לך יותר עבודה, קיבלת את אור האמונה.

תלמיד: אם אני משתוקק למה שכרגע תיארת אני יכול להגיע לזה בלי לקבל מכות, רק בהשתוקקות לדבר הזה?

לא, אתה לא יכול. כי אתה אגואיסט, לא יכול לפנות לבורא אם אתה לא תקבל מכות. בשביל מה אתה תצטרך אותו? בשביל מה? רק מתוך חיסרון. אני לא מבין. לא חשוב באיזה מצב אני נמצא, אני יכול להיות עשיר ופתאום יש לי איזו דאגה על העולם הבא. אני יכול להיות עני, אז יש לי דאגה על העולם הזה. אני משתוקק להישגים באיזה דברים, תמיד אני צריך להיות בחיסרון, לא חשוב באיזה, כדי שתהיה לי סיבה לפנות לבורא.

תלמיד: בעצם יכול להיות מצב שמתוך המכות אני פונה לבורא, ואני יכול לקבל את אור האמונה?

כן, ודאי שאור האמונה מגיע מהבורא. אלא מאיפה הוא מגיע? אור אין סוף כולל בתוכו הכול. הוא מתחלק לפי הכלי שלך לאמונה וחכמה.

תלמיד: אם קיבלתי מכה כמו שצריך, פניתי לבורא כמו שצריך, אז פה כבר מתחיל לעבוד אור האמונה ואז אני כבר פטור ממכות הלאה?

כן.

תלמיד: יופי.

איך אני אסביר לו. אבל אתם רואים, איך הוא שואל מהבטן. "יהיה לי טוב?". כן. "יופי". אתה לא שואל יותר. יפה מאוד.

זאת אומרת, שוב, אנחנו צריכים לקבל כל פעם איזה העראות, ההעראות האלו הן בסופו של דבר מפנים אותנו לאין עוד מלבדו. שאני עושה מספיק פעולות כאלה, באין עוד מלבדו מתאר אותן וקושר לבורא, כמה שאני צריך משורש נשמתי כך לפנות לבורא, אחרי זה אני מגיע למצב שאני כבר לא צריך לחפש איפה הבורא, איפה הוא נסתר, אני כבר כביכול יודע שאני נמצא בשדה אשר ברכו ה', בשדה ההשפעה שלו. וזו כבר כניסה לעיבור.

ועד אז זה נקרא העראות. כל פעם אתה נמצא בהעראות. הבורא מעורר אותך אליו, וזורק. מעורר אותך, וזורק. ככה זה, כמו בביאה. אתה עושה פעולות כניסה ויציאה, כניסה ויציאה, כך הדבר קורה בגוף חי, כך הוא מתאר לנו, אנחנו צריכים להיכנס לשכינה הקדושה.

שאלה: למה הכוונה שכתוב, "אין ישראל נגאלים לא מתוך הדוחק, לא מתוך הפחד, לא מתוך ייאוש"²?

שאתה כבר למעלה מזה. אחרי כל מה שאתה עובר, אז לא מזה ולא מזה, אלא ממה?

תלמיד: מתוך העשירייה.

מתוך עשירייה, כך אתם חיברתם. יפה. לא כתוב עשירייה.

תלמידים: עשרה.

מתוך עשרה שיושבים. ולא עשירייה, זו מילה שלנו.

שאלה: אם אנחנו מגיעים למצב שכבר משייכים את הכול לבורא, קודם ציינת שני ערוצים וזה מאוד חשוב. ערוץ אחד זה שאני משייך לבורא וזה מרגיע אותי, הצרה שבאה, המשטרה, אשתי צעקה עלי, כל זה מרגיע אותי כי זה בא מהבורא. אבל יש פה בעיה רצינית, משום שאם זה משביע אותך וזה מרגיע אותך, מה הערוץ השני שהתכוונת ולא הסברת. מה הערוץ השני שכאילו אתה נעצר שם?

שאני כל הזמן רוצה להיות תלוי בו. כל הזמן, לא חשוב לי טוב לי, רע לי. שאני מתעלה למעלה מהסיבה החיצונה שהייתה דוחפת אותי לבורא, אלא אני רוצה להיות בו. וזה נקרא שאני נכנס לעיבור.

תלמיד: אתה ממשיך לכיוון המטרה אבל איך זה שלא נעצרים, שאומרים "או, ברוך ה', זה מגיע מהבורא, אני בסדר, אני לא עשיתי.. " אתה מבין למה אני מתכוון?

אתה נמצא לפני שקבעת את אור האמונה בקביעות לפחות בדרגה הראשונה?

תלמיד: כן, זה קורה לכולנו, אתה אמרת שאנחנו משייכים לבורא אבל נרגעים. ואנחנו צריכים מעבר לזה, כאילו להמשיך את הקשר עם הבורא בכדי להשיג את המטרה.

אנחנו כל הזמן צריכים לאסוף חסרונות המתאימים לעיבור. זה קורה על ידי "אך טוב וחסד ירדפוני"³. מה זאת אומרת? שהבורא עושה ההעראות, הוא מעורר בי רצון לקבל חדש, אני מרגיש רע, אני מחפש אותו, נמצא עימו באיזה מגע, עם החסדים. אחרי זה שוב הוא מעורר רצון לקבל, ושוב אני מחפש אותו, ושוב אני צריך להיות עימו. וככה כל פעם, סטארט סטופ, כאילו כניסות ויציאות.

הפעולות האלו הן פעולות שנקראות יחד "פעולות ביאה". ואחרי שהאדם עושה מספיק פעולות כאלה, אז נקרא "זרעו לברכה". ואז הוא הופך להיות לטיפת זרע והזרע הזה כבר נכנס לתוך הרחם, לתוך הבורא. ואז הוא נמצא בעיבור.

זה מצב שאנחנו צריכים ממש לעבור אותו פיסית. לתאר לעצמנו שאנחנו טיפת זרע, שם כל הזמן מתווסף רצון לקבל והבורא עובד עלינו כדי שאנחנו עוד פעם ועוד פעם, כאילו אנחנו רוצים, חודרים להיכנס לתוך הרחם ולא יכולים. והרחם הזה, האמת שזו הקבוצה והבורא שם.

אפשר להגיד שהבורא זה לא אותו, אבל זה דרך אותו מקום שטיפת הזרע נדבקת לדפנות הרחם.

(סוף השיעור)

---

1. ספר "כתבי בעל הסולם" מאמרי "שמעתי", מאמר ס"ו↩

2. "אין ישראל נגאלים – לא מתוך הצער ולא מתוך השעבוד, ולא מתוך הטלטול ולא מתוך הטירוף, ולא מתוך הדוחק ולא מתוך שאין להם מזונות, אלא מתוך עשרה בני אדם, שהם יושבים זה אצל זה, ויהיה כל אחד מהם קורא ושונה עם חברו, וקולם נשמע" (תנא דבי אליהו זוטא, פרק י"ד)↩

3. "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי" (תהילים כג ו)↩