1. משלימים את המעגל

   כנס ניו ג'רזי יולי 2015

שיעור 3

שיעור עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 24.7.15 - אחרי עריכה

כל חכמת הקבלה היא מתבססת על מחקר הטבע. כי "הטבע" הוא הא-להים, גם בגימטרייה הטבע זה "א-להים". זאת אומרת, שכל מערכת הטבע מנוהלת על ידי הכוח האחד הזה, ומבטאת את המחשבה שלו, את הרצון שלו, הכוונה שלו, מטרתו, כלפי הנבראים. הנבראים זה האדם. והיה אדם אחד, רוחני, רצון רוחני. אבל הרצון הרוחני הזה, שהיה דומה לבורא ולכן היה נקרא "אדם", היה קטן. ולכן כדי להגדיל אותו עד גובה הבורא נעשתה פעולת השבירה. שהבורא שבר את האדם הזה והכניס בו אגו, רצון לקבל, והרצון לקבל הזה, האגו שנכנס לתוך המנגנון שנקרא "אדם", הוא ריסק לחתיכות קטנות את המערכת הזאת שהיתה יפה.

וכשבמערכת האחת היפה נכנס רצון אגואיסטי לקבל, אז הרצון לקבל האגואיסטי, נמצא בתוך הרצון להשפיע, שזה היה אדם, הדומה לבורא. הבורא ברא מערכת קטנה שהיא כולה דומה לו ברצון להשפיע, ברצון מתוקן, ברצון יפה, אבל המערכת הזאת שהיא נקראת "נשמה", בצורה כזאת היא לא היתה עצמאית. לא היתה לה שום עצמאות.

וכדי להגדיל אותה, שהיא תהיה אחראית, חכמה, עצמאית, כל יכולה לכל הכיוונים, עצמאית מהבורא עצמו, הבורא החדיר בה, הכניס בה רצון אגואיסטי ובזה שבר את המערכת הקטנה והיפה הזאת להרבה מאוד חתיכות. אנחנו אומרים, להרבה מאוד חתיכות, אבל בעצם ההפרעה האגואיסטית נכנסה לכל המערכת, לכל פרט ופרט, ונעשה נתק בין כל החלקים. שאם יש לנו חלק אחד, חלק שני, ושלישי ורביעי, כולם קודם היו כאחד, ועכשיו יש ביניהם משהו גדול אגואיסטי (ראו שרטוט מס' 1).

יש חלקים שזה הרצון להשפיע, לתת, אבל ביניהם יש חלקים שהם כולם לקבל. במערכת המקולקלת, אין קשר בין החלקים. יחסית יש קשר או יותר נכון להגיד שלא כל כך נראה הקלקול בדרגות דומם, צומח וחי, אבל בדרגת המדבר, בין בני אדם, אנחנו מרגישים איזה קלקול נמצא. ואם אנחנו מדברים על להעלות את האדם לגובה הבורא שבו הוא היה קודם, אז יש כאן דרישה לתיקון נוראי, גדול מאוד, כי את כל החלקים האגואיסטיים צריכים להפוך לחיוביים, והרצונות האלה הם גדולים מאוד, אגואיסטים.

שרטוט מס' 1

אבל כל הרצונות האגואיסטים האלה, הם נמצאים בדיוק בגובה של הבורא, הם אנטי-בורא. לכן אם אנחנו נתקן אותם, אנחנו נהיה באמת בגובה שלו, ברצון, במחשבה, בכוונה, ביכולת, בעצמאות, בהכל. אנחנו לא מבינים בדיוק מה זה נקרא להיות בעולם הרוחני כך בהכל, אבל זה נקרא "להגיע לדבקות".

לכן משבירת הנשמה, שזה נקרא גם "חטא עץ הדעת", משם נובע שאנחנו חייבים להתחבר בחזרה. ולהיות מחוברים בינינו בצורה שאין גופים, הם נעלמים, כי אם אנחנו לא מרגישים משהו, הוא לא קיים בשבילנו. כמו שהבורא לא קיים עכשיו, כי לא מרגישים אותו. אבל במידה שמרגישים, הוא מתחיל להיות נמצא בינינו, איתנו.

גם הגופים שלנו, הרצונות האגואיסטים, אם אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מבטלים אותם, ובמקומם בא רצון להשפיע, אז פשוט מאוד, הבורא נמצא בינינו, הוספנו לאותו הרצון לקבל הקטן שהוא ברא עוד את כל העוצמה שלו. ובעצם זו היתה סיבת השבירה או חטא עץ הדעת, כדי שייכנסו לתוך רצונות בני האדם, הרצונות האגואיסטים הגדולים, לא בגובה הקטן שלנו, שאנחנו מרגישים את עצמנו מקולקלים, אלא בגובה של 125 מדרגות, של הבורא עצמו. ואז אנחנו ממש רוכשים את העוצמה הזאת.

למדנו היום, שיש לנו הרבה תנאים כדי להגיע לחיבור שיהיה דומה לכוח השפעה של הבורא. זה להיות שווים כל הזמן. שכל אחד יכניע את עצמו כלפי האחרים. שכל אחד יתפלל עבור האחרים. שכל אחד ירגיש את עצמו שהוא אפס ממש כלפי האחרים. שכל אחד ירצה לאהוב את האחרים. לאהוב זה נקרא, שכל אחד יקבל את הרצונות שלהם וירצה למלא אותם. זה נקרא "אהבה". אהבה זה נקרא שאני רוצה למלא מישהו במה שהוא רוצה.

תלמיד: צריך גם להשלים אחד את השני.

נניח שזה כך, בסדר.

תלמיד: לצרף את הבורא.

גם. זה לא מזיק.

תלמיד: לתת התפעלות אחד לשני.

ויש עוד תנאי אחד, ולכן לא סתם שרטטתי את הציור כמקושקש (ראו שרטוט מס' 1). אלא קודם אנחנו היינו כאחד, ממש מעורבים כך שאי אפשר להבדיל בין אחד לשני, לא היה אחד ושני ושלישי. קשה לתאר, אבל היינו יחד במיקס כזה, שלא היה מורגש במיקס הזה שכל אחד מאיתנו בכל זאת קיים לחוד, היינו יחד בלי להבדיל בינינו. אנחנו נבין את זה אחר כך.

אבל כדי שאנחנו עכשיו נתקשר בינינו, כשבין כולנו ישנו האגו הבוער, אנחנו צריכים להתחייב בתנאי שנקרא "ערבות". שאמנם אנחנו מורחקים על ידי האגו כל אחד מהשני, כל אחד שומר על עצמו, כל אחד דואג לעצמו, וזה טבעי וזה בתת ההכרה, אין מה לעשות, אבל יחד עם זה אם אנחנו רוצים להגיע להתאמה לבורא, להידמות לו, אז אנחנו מתחייבים, אנחנו צריכים להבטיח זה לזה ערבות.

שלמרות שאני רחוק ממך וממך, אני משתדל בכל כוחי להיות ערב לחברים שלי. כאילו שאנחנו מחוברים יחד, שהאגו שבינינו לא מבדיל, לא מרחיק, כאילו שאנחנו נמצאים באותה מערכת, לפני השבירה.

אנחנו צריכים כך להשתדל. אף אחד לא באמת דורש מאיתנו שאנחנו נוכל לעשות איזה תיקון בעצמו, אף תיקון, אפילו הכי קטן אנחנו לא מסוגלים לעשות בעצמנו, חבל לבזבז על זה אפילו גרם של כוח. גם להצטער על כך שאנחנו מקולקלים וגם לנסות לעשות איזה מאמצים שלי מתוקנים, חבל על העבודה הזאת. הכל צריכים לייחס לבורא, "שברת אותנו – תתקן". וזה עובד.

אבל איך זה עובד? אנחנו משתדלים כביכול להיות מחוברים וערבים זה לזה, כמו שהיה קודם לפני השבירה, כאילו שהרצון האגואיסטי הזה, לא מרחיק בינינו. כאילו. מה אנחנו עושים בזה? מושכים את המאור המחזיר למוטב. זאת אומרת, זה שאנחנו רוצים לבטל האגו בינינו, אנחנו בזה, במאמצים האלו, "כאילו" שהוא לא קיים בינינו, מראים בזה שאנחנו רוצים לבטל אותו, ואז כנגד זה פועל המאור המחזיר למוטב ובאמת מבטל. כך זה עובד.

ולכן התנאי לקבלת המאור המחזיר למוטב שנקרא "תורה" הוא "ערבות הדדית", האם אתם מוכנים להיות בזה?

תלמידים: כן, כן, כן.

אתם צועקים "כן", צילמנו את זה. אחר כך נראה לכם עד כמה שאתם "כן, כן". אלה שבדרך כלל צועקים "כן", הופכים להיות שפנים קטנים תחת השיח. אבל זה הטבע שלנו, כולנו כך. דווקא לגברים זה הרבה יותר קשה. לנשים יש מהטבע הרגל קצת להכניע את עצמן, להסכים. הן יותר מוכנות להכנעה. והגברים הם כמו תרנגולים. לגבר הרבה יותר קשה להכניע את עצמו, להסכים, לבטל את ה"אני" שלו, וגם להיות בערבות. כי בעצם אני חייב לדאוג לכל אחד ואחד.

אז מה זה נקרא שאנחנו צריכים להיות "ערבים זה לזה"? זה תנאי לקבלת התורה, היינו מאור המחזיר למוטב, שזה הכוח היחידי שמתקן אותנו, שזה אותו כוח שאנחנו תלויים בו במאה אחוז. אם הוא יעבוד עלינו, אנחנו מסודרים. אם לא יעבוד, אנחנו כמו חיות, חיים ומתים.

אז איך אנחנו יכולים להגדיר "ערבות" בכל החיים שלנו? בקבוצה, בלימוד, בהפצה, והעיקר בסדנאות? בואו נדבר על זה. תבנו את המושג הזה "ערבות", לא כמו שיש בבנק או באיזה מקום, בכנופיה, אלא שהערבות הזאת היא מבטלת את האגו השורה בינינו.

אני רוצה לדייק בשאלה שלי. על מה בדיוק אני צריך להיות ערב לאחרים? אם אנחנו מדברים על ההליכה בדרך יחד כדי להגיע לתיקון, למטרה, במה אני מתחייב להם? במה אני חותם במקומם, שבלעדיי הם לא יגיעו. ושאם אני חותם ערבות, הם יכולים לא לעשות כלום, אני שילמתי במקומם. אתם מבינים איזה חוק מיוחד זה? זאת אומרת, אם אנחנו חותמים אחד עבור השני, אף אחד לא צריך לשלם כלום. איך? ספרו לי על זה.

אנחנו צריכים לחלק את כל היחס שלנו לחברים לדברים שליליים וחיוביים, את השליליים למחוק ולא לתת להם להתקיים, ורק את החיוביים להפעיל. זאת אומרת, לא קנאה, לא שנאה, לא תחרות, לא כל מיני לשון הרע, ועוד הרבה דברים יש מהצד השלילי. למי שיש זמן ורצון, אפשר לעשות רשימה, וגם הדברים הטובים שיכולים להיות ממני כלפי חבר. ולהשתדל להפעיל אותם ככל האפשר ללא שום קשר אם זה נראה לי נכון, או לא נכון. "עיניים להם ולא יראו"¹. אלא אני חייב כך לפעול, זהו. אם הבורא מביא אותי לכאלו אנשים שדווקא איתם אני צריך להגיע לרוחניות, אני לא מסתכל עליהם, על התנאים ההתחלתיים. אני עושה מהם האנשים המתוקנים ביותר. כך הם צריכים להיראות בעיניים שלי. וזה תנאי אחד.

והתנאי השני הוא, שאני לא דואג עבור עצמי, אלא רק עבור החברים. כי ברוחניות אדם לא מסוגל לדאוג עבור עצמו, הוא לא תלוי בעצמו, אלא כל תשעת החברים שלו בונים ומייצבים את הרוחניות שלו. לכן יש לו לדאוג לתשעה, איך הוא מייצב את הרוחניות שלהם. כך כל אחד עבור אחרים.

ויותר מזה, אם אני בצורה כזאת דואג לתשעה, אני בכך מחייב אותם לדאוג לי, ובמאה אחוז אני בזה מייצב את עצמי ברוחניות. כמו שכתוב ש"אין אדם מציל את עצמו מבית סוהר"², אלא רק אם עוזרים לו. אז כך אנחנו מהעולם הזה לרוחניות, אף אחד לא יכול להוציא את עצמו. אני כלפי עצמי לא מסוגל לעבוד בשום דבר, במאומה, במילימטר להרים את עצמי. אלא אך ורק אם אני דואג לחברים ובזה מסדר את האווירה שהם ידאגו לי. לכן במה שאני כן צריך לפעול, זה "להתפלל עבור חברו".

אז יש לנו מכך כלל אחד מיוחד מאוד, לא לדאוג עבור עצמי, לדאוג עבור האחרים. ובזה אני מבטיח לעצמי את העולם הבא. מתוך המערכת שאנחנו לומדים, אנחנו רואים עד כמה שזה עובד נכון.

ועוד יש מזה סיכום מאוד מעניין. בכך שאני מראה לשני שאני אוהב אותו, אני נותן לו ביטחון ואני נותן לו הרגשה שאין לו מה לדאוג לעצמו. ואז הוא פנוי לדאוג עליי, עבורי. כך אנחנו יכולים לנטרל זה את זה מדאגה של כל אחד על עצמו. רק להראות אחד לשני בתוך העשירייה שאנחנו דואגים, שאנחנו מחוברים, שאנחנו אוהבים זה את זה, שרוצים לעזור זה לזה. מתוך זה כל אחד פתאום מתעלה מעל האגו שלו, ואנחנו מחייבים אותו כך להיות בדאגה שלנו.

אם אנחנו מראים לאדם שאנחנו כולנו אוהבים אותו, אז אנחנו מוחקים, מנטרלים את האגו שלו. אנחנו מוחקים לו את הדאגה העצמית. תנסו את זה לעשות, ותראו את זה. כותב רב"ש באגרת מ', שכך אנחנו באהבה שלנו שמראים לשני, כבר נותנים לו הרגשה שהוא לא דואג לעצמו. ואז הוא פנוי לדאוג לאחרים.³

מובן? אני בכוונה דיברתי הרבה כדי שאתם עכשיו יחד תחזרו על כך זה בעזרת זה. ואולי תוציאו מכאן עוד כמה סיכומים.

מתעוררת השאלה אצלי, אם אנחנו נמלא רצונות כל אחד לשני, את הרצונות האגואיסטים כמו שיש בכל אחד ואחד, האם אנחנו מגיעים בזה לתיקון, להידמות לבורא? הייתכן?

יוצא כאן מתוך חוק הערבות, מתוך כל הדברים האלה להתייחס יפה זה לזה, לא לעשות רע, רק טוב, וכולי, שאם אנחנו ממלאים את החברים שלנו בכל מה שהם רוצים, כולנו נמצאים בגמר התיקון, ברוחניות. כן או לא? תדברו על זה.

אתם יודעים שאחד אף פעם לא צודק. אבל אם עשירייה בצורה רצינית דנה, בטוח שהיא מגיעה לפתרון הנכון בעולם שלנו.

על ידי ערבות אנחנו מגיעים למצב שאנחנו פטורים מהרצון לקבל שלנו, מדאגה על עצמנו בצורה ההכרחית, ויכולים לעסוק בנתינה. אם תשעה חברים חתמו עבורי על ערבות, אני כבר לא דואג לעצמי. הם מחייבים אותי כך להיות. כאילו באו ולקחו ממני את הרצון לקבל שלי ואני כבר לא דואג לעצמי. וכך כל אחד מתשעה חברים מקבל כזה תיקון. ואז אנחנו מתחברים בינינו לפרצוף הרוחני.

שרטוט מס' 2

(ראו שרטוט מס' 2) שיש לנו ראש, תוך, סוף, עשרה רצונות שמתחברים יחד על ידי הערבות הדדית, ונעשה מהם כזה מיקס מיוחד, חיבור מיוחד שהם גם מתחלקים ביניהם לראש, תוך, סוף.

אז כאן השאלה, איך הם מתחברים ביניהם? איך החיבור הזה מתחלק לראש, תוך, סוף? איזה רצונות שייכים לראש, לתוך ולסוף של כל אחד וכולנו יחד? והפרצוף הזה נקרא "נשמה", והיא אחת לכולם. כמו שקראנו במאמר של בעל הסולם, שיש שישים ריבוא נשמות, והוא אומר "ונראה לדעתי שיש רק נשמה אחת".⁴

אז אנחנו ככה מגיעים. וכשאנחנו הולכים אחר כך ומתחברים לעוד ועוד עשיריות, אנחנו רק את אותה הנשמה שהשגנו בפעם הראשונה, מכפילים בעוצמתה. אז איך אנחנו על ידי הערבות מתחברים לפרצוף, ואיך בתוך הפרצוף הרצונות שלנו מתחלקים לראש, תוך, סוף? קדימה, בואו נבנה את הנשמה שלנו.

אני רוצה להוסיף. "ראש" זה נקרא, איפה שעושים חשבון. אין שם רצונות, לא לקבל ולא להשפיע, רק מחשבות. "גוף" זה נקרא, רצונות לקבל ורצונות להשפיע. אז יש רצונות לקבל, ויש רצונות להשפיע, אבל אנחנו כבר מדברים על זה שכולם נמצאים בערבות. אז איך עובדים הרצונות שלנו? אם אנחנו מחוברים, כל אחד ברצון לקבל שלו, כל אחד ברצון להשפיע שלו, איך זה מתחבר יחד ונעשה פרצוף קדוש, של השפעה, שהוא הדגמת הבורא? אנחנו יכולים להגיע לזה?

אנחנו שכחנו. אתם כל כך שמחים, עליזים, צוחקים. טוב לכם?

מדברים על ערבות, שהכול נמצא בידינו, ואם אנחנו נרצה אנחנו ננטרל את הרצון האגואיסטי בכל אחד ואחד, אם נחשוב עליו. נכון?

אבל איפה אין עוד מלבדו? איך אנחנו עובדים בערבות אם אנחנו מסוגלים להכול, באמת הכול, אבל רק בתנאי שהערב הוא הבורא. כי מה יש לי לשים כעירבון, משכון? איך אנחנו מיישבים את הדברים האלה? כאילו הערבות נותנת לנו כוחות. איפה כאן נמצא הבורא? ממה אנחנו התחלנו את הכנס שלנו? שכל העניין שלנו הוא לגלות את אין עוד מלבדו, שהוא פועל בכל המציאות, שהוא מביא לנו את התמונה הזאת שמבלבלת אותנו, השקרית, ואנחנו צריכים לגלות בכל הפעולות, בכל הדברים כאן שזה הוא עושה. איפה הוא בעשירייה? איפה הוא בערבות? בואו נחפש.

איך אנחנו על ידי קבלת הערבות נותנים מקום לבורא להתגלות? אם אנחנו מקיימים ערבות, באותו מקום הבורא מתגלה. איך? מה הקשר בין זה לזה? למה הוא מתגלה דווקא במקום הערבות?

איך אנחנו מבטלים את עצמנו שמה שאני אומר זה לא מילים שלי. מה שאני חושב, מה שעובר לי בראש זה לא המחשבות שלי. הפעולות שאני עושה בגוף שלי זה גם לא אני, לא אני מזיז את כול חלקי הגוף שלי. מה שנמצא מחוצה לי, גם כאלו יצורים שאין להם שום דבר משלהם, גם במחשבות, גם ברצונות, גם במעשים וגם בתוצאות, ובקבלת התוצאות, איך שמרגישים את עצמם מהתחלת המעשה, בתהליך ובסוף המעשה, כל זה מצויר בנו מתפיסת מציאות מסוימת שהבורא מצייר לנו את זה.

השאלה על זה היא, איך הערבות עוזרת לי לגלות את הצורה הנכונה הזאת? זאת השאלה האחרונה על נושא הערבות. איך הערבות עוזרת לנו לגלות ששום דבר כאן לא שייך לשום דבר חוץ מכוח אחד?

(סוף הסדנה)

תלמיד: נראה שכוח ההשפעה הוא כאילו דוחף אותנו, אבל כוח האיחוד הוא כאילו מושך את כולם יחד למרכז, ובעצם מה אנחנו צריכים לעשות עם הרגשת ההבדל? שבמקום להרגיש שיש כוח אחד, עדיין מורגש כאילו יש פה שני כוחות, יש כוח ההשפעה, אבל יש את כוח האיחוד שלנו שמושך למרכז את הכול.

מה זאת אומרת מה לעשות, לעבוד על זה שיהיה בעולם שלך רק כוח אחד. כוח אחד זה גם קודם כל שאין כוח שלך, וכך גם הכוחות האחרים, כי הכול זה תצוגת הבורא בלבד. ואתה קיים עד שאתה מבדיל בין כל מיני כוחות שונים, וברגע שהמקורות השונים נעלמים, והכול נעשה רק שליטה אחת, אז אין שום שאלה, אין שום בעיה, אתה בזה נכנס למציאות עליונה. אנחנו חיים במציאות שיש לפחות שני כוחות, ואילו במציאות העליונה יש כוח אחד.

שאלה: האם הערבות היא השלב הסופי או שלב ביניים שאנחנו ממנו מתקדמים הלאה?

בכל מדרגה ומדרגה רוחנית אנחנו עוברים על אותם השלבים. כמו נניח אדם בעולם שלנו שנולד ועובר את החיים שלו. או שזה היה לפני חמשת אלפים שנה או היום, או בעוד כמה מאות שנה, לכן כל ההבחנות כולל הערבות, הכל חוזר רק בצורה, בדרגה, בהבחנה יותר עדינה, מתקדמת.

שאלה: נראה שכשאתה שואל אותנו את השאלות, אז העשירייה מתחילה ממש לנסות בצורה רצינית לעקוב אחרי העצה שלך ולחפש את הפתרון במרכז הקבוצה. ככול שאנחנו דוחפים יותר לשם אני מרגיש דווקא יותר דחייה מזה, זה נראה כאילו שאנחנו נפרדים יותר מאשר מתקרבים יותר. האם אתה יכול לתת לנו עזרה להבין איך דוחפים דרך המחסום הזה?

הדחיות שאתם מרגישים אלה אותם מקומות איפה שחסרה נוכחות הבורא. איפה שאתם צריכים להיזכר שיש עוד משהו בעולם שהוא מעורב בזה, ושכאן הכוח שלו צריך לפעול, ולהשלים את התמונה שלנו. בדיוק באותו המקום איפה שאתם מרגישים עצירה, לא הולך, לא מתסדר, משהו ככה, זה בדיוק הבורא אשר שם לך את הרגל.

שאלה: כשאנחנו ממשיכים לפתח את הערבות הזאת, מתחילים לקבל תחושה של העשירייה וגם של שאר העשיריות פה בחדר, האם זה מציאותי לחשוב שכשנצא החוצה לגשמיות באמת השגנו משהו, שנוכל אפילו להעביר הלאה לאלה שהם לא חלקים מהערבות שלנו?

לא.

תלמידה: אז איך אנחנו משתמשים במה שאנחנו משיגים כאן כדי לעבוד גם מחוץ לקבוצה, בגשמיות?

מה את רוצה לעשות בגשמיות?

תלמידה: להיות דוגמה.

אנחנו באמת צריכים להיות דוגמה. כל אחד צריך להיות דוגמה, רק בחוץ אנשים לא צריכים לדעת מאיפה ומה. הרב"ש כותב במאמרים הראשונים שלו על החברה, שכל מה שאנחנו עושים בחברה זה הכל נמצא בתוכנו, בתוך החברה שלנו, ובחוץ אנחנו צריכים להתנהג כמו האנשים הרגילים בחוץ.

שאלה: אם כל מי שמחוצה לי הוא בעצם הבורא, אז האם ערבות זה רק עניין של איך שאני תופס את גדלות החברים?

הערבות זה אמצעי שעל ידו אתה מגלה בִמקום חברים, בורא. שבאמת הם לא קיימים, זה הכל הבורא שכך מציג את עצמו כלפיך. חשבת שאתה חייב להם, שאתה מחזיק אותם, מחזק אותם, דורש מהם, מבקש מהם, זה בסך הכל כדי שתהיה לך הזדמנות, בצורה יפה, נכונה, להתקשר עם הבורא. הערבות זה כלי לגלות בִמקום חברים, שכל זה הצגת הבורא, שאין חברים, יש רק הבורא. אבל זה מגיע בנקודה שאתה רואה שכל העולם הוא אפס אפסים ואין כלום חוץ מהחברים, ובזה אתה מתחיל לגלות שאין חברים אלא בורא. כך זה, בפירמידה.

שאלה: המקובלים נותנים לנו המון עצות, ואתה נותן לנו הרבה פעמים כאלה קריאות לפעול. אם "אין עוד מלבדו" אז כשאתה אומר "אתם חייבים לעשות כך או כך", אז מה אני אמור לעשות אם לא נשאר אני, מה פועל כאן?

לא פועל כלום אם אתה לא קיים. מה אתה רוצה ממני? אז אני באמת רואה שהמקום ריק.

אתה צריך לדבר בצורה מציאותית, "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". אל תגיד מילים מהספר, אלא לפי ההרגשה שלך בלבד. אנחנו קיימים? קיימים. הבורא קיים? לא. אני קיים? כן. זה העולם. אומרים מקובלים, שהכל שקר, כל התפיסה שלנו הנוכחית. ושאנחנו יכולים לעבור לתפיסה יותר מתקדמת, יותר משוכללת, שהמציאות שלנו באמת, מה שאנחנו עכשיו מרגישים, היא תהיה כמציאות המדומה, והמציאות האמיתית תתגלה.

המציאות האמיתית הזאת, הם אומרים, זה כוח אחד בלבד. אז איפה אני? אני מסכים שאתם לא קיימים, אבל סליחה, אני קיים. אז אומרים, גם אתה לא קיים. אם כך, כלפי מי מתגלה הבורא שהוא לבד קיים? אז אומרים, ההרגשה הזאת שהוא לבד קיים, ההרגשה הזאת "חוץ ממנו", היא קיימת והיא נקראת "הנברא", וזה כולנו. את כל היתר, אתה תתפוס מתי שזה יתגלה. עד אז אי אפשר, כי המוח שלנו לא מתוכנן למימד הזה, הרוחני.

אצלנו זה הכל לפי זמן, תנועה, מקום, ומערכות שעובדות בצורה רבגונית, שלפי השכל שלנו כאילו מנטרלים זה את זה, ובאמת רק משלימים זה את זה. אנחנו לא יכולים לתפוס, צריכים התפתחות חדשה.

בחכמת הקבלה זה נקרא שחסרים לנו כלים דהשפעה. וזה מה שאנחנו עושים, רוכשים כלים דהשפעה. כשנוסיף אותם לכלים דקבלה, נעבוד לפי ג' קווים, קבלה השפעה ובאמצע, המאוזן שביניהם. אז נוכל לתפוס מציאות עליונה, ולא תהיה לנו שום סתירה. כל הסתירות הן רק בתפיסה שלנו. ואז אנחנו נראה שהכל יכול להיות קיים אפילו שכלפינו הן בסתירה.

כמו בפיזיקה קוונטית. האם האלקטרון זה גל או חלקיק? אם אנחנו בודקים לפי השכל שלנו, לפי ההסתכלות שלנו, כאילו הוא יודע איך אנחנו מסתכלים, פעם כך מתנהג ופעם כך. אז האם תלוי בי מה שחלקיק בלי נשמה ובלי שכל עושה? זה רק אומר שאני רואה את זה, האלקטרון קיים בי, כמו שכל העולם קיים בי, ואני באמת קובע איך שזה יקרה. אלה דברים שלא מבינים אותם. אנחנו צריכים עוד את תכונת ההשפעה, ואז הכל יסתדר.

מה שמעניין הוא, שהמדענים תופסים את הרעיון הזה, שזה כך, אבל ליישב את זה הם לא יכולים, כי הפיתרון זה כבר מעבר למהירות האור. ששם תחילה וסוף נמצאים יחד. וזה לא גל ולא חלקיק, זה כבר לא קיים. כי כל המציאות שלנו, כמו שהרמב"ם, מקובל גדול מהמאה השתיים עשרה כותב באותם הזמנים, כל העולם שלנו קיים מתחת למהירות האור. הוא כתב את זה שבע מאות שנה לפני איינשטין.

שאלה: אחת השאלות שביררנו היה לגבי מילוי הרצון האגואיסטי של החבר, ואחד הביטויים שעלו הוא שהגשמיות של החבר היא הרוחניות שלי. אתה יכול להסביר מה זה אומר?

זה מאוד פשוט, אם אני ממלא את החבר אני ממלא לו רצונות גשמיים. אם אני פועל בזה כדי למלא אותו, בשביל מה אני עושה את זה? כדי לרכוש כלים רוחניים. מדובר על יחסים כאלה. לא שאני ממלא אותו ויש לי איזה חשבון אגואיסטי, חומרי.

לכן הגשמיות של החבר, כשאני מתייחס אליו בגשמיות, מה חסר לו, עוזר לו בכל מיני דברים, זה הרוחניות שלי. אני בזה מפתח את הכלים הרוחניים שלי. לא שזו הרוחניות שלי, אבל אני מפתח בזה את הרוחניות שלי.

שאלה: אם אנחנו מחברים את הרצונות שלנו לפרצוף, כשאנחנו נמצאים במצב הערבות, מה זה אומר שאנחנו מחלקים את הרצונות לראש תוך סוף, האם הראש זה הכוונה, ומה זה תוך וסוף, ומה ההבדל ביניהם?

מהיחס שלנו אחד לשני, יוצא היחס שלנו אקוויוולנטי, יחסי לבורא. כשאני פונה לחברים, וכתוב על כך בהרבה מקומות, אני צריך להבין, לחשוב, לעשות חשבון שאני עושה את זה לבורא. ואם אנחנו בעשירייה, בצורה כזאת פועלים בינינו, אז יוצא שבצורה כזאת שאנחנו פונים אחד כלפי האחרים, כל אחד כלפי כולם, יש בינינו רשת, והרשת הזאת היא בעצם מגיעה לתכונות ההשפעה. תכונת ההשפעה ההדדית הזאת, המערכת הזאת, היא נקראת "פרצוף".

יש ביחסים בינינו, מכול אחד, כוונות והשפעות. ההשפעות כלפי האחרים הן מדורגות, עד כמה, באיזה תנאים, וכן הלאה. בסך הכול המערכת הזאת שמתחברת ומייצבת את עצמה, שפועל בה המאור המחזיר למוטב ונותן לה צורה מסוימת, קבועה, מיוצבת היטב, זה נקרא "פרצוף", או "נשמה". זה מה שאנחנו צריכים לבנות בעשירייה שלנו, כל אחד בעשירייה שלו.

איך זה מתחלק, איך זה מתברר, איך זה מתפרד, שכל הרצונות, כל המחשבות, כל הכוונות איך שהם גם מתחברים ביניהם, וגם מצטננים ביניהם, הכול נעשה על ידי המאור המחזיר למוטב. מזה נעשה פרצוף. ואז אנחנו מתחילים לעבוד על זה יותר ויותר בכל הדרגות עד שמגיעים לתיקון הכללי, במאה עשרים וחמש מדרגות.

שאלה: כשענינו על השאלות בעשירייה, הרגשנו מאוד מנותקות כמו שאף פעם לא הרגשנו. ואז ניסינו לבטא איזו תפילה משותפת במעגל, ועדיין הרגשנו מאוד מנותקות, ולא הצלחנו אפילו להגיע לתפילה משותפת. למה זה כך? למה הרגשנו עוד יותר מנותקות אפילו מההכנה לכנס?

אני מאוד מקנא בכן. רק השאלה למה לא דרשתן את הבורא. כשאדם מרגיש את עצמו שהוא נמצא במבוכה, בבלבול, בחוסר אונים, במשהו לא טוב, אז ממי, מאיפה זה בא? כשבא טוב, שישכח את הבורא, בסדר, את זה אני מבין. אבל כשמרגיש רע, מיד לפנות אליו, שיתגלה, שיראה מה לא בסדר, מה כן בסדר. "תסדר את הדברים, אנחנו מבקשים ממך", למה? "כי אתה עשית את זה. כי אתה עשית. בנית את הנשמה, שברת את הנשמה, הכול עשית, הכול שברת, הבאת אותנו למצב נורא כזה. עכשיו אתה מעורר אותנו, עוזב באמצע, אנחנו מרגישים את עצמנו זרוקים ללא שום חשבון, ללא כלום. איפה אתה?" ותגלו שהוא שמח מאוד שפונים אליו. כי כל מה שעשה זה כדי שייפנו אליו. כי אז מכירים אותו, מזה שבאמת הוא עשה את הכול.

שאלה: במידה שבה כל העשיריות מתאחדות בערבות הדדית, האם באותה מידה הבורא מתגלה בכל עשירייה, במידה שבה אנחנו משיגים את החיבור בערבות הדדית?

אין רגע דומה לחברתה, אין אדם דומה לחברו, אין חיבור היום דומה לחיבור מחר, אף פעם אין חזרה. אף פעם שום דבר לא דומה. תמיד חידושים. אפילו בעולם שלנו, זה רק נראה לאדם שאין חידוש.

תלמיד: האם במידת הערבות שיש בעשירייה, הבורא יגלה את עצמו?

כן, ודאי. לפי מידת הערבות, הבורא מתגלה. כי מידת הערבות זו המידה שלו.

תלמיד: ומה אם החברים בעשירייה הזאת הם ממקומות שונים בעולם, מחוברים וירטואלית, האם הם עדיין מסוגלים לייצר את הערבות הזאת שמספיקה לגילוי הבורא? או שחייב להיות כזה חיבור פיזי פעם בחודש, פעם בשישה חודשים?

אנחנו לא מדברים על התנאים הפיזיים איך להתחבר. אתה שאלת אותי קודם, האם כשיש ערבות מתגלה בזה הבורא? כן. האם צריכים בשביל זה להיות יחד פיזית, או לא? זאת שאלה אחרת לגמרי. וכמה פעמים בשבוע להתחבר? ואולי דרך האינטרנט? על זה נדון, זה לא שייך אחד לשני. ערבות חייבים. איך מגיעים לערבות? זאת בעיה בפני עצמה.

שאלה: מרכז המעגל וראש הפרצוף, האם זה אותו דבר?

כן, בינתיים. תבינו, זה לא פשוט, זה כמו שאומרים לילד, לא משקרים, אבל אחרי זה יש עוד תנאים ודברים רבים שנצטרך להוסיף. אבל לעת עתה זה נכון.

שאלה: אמרת שאני צריך לפנות לתשעה החברים הנוספים, ולרצות את הרוחניות שלהם, ובזה אני בונה את הרוחניות שלי. השאלה שלי, מהי מהות הסדנה, איך אנחנו משתמשים נכון בסדנה כדי לעצב את הרוחניות של כל תשעת החברים הנוספים?

אני לא יכול לענות לך על זה בבת אחת עכשיו, אלא לומדים זאת במשך הרבה זמן, אם לא כל החיים. כי סדנה זה בעצם הכול, מגלים הכול לפי הסדנה. כל החיים הם בסדנה. הערבות כל הזמן מתחזקת, הקשר ההדדי, הרשת שאנחנו בונים בינינו, לכל זה תיקרא סדנה, וזה כל הזמן חייב להיות קיים. אתה צריך להרגיש שאתה חי בזה, וזה בעצם החיים שלך. לא משפחה, סליחה שאני כך אומר, לא עבודה, ולא כלום, כי אלה תנאים גשמיים, כדי לקיים את עצמך ולהיות נוכח בסדנה.

אתה יכול לקרוא לזה קבוצה. אבל קבוצה זה סתם כך, אני רשמתי את עצמי ואני נמצא. אצלנו זה לא נקרא קבוצה. קבוצה נקראת מספר אנשים שמחוברים ביניהם, ודואגים כל פעם לחדש ולחזק את הקשר, זאת נקראת קבוצה. ויוצא שזה סדנה. לכן ששואלים אותי באיזה מרחק? כמה פעמים בשבוע? אני לא מבין את זה.

שאלה: קודם כל אנחנו חייבים להודות על השיעור המדהים, והסדנה חסרת תקדים הזאת. אני חושב שזה ברור לכולם כאן, ולכל הכלי העולמי, שהגענו לכזה עומק של בירור, גם עכשיו בנושא הערבות. ולפני שנסכם את היום, אנחנו רוצים שאחרי כל השאלות, תעזור לנו לאסוף אותנו לדבר אחד, שאנחנו נעזוב איתו את היום, וניקח אותו איתנו למיטה, ונגיע איתו מוכנים למחר, להתקדם קדימה?

כל העבודה שלנו היא לגלות "אין עוד מלבדו", כשאנחנו עושים את זה במאמץ עם אנשים שהם באותו ראש כמונו. ואז אנחנו עוזרים אחד לשני לבנות כזאת מערכת בינינו, בעולם הקטן שלנו, בקבוצה, במאמצים שלנו לבנות עולם העליון. דיברנו היום על העקרונות הבסיסיים לבניית המציאות הזאת. צריכים להישאר בזה. והעיקר כל הזמן להחזיק דבר אחד, שכל זה, הכול זה משחק של כוח אחד, אחד בלבד. ואת הכוח הזה, איך שהוא פועל, איך שהוא עובד, אני רוצה לגלות, להיות ער לזה. זה מה שאני ממליץ, לא לעזוב את המחשבה הזאת, עד מחר בבוקר.

(סוף השיעור)

---

1. "פה-להם, ולא ידברו; עינים להם, ולא יראו." (תהילים, קט"ו, ה')↩

2. "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (ברכות דף ה' עמ' ב')↩

3. "ובו בזמן שמתחילים להרגיש את אהבת חברו, תיכף מתעוררת בו בחינת שמחה ותענוג. כי זה כלל: עם דבר חידוש משתעשעים. כי זה שחברו אוהבו זה דבר חדש אצלו, כי תמיד הוא יודע שרק הוא לבדו דואג עבור שלומו וטובתו, אבל ברגע שמגלה שחברו דואג עבורו זה מעורר בו שמחה שאין לשערה, וכבר אינו יכול לדאוג עבור עצמו, משום שהאדם יכול לתת יגיעה רק במקום שמרגיש תענוג, וכיון שמתחיל להרגיש תענוג בזה שדואג עבור חברו, ממילא אין לו מקום לחשוב עבור פרטיות." (רב"ש, אגרות, אגרת מ')↩

4. "ולענ"ד, שבאמת אין בעולם יותר מנשמה אחת," ("כתבי בעל הסולם", מאמר "ששים רבוא נשמות")↩