שיעור בוקר 25.10.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 547, לד. "יתרון ארץ בכל הוא".

זה מאמר מאוד חשוב, ובעצם כל המאמרים של "שמעתי". למה? כי הוא מסביר לנו איך אנחנו מתקדמים למטרה. ההתקדמות שלנו למטרה צריכה להיות בשני דברים הפוכים, שמאל ימין, שמאל ימין, אבל כל פעם אנחנו מתקדמים. נראה לנו שאנחנו שוב נמצאים במצב שנראה כמצב מנותק מהרוחניות, אבל הוא לא מנותק מהרוחניות, הוא כנגד הרוחניות כביכול. מראים לנו את העביות של המדרגה הבאה ואנחנו צריכים להשתדל לגלות לזה יחס נכון. לכן כל פעם אנחנו מתקדמים מצד שמאל ואחר כך מצד ימין, וכך זה כנגד זה אנחנו כל הזמן פוסעים קדימה.

לכן אם אדם מבין שכך הוא צריך ללכת, וכל רגע ורגע כשמתגלה לו משהו חדש הוא מתגלה מדבר והיפוכו, מתגלה לו קודם שמאל, רצון לקבל שהבורא ברא, ואדם צריך להשתדל לצרף את הרצון לקבל החדש הזה, השבור, כי הוא תוצאה משבירת הכלי הכללי, לצרף את המצב השבור לתיקון, לימין, אז יוצא ששמאל ימין, שמאל ימין, כך אנחנו מתקדמים לגמר התיקון. אין שום דבר שמתגלה אלא כתוצאה משני המצבים הללו כקו האמצעי.

נקרא איך אנחנו צריכים לקבל את הדברים האלה, אלו דברים מאוד פרקטיים. הבעיה היא שכשאנחנו מקבלים צד שמאל, לא נראה לנו שאנחנו מתקדמים על ידו אלא שאנחנו כאילו נסוגים, וזה לא נכון, כי הבורא תמיד מגלה לנו מצבים עתידיים. אפילו כשאנחנו נמצאים במצבים לא טובים, גרועים, של ייאוש, של חוסר אונים, של בלבולים, לא נמצאים בקשר עם הדרך שלנו גם במוח וגם בלב, אלא זרוקים בכל מיני מצבים גשמיים, אנחנו צריכים בכל זאת לבנות כזאת אווירה בעשירייה שהיא תחזיק כל אחד ואחד במצבים הפרטיים שלו, ושהוא יוכל מהר מאוד מכל מצב שהוא נזרק להבין שהוא נזרק מקשר בין החברים, ואין כאן שום דבר פרטי, ולכן הוא חייב כמה שיותר מהר לחזור לקשר עם כולם, עם כל העשירייה וכך להתקדם.

זאת אומרת עלינו כאן להשתדל להבין שהמצב שאנחנו נמצאים בו הוא מצב של פירוד בינינו, וההתקרבות לבורא היא דרך מצב ההתקרבות הפנימית הלבבית בינינו, וכך אנחנו צריכים להתקדם. זאת אומרת אנחנו לא מבררים טוב ורע, מובן ולא מובן, אלא נפענח את זה בצורה של רחוקים בינינו או קרובים בינינו, ובהתאם לזה רחוקים מהבורא שנמצא בינינו או קרובים לבורא שמתגלה בינינו. כך נכוון את עצמנו נכון למטרה והיא תהיה קרובה ומובנת ומורגשת יותר ויותר.

קריין: שמעתי ל"ד, "יתרון ארץ בכל הוא".

לד. יתרון ארץ בכל הוא

שמעתי טבת תש"ב

"ידוע, כי אין שום דבר מתגלה בצורתו האמיתי, אלא רק בדבר והפוכו, "כיתרון האור מתוך החושך"."

"זאת אומרת, שכל דבר מראה על חבירו, שדוקא על ידי דבר והפוכו, אפשר להשיג את מציאותו האמיתי של המושג הנגדי. ומשום זה אי אפשר להשיג את הדבר בתכלית הבהירות, אם אין לו את הדבר המקבילו." אין ברירה, אנחנו חייבים להרגיש את שני המצבים האלה בצורת הפכיות זה מזה. ודווקא כשאנחנו מרגישים זה מתוך זה, שלילי מתוך חיובי, חיובי מתוך שלילי, אנחנו כבר לא מדביקים עליהם שמות שזה שלילי או זה חיובי, אלא זה מצב אחד וזה מצב שני. כי ברור לנו שאנחנו לא יכולים להיות באיזה מצב טוב ובאיזה מצב רע, זה סתם כך אנחנו אומרים לפי ההרגשה ברצון לקבל שלנו המקולקל. אבל ברצון שלנו המתוקן, כמו שכתוב "אין אכזר בבית המלך", אין משהו רע שנמצא בעולמו של הבורא, אלא כל דבר קיים רק כדי לברר לנו הדברים שכנגדו בלבד, ואחרת לא היה בכלל מתגלה.

"דוגמא: אי אפשר להעריך ולומר, שזהו דבר טוב, אם אין הדבר שכנגדו, המראה על רע. וכמו כן: מר - ומתוק, שנאה - ואהבה, רעבון - ושביעה, צמאון - ורויה, פירוד - ודביקות. ולפי זה יוצא, שאי אפשר לבוא לידי אהבת הדביקות, מטרם שמשיג את שנאת הפירוד." זה הכלל, "אי אפשר לבוא לאהבת הדביקות בלי שנאה לפירוד". כי שנאה לפירוד היא היסוד, הבסיס שלנו, שעליו אנחנו בונים אהבה לדבקות.

"והעצה לזכות לדרגת שנאת הפירוד הוא, שצריך האדם מקודם לדעת, מהו ענין פירוד בכלל, כלומר ממה הוא נפרד. אז יש אפשרות לומר, שהוא רוצה לתקן את הפירוד הזה.

זאת אומרת, שהאדם צריך לתת לעצמו דין וחשבון, ממה וממי הוא נעשה נפרד. והוא יכול אח"כ להשתדל לתקן את זה. והוא יחבר עצמו למי שהוא נעשה נפרד ממנו. כלומר, אם הוא מבין, שירויח מזה, אם יתחבר עמו, ואז הוא יכול לשער ולדעת, מהו ההפסד, אם הוא ישאר בפירוד.

וענין ריוח והפסד נמדד לפי תענוג ויסורים. כלומר, מדבר שהאדם מרגיש יסורים, האדם מתרחק מזה ושונא את זה. ושיעור ההתרחקות תלוי בשיעור הרגשת היסורים, כי מטבע האדם לברוח מיסורים. לכן זה תלוי בזה. כלומר, לפי שיעור גודל היסורים, בשיעור זה האדם משתדל ועושה כל מיני מעשים, בכדי להתרחק מזה. היינו, שהיסורים גורמים שנאה להדבר, שמביא לו יסורים, ובשיעור זה הוא מתרחק."

שאלה: האם יהיה נכון לומר שכשאנחנו באמת מתוקנים, אז כל רכיב במערכת לא רק שהוא לא נעלם לתוך האיחוד הזה, אלא שדווקא האיחוד שלו מודגש עוד יותר. זה יהיה נכון לומר?

יכול להיות.

שאלה: למה כדי להגיע לדבקות, אני צריך לשנוא את הפירוד ואת המרחק בין החברים לבין הבורא?

זה בכוונה כך קורה בבריאה, שכדי להביא אותנו לאיזו הרגשה, אנחנו צריכים להבין את הדבר הנגדי. איך בכלל אתה מרגיש משהו, שאתה קיים, שזה טוב וזה רע, זה חם וזה קר וכך כל דבר ודבר? אתה משיג את זה רק מפני שיש דבר כנגדו, מתוך זה אנחנו מרכיבים את כלי קליטה שלנו.

אם לא היו תמיד שני דברים מנוגדים בהרגשה שלנו, אז אנחנו לא היינו מרגישים אף אחד מהם. זה קר וזה חם, זה אור וזה חושך, וכך נבנה כל דבר ודבר. כי בעצם מה שהבורא עשה, הוא הפך את עצמו שהוא כולו כוח השפעה וברא מה שנקרא "בר" מהמילה "בורא", בר ממצבו, את המצב ההפוך. ומתוך זה שאנחנו נמצאים בשני המצבים הללו, אנחנו יכולים להתקיים ולהרגיש את שני המצבים. ולכן כך לתאר לעצמנו. לתאר את עצמנו במצב הרחוק מהבורא והקרוב לבורא. כך אנחנו קיימים, תמיד רק בין שני המצבים. זה נקרא בכללות "אור וחושך". אבל שני המצבים הללו הם אצלנו נפרטים להרבה מאוד מצבים ומזה כל ההרגשה שלנו, כל החיים שלנו, זה כל העולם שלנו, בלי זה לא היינו מרגישים מי אנחנו ואיפה אנחנו נמצאים.

אנחנו בעצמנו בעצם לא נמצאים, אנחנו בעצמנו זו אותה נקודה שהיא משתדלת לכלול בתוכה שני מצבים הפוכים שהבורא ברא, "יוצר אור ובורא את החושך" ואנחנו נכללים משני המצבים האלה, אור וחושך, טוב ורע. לא חשוב באיזה אופן אנחנו מרגישים אותם, אבל כשאנחנו כוללים את שני המצבים האלה, בזה אנחנו מרגישים את הקיום שלנו.

אנחנו לא מרגישים את עצמנו, ומה שאנחנו מרגישים זה ההפרש, ההבדל בין מצב אחד לבין מצב שני. אנחנו תמיד מרגישים בין מה ששייך לבורא ושייך להיפוכו, לבריאה. בריאה זה נקרא "בר" ממדרגה. כך אנחנו תמיד מתקיימים.

תלמיד: פתחת את השיעור כשאתה מזמין אותנו לא להחשיב יותר את מה שטוב ומה שרע, אלא את מה שמקדם אותנו יותר לעבר המטרה. אז איך אנחנו צריכים לפעול ביחס ליצר הרע, האם אנחנו צריכים לצאת מהפרמטרים האלה שקשורים לטבע שלנו?

אנחנו אף פעם לא עוזבים את היצר הרע, אלא אנחנו מקבלים כל פעם חלק ממנו שמתגלה בנו יותר ויותר וכנגד זה אנחנו משתוקקים לגלות את היצר הטוב. ואז משתי הצורות הללו אנחנו מרכיבים את עצמנו. כך נמצאים ומורכבים גם מיצר רע וגם מיצר טוב, וזה נקרא "קו אמצעי".

קו אמצעי זה נקרא "אדם", זה מה שאנחנו בונים בנו, והטוב והרע מגיעים לנו מהבורא ולכן ניתן לנו רק הזדמנות להיות מורכבים נכון משתי הכוונות האלו, משני המצבים הללו.

ולכן נקרא "עושה אור" ו"בורא את החושך", שכול זה מגיע מהבורא והאדם צריך רק לקבל את שני הדברים האלה בצורה נכונה, אפילו בצורה שווה, מפני שהיחס אליהם הוא צריך להיות כמו לבריאה, כמו בעולם שלנו, שאין אור בלי חושך, וחושך הוא הופכי מאור, והאור הופכי מהחושך ולא יכול להיות אחרת, וכך אנחנו צריכים להיות בנויים בצורה רוחנית.

בצורה גשמית אנחנו נמצאים בזה, בטווח מוגבל מאוד, כשאנחנו מבדילים בין פלוס ומינוס בכל מיני צורות ומזה מורכבת ההרגשה שלנו בעולם הזה. לכן אנחנו מרגישים את עצמנו כקיימים באזור מצומצם מכל המציאות, שנקרא "העולם הזה".

אבל אנחנו צריכים לבנות את עצמנו כיכולים להרכיב את עצמנו לצורה יותר גבוהה, ויכולים להעמיד זה כנגד זה, כמו שכתוב "זה כנגד זה עשה אלוקים", בסופו של דבר טוב ורע, ולברור את כל הרע מהטוב וכל הטוב מהרע ולהעמיד אותם זה כנגד זה כשני קווים. ובזה אנחנו בונים את עצמנו כקו אמצעי, זה אנחנו.

ואיך אנחנו בונים כך שהקו האמצעי יוצא בדיוק כקו האמונה למעלה מהדעת, תכף נגיע לזה.

שאלה: האגו תמיד נוטה שלא לרצות לסבול, אבל אנחנו לומדים שדווקא בסבל ובחושך נמצאת האמת של הבורא. אז איך אנחנו צריכים להתייחס לזה בתור עשירייה, מה היא העבודה המועילה ביותר, כדי לבנות את הקו האמצעי שעליו אתה מדבר?

כל דבר שמתגלה בנו, אנחנו צריכים לקבל אותו כמתגלה מהבורא בלבד, כי אין עוד מלבדו. זה דבר אחד. דבר שני, אנחנו צריכים להשתדל לקבל את זה בצורה כזאת, שאנחנו מתקדמים עם מה שיש לנו, עם הטוב ועם הרע, והכול לשייך לכוח העליון שאין עוד מלבדו ולכוון את הכול אליו. עד שבמאמץ לשייך כל דבר בצורה שלמה לבורא, אנחנו מגיעים להרגשה שכל זה בא ממנו.

"ובהאמור יוצא, שהאדם צריך לדעת, מהו השתוות הצורה, בכדי שידע מה עליו לעשות, בכדי שיגיע לידי דביקות, הנקרא השתוות הצורה. ועל ידי זה ידע מהו שינוי צורה ופירוד.

הנה ידוע מפי ספרים ומפי סופרים, שהבורא ית' הוא טוב ומטיב, היינו שהשגחתו ית' מתגלה להתחתונים בבחינת טוב ומטיב. וכך אנו מחויבים להאמין.

לכן, בזמן שהאדם מסתכל בדרכי הנהגת העולם, ומתחיל להסתכל על עצמו או אצל אחרים, איך שמצד השגחה הם סובלים יסורים ולא תענוגים, כראוי לשמו ית', שהוא טוב ומטיב, קשה לו במצב הזה לומר, שההשגחה עליונה מתנהג בבחינת טוב ומטיב, ומשפיע להם כל טוב."

כשאנחנו מסתכלים על העולם, אנחנו לא יכולים להגיד שהעולם הוא טוב ומי שמנהל אותו הוא טוב, שזה בוודאי הבורא בלבד." אמנם צריכים לדעת, שבמצב הזה, שלא יכולים לומר שה' הוא משפיע רק טוב, הם נקראים רשעים. כי מזה שמרגישים יסורים, זה גורם להם, שמרשיעים את קונם." אם האדם מרגיש באיזושהי צורה רע בעולם, או נמצא ברע, אז לפי זה הוא נקרא "רשע", כי לפי זה הוא מרשיע את הבורא, מפני שמה שהוא מרגיש זה מגיע לו מהבורא.

ואז הוא צריך לתת לעצמו דין וחשבון, עד כמה הוא צריך לתקן את הכלי שלו, כדי שהכלי לא ייתן לו את ההרגשה המקולקלת, כי בוודאי שמהבורא מגיע לו רק טוב, ואם הכלי שלו הופך את הטוב שמגיע לו מהבורא לרע, את האור לחושך, אז האדם צריך להבין שבצורה כזאת כמו שזה נראה לו עכשיו, הוא צריך לתקן את עצמו, עד שיגיע להרגשה טובה. זה סך הכול עזרה גדולה מהבורא להראות לנו איפה אנחנו הפוכים ממנו. "ורק בזמן שהם רואים, שהבורא משפיע להם תענוגים, הם מצדיקים את הבורא. כמו שאמרו חז"ל "איזהו צדיק, זה שמצדיק את קונו", היינו שאומר שהקב"ה מנהיג את העולם בדרך של צדקות."

"ונמצא, שבזמן הרגשת היסורים האדם נעשה מרוחק מה', היות מצד הטבע האדם נעשה לשונא, למי שהוא משפיע לו יסורים. נמצא, שעל ידי זה האדם, במקום שצריך לאהוב את ה', חס ושלום נעשה עכשיו הדבר להיפך, כי האדם בא חס ושלום לידי שנאה לה'."

אם אנחנו מרגישים רע אז מאליו, בלי להחליט, אנחנו שונאים את המקור הרע. לכן כאן אנחנו צריכים להבין מה עלינו לעשות עד שנגיע דווקא מהשנאה לאהבה. ישנה כאן התחלת המצב העתידי המתוקן, הנכון, לפחות יש לנו את הצורה ההפוכה ממה שצריך להיות, זו עזרה גדולה שהבורא כבר נותן לנו, שאנחנו מתחילים להתייחס להשגחה, זאת אומרת, אליו בצורה שלילית, ומזה מתחילים כבר את השביל שלנו, הדרך להתקרב לתיקונים, לדבקות ולמטרה.

"ומה האדם צריך לעשות, בכדי שיגיע לידי אהבת ה'. על זה ניתן לנו סגולה לעסוק בתו"מ, ש"המאור שבה מחזירו למוטב"". "תורה ומצוות", זה נקרא כל המכלול של כל מיני פעולות, חיבור עם החברים, לימוד, הפצה, כל דבר שיש לאדם כדי לקשור את עצמו למערכת, לרשת שהיא בסך הכול מושכת את הבורא להתגלות. "שיש שם מאור, הנותן להאדם להרגיש את חומר המצב של פירוד. ולאט לאט, כשאדם מכוון להשיג מאור התורה, מתרקם אצל האדם שיעור של שנאה להפירוד, היינו שמתחיל להרגיש את הסיבה, שגורם לו ולנשמתו את הפירוד וההתרחקות מה'.

לאט לאט, כשאנחנו עובדים כל פעם על ההפרעות, לייחס את ההפרעות גם לאין עוד מלבדו, ואיך יכול להיות שמגיעות הפרעות? אז אנחנו משייכים את ההפרעות האלה לקו שמאל. הבורא כך מנהל אותנו כדי שדווקא על ידי כך בכל זאת נתקרב למטרה.

"כלומר, האדם צריך להאמין, שהשגחתו ית' הוא בבחינת טוב ומטיב. אלא, היות שהאדם שקוע באהבה עצמית, שזה גורם לו השינוי הצורה, היות שנעשה תיקון המכונה "ע"מ להשפיע", שזה נקרא "השתוות הצורה", שרק באופן כזה יכולים לקבל הטוב ועונג הזו, שלא יכול לקבל את הטוב ועונג, מה שהבורא רוצה לתת, זה גורם לו שמקבל שנאה להפירוד." על ידי זה שאנחנו משתוקקים להגיע באיזו צורה לחיבור, לדבקות, ורואים שאנחנו לא מסוגלים ולא יכולים למשוך את עצמנו קדימה לזה, יוצא שזה מביא לנו שנאה לפירוד", לדבקות לא יכולים להגיע, אבל לשנאה לפירוד בטוח כן. "אז יש לו היכולת להבחין את גודל התועלת מהשתוות הצורה. ואז הוא מתחיל להשתוקק לבחינת הדביקות. נמצא, שכל צורה מראה על צורה השניה. נמצא לפי זה, שכל הירידות שהאדם מרגיש, שבא לידי פירוד, ניתן לו הזדמנות להבחין בין דבר והפוכו."

אנחנו נשמע מה שקורה, מה כתוב במאמר, נעבור עליו פעם ראשונה, נשתדל לחשוב עליו, להיות בו, לפחות במשך היום נגיד, ואז באיזו צורה נקבל אותו, כי אנחנו נמצאים בו, אנחנו נמצאים בהרגשות לא טובות, לא נעימות, לא ברורות וצריכים מתוך זה להגיע להרגשה יפה, נעימה, ברורה, ובשני הקווים האלה כך להתקדם. ואין הבדל בין הרגשה לא טובה להרגשה טובה, אלא, האם הרצון לקבל שלנו מחובר עם הבורא או לא מחובר עם הבורא. זאת אומרת, יש כאן דבר מיוחד מאוד, כי הבורא על ידי ההרגשות האלה, נעימות ולא נעימות, הוא כבר מתחיל לבנות בנו מצבים רחוקים ממנו וקרובים אליו, וכך אנחנו יכולים להתקדם. "זאת אומרת, שמהירידות האדם צריך לקבל הבנה מהו התועלת מהעליות. אחרת לא היה אפשרות להאדם להעריך את חשיבות, מזה שמקרבין אותו מלמעלה, ונותנים לו את העליות. ולא היה לו היכולת להוציא את החשיבות את מה שהוא היה יכול להוציא.

כדוגמת, שנותנים להאדם לאכול, ואף פעם לא טעם טעם של רעבון. נמצא, שהירידות, שהוא זמן הפירוד, גורם לו חשיבות להדבקות שבעליות. והעליות גורם לו בחינת שנאה להירידות, שמביא לו הפירוד.

כלומר, שאינו יכול להעריך את גודל הרע שיש בהירידות. היינו, שהאדם מדבר חס ושלום רע על ההשגחה, ואינו מרגיש אפילו על מי הוא מדבר רע, שידע שהוא צריך לעשות תשובה על דבר חטא גדול כזה, שזה נקרא שמדבר חס ושלום לשון הרע על הבורא, כנ"ל.

ובהאמור יוצא, שדוקא בזמן שיש לו הב' צורות, אז הוא מוכשר להבחין את המרחק, מה שיש בין אחת לחברתה, כנ"ל "כיתרון האור מתוך החושך". שרק אז הוא יכול להעריך ולהחשיב את ענין הדביקות, שעל ידה יכולים להשיג את הטוב ועונג, שישנו במחשבת הבריאה, שהוא רצונו להטיב לנבראיו.

וכל מה שנראה לעינינו, הוא רק דברים שהבורא רוצה, שאנו נשיג אותם בצורה כמו שמשיג, היות שזהו דרכים, איך להגיע לשלימות המטרה." אנחנו לא יכולים להגיד שמה שאנחנו מרגישים תלוי בנו, הבורא בורא את ההרגשה הזו, הוא מייצב בנו את ההרגשה שאנחנו מרגישים, אבל עלינו רק לייצב יחס נכון, תגובה על מה שאנחנו מרגישים, זה כבר תלוי בנו ואת זה אנחנו חייבים לבדוק ולייצב בחזרה, איך אנחנו מגיבים על מה שהבורא מסדר בנו במוח ובלב, בכל הרגשות שלנו ובהבנת הרגשות. "אולם בכדי לזכות לדביקות ה', זהו לא כל כך דבר פשוט, שצריכים התאמצות ויגיעה גדולה, עד שזוכים להשיג ולהרגיש את הטוב ועונג. ומטרם זה, מוטל על האדם להצדיק את ההשגחה, ולהאמין בלמעלה מהדעת, שה' מתנהג עם הנבראים עם בחינת טוב ומטיב, ולומר "עינים להם ולא יראו".

וזה כמו שאמרו חז"ל "בא חבקוק והעמידן על אחת, כמ"ש "וצדיק באמונתו יחיה". שפירושו, שהאדם אין צורך להתעסק בפרטים, אלא שהוא צריך לרכז את כל עבודתו על נקודה אחת, היינו כלל, שהוא בחינת אמונה בה'. ועל זה יתן תפלה. כלומר, שה' יעזור לו, שיהיה בידו ללכת בבחינת אמונה למעלה מהדעת.

ויש סגולה באמונה, שעל ידה בא אדם לידי שנאת הפירוד, שזה נבחן שבעקיפין גורמת לו האמונה לשנוא את הפירוד."

שאלה: שמענו שהרע שמתגלה הוא בעצם עזרה מהבורא שמראה לנו את מקום התיקון. כשזה קורה בתוך העשירייה אז יחסית ברור איפה לבקש. מה עם הרע שמתגלה מחוץ לעשירייה, איך אנחנו קושרים אותו נכון לחיבור בינינו?

זה לא חשוב. אנחנו עכשיו לא מדברים על הדברים הטכניים האלה. אנחנו מדברים על מהות הדברים ולא איפה הם מתגלים.

תלמיד: אני מדבר על התגובות שלנו.

לא, זו לא שאלה בכלל בגובה או במצב שאנחנו עכשיו דנים. בתוך העשירייה מחוץ לעשירייה, זה כבר איך אנחנו מסדרים את דברים. אנחנו עכשיו מדברים על מה מתגלה, ממי מתגלה ואיך אנחנו מגיבים.

שאלה: כשאינו מצדיק את המצב הזה של החושך זה אומר שהוא לא נמצא במצב של עיבור?

אנחנו לא מדברים כאן על עיבור. אנחנו מדברים כאן על היחס שאנחנו מקבלים מהבורא. שבכל מקום ומקום, בכל מצב ומצב, מה שאנחנו מקבלים, אנחנו מקבלים ממנו ואיך אנחנו מסדרים את הקשר שלנו אליו. יכול להיות שהחבר ששאל קודם צודק, שאת זה צריך לברר דרך העשירייה, וגם אתה. אבל כאן מדובר איך האדם צריך בצורה אישית לייצב את עצמו מול הבורא.

שאלה: עושה רושם שאנחנו מסתובבים, מרגישים, האם נכון להרגיש את המאמר עכשיו, להרגיש בצורה כלשהי כמוך, איתך, כאילו יש איזה משהו גדול שקורה עכשיו בינינו?

כן.

שאלה: הכוח השלילי לא חסר בעולם שלנו, הוא שולט בעולם שלנו. האם העבודה שלנו להעלות את הטוב מעל הרע בעולם שלנו, זו העבודה שלנו?

העבודה שלנו להעלות את הטוב מעל הרע, לחבר אותם יחד בקו האמצעי. אם אנחנו מייחסים את שני הדברים האלה, גם הרע וגם הטוב לבורא ומבינים שאין דבר רע, אלא רק כדי להצביע על הטוב, אז אנחנו מגיעים למטרה. עוד נייצב את זה, נברר את זה, נלמד את זה.

שאלה: כשבעל הסולם אומר "ייסורים", למה הוא מתכוון? האם ייסורים זו שנאה כנגד החברים? זה איזשהו צונאמי של רגשות? למה הוא מתכוון כשהוא אומר "ייסורים"?

יש עניין שנקרא "ייסורי אהבה", שאני סובל מזה שאין לי עדיין אהבה לחברים, נגיד לחברים, לבורא. זה נקרא "ייסוריי אהבה".

שאלה: יוצא שבכל מדרגה אנחנו צריכים להגיע לכך שאין עוד מלבדו ורק אז לטוב ומטיב?

כן, ודאי שככה זה. נכון.

תלמיד: אז איך אנחנו מגיעים לטוב ומטיב, ומה זה בדיוק אומר שמגיעים להרגשה הזאת?

שאנחנו על פני כל הדברים ההפוכים, השליליים, האגואיסטים, הרעים שמתגלים, אנחנו מייצבים אותם נכון ואז כנגדם מגלים שהם בעצם הטובים, היפים, שזה מצבי האהבה, אבל זה במידה שאנחנו משתדלים לייצב את עצמנו נכון. זה כמו שהילד לפעמים אומר "אימא רעה", כשאימא מחייבת אותו לעשות משהו והוא לא רוצה. אז אימא באמת רעה או שהילד כך מרגיש את זה בכך שהיא מחייבת אותו לעשות איזה דברים? אז ככה אנחנו, לפי אותו סגנון, אותו מתכון.

תלמיד: אבל אני כילד בכלים האגואיסטים שלי, מרגיש את עצמי רע. אז עליי לעלות לרמה של האימא, למוח שלה?

כן. אתה חייב להשתדל להצדיק את הבורא למרות שאתה מרגיש רע. ולהצדיק את הבורא למרות שאתה מרגיש רע זה להתנזר מהרע, להתעלות מהרע, להתעלות מהרצון לקבל ולהיפך, [לכוון] לרצון להשפיע. לבקש מהבורא שהוא ייתן לך יכולת להרגיש את זה בכלים חדשים, אחרים, ולהתעלות למעלה מזה.

אתה כבר עכשיו אדם גדול, ואתה יכול לתאר לעצמך מה זה נקרא להסתכל על העולם בעיניים אחרות, לא כמו ילד. לילד זה בצורה הטבעית שככה זה קורה, אבל אתה כבר צריך להבין ולעלות למעלה. זה נקרא אצלנו אמונה למעלה מהדעת, שאנחנו רוצים לראות את העולם שכולו טוב. למרות שלפי הרגש שלי אני רואה שהעולם הוא רע, למעלה מהרגש שלי אני רוצה לקבוע שהעולם הוא טוב. והכול תלוי אך ורק ברמת התיקון שלי.

תלמיד: יוצא שלא שאני סתם מחליף הרגשה רעה בהרגשה טובה, אלא להרגשה הרעה שלי עליי להוסיף את הרגשת הבורא.

נכון.

תלמיד: לגבי המאמר שקראנו בהתחלה, עלינו לשנוא את הפירוד. אבל מיד אחרי כן מדובר שללא פירוד אני לא יכול להעריך את האיחוד. אז לשנוא את הפירוד או לרצות אותו על מנת שנתקדם?

זו כבר עבודה בקווים, כי אנחנו לא יכולים להיות בכל הקווים בבת אחת, זה כבר יהיה הקו האמצעי. אנחנו נלמד את זה, זה השלב הבא.

שאלה: איך אנחנו יכולים למקד את הכוונה של העשירייה כדי להבין מה הוא מקור הייסורים?

אם אתם משתדלים להתחבר ביניכם, ובקשר ביניכם לגלות את השורש, מה שקורה אתכם, אתם מהר מאוד מגיעים לפתרון בכל מצב ומצב שאתם נמצאים. כי אתם בעצם רוצים לייצב את מרכז החיבור שלכם, כי שם אתם רוצים לגלות את הבורא. וכך אתם בונים תנאים לגילוי שלו, ודרך זה אתם תגלו את כל היחסים, כי אין לכם עוד עם מישהו להיות בקשר, אין עוד מלבדו, רק הוא פועל עליכם. לכן, במה שאתם מייצבים בכל מיני צורות קשר ביניכם בעשירייה, אתם בעצם כל פעם לומדים את הבורא.

שאלה: מה הצורה של העבודה עם מאמרי שמעתי? אנחנו צריכים להתעמק בהם ולהתכלל בהם או לרצות להבין עם השכל יותר מה שכתוב?

גם וגם. גם עם השכל וגם הרגש אנחנו צריכים להיות כאן, גם להשתדל לחבר את עצמנו לזה, גם בכל מיני צורות. מאמרי שמעתי הם לא כל כך מאמרים כמו שהם העתקה מהנשמה. וכמה שאנחנו נקרא אותם, נלמד אותם, נסובב אותם כך, וכך, וכך וכך אנחנו בזה כל פעם נקדם את עצמנו לבורא. כי בעל הסולם נתן בהם ממש את כל נשמת התיקון.

תלמיד: כי אמרת מקודם שיש במאמר הזה עבודה פרטית של האדם.

ודאי שכדי להבין, להרגיש, להתכלל עם המאמר הזה, להידבק בו, יש כאן עבודה פרטית של כל אחד. זה מצד אחד, ומצד שני אנחנו צריכים להשתדל אחר כך להבין מה כאן העבודה הכללית שלנו שאיש את רעהו יעזורו, בכמה שאנחנו נוכל להבין את זה מתוך המציאות שלנו. זו עבודה שבה אנחנו צריכים ממש לחרוש את הרצון לקבל שלנו, להפוך אותו, וכך אנחנו נתקרב לתיקון.

תלמיד: אז בזמן שאנחנו קוראים בשיעור, מה אנחנו צריכים לעשות בעשירייה?

אנחנו היום בסך הכול רוצים להכיר את המאמר הזה בפעם הראשונה. וודאי שנתבלבל ואסור לנו להתחשב במה שאנחנו מרגישים ובמה שאנחנו מבינים. אנחנו פשוט רוצים שזה יעבוד עלינו, פשוט מאוד שיעבוד עלינו. אני רוצה לשמוע ולהרגיש את המילים האלו, ודווקא יחד, בינינו, בכל הכלי העולמי. ושאני אהיה מבולבל, ולא אבין, ואהיה במצב מאוד מורכב שבו לא אדע מה קורה לי ושהדברים האלה יעבדו. זה כמו שאנחנו חורשים את האדמה כדי לזרוע בה זרעים, וזה המצב שבו אנחנו צריכים היום להיות, ואנחנו מבינים ומרגישים את זה ומוכנים לזה.

תלמיד: באמת מורגש שיש כאן עבודה.

כן, זו חרישה, זה בדיוק כמו שאנחנו מגדלים את התבואה בשדה, צריך להפוך את האדמה כשחורשים, ואחר כך לזרוע ולשים בה מים, ואז על ידי השמש ועוד תנאים, כמו שבעל הסולם כותב במקום אחר, נגיע לזה שנקבל תוצאה.

תלמיד: איך אנחנו עובדים מצד אחד עם הייסורים, הבלבול שאנחנו מרגישים, ומצד שני להרגיש תענוג מהעבודה הזאת?

אנחנו צריכים לראות את עצמנו קצת מהצד. לא כל כך להתפעל ממה שאנחנו מרגישים. זה לא טוב. אנחנו צריכים להרגיש, נכון, ואין ספק שאני בעל הרגשה, אבל יחד עם זה אני צריך להוסיף קצת שכל, מה עובר עליי? בשביל מה ולמה? וכך אנחנו צריכים לתת לבורא מקום לעבוד עלינו.

אנחנו רואים שאפילו חיות כשעושים להן איזה ניתוח קטן או טיפול, הן מבינות שרוצים לעזור להן, והן סובלות ונותנות שיעשו להן את זה. אפילו בדרגת חי זה מורגש, זה לא סתם רצון לקבל, זה כבר רצון לקבל עם שכל שמבין שזה למען התיקון שלו. וגם אנחנו צריכים כך להיות, לא תינוקות ממש שבוכים וזהו, לא, אלא להיות קצת יותר ביחס הנכון למה שקורה. תיקונים הם תיקונים, הם תמיד לא נעימים כלפי ההרגשה, אבל הכול תלוי עד כמה אנחנו יחד נמצאים בהתחברות בינינו למטרה המשותפת. ואז אנחנו יכולים להפוך את כל הדרך של התיקונים לדרך נעימה, טובה ובהתלהבות. הכול תלוי במידת החיבור שלנו למטרה. גדלות המטרה בעצם קובעת את הכול.

קריין: אנחנו נמצאים בעמוד 548, טור ב', שורה "ואנו רואים, שיש הפרש גדול..".

"ואנו רואים, שיש הפרש גדול בין אמונה לראיה וידיעה.

כי דבר הניתן לראיה וידיעה, שאם השכל מחייב אותו, שכדאי לעשות את הדבר, ומחליט על זה פעם אחת, כבר מספיק לו ההחלטה הזו על הדבר הזה כפי החלטתו. כלומר, איך באיזה צורה שהחליט, כן הוא עושה בפועל. כי השכל מלווה אותו בכל פעולה ופעולה, שלא יעבור על מה שהשכל אמר לו. ונותן לו להבין מאה אחוז, בשיעור שהשכל הביאו לידי החלטה, מה שהוא החליט.

מה שאין כן בחינת אמונה, שזה ענין הסכמי בכח, כלומר שהוא מתגבר על השכל, ואומר, שכן כדאי לעבוד כפי שהאמונה מחייבת לעבוד למעלה מהדעת. ולכן האמונה למעלה מהדעת מועיל רק בשעת מעשה, כלומר בזמן שהוא מאמין. שרק אז הוא מוכן לתת כוחות עבודה למעלה מהדעת. מה שאין כן בעת שהוא עוזב לרגע קטנה את האמונה, היינו שנחלש ממנו לרגע את האמונה, תיכף הוא בא לידי הפסקה בתורה ועבודה ולא מועיל לו, בזה שקבל על עצמו לפני זמן מה, את העול אמונה למעלה מהדעת.

מה שאין כן בדבר שהשיג בשכל, שדבר זה הוא מזיק לו, וזהו דבר שמסכן את חייו, אינו צריך כל פעם לחזור אל השכל וההסבר, מדוע הוא דבר מסוכן. אלא כיון שהשכיל פעם והבין בשכל מאה אחוז, שהוא צריך לעסוק דוקא בדברים אלו, מה שהשכל הגיד לו, מהו רע ומהו טוב, כבר הוא הולך לפי החלטה זו." זה ההבדל בין שכל ואמונה. שכל, אתה החלטת, זה נרשם ונשאר, ואתה יכול לפי זה לעבוד אפילו עד סוף החיים. מה שאין כן האמונה, עליה תצטרך לעבוד כל פעם מחדש כי זה עניין של מדרגות. בשכל, החלטת והוא עובד במישור, ואת האמונה אתה מעלה כל פעם בהר ה' מה שנקרא, בדרגות האמונה.

"רואים אנו את ההבדל, שישנו בין מה שהשכל מחייב, לבין מה שרק האמונה מחייב אותו. ומהו הסיבה שבדבר שהבסיס הוא אמונה, צריכים כל פעם לזכור את צורת האמונה, אחרת הוא נופל ממדרגתו, ומקבל מצב שמתאים בשביל רשע. ומצבים כאלו יכול להיות אפילו ביום אחד, שיפול ממדרגתו הרבה פעמים ביום אחד, כי אי אפשר שלא יפסוק אצלו לאיזה רגע ביום את האמונה למעלה מהדעת." זה הטבע של האמונה, זה כוח הבינה, כוח ההשפעה שהוא לא בטבע שלנו, ולכן אנחנו צריכים כל פעם לחדש ולדאוג ולהחזיק אותו כדי שהוא לא רק יישאר כמו שהוא, הוא חייב לגדול. כי אם כוח האמונה לא גדל הוא נעלם, זו הבעיה, כי הוא לא שייך לבהמיות, לגשמיות, לרצון לקבל. מפני שכל הזמן הוא נמצא מעל הרצון לקבל, הוא כמו אש שאתה צריך כל פעם להאכיל אותה, לתת לה חומר דלק כי מזה היא קיימת. אם לא יהיה לו חומר דלק שנשרף, הוא לא יתקיים.

"וצריכים לדעת, שסיבת השכחה של האמונה נובע מטעם, היות שהאמונה למעלה מהדעת והשכל, שהיא מתנגדת לכל הרצונות של הגוף." זו הבעיה שהיא כל הזמן נעלמת, אנחנו צריכים כל הזמן לדאוג לה. כל הזמן אנחנו לא מבינים מחדש מה זו אמונה למעלה מהדעת, מאיפה היא, מה היא, היא לא קיימת בנו, כי תמיד אנחנו צריכים לבנות אותה למעלה מאיתנו. "והיות הרצונות של הגוף באים לו מצד הטבע שנטבע בו, הנקרא רצון לקבל, בין במוחא ובין בליבא, לכן הגוף מושך אותו תמיד לבחינת הטבע שלו. ורק בזמן שהוא דבוק בהאמונה, אז האמונה יש לה כח להוציאו מתוך הרצונות של הגוף וללכת למעלה מהדעת, כלומר נגד השכל של הגוף." גם לאמונה יש שכל, אבל זה שכל אחר, שכל של השפעה, שכל שנמצא בראש המדרגה, בראש הפרצוף, זה שכל איך להשפיע. מה שאין כן השכל של הגוף שהוא איך לקבל.

"לכן, מטרם שהאדם זוכה לכלים דהשפעה, שנקרא דבקות, אז האמונה לא יכול להיות אצלו בקביעות. ובזמן שלא האיר לו האמונה, אז הוא רואה איך שהוא נמצא במצב השפלות שאין כמוהו. והכל באה לו מסיבת השינוי צורה, כנ"ל, שזהו הרצון לקבל לעצמו. שהפירוד הזה גורם לו כל היסורים, שמהרס לו כל הבנינים וכל היגיעות, שהשקיע בעבודה."

שאלה: האם אפשר לקשור את מה שמדובר כאן עם אותו הולך על חבל שחייב ללכת עליו בצורה מדויקת אחרת הוא ייפול או שרק במרכז הוא יכול לנוע מהר?

אם יש לך כאלו דוגמאות כנראה שאתה מתאר משהו. אני לא יכול להגיד.

תלמיד: נדמה שברגע שאני סוטה, מאבד מתשומת ליבי שהכול בא מאין עוד מלבדו טוב ומיטיב, אז מיד אני מתעכב בדרך.

זה נכון.

תלמיד: וצריך ליחס מהר יותר את הכול לאין עוד מלבדו, ואז התנועה ממשיכה. יוצא שזה חופש הבחירה היחידי שלי, לייחס את הכול אליו?

כן, מזה מתחיל להיות הבירור הנכון. אתה צודק,

תלמיד: והוא זה שנותן את כל המצבים האלה כדי להראות לי שסטיתי מהדרך?

בסדר. יהיו אחר כך עוד שאלות, לאט לאט בטוח תפתור אותן לבד.

שאלה: אנחנו צריכים להחזיר בחזרה את המערכת אבל כשהיא כבר מטוהרת?

אפשר להגיד כך, כן.

שאלה: מה זה אומר להאמין בהשגחה הטובה, שהוא טוב ומיטיב?

להאמין בהשגחה הטובה זה נקרא שאני בכל מקום מקבל את הדבר הזה כעובדה באמונה למעלה מהדעת, ורוצה להגיע לזה בצורה שאני כן מקבל ומרגיש את זה בתוך הכלים שלי.

שאלה: אנחנו מבינים וגם דיברת על זה הרבה שאנחנו מקבלים את ההתרשמות הזו מהנטייה לרע, את הדחייה הזאת. האם אנחנו יכולים להישאר מחוברים בחבל הטבור לטוב ומטיב ורק להתחבר דרך העשירייה לשם?

אנחנו חייבים כך להישאר, אבל גם לעלות דרגה, ואז נרגיש גם שחבל הטבור נשאר וגם שאנחנו נדבקים בכל מיני צורות יותר נעלות לבורא. ככל שאנחנו גדלים כך הקשר שלנו עם הבורא נעשה יותר ויותר גבוה.

שאלה: איזה חומר דלק צריכים לתת לאמונה למעלה מהדעת כדי שהיא תמשיך להתקיים?

להשתדל לעשות ככל האפשר למעלה מהרצון לקבל שלי למען חיבור עם החברים. זה בעצם הדבר הכי ברור.

שאלה: מה זה דבר שהשיג בשכל ומסכן את חייו, על איזה דברים מדובר?

זה כבר גילויים. על זה נדבר אחר כך.

שאלה: כשאין אמונה מתעורר השכל וכל מיני דברים כאלה? זאת אומרת שניהם דוחפים את האדם להתקדם למטרה?

לא. אם זו לא אמונה אז דוחפים אותו להתקדם למטרה בצורה שלילית.

תלמיד: מה הכוונה?

בצורה שלילית, זאת אומרת, הוא לא הולך בהשפעה, הוא הולך בקבלה.

תלמיד: אז איך לעבור לחיות כל הזמן באמונה?

על זה אנחנו לומדים, שצריכים להעריך קודם כל את כוח ההשפעה ולהתפלל על זה. להתחבר עם החברים ולהתפלל על חיבור בינינו, שאנחנו נגלה את כוח האמונה שבינינו.

תלמיד: זה נראה שבעל הסולם מכוון במאמר לכך שכל מה שקורה לנו זה כדי שנגיע לאהבת הדבקות ושנאת הפירוד, הכול בשביל שנגיע לזה. אבל נניח שהגעתי למצב שאני אוהב את הדבקות ואני שונא את הפירוד אבל אני לא מרגיש שזה עוזר לי ושטוב לי בחיים עם הדבר הזה?

אתה עדיין לא השגת לכן כך אתה מרגיש.

תלמיד: אני אוהב את הדבקות עם החברים, אני שונא את הפירוד מהחברים.

יש הרבה קבוצות, חברות כאלה בעולם שבהן אוהבים את החיבור, זה לא אומר שהם נמצאים באמונה למעלה מהדעת. זה כמו שמקובלים אוהבים לדבר על זה שאלו שנמצאים בחיבור יפה ביניהם זה דווקא אנשיי כנופיות שהולכים להרוג מישהו או לשדוד מישהו. הם מרגישים שהם חייבים להיות מחוברים, והם מחוברים ביניהם, כי אחרת הם לא היו יכולים לעשות פלישה לאיזה בנק או למשהו. אבל זה עדיין לא אומר כלום זה שהם מחוברים.

שאלה: אני לא מבין את הכותרת של המאמר ואיך זה קשור לתוכן שלו.

הכותרת של המאמר צריכה להיות ברורה מאוד, "יתרון ארץ בכל הוא", זאת אומרת שאנחנו מרגישים דרך הרצון ההפוך שמתגלה כל פעם יתרונות של הרצון להשפיע כנגד הרצון לקבל, וצורת אמונה למעלה מהדעת כנגד אמונה למטה מהדעת, וחיבור כנגד פירוד, ועל ידי כל מיני צורות הפוכות שמתגלות בדבר והיפוכו אנחנו מגלים את המציאות האמיתית.

וגם הבורא לא יכול להתגלות, אלא זה נקרא "בוא וראה", בורא. "בוא" זה נקרא שאנחנו צריכים להתקדם אליו ואז בצורה שאנחנו מתקדמים אנחנו יכולים לראות אותו, "ראה". איך עושים את זה? את זה אנחנו משתדלים להבין. שלגשת לבורא אנחנו יכולים רק בצורה הפוכה, שמאל וימין, שמאל וימין. הבורא מסדר לנו שמאל, מידת הבלבול, ריחוק, חוסר התעניינות, כל מיני מצבים כאלו ואחר כך אנחנו צריכים לדלג על זה, לעלות למעלה מזה, זה נקרא אמונה למעלה מהדעת, ואנחנו שמגיעים לחיבור עם הבורא כך אנחנו משיגים את החיבור. זה נקרא "יתרון אור מתוך חושך", "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", זה העניין של העבודה שלנו, של ההתקדמות.

שאלה: האם אפשר להשוות את המעגל הרוחני למעגל התפתחות של הטבע?

כן, אפשר. יש לזה גם הרבה דוגמאות וכך מסבירים לנו מקובלים.

שאלה: בעניין אהבת הדבקות ושנאת הפירוד. יש מצב שאדם נזרק עכשיו לכל מיני רצונות גשמיים, בהמיים, וזה מרחיק אותו מהדרך, זה מייצר מצב של פירוד. אבל דווקא בגלל שהוא לא מאתמול בדרך, כבר עבר מצבים וכן הלאה, אז הוא מחזיק באין עוד מלבדו ומודע לזה שהבורא זורק אותו ל"בית הכיסא" מה שנקרא, אבל לא נראה שהוא מגלה שנאה לפירוד וסלידה מהמצב הזה, אפילו להיפך, הוא כאילו מכסה את עצמו בהצדקות שהבורא עכשיו נתן לי להיות במקום הכי נמוך בעשירייה ואני מתפלש עכשיו בזבל בשביל כולכם וכן הלאה. אז מפה לשם, מסגרת זה כבר המלצה למסגרת, שיעור בוקר לפעמים כן, לפעמים לא, ולא בדיוק ברור מה לעשות, המדרון חלקלק. מה העצה גם כלפיי החבר וגם כלפיי העשירייה במצב כזה?

העצה היא פשוטה, זה מה ששמעתי מרב"ש וזה ברור גם לנו, מה שלא יהיה אני חייב להיות בשיעור. אם אני עובר איזה יום בלי שיעור זה חייב להיות בעיניי הדבר החמור ביותר, זה ניתוק מהצינור, מחבל הטבור, ואז כביכול באותו יום אני נשאר בלי מזון רוחני, בלי אוויר רוחני. לכן להתנתק מהשיעור היומי זה להתנתק מהחברה, מהקבוצה, מהרוח, מהבורא שנמצא בתוכה, בתוך החברה, וזה נקרא שאני מתנתק ממנה. אין כאן משהו אחר. אנחנו צריכים להבין שאין לאף אחד קשר אישי עם הבורא, אין דבר כזה, זה רק דרך כל המערכת של אדם הראשון.

לכן מה שאתה אומר, שיש אנשים שמתנדנדים פה ושם, לפעמים באים, לפעמים לא, זה דבר שאצל רב"ש לא היה מקובל. לגמרי לא. זאת אומרת, אתה חייב להיות בשיעור. לפעמים כשהייתי מגיע מרחובות, הייתי נוסע דרך של 20 דקות במשך שעה וחצי, בגלל שהאוטו היה נכבה, בגלל שפתאום היו גשמים בדרך, ועוד כל מיני דברים. המשטרה הייתה עוצרת ושואלת, מי אתה, מה אתה, אחר כך הכירו אותי, כבר היה אפשר לעבור מהר, וכן הלאה. אתה חייב להגיע לשיעור, איפה שלא תהיה.

ואז לא היה שיעור כמו היום שאתה יושב בבית ורק מדליק מחשב ונמצא כך בבגד בית, אלא אז זה היה מבצע לפעמים עד שאתה מגיע למקום. הרב"ש היה אומר שכדי להגיע לאבא שלו, לבעל הסולם לשיעור, הוא היה צריך לעבור שכונות מאוד עויינות, בדרך הייתה שכונה ערבית ושכונה של פושעים והוא ממש היה עובר שם, בכל שיעור כך היה עושה. אני לא חושב שיש הצדקה למישהו שלא נמצא בשיעור.

שאלה: יש יכולת לעשירייה לעזור לחבר לגלות שנאה למצב שהוא מתפלש בו, למצב הפירוד, או שהדרך תפורה לכל אחד מלמעלה? כי אחרי הרבה שנים רואים שהיכולת שלך להשפיע על מצבים של חברים היא מאוד שולית בסופו של דבר.

אתה תדבר עם האנשים בעשירייה איך אתם יכולים להשפיע על מישהו וכך תמיד תארגן מישהו שבעד עם מישהו שהוא נגד, ותשפיעו, תנסו, אין כאן מה לעשות. אחרת אנחנו נמצאים גם בהגברת הכוח כנגד ההתקדמות, כנגד ההתפתחות בכלל, אסור לנו לעשות את זה. הבורא כל הזמן מגלה רצון לקבל יותר ויותר גדול כדי שאנחנו נעלה על פניו, זה נקרא "לעלות להר ה'". הוא מעלה את האגו שלנו, ואנחנו צריכים לעלות מעליו באמונה למעלה מהדעת, האגו עולה עוד ואנחנו עוד עולים עליו באמונה למעלה מהדעת, זה נקרא "מי יעלה בהר ה'", ואנחנו צריכים להגיע לפסגה. אנחנו כביכול נמצאים בכיוון לזה, אבל עוד לא רכשנו אומנות, עוד לא רכשנו כוח, ידע, שכל, ניסיון בכל העבודה הזאת. עכשיו אנחנו נמצאים בדיוק בשלבים כאלו.

תלמיד: אנחנו המון שנים בדרך, אין שום דבר נוסף על הדרך לאף אחד, וחשיבות יש לכולם, אבל זה נראה שההכרחיות של החבר מכניעה אותו ואנחנו מתפללים ובאמת לא יודעים מה לעשות. זה ברור גם לו ולכולם שאין שום דבר בחיים האלו חוץ משיעור בוקר, אנחנו דנים בזה ועשינו אספות בעניין.

אנחנו צריכים להרגיש שאם החבר שלנו נחלש זו אשמתנו, פשוט מאוד, ואז תחפשו איך לעזור לו.

שאלה: אפשר להגיד שעל מעשים של חברים בעשירייה חייבים להגיב גם במעשים או שמספיק להתפלל? נראה לפעמים שתפילה לא עוזרת, המעשה משפיע יותר.

כן, ודאי.

שאלה: יש בקשה מקבוצת פיטר, האם אפשר לעבוד היום על המאמר בעשירייה ומחר לעבור עליו שוב?

מי מפריע לכם? תעבדו אחר כך על המאמר הזה בעשירייה, בבקשה. אנחנו עוד לא גמרנו את המאמר, קראנו מתוך שלושה דפים רק שניים.

תלמיד: הם אומרים שהם יעבדו עליו בעשירייה היום, אז האם מחר אפשר שוב ללמוד אותו.

אין שום בעיה. כן, זה נכון.

תלמיד: מהי אמונה?

אמונה זה כוח השפעה שאנחנו מפתחים בינינו כדי להתעלות למעלה מהרצון לקבל שלנו. זה נקרא "אמונה".

שאלה: למה נותנים לנו חוסר אמונה?

חוסר אמונה? מלכתחילה בכלל אין לנו אמונה, כי זה כוח הבינה, כוח השפעה, והטבע שלנו זה רק כוח הקבלה. אלא אנחנו צריכים להרכיב את עצמנו מכוח קבלה ועל פניו כוח האמונה. זאת אומרת כל כוח המלכות ועליו בינה. ועל ידי זה שכל פעם מתגלה המלכות ואנחנו נכסה אותה בבינה, זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה"", כך אנחנו מעלים את עצמנו, מגלים את המצב הרוחני שלנו יותר ויותר.

שאלה: האם לתקן את הכלי זה לתקן את הכוונה?

לתקן את הכלי זה לתקן כוונה.

שאלה: כיצד מתבטא דבר והיפוכו באדם?

מתבטא כמו שאנחנו לומדים עכשיו דבר והיפוכו. שהבורא מוסיף לנו דעת ואנחנו צריכים להוסיף אמונה למעלה מהדעת. הוא מוסיף לנו את כוח המלכות, ואנחנו למעלה מזה מוסיפים את כוח הבינה. ואז מעלים כל פעם את עצמנו לדרגה רוחנית, מדרגת המלכות לדרגה רוחנית, לדרגת הבינה. כך עובדים, בינתיים, כדי להעלות את כוח הבינה למעלה מכוח המלכות.

אבל אחר כך אנחנו עובדים עוד יותר מזה. זה כבר אחרי התיקונים של בינה, שאנחנו יכולים עם כוח הבינה לעבוד בתוך המלכות, לא למעלה ממנה. עכשיו אנחנו רק מכסים את כוח הרצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע, אבל נבוא עוד לדרגות יותר גבוהות.

שאלה: אם אדם מרגיש רע, אבל יחד עם זה מייחס את המצב לבורא ומאמין שהוא טוב ומיטיב, האם זה עדיין נחשב שהוא שונא את הבורא?

לא. זה כבר נקרא "אמונה למעלה מהדעת". שהוא מרגיש שהרצונות שלו בתוכו הם כולם אגואיסטיים, זוועתיים, רעים מאוד, כולם נגד הבורא ובא לו לקלל את הבורא ולא להסכים עימו בשום צורה ואופן, אבל יחד עם זה, הוא מבין שכל זה ניתן לו בכוונה מהבורא עצמו, שהוא כן ילך למעלה מזה בכוח האמונה, בכוח השפעה.

שאלה: כאשר אנו מרשיעים, מאשימים את הבורא, האם תחושת החרטה היא כבר תפילה בפני עצמה או שצריך לבטא את התפילה במילים?

לא. יכול להיות שאדם לא מוצא את המילים, אבל הוא צריך להרגיש את זה.

שאלה: האם לדמיין את המצבים הרעים בצורה הפוכה זאת תפיסה נכונה בשביל להשיג כלים דהשפעה?

לא, אני לא חושב. אני לא מכיר שיטה כזאת שבמקום רע אנחנו מתארים מצבים הפוכים, טובים. אני חושב שאנחנו צריכים להתעלות למעלה מהרע. שהרע יישאר, והוא נשאר תמיד כיסוד, כחומר של המדרגה, ואנחנו למעלה ממנו, למרות ההרגשה הזאת, אנחנו עולים למעלה מזה ועוד יותר דבוקים בבורא.

שאלה: האם קו ימין זה כאשר אנו מצליחים לכסות את הפשעים באהבה?

קו ימין זה שאנחנו רוצים לכסות את הפשעים באהבה. כן, בעצם זה נכון.

שאלה: האם אפשר להגיד שאנחנו עושים נחת רוח לבורא כאשר אנחנו בירידה?

זה לא נכון. כי מה זאת אומרת שאנחנו בירידה? זאת אומרת אני מסכים עם זה שאני נמצא בירידה, או שאני כבר לא מסכים עם הירידה ומתחיל לעשות איזה פעולות כדי להתגבר עליה ולהפוך את זה לעליה. שאני כבר לא מרגיש את הירידה כירידה, אלא כהזדמנות ליישר את היחס שלי לבורא. יש כאן כל מיני אפשרויות. אני ממליץ שנברר את המצבים הללו ואז יהיה לנו ברור איך אנחנו מתייחסים לבורא.

שאלה: איפה נמצא הרע, איפה מרגישים אותו, איפה הרע שנוצר על ידי הבורא?

בכל מקום שאני מרגיש שאני נמצא ברצונות לקבל שלי, שאני נמצא בניתוק מהבורא, ניתוק מהחברים. איפה הוא נמצא? הוא נמצא בינינו וביננו לבורא. שם נמצא הרע. הרע זה כוח המבדיל, חותך את הרצון לקבל שהבורא ברא להרבה חלקים.

שאלה: האם האדם צריך לקבוע בטוב וברע את ההבדל בין תכונות הבורא לבין האגו שלו?

רצוי, כן.

שאלה: אז מה הדרך הנכונה להגיב לטוב ולרע שנותן הבורא?

רצוי להגיב עליהם בצורה שווה. שגם הטוב וגם הרע הם שני כוחות ההתפתחות שלי שעל ידם דווקא אני עולה לקראת הדבקות.

שאלה: אם אדם אינו יכול שלא לסבול, האם הכרת תודה לבורא יכולה להפוך את הסבל שלו לזכות?

כן, ודאי.

שאלה: מה צריכה להיות התפילה הנכונה במקרה הזה?

הוא מודה לבורא שנתן לו הזדמנויות כאלה, שליליות כביכול, ולהבין שהן לא שליליות אלא חיוביות מפני שהן מגיעות מהבורא.

שאלה: איך לעזור לחברים שלא יוותרו על הדרך, אם בגלל הירידות הם לא מסוגלים לסבול?

איך לעזור? תפילה, דבר אחד. ודבר שני שאנחנו חוץ מתפילה, עזרה, דוגמה, כל מה שאפשר כדי שיישארו בדרך, לקחת אותם לעבודה משותפת, לכל מיני דברים. רק לא ללחוץ עליהם מדי, אחרת הם יתרחקו עוד יותר.

שאלה: מהו התיקון כדי לקבל אור מהבורא בשביל אחרים, איזו התנגדות מונעת ממני לקבל אור מהבורא?

רק חיבור בינינו. רק ככל שאנחנו מחוברים, יותר צמודים זה לזה, על ידי זה אנחנו כן יכולים להיות מחוברים יותר ומשפיעים יותר.

שאלה: אם אני מרגיש פירוד ואני מרגיש שהוא עושה לי רע ואני רוצה לברוח ממנו, אז אני עושה את זה כי אני דואג לעצמי. אני רוצה שיהיה לי טוב.

למה? תלוי איזה סוג פירוד אתה מרגיש. אם אתה מרגיש שאתה נפרד מהעשירייה, בזה אתה נפרד מהבורא ורוצה לתקן את זה, אז למה זה רע?

תלמיד: כי אני לא עושה את זה מטעם גדלות הבורא, או גדלות המטרה. אני עושה את זה כי אני מרגיש שרע לי.

לא. הכול תלוי איך אתה מסדר את הדברים האלה.

תלמיד: אז מה צריך להיות היחס, מה זה הפירוד בדיוק, מה הרגשת הפירוד שאותה אני צריך לשנוא, ממה הפירוד?

כתוב "הכול במחשבה יתבררו". אתה צריך לראות ממה אתה נפרד, ממי אתה נפרד. אם אתה עושה את זה דרך העשירייה אז זה באמת פירוד רוחני, ובמידה שאתה מתרחק מחברים, אתה מתרחק מהבורא. ואם אתה לא עושה חשבון כזה ולא נמצא בהרגשה הזאת אז הפירוד הוא פירוד הגשמי.

שאלה: האם יש הבדל בין לשמה לבין אמונה למעלה מהדעת? לפעמים מדובר במאמרים על אמונה למעלה מהדעת שהיא השפעה. פעם אחרת מדובר על לשמה שזה גם השפעה שניתנת מלמעלה. אבל באמונה למעלה מהדעת מדובר שאנחנו, כביכול צריכים לבד להשיג אותה.

אנחנו צריכים לעשות מאמצים כדי לעשות מעשה השפעה. מה זה מעשה השפעה, אנחנו לא יודעים. זה שבעולם שלנו אחד נותן משהו לשני ברור שזה לא מעשה השפעה אלא בטוח שהוא מתכוון בזה לאיזו פעולה הפוכה ממי שהוא נותן. כמו בחנות או באיזה מקום, כל פעם אם אנחנו מסוגלים לעשות משהו בלתת זה לזה אנחנו בזה בעצם נמצאים במעשה הקנייה כמו בחנויות. כל אחד ואחד עושה משהו שטוב לו, כדאי לו, הוא מרוויח מזה, זו בעצם ההשפעה שיש לנו בעולם שלנו.

לפעמים ההשפעה הזאת אנחנו חושבים שהיא השפעה אבל זה לא כך. פשוט לפעמים זה רק נסתר מאיתנו אולי, כשאנחנו מתכוונים לקבלה. אמונה למעלה מהדעת זה כוח הבינה שמתעורר בנו מלמעלה. הוא לא נמצא בנו ואז כוח הבינה נותן לנו אפשרות לעשות פעולות ללא חזרה אלינו. זאת אומרת, מה יהיה לי מזה? לא יהיה לי מזה כלום. יהיה לי מזה שאני עושה פעולה ללא חזרה אלי.

קשה להבין. אבל זה מה שאנחנו בעצם מתכוונים לאמונה למעלה מהדעת. אין לי כלים כאלו עכשיו שאני ארגיש בהם את הרווח מהנתינה. כי הרבה אנשים בעולם שלנו נותנים, תורמים אבל אלה פעולות של לקבל ולא להשפיע. כמו בחנות, אני נותן כדי לקבל וגם בעל החנות מקבל ממני כדי לתת לי. אבל הוא לא מתכוון לתת אלא כך בצורת תן וקח אנחנו נמצאים ביחס בינינו, זה נקרא "לכו ותתפרנסו זה מזה".

השאלה היא איך אנחנו מגיעים לאמונה למעלה מהדעת? לא יכולים. אלא רק על ידי זה שאנחנו עושים פעולות כאלו שאנחנו מחייבים את הבורא לעזור לנו. זה נקרא "נצחוני בני". אנחנו רוצים לעשות פעולות על מנת להשפיע בינינו, בין החברים, בתוך הקבוצות כלפי הבורא, כלפי התיקונים. וזה שאנחנו לא מסוגלים אבל כן רוצים מאוד לבצע זה מעורר את האור העליון, כוח ההשפעה הכללי והוא עוזר לנו, והוא נמצא בכל פעולה ופעולה שלנו.

לא שהוא נותן לי איזה כוח השפעה ואני בזה נמצא וזהו ולא צריך שום דבר יותר לעשות. הוא כל הזמן דואג ומחזיק ומתקן אותי ממש כמו שאנחנו עם ילדים קטנים. ואז נקרא שאני לאט לאט יכול לקרב את עצמי לכוחות השפעה, לפעולות ההשפעה, למחשבות וחשבונות על השפעה, אבל זה במידה שאני מקבל את כוח ההשפעה הזה מלמעלה והוא מתלבש בי ואז יש לי אפשרות לעבוד עמו ולא אחרת, אחרת לא יהיו לי כוחות.

זאת אומרת, במידה שאני מקבל מלמעלה איזה רוח מיוחד, כוח מיוחד, כוח השפעה אז אני עם כוח ההשפעה הזה מסוגל במשהו לחשב את המעשים שלי בהשפעה, כממלא אותי רוח מלמעלה, רוח ממרום ואז בצורה כזאת אני מוכן לעבוד.

וברגע שהרוח הזה מסתלק ממני אני לא מסוגל לכלום, אני שוב נופל לבהמיות. זו העבודה שלנו, כל הזמן להשתדל על ידי חיבור שלנו ותפילה לבורא ובקשה לבורא ודבקות בבורא שימלא אותנו באיזה כוח השפעה, באיזו רוח ואז במידה הזאת אנחנו נהיה ברוחניות. זה הכול. ואז הכוח שאני מבקש ממנו, מהבורא. נקרא "אמונה למעלה מהדעת", כוח הבינה ששורה על פני כוח המלכות.

והבורא מעורר בנו כוח המלכות כל פעם במידות יותר ויותר גדולות. אבל הן לא גדולות בעצמן רק עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת כדי שאנחנו נקבל, נבקש ממנו כל פעם שיהיה לנו כוח השפעה יותר ויותר ויותר גדול. וזה נקרא אמונה למעלה מהדעת, כוח הבינה, השפעה למעלה מכוח המלכות, כוח הקבלה.

אני יודע שהמילים האלה "אמונה למעלה מהדעת" הן מאוד קשות לקליטה למתחילים, אבל תקבלו אותן ככה. ואנחנו צריכים כל פעם לקבוע במוחנו, בליבנו את הצורה הפנימית של המילים האלו, המהות הפנימית על מה כאן מדובר.

שאלה: למה אין לנו פחד לאבד כל פעם את מה שמשיגים, או שאולי צריך להסכים עם זה?

פחד זה טוב, הוא שומר, הוא עוזר, הוא מזהיר, זה טוב. אבל באמת אנחנו לא יודעים מה אנחנו מאבדים ולכן אין לנו פחד. הפחד בדרך כלל הוא לאבד את מה שיש לי, אבל בינתיים אין לי הרגשה מה אני מאבד.

תלמיד: נאמר יש מצבים שאחרי שיעור שכל אחד בטוח חווה דברים, והוא אומר "איזה יופי, איזה שיעור נפלא, איזה דבר" ואחר כך כאילו נותנים לזה להתמסמס. איך יוצרים מצב שנפחד לאבד את זה?

זו העבודה, תדברו ביניכם בקבוצה. העיקר בשבילנו בכל זאת שאת מה שאנחנו עוברים היום נשתדל לממש בקשר בינינו, ואז זה יישאר במשהו. כי אנחנו לומדים רוחניות, ואין באף אחד מאיתנו כלים רוחניים, הכלים האלו נמצאים בקשר בינינו, ביני לבינך, ובינינו. כל אחד מאיתנו הוא מלכות, ולהיות ברוחניות זה להיות בהשפעה, זאת אומרת למעלה ממלכות. אז מכל אחד כלפי השני, שם, במרחק הזה בין אחד לשני, אנחנו מגלים את העולם הרוחני. אם אני מעביר את תשומת לב שלי לשם, את הרצונות שלי לשם, וכן הלאה, אז אני מגלה.

קריין: אני חוזר על הפסקה הקודמת, שורה "לכן, מטרם שהאדם".

"לכן, מטרם שהאדם זוכה לכלים דהשפעה, שנקרא דבקות, אז האמונה לא יכול להיות אצלו בקביעות. ובזמן שלא האיר לו האמונה, אז הוא רואה איך שהוא נמצא במצב השפלות שאין כמוהו. והכל באה לו מסיבת השינוי צורה, כנ"ל, שזהו הרצון לקבל לעצמו. שהפירוד הזה גורם לו כל היסורים, שמהרס לו כל הבנינים וכל היגיעות, שהשקיע בעבודה.

והוא רואה, ברגע שנאבד לו האמונה, הוא נמצא במצב יותר גרוע מבעת כניסתו בדרך של עבודה דלהשפיע. על ידי זה הוא מקבל שנאה להפירוד, היות שתיכף הוא מתחיל להרגיש יסורים בפרטיותו עצמו, וכמו כן אצל העולם כולו. וקשה לו להצדיק את השגחתו ית' עם הנבראים, שהוא בבחינת טוב ומטיב. ומרגיש אז, שכל העולם חשך בעדו, ואין לו ממה לקבל שמחה.

לכן, כל פעם שהוא מתחיל לתקן את הפגם, על מה שהוא מדבר לשון הרע על ההשגחה, הוא מקבל שנאה להפירוד. וע"י השנאה שהוא מרגיש בהפירוד, הוא בא לידי אהבת הדביקות. זאת אומרת, כי בשיעור שהוא מרגיש יסורים בזמן הפירוד, בשיעור הזה הוא מתקרב לידי דביקות בה'. כנ"ל, בשיעור שמרגיש את החושך, שזהו דבר רע, כן בשיעור הזה הוא בא לידי הרגשת הדביקות, לדבר טוב. ויודע איך להעריך זה, בשעה שמקבל קצת דביקות לפי שעה, אז הוא יודע איך להחשיב אותה."

שאלה: יצר הרע הופך לכוונה של לקבל על מנת להשפיע?

כן.

שאלה: למה האור העליון תמיד מגלה את עצמו בצורה של ייסורים?

האור לא מגלה את עצמו בצורה של ייסורים. ככל שהאור מתגלה יותר, ובמידה שאנחנו הפוכים ממנו, אנחנו מרגישים ייסורים. אבל האור לא מגלה את הייסורים. נניח אני נמצא בין אנשים חכמים הם מדברים על דברים שאני לא מבין, ואני מצטער שאני לא מבין. הרי זו לא הכוונה שלהם, לצער אותי, זו פשוט התוצאה מהעובדה שאני לא יכול להבין על מה הם מדברים.

אותו דבר האור העליון, כשהוא מופיע, הוא מופיע כאור האהבה, אור החיבור. אם אני לא נמצא בזה, אז אני בורח ממנו, אני לא רוצה אותו. או אם אני נמצא לא רחוק ממנו ,מה שנקרא, אבל אני עדיין לא מרגיש שייך אליו, אני מקבל כל מיני דחיות. ככה אנחנו גדלים.

שאלה: מה זה כוח הארת הבינה?

כוח ההשפעה, כשאנחנו לפעמים מתחילים לאט לאט לגלות בנו, זה כוח הארת הבינה שמשפיע עלינו.

שאלה: סבל, מוביל לשנאה למקור הסבל, מה שיכול להביא לשנאה לבורא. האם אנחנו צריכים לשנוא את המקור, או לא?

אנחנו צריכים לשנוא את הרצון לקבל שלנו, כי הוא זה שמביא אותנו למצב שאנחנו לא יכולים להרגיש טוב בכל מצב ומצב. סך הכול הרצון לקבל שלנו אשם בכל הרגשות הלא נעימים שלנו.

שאלה: מאיפה להשיג כוח להאמין שהבורא טוב ומיטיב?

מהסביבה, אין לנו שום דבר חוץ מזה. רק משם אנחנו יכולים לקבל כוחות, ועם הכוחות האלו אנחנו יכולים להתגבר, להתחבר ולהצליח.

שאלה: איך נדע שאנו לא מתבלבלים בין אמונה מעל הדעת, לבין איזה דמיון או שקר עצמי?

גם זה רק על ידי החיבור בינינו. אנחנו צריכים להבין שהכלי היה שלם בהתחלה, בתחילת הבריאה, והכול היה מסודר, יפה, ממש בהרמוניה אלוהית. מה היה חסר? רק שהנבראים יבינו איפה הם נמצאים, שהם נמצאים בבורא.

איך אפשר להגיע למצב שנרגיש שאנחנו נמצאים בבורא? רק כמו שאנחנו לומדים, כיתרון האור מתוך החושך. יתרון הארץ, "ארץ" זה נקרא "רצון בכל הוא" בכל מה שהפוך ממנו. ולכן אנחנו צריכים לעבור את כל המצבים ההפוכים האלה, בצורה כזאת אנחנו מגלים את עצמנו, וזה מה שקורה לנו עכשיו.

שאלה: האם גילוי הבורא הוא כאשר אנחנו מרגישים שעולים ביחד מעל הדעת?

גילוי הבורא לא יכול להיות בשום צורה אלא כשאנחנו מוכנים לקבל אותו באמונה למעלה מהדעת. מה זה אמונה למעלה מהדעת? כשכוח הבינה הוא יותר מכוח המלכות, אז הבורא יכול להתגלות. אם הוא היה מתגלה במידה שמלכות יותר מבינה, היינו בולעים אותו, תופסים אותו בכלים דקבלה שלנו. וכך אנחנו צריכים לצמצם את הכלים דקבלה שלנו, לכסות את כולם בכלים דהשפעה, ואז לגשת לגילוי הבורא כדי בטוח לעשות לו בזה נחת רוח.

שאלה: מה יכול לעזור להרגיש את גדלות הבורא?

להרגיש את גדלות הבורא, יכולה לעזור לי רק הקבוצה. במידה שאני נכלל בה, משתוקק, עוזר, משתתף, במידה הזאת אני עושה כל מיני פעולות השפעה, והפעולות האלו עוזרות לי. כשאני מבצע בתוך הקבוצה פעולות רוחניות.

שאלה: איפה מרגישים את גדלות הבורא יותר בהסתרה או בגילוי?

את גדלות הבורא מרגישים יותר בשני הקצוות ההפוכים, בחושך ובאור, זה נקרא "מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה".

שאלה: האם חשיבות עצמית גורמת לסבל, ויראה מהבורא גורמת להודיה?

צריכים לחבר יחד את המצבים ההפוכים, ואז נדע.

שאלה: האם הכיסוי צריך לבוא לפני גילוי הרע?

ודאי שהכיסוי צריך לבוא לפני הגילוי. בכלל בכל דבר ודבר מפני שרק אחרי הכיסוי אנחנו מגלים את המצב האמיתי. ואם אנחנו מכסים נכון את הרצון לקבל, אז אנחנו לא צריכים לפחד מגילוי הרע, זה לא יקרה.

שאלה: האם אמונה מעל הדעת תמיד תואמת את העביות שמתגלה?

על העביות שמתגלה אנחנו תמיד משתדלים לעשות צמצום, הסתרה, ולאט לאט לגלות את היחס שלנו אליה, לפי כמה צמצום, מסך, ואור חוזר יש לנו, כך אנחנו יכולים להיות בהשפעה.

קריין: אנחנו בשורה ובהאמור נוכל להבין.

"ובהאמור נוכל להבין, שכל היסורים, שישנו בעולם, הוא רק הכנה ליסורים אמיתיים. שליסורים האלו האדם צריך להגיע, אחרת הוא לא מסוגל לזכות לשום דבר רוחני, מטעם כי "אין אור בלי כלי". ועל היסורים האלו, היסורים אמיתיים, נקרא זה שמרשיע את ההשגחה, שמדבר לשון הרע. ועל זה הוא מתפלל, שלא ידבר לשון הרע על ההשגחה.

והיסורים האלו הקב"ה מקבל אותם, שזה נקרא, שהקב"ה שומע תפלת כל פה. והטעם, שעל היסורים האלו הקב"ה שמע, הוא, היות שאין האדם מבקש עזרה עבור הכלי קבלה שלו, מסיבת שיכולים לומר, אם ה' יתן לו מה שהוא מבקש, זה יכול לגרום לו, שיהיה יותר מרוחק מה', מסיבת שינוי צורה, שהוא יקבל על ידי זה.

אלא ממש להיפוך, שהוא מבקש אמונה, שה' יתן לו כח התגברות, שיוכל לזכות להשתוות הצורה, כי הוא רואה שבזה שאין לו אמונה בקביעות, כלומר בזמן שהאמונה לא מאיר לו, הוא בא לידי הרהורים על ההשגחה, ובא לידי מצב הנקרא רשע כנ"ל, שהוא מרשיע את קונו.

נמצא, שכל מה שהוא סובל יסורים, הוא מזה שהוא בא לדבר לשון הרע על ההשגחה עליונה. נמצא לפי זה, מה כואב לו? - שבמקום שהאדם צריך לתת שבח לה', ולומר "ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודו", היינו שהנבראים מכבדים את ה', והוא רואה שהנהגת העולם הוא לא לכבודו ית', מטעם שלכל אחד ואחד יש טענות ותביעות, שההנהגה צריך להיות בהשגחה גלויה, שה' מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, והיות שזה לא מגולה, נמצא שאומרים שההנהגה זו הוא לא לכבודו. וזה כואב לו.

נמצא שהאדם, על ידי היסורים שמרגיש, הוא מוכרח חס ושלום לדבר לשון הרע. נמצא, מה שהוא מבקש מה', שיתן לו את כח האמונה, ולזכות לבחינת טוב ומטיב, אין זה מטעם שהוא רוצה לקבל טוב, בכדי להנות עצמו, אלא בכדי שלא ידבר לשון הרע חס ושלום, שזה כואב לו.

כלומר, שהוא מצד עצמו רוצה להאמין למעלה מהדעת, שה' מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, והוא רוצה, שהאמונה שלו יהיה מספיק בהרגשה גמורה, כאילו הוא בתוך הדעת.

לכן כשעוסק בתו"מ, הוא רוצה בהמשכת אור ה' לא להנאת עצמו הוא דורש, אלא שלא יכול לסבול מזה שלא יכול להצדיק את השגחתו ית', שהוא בבחינת טוב ומטיב. וזה גורם לו יסורים, היות שהוא מחלל את שם ה', ששמו הוא טוב ומטיב והגוף שלו טוען אחרת. וזהו כל היסורים שלו, מטעם שמזה שהוא נמצא בבחינת הפירוד, הוא לא יכול להצדיק את השגחתו ית'. וזה נקרא, שהמצב הפירוד הוא שנואה אצלו.

וכשיש לו היסורים האלו, אז ה' שומע תפלתו, ומקרבו אליו, וזוכה לדביקות, כי היסורים שמרגיש מן הפירוד, זה גורם לו שיזכה לדביקות. ואז נאמר "כי יתרון האור מתוך החושך".

וזה שכתוב "יתרון ארץ בכל הוא". ארץ, היינו הבריאה. בכל הוא, שע"י היתרון, היינו שרואים ההבדל בין המצב של פירוד למצב הדביקות, על ידו זוכים להיות דבוק ב-כל, שהבורא נקרא שורש הכל."

שאלה: יש רצון לקבל שנמצא בפירוד, האם השנאה לפירוד מובילה לצמצום?

כן, יותר משנאה לפירוד אנחנו לא צריכים. השנאה היא מרחיקה, השנאה היא מבדילה השנאה עושה צמצום. שנאה זה הכול, היא כנגד אהבה.

שאלה: האם מצדנו אנחנו שונאים את הפירוד אבל צריך לבוא עוד כוח שייתן את פעולת הצמצום?

כן, ודאי שכן. שנאה זו שנאה. אתה שואל כך, האם חוץ משנאה אנחנו צריכים עוד כוח הצמצום? כן. כי השנאה מגיעה אליי מהשגחה עליונה והדחיה והצמצום באה כבר מההתעוררות שלי.

תלמיד: אז מה עוד צריך כדי להגיע לפעולת הצמצום חוץ מהשנאה?

ההחלטה שלנו קודם כל, שאנחנו לא רוצים לעבוד בעל מנת לקבל. שאנחנו מוכנים להתעלות לדרגת ההשפעה. אתה לא יכול להגיד אני לא רוצה להיות בזה, אז במה אתה כן רוצה להיות? חייב להיות גם כן. וכך אנחנו צריכים לקבוע.

תלמיד: בזמן שהאדם נמצא בשנאה לפירוד הוא עדיין רשע, נכון?

לא, בשנאה לפירוד שהוא נמצא, הוא כבר לא רשע, כי הוא שונא את הפירוד, אבל רשע או צדיק זה כלפי הבורא. יש כאן הרבה פעולות עוד בדרך, זה שאני מרגיש, אני מרגיש. את ההרגשה שלי אני משייך לבורא או אליי ומה אני עושה עם ההרגשה הזאת? אתה אומר צדיק, צדיק זה כבר שאני מתייחס לבורא ובמידה שאני מצדיק את ההשגחה שלו, למרות שאני מרגיש אותה עליי לא נעימה אבל צודקת, וכשאני מצדיק אותו במה שהוא עושה לי דברים כאלה, וגם לטובתי זה עושה או שאני מצדיק אותו כבר בדרגה אחרת, אני על ידי זה מגיע לרוחניות, אני על ידי זה מגיע למצב שהבורא נעשה המטרה שלי.

שאלה: רציתי לשאול על שני קצוות של עבודה, אמרת שאנחנו צריכים להתפלל שיבוא איזשהו כוח מהבורא שהוא ממלא אותנו, רוח הטוב שנקרא למעלה מהדעת, זה מצד אחד. מצד שני איך אנחנו צריכים להתפלל על הקשר בינינו, זאת אומרת תפילה לקשר בינינו תפילה לכוח זה אותו הדבר או שזו התחלה וזה המשך?

זה תלוי באיזה מצב אדם נמצא, באיזו דרגה, איך הוא מבדיל בין הדברים האלה או לא. לפחות באמצע אתה רואה נגיד היית בתחילת השיעור, באמצע שיעור, בסוף השיעור עד כמה שההבחנות שלך הן משתנות. עד כמה אנחנו נמצאים בבירורים פנימיים וככה זה מתגלה. זו בעצם העבודה שלנו, להביא את עצמנו לכל מיני כאלו מצבים שכל צורה וצורה של חיבור וניתוק ויחס בינינו ובינינו לבורא זה יהיה לנו יותר ויותר מורגש, בולט, עד כדי כך שאנחנו נוכל להבחין בזה מצבים ולציין אותם, למיין אותם, זו כל העבודה שלנו. זאת אומרת, לגלות את הנשמה מה שנקרא, סך הכול כל העבודה שלנו לגלות את הנשמה, את נשמת אדם הראשון או הנשמה שלנו הכללית או הנשמה הפרטית של כל אחד זה אותו דבר. זה רק תלוי בקנה המידה כמה אני מכיר את המצב, כי סך הכול כל אחד מאתנו בסופו של דבר משיג את כול המציאות זאת אומרת, מתאר את עצמו שהוא אותו הנברא שהבורא ברא.

תלמיד: אז פה דווקא בנקודה הזו בינינו ובין הבורא זה אותו הדבר או שזה מתחיל מאחד והופך לשני או שאלה שתי עבודות במקביל?

לא הבנתי אותך.

תלמיד: מתחילת השיעור אמרת שהעבודה היא בינינו, שאנחנו מתחברים בינינו, מתפללים, מחפשים הקשר ומתוך זה פונים לבורא. מצד שני פונים לבורא כדי לקבל כוח הטוב שישרה בינינו שזה נקרא למעלה מהדעת, אלה עבודות שונות או שזה אחד המשך של השני?

זה אותו דבר. אתה צריך להשתדל לגלות נטייה להשפעה לחברים ודרכם לבורא בכל צעד ושעל בכל מקרה ומקרה ואז אתה בטוח תהיה בהשגת האמונה למעלה מהדעת כי אתה זה הדעת, החברים זה כבר אמונה למעלה מהדעת, וכולם מכוונים לבורא. זה צריך להיות יותר ויותר ברור לנו.

שאלה: איך נכון לכסות את כל הרצון לקבל?

בואו יחד גם גברים, גם נשים, נחשוב יחד ונרגיש שאנחנו עושים משהו יחד, אנחנו רוצים בכל זאת להתחבר ברצונות שלנו ושהרצונות האלה יהיו כולם מכוונים לכוח העליון, שכולם יהיו מסודרים לתת מקום לבורא למלאות אותנו כדי לעשות לו נחת רוח. זה לא שאנחנו רוצים לתפוס אותו ולהביא אותו אלינו, אנחנו רוצים לעשות לו את ההשפעה ואת מעשה האהבה.

בואו אנחנו כולנו יחד ככה נרצה שזה יקרה, זה בעצם מה שאנחנו צריכים, בנטייה כזאת אנחנו חייבים להיות כל הזמן. אנחנו עכשיו יוצאים ליום עבודה, לכל מיני בעיות, יש כאלה שדווקא הולכים לישון, תלוי איפה הם ממוקמים על פני כדור הארץ, אבל כולנו חושבים כך. אנחנו כולנו רוצים להיות מחוברים ובחיבור שלנו למעלה מהאגו הפרטי של כל אחד ואחד, אנחנו רוצים לתת לזה מקום לבורא שיתלבש וייהנה, שימלא אותנו לא בשבילנו אלא כדי שהוא ייהנה, זה סך הכול צריכה להיות הכוונה שלנו.

זה לא שאנחנו רוצים לקבל את הבורא ולהרגיש שהוא ממלא אותנו, אלא אנחנו רוצים שהוא ירגיש שאנחנו נותנים לו מקום למלאות את הכלים שלו שהוא ברא, ושהוא ייהנה מזה, אנחנו רוצים לטובתו.

כמו אימא שדואגת שהילד ייהנה בכל רגע בחיים שלו, כך אנחנו צריכים להתייחס לבורא שייהנה בכל רגע שהוא מטפל בנו, גם כך הוא מטפל בנו, אבל מצדנו צריכה להיות כזאת הרגשה, כזה יחס, אנחנו רוצים שהבורא שמטפל בכל רגע בנו, שהוא ייהנה מזה. תנסו לתאר את עצמכם כתינוק, כילד, שבצורה כזאת הוא רוצה להחזיר לאימא את היחס שלו אליה.

שאלה: למה הבקשה לכוח להתעלות מעל האגו, או להשתוות הצורה עם הבורא, היא לא שכר עצמי?

זה תלוי בגובה של האדם. אנחנו צריכים להגיע למצב שמבינים ששום דבר לא משתנה בבריאה רק היחס שלנו, ומה שחשבנו קודם שזו עבודה קשה בשבילנו זה הופך להיות לשכר. מה שחשבנו שזה כל כך קשה, בשביל מה אנחנו צריכים לעשות את זה, עכשיו אנחנו רואים שזה לא קשה זה דווקא תענוג, אין משהו יותר טוב מזה. זה נקרא "עולם הפוך ראיתי".

נגיע לזה. אבל מגיעים לזה מתרגילים כאלו שאנחנו משתדלים עכשיו לקבוע בינינו, שבמשך היום חושבים איך מתחברים כדי שהבורא ייהנה מאיתנו. בואו נהיה ילדים טובים.

שאלה: איך חברים יכולים לעזור אחד לשני להיות באמונה מעל מהדעת?

בכך שהם מתחברים ביניהם ורוצים לעשות נחת רוח לבורא.

שאלה: ברור שאין קשר ישיר עם הבורא אלא רק דרך אחרים, האם גילוי הבורא בכל זאת מתגלה באופן אישי?

במידה שאתה יכול לקבל את האחרים כמו את עצמך, במידה הזאת יש לך כבר כלי לקבל את גילוי הבורא.

שאלה: כיצד לשמור את עצמי באופן קבוע לכיוון הבורא והמטרה?

אך ורק אם החברים יחשבו עליך, אי אפשר אחרת, אתה לבד לא יכול. אבל ככל שאנחנו מתחברים בינינו, אנחנו עוברים כל מיני מדרגות, וממדרגה מסוימת והלאה אנחנו כבר יכולים להבטיח לעצמנו ערבות, התעוררות, חיזוק, ומזה אנחנו מתחילים כבר להבטיח לחברים, בלי מילים ודאי, שנוכל לעמוד בצורה שאנחנו לא רק עוזרים להם אלא שאנחנו אחראים עליהם.

שאלה: האם סבל אמיתי הוא שאני הפוך מהבורא, כלומר שאני לא יכול להשפיע, שהרצון לקבל שלי שולט בי?

כן. אבל יותר מזה, סבל יותר אמיתי הוא שאני לא עוזר לחברים, שאני זורק אותם, שאני פתאום עוזב אותם, זה סבל הרבה יותר גדול, יותר גבוה. כי כאן זה מאהבת הבריות לאהבת ה', שתי דרגות.

שאלה: כיצד בכל המצבים בעשירייה נוכל להרגיש את כיוון הבורא?

ודאי שאנחנו יכולים לעשות זאת. אם אנחנו מתחברים ומשתדלים מהחיבור שלנו להגיע לבורא, אז אנחנו מתחילים להבין, להרגיש את המצבים בינינו לבורא, אנחנו משתדלים גם לתאר את המצב שלנו כלפינו וכלפיו. מתוך החיבור שלנו אנחנו כבר יכולים להרגיש כל מצב ומצב שישנו במציאות הרוחנית. ומתוך זה מה עוד חסר לנו? רק להתעמק בתוך החיבור. ואז בקשר בינינו אנחנו מתחילים להשיג את המדרגות האלה של סולם המדרגות, איך אנחנו בונים פרצופים בעולם עשייה, יצירה, בריאה, אצילות. אנחנו יכולים לגלות את המדרגות האלה, את המצבים הללו, ממש כך.

אומנם נראה לנו שזה משהו בלתי מושג, אבל אנחנו רואים שהיו מקובלים שהשיגו את זה, אז למה אנחנו לא מסוגלים? ולא רק השיגו, אלא קיבלו מלמעלה גם יכולת לפרסם, לדבר, להסביר על זה, לכתוב על זה, כשהכול ודאי שבאישור מלמעלה.

אנחנו בינתיים נמצאים לפחות בנטייה לגלות את זה במשהו, לראות איפה זה נמצא, באיזו צורה זה מתגלה, מה אנחנו יכולים לעשות, כדי שכל הדברים האלה יעזרו לנו להיות יותר מחוברים, כמו שמקובלים כותבים על החיבור, ולהביא את הכלי שלנו לבורא, שימלא וייהנה. הכול נמצא לפנינו, אנחנו צריכים להשתדל למלאות את התפקיד שלנו.

נקווה שאנחנו במשך היום נשאר בהתפעלות מהמאמר הזה ונקרא אותו שוב ושוב. ומה ביקשו, שמחר שוב נקרא אותו?

קריין: כן, הייתה בקשה.

נראה, אם תרצו אין לי בעיה. אני בטוח שאנחנו יכולים לראות במה שנקרא משהו חדש לגמרי. זה כבר ברור לאלו שנמצאים בדרך, עד כמה כל פעם ופעם אנחנו רואים באותם כתבי מקובלים מצבים חדשים מפני שאנחנו משתנים. אנחנו נעשה כל מה שאפשר כדי להשתנות עד מחר ומחר נראה את העולם החדש.

(סוף השיעור)