שיעור בוקר 30.03.2017 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 843,

מאמר 13: "מהו ''לחם רע עין'' בעבודה" (1989)

קריין: אנחנו קוראים בספר כתבי רב"ש, כרך ב', עמוד 843.

מהו "לחם רע עין" בעבודה

בזהר שמות (דף ז' ובהסולם אות כ"א) כתוב שם וזה לשונו, "רבי חייא פתח, אל תלחם את לחם רע עין, משום שהלחם או ההנאה, מאותו בן אדם שהוא רע עין, אינו כדאי לאכול ולהנות ממנו. ואם כשירדו ישראל למצרים, לא היו טועמים את לחם המצרים, לא היו נעזבים בגלות במצרים, ולא היו יכולים להרע להם". (ובאות כ"ג) אומר שם וזה לשונו, "כי אין לחם רע בעולם זולת הלחם של רע עין. מה כתוב, כי לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לחם, כי תועבה היא למצרים, כלומר, שלא יכלו לראות כשהעברים אוכלים. הנה לך לחם רע עין", עד כאן לשונו.

ויש להבין את האיסור של "לחם רע עין". עד כדי כך, שאם לא היו ישראל טועמים את לחם המצרים, לא היו עם ישראל נשארים בגלות. זה תמוה מאוד, מהו הקשר של "לחם רע עין" לגלות. כלומר, מדוע זה גורם, שיהיו בגלות עבור דבר זה, שמשמע, שזהו איסור חמור, האם זה בכלל מצות לא תעשה מדאורייתא או מדרבנן, שמגיע בגלל זה גלות.

ובכדי להבין זה על דרך העבודה, צריכים לזכור את ב' דברים שיש לפנינו. ואת זה צריכים לזכור תמיד:

א. הוא מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. וזה מזכיר לנו, שאנו צריכים להגיע לידי שלימות, ולזכות להגיע לקבל את הטוב והעונג, שישנם במטרת הבריאה. ומטרם זה האדם נבחן לבעל חסרון, היות שלא הגיע למטרת הבריאה. והוא נמצא עדיין באמצע עבודה. וזה נקרא בלשון הקבלה, שהאדם צריך לזכות להשיג את בחינת "נרנח"י שבשורש נשמתו".

ב. הוא תיקון הבריאה. היות ששינוי צורה עושה פירוד, והיות שהאדם נברא בכדי שיוכל לקבל את הטוב והעונג, שמוכרח שיהיה לו רצון וחשק לקבל תענוג, והרצון לקבל הזה, מפריד אותו מהשורש, כי הבורא רוצה להשפיע, והנבראים יש להם רצון לקבל, וזה גורם פירוד, שמרחק את הנבראים מהבורא. לכן נעשה תיקון, המכונה "צמצום והסתר", שאין הנבראים יכולים להרגיש את השורש שלהם, כלומר "מי ברא אותם", מטרם שמתקנים את הפירוד.

וכמו שכתוב (בפתיחה לחכמת הקבלה, אות י') וזה לשונו, "והנך מוצא, איך שהנפש הזאת, שהיא אור החיים, המלובש בהגוף, נמשכת יש מיש מעצמותו יתברך ממש, ובעברה דרך ד' עולמות אבי"ע, כן היא הולכת ומתרחקת מאור פניו יתברך, עד שבאה בכלי המיוחד לה, הנקרא "גוף". ואם אמנם גם האור שבה נתמעט מאוד, עד שאין ניכר בו עוד שורש מוצאו, עם כל זה ע"י העסק בתו"מ, על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא הולך ומזכך את הכלי שלו, הנקרא "גוף", עד שראוי לקבל את השפע הגדול, בכל השיעור הכלול במחשבת הבריאה בעת שבראה".

ובהאמור נבין, שהעבודה שלנו היא לצאת מקבלה עצמית, היינו שהפרנסה שלנו תהיה ממה שאנחנו מפרנסים את הגוף, שיהיו לו חיים, שיכול להנות מחיים, לא יהיה מזה, שהרצון לקבל לעצמו נהנה, שהוא נקרא "רע עין", כלומר, שלא רוצה להיות משפיע, אלא כל חשקו הוא לקבל לעצמו, שזה נקרא "רע עין", שלא רוצה לתת משהו לאחרים, אלא הוא משוקע באהבה עצמית.

וזה נקרא "רע עין". ולכן, אם המזונות, מה שהאדם אוכל, הנקרא "לחם", אסור לאדם להנות מהלחם הזה, שהוא "לחם רע עין". כלומר, שהאדם נהנה וסועד את לבו מהלחם של "רע עין". זאת אומרת, מזה ש"הרע עין" נהנה, היא תהיה הנאה של אדם. כלומר, מזה שהרצון לקבל, הנקרא "רע עין", נהנה, שמזה תהיה כל השמחה, והמצב רוח, שהאדם מקבל על זה, הוא לא מסכים לקבל, משום שהנאה הזו גורמת לאדם שיהיה נפרד מהקדושה מסיבת שינוי צורה, כנ"ל.

ובזה נבין את מה ששאלנו, מהו כל כך גודל האיסור של "אל תלחם לחם רע עין", שבגלל זה נשארו ישראל בגלות, כמו שאומר "ואם כשירדו ישראל למצרים, לא היו טועמים את לחם המצרים, לא היו נעזבים בגלות מצרים". היות שענין "גלות" נקרא בזה, שעם ישראל לא היו יכולים לעבוד בעל מנת להשפיע לה', אלא רק לקבל לעצמו. וזה נקרא "גלות מצרים", שלא יכלו לצאת משליטתם, אלא הרצון לקבל לעצמו, היה שולט. לכן אומר הזה"ק, שאם בזמן שירדו בגלות מצרים, היו נזהרים שלא יאכלו, היינו שלא יהנו מזה שהמצרים נהנין, כלומר "מרע עין", שהוא הרצון לקבל לעצמו, לא היו נכנסים תחת שליטתם, בגלות.

נמצא, שגודל האיסור של רע עין הוא, שהלחם שלו כולו בעל מנת לקבל, וזה גורם כל הפירוד מהקדושה. וזהו כל האיסור של "אל תלחם את לחם רע עין". זאת אומרת, שכל עבודה שלנו בתו"מ, היא בכדי שנצא מגלות של הרצון לקבל לעצמו. כלומר, שאנו צריכים לכוון בעת שאנו עוסקים בתו"מ, שהשכר שלנו יהיה, שע"י זה נזכה לצאת מגלות והשעבוד של הרצון לקבל לעצמו, ונוכל לעבוד הכל בעל מנת, שיצמח מזה נחת רוח להבורא, ושכר אחר אין אנו דורשים עבור העבודה בתו"מ.

היינו, שאנו רוצים לזכות, להרגיש בעת שאנו עוסקים בתו"מ, שאנחנו משמשים למלך גדול וחשוב, ושתהיה בנו בזה אהבת ה', מזה שאנו מרגישים את רוממותו יתברך. אבל כל הנאה שלנו תהיה מזה, שאנחנו משמשים את הבורא, זה יהיה השכר שלנו, ולא שהוא יתן לנו איזו תמורה עבור העבודה."

"אלא שנרגיש, כי העבודה בעצמה היא השכר, ואין שום שכר יותר גדול בעולם, מזה שזוכים לשמש את הקב"ה.

מה שאין כן "לחם המצרים" הוא, בדרך העבודה, ממש להיפך, כמו שכתוב "כי לא יוכלון המצרים, לאכל את העברים לחם, כי תועבה היא למצרים". "כי תועבה" הוא מלשון "תועבת מצרים כל רועה צאן", שפירושו, מבוזים היו בעיניהם הרועים. לכן הפירוש יהיה, שהמצרים היו מבזים את המאכלים של העברים, כי העברים כל הלחם היינו המזונות, היו בעל מנת להשפיע, ואצל המצרים כל הלחם הוא בבחינת "רע עין", שהוא לקבל. וכששמעו, שהלחם עברים הוא להשפיע, דבר של להשפיע הוא מאוס ובזוי, כי בזמן שצריכים לעשות בעל מנת להשפיע ולא לקבל לתועלת עצמו, עבודה זו בזויה אצלם. ולא מרגישים בזה שום טעם.

לכן בזמן שהמצרים היו רק שומעים, שצריכים לעבוד בעל מנת להשפיע, הם באים לידי הרגשה, שהם צריכים להשפיל עצמם. היינו, שכל הדעת שלהם, שהיא מחייבת, שהאדם צריך לדאוג לתועלת עצמו, ומה שאינו יצמח מזה משהו לתועלת עצמו, זה אין הם מסוגלים לעשות, לכן הגוף, בזמן שהוא נמצא תחת שליטת המצרים, בזמן שהוא שומע אפילו רק רמז קל, שצריכים לעשות להשפיע, תיכף הגוף מבזה את עבודה זו, והוא טוען, שהוא עדיין בשכל המלא שלו, ולא יכנע לאכול לחם של עברים, שאצלו הלחם הזה לחם תועבה, משום שהלחם הזה הוא נגד הדעת."

שאלה: כיצד אנו יכולים לעורר בנו את הצורך בבורא אם אין אנו מסוגלים להרגיש את טעם השכר מהיגיעה ביום שלמחרת?

הצורך בבורא הוא וודאי שלא מגיע מאיתנו, ואם זה מגיע מאיתנו זה לא בדיוק הבורא. זה כל מיני מטרות אחרות. ולכן, כל האנושות שהיא חושבת שהיא נזקקת לבורא, שהיא פונה לבורא, זה הכול שקר גדול. אנחנו רואים שבשקר הזה הם נמצאים כבר אלפי שנים.

הצורך בבורא הוא מגיע לנו על ידי המאור המחזיר למוטב. המאור הזה הוא משפיע אך ורק לפי המאמצים שלנו בעשיית הכלי שלנו. הכלי שלנו הוא החיבור בינינו. אם אנחנו משתוקקים ועושים כל מיני פעולות כדי לחבר בינינו, מצד אחד, אנחנו מתחילים להרגיש עייפות, חוסר בכול, דחייה. ומצד שני, אנחנו "איש את רעהו יעזורו", אנחנו מעוררים זה את זה, אנחנו חייבים להמשיך, ואנחנו חייבים להתחבר.

וכך בצורה כזאת שמצד אחד מגלים חוסר אונים ומצד שני מגלים מאמצים, אנחנו מגיעים למצב שכן מגלים את עצמנו במצב לא טוב. במצב שאנחנו לא מסוגלים להתחבר. אנחנו לא מסוגלים להביא כלי לבורא שיוכל לגלות אותו. כי יחד עם זה אנחנו מרגישים את הכאב מזה. יחד עם זה אנחנו יכולים להתחיל כבר להתפלל שיהיה לנו את הצורך לכלי הזה. ועל ידי זה אנחנו כבר מעוררים עוד ועוד חיסרון לבורא, לעזרה מלמעלה, וכך מגיעים.

זאת אומרת, הבעיה שלנו רק להתרכז במה שאנחנו צריכים לעשות בדרך, ואז זה קורה. הבעיה היא שאנחנו בדרך כלל לא שמים לב לנקודה העיקרית של העבודה, אלא מסביב, או בכלל רחוק ממנה. ואז יוצא שכל היגיעה שלנו היא סתם, מושכים את הזמן, מאבדים את הכוחות, ואת התקווה.

לכן, העיקר לכוון את עצמנו לחיבור. ובחיבור כשרוצים לגלות את הבורא, אז מרגישים שאין חיבור, ואין צורך לגלות את הבורא, יחד עם זה שיש צורך לפנות אליו. אם העבודה היא בתוך הכלי הנכון, אז זה מתגלה כך שהבורא גם נותן לנו חיסרון, גם ריחוק, וגם קרבה. זה כמו ש"דומה דודי לצבי", שהוא בורח מאיתנו, אבל מפנה את הפנים שלו אלינו וכך אנחנו מרגישים שהוא מתרחק, אבל הוא מתרחק ואנחנו נמשכים אחריו.

שאלה: איך אנחנו עובדים כאשר העשירייה נמצאת בגלות?

שהעשירייה נמצאת בגלות? קודם כל כמעט ואין דבר כזה שהעשירייה נמצאת בגלות. זה כבר באמת מצב שהוא מאד חמור. בדרך כלל בעשירייה ישנם חלקים השייכים לימין, השייכים לשמאל, השייכים למעלה בעשר הספירות של העשירייה למטה, ולכן אי אפשר להגיד שהעשירייה כולה נמצאת בגלות. "איש את רעהו יעזורו", זה החוק. שוב אני אומר, אם העשירייה כולה, זה סימן שלא עובדים. אבל אם אנשים עובדים, אז יש תמיד "איש את רעהו יעזורו", אפשר להיעזר על ידי החברים. אבל נניח שכל העשירייה נמצאת בגלות, אז יש עשיריות אחרות. חייבים להיות מקושרים, כך זה עובד. אין כאן משהו יותר מזה.

שאלה: בגלות יש מצב כזה של ערפל בראש שלנו, ואנחנו פשוט לא מסוגלים להתרכז בעבודה, ועל החברים. אז איך לעשות את זה? מה המתכון? איך אפשר להתרכז כשאתה במצב הזה של ערפל?

אני רואה שגם ניו יורק, וגם הונדורס, וגם אלמטי כולם נמצאים בערפל. זו בעיה. אני הרבה פעמים מרגיש את עצמי שאני נמצא די מעורפל. אבל אני מגיע לשיעור, אני מגיע למחשב שאני צריך להכין איזה חומר, אני מתרכז בזה, ומגיע ללימוד. אם אני לא מרגיש כלום, כלום כלום, אז אני הולך ל"תלמוד עשר הספירות". אם אני מרגיש ונמצא בהתפעלות, אז אני הולך ל"שמעתי". אם אני קצת מרגיש לא בדיוק כך או כך, אז אני הולך למאמרים של בעל הסולם. אם אני רוצה לברר את העבודה של האדם, אז אני הולך למאמרי רב"ש. וכך זה נקרא שצריכים למצוא את עצמנו בתורה. אבל זה נקרא "לקבוע עיתים לתורה", שחייב להיות זמן. כל רגע פנוי אני חייב להיות קשור למקורות.

כך שערפול זה ערפול. זה דווקא מצב הטוב. "כי מציון תצא תורה". לכן אני לא מבין אתכם, למה אתם כל כך מצטערים שאתם נכנסים לערפול. המצב הנכון לאדם, שהוא מתחיל להיות בעל העבודה. שהוא שמח שיש לו עבודה. שהוא שמח שנמצא בערפול, בנפילה, בחוסר אונים. שמצב הוא לא טוב, כאילו ריחוק מהבורא, אבל הוא שמח.

למה? כי עכשיו הוא יכול להשקיע את עצמו ולהתקדם עוד צעד אחד לקראת הבורא. ולכן ערפול זה מצב מצוין. אז מגיעים לספרים, לקבוצה, לכל מיני דברים. יש לנו היום אפשרות להיות בקשר תמידי כמעט ממש, זה עם זה. זה לא התפתח סתם. זה דווקא כדי להתקשר בין אנשים ולהביא אותם לקשר הנכון ביניהם. עוד מעט זה כך יהיה.

שאלה: מה המאכלים של העברים במצרים?

המאכלים של העברים במצרים, שהם רוצים את הכול לקבל כדי להיות המשפיע. זה נקרא "לחם העברי" ו"לחם המצרי" זה ההיפך. זה שמוכנים לקבל את הכוחות כדי להרחיב את כלי הקבלה. וישראל רוצה לקבל את הכוחות כדי להרחיב את כלי ההשפעה. זה הכול. ההבדל הוא בשביל מה אתה רוצה את הכוח.

תלמיד: אז כדי לאכול לחם להשפיע, אז אם אני במצרים, איך אני יכול להשיג את הלחם הזה? אני יכול להשיג רק לחם לקבל.

למרות שאני נמצא במצרים, אני מתפלל דרך העשירייה לבורא, שנמצא איתנו גם כן בגלות, שיתן לנו כוח לצאת מהגלות. והכוח הזה שאני מקבל ממנו כדי לצאת מהגלות, כדי להתקרב אליו, כדי להזדהות עמו, זה נקרא הלחם הכשר, הקדוש. עד שהוא יהפוך להיות למצות.

קריין: אנחנו בספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמוד 14, מאמר "אהבת חברים".

אהבת חברים

"וימצאהו איש, והנה תעה בשדה. וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש. ויאמר, את אחי אנכי מבקש, הגידה נא לי איפה הם רועים" (וישב).

הנה, האדם תועה בשדה, הכוונה על מקום שמזה צריך לצאת תבואת השדה, כדי לפרנס את העולם." זאת אומרת מהרצון לקבל, איך הוא מעבד את הרצון לקבל שממנו תהיה תבואה ויפרנס את כל העולם. זאת אומרת שכולו יהיה בעל מנת להשפיע. "ועבודת השדה היא חרישה, זריעה, וקצירה. ועל זה נאמר "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו"." שקודם היה דומם, ועכשיו מהדומם הוא רוצה שיהיה צומח. זאת אומרת להתחיל להתרומם לעבודה. אחר כך יהיה חי, ואחר כך יהיה מדבר. ועל ידי הצומח כבר יוכל להחיות את האדם שבו. "וזה נקרא "שדה, אשר ברכו ה'." כי ההבדל בין הבהמה כלפי השדה, שהיא אוכלת מה שיש, האדם הוא מגדל את השדה, הוא עובד בו כדי להזין את עצמו לעבודת ה'.

"כשאדם תועה בשדה. פירש בעל הטורים, שהוא בחינת "אדם" תועה מדרך השכל, היינו שלא יודע את הדרך האמיתית, שהיא מובילה להמקום, ששם הוא צריך להגיע, כמו מלשון "חמור תועה בשדה". והוא בא לידי מצב, שהוא חושב, שאף פעם לא יגיע להמטרה, שהוא צריך להגיע.

"וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש". היינו, במה אני יכול לעזור לך." כשהאדם ממש נמצא במצב אנוש, אין לו שום תקווה. ""ויאמר, את אחי אנכי מבקש"," רק מזה שהוא מגיע למצב שאין לו שום סיכוי לכלום, אז הוא מגלה שיש לו אפשרות להתחבר עם האחרים. ושם, דווקא שם, כי הוא לא שווה כלום בעצמו, הוא יכול למצוא את התיקון. "שעל ידי זה שאני אהיה בצוותא חדא עם אחי, זאת אומרת, על ידי זה שאני אהיה בקבוצה, שיש שם אהבת חברים, אז אני אוכל לעלות על המסילה, העולה לבית ה'.

והמסילה זו היא הנקראת "דרך של השפעה", שדרך זו היא נגד הטבע שלנו. ובכדי שנוכל להגיע לזה, אין עצה אחרת, אלא אהבת חברים, שעל ידי זה כל אחד יכול לעזור לחבירו.

"ויאמר האיש, נסעו מזה". ופירש רש"י, הסיעו עצמן מן האחוה, היינו שאינם רוצים להתחבר עמך. וזה גרם בסופו של דבר, שעם ישראל נכנסו לגלות מצרים. ובכדי לצאת ממצרים, עלינו לקבל על עצמנו לכנס בקבוצה, שרוצים להיות באהבת חברים, ועל ידי זה נזכה לצאת ממצרים ולקבלת התורה."

אז אנחנו רואים כאן כמה שלבים. שלב ראשון, שהאדם מחפש איך לממש את עצמו. שלב שני, שהוא נותן לזה כוחות ומאמצים ולא הולך לו. שלב שלישי, שמתוך זה הוא סוף סוף מתחיל לקבל הבנה שצריך להיות מחובר עם הקבוצה. שלב רביעי, שבקבוצה גם כן הם מגלים את עצמם שנמצאים באגו גדול מתגבר. עד שמגלה ביניהם ממש מצב של הגלות, ומתוך זה יוצאים לגאולה.

אז קודם האדם, אחר כך הקבוצה. כבר בקבוצה, מתוך זה שרוצים להיות מחוברים, מרגישים את הגלות ומתוך זה באים לגאולה. תראו, במאמר כזה קטן איך רב"ש תיאר לנו את השלבים. הוא התחיל מהאדם עצמו שמחפש מטרה, שרוצה להשיג אותה. אחר כך מבין שאי אפשר להשיג אלא בקבוצה. כמה זמן זה לוקח, אחר כך מתחבר עם הקבוצה. מגיע אז להרגשת הגלות, ומתוך זה משיג את הצורך לגאולה.

נקווה שנעבור מהר את השלבים האלו.

(סוף השיעור)