שיעור בוקר 29.11.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

העבודה באמונה למעלה מהדעת – קטעים נבחרים מהמקורות

אני זוכר שהייתי הרבה זמן יושב אצל רב"ש בשיעורים ובסעודות כשהוא דיבר, והוא אמר את המילים האלה, "אמונה למעלה מהדעת", "אמונה למעלה מהדעת", חשבתי שזה איזו מנטרה, איזו ברכה שצריכים להגיד, כמו שאומרים "בעזרת ה'" אחרי כל מילה. לא ידעתי לאן להדביק את העניין, מה זה אמונה למעלה מהדעת. אמונה למטה מהדעת כנראה שיש, אמונה בתוך הדעת, אמונה למעלה מהדעת. כל אמונה היא כאילו למעלה מהדעת, כי בתוך הדעת זה דעת, למטה מהדעת זה גם כן.

זאת אומרת שהדעת שולטת ויש משהו למטה מהדעת ובתוך הדעת. אבל למעלה מהדעת, זאת אומרת שאני כבר עף מתוך הדעת ועולה למעלה. אני כבר לא מציאותי בוא נגיד כך, איך אני לא עובד עם הדעת, אז מי אני? ואז האמונה נמצאת למעלה מדעתי, זה פנאטי, משהו שלא נראה לי שצריך להיות. דווקא ההיפך, כי מדברים כאן על חכמת הקבלה שזה דבר מאוד חשוב, ריאלי, עם הרבה שכל בפנים, השגה. השגה זו חכמה, זה שכל, זה דעת, לא מובן היה.

ובאמת לוקח לאדם הרבה מאוד שנים עד שהמאור המחזיר למוטב, בסך הכול בהצטברות, נותן לו כוח כזה שהוא מתחיל להרגיש שיש משהו למעלה מהדעת. מה זה נקרא למעלה מהדעת? למה מקובלים נותנים כזה שם, "למעלה מהדעת". לא פשוט ממש. זה מושג שמתחיל אחרי כמה שנות לימוד ועבודה בקבוצה והוא ממש מלווה את האדם עד סוף הדרך. בכל מדרגה ומדרגה רוחנית האמונה למעלה מהדעת זה בעצם מפתח שפותח כל מדרגה ומדרגה ונותן לאדם להיכנס לכל מדרגה ומדרגה ובאמונה הזאת שהאדם רוכש, דווקא למעלה מדעתו בכל מדרגה ומדרגה, הוא רוכש את המדרגה, מבין, מרגיש וכך מתקדם.

הנושא הוא מאוד חשוב, זה מכשיר, זה מפתח, זה תנאי שעל ידו אנחנו פורצים, בוא נגיד כך, פותחים כל מדרגה ורוכשים אותה, מבינים אותה. בוא נראה מה אומר על זה בעל הסולם, רב"ש ועוד מקובלים.

קריין: אנחנו קוראים מקובץ מקורות בנושא "העבודה למעלה מהדעת", קטע מספר 5 מתוך רב"ש ג', מאמר "סדר העבודה".

"כשהאדם מאמין בטוב ובעונג שישנו בלמעלה מהדעת, הוא בא לידי הרגשה בדעת, להכיר את הרע שבו. כלומר היות שהוא מאמין, מה שהבורא משפיע כל כך טוב ועונג, והגם שהוא רואה את כל הטוב למעלה מהדעת, אז הוא בא לידי הכרה, היינו שהוא מרגיש בכל האברים, את כח הרע שישנו בהמקבל לעצמו, שהוא המונע אותו מלקבל את הטוב. נמצא לפי זה האמונה שלמעלה מהדעת גורמת לו, שירגיש בתוך הדעת את השונא שלו, מי הוא המפריע מלהגיע להטוב. וזהו קנה המידה שלו, כלומר בשיעור שהוא מאמין למעלה מהדעת בהטוב והעונג, בשיעור זה הוא יכול לבוא לידי הרגשה בהכרת הרע. והרגשת הרע מביאה אחר כך לידי הרגשת הטוב והעונג. כי הכרת הרע בהרגשת האיברים גורמת שיתקן את הרע. והוא בעיקר על ידי תפילה, שיבקש מה', שיתן את הכל בהשפעה, המכונה דביקות, שעל ידי הכלים האלו תתגלה המטרה בהשגחה גלויה, כלומר שלא צריכה להיות בהסתרה, מטעם שכבר יש כלים המוכשרים לקבל."

(רב"ש - ג'. מאמר 68 "סדר העבודה")

שאלה: לא ברור למה אחרי אמונה למעלה מהדעת הוא מגיע להרגשת הרע, שהוא מרגיש את הרע שלו.

הוא מרגיש מהו באמת רע.

תלמיד: הוא כותב גם שזה מונע ממנו להרגיש את הטוב והעונג.

כן. מה זה באמת טוב ועונג.

תלמיד: האם אמונה למעלה מהדעת זה רק שלב בדרך להרגשת הטוב והעונג?

אמונה למעלה מהדעת זה בסיס, מצב בתוך הרצון שהמצב הזה כבר מרשה לאדם להרגיש, לאבחן ולהחליט בצורה אמיתית.

תלמיד: מה זה התיקון אחרי זה? אני חשבתי שאמונה למעלה מהדעת זה כבר המצב המתוקן.

זה לא הסוף, זה מצב בתוך הכלי שהולך להיתקן, תנאי.

תלמיד: זה תנאי שהכלי מקבל על עצמו?

זה תנאי שהכלי יהיה באמונה למעלה מהדעת, שכוח ההשפעה יהיה יותר מכוח הקבלה שבכלי. זה מה שנקרא אצלנו צמצום, מסך ואור חוזר.

תלמיד: האם בכלי החדש יכול להתפשט אור?

כתוצאה מזה יש הרבה שינויים. אבל זה התנאי שממנו מתחילה העבודה בכלי המתוקן באמונה למעלה מהדעת, בהשפעה למעלה מהקבלה במידה שכוח האמונה הזה נמצא.

תלמיד: מה החשיבות של האמונה למעלה מהדעת, דווקא הכרת הרע?

גודל האמונה למעלה מהדעת אומר על גודל התיקון של הכלי השבור, עד כמה עכשיו הכלי מוכן לתיקון, מוכן לעבודה. זה לא סוף הדרך, זה תנאי לתפקוד הנכון. במידה שאני רוכש כוח אמונה למעלה מדעתי וכמה שדעתי יותר אז גם כוח האמונה צריך להיות יותר. כמה ששניהם נמצאים יחד וקשורים יחד, אבל האמונה תמיד יותר מהדעת, במידה הזאת אני כשיר, מוכן לתיקון בהתאם לזה, לעבודה יותר גדולה, לפעולה, להפעלה יותר נכונה. וכך בסולם המדרגות עד גמר התיקון.

שאלה: הוא מדבר פה "כשהאדם מאמין בטוב ובעונג שישנו בלמעלה מהדעת," איך הוא בכלל יכול?

וודאי, כן, כי מטרת הבריאה מצד הבורא להטיב לנבראים. אבל כדי שהם ירגישו את ההטבה הם צריכים להרגיש משהו כנגד זה. להרגיש משהו כנגד זה, זה לא כל כך מובן. אני צריך לסבול כנגד גמר התיקון בצורה האינסופית, כדי אחר כך להבין ולהרגיש מה זה תענוג אינסופי כנגד זה, זה לא הם ולא שכרם. זאת אומרת, יש כאן איזה מין לימוד מיוחד מה זה נקרא "חושך" ומה זה נקרא "תענוג" או אור בתהליך שאנחנו צריכים לעבור.

אם היינו באמת מקבלים את כל המצבים שלנו בתוך הרצון לקבל שלנו, היינו סובלים בכול צעד ושעל בצורה נוראית. ואחר כך היינו מתפוצצים מתענוג והיינו ממש כמשוגעים, נזרקים ממצב מינוס למצב פלוס ממש בצורה שאי אפשר לתאר בכלל, מי יכול להחזיק את זה? אז לא מדובר על דברים כאלה, אלא מדובר על הבחנות. הבחנות, זאת אומרת כמה אנחנו מסוגלים להיות בדעת ובאמונה למעלה מהדעת, בדעת ובאמונה למעלה מהדעת. זה לא מגיע לנו בהרגשה עצמה כמו דומם, צומח וחי, אלא אני בונה לעצמי ערך חדש, השפעה לבורא. בהתחלה זה לא חשוב לי, לא אכפת לי, אני לא דואג לזה, אני מתחיל לפתח לעניין הזה רגישות על ידי מאור המחזיר למוטב. ואז יוצא שעם כל הבהמיות שלי, שאני נזרק ממינוס לפלוס, אני כבר לא מתחשב בזה, אני מתחשב רק בעניין האם אני יכול להשפיע לבורא או לא. על זה אני בונה את המצב הרוחני שלי, מצב חדש, עולם חדש. לכן, אמונה למעלה מהדעת זה התנאי להיות, להימצא במצב כזה, במדרגה כזאת.

לכן, שם יכול להיות ממש חושך ואור, מינוס ופלוס, כי זה הכול כלפי הבורא, למעלה מהרגשות שלי שאותן אני לא יכול לסבול או לא יכול לנהל אותן. כי כשאני בהמה, אני לא מסוגל בכול זאת להתמודד עם כאבים או עם תענוגים שהם באים בדרגת החי, שבזה אני לא שולט. עכשיו יבוא מישהו ייתן לי זריקה ואני אתחיל לצחוק בלי גבול, או ההיפך, אני אתחיל לבכות ולצעוק גם בלי גבול. כי זו דרגת חי, אלו הרקמות שלי, הכלים של הגוף שלי כך הם מתנהגים, אני עליהם לא בעל הבית. אני רק בעל הבית על זה שאני בונה ביחס לבורא מה זה נקרא "רע" ומה זה נקרא "טוב", ובזה אני חי, שאני מעביר את כל הערכים שלי כלפיו. אני יכול להשפיע לו, זה אצלי נקרא טוב, לא יכול להשפיע, זה נקרא רע.

ואז אני מתעלה מעל הבהמה שלי, שאני מלכתחילה לא שולט עליה. על הבהמה שלי, על הגוף שלי אני לא שולט. אפשר לבלבל כל אחד ואפשר לעשות עם כל אחד מה שרוצים, אין בזה שום דבר חשוב, כי אנחנו בזה כולנו בתוך הגוף שלנו נמצאים. לכן, כל הבלבולים שיש לנו הם שאנחנו משייכים את הגוף שלנו לרוחניות. והוא בסך הכול איזו מערכת, מכונה, דרגת חי, שפשוט מלווה אותנו כדי שנבנה משהו חדש שנקרא "נשמה", שנקרא יחס לבורא, שנקרא אמונה למעלה מהדעת.

תלמיד: כדי להתעלות מעל הבהמה, כמו שאתה אמרת, אני צריך לשקר לעצמי כאילו.

לא, אתה לא צריך שום דבר. אתה צריך מאור המחזיר למוטב שהוא יבנה בך את ההבחנה הזאת, נקודה. והגוף? אני לא צריך לעשות עימו שום דבר, זה לא חשוב מה שתעשה עימו. תן לו מה שהוא רוצה כדי שישתוק וייתן לך אפשרות לעבוד באמונה למעלה מהדעת. הגוף עצמו הוא לא. היו מקרים בעבר, כמו שמסביר לנו בעל הסולם בהקדמה לתע"ס, שאנשים היו ממש נכנסים לצרות, למכות, "פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה"¹ וכולי וכולי. נכון. בזה היו מזרזים את עצמם, מקצרים את ההתפתחות שלהם, מקצרים את שלבי ההתפתחות. זה היה בדרגות הקודמות, הראשונות, כשהאנושות הייתה מתפתחת. אבל לעכשיו זה כבר לגמרי לא, הוא אומר שחכמי המשנה כבר ביטלו את זה.

שאלה: במשפט האחרון שלו הוא אומר "שיתן את הכל בהשפעה, המכונה דביקות, שעל ידי הכלים האלו תתגלה המטרה בהשגחה גלויה,". אנחנו לא אמורים לרצות לעבוד בהסתרה, לגלות שהוא מוסתר?

אנחנו חייבים לגלות את הבורא כטוב ומטיב. אני חייב לגלות אותו בצורה כזאת. רק העניין הוא מה זה נקרא אז כשאני מתפתח, מלומד רוחנית, מה זה בשבילי יהיה טוב ומטיב. לילד קטן טוב ומטיב זה מי שנותן לו סוכריות כל הזמן, לאמא שלו טוב ומטיב זה מי שנותן לילד דברים בריאים. זה כבר שונה לגמרי.

תלמיד: אני מבין שזה שונה. אבל כשהוא אומר "כלומר שלא צריכה להיות בהסתרה, מטעם שכבר יש כלים המוכשרים..", אני צריך לראות אותו?

זה כבר משהו אחר. על זה אתה לא יכול להגיד עכשיו, את זה אתה לא מבין. אלא באיזושהי צורה אתה חייב להגיע למצב שהוא טוב ומטיב. טוב ומטיב זה לא נקרא שאתה מכיר אותו, מבין אותו, יודע וכן הלאה. טוב ומטיב זה בהרגשה. מה חוץ מזה? נלמד.

תלמיד: זאת אומרת, אני נותן לזה את השם ברגש שהוא טוב ומטיב?

לפי ההשגה שלך.

שאלה: ברור לי שבגוף הבהמי אין לי שליטה, אבל לא ברור לי מה השליטה בלמעלה מהדעת, במה אני שולט אם גם ככה זה מגיע מהמאור המחזיר למוטב?

השליטה באמונה למעלה מהדעת היא כולה תלויה בסביבה. עד כמה שהיא משפיעה עליך, אתה יכול להיות באמונה למעלה מהדעת. לפתח את השפעת הסביבה זה בידיך.

שאלה: אני מבין שהשפעה מעל הדעת יכולה להיות רק במצב שאני בלי אגו, בלי הטבע שלי, בלי כל הרצונות שלי. זה כאילו שהמאור המחזיר למוטב מעלה אותנו למקום שנותן לנו התרשמות שיכולה להיות אפילו לכמה שניות, נותן תחושה, ה-ו-י-ה אחרת לגמרי. האם זה המצב?

גם כן. באמת. גם זה. אבל יש עוד.

תלמיד: זה מקום שההסתרה יורדת?

זה מקום שאתה לא דואג להסתרה. או שאתה דואג שההסתרה תישאר.

תלמיד: זו בעצם תחושה שאתה מעבר להכול.

איך אפשר לדבר על דברים כאלה, אנחנו לא נמצאים בצורה הברורה במה זה, אז לשאול על זה אתה יכול, אבל אין שפה משותפת בזה. אמונה למעל מהדעת זה הכלי הרוחני שבו אנחנו מגלים את העולם הרוחני, את הבורא, את עצמנו בדרגה הרוחנית. לפי גודל האמונה למעלה מהדעת כך אנחנו מגיעים לתפיסה החדשה.

תלמיד: זה לא מצב שהוא נמשך, זה יכול להיות משהו מסוים ואז ירידה.

לא. יש כל מיני מצבים. בהתחלה זה בצורה כזאת אולי, ואחר כך בצורה יותר גבוהה ומתגברת יותר.

קריין: ציטוט מספר 6, מתוך "שמעתי" י"ט, מאמר "מהו, שהקב"ה הוא שונא את הגופים, בעבודה".

"אין להאדם להתרעם, בזמן שיש לו עבודה עם הרצון לקבל, בזה שהוא המפריע לו בעבודה. והאדם בטח היה יותר שבע רצון, אם הרצון לקבל היה נעדר מהגוף, היינו, שלא היה מביא להאדם את שאלותיו, להפריע לו מהעבודה של קיום תו"מ. אלא האדם צריך להאמין, שזה שהרצון לקבל מפריע לו מהעבודה, זה באה לו מלמעלה. כי מן השמים נותנים לו כח הגלוי של הרצון לקבל, מטעם שדוקא בזמן שהרצון לקבל מתעורר, יש מקום עבודה, שיהיה להאדם מגע הדוק עם הבורא, שיעזור לו להפוך את הרצון לקבל בעמ"נ להשפיע. והאדם צריך להאמין, כי מזה נמשך נחת רוח להבורא, מזה שהאדם מתפלל אליו, שיקרבהו בבחינת הדביקות, הנקראת "השתוות הצורה", שהיא בחינת ביטול הרצון לקבל, שיהיה בעמ"נ להשפיע. ועל זה אומר הבורא: "נצחוני בני". היינו, אני נתתי לכם רצון לקבל, ואתם מבקשים ממני, שאני אתן לכם במקומו רצון להשפיע."

(בעל הסולם. שמעתי. יט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

אם אדם נמצא בסביבה נכונה, היא מסבירה לאדם שכל ההפרעות שיש לו להתקדם למטרה הן באות מהבורא. כי יש איזו הסכמה פנימית בין החברים, שכך הם צריכים להבין מה שקורה להם, כי הכול בא מהבורא. פעם כאילו רע פעם כאילו טוב, פעם כאילו חושך פעם כאילו אור, גם ברגש וגם בשכל, בזה אחר זה.

וכל זה מגיע כדי שאדם יבין ששניהם באים מהבורא. הם באים במוחא ובליבא, טוב ורע כביכול, הם באים כדי שהוא כל פעם יתקשר לבורא בצורה יותר צמודה. כשיש לו בהרגשה חושך, יתפוס את הבורא כמו תינוק שנדבק אז לאימא ורוצה להיות ממש צמוד אליה. להשתדל במצב הטוב, כשהוא מרגיש אז שיש לו שמחה, ביטחון, ואז הוא כמו תינוק רוצה לברוח לכל הכיוונים, גם כן שיחזיק את עצמו, ויבין שעכשיו הוא צריך להיות עוד יותר צמוד לבורא, לאימא.

כי בזמן הירידה דווקא להיות צמוד לבורא, יש לו את כל התנאים לרצות להיות צמוד לבורא, כי זאת ההצלה שלו, נגד פחד, איומים, נגד חוסר התמצאות וכן הלאה. מה שאין כן בזמן שיש לו ביטחון, יש לו שמחה בלב, משהו, אז הוא כגיבור רוצה לברוח לכל הכיוונים. אז דווקא הוא עוד יותר זקוק לכוח הגנתי מהבורא, למעלה מדעתו. למעלה מדעתו, כי עכשיו הדעת שלו אומרת לו, "שום דבר לא מזיק לי, שום דבר לא מציק לי, שום דבר לא מאיים. אני יכול לעשות הכול במוח וברצונות שלי".

לא נכון, זה ניתן לו דווקא שבזמנים כאלה, בזמן העלייה כביכול, ברגשות וביטחון, הוא צריך להיות עוד יותר דבוק בבורא, עוד יותר. שהוא מבין שכל המצבים האלו הם באים, גם השליליים בהרגשה והבנה וגם החיוביים בהרגשה והבנה, רק כדי עוד יותר להידבק. ובזה הוא עושה נחת רוח דווקא.

כשאחר כך, אפילו שהוא כביכול מתרחק מהבורא ועושה פעולות עצמאיות, זאת לא התרחקות, הוא נשאר דבוק יותר ויותר. ולעשות פעולות, אז הפעולות לא מנתקות אותו מהבורא, לא. הן כולן כדי להשיג את הדבקות המתגברת, נוספת כל פעם, למרות המצבים שמשתנים.

אז לכן, אנחנו צריכים להבין שכל מצב ומצב, ולא חשוב איזה מצבים בכלל, אני רואה בהם רק הזדמנות איך להיות יותר דבוק, יותר צמוד, וזה דרך הקבוצה. כי אחרת אני לא יכול למצוא את הבורא. אלא כשאני נכנס לקבוצה ומתחיל שם להפוך את ההרגשה שלי לפעולה, לפענח את זה כאילו, לפרוט את זה לפעולות שלי כלפי הקבוצה, אז אני מבין איך גם הרגשה שלילית, גם הרגשה חיובית, אני יכול לממש ביחסים שלי לקבוצה כך שתמיד אני אהיה בדבקות המתגברת לבורא.

קריין: שוב ציטוט מספר 6, מתוך "שמעתי י"ט, "מהו שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה".

"אין להאדם להתרעם, בזמן שיש לו עבודה עם הרצון לקבל, בזה שהוא המפריע לו בעבודה. והאדם בטח היה יותר שבע רצון, אם הרצון לקבל היה נעדר מהגוף, היינו, שלא היה מביא להאדם את שאלותיו, להפריע לו מהעבודה של קיום תו"מ. אלא האדם צריך להאמין, שזה שהרצון לקבל מפריע לו מהעבודה, זה באה לו מלמעלה. כי מן השמים נותנים לו כח הגלוי של הרצון לקבל, מטעם שדוקא בזמן שהרצון לקבל מתעורר, יש מקום עבודה, שיהיה להאדם מגע הדוק עם הבורא, שיעזור לו להפוך את הרצון לקבל בעמ"נ להשפיע. והאדם צריך להאמין, כי מזה נמשך נחת רוח להבורא, מזה שהאדם מתפלל אליו, שיקרבהו בבחינת הדביקות, הנקראת "השתוות הצורה", שהיא בחינת ביטול הרצון לקבל, שיהיה בעמ"נ להשפיע. ועל זה אומר הבורא: "נצחוני בני". היינו, אני נתתי לכם רצון לקבל, ואתם מבקשים ממני, שאני אתן לכם במקומו רצון להשפיע."

(בעל הסולם. שמעתי. יט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

להבין שכל המצבים האלו, נעימים יותר נעימים פחות, ברורים יותר ברורים פחות, כולם לא מגיעים כדי שאני אגיב עליהם, אלא שאני בעזרתם אתעלה לדבקות. שבעצם, במצב המתוקן אני לא מרגיש שום הבדל בין מה שאני מקבל בכלים שלי, גם בהרגשה רעה והרגשה טובה, מובן יותר מובן פחות, זה לא חשוב. העיקר אני מסתכל על הבחנה חדשה, פרמטר חדש, מידת הדבקות שלי. ומידת הדבקות צריכה להיות למעלה מהרגשה ולמעלה מהבנה. וכך כל הזמן בזה להשתדל לעלות. דבקות זה במידת ההשפעה. השפעה למעלה מהרגשה והבנה. זה נקרא "באמונה למעלה מהדעת".

שאלה: מה ההבדל בין מצבים שבאים? מצב אחד הוא יותר רגשי, שני פחות רגשי, מצב אחד מוציא אותך מכלים בכלל, מה זה אומר?

אני מסתכל על כל המצבים האלו כך, אני קודם כל תופס את הקבוצה, כי אחרת אני לא יודע איפה אני נמצא, מרכז הקבוצה. אני יודע שאני צריך יותר עכשיו על ידי מה שאני אעבור בכמה רגעים האלו, אני צריך לראות את עצמי עוד יותר מתקשר אליהם. יכול להיות שעד כדי כך אני מתקשר אליהם שאני כבר ארגיש את הבורא שמתגלה לי בתוך הקשר בינינו. אני כך מתקשר לט' ראשונות שאני מגלה שם את הכתר, את הבורא, את זה אני רוצה.

ואז אני מתחיל להתייחס ליוצרות. זאת אומרת, מה מתגלה, איזה רגשות ואיזה הבנות? בעד, נגד. זאת אומרת, עם מה אני אעבוד. אני מסתכל עליהם כמו על האמצעי בלבד, שאין בהם שום חשיבות. חוץ מזה שאני יכול נכון לעבוד איתם כדי להיות צמוד לבורא, דבוק בו. שהם כולם אמצעים חיצוניים לגמרי. כי בקשר שלי עם הבורא, לא הרגש ולא השכל שעכשיו אני מגלה פחות או יותר, שלילי או חיובי, זה לא משחק.

תלמיד: יש מצבים שאתה מצליח לעשות את זה ויש מצבים שאתה בכלל לא מצליח להתחיל את זה.

סימן שאתה לא דבוק בקבוצה, במרכז, ולא תפסת בשביל מה אתה מקבל את המצב, לכן המצב לא עובר אפילו בכלום. זה בדרך כלל מה שאנחנו, אנחנו לא תופסים את תחילת העבודה שלנו, בשביל מה אני מקבל עכשיו את הרגע הבא שהבורא שולח לי ברגש ובשכל. אם אני לא מייצב את עצמי נכון אז פספסתי את המסר שלו.

ומוחא וליבא, זאת אומרת הרגשה והבנה במה שאני מקבל ממנו, שזה צריך להיות אצלי כמרכיב של המצב הבא שלי, דבקות המתגברת, שאני כל פעם כך הולך לדבקות יותר ויותר, שאני בזה מגלה את הבורא יותר ויותר בהסתרה שלי, אני לא פועל בזה. כדי להתחיל את העבודה אני חייב לייצב את המצב שלי לעשירייה, לקבוצה, לכל המצבים שבאים עכשיו אלי, אחרת איך אני אעבד אותם נכון.

תלמיד: אבל למה יש הבדל במצבים כאלו, במה זה תלוי?

אני לא שואל על זה, את זה אני לא יודע. מאיפה אני יודע על הדרגה הבאה, איך יכול להיות? ילד שהולך לכיתה א', או ב', או לא חשוב לאיזו, הוא יודע מה ילמדו אותו? אני לא יודע. מלמעלה, מַדרגה עליונה יותר מורידה אלי את הרשימות דהתלבשות ודעביות, ולפי זה אני מתחיל לעבד את עצמי, שישפיע עלי המאור המחזיר למוטב ויממש את הרשימות האלה בצורה נכונה, ואז יהיה לי פרצוף עליון יותר מקודם, זה מה שקורה. אנחנו נמצאים בשרשרת הרשימות האלו שמתגלות בהדרגה, אבל אני לא יודע מראש איך זה יתממש.

תלמיד: תחילת העבודה היא מה חשוב יותר לפתור, האם את הבעיה או לקשור אותה לבורא, זו הבחנה ראשונה. לא משנה איזה מצב מגיע.

כן, נניח. אמנם לפתור את הבעיה בצורה נכונה זה להתקשר לבורא.

תלמיד: מה עם המצב עצמו?

אין מצב, זו האמת. קודם כל לא לטפל באף בעיה בצורה גשמית.

קריין: ציטוט מספר 7 מתוך רב"ש ג' מאמר אם האדם מנצח ה' שמח".

"כוונת המאציל היא שהתחתונים יקבלו תענוג. והאדם משמש עם התורה בדבר הפוך, היינו שהאדם רוצה שהקדוש ברוך הוא יקבל תענוג. וכוח הזה הוא מקבל מהתורה מבחינת התבלין. נמצא בזה, שהאדם לוחם עם הקדוש ברוך הוא, היינו שהקדוש ברוך הוא רוצה שהאדם יקבל תענוג, והאדם רוצה שה' יקבל תענוג. נמצא, שמשתמש עם התורה בכוון הפוך מהמוכר. ועל זה אמרו, שהקדוש ברוך הוא אומר, "נצחוני בני", היינו שלוחמים נגד הרצון לקבל, שה' הטביע בלבבם, שאם האדם מנצח, אז הקדוש ברוך הוא שמח."

(רב"ש - ג'. מאמר 502 "אם האדם מנצח, ה' שמח")

זאת אומרת, כביכול האדם עושה דברים הפוכים מהבריאה. הבורא ברא רצון לקבל כדי שהרצון לקבל כנראה שייהנה, בצורה הגיונית צריכים למלא את החסרונות האלה. והאדם לא רוצה למלא אותם, אלא על ידי המילוי שלהם, באין ברירה שהוא עושה את זה, הוא עושה אך ורק כדי למלא את הבורא. זה נקרא "ניצחוני בניי".

שאלה: מה זה למלא את הבורא?

למלא את הבורא, זה לבדוק ממה הוא נהנה. וכדי לדעת ממה הוא נהנה אני צריך להתעלות למעלה מהרצון שלי, והתענוגים שאני יכול לגלות מה הם שעומדים כנגד הרצון שלי, ולראות איך אני מהנה לו. זאת אומרת, אני צריך לעלות למעלה מדעתי, להתכלל בו, להרגיש אותו וכך להתקדם, כי אני ממלא את רצונו. זה נקרא "תעשה רצונך כרצונו". ואז אני לא אטעה.

איך אני יכול לעשות את זה? זה פשוט מאוד, אני שם את הרצון שלי שנקרא מלכות כמצומצמת ולא משתמש בה, ובמקום זה אני מקבל את רצון הבינה, עובד עימה כדי למלא אותה. זה נקרא שאני ממלא את רצון הבורא. בינה נקראת א-לוהים. אני רוצה למלא את בינה במקום למלא את מלכות. אתה יכול להגיד, "איזה רצון יש בבינה? בבינה אין רצונות", דווקא בבינה יש רצון גדול מאוד להשפיע למלכות ולמלא אותה. אנחנו קוראים לזה רצון להשפיע, אבל זה רצון גדול, בפני עצמו הוא גדול, הוא בונה את מלכות, מייצב אותה, אז אני רוצה להגיע לרצון של בינה ולמלא אותה.

איך אני עושה את זה? אני מתעלה מעל הבהמה שלי שיכולה למלא את עצמה מבינה בצורה ישירה, ואומר "אני ממלא את עצמי אך ורק אם אני ממלא את בינה", אז אני מרגיש שבבינה יש ממש חיסרון גדול מאוד להשפיע. אם אני עושה צמצום אז אני מצמצם את בינה, זה נקרא שאני עושה פעולה "חמורה שבחמורות", ובינה נשארת ריקה. זה נקרא שאני ממש גורם סבל לשכינה. מה היא אומרת? "קלני מראשי"², אתם תראו אחר כך, ואז אני ממלא אותה. אני התחתון ממלא את הבורא, זה נקרא "ניצחוני בניי". הכלים הגדולים שלו עכשיו נמצאים תלויים בי, ברשותי ואני עובד רק בשביל זה. צריכים לתאר את המצב הזה גם לפי הספירות, גם לפי היחסים. אבל זה אפשרי רק על ידי זה שאני ממלא את ט' הספירות שביני לבין בינה, זאת אומרת, אני עובד דרך הקבוצה, אחרת אני לא קולע לתוך בינה, לתוך הרצון להשפיע שלה, כך זה עובד.

תחשבו על זה, אלה דברים מאוד מעניינים. מתוך זה אפשר להבין הרבה משפטים שאנחנו אומרים אבל לא מבינים את התוכן שלהם.

שאלה: אמרת שבדרגת החי הרגש והשכל הם מאוד בקצוות, יש שינויים מאוד דרמטיים, ושבדרגת המדבר אנחנו צריכים לבנות סולם ערכים ולפי סולם הערכים הזה אנחנו מצליחים לייצב את היחס.

אבל אלו שתי דרגות שונות לגמרי, כי דרגת החי היא בתוך הגוף, דרגת המדבר היא למעלה מהגוף, למעלה מהרצון הרגיל, זה לא שייך לרצון הרגיל. רק משתמשים ברצון הרגיל כדי לרכוב עליו.

תלמיד: כשאני כל הזמן מברר באיזה יחס אני כרגע נמצא כלפי המציאות, ורוצה להגיע לכך שהרגש והשכל שלי יהיו לא בתוך הרצון, אלא ביחס לפעולות כלפי הסביבה, איפה נקודת הצמצום במקום הזה?

אני לא יכול להגיד. את הדברים האלה אתה צריך למצוא לבד, ומילים רק יבלבלו.

שאלה: כשמגיע מצב אז מתעלים מעליו, אבל אחרי התעלות צריך באמת דרך הקבוצה כמו שאמרת, דרך העשירייה.

אחרת אתה לא עולה לאמונה למעלה מהדעת, אחרת אתה נשאר בדעת. זה כל העניין של מרכז העשירייה, שזאת הנקודה שאתה יכול להתעלות למעלה מהרצון לקבל שלך לרצון להשפיע. זו נקודה מאוד מיוחדת, קריטית. אתה יכול גם להתקשר לכולם ולחשוב שזה מרכז עשירייה, אבל באמת מרכז העשירייה זה שאתה מתעלה מעל הרצון שלך.

תלמיד: אז מתעלה למעלה מאיזה רצון?

הרצון שלך הבהמי, הארצי, הנורמאלי, ההגיוני, שאתה מתעלה מעליו כשאתה נכלל בחברים.

תלמיד: ואז אני מנסה להתכלל בחברים, מכוון את עצמי לשם, ושם זה כמו קיר בטון.

זה תלוי. כל הקירות האלה אנחנו יודעים. זה תלוי כלפי איזה גלים, זה יכול להיות בטון ויכול להיות שזה כמו אוויר, שאין שום התנגדות מצידו.

שאלה: באמונה מעל הדעת, יש הרגשה כזו שזה איזה תהום, שאי אפשר בכלל להבין את הנושא הזה, מה זה. הדעת והאמונה מעל הדעת, האם זה כלי ומסך שמעליו, הרי אנחנו לא מדברים על ההבנות שלנו. אם אפשר לתת דוגמה. כשאני קורא שאין עוד מלבדו, אז זה הדעת?

איך אני אתן לך דוגמה? אלה דברים שלא נמצאים בעולם שלנו, בהגיון שלנו, בהבנה הרגילה שלנו, אלה דברים שהם לא בעולם הזה, לא על פני כדור הארץ, ממש. אתה יוצא לחלל, אתה יוצא למשהו שזה מחשבה אחרת, חשבונות אחרים וכן הלאה. ממש כך, ערכים אחרים. אם קודם היית שוקל לפי ערך כזה וכזה, עכשיו אין לך את הערכים האלה, אתה כבר מוחק אותם, אתה רואה שהם כולם נבזיים ואי אפשר להתייחס אליהם. אתה מתייחס רק לכוח השפעה, ואצלנו כוח השפעה שאנחנו עכשיו מדברים, גם בתת הכרה הוא נשקל לפי הדעת, וזה למעלה מהדעת. אבל למעלה זה גם לא בניגוד לדעת, אלה הבחנות חדשות. לכן עצת המקובלים היא להתכלל בינינו ולבקש את המאור המחזיר למוטב. אנחנו לא נבין מה זה. תכונת הבינה היא נסתרת, היא הפוכה מאתנו, וההפכיות שלה היא גם נסתרת, אני לא יודע מה זה הפכיות. זאת אומרת, נצטרך לאט לאט להגיע לזה.

שאלה: לגבי הסעיף השישי, שמעתי שמידת הדבקות עם הבורא צריכה להיות גבוהה מההרגשה וההבנה שלנו. הבורא זה העשירייה, הקבוצה? למה הכוונה "בורא"?

כן, הבורא זה תכונה פנימית, כוח פנימי, המהות הפנימית של הקבוצה, כי בעצמו הוא לא קיים, אלא קיים כלפינו רק כשמתגלה מתוך עשירייה. זה גם לא שמתגלה מחוצה לעשירייה או בתוך עשירייה כאילו שהוא מתגלה, אלא תכונת העשירייה המחוברת, המיוחדת, המלוכדת, תכונת החיבור, מהות החיבור, זה הבורא, אחרת אנחנו לא משיגים אותו. זה לא שמתגלה משהו בפני עצמו, שאני בונה תנאים מיוחדים ואז הוא מתגלה, לא. כשאני בונה את התנאים המיוחדים האלה, התנאים המיוחדים האלה מגלים לי את המהות שלהם וזה הבורא.

שאלה: מהי התפילה הטובה ביותר אל הבורא כדי להיות משפיע במקום מקבל?

שאני אתכלל בחברה בצורה כזאת שאני ארגיש במקום את עצמי אותם, את החברים כקבוצה אחת, ואת המהות של הקבוצה אני מתחיל להרגיש במקום את עצמי, ואז אני מתחיל להשיג את הבורא. זה נקרא "בתוך עמי אנוכי יושבת".

שאלה: כשאתה נכלל בחברים כמו שאמרת, מפסיק להרגיש את עצמך, מתחיל להרגיש את החברים, רק את התכונות שלהם, ברגע מסוים אפשר להרגיש תחושה מיוחדת של אהבה כלפי החברים. איך זה קשור לבינה שעליה דיברנו עכשיו?

זה תכונות הבינה, השפעה לאחרים זה תכונות הבינה. איך אנחנו לומדים מד' בחינות דאור ישר? שבחינה ב' שהיא אחרי חכמה, חכמה בסופה, היא מרגישה שבעצם בזה שקיבלה מילוי מהכתר והיא מגלה את עצמה כמלאה מהכתר, היא מרגישה את עצמה שהיא מלאה מהכתר, היא מתחילה להרגיש שהיא קיימת ומתמלאת מהכתר. וכתוצאה מהמילוי הזה באה לה מהכתר תכונת הכתר, איך הוא ממלא אותה, איך הוא נותן לה. ואז הרצון לקבל שבבחינה ב' מתחיל לחשוב, "מה אני עושה כשאני מקבל? ההוא משפיע וממלא אותי". ואז הוא מתחיל להתפתח לכיוון ש"אני רוצה להיות כמוהו", זו דרגה עוד יותר גבוהה. ואז בבחינה א' במקום מילוי של אור חכמה, מילוי של תענוגים, עכשיו היא רוצה ליהנות מתענוג אחר, מזה שהיא דומה לכתר, מרצון להשפיע שבה היא רוצה ליהנות. ואז במקום אור החכמה שהיה ממלא אותה, היא מתמלאת באור החסדים.

האורות האלה חכמה וחסדים, זה תלוי בסוג הרצון שמתגלה, או בבחינה א' או בבחינה ב'. ואז בחינה ב' מתמלאת באור החסדים. כמו בכתר, ששם זה גם אור החסדים, רצון להשפיע. ואז יוצא שבחינה ב' מלאה באור החסדים, ברצון להשפיע, זה מה שממלא אותה. היא לא רוצה שום דבר, חס ושלום, כל הדברים האחרים הם קשורים לרצון לקבל, עם כל מיני חשבונות, כאן אין לה חשבונות, רק רצון לתת. ומזה היא כבר מתחילה להתייחס לנברא העתידי, איזה הוא צריך להיות. אז היא בונה אותו כבר ברצון לקבל, שהוא יהיה הפוך מהבורא, וברצון להשפיע שהוא יהיה דומה לבורא, וזה מתממש במלכות. וכל השורשים לזה נמצאים בבחינה ב', בבינה.

תלמיד: השלב הבא זה אהבת הבורא?

מה זה נקרא, בחינה ג'?

תלמיד: לא, השלב הבא, אחרי שאתה מרגיש את אהבת החברים.

אחרי שאני מרגיש את החברים אני הולך לגלות את הבורא שנמצא בהם. זה לא תלוי בדרגה שלהם, זה תלוי ביחס שלי אליהם, כמו ברבי יוסי בן קסמא.

תלמיד: כמו שאמרת עכשיו, אני משתוקק לגלות את הבורא באהבה זו.

כן.

שאלה: מה זה אומר? איך לגלות? מה זה אומר שאני משתוקק לגלות?

כוח השפעה שנמצא וממלא את החברים שלי, כוח ההשפעה הזה שמגיע אליהם מלמעלה. זאת אומרת, בזה שאני רוצה להתכלל בחברים אני רוצה לגלות בהם את הבורא, כי "בתוך עמי אנכי יושבת". אני רוצה לגלות את הבורא לפי השתוות הצורה לחברים, כשאני משפיע להם אני מגלה בהם את הבורא שכך גם כן משפיע להם. לכן הקבוצה, שזה נקרא גם מרכז הקבוצה, שם הבורא מצידו משפיע לקבוצה, ואני מצידי משפיע לקבוצה, ושם במרכז הקבוצה אנחנו מתחברים ומשפיעים זה לזה, אני לבורא, "אני לדודי ודודי לי". ואז כל הקבוצה הופכת להיות או כ"שדה אשר ברכו ה'", או הרועה. יש לזה הרבה הבחנות.

שאלה: הקשר בין אדם לבורא, הוא תמיד באמונה למעלה מהדעת?

אחרת איך יכול להיות שיהיה קשר? הבורא נמצא באמונה למעלה מהדעת, כן.

תלמיד: זאת אומרת, בדעת אין בורא.

לא. דעת זה כלים דקבלה. בכלים דקבלה יש מוחא וליבא, אז דעת אתה יכול לייחס למוחא, לרציונליות שלך הבהמית וכן הלאה.

תלמיד: אז מאיפה מביאים כלי של אמונה?

מלמעלה. אין לנו כאלה כלים.

תלמיד: כן, אבל איך קורה התהליך הזה, שיש פתאום לאדם כלי של אמונה?

על ידי מאור המחזיר למוטב.

תלמיד: זה ברור, אבל אין איזה תהליך מקדים שהוא עובר?

תהליך מקדים? עשר שנים, אם לא יותר, של השפעת המאור, ועד כמה הוא גדול, כמה הוא מיוחד, כך הוא קשה מאוד לגילוי, עד שהרשימו מתגלה יותר ויותר.

תלמיד: אז יוצא שכל התהליך הוא למעלה מהדעת, כל ההשגה היא בלמעלה מהדעת. אין שום דבר בדעת.

ודאי. כן. בכלים על מנת להשפיע במילים אחרות.

תלמיד: גם להגיע לקשר בתוך העשירייה זה בלמעלה מהדעת?

תלוי איזה קשר, או שזה חיילים או שזה ילדים או שזה עבריינים. תלוי איזה קשר. אם זה קשר שיש ביניהם מסירות נפש כדי להתכלל במקום אחד כדי לגלות את הבורא, מה שהוא מסביר לנו ב"ערבות", אז זה רק בצורה כזאת.

תלמיד: אז זה נכון לומר שמצב של אמונה למעלה מהדעת זה שהאדם כלול כבר משניים, מהרצון לקבל ומהבורא? האמונה למעלה מהדעת זה מצב שבו אני כבר כלול משני החלקים.

מעל הרצון לקבל, כן נכון.

תלמיד: ובעבודה שלנו כדי להגיע לזה בעצם אני מאפשר לחברים שלי, שזה הט' ראשונות, להשפיע עלי, אז אני מגיע למצב שהמאור מביא אותי לזה שיש לי אמונה למעלה מהדעת.

כן.

שאלה: אני רוצה לדבר עם הבורא, להתפלל לאיחוד העשירייה שלי, על הקבוצה, אפילו על כל האנושות והרבה פעמים אני עושה את זה כשאני עם עצמי ואתה אומר שבעצם עם עצמי זה לדבר עם האגואיזם שלי. אז איך אני יכול בכל זאת להגיע לדבר עם הבורא? יש היום לפניי פה בקבוצה חברים, דרכם אני צריך לדבר איתו? אני יכול לגשת לכל אחד מהם ולבקש מהם חיבור? זה נקרא שאני מדבר עם הבורא?

לא. למה אתה צריך לדבר עם הבורא? זה כוח ההשפעה, כוח האהבה, מה יש לך מזה? אתה רוצה להגיע לדרגה כזאת, זה חסר לך בחיים?

תלמיד: נראה לי שזה חסר לכולנו.

אתם מבולבלים, אני מצטער. למה אתם לא נכנסים לעומק של הדיונים שלנו? נמשיך ואתם תבינו איך שזה מסתדר.

שאלה: אמונה למעלה מהדעת והמסך, זה אותו דבר?

מסך זה ביטוי גודל האמונה למעלה מהדעת. כן.

שאלה: כתוב שהם נלחמים זה עם זה. למה יוצא שהם נלחמים זה עם זה, אם הבורא כביכול מוכר לנו את הרצון הזה להשפיע לו?

לא הבנתי מי נלחם?

תלמיד: הבורא והנבראים.

הבורא והנבראים? אז הם נלחמים, מי רוצה להשפיע למי. המלחמה הזאת נמשכת עד שהנברא מתחיל להבין שכל עניין הקשר שלו עם הבורא זה דרך הרצון לקבל, ודווקא [צריך] לפתוח את הרצון לקבל עוד יותר, בזה הוא יכול להשפיע לבורא. המלחמות האלה עוזרות לנברא להבין איך להשתמש נכון ברצון לקבל שלו, כי בלי זה ודאי שלא יוכל להשפיע.

תלמיד: מה זה נקרא למעלה מההרגשה?

למעלה מההרגשה האגואיסטית זה נקרא למעלה מההרגשה. זה הכול.

קריין: ציטוט מס' 8 מתוך רב"ש ג', מאמר "ענין זדונות נעשו כזכויות"

"כשלהבת הקשורה בפתילה, היינו שהמחשבה זרה נקרא בחינת פתילה, שרוצה להכניס פסול בעבודתו. זאת אומרת, שהמחשבה זרה נותנת לו להבין שמצד השכל והדעת, אין לו מה לעשות בעבודתו יתברך. ובזמן שהוא מקבל את המחשבה זרה ואומר, שאין הוא רוצה לתרץ שום תירוץ, אלא כל מה שהדעת אומרת הוא נכון, רק שהוא הולך בדרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת. נמצא, ששלהבת האמונה קשורה בפתילה של המחשבה זרה. נמצא, שרק עכשיו הוא יכול לקיים מצות האמונה כיאות. נמצא, שהקושיות נעשו לו זכויות, שהרי אחרת לא היה יכול לקבל שום זכויות מבחינת אמונה. וזה נקרא "שמחין ביסורים". הגם שיש לו יסורים, מזה שהמחשבה זרה מצערת לו, וגורמת לדבר סרה ורכילות ולשון הרע על עבודתו יתברך, מכל מקום הוא שמח בזה, שרק עכשיו בזמן כזה, הוא יכול לקיים בחינת אמונה למעלה מהדעת. וזה נקרא שמחה של מצוה."

(רב"ש - ג'. מאמר 5 "ענין זדונות נעשו כזכיות")

זאת אומרת, הוא שמח מזה שמגיעים לו כל מיני בלבולים, רצונות זרים שמסיטים אותו לכל הכיוונים, אבל הוא מבין שזה מגיע לו מהבורא כדי שייצב את עצמו יותר ויותר נכון, ושלא תהיה לו ברירה, שלא יוכל להישאר באותו שכל ובאותו רגש כמו קודם, אלא יצטרך לגדול.

בעולם שלנו כדי שיצטרך לגדול, הוא קונה יותר שכל ורגש. בעולם הרוחני, במצב הרוחני הוא יצטרך ההיפך, לעזוב את השכל והרגש שלו והחשבונות שלו שהיו קודם ודרך הקבוצה לרכוש רצון להשפיע יותר גדול, להתעלות לממד אחר, למחשבה אחרת, לרצון חדש. ואז נקרא שהולך באמונה למעלה מהדעת.

אמונה למעלה מהדעת זה השפעה ברצון ובמחשבה שאנחנו מקבלים אך ורק כשאנחנו נכללים בקבוצה, כי היא מתממשת רק כלפי הכלי הזה שנקרא "עשירייה", כלפי הפרצוף, כלפי הנשמה.

תלמיד: הוא כותב שהבורא רוצה שאדם יקבל תענוגים, והאדם רוצה שהבורא יקבל תענוגים, ובזה הוא נלחם איתו.

עד שמשתווים ומבינים מה אפשר לעשות כדי שכל אחד ייהנה לשני ובצורה ובכמות, כמה שהוא ממלא את השני, הוא נהנה. אחד לא מפריע לשני.

תלמיד: אז מה זה מלחמה, איך אדם יכול להילחם עם הבורא או עם הרצון לקבל? מה זאת המלחמה הזאת?

במלחמה הזאת, אדם נלחם עם הדעת שלו, שרוצה להתעלות למעלה מהדעת, למעלה מדעתו של האדם הוא יכול להיות בצורה שלמה דבוק בבורא. ובזה לא שהם לא נותנים אחד לשני את הכלים, אלא ההיפך, הכלים שלהם מתחילים להיות מוסיפים זה לזה. זה נקרא שאור ישר מתלבש באור חוזר, ואחד לא יכול להיות בלי השני.

תלמיד: אז איך אדם בונה את הלמעלה מהדעת, בדבקות למעלה מההרגשה וההבנה שלו?

דרך הקבוצה.

תלמיד: אז איך הוא בונה את הקבוצה הזאת, הפרצוף הזה?

ביחס אליהם כמו לדבר יותר עליון ממנו.

תלמיד: שמתאר אותם ככה?

כן, מתאר אותם ככה, כך מתייחס אליהם. שיש בחיים שלי כאן לפניי איזו תצוגה רוחנית.

תלמיד: שזה ממש כך, זה למעלה מההרגשה שלו, למעלה מההבנה שלו. זה יש. ואז בונה יחס אליהם כדבר הכי טוב.

כן.

תלמיד: ולא יכול לעשות את זה.

יכול להיות שלא.

תלמיד: אז מבקש מהבורא.

כן.

קריין: ציטוט מס' 9, "שמעתי" ל"ג "ענין גורלות , שהיה ביום כיפורים, ואצל המן".

"מה שנתדמה להאדם, דברים שהם בסתירה להשגחת טוב ומטיב, הוא רק בכדי שהאדם יהיה מוכרח להמשיך אור עליון על הסתירות, בזמן שהוא רוצה להתגבר על הסתירות. אחרת אי אפשר לו להתגבר. ושזה נקרא רוממות השם ית', שממשיך בזמן שיש לו הסתירות, הנקרא דינין. כלומר, שהסתירות יכולים להתבטל, אם הוא רוצה להתגבר עליהם, רק אם הוא ממשיך רוממות ה'. נמצא, שהדינין האלו הם הגורמים להמשכת רוממות ה'. שזה סוד מה שכתוב "וישלך אדרתו אליו". היינו שאח"כ היה מיחס כל האדרת שער אליו, היינו אל ה'. כלומר, שראה עתה, שהקב"ה נתן לו את האדרת הזו, וזה היה בכוונה, כדי להמשיך אור עליון עליהם. אולם זה יכולים לראות רק אח"כ. היינו, לאחר שכבר זכה להאור השורה על אלה הסתרות והדינין, שהיה לו מתחילה. כי הוא רואה שבלי השערות, היינו הירידות, לא היה מקום, לאור עליון שישרה שם, כי אין אור בלי כלי. לכן הוא רואה שכל הרוממות השם ית' שהשיג, היה בגלל השערות והסתירות שהיה לו, וזה סוד "אדיר במרום ה'", כלומר, שע"י האדרת זוכים לרוממות ה'."

(בעל הסולם. שמעתי. לג. "ענין גורלות, שהיה ביום כפורים, ואצל המן")

תלמיד: לא נותן לי מנוחה המשפט ששמעתי ממך, אם אני מצמצם, אז אני מצמצם את הבינה. שמעתי פעם ראשונה שזה חמור שבחמורות אבל זה שאני מצמצם בינה זה משהו חדש בשבילי. לפני זה שמעתי, הרגשתי שאנחנו מצמצמים את המלכות, אז האם אפשר להגיד שלמלכות שייך ביטול ובינה מצמצמת?

בשביל מה לך את זה, זה סתם פלפולים. "בינה, מלכות", צריכים לצמצם את היחס שלי לבהמיות ולהעלות יחס שלי לרוחניות, זה הכול. לא להתפלפל בזה.

שאלה: הוא כותב ש"מה שנתדמה להאדם, דברים שהם בסתירה להשגחת טוב ומטיב, הוא רק בכדי שהאדם יהיה מוכרח להמשיך אור עליון על הסתירות, בזמן שהוא רוצה להתגבר על הסתירות." הפעולה של המשכת האור, מה התהליך שמביא להמשכת האור?

התנגדות ועבודה למעלה מהתנגדות. אחרת איך אתה תגלה? לך לפיסיקה, תראה מה שקורה. אם אתה רוצה למשוך משהו, אתה צריך שיהיה לך מוליך, אתה צריך שתהיה לך התנגדות ואתה צריך שיהיה לך כוח למעלה מההתנגדות, ואז אתה מושך איזו אנרגיה או משהו. אתה צריך כמה דברים. אתה צריך כלי ובכלי שיהיו שני כוחות, אחד נגד ואחד בעד, ואז אתה יכול לכוון את התהליך.

תלמיד: אז מהם המרכיבים בעבודה שלנו בעשירייה? מה הכלי, מה ההתנגדות, מה הם שני המרכיבים שעליהם נמשך האור?

זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לסדר במרכז עשירייה.

שאלה: אני מבין מהשיעור שכל הדרך שלנו בהשגת הבורא שזורה בכאבים, אני אמור להרגיש כאבים באיברים שלי וזו אינדיקציה שאני אכן אולי בדרך הנכונה.

לא. לא להשתוקק לזה ולא לחשוב שזה ככה. אני רוצה להרגיש טוב.

תלמיד: אני רוצה להרגיש טוב, לכן מעל הדעת, את ההרגשה הבהמית שלי באיברים אני מכסה במין הרגשה טובה, כאילו נותן נחת לבורא.

נכון. צריכים להרגיש טוב בסופו של דבר.

תלמיד: אז ה"פלסטר" הרוחני הזה, עד כמה הוא עוזר לי בגוף הבהמי שלי להישאר בהרגשה הטובה הזאת, כאשר כל מה שמעל הדעת הבנתי ושייכתי, זה כבר בידיעה שלי, זה כבר כאן?

זה תלוי ביגיעה שלך. כמה שאתה מעלה את עצמך באמונה למעלה מהדעת, אז כל הכאבים וכל מיני התרגשויות שהיו לך בתוך הדעת, הם עכשיו מקבלים מה שנקרא "מיתוק".

שאלה: בכל קטע, כך או אחרת, מדובר באיזושהי בחירה שאנחנו עושים כשאנחנו בוחרים באמונה למעלה מהדעת. זה מצד אחד. מצד שני, אנחנו יודעים שחופש הבחירה הוא רק בדבר אחד, כמו שכותב בעל הסולם, בחירת הסביבה. בעזרת מה אנחנו בוחרים כשאנחנו בוחרים את האמונה למעלה מהדעת? מה נכלל בזה? האם יש פה איזשהו חופש?

לא. יש לך חופש תמיד להתקדם לקראת מטרת הבריאה בצורה נכונה יותר בדרך "אחישנה", במקום שידחפו אותך לזה ויחייבו אותך להתקדם בדרך "בעתו". זה בסך הכול מה שיש. בין שני הדברים האלה אתה נמצא, בין אחישנה לבעיתו. אבל להתקדם אתה תתקדם.

שאלה: חבר שאל שאלה על מה זה גילוי הבורא. יוצא שהבורא דואג לקבוצה וכך גם אני צריך לדאוג לעשירייה ולקבוצה, ובזה נוצר הקשר בין האדם לבין הבורא, נכון?

כן.

תלמיד: אבל אז יוצא שהאדם מרגיש דחייה מהקבוצה, הוא בעצמו.

זה כדי שיחזק את הקשר שלו עם הקבוצה ועם הבורא. זה נקרא "פלירט". דווקא על ידי המשחק הזה שהבורא כאילו דוחה את האדם, הוא רוצה שהאדם יגלה עוד יותר ועוד יותר נחיצות בקשר עימו.

תלמיד: אבל ככל שאדם מתקדם, כך הדחייה מתגברת ובנוסף העולם הזה תופס אותך.

הכול מחושב לפי יכולת האדם. אתה יכול להביא טענות כמה שאתה רוצה, הכול מחושב לפי האדם. ואם אתה מקבל דחייה אז מגיע לך לקבל את הדחייה הזאת כדי שתפתח למעלה מהדחייה כלי עוד יותר גדול, שאתה מסוגל לפתח אותו.

שאלה: להמשיך. נוצר כזה מצב שמצד אחד התמלאתי מהשאלה של החבר, ואילו מכאן יוצא שאני מרגיש מילוי ממך, ואז אני יושב ומפחד לזוז. מה לעשות עם זה שאתה מתמלא, מה לעשות הלאה כדי שזה לא ילך לכל מיני כיוונים לא נכונים?

אל תפחד. שום דבר, על הרגע הבא אל תפחד. אתה צריך רק לגלות את ההסכמה שלך, ובקשה, תפילה והודיה שלך לרגע הזה. אל תפחד ממה שיקרה ברגע הבא, שום דבר לא יקרה, רק דברים טובים. אתה צריך להבין שבכול יש לך קשר עם הבורא בלבד, אין מישהו אחר.

שאלה: כשמטפחים בקבוצה אהבה אחד לשני ולבורא, יוצא שכשאנחנו מטפחים את האהבה הזאת בעשירייה אנחנו מנסים להוליד את הבורא בינינו?

כן, אם זאת השאלה.

(סוף השיעור)

---

1. "כַךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא:" (משנה, מסכת אבות, ו,ד)↩

2. אמר רבי מאיר, בזמן שאדם מצטער, [ שכינה ] מה הלשון אומרת [ כביכול ]כד, קלני מראשי, קלני מזרועי. (משנה סנהדרין ו, ה)↩