שיעור בוקר 02.09.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 03.11.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/qC2ZLYXW?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', 

מאמר "מהו הנסתרות לה' והנגלות לנו, בעבודה"

"הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו בעבודה". פרשת "נצבים", ספר "דברים", "שלבי הסולם" כרך ג', עמוד רי"ג.

הרב"ש רוצה לענות כאן על השאלה, "למה המציאות נבראה בצורה כזאת שאנחנו לא נמצאים בגמר התיקון, לא בכוח, לא ביכולת, לא בהשגה, לא בהבנה, בהסתר כפול, בבלבול, פשוט בניתוק מוחלט מכל הסיבות, הכוחות וההבנות". וזה הכול כדי שבדרך למצב המתוקן אנחנו נרכוש הבחנות, כלים שבלעדיהם לא נרגיש את מציאותנו במצב המתוקן והטוב.

אלא ההליכה שלנו לקראת המטרה היא בונה אותנו ובאף צורה אחרת אי אפשר היה לעשות את הכלי הזה שירגיש את גמר התיקון, אם לא כמונו אנחנו הכלים האלו, שממש מתחילים להשתכלל מאפס ועד עוד ועוד ועוד עד המצב המתוקן. ולא שאנחנו יכולים משהו לעשות, אלא להכיר את הנחיצות שבתיקון ובמי הוא תלוי, ומהו התיקון בעצמו, זה מה שאנחנו צריכים לעשות, לגלות. 

זה נקרא "הנסתרות לה' אלקינו", הכוונה בעל מנת להשפיע, זאת אומרת המצב המתוקן. התיקון הוא "והנגלות לנו ולבנינו", שבו לאט לאט זה מתגלה לנו ממנו ובהתאם לזה אנחנו קולטים את התכונות החדשות, ההבחנות החדשות שנקראות "כלים", ואז מתחילים להיכנס למצבים הרוחניים עד שמגיעים לגמר תיקון. זה בעצם המאמר. 

בכל מצב ומצב, לפי איך שהאדם ירגיש את הנחיצות והסיבות למצב הזה, ומה הנקודה האמיתית שלו שהוא עומד במצב הזה, שהוא לא יודע ומבולבל ולא מבין ואין לו כוח מצד אחד, ומצד הכלי שלו הוא לגמרי ריק ונמצא בחוסר הכרה, תכלית וכוחות, ושום דבר מצדו עצמו, וזה נקרא נקודת המלכות. ומאידך מגלה מצד שני את נקודת הכתר, שהבורא הוא יכול ומסוגל וכולו טוב וזאת המטרה הנעלה ביותר והרצויה ביותר, שמגלה את נקודת הכתר של המצב. כשאדם מגלה את שני הדברים האלה המנוגדים במלואם, זה נקרא שהוא ראוי למדרגה הזאת בפועל, ואז הבורא עושה את הנסתרות האלו. אבל האדם צריך לגלות לזה הכנה, והכנה זה לגלות את שתי הנקודות ההופכיות האלו, חשיבות הבורא ושפלות הנברא.

ושוב עולה אותה שאלה, בשביל מה הבורא צריך את זה? הנברא צריך את זה כדי להרגיש בפער הזה, כי דווקא בפער הזה בין זה לזה יש לנו את כל הכלי שמקבל את התכלית.

תלמיד: בעמוד 218 והלאה הוא כותב, שבעצם הבורא יכול לתת לאדם את הכוח לעשות את שינוי הכוונה, ולמה הוא לא עושה את זה? כדי שהאדם יכול לקבל את התורה. לא ברור פה מה החשיבות של התורה, חשבנו שהיא אמצעי.

התורה זה נקרא כוח המתקן את האדם וכוח הממלא את האדם. תורה זה אורה, אור. האור הזה בא כאור לתיקון הכלים ואור מילוי הכלים, הכול זה נקרא תורה. מה שעושה האדם, זה הכנה שנקראת "מצווה", והאור שממלא אותו כתוצאה מזה נקרא תורה.

תלמיד: אז לא ברור לְמה היה חייב את התורה? היה יכול לתת לבן אדם את הכוח לתקן וכוח לקבל את המילוי.

הבורא נותן לאדם כוח לתקן את עצמו בהתאם לכמה שהאדם מגלה שהוא זקוק לזה, וזקוק לקבל מהבורא, זה מה שנקרא אצלנו "העלאת מ"ן". העלאת מ"ן זה מכלול של תנאים, של הבחנות, רגשות וניסיון והכול ביחד נקרא אצלנו "רשימו" שמעורר את העליון לסייע לתחתון. ולא שהעליון לא רוצה, אלא העליון נמצא במדרגה עליונה. אם הרצון שלך הוא לעורר את המדרגה העליונה, סימן שאתה יכול להיות חלק ממנה, וזה העניין של הבקשה. 

זאת אומרת, בקשה זה לא בקשה, זה התאמה לפי הכלי לעליון, ואז העליון ממלא את הכלי שלך, ולפי המילוי אתה גם שווה לעליון. זה אומר שאתה עלית לדרגתו. אתה רואה את זה, עד שלא עושים עד הסוף את המצבים האלו. 

תלמיד: למה כשאדם נותן יגיעה מתגלה לו שרע לו מהרצון לקבל?

למה הרצון לקבל לא מתגלה באדם מעצמו, אלא אדם צריך לתת יגיעה גדולה כדי לפתוח את הרצון לקבל שלו, כדי לראות אותו? מפני שהרצון לקבל שמתגלה באדם מביא לו סבל, כי הרצון לקבל מתגלה ללא מילוי, חיסרון. אז הרצון לקבל לא יכול להיות מורגש על ידי האדם אם הוא מביא רק סבל. האדם לא מסוגל לסבול אותו. 

אלא כמה סובלים? במדרגה אחת קטנה. אני יכול לסבול את הרצון לקבל שלי, בין המדרגה שלי לבין מדרגה יותר עליונה. אם הרצון לקבל שלי היה מתגלה מהמדרגה שלי עד אין סוף, הייתי מרגיש סבל שאי אפשר בכלל להבין מהו. זו הארת המלכות השחורה, הנוראית. ואילו כך מתגלה לי קצת פער ביני לבין האין סוף, ששם הכול מלא ואצלי הכול ריק, אבל אני מרגיש את זה במידה מאוד מאוד קטנה. 

בוא נגיד כך, אני מרגיש את האין סוף במרחק של 125 מדרגות מקסימום, ואז לא נראה לי שהמצב שלי כל כך חמור לעומת מצב האין סוף, ואז אני מסוגל לסבול אותו. מגלים לאדם את מידת ההפכיות שלו מהטוב לפי הנכונות לסבול, והנכונות לסבול מוגבלת מאוד באדם, לכן כל הסקאלה הזאת, כל הדרך מאיתנו עד אין סוף מחולקת ל-125 מדרגות. נגיד שזה כך, אפשר לחלק להרבה יותר.

במידה שאני מגלה את הפער הזה ביני לבין האין סוף, וביני לבין האין סוף זה נקרא ביני לבין מדרגה יותר עליונה, שעכשיו היא נראית לי המטרה, במידה שאני מגלה את הפער הזה, אני זוכה לכלי. כדי לזכות לכלי יש הרבה תנאים, כי כלי נקרא חיסרון שראוי לקבלת המילוי הרוחני, חיסרון שראוי לכך שהבורא ימלא אותו, יתיישב בו, ישרה בו. איך? החיסרון הזה צריך להיות בהתאם לבורא. 

בהתאם לבורא, זאת אומרת באותה כוונה בעל מנת להשפיע. אני מגלה שאני לא בעל מנת להשפיע והבורא לא יכול להתאחד איתי, אז מה אני יכול לעשות? מתחילה להיות הכרה שאני צריך לתקן את עצמי. לתקן את עצמי אני גם לא מסוגל, אז אני מתחיל להבין שאני צריך לפנות אליו. כשאני צריך לפנות אליו מתגלה לי שכבר מלכתחילה מצידו זה היה מוכן, ובזה שאני פונה אליו אני כבר מתחיל להתאחד אתו, להתחבר אליו, וסך הכול החיבור הזה הוא המטרה. 

זאת אומרת, ככל שמצבנו יראה לנו כל פעם יותר ויותר ההיפך ורחוק מהקדושה, דווקא הוא הראוי לחיבור, לדבקות ולהשגת המטרה. וכל הדרך מחולקת להרבה הרבה מדרגות מפני שאנחנו לא מסוגלים לגלות את הפער בינינו לבין האין סוף בבת אחת. לא היינו יכולים לדלג על הפער הזה ולהתחיל לעשות עימו משהו. גם כך כשמגלים לנו את הרצון לקבל בפעם הראשונה בכל מדרגה, הוא נראה לנו כים סוף, אי אפשר לעבור אותו, אי אפשר.

אחר כך אנחנו מתחילים לראות שזה בסדר, זה אפשרי איכשהו. למה זה בסדר ואפשרי? אין הרגל, ברוחניות הכול הבחנות, כוחות, יחסי כוחות. אז מה זאת אומרת שאפשר? פשוט באה לאט לאט הארה מלמעלה, אור מקיף, והוא נותן לנו הרגשה שזה לא נורא, שיש כנגד הפער הזה, כנגד הרצון לקבל הזה כוחות ומילויים והכול. אז יש אנשים שבורחים כשמרגישים את הפער הזה, ויש כאלה שנמשכים קצת ורואים אחר כך על ידי לימוד והתמדה שזה לא נורא. 

תלמיד: מה ההבדל בין מקובל שהגיע לגמר תיקון, לבין מישהו בתקופת ההכנה בעולם הבהמי?

מה ההבדל בין מקובל שנמצא במדרגות רוחניות, שעוד לא הגיע לגמר התיקון, ובין מקובל שהוא עדיין לא מקובל, אבל נקרא לפי המטרה מקובל שנמצא בזמן ההכנה, זאת אומרת עדיין נמצא בכוונה על מנת לקבל, לעומת המקובל שכבר נמצא בכוונה על מנת להשפיע, מה ההבדל ביניהם? ההבדל הוא בכוונה. 

תלמיד: מה ההבדל בעולם הבהמי?

מה זה חשוב בעולם הבהמי או בעולם הרוחני, בין המלאכים או בין הבהמות? מדברים על האדם עצמו, לא חשוב איפה הוא נמצא, באיזו סביבה. מדברים על היחס שלו למציאות. היחס שלו למציאות, ההבדל הוא בכוונה. תסובב את השאלה, בבקשה, אני מוכן. 

אתה מסתכל על המציאות כך ש"אני רואה את המציאות", מכוניות, אוטובוסים, אנשים, בתים, האם זה משתנה או לא משתנה אם אני נמצא עכשיו למטה ממחסום או למעלה מהמחסום? בגמר התיקון או במדרגה הראשונה שעכשיו התחלתי בהרצאת מבוא, מה ההבדל? המציאות לא משתנה, אוטובוס, בית, ילדים, נשים, ספרים וקבוצה נשארים אותו הדבר. אני משתנה מכוונה על מנת לקבל לכוונה על מנת להשפיע. מה עוד משתנה? כאן אנחנו לומדים "מהו הנסתרות לה' אלקינו" שמשתנה? זה נקרא כוונה.

תלמיד: זאת אומרת, ההבדל הוא רק ברוחניות.

ההבדל בין העולם הזה לעולם הבא הוא הבדל בכוונה הפנימית של האדם ביחסו למציאות. למציאות, הכוונה כול מה שהוא מרגיש.

אבל כשאתה מתחיל לראות באור חוזר, המציאות נראית לך אחרת לגמרי. איך שהמציאות נראית לך היא נראית אחרת, אבל זה סובייקטיבי. מה זאת אומרת נראית? אתה לא רואה את הבית פתאום בתור משהו אחר, אלא את המהות שלו בכוונת ובמטרת הבריאה אתה רואה אחרת. ככה כשאתה מסתכל על כל דבר ודבר הוא נראה לך קיים, אתה אפילו לא יודע בשביל מה ולמה. ואילו כאן אתה מגלה בכל דבר את הסיבה המטרתית, במה באמת אתה יכול לסייע על ידי כל דבר ודבר, כשלכל דבר יש סיבה ומטרה. הכוונה משנה את הקליטה, אבל זה מה שמשתנה. מבחוץ לא.

אתה יכול להגיד, אבל למדנו שחוץ ממני יש אור עליון שממלא את כל המציאות, חוץ ממנו אין שום דבר, היתר אשליה. אז האם המקובל שנמצא בעולם הזה רואה רק את האור העליון, או רואה גם בתים, ילדים, נשים, קבוצה, חברים, אוכל, כל מיני דברים, או שהוא רואה אור עליון ממלא את המציאות והוא בתוך הענן הזה של האור.

כשאנחנו מדברים על האור העליון שממלא את כל המציאות, אנחנו לא מדברים על הראייה שלנו, על ההרגשה שלנו, אלא מדברים על ההשגחה שהיא ממלאה את כל המציאות ושהיא כולה כולה טובה, לא שנעלמים בתים וילדים, חיות וכל העולם הזה והיקום. האשליה היא לא אשליה שזה קיים או לא קיים, האשליה היא בכוונה, למה זה קיים. 

אתה יכול עוד לשאול, אבל דיברנו על זה שיש לנו חמישה חושים ורק בעזרת חמישה חושים אנחנו מקבלים את המציאות. ואם יהיו לנו חושים אחרים, אז נראה את המציאות אחרת, כלומר גם את המציאות לא רק את הכוונה שלנו.

מה זה נקרא חושים אחרים? איזה חושים אחרים יכולים להיות?

תלמיד: רצונות. 

רצונות, אתה אומר. האם הרצונות שלנו משתנים? יש חמישה רצונות. אם יש את החושים האלה, כן מרגישים, אם אין את החושים האלה, לא מרגישים.

אז אתה יכול להגיד, אני נעלם מהגוף, הגוף מת, אני נשאר להיות קיים בגוף הרוחני שלי, הגוף הגשמי מת, איך אני מרגיש את המציאות? והאם אני מרגיש דרך הגוף הרוחני שלי את העולם הגשמי? הרי נעלמים לי החושים. אני רואה את הבית? לא רואה. אני רואה את האנשים? לא רואה. מה אני כן רואה? איך אני מרגיש? מה נעלם, מה לא? זה מבלבל קצת. אז אנחנו צריכים להגיד שהדברים האלה הם בהתאם לחושים.

כמו שעכשיו אתה מסתכל על העולם ורואה את החיצוניות של הדברים, לבושים גשמיים, בגלל שהחושים שלך הם רק גשמיים, אם תוסיף לזה חושים רוחניים, אז תראה גם לבושים רוחניים שישנם במציאות, כלומר כלים רוחניים, בהתאם לדרגה שלך ופחות מהדרגה שלך.

יותר מהדרגה שלך הכול יראה לך כאור. בהתאם למידה שתעלה, האור הזה יצטמק גם לכלים ולמילויים, בהתאם לזה שאדם עולה. האור נקרא אין סוף, כל ראש נקרא אין סוף. אבל ראש הפרצוף נקרא אין סוף כלפיו, אבל אם אני נמצא מעל הראש שלו, אז בשבילי הראש שלו הוא לא אין סוף, זה ראש שאני מבין אותו, קולט אותו, ומה שהוא לא משיג בראש שלו, אני משיג מה שבראש שלו. ככה זה, הכול לפי החושים. 

תלמיד: אדם מגיע למצב של השפעה רק על ידי שהוא מגלה את ההופכיות שלו מהבורא, את המצב ההופכי שלו. את ההופכיות הזו הוא מגלה רק על ידי המאמץ והיגיעה שהוא עושה בכדי להגיע. אני מקיש מתוך זה שכביכול כשאדם נראה לו שהוא מגלה בעצמו הכרת הרע לא מתוך זה שהגיע, אלא הוא בעצמו גילה, האם זה שקר?

כשבן אדם מרגיש זה לא שקר. כשהוא חושב שהוא גילה את זה, זה שקר, כן. אנחנו אומרים שהכול הוא רק על ידי האור. לא יכולה להיות הרגשה ברצון לקבל אם אין אור, רק משני דברים מנוגדים נעשית הרגשה. הרגשה היא הפער בין שני דברים, זה מביא להרגשה. 

תלמיד: האם המימוש של מטרת הבריאה לא צריך להתבטא גם בחיסול של כל הסבל כמו שאנחנו מכירים אותו בעולם הזה? האם אין שינוי שצריכים להרגיש אותו במציאות כמו כמו שהיא היום? הרי מטרת הבריאה היא "להיטיב לנבראיו".

כך אומרים, שמטרת הבריאה "להיטיב לנבראיו".

תלמיד: אבל אנחנו אומרים שהעולם שלנו יישאר כמו שהוא ובגמר התיקון רק היחס ישתנה.

העולם שלנו נשאר בגמר התיקון בדיוק אותו דבר כמו שעכשיו, כי תיקון שייך לכוונה בעל מנת להשפיע ולא לדומם, צומח וחי.

תלמיד: אבל בכל זאת אני מנסה לבדוק איך התיקון הזה של הכוונה ישפיע על המציאות.

על המציאות זה ישפיע כך שהעולם הזה יהיה יותר טוב. ויהיה יותר טוב, זה שגם בדומם, צומח וחי יהיו שינויים לטובה.

תלמיד: אבל יותר טוב או טוב?

טוב.

תלמיד: זאת אומרת, אנשים ימשיכו לרצוח אחד את האחר?

האם אנשים ירצחו אחד את האחר? אם זה בעל מנת להשפיע לצורך התיקון אז יכול להיות שכן, אני לא יודע. נגיד, האם לא תשחט את הבהמה כדי לאכול אותה? בטח שכן.

תלמיד: את הבהמה כן, ואת החבר שלי?

את החבר אני לא יודע. הכול נבדק לפי הכוונה בעל מנת להשפיע נחת רוח לבורא.

תלמיד: מישהו יסבול פה בסיפור הזה. אם המטרה היא להיטיב לנבראיו אז צריך להיות טוב.

לא סתם אמרתי לך את המשפט בצורה כזאת, כדי שתבין שהכוונה בעל מנת להשפיע היא הקובעת. והמעשה, תגיד שזה שחיטה, תגיד שזה גניבה, מה שלא תגיד, זה לא חשוב. אני לא יודע אם יכול להיות דבר כזה, אבל אם הכוונה בעל מנת להשפיע האמיתית תחייב שהדבר הזה יתקיים, אז הוא יתקיים. מה אכפת לי באיזו צורה זה יתקיים בצורה גשמית?

תלמיד: אז אי אפשר להגיד באיזו צורה זה יתבטא.

אני לא רוצה יותר להגיד ולא רוצה בכלל לחשוב על המעשה. אני אומר שהכוונה בעל מנת להשפיע תקבע את המעשים שאנחנו נעשה. בעל הסולם אומר, שאם החברה רוצה להיות מתוקנת, אז כל אחד שלא רוצה להיות בצורה מתוקנת בחברה הזאת צריכים לנדות אותו מהחברה ללא שום רחמים.

מה זה ללא שום רחמים? אפילו שידוע לנו שאם עכשיו נזרוק אותו לזאבים, לא יודע למי, או אולי אז יגור זאב עם כבש, יחיו יחד יחד זוגות בזוגות, אני לא יודע איך, אבל הוא אומר שאדם כזה צריכים לזרוק אותו מהחברה.

יכול להיות שאז נזרוק אותו מהחברה, זאת אומרת מקבוצה ומהעיר ומהמדינה, כי נראה בהתנהגות שלו שהוא מזיק ביותר ואי אפשר לעשות שום דבר. ובשבילו זה גם כתיקון, כי אי אפשר באף צורה מקובלת, מתוך כוונה על מנת להשפיע, לתקן אותו. אני לא יודע, יכול להיות. אתה רואה שהוא כותב כך.

תלמיד: ב"דור האחרון" הוא מנסה לתאר את המציאות של הימים האלה, והוא כותב שהיא יותר מסוכנת.

אפילו ב"דור האחרון" הוא כותב שיהיו כאלה שלא כל כך יסכימו, אבל נקבל אותם מתוך זה שהם מוכנים לקיים על אף שלא מבינים. זאת אומרת, בשכבות האלה שבתוך הרצון לקבל יש שכבות שהן עד כדי כך נמוכות, שיש אנשים שהם בחזקת חיות. ואז יקבלו על עצמם קיום כזה וזהו, ללא הכרה מלאה של המציאות.

אומנם אם זה גמר התיקון איך יכול להיות שלא תהיה להם הרגשה מלאה? תהיה אבל על ידנו ולא על ידם עצמם, אלא מתוך התכללות. המלכות הכללית כוללת בתוך עצמה רצונות מאוד מיוחדים, נמוכים, מכל מיני סוגים, נגיד 99% אחוז דומם ורק 1% צומח. מה תעשה? אני לא יודע איך לבטא את זה, אבל אתה רואה שאפילו ב"דור האחרון" הוא אומר שיהיו כל מיני סוגי אנשים.

תלמיד: מכיוון אחר, מדי פעם אתה אומר שאנחנו צריכים לקחת את הסבל שיש בעולם ולהגיד שזה קורה בגלל שאנחנו עובדים לא טוב. אם זה כך, אני צריך להביא בחשבון שהעבודה שלי פה יכולה לעזור לבן אדם בסבל היומיומי הבהמי שלו.

האדם צריך להגיד "בשבילי נברא העולם", שאני אתקן את העולם על ידי מעשיי הפנימיים. ואם העולם סובל הוא סובל בגללי. אם הייתי מתוקן אז העולם לא היה סובל, כך אדם לאט לאט מגלה את המציאות הזאת.

ואז זה מחייב אותנו ומעמיד אותנו באמת בצורה אחראית לכל מה שנעשה. הוא אומר שכל השחיתות והרציחות וכל מה שיש בעולם זה בגלל עם ישראל. אם עם ישראל היה מכיר בזה הוא היה נראה אחרת מהיום. תתאר לעצמך, אם היינו מקבלים את זה, אז היינו ממש מרגישים את עצמנו אחראיים, אשמים. ובאמת זה ככה.

תלמיד: מה זה עשייה לפני שמיעה? איך אפשר לעשות משהו לפני שמיעה?

היום כבר לא ניכנס לזה.

תלמיד: אמרת שהעולם נוצר כדי שנתקן אותו.

העולם נוצר כדי שנתקן אותו? לא הייתי אומר. העולם הוא לא מקולקל, אנחנו מקולקלים. מה יש לי לתקן בעולם? התיקון הוא רק בכוונה בעל מנת להשפיע שהיא שייכת לאדם. האם אני צריך לתקן עצים, אבנים, חיות, בהמות? יש בהם כוונה בעל מנת לקבל שאני צריך לתקן אותה בעל מנת להשפיע?

זה רק אצלנו, וגם כל אחד רק בתוכו, זה שייך לתיקון. מחוצה לי אין מה לתקן, ואני גם לא יכול לתקן אפילו שנראה לי. זה טמטום אם אני אלך לתקן במישהו כוונה בעל מנת להשפיע. זה בבחירה שלו, בהכרת הרע שלו, בהבנה שלו שזה תלוי בו, לא תלוי בו, בפנייתו לבורא. לכן זה נקרא תורת הנסתר, שאף אחד לא יכול לנגוע בזה חוץ מהאדם עצמו. 

תלמיד: בתקופה הזאת שאנחנו עוברים עכשיו, באיזשהו שלב נרגיש בושה שאנחנו מקללים את הבורא, מה אפשר לעשות כלפי הבושה הזאת?

אם אני מרגיש שאני לא מסכים עם הבורא, רוצה למרוד בו, מקלל אותו, מה אני צריך לעשות בהתאם לזה? בהתאם לזה אני רוצה אולי למחוק את המחשבה הזאת, כי אולי אני מפחד שיהיה לי רע ממנו כי אני כך חושב. אולי אני אשתמש במחשבה הזאת כמו באמצעי, דווקא לעשות משהו באמת. זה תלוי למי אני מייחס כל פעם מה שנעשה בי.

במחשבה הזאת לדוגמה, אם אני מייחס אותה לבורא, אז הבורא שלח לי את המחשבה הזאת בצורה מטרתית שאני משהו אעשה עם זה, ואז אני כבר מתייחס למחשבה הזאת כמו לנכס. ואם אני חושב שהמחשבה הזאת היא באה ממני, לא הוא הסיבה אלא אני הסיבה, אז אני מיד רוצה או למחוק אותה, או לטשטש אותה, שהיא לא תגרום לי שום רע.

הכול תלוי במי אנחנו תולים את הסיבה לכל דבר שנעשה. זה קובע בסופו של דבר איך נתייחס למציאות, או בצורה שאני רק ארצה לטייח אותה, לצבוע בוורוד, או שאני אתייחס אליה בצורה מטרתית, מועילה. 

תלמיד: מה עם הדברים שעשינו במבט לאחור, מה אפשר לעשות עם ההרגשה של הבושה?

הרגשת הבושה, שוב אני אומר לך, אם אני מרגיש סתם בושה שאני ההיפך ממנו, אז זו בושה שבעל הבית השפיע לי, ואז אני רוצה למחוק את בעל הבית, או להסתלק מכל העניין הזה, רק לא להרגיש בושה. אם אני מרגיש שאת הבושה הזאת הוא שולח לי בצורה מטרתית, שזה בא ממנו, אז זה הופך להיות ממש קרש קפיצה. 

תלמיד: כשעוברים מחסום יש הרגשת בושה מנותן ההנאה. גם במבט לאחור יש בושה על כל מה שעברת עד היום. 

לא, מה פתאום. אתה אומר כשאתה עובר מחסום. עוד לפני המחסום אתה תראה שאתה לא חושב על העבר בכלל. איזה עבר? אין עבר. מי שחושב על העבר הוא ממש כמו אשת לוט, הופך להיות כגוש מלח, דבר שלא מתקלקל. אי אפשר לאכול אותו, אי אפשר בלעדיו, אבל רק בצורה שאתה מוסיף אותו לאוכל. 

תלמיד: בשביל מה שתהיה הצדקה על כל מה שקרה?

הצדקה על העבר היא שאת כל העבר הזה עברתי כדי לאסוף כלים, הבחנות להווה. כל דבר הוא כך כלפי גמר התיקון. האם בגמר התיקון אני יושב וחושב, "איך פעם הייתי מזיע, איי, איי, איי", כמו זקן? שמעת את הזקנים האלו, "אנו באנו" וכן הלאה. 

אני מבטיח לך, תמשיך ועוד מעט תראה שהעבר בשבילך לא תהיה בו שום חשיבות, רק לצורך ההווה אתה תצטרך אותו. אתה לא תחשוב, "אבל לא עשיתי ככה, וזה לא היה בסדר", יימחק היחס הזה. כי זה לא בסדר, זה לא אתה בכלל. בשביל זה לא צריך לעבור מחסום, זה הרבה לפניו.

תלמיד: מה קורה בגמר תיקון כללי של כולם, האם הכול יימשך שוב פעם?

האם יהיה מחזור בחזרה? אם תיקנו הכול על מנת להשפיע ויש את כל ההבחנות, ואנחנו יכולים למלאות את עצמנו עם נוכחות הבורא ושווים לו בקומה שווה, אז בשביל מה אנחנו צריכים עוד פעם סיבוב?

תלמיד: אז מגיעים לאור אין סוף.

אבל אתה לא שומע מה שעניתי. כל הדרך שאנחנו עוברים, דווקא במאמר הזה עכשיו שלמדנו הוא מסביר יפה מאוד, שאת כל הדרך אנחנו צריכים כדי ללקט את ההבחנות, לבנות את הכלי מכל מיני התרשמויות. כשהכלי הזה גמור, התרשמתי מהכול, החלטתי את הכול, הבנתי את הכול, והכול בסדר יפה ונכון מחובר בין זה לזה, אז יש לי ממש כלי. מתוך הכלי הזה אני עכשיו מקבל התגלות האלוהות בצורה מלאה, כי הכלי הזה דומה לגמרי בכוונה שלו לכוונת הבורא. אז איזו עוד סיבה יש שמשהו ישתנה בחזרה? יש סיבה ומסובב, אז איזו סיבה יכולה להיות ששוב אני אכנס לשבירה, לנפילה ולירידה, ושוב לתיקון? מה אנחנו צריכים עוד להשיג?

תלמיד: אמרת גם שכל העולם הזה יגיע לגמר תיקון. 

אתה מתכוון גמר התיקון, זאת הכוונה שכולם, כל הנשמות, מגיעות לגמר התיקון. להשתוות לאור אין סוף כמו שהיה. 

תלמיד: אם כולם מגיעים למצב הזה של אור אין סוף, אז זה לא אותו אור אין סוף.

לא להיות אור אין סוף, אלא להיות לפי הפעולה, שווה לאור אין סוף שהוא נקרא בורא.

תלמיד: ואז?

ואז, מה אז? אני לא יכול להגיד לך. מה אז? דווקא אחרי זה יש אז, עד אז תיקנת את הכלי שלך. עכשיו עם הכלי המתוקן הזה אתה יכול להמשיך לעבוד, אז יש לך כל ההבחנות, ואתה כבר מוכן. אז אתה נקרא בוגר שווה לבורא. עכשיו הוא לוקח אותך כשותף השווה לו לכל דבר, למשהו שאנחנו כבר לא יודעים מהו, זה כבר סתרי תורה.

תלמיד: מה קורה למישהו שמגיע לגמר תיקון בעולם הזה?

לגמר תיקון אדם לא יכול להגיע אם הוא לא נמצא בעולם הזה, גמר התיקון זה מצב שאנחנו מגיעים אליו בזמן שחיים כאן בעולם הזה, הכוונה הפנימית שלנו היא על מנת להשפיע נחת רוח לבורא, במקסימום על כל מה שיכול להתגלות בי. 

תלמיד: אז הוא מגיע לגמר תיקון בעולם הזה, ואז מה קורה מבחינתו הלאה, באיזה מצב הוא כבר נמצא, למשל חוזר לעזור, להשפיע לאנשים אחרים?

עוד לפני שהוא מגיע לגמר התיקון, כדי להגיע לגמר התיקון, וכתוב על זה בהקדמה לתע"ס, שם הוא מלמד שיש שלב שנקרא "להצטער בצער הציבור" ואחר כך "לזכות לנחמת הציבור". זאת אומרת, להגיע לגמר התיקון הפרטי אני יכול רק אם אני מתחבר עם כל הנשמות מצידי, לא מצידן, מתקן אותן מצידי בזה שאני מצטער בצער שלהן, לוקח את הצער שלהן, קולט אותו בתוכי, מעלה אותו לבורא, ובצורה כזאת אני מקבל תיקון בשבילן ומתקן אותן. 

מה זה נקרא אז לתקן אותן? אני מתקן את החלק הפרטי שלי שיש בהתכללות בכל נשמה ונשמה. וכשאני תיקנתי את הקשר שלי, ההתכללות שלי, החלק שלי שמחובר עם כל הנשמות, זה נקרא שאני הגעתי לגמר התיקון. מה זאת אומרת? בכל הכלים האלה, יש כבר מילוי של גמר התיקון, זה נקרא שאני הגעתי לגמר התיקון. איך יתר הנשמות מרגישות את זה? הן ירגישו את זה או שהן מרגישות את זה במקצת, זה מסייע להם בטוח. 

תלמיד: זאת אומרת, שכבר אין דרך חזרה?

99% מהאנושות, כל הנשמות חוץ מנשמה אחת הגיעו לגמר התיקון. אז בנשמה האחת הזאת שעוד לא התחילה נגיד לתקן את עצמה, זה סתם מקרה תיאורטי, יש לה 99 חלקים מתוקנים מתוך מאה שיש לה. כי תקנו אותם כל אלו שמתוקנים. בהתכללות שלהם בה הם תקנו את הנשמה הזאת, ורק היא לא תקנה את עצמה. 

אז היא לא מרגישה שהיא מתוקנת ב-99% כי אין לה על ידי מה להרגיש את זה, החלק שלה, הנקודה שבלב שלה עדיין שחורה ומתה. אבל ברגע שהיא תתחיל עכשיו נגיד לעבוד על הנקודה הזאת, היא מיד תתחיל להרגיש שהכול מוכן בשבילה והכול מסודר. זאת אומרת, ודאי שמי שעושה תיקונים כדי להגיע לגמר התיקון, הוא מסייע כך לכל הנשמות. 

תלמיד: אני פשוט שאלתי את השאלה בעניין.

אז בסדר, אתה מסופק או לא?

תלמיד: לא.

עדיף להישאר בחוסר, זו תכונה הטובה מאוד. 

תלמיד: איך אתה היית קורא לקשר שיש בין אנשים, בכלל לקשר הזה שיש בחברה, מה שמאחד את החברה, איך היית קורא לקשר הזה?

קשר בין האנשים שאפשר לקרוא להם חברה? שכל אחד מרגיש שלא יכול להגיע לתיקון, למילוי, לרוחניות, לבורא, לא חשוב למה, בלי אחרים. זה נקרא חברה. בצורה אגואיסטית ביותר, אני חייב אותם, אחרת אני מת. לא יותר. כמו בכל חברה אחרת. 

זה לא סתם נקרא חברים, קבוצה, הם לא מצאו לזה איזו מין מילה מיוחדת אחרת, אלא מפני שגם בעולם שלנו, אם אנחנו רוצים להצליח במשהו, אנחנו צריכים להתאחד, לבטוח אחד בשני וכן הלאה. אז כאן השוני רק במטרה.

תלמיד: אני התכוונתי לקשר בחברה בכלל, לאו דווקא ב"בני ברוך". האם לקשר שיש בין אנשים שחיים בחברה אפשר לקרוא משהו קדוש?

קדוש זה נקרא אם זה בכיוון הבורא, זה נקרא קדוש. נבדל. על מנת להשפיע זה נקרא קדוש. למה? כי זה קדוש, זה נבדל מעל מנת לקבל. קדוש זה מהמילה נבדל, "את מקודשת לי", את מיוחדת לי. רק לי ולא לאחרים, זאת המילה קדוש. אני מקדיש את זה אליו. זאת אומרת, את זה אני מייחד רק בשבילו. זה נקרא קדוש, הקדשה למישהו ומסוים. 

אז בגלל שיש לנו בבריאה שני חלקים בלבד, לא יותר, על מנת לקבל ועל מנת להשפיע, אז קדוש נקרא מה שנבדל. במקום קדוש תגיד נבדל. זהו, בשביל מה לך להסתבך עם הסטיגמות שלך, מה זה קודש? פשוט נבדל, נבדל ממני שעדיין אין בי, לא רכשתי.

תלמיד: לא כל כך הבנתי. 

לפי ההגדרה הזאת מה יש להבין? הכול ברור.

תלמיד: מה זה נבדל?

נבדל הכוונה שזה לא בטבע שלי. ככל שההגדרות הן יותר ברורות ופשוטות, זה יותר בריא, אין מקום לטעות. זה נעשה יותר מדי פשוט, ואתה עומד מול הקיר כי אתה חייב משהו לעשות, אני מבין שזה לא נותן לך אפשרות לברוח, אבל זה טוב. יש אנשים שאוהבים דווקא כל מיני חלומות, כל מיני דמיונות, זה נותן איזשהו יופי, טעם, כי ככה, זה על מנת לקבל, על מנת להשפיע, ומה הלאה? ברקס וזהו.

תלמיד: במה היא ההכנה להרגיש את הפער ביני לבין הבורא?

ההכנה להרגיש פער ביני לבין הבורא היא רק ברצון להכיר אותו. כשאני רוצה להכיר אותו, כשאני מתחיל לגלות אותו, אני רואה שהוא ההיפך ממני. אני לא יכול להכין את עצמי להכיר אותו כהפוך, כי מאיפה אני יודע מה זה הפוך, לא הפוך. זה שאני רוצה לגלות את הנקודה שבלב, משהו עליון ממני, אז אני משתוקק כאילו אליו, משתוקק להבין, להכיר, לפתוח אותו או מציאות עליונה, לא חשוב איך להגיד. 

אנחנו עוד מבולבלים, נראה לנו שכל הדברים האלה הם דברים שונים, עולם רוחני, בורא, עולמות, מציאות עליונה, שאלו הרבה דברים ולא אחד. לפי הלשון כך זה נראה לנו. זה לא כך. מה שאתה מגלה, אתה מגלה בורא. היחס שלך, הקשר שלך עם הבורא זה נקרא עולמות, מדרגות. 

זה כמו שאני איתך, יש לנו איזו מערכת יחסים, היום אנחנו יותר קרובים, מחר יותר רחוקים, וזה משתנה. אתה מבקש אני עונה, אני מבקש אתה עושה, זה נקרא עולמות, הקשר.

תלמיד: האם ההרגשה היא קבועה? נגיד אני, במשך 24 שעות, אני מרגיש על ידי החושים שלי את המציאות, האם המקובל גם מרגיש את היחסים בהתמדה או שיש גם פחות?

הרגשת הבורא בנברא כל הזמן משתנה, ימין, שמאל, אמצע, רשימות, השפעות, אתערותא דלעילא, יש המון סיבות לשינוי ההרגשה. כל הזמן מנענעים את ההרגשה שלנו. אם לא הרשימות מבפנים שהאור פועל עליהן מבחוץ ומנענע את הכול ומזיז את הכול, אם לא זה, אז לא היינו משתנים. אנחנו בעצמנו, ממה נשתנה? הכלי בעצמו לא יכול לזוז, האורות מנענעים את הכלים. אורות הכוונה רשימות. 

(סוף השיעור)