שיעור ערב 24.04.19 הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש, כרך ב', עמ' 1155, מאמר: "מהו כי אתם המעט מכל העמים, בעבודה"

קריין: אנחנו קוראים בספר פסח, מאמר רב"ש, עמ' 215 "מהו כי אתם המעט מכל העמים, בעבודה". ניתן למצוא את זה גם ברב"ש ב' עמוד 1155.

מהו כי אתם המעט מכל העמים, בעבודה

"הנה כתוב (ואתחנן, שביעי) "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם, כי אתם המעט מכל העמים, כי מאהבת ה' אתכם, ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם, הוציא ה' אתכם ביד חזקה ויפדך מבית עבדים, מיד פרעה מלך מצרים". אמרו חז"ל (חולין פ"ט) "לא מרובכם, אמר להם הקב"ה לישראל, חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטים עצמכם לפני", עד כאן לשונם.

ויש להבין מה בא זה ללמדנו, בזה שפירשו חז"ל, שהקב"ה אמר לישראל, חושקני בכם. שאפילו שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטים עצמכם לפני. אם הקב"ה היה אומר, אף על פי שאני משפיע לכם גדולה, אז אתם ממעטים את עצמכם לפני בשר ודם, הייתי מבין זה. אולם חז"ל אמרו, שאתם ממעטים עצמכם לפני, היינו לפני הקב"ה. איזו מדרגה היא זאת, שאם הקב"ה נותן לאדם גדלות, אין הוא מתגאה לפני הקב"ה, בזה שהקב"ה נתן לו גדלות.

וכי אם המלך נותן גדולה לאדם ומגדיל אותו לפני השרים, אז האדם הזה מתגאה גם לפני המלך. היתכן. אם כן, מהי החשיבות שאין מתגאים לפני הקב"ה, אלא שהם מתמעטים לפני. היינו לגבי מי הם מתמעטים. השכל מחייב, שבזמן שהאדם מבין את גדלות המלך, בטח שהאדם משפיל את עצמו יותר לפני המלך.

ובכדי להבין זה, צריכים לזכור את סדר העבודה, שהיא בחינת תיקון הבריאה. היינו בכדי להגיע לידי דביקות, הנקראת "השתוות הצורה", היינו לזכות לכלים דהשפעה, נעשה תיקון, המכונה "צמצום והסתר על הקדושה". כלומר, שנסתר הטעם של תו"מ, שבהם מלובש את הטוב ועונג, שהיה ברצונו יתברך לתת להנבראים. שזה מכונה "רצונו להטיב לנבראיו". שכל מה שרצה לתת להנבראים, מלובש בתו"מ, המכונים בזה"ק בשם "תרי"ג פקודין".

וזה כמו שאומר בהסולם "שענינו הוא, שפקודין הוא מלשון "פקדון". שבכל מצוה ומצוה יש בה אור מיוחד המלובש בהמצוה הזאת. אולם בכדי להגיע לאור המלובש בהם, בגלל הצמצום וההסתר שיש עליהם מטעם תיקון הבריאה, כלומר בכדי שהאדם יקבל את הטוב ועונג המלובש בהם, האדם מוכרח מקודם לקבל את הכלים המתאימים להאור, בכדי שצריכה להיות השתוות הצורה להאור, כמו שהאור הוא המשפיע, כן צריך הכלי להיות בעל מנת להשפיע".

אולם היות האדם מצד הטבע יש לו רצון לקבל לעצמו, ולא רצון להשפיע, אם כן איך האדם יכול לשנות את הטבע שלו, מה שהקב"ה ברא. על זה אמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". היינו שהתורה נותנת עצות לאדם, איך לצאת מאהבה עצמית ולקנות רצון להשפיע. שבמצב הזה נקראים התרי"ג מצות, אומר הזה"ק, בשם "תרי"ג עיטין", היינו תרי"ג עצות איך להשיג את הרצון להשפיע. כי רק בהרצון להשפיע יש יכולת, שהאור, הנקרא "טוב ועונג", מתלבש בהם.

ועל זה אמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתו"מ, אפילו שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה הוא יבוא לשמה, מפני המאור שבה מחזירו למוטב, והוא יגיע ע"י זה לדרגת לשמה".

ובענין שלא לשמה יש הרבה בחינות:

א. לומד על מנת לקנטר. שבחינה זו היא הגרועה מכולם, שעל זה אמרו חז"ל (ברכות י"ז) "כל העוסק בתורה שלא לשמה, נוח לו שלא נברא".

ב. לומד על מנת שיקראו "רבי".

ובשתי בחינות אלו הוא רוצה שכר מאנשים, ולא רוצה שה' יתן לו שכר תמורת עבודתו.

ג. לומד בכדי שה' יתן לו שכר בעולם הזה, שיהיו לו חיים, ופרנסה, ובריאות, וכדומה.

ד. לומד בכדי שה' יתן לו שכר בעולם הבא.

ה. שהוא עוסק בתורה ומצות, בגלל שהוא מרגיש, שהוא משמש מלך גדול. לכן יש לו הנאה בזה שהוא עוסק בתו"מ. כלומר, בגלל הנאה זו מה שהוא מרגיש, שהוא משמש את המלך, כדאי לו לעבוד. נמצא, שגם מי שעובד בשביל שהוא משמש מלך גדול, גם זה עוד לא יכולים לכנות "לשמה" בטהרה, הגם שהוא עובד לשם שמים, היינו שהוא לא רוצה שום תמורה עבור עבודתו, אבל מכל מקום הוא משתוקק להרגיש טעם בעבודה זו, מטעם שהוא מרגיש מלך גדול.

אז צריכים לדעת, שגם זה עוד לא נקרא "לשמה" טהורה, מטעם שסוף כל סוף הוא משתוקק להתענוג, שהוא ירגיש בזמן העבודה. כי התענוג מה שהוא מרגיש בזמן העבודה, זוהי הסיבה שבשבילה הוא רוצה להיות עובד ה'. נמצא לפי זה, שרק מה שהרצון לקבל מרגיש התענוג בזמן העבודה, זה הוא המחייבו לעסוק בתורה ומצות. לכן נקרא זה גם כן "שלא לשמה". אולם השלא לשמה הזה מביאו לידי לשמה, מטעם המאור שבה מחזירו למוטב.

וזהו על דרך שכתוב בהקדמה לספר הזהר (אות ל') וזה לשונו "חלוקה ב' היא מי"ג שנים ואילך, שאז ניתן כח לנקודה שבלב שבו, שהוא סוד אחוריים של נפש דקדושה המלובשת בהרצון לקבל שלו. ואז הוא מתחיל להכנס תחת רשות מערכת העולמות דקדושה, דהיינו בשיעור שהוא עוסק בתו"מ. ועיקר התפקיד הוא להשיג ולהגדיל את הרצון לקבל הרוחני. ועם כל זה היא מדרגה חשובה יותר מהראשונה, הנה היא המדרגה המביאתו לשמה, כמו שאמרו חז"ל, לעולם יעסוק אדם בתו"מ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.

והוא סוד השפחה דקדושה המשמשת לגבירתה, שהוא סוד השכינה הקדושה. כי השפחה מביאתו לשמה, וזוכה להשראת השכינה. אמנם הוא צריך לעשות את כל האמצעים המותאמים שיבוא לשמה. והמדרגה הסופית שבחלוקה זו, היא שיתאהב בהקב"ה בתאוה גדולה, בדומה לבעל תאוה המתאהב בתאוה גשמית, עד שאין התאוה סרה מנגד עיניו כל היום וכל הלילה, ועל דרך שאמר הפייטן, בזכרי בו אינו מניח לי לשון".

ואחר כל זה, מתחיל סדר של לשמה, הנקרא "רצון להשפיע"."

שאלה: כל חמשת הסעיפים האלה מביאים מ"לא לשמה" "לשמה", או רק הסעיף החמישי?

רק הסעיף האחרון, אם אדם נמצא בו, הוא כבר מביא אותו ללשמה. כל היתר יכול להיות שהוא עובר דרככם ומגיע לחמישי, ויכול להיות שהוא נשאר בהם. זה תלוי משורש נשמה, ממה תפקידו בגלגול הנוכחי. ודאי שלא סוגרים לאדם את כל הדרכים, אבל ישנם אנשים עם נשמות יותר גבוהות, ונשמות בינוניות, ופחות. זאת אומרת תלוי מאיזה מקום באדם הראשון הייתה הנשמה. אבל יש כאן "ערך הפוך אורות וכלים", שאם הנשמה היא הייתה יותר גבוהה במערכת אדם הראשון, אז בשבירה היא נופלת יותר עמוק, ואז תיקונה הוא יותר קשה.

תלמיד: מה בדיוק לא לשמה בסעיף החמישי? כאילו אם הוא עובד מתוך גדלות הבורא.

השאלה היא, עד כמה שהוא משתוקק להיות קרוב לעל מנת להשפיע, להיות מנותק מעצמו. סך הכול כל אלו הסעיפים הם דרגות, עד כמה שיותר ויותר הוא מנותק מעצמו. שאם יש לו עדיין איזה מין תענוג שקושר אותו לעשייה שלו, אז זה עדיין לא נקרא "לשמה".

תלמיד: אז בסעיף האחרון מה התענוג מגדלות הבורא? מעצם זה שאתה עובד, זה התענוג שלך?

תענוג שהוא רוצה לקבל מהבורא עזרה, וכוח, וטעם, ותענוגים והכול, אבל אך ורק כדי להגיע לדבקות בו. הוא כותב: "ה. שהוא עוסק בתורה ומצות, בגלל שהוא מרגיש, שהוא משמש מלך גדול. לכן יש לו הנאה בזה שהוא עוסק בתו"מ. כלומר, בגלל הנאה זו מה שהוא מרגיש, שהוא משמש את המלך," הגדול "כדאי לו לעבוד. נמצא, שגם מי שעובד בשביל שהוא משמש מלך גדול, גם זה עוד לא יכולים לכנות "לשמה" בטהרה, הגם שהוא עובד לשם שמים, היינו שהוא לא רוצה שום תמורה עבור עבודתו, אבל מכל מקום הוא משתוקק להרגיש טעם בעבודה זו, מטעם שהוא מרגיש מלך גדול." יכול להיות שהוא לא יכול לעבוד בלי שהוא ירגיש איזה טעם, כי עדיין הוא לא נמצא בלשמה. אבל הוא צריך את חומר הדלק הזה אך ורק כדי להגיע לניתוק מכל יחס לעצמו.

תלמיד: אז בלשמה אין לך חומר דלק?

יש לך חומר דלק, בזה שאתה משמש מלך גדול. ואז, איפה הוא כותב ש"אז גם לבורא דווקא"?

קריין: "שמעתי" ה.

בקיצור, חומר דלק אני צריך. החומר שלי הוא צריך חומר דלק. אבל בשביל מה אני צריך את חומר הדלק עד הטיפה האחרונה? רק כדי להשפיע לו.

תלמיד: אז במה זה שונה מהסעיף האחרון, כי גם בסעיף האחרון הוא רוצה גדלות הבורא, כדי להשפיע לו? או שהוא רוצה גדלות כדי ליהנות לעצמו?

הוא נהנה מזה שהוא משמש למלך הגדול. "ד." זה "לומד בכדי שה' יתן לו שכר בעולם הבא." זה לגמרי לקבל, כן? זהו. אז כאן בה' הוא רוצה לקבל את השכר בזה שהמלך הוא גדול. זאת אומרת כולו כאילו שייך למלך, אבל הוא נמצא בזה, הוא משייך את עצמו לזה, הוא בכל זאת קיים במשהו. האני קיים.

איך כתוב שם?

קריין: אני חושב שזה ב"שמעתי" ה'.

"וזהו כמ"ש "אז תתענג על ה'", שפירוש של אז, הוא מקודם שהיא תחילת עבודתו לא היה לו תענוג, אלא עבודתו היתה בדרך הכפיה. מה שאין כן אח"כ, כשכבר הרגיל את עצמו לעבוד בע"מ להשפיע, ולא להסתכל על עצמו, אם מרגיש טעם בעבודה, אלא הוא מאמין, שהוא עובד בכדי שעם עבודתו הוא משפיע נחת ליוצרו, והאדם צריך להאמין שה' מקבל עבודת התחתונים, ולא חשוב כמה ואיך הצורה של עבודתם, ואת הכל הקב"ה מסתכל על הכוונה ומזה יש נחת להבורא, אז האדם זוכה התענג על ה'.

שגם בעת עבודת ה' כבר ירגיש טוב ועונג, היות שעכשיו האדם עובד ממש לה', כי היגיעה שנתן בעת עבודת הכפיה מכשיר את האדם שיוכל לעבוד באמת לשם ה'. נמצא, שגם אז התענוג שהוא מקבל, הוא על ה', היינו לה' דוקא."

כן. המילים הן תמיד חלשות.

תלמיד: אז בלשמה, יש לך שכר או אין לך שכר?

ודאי שיש שכר. איזה שכר? שלא נשאר לי כלום, הכול לבורא ולא רוצה שיידע עלי. זאת אומרת, אני רוצה לגרום תענוג לו שלא יידע עלי, ושאני גם לא אדע שאני גורם לו תענוג. זאת אומרת, בשום צורה שלא תהיה חזרה אליי.

שאלה: מה זה נקרא "עבודה"?

"עבודה" זה נקרא, מאמצים סדרתיים של האדם, כדי להגיע להידמות לבורא. כמו שהוא רחום, אז אני רחום, וכן הלאה.

שאלה: ההבדל היחיד בין שני הדברים שסיפרת לנו עליהם כפי שאני רואה את זה, זה הכוונה שלי, ההסתכלות שלי, אם אני רוצה כוונה לקבל תענוג בשביל עצמי, או שאני רוצה לעבוד כלפי ה' ולתת לו את התענוג?

כן.

שאלה: על המצב של המדרגה הסופית שמביאה אותו ללשמה, הוא אומר שיתאהב בקדוש ברוך הוא. מה זה, האם זה מעשה, פעולה, מחשבה?

יתאהב, שמוכן הכול לעשות בשבילו, לו, ללא שום חזרה לעצמו.

תלמיד: זה דבקות?

כן, זה דבקות, ודאי.

שאלה: אמרת שהשכר הכי גדול זה, אם הוא לא יידע עלי?

השכר הכי גדול זה שאני אהיה השפעה נקייה, זאת אומרת, דומה לבורא ב 100% בכול. איך אנחנו יכולים לעטוף את זה במילים, במשפטים. איך להביע את זה? שאני משפיע לבורא והבורא לא יודע עלי, ואני גם לא יודע על זה שאני משפיע לו. אלא משפיע בכל כוחי, אפשר להגיד שזה סימן שאני באמת משפיע בצורה נקייה. כי אצלי הבעיה, איך אני מתנתק מהרצון לקבל שלי, בהשפעה אליו. וודאי שמה שאני עובד, אני עובד עם הרצון. אז שיהיה רצון בשום פנים ואופן ובשום צורה לא על מנת לקבל, ולא בשום חזרה אליי. זהו. לכן כך מדברים.

תלמיד: אין תלונות, אבל יש לי שאלה. אתה רב שלי, אין לי מה..

ודאי.

שאלה: איזה קושי יש בזה שאדם צריך לחכות עשרים, שלושים, ארבעים שנים, כדי לאהוב את החבר שלו? מה קשה פה?

אני לא חושב על התוצאה מהעבודה, אני חושב, איך אני משקיע בכל יום כמה שאפשר כדי לעשות נחת רוח לבורא, דרך חברים, דרך כל באי עולם, עד כמה שאני אוכל לספר להם על זה שקיים כוח עליון. איך כתוב? ולא צריכים לעבוד, זה מה שאנחנו צריכים לעשות.

שאלה: למה זה טיפה ועוד טיפה? מה יש שהבן אדם לא יכול לאהוב את החבר שלו? מה קשה פה?

מה קשה? קשה בגלל שהאהבה לחבר שאתה רוצה כל כך לאהוב, וחשבת שזה, "מה זה? אני לא יכול להתייחס אליהם טוב? ודאי שאני יכול", אבל מפני שזה קשור לבורא, להגיע לעל מנת להשפיע, אתה לא יכול. זה לא בגלל שאתה לא יכול לאהוב את החבר. אם זה היה חבר, אם זה היה סתם ללא שום קשר לעבודה רוחנית, ודאי שהיית מחבר מהר את החבורה, והייתם עושים איזה מועדון או משהו. אבל הבעיה היא שהכול מכוון לעבודה רוחנית, על מנת להשפיע.

וכאן הבורא לא נותן לכם להתקרב אפילו לזה. למה? כי זה בתנאי שאתם תתחילו להתקרב זה לזה על מנת להתקרב אליו. אם אתה מתקרב לבורא, במידה הזאת אתה יכול להתקרב לחבר, ולא אחרת. "למה אני לא יכול לחבק אותו? למה אני מרגיש שאני קצת ככה דוחה אותו?", מפני שככה אתה נמצא עם הבורא. אתה תוכל להתחבק עם החבר, להתחבק בפנים ממש ככה, במידה שאתה תהיה מוכן כך לעשות עם הבורא.

לכן, לא הולך לנו. ולכן אנחנו יכולים למדוד את עצמנו בקבוצה, עד כמה באמת אנחנו יכולים להיות קרובים, וזה נותן לנו מדד אמיתי איך אנחנו עם הבורא.

תלמיד: הבנתי. אבל למה זה הולך טיפה, טיפה?

כי אתה חלש. אתה לא רוצה לאהוב את הבורא. לכן לא נותנים לך לאהוב את החברים. ככה זה. מפני שאתה אגואיסט, רשע. לפחות תדע. לא יכולה להיות אהבת החברים יותר מאהבת הבורא, וההפך, לא יכול להיות, אם אנחנו עובדים בצורה נכונה.

שאלה: האם יש קשר בין קטע "זוהר" שקראנו קודם לקטע של רב"ש עכשיו?

אין קשר.

שאלה: למה בתוך קריאת הטקסט כל כך קשה להתרכז, לחשוב על החברים שיהיו בכוונות? המחשבות בורחות לכל הכיוונים.

מאותה סיבה שעכשיו דיברנו. שאין לנו כיוון נכון לבורא, ולכן גם על החברים אנחנו לא יכולים לחשוב. אלא חברים הם כאילו לידי, אני יכול כל הזמן, אני כביכול חושב שאני קרוב אליהם. שוב אני אומר, לא ייתכן. אך ורק במידה שאני מתכוון לבורא, אני יכול לכוון את עצמי לעשירייה. לכן, כשמסתכלים על איך אנשים בחוץ מתחברים, מה זה? איזה דבר גדול, ואנחנו לא יכולים. לא פשוט.

קריין: נמשיך עמ' 217, טור א' מתחילת הטור.

"ואחר כל זה, מתחיל סדר של לשמה, הנקרא "רצון להשפיע". וכאן שיהיה כולו רק להשפיע, אין כח ביד האדם שיוכל לבוא לזה, היינו שכל רצונו יהיה רק להשפיע לה' "בגין דאיהו רב ושליט", אין להאדם שום מושג איך להגיע לזה. וזה נקרא, שהרצון להשפיע הוא בגלות מצרים. והרצון הזה האדם יכול להבין רק למעלה מהדעת, כי בתוך הדעת אין שום אחיזה להבין זה.

כלומר, אין בידי אדם להבין, איך יכולים לעשות איזה מעשה, שהאדם לא יהנה מזה. נמצא, שאפילו שהאדם לא דורש שום תמורה עבור עבודתו, אבל מי מחייב אותו לעבוד, זה שהבורא יהנה. מזה הנאה שלו. כבר יש כאן ענין הנאה. היינו מזה שהוא נהנה שמשמש את המלך, זוהי הנאה שלו. ואיך אפשר להיות אחרת, היינו שיעבוד בלי הנאה.

לכן בזמן שאומרים, שהאדם צריך לעבוד בעל מנת להשפיע, זה נקרא "למעלה מהדעת". וכל דבר שהוא למעלה מהדעת, אין שם הרצון לקבל לעצמו. כלומר שאומרים לאדם שהוא צריך לעבוד רק שה' יהנה מעבודה זו. אז אומרים, שהאדם צריך להיות בשמחה מזה שהוא משמש מלך גדול.

אולם אם המלך הגדול היה מגלה את חשיבותו וגדלותו, היתה אז הנאה בתוך הדעת. היינו, שהשכל מבין, שכדאי לשמש מלך גדול. אולם כשהאדם צריך להאמין על גדלות וחשיבות המלך, נמצא שהוא משמש מלך קטן לפי הרגשתו. אם כן, כשהוא אומר למעלה מהדעת שהוא מלך גדול, כבר אין שם מקום להרצון לקבל שיסכים על עבודה זו, היות שכל הנאה בנויה על למעלה מהדעת.

וממילא מובן מדוע הגוף לא רוצה לעבוד, בזמן שלא רואה את חשיבות המלך. אלא אומרים לו, אף על פי שהשכל מחייב, אם אין גילוי לגדלות המלך, כבר אין שם מקום עבור הרצון לקבל לעצמו. אם כן, איך אפשר שהאדם תהיה לו היכולת לעבוד "בגין דאיהו רב ושליט". זה היה טוב אם זה היה מגולה, מה שאין כן שעל בחינה זו של גדלות ה', שורה השליטה של פרעה מלך מצרים, שאמר, מי ה' אשר אשמע בקולו.

לכן עיקר עבודה היא במקום זה, היינו כאן מתחיל הענין של לשמה, היינו שהוא רוצה לעבוד בעל מנת שה' יהנה מעבודתו, ולעצמו אינו חשוב איזה טעם הוא מרגיש. כלומר, שעבודתו, שהוא עובד, היא בצורה אצלו, כאילו הוא היה מרגיש שהמלך גדול, ולמעשה ההרגשה שלו היא בבחינת "שכינתא בעפרא", שאינו מרגיש שום חשיבות, אלא הוא טועם טעם עפר. ומכל מקום הוא מתגבר ואומר, שזה חשוב אצלי כאילו הייתי מרגיש שאני עומד ומשמש מלך גדול, שאז בטח גם הרצון לקבל נהנה, היות שהוא לא צריך להאמין על גדלות וחשיבות המלך.

אולם, איך האדם יכול לקבל כח התגברות על הגוף, בזמן שהוא מרגיש בחינת "שכינתא בעפרא". איזו שמחה הוא יכול לקבל מעבודה זו. וביותר קשה, איך יש אפשרות לאדם, שיהיה לו צורך וחשק לעבוד עבודה, שאין אדם מרגיש בה טעם. כלומר, בשלמא שאין לו ברירה. יש להבין, שהאדם עובד בכפיה. אבל לחשוק לעבודה כזו, שאין בה טעם, איך אפשר."

אם היינו מרגישים ייסורים, והיינו יודעים שאנחנו מתפטרים מהייסורים אז היינו יכולים לעבוד. נניח שאני רעב, אומרים לי, "תעבוד חצי יום, אחר כך תקבל קילו לחם". אז יש בשביל מה לעבוד, שכר. או שאתה מתפטר מכאבים, או שאתה משיג איזה שכר. או שאתה יוצא ממינוס או שאתה מגיע לפלוס. אבל אם אין לא בפלוס ולא במינוס שום הרגשה ברצון לקבל, אז איזו עבודה יכולה להיות?

"והיות שאין לו כח להתגבר, ושתהיה לו שמחה מעבודה כזו, ואיך אפשר לשמש את המלך בצורה שפלות כזו, היינו שמרגיש טעם עפר בעת שהוא משמש את המלך.

לכן על זה הוא מבקש מה', לא שיתן לו בחינת גילוי גדלות יתברך, שירגיש בזה טעם. אלא הוא מבקש מה', שיתן לו כח, שיוכל להתגבר על הגוף ולעבוד בשמחה, בזה שעכשיו הוא יכול לעבוד בלתי ה' לבדו, היות שאין הרצון לקבל נהנה מעבודה, שיש לה טעם עפר. אם כן בשביל מה הוא עובד, בטח רק לשם שמים. ולעבודה כזו אין שום מקום בתוך הדעת. ובעבודה זו האדם רואה, שאין לו שום מציאות מצד הטבע, שירצה לעבוד על אופן כזה.

ובעבודה זו, במצב כזה האדם רואה, שאין לו שום אפשרות, שיהיה בידו לעבוד עם רצון להשפיע ולא לתועלת עצמו." המנוע שלו לא עובד עם הדלק הזה. זה כמו שתשפכו לאוטו מים בתוך הטנק שלו, זה לא יעבוד. אז מה עושים? "ודבר זה יכול להיות רק בדרך נס מן השמים. ובאמת זה נקרא "יציאת מצרים". היינו, לצאת מכלל השכל, שיש לו מצד הטבע, שאי אפשר לעשות שום תנועה, אלא שיהנה מזה. וכאן הוא מבקש מה', שיתן לו כח לעבוד, במקום שאין לו שום טעם והרגש, אלא להאמין שהבורא נהנה מעבודה זו, מטעם שהוא כולו להשפיע.

ולכן התפלה הזו היא תפלה אמיתית, מטעם שהאדם רואה, שאין מה לקוות, שיהיה פעם ביד האדם לעשות משהו בעל מנת להשפיע. נמצא, שהאדם מרגיש איך שהוא אבוד. נמצא, שיש לו אז מגע הדוק עם הבורא. ולדבר זה האדם צריך להחשיב, מזה שהאדם מבקש מה', שיעזור לו, ואין מי בעולם שיוכל להציל אותו.

מתי יש לו מגע הדוק עם הבורא? מתי שאין לו כלום, ולא יכול להיות שום דבר, והוא לא יכול לעבוד לא במינוס ולא בפלוס ולא בשום דבר, אז הוא מרגיש עד כמה הוא נעתק מאיזו פעולה רוחנית. או שייתנו לי איך לברוח מרע, או שייתנו לי איזו משיכה לטוב אז אני אוכל לעשות איזו תנועה, איזו פעולה. אם אין לי לא את זה ולא את זה, אני לא יכול. זאת אומרת הגיע למצב האמיתי של הכרה עצמית, ובזה הוא מתחיל להרגיש את הקשר עם הבורא שסידר לו את ההרגשה הזאת, את המקום הזה.

שאלה: אבל זה התחיל מזה שהוא מתעייף מה' כך שלא יכול לישון. מזה התחיל?

גם זה ישנו לפעמים.

תלמיד: ואז הוא רוצה להשפיע לו, כאילו להגיע להשפעה האמיתית שלא קשורה לעצמו.

יכול להיות שהוא רוצה להשפיע, אבל אין לו חומר דלק.

תלמיד: ואז הוא מבקש מה' שייתן לו את הכוח?

כן.

תלמיד: מה הבורא רוצה, איזו השפעה הוא רוצה ממנו? מה זה להשפיע לה'?

להידמות. שאדם יהיה דומה לו. שיהיה אדם. אדם מהמילה דומה.

תלמיד: וזה יכול להיות רק כשאדם יוצא מעצמו, שלא קשור לגמרי לרצון לקבל שלו?

הוא לא יוצא מהרצון לקבל, אלא יש כאן עניין של נס. שהבורא נותן יכולת, נותן את כוח הבינה, והאדם אז מתחיל לעבוד על חומר דלק רוחני. על זה כתוב, "טעמו וראו כי טוב ה'." אי אפשר להסביר.

שאלה: האם זה נכון שתפילה על עצמי היא נכונה כאן במקרה הזה? כל מה שאני למדתי עד כה שאני מתפלל בעבור חבר.

אתה יכול להתפלל גם עבור עצמך.

תלמיד: גם עבור עצמי?

כן.

קריין: עמוד 218, טור א' באמצע.

"אולם כאן נשאלת שאלה הקשה ביותר, מי אמר להאדם, שיש נחת רוח להבורא מעבודה זו, שאין בה שום טעם, אלא רק טעם עפר, ולעבודה כזו האדם צריך לבקש מה', מטעם שהוא רוצה לעשות הכל רק בכדי שהבורא יהנה.

על זה באה תשובה: אמונת חכמים, שאנו צריכים להאמין לדבריהם. נמצא, התפלה הזו שהאדם מתפלל, שה' יעזור לו, שיוכל לעבוד במצב של שפלות, והטעם הוא רק של עפר, זה יכול להיות רק על בסיס של אמונת חכמים, שנאמין להם, שרק באופן כזה יכולים להגיע למצב של לשמה, ולא לבחינת תועלת עצמו. כלומר, שרק הם יודעים מה זה לשמה, ואיך להגיע לזה.

ובהאמור נוכל לפרש מה ששאלנו, על מה שדרשו חז"ל על הכתוב "לא מרובכם", "אמר להם הקב"ה לישראל, חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתה ממעטים עצמכם לפני". ושאלנו, הכי מדרך העולם הוא, שמי שמלך מגדיל אותו, הוא מתגאה בפני המלך. אם כן, מה משמיענו בזה, שישראל ממעטים עצמם לפני הקב"ה.

ובהנ"ל שהסברנו, שיש ב' בחינות בעבודה:

א. שה' מאיר לו בזמן שהוא עוסק בתו"מ, ומרגיש טעם בעבודה, ומרגיש גדלות ה', איך שהוא משמש מלך גדול, וכבר הגיע לדרגת "בזכרי בו אינו מניח לי לישון".

ב. היא בחינת עבודה לשמה, דהיינו על מנת להשפיע ושלא לקבל פרס. ואז האדם בא לידי התנגדות מהגוף, היות שאין הוא מרגיש שום טעם בעבודה. אבל הוא לא רוצה שום הרגשה של גדלות ה', מטעם שאז ההרגשה זו נותנת לו סיבה, שבשביל ההרגשה הזו, שמרגיש בעת התעסקותו בתורה ומצות, זה מחייבו לעסוק בתו"מ. נמצא, שכבר אינו רק לשם שמים, אלא הנאת עצמו גם כן נכללת בה.

והיות שעבודה זו היא כולה למעלה מהדעת, מטעם שאין שכל שבעולם שיהא בידו להבין דבר כזה, ובחינה זו נקראת "שכינתא בעפרא", ושהאדם צריך להאמין, שדוקא מעבודה זו יש נחת רוח לה', זו נקראת עבודה בבחינת "אתם ממעטים עצמכם לפני".

פירוש, בשעה שהבורא נותן להם להרגיש את גדלות ה', אין הם אומרים, עתה כבר אין אנו צריכים לעבוד למעלה מהדעת. כי גם הגוף, בזמן שמרגיש גדלות ה', הוא מתבטל "כנר בפני אבוקה". אלא הם אומרים, אנו רוצים לעבוד בבחינת "אתם המעט מכל העמים", היינו שכל העמים שבאדם היו אומרים, עבודה זו היא עבודה בזויה, שהיא בחינת מיעוט ושפלות, היינו שהיא בחינת "שכינתא בעפרא".

וכמו שאמרו חז"ל "לא מרובכם", "אמר להם הקב"ה לישראל "חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטים עצמכם לפני". "נתתי גדולה לאברהם". ובטח אז היה צריך להיות שמח, כי כבר מרגיש גדלות ה', וכבר לא תהיה לו התנגדות מצד הגוף, אבל הוא היה ממעט את עצמו, ואמר, ואנכי עפר ואפר.

פירוש. הוא אמר לה', אני משתוקק למצב של העבודה, שהיתה בחינת "אנכי ה' אלקיך", בבחינת עפר ואפר. היינו, להזמן שהיתה אצלו העבודה בחינת "שכינתא בעפרא", שאז היה בטוח, שעבודתו היא כולה להשפיע, שאין להרצון לקבל שום יד בזה. נמצא, שאין הפירוש, שהוא ממעט עצמו נגד ה', היינו שלא מתגאה בפני ה'. אלא הפירוש, שהוא ממעט עצמו לעבוד בבחינת השפלות, אף על פי שה' נותן לו גדלות.

כמו כן למשה ואהרן ה' נתן גדלות. והם אמרו "ונחנו מה". היינו שהם היו משתוקקים לעבודה, בזמן שהיתה אצלם בחינת "שכינתא בעפרא". שאז, כשלא מרגישים טעם בעבודה, אז בא הרשע ושואל טענת "מה", היינו "מה עבודה הזאת לכם", שאתם רוצים לעבוד דוקא בבחינת עבודה בזויה כזו. והרשע שואל "מה העבודה הזאת לכם", מטעם שאז הם היו בטוחים, שעבודתם היא כולה להשפיע, ואין להרצון לקבל חלק בה.

וכמו כן לדוד. שה' נתן לו גדלות, אמר "ואנכי", היינו בחינת "אנכי ה' אלקיך", היתה עבודה זו אצלו, בזמן שהיה רוצה לקבל על עצמו את עול מלכות שמים, הנקרא "אנכי ה' אלקיך", היה אצל הגוף שלו בבחינת "ואנכי תולעת ולא איש".

והאבן עזרא שואל על מה שכתוב "ואנכי תולעת ולא איש". ואומר "רחוק הוא שיאמר איש דעת על עצמו, שאיננו איש. רק ידבר כנגד האויבים, שהם יבזוהו, ואיננו נחשב בעיניהם למאומה".

וגם כאן יהיה הפירוש, שבזמן שה' נתן לו גדלות, הוא לא אמר, עתה כבר אינני צריך לעשות מלחמה עם הגוף, כי הגוף יתבטל לפני ה' "כנר בפני אבוקה". אלא שהיה אומר, אני משתוקק להמצב של שפלות, שהאויבים שלי, היינו האומות העולם שבגופי, היו מבזים את עבודתי, שהם היו אומרים לעבוד רק בעל מנת להשפיע, ולא תהיה לו שום הרגשה בעבודה. זהו סימן, שהוא בכלל לא איש, שהם היו מבזים את סדר עבודתו. וזה נקרא, שישראל ממעטים עצמכם לפני."

הדף האחרון הוא קצת קשה, כי הוא כבר מטפל בשלב האחרון של לשמה. אבל כמה שמבינים, מבינים.

שאלה: נניח שיש איזו בעיה, ואני רואה במאמצים שלי ש"אין עוד מלבדו", שזה הוא עושה את זה, מרים אותי ועושה לי מצב רוח טוב, ואני יכול לצחוק ככה בפנים וזה מחזיק אותי. וכאן מדובר על זה שצריך להשפיל את עצמך כנגד הבורא ולא לקבל מזה.

אני לא מרגיש שאני משפיל את עצמי. זה לא אני. האני דווקא, הנקודה הזאת שאני עובד, היא נקודה שעולה יותר ויותר, מתגאה כביכול. כתוב "ויגבה ליבו בדרכי ה'". אלא כל האמצעים שלי שהבורא ברא כדי שאני על ידם אגיע לדבקות, בהם אני צריך להשתמש בצורה כזאת שהכוונה שלי תהיה הכי נקייה. יוצא שאני לא רוצה לעבוד מטעם זה שרע לי, ולא מטעם זה שטוב לי, ולא מטעם שגדלות הבורא מחייבת אותי, אמנם כאן צריכים לברר מה העניין, אלא אני רוצה שהעבודה שלי תהיה כמה שיותר מנותקת מהרצון לקבל שלי, זה בסך הכול, איך אני בודק את זה. על זה מדובר.

בסופו של דבר, אנחנו צריכים להיוודע שאנחנו בכוחותינו לא מסוגלים להתנתק מהרצון לקבל, ואז הבורא שמביא לנו את כוח הצמצום וההשפעה, או אור הבינה, מציל אותנו בזה, זה נקרא "יציאת מצרים". לעשות צמצום ולהתחיל לקבל כוח ההשפעה, כוח הבינה. ואז בצורה כזאת אני כבר יכול לעבוד בעל מנת להשפיע.

תלמיד: איפה במצב הזה ההכוונה ללשמה, זה בבקשה?

זה על ידי התפילה, על ידי בקשה, על ידי גילוי החיסרון ללשמה שאדם כל פעם מברר. כשהוא כל פעם מברר, הבורא מראה לו איפה הוא עדיין נמצא ברצון לקבל. ואם אדם כנגד זה מבקש שהוא רוצה להתעלות מעל הרצון לקבל הזה, כל פעם להיות יותר נקי, יותר גבוה ממנו, זה נקרא להיות "באמונה למעלה מהדעת", אז הבורא עוזר לו וכך הוא מתעלה ומתעלה. יש כאן חמישה סעיפים בלא לשמה, עד שבסעיף האחרון, החמישי, הוא מתחיל רק להביא אותו ללשמה. וגם יש כאן עוד, אפשר להוסיף, יש עוד כמה. זה מדרגות.

שאלה: שאלה על האמירה שלך ש"אני רוצה שהבורא לא ידע שאני משפיע לו".

בטח. כי אם אני יודע שהוא יודע עלי, זה כבר שכר. זה נקרא "מתן בסתר", שאני נותן והבורא לא יודע על זה, וגם אני לא יודע על זה שאני נותן.

תלמיד: איך יכול להיות מצב כזה שהבורא לא ידע משהו שהאדם משפיע לו?

זה קשה להסביר. ברוחניות זה אפשרי. גם בגשמיות. בגשמיות אין לנו כמעט דבר כזה. נניח שאדם תורם איזה איבר מהגוף שלו, הוא לא יודע למי, ומי שמקבל את זה גם כן לא יודע ממי קיבל. יש כאלה דברים. אמנם יש לו בזה, בכל זאת, איזה שכר, הרגשה שאני עשיתי את זה.

ברוחניות, רק על ידי אור הבינה אנחנו יכולים להרגיש עד כמה אנחנו מתעלים מעל הרצון לקבל. ללא אור החסדים, ללא אור הבינה אנחנו לא יכולים להגיע למצב שאנחנו נקיים מנתינה. אבל באמת "לשמה" זה שאין לי שום קשר עם מה שאני עושה.

שאלה: באיזה כלים מגיעה הרגשת ההשפעה? איך אנחנו בעצם מגלים את גדלות הבורא?

גדלות הבורא אנחנו מגלים לפי כמה שאנחנו בונים לו רשת קשר בינינו ששם מתגלה, על פני הרצון לקבל שלנו, גם הרצון להשפיע ההדדי שלנו. ואז בפער בין הרצונות האלו, רשת קבלה ורשת השפעה, אנחנו מתחילים לגלות את הבורא. אי אפשר לגלות אותו בלי שני הכוחות האלה, כוח קבלה וכוח השפעה, וכל מיני סוגי היחסים שביניהם. הם מביאים לנו את כול הצבע של השגת הבורא.

שאלה: איך אדם יכול לבדוק שהוא מתנתק מהרצון, מהאגו שלו, מהכוונה על מנת לקבל, אם האגו מסתיר ממנו מה הכוונה האמתית שלו בכל פעולה ופעולה?

האגו שלנו זה עזר כנגדו. זה ממש מלאך נאמן בידי השם. ולכן מה שאנחנו רואים שהוא מפריע לנו, זו לא הפרעה, הוא מראה לנו איפה אנחנו עדיין לא נמצאים בשלמות בעבודה שלנו. לכן, מי שכבר נמצא בשלבי העבודה, הוא מתייחס לרצון האגואיסטי שלו מאוד בכבוד, ביחס טוב. זה כמו בעולם שלנו אנשים גדולים, נניח שיש איזה מפקד צבא מצד אחד ומפקד צבא מהצד השני, הם לא מזלזלים זה בזה, אמנם הם אויבים זה לזה, אלא כל אחד מכבד את השני, כי הוא מבין איזו עבודה הוא עושה, וכמה שהוא מלומד וחשוב וכן הלאה. יש ביניהם איזה כבוד, יחד עם זה שהם אויבים, אבל הם נמצאים ביחס הדדי של כבוד.

לכן אנחנו משנים את היחס שלנו לאגו שלנו. כשאנחנו מתחילים להתקדם ל"לשמה", אמנם אתה יכול להגיד "אני שונא אותו", "אני רוצה לאבד אותו לגמרי" לא, בכל זאת אתה מכבד אותו על זה שהוא נותן לך את ההבחנות ההפוכות שבלעדיהן לא היית מזהה את הבורא ואת כל סוגי התנהגות שלו איתך.

היצר הרע עוזר לנו בכל התהליך שלנו יותר מהיצר הטוב. את היצר הטוב אנחנו מקבלים מלמעלה אחרי שאנחנו מכריחים, מחייבים את הבורא לעשות, לשנות וכן הלאה. והיצר הרע הוא עוזר, הוא דווקא שעובד קשה. אחר כך בסוף אנחנו מגלים ששניהם, "בואכם לשלום מלאכי השלום", כפי שכתוב, ששני המלאכים מביאים את האדם לגמר התיקון, היצר הטוב והיצר הרע.

שאלה: במאמר כתוב שמקבלים תענוג מזה שמשמשים את המלך הגדול, סיבה ה'. מה זה אומר להשתוקק להשפיע נחת רוח לבורא? במה זה צריך לבוא לידי ביטוי?

שאני מכיר את גדלותו, ייחודיותו בכל המציאות.

שאלה: אני נמצא בעשירייה יחד עם קרוב משפחה, האם הדבר הזה הוא נכון או טוב להתקדמות הרוחנית שלי?

לא כל כך. אבל מאין ברירה אז עושים. גם לרבי שמעון הבן שלו היה בתוך העשירייה. רצוי שלא.

שאלה: האם אפשר ללמוד מתוך תהילים איך דוד ראה את גדלות הבורא?

תהילים זה דבר טוב. כדאי לקרוא אותם ולהחזיק אותם קרוב, שיהיו תמיד כך לידי. אבל ללמוד משם עבודת השם, ודאי שלא. יש שם פסוקים מאוד יפים, מאוד טובים, שמובנים, קרובים לנו. אבל ישנם כאלה שרב"ש בעצמו היה מתקשה לתרגם. היו כאלה מילים שהוא בעצמו אמר "אני לא יודע איזו מילה זאת". זאת אומרת זה לא תלוי בהשגה, כי היה משיג את הטקסט, אבל מילולית בכל זאת ישנן כאלה מילים שם שאנחנו לא כל כך יודעים היום מה הפירוש האמיתי שלהן.

שאלה: לפעמים אני מקשיב לרב ואני מבין ושומע אותו, ולפעמים אני לא שומע אותו. מה עלי לעשות ברגע שאני לא שומע את הרב?

זה תלוי במצב של האדם ואין מה לעשות. להשתדל לשמוע אולי אותו שיעור במצב אחר.

שאלה: מה המאמץ שעלינו לעשות כעת ברגעים האחרונים של החג? כיצד עלינו להשתמש בכל רגע ורגע שנותר? כיצד נעשה נחת רוח לבורא?

יש את היום ומחר, מחר יש לנו שיעור לילה, זה כבר "קריעת ים סוף", זה לכבוד קריעת ים סוף. מה לעשות? כמה שיותר להתכלל עם נושא החג ולהבין שזה העיקר שאנחנו צריכים להשיג, איך להתעלות למעלה מהאגו שלנו לחיבור, זו בעצם כל המהות של החג. ואחרי חמישים יום כבר מגיעים לחג הבא, לשבועות, מתן תורה.

שאלה: איך לעבור מקבוצת קומנדו שפועלת מתוך חומרי דלק גשמיים לקבוצה שרק גדלות הבורא תהיה חומר הדלק שלהם בלבד?

על ידי זה שתסכמו ביניכם שאתם צריכים את זה.

שאלה: הודות לכך שחברים ממש דבוקים לכל העצות שלך, יותר ויותר ברור שבחג הזה חברים שלנו עברו, נכנסו פנימה להשפעה, למערכת השפעה. מהי הצורה הכי פרקטית, נכונה, לפצות את אותם חברים?

במה לפצות אותם? בזה שתעשה הכול כדי שהם יגיעו לגילוי הבורא, כדי להשפיע נחת רוח לו בזה. תהיה שדכן טוב בינם לבורא.

שאלה: מצד אחד אומרים לעבוד בכפייה, מצד שני אומרים שההתקדמות צריכה להיות "מחיל אל חיל", איך מתיישבת הסתירה?

זו לא סתירה. זה בכפייה על הרצון לקבל שלנו האגואיסטי, כופים אותו עד שהוא אומר "רוצה אני", ובהתעלות לקראת הרצון להשפיע כעם חופשי. גם זה וגם זה.

שאלה: בלהיכנס ללשמה הוא אומר שרק אמונת חכמים תעזור לו. האם אתה יכול קצת להסביר מהי אמונת חכמים, במה היא שונה מאמונה כללית שאנחנו לומדים?

אמונת חכמים זה כשאין לנו עדיין אמונה, כוח השפעה, אור החסדים, אז אנחנו משתמשים באמונת חכמים. אנחנו מאמינים מה שהם כתבו, ואנחנו הולכים בעקבות מה שהם כתבו עד כמה שאנחנו מבינים על מנת להשיג את המאור המחזיר למוטב, אור החסדים, שתהיה אמונה בלב האדם, וככה נתקדם הלאה.

תלמיד: איך אנחנו הולכים בצורה נכונה באמונת חכמים בעבודה בעשיריות?

רק על ידי החיבור בינינו ותפילה כללית. אין יותר.

קריין: מ"שמעתי" ק"ז זה נקרא "ענין ב' המלאכים".

"ענין ב' המלאכים, שמלוין את האדם בערב שבת, מלאך טוב ומלאך רע.

מלאך טוב נקרא ימין, שעל ידו הוא מתקרב לעבדות ה'. וזה נקרא "ימין מקרבת". ומלאך רע, הוא בחינת שמאל, מרחקת. היינו, שמביא לו מחשבות זרות, בין במוחא ובין בליבא.

וכשאדם מתגבר על הרע, ומקרב את עצמו לה', זאת אומרת שכל פעם הוא הולך ומתגבר על הרע ומתדבק את עצמו לה', נמצא שע"י שניהם התקרב לדביקות ה'. שפירושו, ששניהם עשו תפקיד אחד, היינו שגרמו שיבוא לדביקות ה'. אז אומר האדם "בואכם לשלום".

וכשהאדם כבר גמר את כל עבודתו, היינו שכבר הכניס את כל השמאל לקדושה, כמ"ש "לית אתר לאתטמרא מנך [אין מקום להסתתר ממך]", אז אין כבר למלאך הרע מה לעשות, כיון שהאדם כבר התגבר על הקושיים שהרע הביא, ואז המלאך הרע הוא פועל בטל, אז האדם אומר לו "צאתכם לשלום"."

שאלה: ברגע שהאדם עובר לדלק רוחני, האם ברצון לקבל שלו נשאר טעם של עפר?

זה עניין של מדרגות. אנחנו מתקדמים בכל זאת על שתי הרגליים, בקו האמצעי, לכן יש ודאי טעם עפר, טעם גדלות הבורא, כל מיני מצבים, ודאי. דווקא בלשמה שם שם מתחילה העבודה הרצינית עם ניגודים כאלה בין ימין ושמאל. שם הם הטעמים האמיתיים, טנת"א ובירורים.

שאלה: כל פעם נהיה יותר ויותר קשה לקבל התפעלות וכוחות מהקבוצה ומהחברים.

אז מה?

תלמיד: אני מרגיש שהבורא ממש משחק איתי ולוקח את כל הכוחות. איך אני יכול לקבל כוח, גדלות הבורא, ממי ואיך?

רק בתוך קבוצה. קבוצה היא אותו המקור, המעיין שממנו אפשר לשתות, לקבל כוחות. רק באמצע הקבוצה ישנו שם המעיין.

שאלה: איך מבדילים בין העבודה האגואיסטית לחיבור, לבין העבודה האמיתית להשפעה? איך יודעים שעכשיו אני פועל לחיבור מתוך ההשפעה?

עד כמה שאני מנותק מהתוצאה. "האני", עד כמה שהוא מנותק מהתוצאה. אני מאוד דואג שתהיה תוצאה, בזה שהבורא ייהנה, ובינתיים אני עושה הכול כדי שהוא ייהנה ואני אדע שהוא נהנה, ואדע עליי שאני עשיתי. אבל יחד עם זה אני מתחיל להרגיש שאני באמת לא רוצה לדעת על זה ולא רוצה שהוא יידע יחד עם זה.

אם אני יכול לקבל איזה סימן שאני באמת משפיע לו, אבל הסימן הזה לא יתקבל בי בכלים דקבלה שלי, אני מוכן. אז אני דואג שיהיו לי כאלה כלים, כלים דהשפעה, ששם אני אקבל הרגשה שאני נותן לבורא, הרגשה שהוא יודע עלי, הרגשה שאני נותן לו, אבל זה הכול יהיה בכלים דהשפעה. זאת אומרת, אני לא אתחיל מזה להתגאות ובעצמי ליהנות, אלא אני אבין את זה, אני ארגיש את זה, וזה לא יפריע לי.

אולי מכאן תוכלו להמחיש מה זה נקרא "כלים דהשפעה". אפשר לדעת, אפשר להרגיש, אבל זה לא יעלה לך את הגאווה והחשיבות העצמית, לא, כי זה הכול יתקבל באור החסדים. קצת תנסו להרגיש את זה כך.

שאלה: איך להתגבר על חיצוניות ולהשתדל להרגיש שכל החברים הם חלק מהנשמה שלי?

זו עבודה, אין מה לעשות. זה יחד, כל הזמן יחד יחד כולנו ככה מדברים, עד שהמאור מחזיר למוטב ומחבר בינינו כך שאנחנו רואים שאי אפשר לגלות משהו רוחני אם לא במרכז הקשר בינינו.

שאלה: אם לאדם אין מה להשפיע, מה התפילה הנכונה ביותר?

שיהיה לו מה להשפיע לבורא. כל היגיעה שלי שאני מתעלה מעל האגו שלי, כבר אני רוצה להשפיע את זה לבורא.

שאלה: אנחנו מדברים הרבה על להרגיש רצון של החבר. מה זה רצון של החבר, איך להרגיש את זה ואיך הרצון הזה קשור לרצון של הבורא?

הם קשורים יחד.

(סוף השיעור)