שיעור בוקר 30.08.19 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

הכנה לכנס מולדובה, שיעור מס' 2,

נושא: מוסר את עצמי להשפעת הסביבה 

קריין: שיעור מס' 2 בכנס מולדובה, נושא: מוסר את עצמי להשפעת הסביבה. את השיעור יעביר הרב לייטמן בשידור חי מפראג.

אני שמח להיות כאן בקבוצת פראג, קבוצה חזקה, קבוצה מאוד טובה, מלוכדת, היא גְדלה, היא דווקא מתפתחת ויש עוד לפניה שלבים של התפתחות. יש להם גם סדרת לימוד חדשה, לאנשים חדשים. בקיצור, הפרספקטיבות לעתיד הן מאוד טובות. הקבוצה בעצמה היא חזקה, טובה, אנשים מבינים, מרגישים קרובים זה לזה, ממש תענוג להרגיש אותם כך.

דווקא השיעור השני של כנס מולדובה עוסק בזה, עד כמה כל בניית הכלי דאדם הראשון מהמצבים השבורים שאנחנו מרגישים, שהבורא בכוונה שבר את הכלי כדי שאנחנו נבנה אותו בחזרה, מתוך העסק הזה בבניין הכלי נוכל להבין מה הטבע של הבורא ומה הטבע של הנברא ואיך נעשה התיקון.

אז שיעור מס' 2 של כנס מולדובה שאני מוסר אותו כאן מפראג.

קריין: קטע ראשון, ממאמרו של רב"ש, "ענין יניקה ועיבור".

"תחילת הכניסה לעבודת ה', הוא בחינת עיבור, היינו שמבטל את בחינת עצמותו, ונכנס בעיבור לבטן האם... היינו שמבטל את אהבה עצמית המכונה "מלכות" שבחינתה המקורי היא נקראת רצון לקבל בעמ"נ לקבל, ונכנס לבחינת כלים דהשפעה המכונה בחינת "בינה". והאדם צריך להאמין, שטרם שנולד היינו מטרם שירדה הנשמה בהגוף היתה הנשמה דבוקה בו ית', ועכשיו הוא משתוקק לחזור ולהדבק כמו שהיה לפני ירידתה, זה נקרא "עיבור" היינו שמבטל את עצמותו לגמרי."

(רב"ש א', ענין יניקה, ועיבור)

אנחנו צריכים לא לשכוח שאנחנו מגיעים לעולם הזה ולעבודה הזאת בסוף הכנה שהיא מתפתחת מלמעלה למטה, מעולם אין סוף בד' בחינות דאור ישר, כמו שאנחנו לומדים, דרך כל ירידת העולמות, מדרגות, פרצופים, ספירות, עד שאנחנו לומדים שהכלי הזה שהבורא ברא הוא נשבר. קודם הייתה שבירה בעולם הנקודים ומתוך זה באה מערכת שהיא כולה נבנית משבירת הכלים בעולם הנקודים, ולכן היא יכולה להיות מוכנה אחר כך לתיקון האדם. ואחר כך בא מבנה פנימי יותר שנקרא הנשמה, והמבנה הזה גם נשבר ואנחנו צריכים לתקן אותו. אנחנו חלקים מהמבנה השבור הזה.

ולכן כל התיקון שלנו הוא לא שכל אחד חושב איך הוא יתקן את עצמו, אלא איך הוא יתקן את עצמו בקשר לאחרים, אחרת התיקון לא יתקיים. ודאי שהעבודה הזאת היא עבודה שאנחנו לא רוצים אותה, אנחנו לגמרי לא רוצים לעסוק בה כי זה ממש נגד הטבע שלנו, נגד ההרגלים האגואיסטיים שלנו. כשאנחנו מתחילים לעסוק בחכמת הקבלה, אנחנו כבר אנשים מבוגרים, גדולים, מבינים, מרגישים את העולם הזה, רגילים לחיות בו לפי עקרונות האגו שלנו, זה הטבע שלנו.

וכשאנחנו מגיעים לחכמת הקבלה, כי רואים שבתוך האגו שלנו אין לנו תשובה על השאלה מה מהות החיים, מטרת החיים, ומתוך זה אנחנו מגיעים לנחיצות להכיר את הכוח העליון, את המערכת העליונה שמנהלת אותנו, יוצא שאנחנו נתקעים כאן בבעיה מאוד גדולה, שאנחנו צריכים להפוך את הטבע שלנו מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.

ולמרות שהתיקון הזה נעשה לא על ידינו אלא על ידי הכוח העליון, מה שנקרא המאור המחזיר למוטב, אבל הוא נעשה אך ורק על ידי דרישה מצידנו, שאנחנו כן מבקשים, דורשים, מתחננים, מצפים, מחכים לתיקון. ולכן כל העבודה שלנו בסופו של דבר היא העלאת מ"ן, אנחנו צריכים להכין את החיסרון, להעלות את החיסרון למצב שהוא יהיה בעוצמה ובאופן כזה, שהוא יוכל לעורר את החיסרון העליון לתקן אותנו.

לבורא יש רצון מאוד גדול לתקן אותנו, אבל הוא לא יכול להפעיל אותו לפי החלטה שלו כי הוא רוצה לגדל אותנו. לכן לגדל אותנו זה נקרא שאנחנו דורשים, שאנחנו מבקשים, מתחננים, מתפללים לזה שהוא יעשה לנו תיקון. ואם הרצון שלנו להיתקן בדיוק משתווה עם הרצון שלו לתקן אותנו, אז שני הרצונות הללו הם מתחברים יחד וזה נקרא "מי נוקבין", שאנחנו ממש מעוררים את העליון לתקן אותנו וכך אנחנו עושים את כל התיקונים.

ודאי יש כאן הכנעה גדולה, עבודה גדולה, אבל בעולם שלנו זה מתבטא במצבנו שאנחנו נכללים יחד ברצונות שלנו בקבוצה, בעשירייה, ועל ידי הבקשה המשותפת שכל אחד מבטל את האגו שלו כלפי האחרים, כלפי העשירייה שלו, כלפי הקבוצה שלו, כך אנחנו עושים עבודה כל אחד כלפי העשירייה כמו כל אחד כלפי הבורא, לפי העיקרון "מאהבת הבריות לאהבת ה'". הבורא בינתיים נסתר, אנחנו לא יכולים לעשות בצורה ברורה איזה פעולות לעומתו, כלפיו, אלא אם אנחנו מבצעים כאלה פעולות כלפי החברים, זה כמו כלפי הבורא.

לכן החיבור שלנו עם החברים תואם לחיבור שלנו עם הבורא, והאהבה שלנו, היחס שלנו לחברים תואם לאהבה, ליחס שלנו לבורא. ואת זה אנחנו צריכים טוב טוב להבין, לחשוב, לא לשכוח. לכן מה זה נקרא שאדם נמצב בשלב הראשון שלו בהתפתחות הרוחנית שלו שנקראת "עיבור", כמו עובר באם?

שאם אנחנו מוכנים להיות בתוך הקבוצה, שהיא כמו האם, כמו האימא שלנו, העליון שלנו, רוצים להיכנס, אז כל אחד ואחד צריך לעשות מעצמו אפס, לבטל את עצמו כלפי העשירייה, ואז הוא נכלל בתוך העשירייה כטיפת זרע בתוך הרחם של העליון וכך אנחנו מתחילים להתפתח.

לכן חשיבות הקבוצה, שהאדם תלוי בה לגמרי, חשיבות הביטול שלו לקבוצה, כמו טיפה כלפי הרחם, קבלת מרות הקבוצה על עצמו, שבלי זה הוא לא יקבל מהקבוצה או דרך הקבוצה שום כוח התפתחות מהבורא, מהאימא שהיא מחוברת לאבא ולכתר, כל הדברים האלה צריכים להיות מובנים לנו. ובאמת, אם אנחנו נכללים כך בעשירייה, אנחנו באמת מגיעים לכל התנאים האלה של להשפיע על מנת להשפיע שזה נקרא "עיבור". שמאבד את עצמותו לגמרי כלפי הסביבה וכך הוא מפנה מקום לעליון שהעליון ישפיע לו ויתקן אותו.

שאלה: מה זה אומר לשנות את האגואיזם שלי ולהתכלל בקבוצה?

מה זה נקרא לשנות את האגו שלי ולהתכלל בקבוצה? אנחנו בנויים בצורה כזאת שאני לא רוצה להתכלל באף אחד. אני לא רוצה להכניע את עצמי כלפי אף אחד. האגו שלי, הטבע שלי הוא אגואיסט ב-100%, כך ברא אותנו הבורא ובשבירה קיבלנו את הרצון לקבל השלם, זאת אומרת על מנת לקבל בלבד. אין לנו שום אפשרות לשנות אותו בעצמנו, כי אנחנו בעצמנו כולנו מאותו רצון לקבל על מנת לקבל.

מה אפשר לעשות? אפשר לעשות רק דבר אחד, שאנחנו נבקש מלמעלה, נכניע את עצמנו דרך העשירייה, אנחנו צריכים להכניע את המקום, זאת אומרת איפה שאנחנו רוצים להתכלל, רוצים להכניע את עצמנו, את הרצון לקבל שלנו, לתקן אותו, שיהיה מחובר עם הרצונות האחרים, ובזה אנחנו נותנים תנאי, עושים תנאי, מבצעים את התנאי שמגיע לנו מלמעלה, שאנחנו מבקשים מהבורא.

אנחנו רוצים לעשות את זה, לא שאנחנו מסוגלים. אני לא מסוגל להכניע את עצמי, אני לא מסוגל להתכלל בסביבה, אני לא מסוגל לעשות שום דבר מבחינת ההשפעה כלפי הקבוצה או כלפי מישהו, בזה אין שום סיכוי. אלא אני צריך להשתדל לבצע את זה. כשאני משתדל לבצע את זה הרבה הרבה פעמים, אפילו שאני לא רוצה ושונא את זה, אבל מאין ברירה אני מכניע את עצמי לאט לאט, אני רואה שזה לא עובד, ואז לאט לאט האור העליון בכל זאת פועל עלי והוא מסביר לי.

זאת אומרת, אני מתחיל להבין, להרגיש שכנראה שזה נכון מבחינת השכל, מבחינת הרגש, שאני צריך להתכלל. אני לא יודע עדיין מה זו התכללות, אבל יש משהו כזה שאני מתבטל כלפי האחרים ובזה אני מרגיש את הבורא, את הרוחניות, בזה אני מתעלה מעל האגו שלי.

זה השלב הראשון שלנו. אז יש כאן עניין של הכנעה, התגברות, וכך אנחנו מתקרבים לתפילה, לבקשה, שאנחנו מתפללים, מבקשים מהבורא שיתקן אותנו. לא שהוא צריך את הבקשות שלנו, אלא הבקשה הנכונה שלנו היא סימן שהרצון לקבל מוכן לקבל תיקון על מנת להשפיע. למה אנחנו צריכים להיות ברצון לקבל ומעליו להיות בעל מנת להשפיע? מפני שהנברא לא יכול להיות כלול רק מרצון להשפיע, כמו הבורא.

רצון להשפיע זה הבורא, הנברא זה רצון לקבל. אז להידמות לבורא, להיות בדרגת הבורא, ביכולת הבורא, שזאת המטרה מצד הבורא שברא אותנו בצורה כזאת שאנחנו נשיג את הדבקות בו, השתוות הצורה עימו, להיות כמוהו, "שובה ישראל עד ה' א-לוהיך", זה אפשרי אם הרצון לקבל הזה יקבל על עצמו לבוש, צורה חיצונה כזאת שהוא נמצא בהשפעה. אמנם הוא רצון לקבל מבפנים, אבל מבחוץ הוא יהיה כמשפיע. זה נקרא לקבל צורה כמו הבורא.

ולכן אנחנו צריכים דרך ארוכה להגיע להכנעה. שאנחנו מסכימים לדרך הזאת, וזה גם תוצאה מהשפעת המאור המחזיר למוטב ולא שאנחנו דרך החכמה והשכל מכניעים את עצמנו, השכל כאן לא עוזר, אלא רק העבודה הקפדנית במשך הרבה שנים, שאדם מתחיל להבין שאחרת זה לא הולך, הוא צריך להכניע את עצמו. ולהכניע את עצמו בפועל, ובפועל זה כלפי הקבוצה. הוא לא יכול לעשות את זה לבד, הוא חייב רחם. ורחם הוא בונה בעצמו, זאת העשירייה. שהוא צריך לראות אותם כאותו מקום איפה שהוא נכלל, איפה שהוא מתבטל, איפה שהוא נעלם.

וכאן ישנה שאלה, אם העשירייה הזאת היא חלשה, נגיד כמו רבי יוסי בן קסמא ותלמידיו? זה לא חשוב אם היא חלשה או חזקה, גדולה או קטנה. אם אדם מסוגל להכניע את עצמו, זה מה שהוא צריך. הוא לא צריך להסתכל על העשירייה עד כמה היא מיוחדת, אלא כמו בדוגמה הזאת עם רבי יוסי בן קסמא, אם הוא נכנע אז הוא עושה את זה על עצמו. ואז הוא רואה שגם העשירייה היא לא כמו שהייתה נראית לו בהתחלה, שהיא קטנה, שהיא מאנשים חלשים שלא מבינים כלום, ואיך אפשר כלפי העשירייה הזאת להתכופף, איך אפשר בהתכללות בה להגיע לאיזו דרגה רוחנית. אלא הוא מתחיל לראות שזאת עשירייה שנמצאת בגמר התיקון אפילו, בכל דבר, אלא מה שנראה לו זה נקרא "כל הפוסל במומו פוסל". זאת אומרת, הכול תלוי איך אדם מעצב לעצמו את הסביבה.

העיקר שהם יהיו חברים, שבסופו של דבר הם מקבלים את הדרך, ועושים עם אותו האדם תרגילים. ואז יוצא שהוא עושה מעצמו עובר ומהם הוא עושה רחם, כמו מלכות שנכללת בט' ראשונות ומקבלת מהן תיקונים, מקבלת מהן את התכונות שלהן. וכך התכונות האלה שהיא מקבלת מצטרפות למלכות, ומלכות יחד עם ט' הראשונות האלו, עם תכונות דהשפעה, הופכת להיות לפרצוף. כך מטיפת זרע מתחיל להתפתח כבר עובר רוחני. זה מה שיש לנו בעבודה שלנו.

שאלה: מה הם התנאים לקבל את השפעת החברים?

התנאים לקבל את השפעת החברים, זה הכנעה כלפי החברים. אני יכול לקבל מהם השפעה רק בתנאי שאני מכניע את עצמי, שאני שומע, שאני רוצה לשמוע, שאני מחבר את הרצון לקבל שלי לבינה, להשפעה. ואיך בודקים זאת? איך אני מגיע לזה שאני שומע את החברים? על ידי זה שאני נותן להם, משפיע להם, עושה להם הכול, רק כדי שהמלכות שלי תוכל להתכלל עם הכלים שלהם. הכלים של העשירייה הם תמיד ט' ראשונות והכלי שלי זה מלכות, ובתנאי שאני מכניע את עצמי כלפי העשירייה, כלפי ט' ראשונות, אני מתחיל לקבל משם כלים דהשפעה. בכלים דהשפעה אני מתחיל לשמוע. מה זאת אומרת לשמוע? לקבל ידיעה מדרגה יותר עליונה, מדרגת ההשפעה. וכך מתקדמים.

שאלה: אמרת שלא משנה איזו עשירייה יש לך, חזקה או חלשה, העיקר שבכל עשירייה יהיו חברים. מה זה אומר שבעשירייה שלך יהיו חברים? מי הם החברים?

עשירייה נכונה שאני רוצה שתהיה לי, היא עשרה אנשים כולל אותי, זה הדבר האידיאלי, הטוב ביותר, שהם אפילו לא מבינים נניח, לא יודעים ולא מרגישים, אלא הם רוצים להגיע למטרת החיים שלהם. מאיפה יש להם רצון כזה? מתוך הרשימו, שהם נכללים בתוך הרשימו הכללי הזה. יש רשימות פרטיות שזה לכל אחד ואחד, שזה נקרא ניצוץ שבאדם, ויש רשימו כללי של עשירייה, ויש רשימו של עשר עשיריות או מאה עשיריות או אלף עשיריות או עשרת אלפים וכן הלאה, וזה תמיד פי עשר מדרגה לדרגה, כך הכול בנוי. אנחנו לומדים את זה גם מהורדת השפע מלמעלה למטה, וכך זה גם בעלייתם ממטה למעלה, כי זה הכול לפי הה-ו-י-ה שמכפילה את עצמה.

לכן אם ישנם עשרה חברים, או גברים בקבוצת גברים או נשים בקבוצת נשים, אבל לא בעשיריות שמעורבות זה עם זה, יוצא שאם הגברים האלה נגיד בקבוצה שלי מוכנים ומבינים שאנחנו צריכים לבטל את עצמנו ועל ידי הביטול הזה אנחנו מגיעים לגילוי הבורא, אז אנחנו עושים את כל הפעולות האלה בצורה הדדית, איש את רעהו יעזורו. זאת אומרת כל הקבוצה כלפי כל אחד ואחד צריכה להציג את עצמה שהיא נמצאת במצב השלם, בהשפעה, באהבה, בחיבור, כבר במצב המתוקן. הם צריכים לשחק בזה, לתאר את המצב הזה, למרות שבתוכם אין שום נטייה לזה. לא שהם מוצאים בתוכם אהבה וחיבור ואיזה יחס מיוחד או אפילו רצון לזה, זה לא חשוב, הם צריכים לעשות פעולות. אנחנו נמצאים בעולם המעשה, ואפילו שאנחנו עושים מעשים ללא כוונות, "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". אז כך אנחנו צריכים לבצע.

לכן יש לנו במה לעסוק. זאת אומרת, כל אחד ואחד צריך לעורר את האחרים על ידי קנאה, תאווה, כבוד, על ידי חיבור, על ידי עבודות הדדיות, על ידי הכלי העולמי הגדול שלנו שהוא משפיע על כל אחד ואחד מאיתנו, וכך מעורר אותנו, את כולנו.

לכן לא חשוב לנו אם הקבוצה חשובה, מבינה, מרגישה או לא, אלא כל אחד ואחד אפילו שהוא בדרגת רבי יוסי בן קסמא, אם הוא מכניע את עצמו כלפי הקבוצה, הוא יכול להתקדם, להיות רבי יוסי + 1, רבי יוסי + 2, זאת אומרת לעלות בדרגה. אבל אם לא יעשה את זה, לא יעזור לו כלום, הוא לא יוכל לעלות.

תלמיד: אם כן מאיפה מגיעים אותם מושגים של הערכה של עשירייה חזקה או עשירייה חלשה? אם למעשה לא משנה באיזו עשיריה אני נמצא, איך אני יכול להעריך אותה, על בסיס מה?

השאלה טובה. אם הכול תלוי עד כמה אני מתבטל כלפי החברה, כלפי העשירייה והיא יכולה להיות אפילו הכי חלשה כמו עם רבי יוסי בן קסמא, אבל אם אני מכניע את עצמי, לפי מידת ההכנעה שלי אני יכול לקבל דרך העשירייה, לא ממנה אלא דרכה מהבורא, כל מה שאני צריך. לכן זה תלוי בהכנעה שלי וכבר יש לי עסק דרך העשירייה הזאת, אפילו הכי חלשה שתהיה, עם הבורא. והעשירייה בעצמה יכולה להיות מאוד מאוד בתחילת דרכה.

שוב השאלה.

תלמיד: למה מופיעה בי הערכה שעשירייה היא חזקה או חלשה? ואיך כעקרון ניתן בכלל לקבוע את אותו מושג של הערכה אם בכלל לא משנה איזו עשירייה זו אלא מה שחשוב זה היחס שלי כלפיה?

עשירייה חזקה או חלשה לא מודדים לפי העשירייה עצמה אלא עד כמה היא מסוגלת לעורר אותי, לגרות אותי, להדליק אותי למטרה, ושדרכה, דרך החיבור ביניהם אני אקבל מהבורא הכוונה, כוחות השפעה והדרכה. זה נקרא עשירייה חזקה. זאת אומרת עד כמה היא מלוכדת מצד אחד. מצד שני, הליכוד שלה בעצמו גם לא כל כך חשוב, אלא חשוב שהם מוכנים לזה. זאת אומרת אפילו שנמצאים בתחילת דרכם, אם הם מוכנים להיות איכשהו מחוברים ביניהם כדי לעזור לכל אחד ואחד דרכם [להגיע] לקשר עם הבורא זו כבר נקראת עשירייה חזקה.

שאלה: אצלנו כל החברים, לפחות אלה שאיתנו בשיעורים דרך קבע, כולם רוצים את החיבור הזה. יש כבר ניסיון רב בעבודה בעשיריות, והכנס הקרוב ממש נמצא לפנינו. אבל כשאני מתיישב במעגל העשירייה בשיעור הראשון, מה אני צריך לעשות כדי לעורר את הבורא, כדי שכל המאמצים שלנו יצטברו ובסופו של דבר נגיע לקשר ראשון עם הבורא? האם צריך להיות כאן איזשהו עומק מיוחד של המאמץ, אולי ריכוז, אולי משך של מאמצים לאורך זמן? מה צריך להיות אותו מאמץ כדי שנוכל לבנות את המצב הראשון הזה?

אני בא לכנס ומתיישב בעשירייה שלי שקבעו לי אותה אנשים אחרים, אני לא מכיר אף אחד מהפרצופים האלה שיושבים עכשיו לפניי, אולי הם לא עשרה נגיד שמונה, אני לא יודע כמה אתם קובעים שתהיה עשירייה, ואז אני נכלל איתם.

מי שבא לכנס בטח יש לו מטרה בחיים, הוא שמע על זה שישנן עשיריות, הוא מבין שצריך להתכלל בהן ואנחנו גם לומדים במשך הכנס עצמו איך לעשות את זה. אז אני מפעיל את כל הכוח שלי כדי עכשיו במקום שבו אני נמצא לממש את העבודה הרוחנית שלי, וכאן במקום להגיע דרך התכללות בעשירייה לגילוי הבורא. אני לא עוזב ולא חושב מה יהיה אחר כך. אלא כאן ועכשיו באותה עשירייה מקרית, באותם התנאים שיש לי, אני חייב להבין שזה בא מלמעלה, קיבלתי הזדמנות, ואני נכלל בעשירייה הזאת כבעשר הספירות השלמות, הה-ו-י-ה השלמה כדי לגלות שם בורא.

תלמיד: אמרת שאני נכלל בעשירייה. איך אני עושה את זה, איך אני נכלל בה עכשיו, אני מבקש על החבר?

על ידי זה שאני מבטל את עצמי ואני מבין שאם לא אתכלל בה אז אני לא אצליח בשום דבר בחיים, זה החיים שלי, אני חייב ממש להתמוסס בהם, להתכלל בהם, להתדלל בהם, להיעלם שם כמו טיפת זרע שנכללת ברחם שנדבקת לדופן הרחם ושם מקבלת הזנה, מילוי, כל החיים שלה תלויים בזה. אז אנחנו צריכים את זה לעשות. יש לי הזדמנות, תעשה יהיה לך, לא תעשה לא יהיה לך.

בכנס יחד איתי עומדים עוד מאות עשיריות, אם לא אלפים בכל העולם, ולכן כמה שאנחנו משתדלים לבצע את פעולות החיבור, זה מה שיש. העיקר אסור לי לחפש איזה תירוצים למה אני לא אעשה את זה במקום, למה אני אעשה אחר כך בתנאים יותר נוחים, טובים, בעשירייה שלי כשאני חוזר הביתה. אין דבר כזה, כאן במקום, בזמן הכנס זה המצב הכי הכי הכי טוב שלא היה עד כה אף פעם ואני חייב את זה לבצע כמו הזדמנות שניתנה לי חד פעמית משמיים.

שאלה: לבורא יש רצון לחבר אותנו. איך אני מרגיש את זה, איך זה מורגש בכלי?

לפי זה שהוא נותן לך שאלה, בעיה שאתה צריך להתחבר, לפי זה אתה מבין שהרצון שלו זה שאתה תתחבר. איך שאלו אותך שאלות בבית ספר כשהיית לומד שם, איך היית עושה? אתה מבין שהמורה רוצה שאתה תענה על השאלה. כאן גם הבורא רוצה שאתה תענה על השאלה. איזו שאלה, איך אתה מתחבר בתנאים שאני נתתי לך? זה הכול. וכשאתה מגיע לפתרון הזה כשאתה מתחיל להתחבר, אז אתה מגלה שם את הבורא עם השאלה הזאת שהוא רוצה שאתה תתחבר. חוץ מזה למה יש לך לשאול את הבורא? אתה תשאל את עצמך, האם אתה מגיע לזה או לא.

תלמיד: מה זה נקרא להכניע את עצמי לקבוצה בזמן שיעור בוקר, כשאני בכלל לא מרגיש אותם בזמן השיעור?

זו בעיה במיוחד שהוא מפתח תקוה. אז מה הוא יושב שם בבית ומצפה ככה להגיע לבד? או שיש לו לפחות איזו עשירייה וירטואלית? כך לא עושים. מחפשים עשירייה. מחפשים אנשים שיכולים להשפיע עליך במשך היום ואתה עליהם, וכך אתם מדברים ביניכם על החיבור שאתם מקווים להגיע אליו וכל הזמן נמשכים אליו ובונים את עצמכם. כול עוד לא תגלו את הה-ו-י-ה ביניכם, ה-ו-י-ה, תבנית שבה יכול להתגלות הבורא אז איפה אתם רוצים לראות את ההצלחה שלכם? איפה תגלו את העולם העליון אם לא בקשר ביניכם, איפה תגלו את כל המציאות שמתגלה? רק מתוך ההתקשרות בעשירייה. וחוץ מעשירייה אין שום התקשרות, אין שום מציאות.

אם הוא לא מרגיש אז סימן שאין לו עשירייה. חייב להגיע לעשירייה ולהתכלל בה ולהשתתף בה. אם הוא מפתח תקוה.

קריין: קטע מספר 2 מרב"ש "מטרת החברה".

"בלי ביטול אהבה עצמית, אי אפשר להגיע לידי דביקות בה', שהוא ענין השתוות הצורה. והיות שזה נגד הטבע שלנו, לכן צריכים חברה, שיהיו כולם כח גדול, שנוכל לעבוד ביחד, לבטל הרצון לקבל, שהוא נקרא "רע", מטעם שהוא המונע להגיע להמטרה, שבשבילה נברא האדם. לכן צריכה החברה להיות כלולה מיחידים, שכולם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לזה. אז מכל היחידים נעשה כח גדול אחד, שיכול להילחם עם עצמו, מטעם שכל אחד כלול מכולם. נמצא, שכל אחד הוא מיוסד על רצון גדול, שהוא רוצה להגיע להמטרה. ובכדי שתהיה התכללות אחד מהשני, אז כל אחד צריך לבטל את עצמו נגד השני. וזהו על ידי זה שכל אחד רואה מעלות חבירו ולא חסרונו. אבל מי שחושב, שהוא קצת גבוה מהחברים, כבר הוא לא יכול להתאחד עמהם."

(רב"ש א', מטרת החברה - ב')

כך אדם יכול לבדוק את עצמו האם הוא מתקרב לרוחניות או לא. זאת אומרת, עד כמה הוא מבין שאין לו שום דבר חוץ מחסרונות. אבל החסרונות שיש לו, דווקא בזה הוא יכול להתגאות וזה טוב. אני מתגאה שהבורא נתן לי חיסרון גדול וטוב, חיסרון למטרה שעוזר לי להתקדם, שעוזר לי להכניע את עצמי כלפי כולם, כי אני צריך להשיג מילוי לחיסרון למטרת החיים, למטרת הבריאה, והמילוי הזה הוא מידת ההשפעה שאני יכול להביא לבורא דרך החברים.

זאת אומרת, יש כאן לבדוק את עצמו איך הוא מתייחס לחיסרון של האחרים עד כמה הוא רואה אותם שלמים. איך הוא מתייחס לחיסרון של עצמו עד כמה הוא מבין שרק הוא בעצם צריך תיקון, ובמידה שהוא, דרך האחרים דורש מהבורא שיעזור לו להתכלל בהם, להיטמע בהם כדי להשפיע במשהו לבורא, להכניע את עצמו, אז יוצא שבזה הוא כל הזמן בונה את עצמו יותר ויותר. וכאן אנחנו צריכים להראות כל אחד כלפי האחרים דוגמה עד כמה אנחנו מכניעים את עצמנו כל אחד כלפי השני.

ולהשתדל בכוח לראות מעלות החבר ולא חסרונות. ברגע שאני מתחיל להעביר ביקורת על החברים, בשבילי צריכה להידלק מנורה אדומה מה קורה לי, למה כך אני פתאום מתחיל לחשוב עליהם? וכאן צריכה להיות תגובה ממני. תגובה מצד אחד שאני מודה לבורא על זה שהוא העלה בי רצון לקבל האגואיסטי ולכן אני כלפי החברים נמצא באגו שלי ומתרגז עליהם ומעביר עליהם ביקורת. זה טוב מאוד, סימן שאני קיבלתי תוספת לאגו שלי, לרצון לקבל, מצד אחד. מצד שני, אני צריך לגלות את האגו שלי שהוא עזר כנגדו הוא עוזר לי עכשיו. אבל מה אני עושה? כך אני מגיע לתפילה, מכניע את עצמי כלפי הבורא שיעזור לי להכניע את עצמי כלפי החברים, ואז על ידי זה אני מגיע להתכללות שאני נכלל מכולם.

התכללות מכולם יכולה להיות רק על ידי זה שאני מכניע את עצמי, שאני פחות מכולם, רק בצורה כזאת אני יכול להתכלל, ההתכללות הזאת היא בעצם עוזרת לביטול שלי, שעשיתי כבר קודם או שעכשיו אני גם כן עושה, עוזרת לו להתפתח יותר ויותר. איך עוּבר מתפתח? מזה שהבורא מעלה לו כל פעם מצד אחד את האגו, כאילו שמוסיף לו בשר, מטיפת זרע מתווסף יותר ויותר חומר, זה חומר אגואיסטי, ואדם רוצה לתת לחומר הזה את צורת הבורא, לכן זה נקרא "אדם" הדומה לבורא.

זאת אומרת, כל הזמן זה בא כהכנעה כלפי הקבוצה, ואז במידה שאני מכניע את עצמי כלפי הקבוצה עם הרצון לקבל החדש, עם הבשר החדש, אז הבורא מאיר על הבשר הזה ונותן לו את צורת עצמו, וכך אני גדל. זה נקרא כבר תקופת העיבור.

כשבעיבור אני מכניע את עצמי בלבד ובזה אני מקבל כל פעם יותר ויותר את צורת הבורא. וכמו שאנחנו לומדים מגשמיות איך העוּבר מתפתח בתוך הרחם, יש שם כל מיני צורות, צורות של חיות שאנחנו עוברים, את הכול אנחנו עוברים בדרגות דומם, צומח, חי ומדבר, ואז כשמגיעים לדרגת המדבר אנחנו בזה גומרים את תקופת ה"עיבור", והופכים להיות ל"לידה", שם זה התהפכות מיוחדת שקורת בנו.

שאלה: דיברת על הנורה האדומה שאני מתחיל להתרגז על החברים. איך דואגים באמת שהאזעקה הזאת תהיה אצלי ככה חדה, כלומר לא לבזבז זמן, שאני לא אהיה בזה יותר מדי זמן וכבר אתחיל לפנות דרך העשירייה לבורא לתיקון?

זה תלוי בסביבה עד כמה שהיא מעודדת את האדם לראות בהתגברות האגו שבו, סימן יפה, סימן של התקדמות עוד יום ועוד יום ועוד יום, זאת אומרת כך מוסיף בשר לטיפת זרע וגדל. לכן הוא שמח בזה שיש לו יותר ויותר כל רגע ורגע יש יותר אגו, רצון לקבל, הוא מעביר ביקורת, הוא רוצה להיות גדול, לא להסכים עם אחרים וכן הלאה, מצד אחד, מצד שני, זה שהוא רואה בעצמו זה רק תנאי בזה שיבטל את עצמו כלפיהם ואז על ידי הביטול הוא מקבל את המאור המחזיר למוטב שעושה מחתיכת הבשר הזו צורת האדם.

תלמיד: מהי ההכנה שצריכה להיות? כלומר לפני שהנורה דולקת.

לפני זה ההכנה צריכה להיות שאני מוכן להכניע את עצמי כלפי הקבוצה, כי רק במקרה כזה, בתנאי הזה, אני מקבל את המאור המחזיר למוטב שעושה מהאגו שלי צורת ההשפעה, היינו צורת הבורא, צורת האדם.

שאלה: כולם יודעים מה ואיך עלינו לעשות את זה, למה אנחנו לא רוצים או חוששים לעשות את זה? למה אין חשיבות שאני רוצה את זה עכשיו? איך לקפוץ מתוכי החוצה? מה חסר לנו?

חסר לך השפעת הסביבה שהיא תשפיע עליך כך שאתה תרצה להיות המשפיע, מתוך קנאה, תאווה וכבוד. אם היית רואה את החברים שלך שהם כבר נמצאים בהשפעה, שהם כבר נמצאים ממש בתיקונים המתקדמים ואתה לא, היית אוכל את עצמך, עושה הכול כדי להגיע גם כן לפחות לאותה דרגה כמו שהם או אפילו יותר. אבל אתה לא עושה את זה, אתה חושב שאתה יותר גבוה מהם, ותבין שכמו שרבי יוסי בן קסמא הכניע את עצמו כלפי תלמידיו וחישב את עצמו שהוא פחות מהם, ככה גם אתה יכול לעשות.

שאלה: דיברנו על כך שאם אני רואה חסרונות בחברים, המידה המסוימת הזו היא ביטוי לגדילה. אבל יש מקרים שבהם חברים רואים חסרונות בחבר בקבוצה, כמה חברים, מה עושים במקרה שכזה?

קינאה, תאווה וכבוד, אני לא אוכל להציע לכם שום דבר חוץ מזה. תקראו מאמרים תראו מה שהם כותבים. כתוב הכול, אני לא יודע סודות. סוד זה נקרא שאתה מסתיר מעצמך משהו שאתה כבר יכול להשיג ולא משיג בגלל הרשלנות שלך, אז זה בינתיים נקרא סוד. אם זה לא לפי הדרגה שלך שאתה יכול להשיג זה לא נקרא סוד, כי אז אתה בכלל לא יודע שזה נסתר ואז אני לא מודאג, אלא אם אני צריך להשיג ולא משיג, אז אני מרגיש את זה כסוד שנסתר ממני. אז בבקשה תעבדו על זה, סך הכול זו התארגנות בתוך עשירייה.

שאלה: איך אנחנו עוברים מתקופת העיבור לתקופת הלידה?

קודם כל צריכים לעבור את העיבור, כשעוברים את העיבור מתחילים להבין מה זה זאת הלידה. סך הכול זו עבודה בהתגברות על פני האגו בחיבור עם עשירייה. חיבור ברמה יותר גבוהה, יותר מהותית זה נקרא לידה.

קריין: נמשיך לקטע השלישי מתוך רב"ש, "עניין אמת ואמונה".

"כתוב "עובר במעי אמו, אוכל מה שאמו אוכלת". שפירושו, שכל מה שהעובר מקבל, הוא מקבל בכלים של האם. לכן, הגם שאין להוולד כלים מוכשרים לקבל גדלות, אבל בכלים של העליון, שהוא האם שלו, הוא יכול לקבל, משום שהוא מתבטל כולו להאם, ואין לו רשות בפני עצמו, שזהו נקרא בחינת "עיבור", שהוא מתבטל לגמרי להעליון."

(רב"ש א', עניין אמת ואמונה)

זאת אומרת זה מה שאופייני לתקופה הראשונה של ההתפתחות שלנו, שהיא כולה בביטול, ביטול, ביטול עצמו לגמרי. זה מה שאנחנו צריכים לבצע. כלפי מי? כלפי העשירייה, לא כלפי העולם החיצון. והעשירייה הופכת להיות לרחם, ואני כטיפת זרע בתוך הרחם, וככה אני מתפתח. רק כשאני מתפתח אז אני מפתח גם את הרחם שאני נמצא בו, והקבוצה מתפתחת בעיניי, כי הכול זה כלפי האדם המשיג, וכך מתפתחים. אבל הכול, זה כמו שרב"ש אומר, בביטול השלם לגבי העליון.

שאלה: לפי מה שאני שומע, ביטול הזה כל הזמן בא כך שמצד אחד יש ביקורת באדם ומצד שני הוא כל הזמן מבקש שיתקנו אותו, שיתקנו לו את הביקורת, התפיסה, וככה בסוף הוא נכנס לעיבור. איפה ההרגשה הזאת של הרחם, של הביטחון, בזמן שיש ביקורת והאדם כל הזמן במלחמה פנימית כדי להצדיק ולהפוך את העשירייה הזאת לרחם? מה זה נקרא שיש רחם?

"רחם" נקרא שאני מעריך את החברים שלי עד כדי כך שהם עליונים ממני, ואז אני יכול להתכלל בהם בביטול, למסור את עצמי להם לגמרי, זאת אומרת לסייע להם בהתפתחות שלהם בזה שאני נכלל בהם, נדבק אליהם, ובזה אני משתתף איתם. ולכן התקופה הזאת של ההתפתחות נקראת תקופה פסיבית, שאני רק מבטל את עצמי, אמנם זה לא פשוט, זה דורש המון מאמצים, אבל יחסית לשלבים הבאים זה נקרא פסיבי, תקופת העיבור. והבעיה שלי כמו שהעובר ברחם אימו, הוא אוכל מה שאימו אוכלת ורואה מסוף העולם עד סופו מה שאימו נותנת לו לראות, והכול זה בטיפול העליון אבל צריכה להיות לזה התבטלות לגמרי. זה כמו שהוא כותב בקטע ג' ובסוף שהוא מתבטל לגמרי לעליון.

תלמיד: מה קורה עם הביקורת בזמן שהאדם מתבטל לגמרי? יש בו ביקורת?

יש ביקורת והוא המתבטל, אלא מה זה נקרא מתבטל? הוא כל הזמן מקבל הבחנות חדשות שהקבוצה לא בסדר, שכול אחד מהחברים הוא לא בסדר בכול מיני צורות שהן לא בסדר. זה בעצם על הבורא, כי הקבוצה והבורא זה היינו הך, אחרי כולם עומד הבורא, ואם הוא מבטל את עצמו כלפי הצורה הזאת אז בזה הוא גדל. מה זאת אומרת מבטל? נותנים לו כל מיני רצונות שהוא נמצא על ידי הרצונות האלה בניגוד לבורא, באי הסכמה. אם הוא מבטל את האני שלו מתוך הטענות הללו, אז הוא פונה, מפנה מקום מהטענות הללו לאור העליון ואז על ידי זה הוא גדל. בחלק הזה הוא גדל, האור העליון ממלא את הטענות, היינו רצונות לקבל, ובזה הוא גדל, מוסיף בשר לעצמו כעובר.

תלמיד: אז מה בעצם ההבדל בעבודה עם ביקורת לפני שהאדם ברחם ואחרי שהוא נמצא בתוך המושג הזה שנקרא רחם? מה ההבדל בעבודה עם הביקורת בין שני המצבים?

כנראה שלפני זה הוא עשה את זה רק לא בצורה מעשית, עוד לא נתנו לו אפשרות לעשות את זה, הוא עוד לא היה מסוגל לבטל את עצמו לגמרי כלפי הקבוצה בתנאים שמתגלים. לכן עוד לא נכנס לעיבור.

שאלה: בהתאם לאיזה שינויים אני יכול להבין שאני משפיע על העשירייה והעשירייה משפיעה עלי?

אתה יכול להשפיע על העשירייה רק בזה שאתה מוסיף את הרצון לקבל שלך שאתה עושה עליו צמצום. צמצום זה נקרא שאתה רוצה לבטל אותו, ונותן את הרצון לקבל הזה לעשירייה שהיא תעבוד. ואז דרך העשירייה על אותו רצון לקבל שממנו אתה ביטלת את האני שלך משפיע האור העליון דרך העשירייה ועושה מאותו הרצון לקבל כבר את צורת ההשפעה. ובזה אתה נעשית עובר או שאתה כבר היית עובר במשהו אז אתה מוסיף עוד יום של עיבור עד שיש לך את כל ימות העיבור שאתה עובר. זה תשעה ירחי לידה. אחר כך נלמד את כל החשבון הזה, למה יש כך וכך ימים, חודשים, כך וכך שבועות בתקופת העיבור. איזה מדורים, כוחות יש שם, שעל ידם מתרחב הרחם וגדל העובר.

קריין: נלך לקטע הבא, קטע רביעי מתוך "מאור ושמש".

"העיקר הוא שכל אחד ואחד, אל יחשוב לעצמו כלל שהוא נחשב לצדיק או לאיזה דבר בין החברה הקדושה, ויבטל את עצמו לגמרי. וזה ידוע שבכל עשרה השכינה שורה, והוא קומה שלימה כידוע, ובקומה שלימה יש ראש וידים ורגלים ועקבים כידוע. נמצא שבהיות כל אדם נחשב את עצמו ל- אין בהחברה, אזי נחשב לעצמו שהוא עקב בבחינת החברה והם בבחינת הראש והגוף והאברים העליונים, ובהיות כל אחד חושב את עצמו לכך, אזי המה פועלים שיפתח להם שערי שפע וכל טוב שבעולם, והעיקר נמשך על ידי האיש שהוא נחשב יותר ל- אין ועקב."

(מאור ושמש, פרשת עֶקֵב (ערוך))

זאת אומרת, מי שיותר מבטל את עצמו, את עצמיותו בקבוצה, הוא מושך יותר מאחרים את המאור המחזיר למוטב, ודרך הקבוצה זה מגיע אליו ויוצא שהוא הופך להיות ראש. למה? כי ביטל את עצמו יותר מאחרים. זה מה שמעניין, זה מה שקורה. כי לכתר מצד אחד יש הכול ומצד שני הוא עביות דשורש. איזה עביות דשורש יש לכתר? איך יכול להיות כתר עם עביות דשורש?

יש לו את העביות הגדולה ביותר, אבל הוא יכול לבטל את עצמו יותר, ולכן הוא נקרא "כתר". אחר כך אנחנו עוד נלמד מה זה בכלל העביות שבכול הבחינות, עד כמה שהכול תלוי, ומה זה שכול בחינה ובחינה עובדת עם העביות הזאת. העיקר זה מי הכי גדול, והתוצאה שצריכה להיות כאן מאוד פשוטה, מי הכי גדול בחברה? מי שיודע לבטל את עצמו יותר מכולם. משה, מה הוא רצה במצרים? הוא רצה לשרת את כל עם ישראל. מצרים זה קבוצה, פרעה זה יצר הרע, אבל אפשר לדבר בצורה הגשמית הנורמאלית.

הוא, אפילו שגדל בבית פרעה מוכן לעזוב את הכול ולא להיות נסיך אלא לשרת את העם ולברוח עם העם ממצרים דרך המדבר עם כל הצרות שחיכו לו וגם החיים שלו, והמקום שהוא גמר אותם, באי שם שלא יודעים אפילו איפה הקבר שלו.

זאת אומרת שבביטול עצמו כלפי החברה, מי שיודע לבטל את עצמו יותר הוא הופך להיות לכתר. זאת אומרת, זה לא כמו בצורה אגואיסטית שמי שיותר חזק, יותר שולט על האחרים, הוא נעשה ראש החברה. בחברת המקובלים מי שיודע יותר להכניע את עצמו כלפי האחרים הוא מתקבל על ידם כראש החברה.

שאלה: מתי הוא קובע שיצא מכוונת "אין ועקב" ומה הדבר הראשון שעושה?

למה צריכים לצאת מזה? דווקא ההיפך, כמה שאני יותר "אין ועקב" אני מתקדם יותר. בצורת העובר מובן לנו שאני צריך להיות בביטול, בביטול, בביטול, יותר ויותר. אתה חושב שאחרי שאני גומר את תקופת הביטול, תקופת העיבור אני נולד ואז כשאני נולד אני נעשה כזה שמשתמש באגו שלי?

אני עוד יותר מבטל את עצמי בדרגה הבאה אחרי הביטול בדרגת היניקה. אתה יודע מה זה דרגת היניקה? שכל הדברים המגעילים לרצון לקבל, אני צריך לבחור דווקא בהם ולקבל אותם בעל מנת להשפיע. כמו שנותנים לתינוק חלב, אני לא רוצה חלב, אני לא רוצה למצוץ לפי הרצון לקבל שלי מאימא חלב.

למה? כי זה כוח השפעה. אני לא צריך כוח השפעה. אני צריך כוח קבלה. אני צריך למלאות את הרצון לקבל שלי, אז אני צריך להתגבר בעצמי על הרצון לקבל שלי ובעצמי לרצות לקבל מאימא, מהחזה שלה, זאת אומרת מכלים דהשפעה שלה את אור ההשפעה כדי שהוא ימלא את הרצון לקבל שלי.

ואור ההשפעה הפוך מהרצון לקבל שלי, איך יכול להיות שאור ההשפעה ימלא את הרצון לקבל שלי? אז אני מקבל את אור ההשפעה באור חוזר ממני, ואני רוצה להפוך את הכלים שלי כבר לעל מנת להשפיע. זה דברים גדולים. חכה. עד שאנחנו [נגיע לזה], אבל נקווה שמהר נגיע לזה. תמיד זה עוד יותר ועוד יותר התגברות כלפי ההשפעה, כלפי זה שאנחנו עובדים על הרצון לקבל בדרגה עוד יותר גבוהה ותמיד נגד.

שאלה: אם יש חבר בעשירייה שיש לו ביקורת כלפי רב, הוא לא משתתף הרבה, וגם יש לו לשון הרע כלפי השיטה. איך להתנהג במצב כזה? איך אנחנו יכולים לעזור לו?

אם הוא מפריע לנו בזה שהוא מדבר על זה בקבוצה, אז אין לו מקום בקבוצה. קודם כל מאיפה הוא לוקח את זה שהוא נגד השיטה? מי הוא, שהוא יודע את השיטה ושהוא נגדה? זה כמו כלב קטן שהוא נובח הכי הרבה. על סמך מה? זה על סמך זה שאין לו שום דעה, שהוא לא מבין כלום.

שיגיד מה שהוא רוצה, בבקשה, אני מוכן לקבל ולשמוע את הטענות שלו. מה הוא רוצה? הוא רוצה להגיד שהרצון לקבל שלו שהבורא ברא בו סובל. נכון, סובל. רוצה למלאות אותו במשהו. נכון, רוצה למלאות אותו במשהו. מה הלאה? "כל הפוסל במומו פוסל"¹. ממה הוא יכול היות נגד? מהאגו שלו, מהרצון לקבל שלו, שיהיה נגד. אבל אם הוא מפריע לנו, אנחנו לא מחויבים להחזיק אף אחד. לא מחויבים. אתם תתפטרו מאנשים כאלה, שיגדלו בחוץ, אחר כך שיבואו.

שאלה: האם זה נכון ליצור התארגנות בעשירייה לתפילה לתיקון כל אחד מהחברים בעשירייה, בכל פעם לפי מספר החברים בעשירייה, כשהתפילה מונה את כלל החברים למעט החבר שמתפללים עבורו. ואז התפילה היא לא על עצמי, אלא על חבריי. וכל המתפלל על חברו נענה תחילה?

בסדר. אתה חכם מידי, מה אני אעשה? כבר ראיתי את זה. שיהיה ככה.

תלמיד: האם זה נכון אם אני מתפלל על עצמי לתיקון?

מה זה על עצמך?

תלמיד: אם אני מבקש תיקון על עצמי, אז אני מבקש את זה בשביל עצמי. ואם אני מבקש את זה בשביל החברים שלי, אז אני מבקש על החבר.

בקשה לתיקון צריכה להיות רק, כדי להתכלל בסביבה.

תלמיד: ואני מבקש את זה על עצמי? התיקון זה שאני מבקש להתכלל בסביבה?

שאני אתכלל בסביבה. למה אני מתכלל בסביבה? כדי להיטיב להם. למה להיטיב להם? כדי שדרכם אני יכול להשפיע לבורא.

שאלה: שתי שאלות, כדי להשתתף בצורה נכונה בכנס.

שאלה ראשונה. הגעתי לכנס התיישבתי בעשירייה, סביבי יש אנשים שאני לא מכיר או שאני לפעמים רואה אותם על המסכים, ובינתיים עבורי הם לא גדולים ולא קטנים, אין לי שום יחס כלפיהם כרגע. איך בצורה כזאת לבטל את עצמך כמה שיותר מהר, ואיך הביטול הזה צריך לבוא לידי ביטוי?

אני צריך לקבל אותם בצורה שזה הבורא מציג לי אותם. הבורא עכשיו נותן לי אפשרות להתקדם לקראתו, על תנאי שאני אתכלל עם החברים האלו, ולא חשוב לי שחברים האלו נקבעו שהם יהיו השותפים שלי בשיעור הזה דווקא. אני מבין שכל הדברים האלו הם מגיעים מלמעלה מהבורא, ואז אני מקבל את החברים האלו בעשירייה שזה מה שמגיע לי. אני פשוט מקבל את זה. מבטל את עצמי ומקבל אותם.

עכשיו השאלה, איך אני מתבטל כלפיהם? אין כאן מקום לאדיבות, לאיזה מנהגים יפים, טובים, זו לא פגישה אצל מלכת אנגליה עם כל הטקס, אלא אנחנו צריכים כמה שאפשר לפתוח לבבות. אין לי הרבה זמן עם החברים האלו, רק שיעור אחד. אני צריך כך להתרגל שבכל רגע ורגע, בכלל בחיים אני רואה שרגע בא כהזדמנות אחת ולא חוזרת, ואחר כך הרגע הבא, ועוד רגע. ולכן כך אנחנו קובעים בשיעורים שלנו בכנס, שמגיע לי עכשיו, שאני תופס את זה, שאני ממש מתנפל על זה, על ההזדמנות הזאת לעשות עם העשירייה הזאת עכשיו ה-ו-י-ה, כלי אחד.

שאלה: שאלה שנייה. כאשר בכנס נחליף עשיריות, כיצד לשמור את היחס לעשירייה החדשה כלרחם? היות ורחם זה מקום קבוע.

זה לא קבוע, כל פעם זה רחם אחר. אני אחר, הבורא אחר, כל פעם, כל רגע הכול משתנה. מה זה נקרא "כל רגע"? שיש לי רשימו חדש. רשימו קובע את הכול, הוא כולל את כל התמונה, מיצב לי את כל התמונה.

קריין: קטע חמישי. קטע חמישי מתוך "בעל הסולם", "לא עת האסף המקנה".

"אסור ליחיד לצאת מהכלל ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה גורם חורבן לנפשו, כמ''ש, "כל המתגאה", כי לא יצוייר לך יוצא מהכלל בלא לבוש גאות, ואוי לו שגורם חורבן לנפשו. וצריך כל אדם להיאסף בכל כוחו בכלל ישראל, בכל פניות לה' בתפילה ועבודה, ויכלול את עצמו בשורש כל ישראל."

(בעל הסולם. "לא עת האסף המקנה" (ערוך))

כן. כאן אנחנו צריכים אולי לתת דוגמאות אחד לשני בעשירייה, איך אנחנו מבטלים את עצמנו. איך כל אחד ואחד מרגיש את עצמו שהוא מתגאה, ואיך כל אחד ואחד עובד עם האגו שלו, עם הגאווה שלו, שבזה הוא נפרד מהבורא. אז איך כדי לא להיות נפרד מהבורא, הוא עובד עם האגו שלו בחברה כדי לבטל אותו, ואז על ידי זה להתקרב לבורא עד כדי לגלות אותו.

אז כאן העשירייה ממש צריכה לעסוק בזה, שכל אחד ואחד ייעץ לשני, איך נראה לו שצריכים אנחנו לבטל את עצמנו. מה זה נקרא "גאווה", האגו שלנו שמייצב לנו כל פעם את צורת העולם. שאני עכשיו מרגיש את העולם, אני מרגיש את העולם מולי, אני והעולם, בגלל שהאגו שלי כך מראה לי אותו בצורה מנוגדת ממני. כשאני אתכלל בעשירייה, ואז אני אתחיל לקבל את צורת העולם דרך עשירייה, אני אקבל שהעולם לא נמצא מולי, אלא שהוא נמצא בתוכי. אז אני ארגיש שאני נמצא באמת, שהעולם ואני זה דבר אחד. זה עשר ספירות. זה תפיסת המציאות שונה, חדשה, אחרת.

לכן אומר הבורא, "כל המתגאה, אין אני והוא יכולים להיות במדור אחד." מה זה "במדור אחד"? ברצון אחד. אני ברצון להשפיע, הוא ברצון לקבל. לכן מקסימום שהוא יכול לתאר לעצמו, הזה, המתגאה הזה, שהוא נמצא מולי, שאני כאילו מחוצה לו. ברגע שהוא מבטל את עצמו כלפי העשירייה, הוא נכלל בתוך עשירייה, אז הוא מגלה שהוא נמצא בתוכי. שאנחנו נמצאים בתוך הבורא.

קריין: קטע שישי מתוך מאמר של רב"ש, "עניין למעלה מהדעת".

"רק מכוח חיבור עם החברה, וע"י הקנאה שיש בו על החברים, בזמן שהוא רואה, שיש להם תכונות יותר יפות, ממה שיש לו, זה נותן לו תנופה, שירכוש מהם את מידותיהם הטובות, שיש להם, ולו אין, והוא מקנא בהם. נמצא, שהוא מרוויח מהחברה תכונות חדשות, מה שהוא מסגל לעצמו, מכוח מה שהוא רואה, שהם נמצאים במדרגה יותר גבוהה ממנו, והוא מקנא בהם. זוהי הסיבה שיכול עכשיו להיות יותר גדול, מבאם שלא היה לו חברה, כי קונה ע"י החברה כוחות חדשים."

(רב"ש - א'. מאמר 21 "עניין למעלה מהדעת" 1986)

כן. ברור לנו בעצם כל התהליך.

אנחנו לא מעריכים את זה שהבורא מביא אותנו לחברה, את זה שמכין לנו חברה כזאת שהיא נותנת לנו דוגמאות, שאנחנו מקנאים בהם או מזלזלים בהם, שאנחנו לא אדישים כלפי החברה. אין יותר גרוע מאדישות. יש אנשים שהם באים לחברה כמו שהם באים לאוניברסיטה, באתי, למדתי, הלכתי הביתה, אין לי שום קשר עם מה שיש שם, העיקר זה הדיפלומה שאני אקבל וזהו. אז כאן זה קצת אחרת.

הבורא מעורר התנגשות שלנו עם הסביבה עד כמה שאנחנו שונים, עד כמה שסביבה היא לא כזאת שאני הייתי מצפה באגו שלי, ברצון לקבל שלי, ולכן יש כאן מקום עבודה. אבל אנחנו לא מעריכים את זה.

זה שאני לא מסכים עם הסביבה, זה שאני לא אוהב אותם, זה שלא נוח לי בהם, אנחנו צריכים לדבר על זה כדי לא לשכוח שכל זה מעורר בנו בורא, דווקא כדי שאנחנו נעבוד על עצמנו, דווקא כדי שאנחנו נכניע את עצמנו ונתכלל בחברה. זה נקרא "עיניים להם ולא יראו". שאני לא רואה אותם גדולים, לא רואה אותם טובים, אבל מפני שסידרו לי מלמעלה את העשירייה אפילו במיוחד בזמן הכנס, שרק לשיעור אחד ישנה עשירייה מסוימת, אני בכל זאת נכלל בהם עד הסוף, למרות שהם נראים לי שאין עם מי להתחבר. ככה זה.

שאלה: מתחיל שיעור, הרב מתחיל לדבר, שומעים קטעים מהמקורות, יש שאלה לסדנה, מה זה אומר "נכלל בהם עד הסוף"?

עוד לפני השיעור יש לנו רבע שעה להתכלל בינינו, לפני כל שיעור ושיעור, ובזה אנחנו עושים הכנה. ההכנה הזאת מיועדת לזה שאנחנו נתכלל כבר אחד בשני, כל אחד בתוך העשירייה שלו. ואז, מה שאנחנו לומדים בזמן השיעור ייצא לנו כשלבים בהתקדמות קדימה. זה לא בביטול עצמו כלפי עשירייה ובכל מיני צורות עבודה שבעשירייה, כבר עשיתי את ההכנה, אלא עכשיו, מה שאנחנו לומדים בזמן השיעור, אנחנו כל הזמן מבצעים את זה בקשר המתגבר בינינו. כך צריך להיות.

שאלה: מה הוא הדבר שהכי מפריע להתחבר עם החברים?

אין הרבה דברים יש רק גאווה. רק גאווה.

שאלה: איך אנחנו רוכשים את גדלות החבר?

על ידי זה שמדברים על זה. כל אחד חייב לדבר על זה עם אחרים, אפילו שאני לא רואה את זה. אני מדבר עם החברים על הגדלות של כולם, אני תופס איזה חבר ומספר לו על גדלות החברה. בצורה כזאת מלאכותית, שאנחנו משחקים בזה, אנחנו מגדילים את גדלות החברה בכל אחד ואחד.

ושוב, אנחנו צריכים להבין שבגדלות החברה אין לנו שום מידה. אנחנו יכולים להעלות את גדלות החברה שאני עכשיו נמצא בה, ולא אכפת לי [איפה היא]. לדוגמה, אני נמצא עכשיו בקבוצת פראג או צ'כיה בכללות, כי יש חברים שהגיעו לשיעור מחוץ לעיר, אם אני יכול להחשיב את החברה הזאת ממש כמו חברה מתוקנת שבה מתגלה הבורא ושהחברה הזאת נמצאת בגמר התיקון, אני על ידם רוכש את גמר התיקון. אתם יכולים להגיד, מה הם, מי הם, עם כל הכבוד לקבוצת צ'כיה, קבוצה יפה, אנשים יפים, טובים, מכירים אותם, אבל הם לא בגמר התיקון, איפה הם ואיפה גמר התיקון? זה לא חשוב, אני דרכם מגיע לגמר התיקון.

רבי יוסי בן קסמא לא מן הסתם ביטל את עצמו כלפי התלמידים שלו, אלא בגלל שזה האמצעי היחידי להגיע לתיקונים הגדולים ביותר. ומה היה עם משה, אפילו עם כל גדולי המקובלים? היו להם תלמידים קטנים, זה לא חשוב קטנים או גדולים, זה תלוי רק בביטול של האדם כלפי הקבוצה שהוא נמצא בה.

שאלה: איזו דוגמה אני יכול לתת לביטול בעשירייה?

תבטל את עצמך כלפיי העשירייה, כאילו שאתה מבטל את עצמך, כאילו שאתה מבוטל, ואז תראה את זה לכולם. תעשה את זה דווקא, כדי שכולם יראו עד כמה אתה מתבטל, תן להם דוגמה. אתה מרוויח מזה הרבה מאוד שאתה עושה את זה אפילו ללא רצון ורק לשם דוגמה, ואפילו לשם הגאווה שלך, שאתה רוצה להראות ש"אני מבטל את עצמי". וגם זה שאתה "מדליק" אותם והם יעשו כל מיני פעולות כאלה בביטול עצמם, הכול יהיה על חשבונך, הכול יהיה רשום עליך. כל הפרצופים שהם יעשו מתוך ההתפעלות שלך הם יהיו כפרצופים שלך.

שאלה: אנחנו יושבים עכשיו כשעה וחצי בשיעור ולא הייתה עוד סדנה. איך אני יכול, או מה זה נקרא "להתכלל" בעשירייה, בחברים? אם אני אפילו לא מכיר אותם, אם לא הייתה לי אינטראקציה איתם, איך אפשר להתכלל איתם עד הסוף?

בואו נעשה סדנה, אתה צודק. אני פשוט רציתי לחסוך זמן כדי לתת כמה שיותר מידע. החברים כאן אוהבים סדנה ועושים סדנאות, אני ראיתי גם איך הם מתיישבים לסדנה ומדברים, אלו דברים רגילים אצלם. באמת, קבוצה יפה מאוד.

תלמיד: עוד לפני הסדנה, איך אני יכול להתכלל עם חבר אם אין לנו אינטראקציה, אם שנינו יושבים באותו שיעור מול הרב וזאת האינטראקציה שיש בינינו, עם מה אני מתכלל, במה אני מתכלל?

בזה שאתה נותן דוגמה לחבר עד כמה אתה נכלל עם מה שאומר הרב. יש כבר סיבה, יש כבר מטרה, אתם כבר צריכים לעשות איזה מאמץ, תן דוגמה שאתה מתאמץ. למשל, אתמול היה יום חמישי וזה בדרך כלל יום קשה בעבודה שלך, ולמרות זאת היום אתה נמצא בשיעור בוקר ונותן דוגמה לכולם.

תלמיד: זה נקרא שאני "מתכלל"?

אתה רוצה על ידי זה להתכלל עם החברה, כן. למה לא? אתה מעורר אותם גם להכנעה, להתכללות. התכללות יכולה להיות רק על ידי הכנעה.

תלמיד: אני מבין מה זה להתכלל על ידי הכנעה, אם אני שומע חבר או רואה אותו. המילה התכללות, זה אומר שהוא צריך לתת משהו כדי שאני אקח את זה ואעשה מזה שלי. אבל אם הוא יושב מולי ואני לא מכיר אותו?

"להתכלל" זה נקרא שאני מבטל את עצמי לגמרי כדי להתכלל בו. ואני לא רואה בו שום דבר אני רק מקבל אותו כגדול, זה הכול. אני זורק את עצמי כמו שאני קופץ לים.

תלמיד: אז אני מדמיין שהוא גדול? אני לא יודע במה הוא גדול, אני לא שומע שהוא גדול.

אין לך אפשרות למדוד, אתה מקבל אותו שהוא גדול וזהו, ודאי. כי חוץ מהאדם הכול זה השכינה הקדושה, הכול זה הופעת הבורא, ש"אין עוד מלבדו", שכך מופיע כלפי האדם. והאדם אפילו שמבטל את עצמו כלפי כל חבר וחבר, הוא בזה מגיע למגע עם הבורא.

ולפעמים הבורא מתגלה לנו כאנשים כאלו שאנחנו צריכים להפטר מהם, להתרחק מהם. גם זה נקרא בכל זאת להיכנע לקבוצה ולבורא. כי אני עושה את זה לא לפי הרצון לקבל שלי, אלא לפי מה שמכתיבים לי.

תלמיד: אז יוצא שהוא בעצמו לא מחויב אלי בכלום, אלא רק אני עושה את הפעולה כלפיו?

כן. אחר כך תראה שאין בכלל, לא קיימים, לפחות באותה הצורה כמו שאתה רואה אותם היום.

קריין: קטע שביעי מתוך "שמעתי" צ"ט.

"אם הוא אין לו כל כוח רצון וחשק לרוחניות, אם הוא נמצא בין אנשים שיש להם חשק ורצון לרוחניות, אם האנשים האלה מוצאים חן בעיניו, הוא גם כן לוקח כוח התגברות והרצונות והשאיפות שלהם, אף על פי שהוא מכוח תכונתו עצמו אין לו אלו הרצונות והתשוקות וכוח התגברות. אלא, לפי החן והחשיבות שמחשיב אלו האנשים, אז הוא מקבל כוחות חדשים".

(בעל הסולם. שמעתי צ"ט "רשע או צדיק לא קאמר")

מדובר על התכללות, תוצאה מהתכללות. שאם הוא נכלל מהם, כמה שמחשיב אותם, לפי זה מקבל מהם. מה זאת אומרת מהם? דרכם מקבל מהבורא במידת ההתכללות שלו איתם, עד כמה שמכניע את עצמו כלפיהם, לפי זה מקבל מהבורא כוח הכנעה וכוח השפעה.

ודאי שעד כמה שהוא מתקדם יותר נותנים לו לראות שהחברים שלו הם פגומים, אפסים כאלו, גסים, עבריינים למיניהם, לא חשוב מי ומה. ואם הוא מכניע את עצמו כלפיהם בכל זאת, אז לפי זה מקבל מהבורא כוח השפעה עוד יותר גדול.

זאת אומרת, כמה שאנחנו מתקדמים יותר, הקבוצה תראה לנו פחות טובה. כל החברים ייראו לי פחות טובים, אפילו הפוכים מהבורא, אפילו הולכים בצורה הפוכה. ואני אצטרך ממש לעשות סינון גדול מאוד על כל המחשבות, רצונות והתפיסות שלי. וזאת עבודה גדולה, בירורים כאלו נצטרך לעשות.

שאלה: אז הביטול מתחיל מזה שאני מגיע לעשירייה ומשתדל לראות את כל החברים בה כגדולים ביותר. מה בדיוק אני מגדיל בחבר? הרי אנחנו לא מדברים על הגוף הפיזי.

אני כשמגיע לעשירייה מסתכל על כל חבר וחבר שזה אופנים של הבורא כלפי. ואני כלפיהם צריך עכשיו לייצב את עצמי. חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, ואפילו, כתר חכמה, בינה. יכול להיות עשר, יכול להיות שבע, זה לא חשוב. אלא אני מרגיש שנתנו לי הזדמנות להיכנע ולקבל את תכונת הבורא. אני לא רואה אותם, אני רואה שהבורא כך רוצה דרכם לדבר איתי.

אני מגיע בקיצור לכנס בסוף שבוע הבא עלינו לטובה, אני מגיע לכנס מוכן להתכלל עם כולם, להיכנע כלפי כולם, להתבטל כלפי כולם, להרגיש את עצמי כאפס לעומתם. למרות שאני אראה בעיניים האגואיסטיות שלי, שאני יותר מהם, ויש להם כך וכך, כל מיני תכונות, כל מיני פרצופים כאלו וכאלו. לא רואה על אף אחד שהוא צנוע, על אף אחד אני לא רואה שהוא חכם, על אף אחד אני לא רואה שהוא מבין וכן הלאה.

אני לא הולך להשוות אף אחד עם אף אחד. אני הולך לקבל אותם שזה הבורא מציג לי, שאני לא יודע בכלל על מה מדובר. מה זה כנס? אני מגיע לכנס, אני מגיע לצורה שהבורא מציג לי תנאי להתחבר אליו וזהו.

ואני צריך על זה לשלם בכסף, בזמן, במאמצים, בהכול. למה? כי זה תנאי להתחבר עימו, עם הבורא. אז בבקשה, תתחילו להעריך את ההזדמנות הזאת. זה לא עניין שאנחנו מארגנים, שאנחנו משקיעים, זה הכול שטויות. ודאי שלא היינו עושים את זה אם הבורא לא היה מעורר בנו לזה שום רצון.

קריין: קטע שמיני.

"בזמן שהאדם יכול ללכת בעינים עצומות, למעלה מהדעת, ולהאמין באמונת חכמים, וללכת עד הסוף, זה נקרא עיבור. ועיבור פירושו "קומת מלכות, שהוא הקטנות היותר מצומצם באפשרות, נקראת בשם עיבור", שהוא מלשון "עברה ודינין". ויש לפרש את ענין עברה ודינין. היות זה שהאדם צריך ללכת בעינים עצומות למעלה מהדעת, הגוף מתנגד לעבודה זו, לכן זה שהאדם צריך תמיד להתגבר, זה נקרא "עברה, וזעם, וצרה", היות שזוהי עבודה קשה ללכת תמיד בהתגברות להיבטל להעליון, שהעליון יעשה ממנו מה שהעליון רוצה. וזה נקרא "עיבור", שהוא קטנות היותר מצומצם באפשרות."

(רב"ש - ב'. מאמר 38 "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה" 1990)

אנחנו צריכים טוב טוב להשתדל לבצע מה שהוא כותב לנו כאן. "בזמן שהאדם יכול ללכת בעינים עצומות, למעלה מהדעת,", זאת אומרת, ההפך ממה שהוא חושב. "ולהאמין באמונת חכמים," במה שהם כתבו לנו בספרים שלהם "וללכת עד הסוף, זה נקרא עיבור. ועיבור פירושו "קומת מלכות, שהוא הקטנות היותר מצומצם באפשרות, נקראת בשם עיבור", שהוא מלשון "עברה ודינין". ויש לפרש את ענין עברה ודינין. היות זה שהאדם צריך ללכת בעינים עצומות" ללכת "למעלה מהדעת," ללכת ככה "שהגוף מתנגד לעבודה זו," מכל וכל, ברצון, בטעם, בשכל, בהכול. "לכן זה שהאדם צריך תמיד להתגבר, זה נקרא "עברה," ודינים. "וזעם, וצרה" והוא מרגיש את עצמו שככה הוא נמצא "היות שזוהי עבודה קשה ללכת תמיד בהתגברות" בביטול עצמו כלפי העליון.

אתם יכולים לשאול, אז מה יש כאן, איפה הרוחניות? כל הרוחניות היא כזאת שאנחנו צריכים לעבוד בצער, במצבים מצומצמים, בזה שרע לנו? לא. בזה שאנחנו מתגברים, זה החלק הראשון של הפעולה, והחלק השני של הפעולה שאנחנו מקבלים תוצאה מההתגברות שלנו ומרגישים שעלינו, שהתגברנו. לא ברצון לקבל שלנו, ברצון להשפיע שקיבלנו. אבל עד שאנחנו מקבלים רצון להשפיע והתפעלות ברצון להשפיע, אנחנו לא יכולים להרגיש שום דבר טוב.

זאת אומרת, שכל העבודה שלנו זה כדי לרכוש כלים דהשפעה, שאז אנחנו יכולים לראות את ההתקדמות שלנו בצורה חיובית.

שאלה: מה שאתה אומר כל השיעור זה ברור לגבי כנס, בכנס אפשר להתבטל, להיכנס, להיספג, ממש להיות בזה. אבל בהכנה לכנס, כשאתה רואה שיוצאים לפעולת הפצה ואתה רואה שיש תמיד אנשים שהם הנחשונים, קופצים למים ראשונים וכבר נמצאים שם, ואחריהם יש עוד גל של אנשים שמסכימים להכניס את זה לשגרה, ויש חלק אחר שפשוט עוד לא בתוך הדבר הזה, זה כאילו עובר לו ליד האוזן, ואתה מאוד מאוד רוצה לראות את כולם גדולים באותה מידה. איך אפשר באמת לראות את כולם גדולים באותה מידה?

יש כאן בעיה גדולה מאוד. שאתם יוצאים לפעולה, לאיזו פעולת הפצה, ולא כולם מצטרפים, קודם כל יש כאן בגידה בקבוצה. יש כאן אי הסכמה עם מה שהקבוצה עושה. יש כאן זלזול בחברה. מי שלא יוצא בפועל, אפילו בצורה פורמלית, ודווקא אם לא רוצה זה עוד יותר טוב, עוד יותר מועיל, אבל מי שלא יוצא בסופו של דבר, זו בעיה, זו בעיה גדולה. אני לא מחשיב אותו כתלמיד. כי אני אמרתי [לכם] אלף פעם על חשיבות פעולת ההפצה, ואם הקבוצה הזאת, בני ברוך ישראל לא מבצעת את זה, אני לא מבין מה שהיא עושה בכלל. אני לא מחשיב כאלו אנשים כתלמידים שלי.

אני עושה כל הזמן רק פעולת הפצה, אם לא הפצה הייתי יושב אצלי בדירה אי שם וזהו, הייתי כבר בפנסיה. לכן אין לי מה להגיד, אני מאוד מצטער שאני צריך לשמוע דברים כאלה. ואני מבקש לעשות רשימה מי מופיע כל יום ויום בפעולות ההפצה, ואני רוצה לראות את הרשימות האלה. גם כך אדם שלא מופיע לא יקבל כלום, כי אלה כבר תנאים מהשמיים, אבל אני רוצה שהתנאים האלו יהיו גם כתנאי הארץ. אז בבקשה, תכינו לי תמיד רשימות של מי שנמצא בהפצה במסגרת הקבוצה.

שאלה: מה זה אומר ללכת "עם עיניים עצומות", אם אני לא רואה משהו, איך ללכת נגד מה שאני מבין בלב?

אתה הולך נגד, כי אז הלב האגואיסטי שלך עובד ואתה הולך נגד. נכון מאוד, יפה, דווקא כשהעיניים שלך משקרות לך. אלא יש מושג אחר ל"עיניים עצומות", שמה שאני רואה אני לא מסכים עם מה שאני רואה, אני מבין שזה האגו שלי שמצייר לי את צורת העולם ולכן אני הולך בעיניים עצומות. יש מושג לזה או לזה.

תלמיד: אבל קודם אני צריך ללכת עם עיניים פתוחות, כדי לתפוס משהו באגו ואז להתגבר על זה.

כן. נכון.

שאלה: אני מרגיש את ההתנגדות זורמת בגוף הפיזי שלי.

זה מצוין. הבורא זורם בגוף בצורת התנגדות. זה עזר כנגדו.

תלמיד: אז זה ביטוי טבעי, או שזה סימן שהוא לא פועל במקום הנכון?

הוא פעול נכון, הבורא מעורר את הכול. איזה עוד כוחות יש לך חוץ מכוח אחד? אתה צריך להיות שמח בזה שהוא פועל בצורה כזאת, בעד או נגד, רק שלא יהיה אדיש, זו הבעיה. אם הוא עוזב אותך, אין יותר גרוע מזה.

שאלה: איך דווקא ההשקעה בהפצה, תאפשר לנו לממש את כל המושגים הגבוהים של "אין עוד מלבדו", שהוא יהפוך להיות למציאות?

כשאני הולך להשפיע לכל העולם את הידיעה שאין עוד מלבדו, זה נותן לי אפשרות להתקשר לאין עוד מלבדו. ואם הם רוצים אפילו גרם אחד להכיר את הבורא, אז כבר יש לי סיבה להתקשר לבורא ולזכות לזה שהוא יהיה איתי במגע, בקשר, שלפחות במשהו יפנה אלי את הפנים שלו.

אם אין בכלים רצון לקבל אח"פ, גלגלתא עיניים לא מסוגלת להתקשר למדרגה יותר עליונה, לבורא, כי היא בעצמה לא ראויה לקבל שום אור עליון, אלא רק במידה שיש אחרי כלים, שהם במקצת משהו דורשים, אז כבר אני זכאי לקבל קשר עם הבורא ולהגיע אליו, לקבל ממנו.

לכן לא נעזוב את ההפצה, ואני מאוד מקווה שאתם יוצאים להפצה גדולה, גם לפני הכנס, גם בזמן הכנס ונמשיך אחרי הכנס, אבל העיקר זה ההפצה הגדולה הזאת שאנחנו עושים. ובכנס אני חושב שיש כבר הכנה ואנחנו נגיע להצלחה.

כל טוב לכם. אני זמין לכל האי-מיילים, בבקשה, תתקשרו, אנחנו היום עוזבים את פראג ונוסעים לנירנברג ואחר כך אנחנו עוברים לקישינב. אז יש לנו עוד הרבה קבוצות להיפגש איתן בדרך, ונקווה מאוד שבסוף השבוע הבא יהיה לנו כנס נפלא, שם באמת נממש את מה שהיום קראנו.

כל טוב לכם ולהתראות.

(סוף השיעור)

---

1. "כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחא לעולם ואמר שמואל במומו פוסל" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין דף ע, א גמרא(.↩