שיעור בוקר 05.11.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: "העבודה בדעת ובלמעלה מהדעת"

ישנה חכמה שהיא מתפתחת מתוך החיים שלנו בעולם הזה ואז אנחנו עם הכלים שנמצאים בנו מהלידה, מפתחים את הכלים האלו בצורה טבעית, חוקרים את העולם. על ידי זה הכלים גם מתרחבים ומדור לדור, מתרחבים בהרגשה, בהבנה, במוחא וליבא מה שנקרא. וכך אנחנו מתקדמים כדי להבין את העולם שבו אנחנו חיים בחמישה חושים שלנו.

העולם הרוחני דורש כלים חדשים, כלים שונים מאוד ממה שאנחנו רגילים. קודם כל, אנחנו צריכים לרכוש אותם, הם לא נמצאים בנו מלכתחילה, זה דבר אחד, ודבר שני, שאנחנו צריכים בעולם הרוחני, במצב הרוחני שלנו, להיות כלולים משניים, מזה שאנחנו נבראים מזה שאנחנו דומים לבורא. זאת אומרת, שתי צורות שונות, מנוגדות, נפרדות, שבעצם מבטלות זו את זו. נברא זה נברא, בורא זה בורא, זו ממש מציאות שונה. וחוץ מזה שאנחנו צריכים למצוא, לרכוש צורת הנברא שעליו תשרה גם צורת הבורא, אנחנו צריכים גם להישאר בעולמנו, במצבנו.

זאת אומרת יש לנו כאן ממש שינוי גדול מאוד בבנייה, בתפיסה שלנו. ומה שבולט בזה, זה שאם אנחנו בעולם שלנו הולכים בשכל ורגש בצורה הדדית, שנתמכים אחד על ידי השני, אז ברוחניות זה ההיפך. יש שם ניגוד בין זה לזה, בתפיסה, בהרגשה. יכולה להיות הרגשה רעה במצב הטוב, כי אנחנו מגלים את המציאות למעלה מהאגו שלנו, ובתוך האגו יכול להיות שאנחנו מרגישים את עצמנו בצורה נוראית, ובעצם זה מצב הטוב ביותר. ואיך אנחנו נזדהה בצורה רגשית עם איזה מצב?

יכול להיות שאנחנו לא מבינים מה שקורה לנו ונמצאים בחוסר הבנה, בחוסר הכרה הרוחנית, ויכול להיות שזה דווקא מצב נעלה. באמת ישנה בעיה בקליטה, בתפיסה, בלייצב את צורתנו במציאות הרוחנית.

לכן העניין הוא שני ניגודים הנמצאים בנושא אחד, אמונה למעלה מהדעת. זה דורש הרבה מאוד התמדה, תשומת לב וזמן. כי בכל זאת כמו שאנחנו לומדים, "הרגל נעשה טבע שני", ורק על ידי זה שאנחנו מאפשרים לאור העליון לפעול עלינו עוד פעם, ועוד פעם, ואנחנו בסבלנות, למרות ש[נמצאים] בחוסר סבלנות, מאפשרים לו לעבוד בהכנעה, ואנחנו מסכימים עם כל מה שהוא יעשה לנו, ואפילו אם נראה לנו שלא עושה שום דבר, אנחנו גם מסכימים לזה.

זאת אומרת שההכנעה צריכה להיות בדברים הנמוכים ביותר, במצבים שאין כביכול פחות מהם. כך אנחנו מתקדמים לאותו המצב הפנימי שבו נעשים ראויים להשראת האור העליון וכך אנחנו לא מתייחסים אליו דרך האגו שלנו.

בואו נראה איך מתקדמים.

קריין: במסמך "עבודה בדעת ובלמעלה מהדעת", ציטוט מס' 31, מתוך רב"ש ב', מאמר "מהו מבול מים בעבודה".

"כלל הוא, שקו האמצעי הוא התמזגות של הב' קוים. והיות שהקו ימין דקדושה הוא בחינת שלימות, מבחינת למעלה מהדעת, וקו שמאל נקרא, זה שהוא רואה בתוך הדעת שהוא בלתי שלם, אלא להיפך מלא חסרונות. לכן קו אמצעי הוא בנוי מב' קוים. כלומר, שאי אפשר ללכת למעלה מהדעת מטרם שיש לו דעת, המראה לו את המצב, איך שהוא נראה לעיניו בתוך הדעת. אז שייך לומר, שאינו מסתכל על מה שהשכל מחייב אותו לעשות, אלא הוא הולך למעלה מהשכל, אלא הוא מאמין באמונת חכמים, מה שהחכמים אומרים לו, ולא משתמש עם השכל שלו. מה שאין כן אם אין לו שכל ודעת, שיגיד לו משהו, לא שייך לומר שהוא הולך למעלה מהדעת. לכן נקרא קו אמצעי בחינת שלום, היות שהוא נצרך לב' קוים. כלומר, בזה שיש לו ב' קוים מנוגדים, והוא נצרך לשניהם."

(רב"ש - ב'. מאמר 4 "מהו מבול מים, בעבודה" 1989)

אנחנו לא יכולים לשלב בין ב' הקווים האלו. איך יכול להיות שלום, איך יכולה להיות השלמה בין אדם שמאוד רוצה להיות עשיר ונמצא בעניות סופית ומסכים עם כל המצב שלו, ובא הקו האמצעי שמחבר את שניהם? איך יכול להיות דבר כזה, שהוא נמצא בחיסרון כל כך גדול לעומת הרצונות שלו הכל כך גדולים, ואיך יכולים להתחבר יחד שני קווים מנוגדים זה לזה. איך יכול להיות שככל שהוא יותר לומד, יותר מבין, מרגיש, יחד עם זה מגלה כל פעם שהוא לא יודע והוא טיפש והוא ממש לא מוצלח, ולהיות בשמחה ולגלות שלמות בין שני המצבים הללו?

איך יכול להיות שהוא השקיע כל כך הרבה שנים, עשר, חמש עשרה, עשרים, שלושים שנה, ואין לו שום דבר ביד והוא שמח. ומגלה שדווקא כמה שאין לו שום דבר וכמה שהוא רוצה שיהיה, כי הוא [נמצא] ברצון החדש שיש לו, יחד עם זה הוא מגלה בין שניהם שלמות. את זה אי אפשר להבין לפי השכל הגשמי. אבל ברוחניות, כשהוא משיג אז דווקא מתוך שניהם הוא יכול לעלות לתכונת הבינה, למצב הרוחני ולהתחיל לאט לאט להרגיש שהרוחניות נמצאת, והרוחניות, מצב הרוחני הוא נולד דווקא מתוך ההתנגשות הזאת בין שני המצבים הללו, של רצון גדול וחיסרון לגמרי לא ממומש ומחפש לבטל את עצמו. וכך, בביטול עצמו הוא מתחיל להיות ראוי לקבלת האור העליון.

שאלה: הוא משתמש או לא משתמש בשכל?

משתמש ודאי, כל פעם יותר ויותר כדי להגיד שהוא יחד עם כל השכל מוכן ללכת למטה מהשכל.

תלמיד: מה הוא עושה עם השכל שלו?

כדי לבטל את השכל הוא צריך אותו. זאת אומרת, מה לבטל? כדי להיות מוכן להגיע לאפס על ידי זה שרואה הכול, מבין הכול. ובסוף ההבנה, בסוף ההרגשה הגדולה, מגיע למצב שמוכן להישאר באפס. נגיד כך. האמת, שהמצב עצמו בצורה אמיתית, אין לנו מילים להסביר, כי אלה דברים שצריכים להיות מנוגדים שיתנהגו יחד.

שאלה: מה זה דעת, מה הגבולות של דעת?

הפעולות של דעת זה מה שיש לי ברגש ושכל הנוכחיים, שאני לומד ומשיג ומבין ומרגיש. זה נקרא דעת.

תלמיד: זה לא רק מה שבקבוצה, זה כל דבר שיש בי.

כן. זה לא רק בקבוצה.

שאלה: מה ההבדל בין השלמות של הימין והשלמות של הקו האמצעי? כתוב שבימין זו שלמות, וגם בקו האמצעי.

השלמות של הימין, היא בזה שאני מוכן להיות דבוק בעליון במה שיש לי. השלמות בשמאל, היא בזה שאני ממלא את הכלים שלי ולפי זה אני נמצא בשלמות. השלמות של הקו האמצעי, היא בזה שאני מתעלה בצורה מיוחדת גם מהימין וגם מהשמאל ובונה יחס לבורא, כשמצד אחד נגיד יש לי הכול, ומצד שני אני מרגיש את עצמי שאין לי אפילו שום דבר.

אי אפשר למצוא לזה ציור, רק כשהוא בא מתוך האדם. תשאלו עוד כמה פעמים, אולי נמצא משהו יותר קרוב. אנחנו לא בנויים בשכל שלנו, מפני שהוא פועל לפי פלוס ומינוס בלבד, להביא לו איזה ציור למעלה מהדעת. כי הדברים האלה מבטלים זה את זה, ולא משלימים.

שאלה: קו ימין זו שלמות, כך זה נקרא?

כן.

תלמיד: אז כאילו יוצא שהקו האמצעי זו פחות שלמות, כי הוא ממיזוג עם קו השמאל?

קו ימין הוא שלמות, קו שמאל הוא חיסרון. איך אתה משלים שלמות וחיסרון יחד? זה הקו האמצעי.

תלמיד: אבל הקו האמצעי עצמו, יש בו פחות שלמות מאשר בימין?

בקו האמצעי יש פחות שלמות? לא, רק סוג אחר. סוג אחר של שלמות. אין לזה מילים. זה ברור. כמו שאתם תראו באלפי הפסוקים, בחכמת הקבלה אנחנו מפתחים את הכלים שעוזרים לאדם כמו שאתה מלמד את התינוק ללכת, אתה דוחף אותו ומושך אותו, אבל הוא בעצמו צריך למצוא את ההרגשה לזה. כמו שאתה [לומד] לרכב על אופניים, כל עוד לא תפסת את האיזון לזה, לא ימינה ולא שמאלה, אתה לא רוכב.

כך זה גם כאן. זו מציאות מיוחדת, הרגשה חדשה שכבר נקראת למעלה מהכלים שלנו, ואין מה לעשות. כמה שלא תפתחו את הספרים, אתם תראו שמה שאנחנו עושים היום, כאילו פעולות פרקטיות, איך להתקרב בכוח, בלחץ, ובדרישה למימוש של הקו האמצעי, על זה לא מדובר בצורה ברורה במשהו בספרים. רק בכל מיני קטעים שאנחנו לומדים, בהם זה הכי קרוב.

בסך הכול המטרה שלי בזה, להראות לכם שזה לא נמצא באף אחד, שזה רק לגרות אותנו, ועל ידי הדיבור שנוכל לעורר את המאור המחזיר למוטב, וכך נתקדם. לי אין שום אפשרות אחרת לקרב אתכם לכך חוץ מזה. לפעמים אנחנו מתקרבים, לפעמים מתרחקים, כך בגיחות כאלה אנחנו מעוררים את האורות, שזה העניין. זה יסתדר.

שאלה: הקו האמצעי זה אמונה למעלה מהדעת? או שימין על פני השמאל זו אמונה למעלה מהדעת?

הקו האמצעי.

שאלה: איך יכול להיות שאדם עובד בשני קווים ואין לו שום דבר, אין לו כלום?

כי נולד לו כלי חדש. במה שאנחנו עכשיו מדברים, ברוחניות, שאנחנו רוצים להיכנס לרוחניות, יש לנו כלי חדש, חוש חדש. זה לא רצון לקבל וגם לא רצון להשפיע. אנחנו חייבים להישאר נבראים ולהיות דומים לבורא. אלה שני דברים, שתי צורות, שני העולמות בנושא אחד, באדם הזה שכלול משניים.

שאלה: יכול להיות שהמילוי תמיד נמצא מעל החיסרון ואף פעם לא נכנס בו, והאדם נמצא ביניהם, בקו אמצעי?

תחשבו גם כך. אני שמח שאתם שואלים, התשובה תבוא לכל אחד אישית מלמעלה ואז זאת תהיה תשובה. אי אפשר לפי השכל, לפי השמיעה כמו שאתה רוצה עכשיו, לקבל תשובה. אי אפשר. כאן אנחנו צריכים כלי חדש. כשמגיע האור, הוא בונה את הכלי, מתחיל להתיישב בתוך הכלי הזה, לתת הרגשה, הבנה, ואז האדם נמצא בן עולם הבא. אבל לגרות אתכם, להביא לחיסרון, לחיפוש, זאת העבודה שלי בעצם.

שאלה: בקו האמצעי, יש ההרגשה וידיעה מאוחדת, משותפת, שנולדת בעשירייה, בקבוצה?

הקו האמצעי הוא צורת הבורא בתוך הנברא. שהנברא מתחיל להרגיש איך הבורא חושב, איך הרצון להשפיע נמצא בתוך הרצון לקבל ואיך הוא עובד בתוך הרצון לקבל. זאת אומרת כל אותה המערכת מהאור העליון כשהיא פועלת על נקודת הרצון יש מאין, ומפתחת את הרצון הזה יש מאין, כל אותה המערכת עכשיו מתחילה להתעורר, להתבהר, מתוך האדם.

שאלה: האם שילוב שני הקווים זה כשלמשל בקבוצה הדעת והרגש שלי, אומרים לי משהו שלילי כלפי החברים, אבל אז באופן מודע אני עושה מאמץ לאהוב את החברים ולעלות מעל לדעת ולרגש שלי? האם לזה הכוונה לחבר את שני הקווים?

לחבר את שני הקווים האלה מגיע האור מלמעלה, זה לא אנחנו, אנחנו יכולים רק לעורר את האור העליון, רק להיות מוכן לזה. זאת אומרת אם נגיד אחרי כל החיפושים וכל הרצונות, כל התשוקות שלי, אני בכל זאת מסכים להישאר במצב הזה כמו שישנו, עם חיסרון מצד אחד גדול מאוד ועם השלמות כביכול מצד השני, אז אני בזה מכין את עצמי לקבלת הקו האמצעי. זה דבר והיפוכו, אנחנו בינתיים לא מסוגלים להיות בזה, אבל להמחיש את זה קצת אנחנו יכולים, כי כל אחד נמצא נגיד עשר שנים בחיפוש ואחרי עשר שנים בחיפוש האם הוא יכול להמשיך ככה ולהגיד אני מוכן עד סוף החיים בכל רגע ורגע להבין פחות, ובכל הרגש שלי להרגיש פחות ולהישאר ממש כמו נמלה קטנה פחותה מכולם, כמו גרגר חול, כלום לא רוצה. למה? מתוך גדלות הבורא, מספיק שהוא גדול ושולט עליי, הידיעה הזאת מספיקה לי, אפילו בנסתר של הנסתר. אם מוכן לזה אז עובר את ה"חודו של מחט".

שאלה: האם ניתן לומר שכשאדם עובד בשני קווים, אז יש לו את כל מה שנחוץ לו לבניית הכלי שלו, שזה הטווח האפשרי ברמה הנוכחית?

בוא נעבור הלאה, עוד כמה פסוקים אולי יהיה לנו עוד אותיות עבודה.

קריין: ציטוט 32, בעל הסולם, "שמעתי", מאמר מ', "אמונת רבו, מהו השיעור".

"בזמן שהאדם עוסק בימין, הזמן מוכשר אז להמשיך שפע עליון, מטעם שברוך מתדבק בברוך." כי הוא עוסק בגדלות הבורא "כלומר היות שהאדם הוא במצב השלמות הנקרא ברוך, מבחינה זו יש לו עכשיו השתוות הצורה. היות סימן לשלימות הוא, אם האדם הוא בשמחה. אחרת אין שלימות. וזהו כמו שאמרו חז"ל "אין השכינה שורה, אלא מתוך שמחה של מצוה". והפירוש הוא, כי הסיבה שהיא גורמת לו השמחה, הוא המצוה. כלומר, זה שהרב צוה לו ללכת בקו ימין, זאת אומרת שהוא מקיים מצות הרב, מה שקבעו לו זמן מיוחד ללכת בימין וזמן מיוחד ללכת בשמאל, והיות השמאל הוא בסתירה להימין, כי שמאל נקרא בזמן שעושה חשבון לעצמו, ומתחיל להסתכל מה שכבר רכש בעבודת ה', והוא רואה שהוא בעירום וחוסר כל, איך הוא יכול להיות בשלמות - מכל מקום מטעם מצות הרב, הוא הולך למעלה מהדעת. נמצא, שכל השלמות שלו נבנה על למעלה מהדעת. וזהו נקרא אמונה."

(בעל הסולם. שמעתי. מ'. "אמונת רבו, מהו השיעור")

זה לא עניין של רב, זה יכול להיות כל מורה, כל מלמד, לא חשוב מי, אלא שאדם נכנע כלפי הרשות הזרה, מקבל אותה וכבר מתוך זה הוא יכול לעבוד על הכנעה עצמית.

בכלים שלו לא מרגיש את זה, אלא לפי הפקודה, כשאומרים להיות בשלמות הוא נכנס לשלמות. צריכים להשתדל איכשהו להמחיש את המצבים. אלו תרגילים, תרגילים לא פשוטים, לכופף את עצמם, לרצות לגלות משהו, לבקש, כל אחד בקבוצה שיעשה כאלה מאמצים, סך הכול המאמצים האלה הם כולם פועלים ואז אנחנו נרגיש שינויים. הזמנים הם טובים מאוד, יש איזה עייפות, יש איזה ירידה מסוימת, זה טוב מאוד, זה נראה לנו שבגלל שאנחנו עבדנו קשה, לא, זה חוסר הארה מלמעלה שמזמינה אותנו להוסיף משלנו מלמטה.

קריין: ציטוט 33 מתוך רב"ש א', מאמר "מהו לא תוסיף ולא תגרע, בעבודה".

"צריך להאמין למעלה מהדעת ולצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לאמונת ה' בהרגשה באברים שלו, ורואה ומרגיש שהבורא מנהיג את כל העולם כולו בבחינת טוב ומטיב." בואו נייצב את המצב הזה, שאנחנו מגלים בכל החושים, בכל העצמות, שהבורא ממלא את הכול ואנחנו נמצאים בתוך האור העליון הזה, ממש בהשתוות הצורה עימו. הלאה "והגם כשהוא מסתכל בתוך הדעת, הוא רואה להיפך, מכל מקום הוא צריך לעבוד למעלה מהדעת, ושיהיה דומה בעיניו, כאילו זה נמצא כבר בהרגשה באברים, שכך הוא באמת, שהקב"ה מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. וכאן הוא קונה חשיבות המטרה," מצד אחד הוא רואה את העולם כולו רע, מצד שני אם לא האגו שלו שמסתיר את הכול אז הוא היה מגלה את העולם שכולו טוב, אז איך הוא צריך להתנהג עכשיו? "ומכאן הוא מקבל חיים, היינו שמחה מזה שיש התקרבות לה', ויש להאדם מקום לומר, שה' הוא טוב ומטיב, ומרגיש עצמו שיש לו הכח לומר לה' "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו", מסיבת שיש לו על מה לתת תודה להבורא. ולפי שהוא מרגיש את חשיבות הרוחניות, כך הוא מסדר שבחו של הקב"ה."

(רב"ש - א'. מאמר 28 "מהו לא תוסיף ולא תגרע, בעבודה" 1987)

מה יש לו? אין לו ממש הרגשה שהוא נמצא ברוחניות, הוא רק מתאר לעצמו את המצב, אבל בעצמו הוא נמצא במצב ההפוך. אבל אם מבטל את האגו שלו שמסתיר ממנו את המצב האמיתי, אז יגלה את עולם האמת. לכן הכול תלוי עכשיו דווקא ביגיעה שלו. עכשיו השאלה היא כך, איזה צורות יש לו להתגבר על המצב הזה? האם הוא רוצה לבטל את ההסתרה ולהרגיש שהאור העליון ממלא את כל הכלים, או לא רוצה שההסתרה תיעלם, כי אחרת מי הוא ואיפה הוא נמצא, מה קורה עימו אם כך יגלה שהוא נמצא בתוך האור העליון?

זאת אומרת מה המצב הכי טוב שהוא רוצה להגיע אליו, מתוך זה שנמצא בהסתרה מצד אחד, מצד שני הוא מבין שהוא נמצא בעולם שכולו אור, איך עכשיו הוא צריך לקבוע את עצמו להיות קיים ולא להתבטל כלפי האור? שלזה דווקא ההסתרה עוזרת לו, כי בלי ההסתרה הוא יעלם, האור העליון שישפיע עליו פשוט יבטל אותו, הוא יהיה אבוד, כלפי האור העליון הוא יהיה כעבד. איך הוא יכול לשמור על עצמו להיות מנותק מהאור העליון, משליטת האור העליון, ובכל זאת לקנות לעצמו מציאות כמו שהאור העליון ממלא את הכול? יש לכם פטנט, פתרון, עצה? זאת אומרת איך אני יכול להישאר בהסתרה מצד אחד, כי עכשיו בהסתרה שולט עליי הרצון לקבל, אם ההסתרה תעבור אני יהיה נשלט על ידי הרצון להשפיע של האור, איך אני רוכש מצב הביניים, קו האמצעי ביניהם, שאני לא אהיה שפוט, לא ברצון לקבל הזה ולא ברצון להשפיע, שאני אהיה עצמאי, באמצע, בקו האמצעי. שליש אמצעי דתפארת לא שייך לא לכלים דהשפעה שלמעלה ממנו, ולא לכלים דקבלה שלמטה ממנו, הוא שולט. איך אני אעשה את זה זאת בעצם השאלה שעומדת לפני הנברא. אנחנו לאט לאט מגיעים לזה. בנקודה הזאת שאנחנו נגלה אותה, נקודת הבחירה, שם זאת העבודה הרוחנית האמיתית שמשם אנחנו כל הזמן מתפתחים, שם זה צמצום, מסך, אור חוזר, בניית הפרצופים, עליות, ירידות, הכול מתוך הנקודה הזאת.

כשאני כל הזמן שומר להיות בגבול בין הרצון לקבל לרצון להשפיע, בין החושך לאור, ואיך אני ממזג אותם תמיד כך בכדי להיות על מנת להשפיע, כדי לעשות נחת רוח. איך בונים את זה? זאת השאלה. איך בונים את העבודה הזאת להשתמש במצב שיש לי מצד אחד לחץ מהאור, מצד שני לחץ מהכלי, או מהחושך ומהאור, כדי לבנות את העצמאות שלי? והעצמאות שלי חייבת להיות אך ורק כדי שאני אשפיע נחת רוח לבורא בצורה הנכונה, לא כמו שעבד או בן שאומר "אני עם המגן והחרב עומד כאן" זו נקודת העבודה.

שאלה: האם העבודה מחולקת לשני שלבים? זאת אומרת קודם האדם מגלה את קו ימין ואז הוא צריך לשלב את הימין והשמאל לקו אמצעי או שקו ימין מתגלה רק ברגע שהוא יכול לשלב את שני הקווים?

אתה אומר נכון. בגדול זה ככה, כן.

שאלה: איך בונים מודעות במקום בין קו ימין לקו שמאל, באיזה כלים משתמשים?

ההתמזגות הנכונה בין שמאל לימין בונה את הדעת ולמעלה מהדעת. "דעת", אין ספירה כזאת. כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. דעת זה התמזגות בין חכמה ובינה. זה נבנה בצורה הנכונה כשאדם עובד עם חושך אור, ימין שמאל.

שאלה: למה רק זה נקרא לעשות נחת רוח לבורא?

כי בזה הנברא, הרצון לקבל, מגלה את כל האמצעים כדי להידמות לבורא, לכן עושה בזה נחת רוח. הוא מצדיק את הבריאה, הוא מצדיק את הבורא, הוא רוצה להידמות לו. זאת אומרת, בעיניו הבורא זו השלמות. הוא רוצה להידמות לדמות הזאת, חוץ מזה אין בורא. מה שהנברא בונה, זה הבורא, בוא וראה. "אתם עשיתם אותי".

כי אין דמות כזאת ואין אפילו כוח כזה בעצמו ממש. הנברא מרגיש רק איך זה פועל עליו. זה לא מתגלה מחוצה לו. שום דבר מחוצה לו הוא לא מגלה. לכן כשהוא בונה את הדמות הזאת, כאילו ילד מייצב את האבא והוא אומר "האבא הזה אני רוצה שיהיה לי", ובאמת כך זה קורה. אין נחת רוח לעליון יותר גדול.

תלמיד: הבורא הוא בעצם כוח שליטה בלתי מוגבל, גם ברא את הרצון לקבל, גם הוא עצמו תכונת השפעה. והנברא בסך הכול מזהה שהוא נמצא באמצע בין שניהם.

אבל הנברא מקבל את הכוחות ויכול איתם לעבוד מתוך הנקודה העצמאית שלו לכן הוא בא מהתמזגות של הרצון לקבל והרצון להשפיע. הוא נמצא כל הזמן במאבק למעלה מדעתו. נראה לנו עכשיו שאנחנו לא יכולים להיות באמונה למעלה מהדעת. בכלים הרוחניים נראה לנו שזה עסק מכור וזו רק עבודה כלפי האדם להסתיר לו את האמת ושיעסוק במשהו.

באמת אדם בונה בצורה אמיתית את צורת הבורא, לפני זה לא היה קיים בצורה הזאת.

תלמיד: מה פה נחת רוח לבורא?

שהנברא עושה אותו, ומגלה שככה זה באמת. שתי הצורות האלה, רצוי ומצוי, משתלבים, מתחברים יחד, והנברא נמצא בין שניהם, ואז נעשה זיווג וחיבור.

תלמיד: מאיפה הוא קיבל את הכוח לבנות אותו, זה לא הוא עצמו עשה אותו?

כאן אנחנו לא יכולים לדבר, אין לנו כלים. אתה יכול להגיד הכול מלמעלה וזהו. הכול מכור. כמה שלא תסתיר, כמה שלא תעשה, אבל זה לא כך. ישנה הסתרה כזאת ואפשרות כזאת לחפש ולגלות ולהיות בשני כוחות מנוגדים, מנוגדים כך שמשניהם הנברא נעשה ממש עצמאי בבניית הבורא, בבחירת הצורה שלו הוא ממש נעשה עצמאי.

הבורא לא נותן לו פתרון. אתה יכול להגיד, "אנחנו לומדים שאחרי שהנברא מתייגע מגיע בכל זאת האור העליון ועושה את כול העבודה, לכן זה נקרא עבודת ה'. והנברא רק מגלה את החיסרון והוא לא יודע בדיוק את הפתרון, אלא הוא רוצה מאוד, והאור העליון בונה לו מה שהוא צריך". אין לנו מילים נכונות לזה, אבל באמת זה לא משחק מכור. אני לא יכול להגיד.

אני חושב שאין בכלל מילים למישהו בעולם הזה. כמה שתקרא את כל המקובלים, אין. אי אפשר להסביר. אלא מי שמתקרב מבין שבאמת הוא עובד, הוא פועל, אחרת מה התועלת מהנברא, מהבריאה? זה זלזול במציאות הבורא. מה, הוא עוסק עם עצמו, עושה משחקים? כאילו משני צדי לוח השחמט משחק עם עצמו ככה וככה? לא.

שאלה: בעולם שלנו יש מלא דוגמאות לכוח חיובי ושלילי והם תמיד מתחברים איפשהו. בדרך כלל נותנים או איזה פיצוץ או עבודה טובה, יש השתלבות, יש מינוס פלוס, כאילו הכוח שיוצא מזה. למה ברוחניות אנחנו לא יכולים להרגיש משהו דומה?

אין לנו כלים. זה לא פלוס ומינוס. זה לא פלוס ומינוס שבעולם הזה, אחרת היינו מגיעים מתוך הדעת שלנו לגילוי הבורא, לגילוי העולם העליון.

תלמיד: אבל את קו ימין וקו שמאל אנחנו כן יכולים להרגיש בעולם שלנו.

לא. גם אותם אתה מתאר בתוך הרצון לקבל שלך.

שאלה: יש כביכול שתי מדרגות, מדרגה ראשונה שאני נמצא בהסתרה ואין לא בורא ואין לי רוחניות ודווקא כאן אני יכול להתעלות, להתכלל בחברים, להתנתק מהמציאות שלי. והמדרגה השניה, שיש עוד איזו מציאות של הבורא, וכאן אני יכול לומר לעצמי שאני יכול אפילו לא להימצא במקום שהוא מאוד נוח ונעים ואני לא צריך יותר שום דבר, אלא רק לפעול למען הבורא. איך אני יכול לקבוע מהי תועלת הבורא ולאן להתקדם מכאן?

תועלת הבורא היא תועלת הקבוצה. ואם אתה באמת משתדל להיטמע בתוך הקבוצה ולמסור את עצמך כלפיהם, אתה תתחיל להרגיש עד כמה העבודה הזאת היא מחוצה לך. זה לא כמו במצב גשמי, הרבה אנשים הולכים לצבא, לפלוגה, לאיזה קומנדו ושם מוכנים להתאבד. בקבוצה, כשאתה מתחיל להתקשר מביאים לך קושיות, בעיות כאלה שאתה חייב את עזרת ה', את האור העליון.

מה זאת אומרת? לא מספיק לך כוח הגבורה להתגבר על האגו שלך, רצון כנגד רצון, רצון יותר גדול על פני רצון יותר קטן. נניח, אמרו לי תעשה משהו ואני לא רוצה. ועכשיו אני מקבל רצון ומתגבר על העצלות שלי ועושה. לא, זה לא הולך בצורה כזאת.

כדי להיות בקבוצה אני חייב לקנות את תכונת ההשפעה, כי כשאנחנו עובדים בקבוצה זה לא קומנדו, זה מבנה רוחני ושם פועל חוק חיבור רוחני שיכול להיות רק אם אני מתעלה מעל האגו שלי. לא שכולנו מוכנים להרוג את כולם ואז אנחנו מחוברים יחד. האמת שאנחנו באמת נמצאים בחיבור בינינו כמו קבוצת פושעים טובה, נכונה, כמו מאפיה, אבל לא מדובר על חיבור ברמה אגואיסטית, לכן בקבוצה יש לנו קושי רב, יש לנו בעיה, אנחנו לא יכולים להתחבר, קשה מאוד, כי זה כבר מבנה רוחני.

שאלה: איך לשמור על נקודת הדבקות בשמחה כל הזמן, לפני בזמן ואחרי מכה שהאגו חוטף?

זו הבעיה העיקרית, כי אם אני לא שומר על שמחה, אני לא נמצא בעבודה רוחנית. אם באיזה רגע אני נופל לייאוש, לחוסר רצון, זהו, יצאתי מהעבודה. זאת אומרת, בשינוי היחס שלי למשימה, אני יוצא מהעבודה הרוחנית. איך אעשה? על ידי גדלות הבורא, גדלות המטרה, ואת זה החברה חייבת לספק לי כל הזמן. זאת מטרת הערבות הגדולה והכללית, לספק לכל חבר וחבר את גדלות המטרה.

שאלה: מה בסוף, עם מה צריך להישאר?

אני רוצה להישאר עם כל ההבחנות השליליות והחיוביות שיתחברו יחד בקו האמצעי שמופיע מלמעלה.

תלמיד: פתאום כך הוא מופיע מלמעלה?

זה מגיע כתוצאה מסאת היגיעה שביצעת.

תלמיד: ואיפה פה אתה מחזיק בשלמות, בשמחה?

בכול יחד, גם הבכי, גם השמחה וגם כל ההבחנות שאני מחבר אותן יחד. הן מתחברות יחד ומביאות בסופו של דבר את האור העליון שמחבר את הכול ומביא לי כלי מוכן.

תלמיד: זה לא בא כך, שקודם אני ריק ואחר כך אני צריך להיות שמח?

אני נמצא בכל מיני מצבים. אבל אתה שואל מה חותם את הכלי? האור העליון מייצב אותו וממלא אותו.

שאלה: האם כשאנחנו עולים מעל הדעת זה הופך להיות בתוך הדעת?

נכון.

תלמיד: אם זה נכון, איך זה משפיע עלינו?

אנחנו משתדלים לעלות לדרגה למעלה מהדעת הגשמית שלנו לדעת רוחנית שבה מתחברות הבחנות מנוגדות לאחת. וכשאנחנו מגיעים לזה, מיד הופכת המדרגה הזאת להיות מדרגה גשמית קיימת ושוב נפתח לנו פיצול בין הדעת לבין האמונה, ושוב אנחנו צריכים לעלות לדרגה יותר עליונה.

לכן מי שמתקדם בצורה למעלה מהדעת, יש לו דעת כל פעם יותר ויותר גדולה, הוא נעשה יותר ויותר חכם, אבל חכם מבחינה רוחנית, מתוך הכרת המערכת האינטגרלית. כל העניין הוא, שאנחנו הולכים להכיר כלים חדשים שלא נמצאים בעולם שלנו, כלים שיהיו אחר כך דומים לכלים דעיגולים, כי אין למעלה למטה, אין ימינה ושמאלה, אין שום דבר, הכול עגול, סגור יחד, כי יש כאן עיקרון אחד, "אני ה'".

תלמיד: איך מוצאים איזון?

איזון אנחנו לא מוצאים. אנחנו משתדלים אבל לא מוצאים. גם ההשתדלות הזאת היא רק כדי להעלות מ"ן ומלמעלה כבר בא האור העליון ועושה איזון. ההשלמה הזאת, האיזון הזה נקרא "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו". אנחנו מדברים סביב העניין, אנחנו צריכים עוד ועוד לעורר את המצב עד שיהיו לנו אותיות עבודה. לכן נעסוק בזה עוד ונחכה עד שזה יתייצב.

(סוף השיעור)

mlt_o_rav_2018-11-05_lesson_emuna-lemala-mehadaat_n1_p1_2ehsYy2x