שיעור הקבלה היומי17 מרץ 2019(בוקר)
שיעור בוקר 17.03.2019- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 161 "פתיחה לחכמת הקבלה",
אותיות א' – ב'
קריין: "כתבי בעל הסולם", עמ' 161, "פתיחה לחכמת הקבלה".
"פתיחה לחכמת הקבלה" הוא מאמר מאוד חשוב. כשהיו מגיעים לרב"ש אנשים, הם היו מזה [מתחילים]. גם אני התחלתי מהלימוד הזה, למדתי בערך חצי שנה, אמנם בדרך כבר עברתי לרב"ש ושם למדו "תלמוד עשר הספירות" וכל מיני דברים אחרים, אבל תמיד למתחילים "פתיחה" היה המאמר הראשון, החומר הראשון שדרכו היו נכנסים לחכמת הקבלה. ובאמת כך זה השם של המאמר, "פתיחה לחכמת הקבלה".
אפשר ללמוד כל חומר בחכמת הקבלה לעומק, לכן זה יכול להיות גם למתחילים, גם לוותיקים, גם למי שיודע ולמי שלא, לבעלי השגה ולאלה שעדיין לא נוגעים בזה. יש תמיד יסוד שעליו אפשר לבנות כמה קומות שכל אחד מסוגל.
קריין: "פתיחה לחכמת הקבלה", אות א'.
אות א'
"רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, (מכות כ"ג ע"ב)."
כדי לזכות את הנבראים שהבורא ברא, הוא ברא אותם עם איזו עביות וצריך לזכות אותם לאיזה צורך, אז יש לו אמצעי כדי להגיע לזָכות שזה תורה ומצוות. זה איזה אמצעי שעל ידו הנבראים מגיעים מעביות, שכך הוא ברא אותם, לזכות.
כנראה שבתהליך הזה שהם מזכים את עצמם, חוץ מזה שהם משיגים את הזכות, הם גם משיגים את התהליך עצמו. הם מבינים מהו האמצעי עצמו שנקרא תורה ומצוות, למה הבורא ברא אותם בצורת העביות, ולמה הם צריכים לעשות כאן איזו עבודה כדי על ידי איזה מכשיר שנקרא תורה ומצוות, אמצעי המיועד לזה, להגיע לזכות.
ולכן הוא ממשיך "ונודע שזכות הוא מלשון הזדככות, והוא ע"ד שאמרו ז"ל לא נתנו מצות אלא לצרף בהן את ישראל (ב"ר רפמ"ד)" מצוות הן האמצעי כדי לעשות צרוף, זיכוך, לנקות את מי שנקרא "ישראל" "ויש להבין ענין הזכות הזה שאנו משיגין ע"י תורה ומצות, וכן מהי העביות שבנו שאנו צריכים לזכותה ע"י תורה ומצות." יש חובה לזכות את עצמנו מהעביות. מהי העביות ומהי הזכות שצריכים להשיג, מהם תורה ומצוות ואיך הם פועלים כדי לזכות אותנו, ומה משיגים על ידי זה שאנחנו כבר נהיה זכים. "וכבר דברנו מזה בספרי, פנים מסבירות, ותלמוד עשר הספירות. ונחזור כאן בקיצור," למה הוא כותב שכבר דיברנו? כי "פתיחה לחכמת הקבלה" זה אחד מארבעת ההקדמות לספר הזוהר, והוא כתב אותם ואת ספר הזוהר כבר אחרי שהוא כתב את כל הספרים שלו הקודמים. "ונחזור כאן בקיצור, כי מחשבת הבריאה היתה כדי להנות לנבראים כפי מתנת ידו הרחבה ית' וית'," מחשבת הבריאה היא להיטיב, להנות לנבראים, קודם כל. זה חייב להיות אצלנו כבטוח, שכך זה עוד בא בטבע, כהנחת יסוד (postulate)1 "ומכאן הוטבע בנשמות" מתוך מחשבת הבריאה הזאת, שהם צריכים לקבל כל טוב שהבורא החליט לתת להם. למי להם? לנשמות. לא בני אדם ולא שום דבר אחר אלא נשמה. נשמה זה נקרא הכלי שאנחנו צריכים להשיג על ידי תורה ומצוות, זאת אומרת על ידי שאנחנו מזככים את העביות המסוימת שבנו. ואז מה שאנחנו משיגים ייקרא "נשמה", והנשמה הזאת תהיה ראויה לקבל אותה הטובה שהבורא הכין. "ומכאן הוטבע בנשמות רצון וחשק גדול לקבל את שפעו ית'," זה כבר נמצא בנשמות, רצון וחשק, "כי הרצון לקבל הוא הכלי על מדת התענוג שבשפע, כי לפי מדת גדלו ותוקפו של הרצון לקבל את השפע, כן הוא מדת התענוג והחמדה שבשפע לא פחות ולא יותר," גודל הכלי הוא קובע את גודל המילוי. עוצמת הכלי עם כל ההבחנות שבו קובעת את העוצמה וההבחנות שבמילוי. "והם מקושרים זה בזה עד שאין לחלק ביניהם זולת בהיחס, שהתענוג מיוחס לשפע," למה שמגיע מהבורא, "והרצון הגדול לקבל את השפע מיוחס לנברא המקבל."
יש לנו כאן חלוקה מאוד ברורה לשני החלקים, בורא ונברא. תענוג בא מהבורא, הרצון לקבל צריך להתפתח בתוך הנברא, הוא צריך לקבל צורות מיוחדות, זיכוך מיוחד. ואז לפי הגודל שלו והזיכוך שלו הוא מקבל כל פעם מילוי יותר ויותר נעלה. "ובהכרח ב' אלה", גם המילוי וגם הרצון, "נמשכים מהבורא יתברך," כי הוא הקדמון להכול, "אלא שיש לחלק בהם על דרך הנזכר, אשר השפע הוא מעצמותו יתברך, כלומר, שהוא נמשך יש מיש, והרצון לקבל הכלול שם, הוא השורש של הנבראים," הוא כלול שם, אבל רק בשורש, "כלומר, הוא השורש של חידוש, שפירושו יציאת יש מאין, כי בעצמותו ית' ודאי שאין שם בחינת הרצון לקבל ח"ו." אלא התחדש ביציאה מהמקור הזה ונעשה לנברא. "וע"כ נבחן שהרצון לקבל האמור, הוא כל חומר של הבריאה מראשה ועד סופה," הרצון לקבל בלבד, "עד שכל מיני הבריות המרובות ומקריהן שאין להן שיעור, ודרכי הנהגתן שכבר נתגלו והעתידים להתגלות," גם הם "אינם רק שיעורים ושינוי ערכים של הרצון לקבל, וכל מה שיש בהן באותן הבריות, דהיינו כל מה שמקובל ברצון לקבל המוטבע בהן, כל זה הוא נמשך מעצמותו ית' יש מיש, ואינו כלום מבחינת הבריאה המחודשת יש מאין, כי אינו מחודש כלל, והוא נמשך מנצחיותו ית', יש מיש."
מה אנחנו רואים כאן? יש שורש אחד להכול שנקרא "בורא", ממנו יוצאות שתי הבחנות. אחת היא הרצון לקבל שמתפתח מהשורש, וגם ברצון הזה שמתפתח מתחיל להיות איזה הבחן חדש שנקרא עצמאות של הרצון, שבמשהו הוא יכול לקבוע את דרכי השינוי שבו. והחידושים האלה שברצון לקבל מתחדשים הם נקראים "נברא". והחידושים האלה שמתחדשים ברצון לקבל מטעם הנברא כדי לזכות את עצמו, לקרב את עצמו לבורא, הם נקראים "נשמה", בשם הכללי. ומטרת הבריאה היא להביא את הרצון לקבל להתפתחות, כדי שיתפתח עד כדי כך שיוכל להתאים את עצמו לכל השפע שמגיע לו מהבורא.
אם כך, יש לנו ג' דברים. א', זה הרצון לקבל שמתפתח. ב', זה השפע שמיועד לרצון לקבל כדי למלאות אותו. וג', זה האמצעי שהנברא מקבל מהבורא כדי לפתח את עצמו בצורה רצויה, והאמצעי הזה נקרא "תורה ומצוות".
תלמיד: אני רוצה לשאול על התחדשויות של הרצון לקבל.
מה שלא כתוב כאן, לא שואלים.
תלמיד: מה הגיע עכשיו, מצב הסופי את הרצון לקבל, זה גם במחשבת הבריאה?
כן, הכול במחשבת הבריאה.
קריין: אות א'.
אות א'
"רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, (מכות כ"ג ע"ב)." זאת אומרת, לכן הוא רוצה לזכות את ישראל, כדי להביא אותם למצב הזה. להראות להם "למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר". "ונודע שזכות הוא מלשון הזדככות, והוא ע"ד שאמרו ז"ל לא נתנו מצות אלא לצרף בהן את ישראל (ב"ר רפמ"ד)" זאת אומרת, שיש אמצעי שנקרא "תורה ומצוות" שעל ידו, על ידי האמצעי הזה אנחנו מגיעים לאיזה זָכות. שבורא ברא אותנו בעביות, ואנחנו על ידי תורה ומצוות חייבים לזכות את עצמנו. "ויש להבין ענין הזכות הזה שאנו משיגין ע"י תורה ומצות, וכן מהי העביות שבנו שאנו צריכים לזכותה ע"י תורה ומצות."
את כל הדברים האלה אנחנו צריכים להבין, להשיג, להגדיר אותם, ולדעת שאיתם אנחנו עובדים. אין לנו יותר חוץ מעביות, שעל ידי תורה ומצוות אנחנו צריכים לזכות את העביות הזאת, ולהגיע לזכות. ואז זו המטרה. כי כנראה שבתוך הכלי הזך מה שאנחנו מקבלים, זה כבר נקרא "מטרת הבריאה". "וכבר דברנו מזה בספרי, פנים מסבירות, ותלמוד עשר הספירות. ונחזור כאן בקיצור, כי מחשבת הבריאה היתה כדי להנות לנבראים כפי מתנת ידו הרחבה ית' וית', ומכאן הוטבע בנשמות רצון וחשק גדול לקבל את שפעו ית'," זאת אומרת, מטרת הבריאה היא להיטיב לנבראיו. אבל כדי להיטיב לנבראיו, הנבראים צריכים להיות זכים. והבורא ברא אותם עבים, ונתן להם מכשיר מיוחד שנקרא "תורה ומצוות" שעל ידו הם יכולים לזכות את עצמם. לפי מידת הזיכוך, כך הם מקבלים את מה שהוא הכין להם. "כי הרצון לקבל הוא הכלי על מדת התענוג שבשפע, כי לפי מדת גדלו ותוקפו של הרצון לקבל את השפע, כן הוא מדת התענוג והחמדה שבשפע לא פחות ולא יותר," זאת אומרת, הכלי קובע איזה מילוי ימלא אותו, באיזה גודל, באיזה עוצמה, באיזה איכויות, והכול נקבע על ידי הכלי. אז הבורא שעשה את הכלי עבה, ונתן לו אפשרות, אמצעי לזכות את עצמו. אז נתן לכלי אפשרות לקבוע, לאיזה צורת המילוי הכלי הנברא רוצה להגיע, שיגיע. שיבחר ויעשה.
אז הוא יצטרך לבחור מידת התורה ומצוות, מידת האמצעי יותר או פחות כדי לזכות את עצמו ולהביא את עצמו לצורת הזיכוך מסוים, כדי למלאות את עצמו. ומילוי שיקבל הוא גם יהיה כמין הוכחה שהגיע לזיכוך הנכון. "והם מקושרים זה בזה עד שאין לחלק ביניהם זולת בהיחס, שהתענוג מיוחס לשפע, והרצון הגדול לקבל את השפע מיוחס לנברא המקבל."
זאת אומרת, הם כל כך מקושרים, כל כך תלויים זה בזה מידת הזיכוך שבכלי ומידת או צורת המילוי שבכלי, שאי אפשר לחלק ביניהם, אלא רק בשורש שלהם. אבל כשהם נמצאים בכלי, אי אפשר בכלל להבדיל ביניהם. כי האור שממלא את הכלי, והכלי שמקבל את האור, הופכים להיות במצב כזה שאור ממלא את הכלי, של שניהם כאחד. זה נקרא "דבקות", "השתוות", שממש אפשר להבדיל ביניהם, רק מפני שאחד מתייחס לשורש הנברא, והשני לשורש הבורא בלבד.
אבל כשהם יחד, כרוכים יחד, משתלשלים יחד, נמצאים יחד עד כד כך שאי אפשר לחלק, רק לפי מוצאו של כל אחד ואחד. "ובהכרח ב' אלה נמשכים מהבורא יתברך," למרות שאנחנו מייחסים אחד לבורא ואחד לנברא, אבל מלכתחילה יש שורש הקדמון לכול שזה הבורא, וממנו, אפילו הכלי. "אלא שיש לחלק בהם על דרך הנזכר, אשר השפע הוא מעצמותו יתברך, כלומר, שהוא נמשך יש מיש," שהבורא בזה בעצם ממלא את עצמו בתוך הכלי.
לא התענוג שבא ממנו, או איזה יחס שבא ממנו, שכך הכלי מרגיש בכל מיני מצבים, אבל בעצם השפע שמתגלה בתוך הכלי, זה הבורא בכבודו ובעצמו. "והרצון לקבל הכלול שם, הוא השורש של הנבראים, כלומר, הוא השורש של חידוש, שפירושו יציאת יש מאין," כן. לכן לאותו חלק שמתגלה אנחנו קוראים לו "בורא", בוא וראה, שאנחנו בתוך הכלי שלנו משיגים, ולפי המידות שלנו רואים, ולא שזה הוא בעצמו. עצמו אנחנו קוראים "עצמותו". אבל מה שמשגים נקרא "בורא". "כי בעצמותו ית' ודאי שאין שם בחינת הרצון לקבל ח"ו. וע"כ נבחן שהרצון לקבל האמור, הוא כל חומר של הבריאה מראשה ועד סופה, עד שכל מיני הבריות המרובות ומקריהן שאין להן שיעור, ודרכי הנהגתן שכבר נתגלו והעתידים להתגלות, אינם רק שיעורים ושינוי ערכים של הרצון לקבל, וכל מה שיש בהן באותן הבריות, דהיינו כל מה שמקובל ברצון לקבל המוטבע בהן, כל זה הוא נמשך מעצמותו ית' יש מיש, ואינו כלום מבחינת הבריאה המחודשת יש מאין, כי אינו מחודש כלל, והוא נמשך מנצחיותו ית', יש מיש."
שאלה: לגבי זה שהשפע נמשך יש מיש. הבורא בעצמו הוא שפע?
אנחנו אומרים שנמשך יש מיש, שהוא.. כל דבר הוא בפני עצמו. "יש מיש" אומר, שאין בזה חידוש. שנמשך ממה שכבר קדום.
עכשיו, מה אתה אומר?
תלמיד: הבורא בעצמו הוא שפע? האם מה שהוא בעצמו, הוא שפע?
לא, צריכים להבדיל. השפע שאנחנו מרגישים בתוך הכלי. הבורא, זה השורש שאנחנו מגלים גם בתוך הכלי. ועצמותו שאנחנו לא מגלים. את כל ההבדלים האלה אנחנו עוד נלמד. אבל כל מילה היא אומרת על משהו.
תלמיד: הוא מדבר גם על תענוג שמרגישים בעולם הזה?
אני לא יודע מה זה העולם הזה.
תלמיד: נניח שבן אדם שותה תה, והוא נהנה מהתה. הוא מדבר גם על זה?
כן, גם את התענוג הזה ודאי שהוא מקבל מהבורא.
תלמיד: אז איך זה יכול להיות שבאותו הנושא יש חלק שהוא הבורא, וחלק שהוא לא הבורא?
"בורא" זה המקור שהתענוג מתגלה ממנו. השפע שמתגלה נקרא "האור". יש אור קטן מאוד שמיועד לרצון לקבל שנמצא בדרגה שנקראת "העולם הזה", כדי לתת לנבראים אפשרות להשיג משהו מהחיות, מהחיים שלהם כדי להתקיים, ומזה אנחנו קיימים. ניצוץ קטן אחד שהוא מתגלה בדרגת העולם הזה, וכך מחייה את כל הכלים.
שאלה: מה הקשר בין הכלי לאור?
כלי זה הרצון לקבל, ולפי איך שהרצון לקבל מתגלה אז האור ממלא אותו, את הכלי, הרצון לקבל. ואם לא יהיה רצון לקבל אז גם האור לא יתגלה, כי הרצון מגלה את המילוי. מי יגלה את התענוג, אם לא החיסרון? רצון זה חיסרון. וכשהוא מופיע ויש תענוג, אז התענוג מופיע בתוך הרצון. הרצון יכול להופיע ללא התענוג, ואז הוא סובל. במידה שהמילוי ממלא את הרצון, הרצון נהנה. הרצון זה חיסרון.
אתם צריכים לשאול אולי לא רק עבור עצמכם, אלא איך שאתם חושבים שישאלו אנשים שילמדו, או שלומדים "פתיחה".
שאלה: אני רוצה לשאול לגבי היחס הנכון ללימוד "פתיחה". כי הוא מתחיל מרצונות של הבורא, הוא מתחיל לבנות את זה מלמעלה למטה. איך אנחנו כתלמידים צריכים להתייחס ללימוד הזה?
אני הייתי שואל 50 שאלות על הקטע הזה. אתם לא שואלים, לפי זה אני הולך. מה אני אוסיף, מעצמי?
שאלה: למה מקובלים מבדילים בין תורה ומצוות? כשאדם שומע מצוות, זה כאילו כולל כבר את התורה, מגיע מהתורה?
לא. לגמרי לא. "תורה" זה נקרא האור שמחזיר למוטב, זאת אומרת האור. אור בכלל יש רק אחד, כוח השפעה. כוח ההשפעה הזה שמופיע הוא עושה כל מיני פעולות. אם אתה רוצה לשנות את הרצון שלך בצורה מסוימת מקבלה להשפעה, אז באותו האור העליון אתה עושה את הפעולה הזאת. יש לך חיסרון להשתנות מהרצון לקבל שלך, קצת לשנות את הכיוון שלו, לשנות את צביון הרצון שלך ללהשפיע. זאת אומרת כשאני רוצה עכשיו ליהנות ממשהו, אני רוצה שההנאה מהמשהו הזה תהיה בקשר להַנות למישהו אחר.
אני צריך בזה לשנות את הרצון שלי, שהוא לא יישאר בדיוק באותה הצורה כמו קודם, אלא שיהיה לכיוון ההשפעה. כיוון ההשפעה זה הבורא, כי הוא המשפיע. אז אני צריך לקבל השפעה על הרצון לקבל שלי, שיהיה בו קצת שינוי לקראת הבורא. זאת אומרת, אני מזמין בצורה מסוימת שינוי בי, אני כאילו כותב הזמנה, שאני רוצה במקום לקבל לעצמי עשרה קילו תענוג, לקבל חמישה קילו תענוג, וחמישה קילו תענוג אני רוצה לתת לך. אז אני מחליט כך ופונה לבורא, למקור האור, ומבקש שהוא יעשה בי שינוי. הוא ברא בי את הרצון ליהנות בעשרה קילו, ועכשיו אני מבקש שיעשה לי מזה חמישה קילו להנות לך.
האור עושה את הפעולה. הוא מגיע ועושה בי את הפעולה. אז ישנו האור שנקרא "תורה", "תורת אור", ויש "מצווה". זאת אומרת, ציווי שהבורא נתן מלכתחילה שאנחנו נגיע לזיכוך, שכל הרצון שלנו יהיה בסופו של דבר להשפיע, ואז האור שעושה בי את הפעולה הזאת זה נקרא שהוא "עושה מצווה".
התורה זה הכוח העליון שיכול לעשות את השינוי ברצון, והמצווה זה השינוי ברצון עצמו שהשתנה. אלה לא סתם שני דברים, אלא הם שונים במקור. התורה מגיעה מלמעלה, המצווה נעשית מלמטה, בתוך הנברא.
שאלה: כתוב פה שלפי מידת גודלו ותוקפו של הרצון לקבל, כך מידת התענוג שבשפע. כשהוא כותב כאן גודלו ותוקפו של הרצון לקבל, הוא מדבר על רצון לקבל שכבר מתוקן בכוונה בעל מנת להשפיע?
אפילו לא, אפילו בעולם שלנו. אם יש ילד עצלן, שלא זז, הכול בסדר, לא רוצה שום דבר, אז אנחנו דואגים, כי איך יכול להיות שעם רצון הקטן כזה הוא ישיג משהו בחיים. אבל מה אנחנו רוצים שהוא ישיג? שיחיה איך שטוב לו. לא, אנחנו אומרים שהוא צריך לרצות יותר, ללמוד מאחרים. למה? הרי מוסיף דעת מוסיף מכאוב, או שירצה עוד יותר ויראה שחסר לו זה וזה, מה טוב בזה?
אנחנו בכל זאת רואים שמטרת הבריאה ליהנות, ליהנות מהבורא, אמנם בצורה ממש אמיתית, לא כמו שאצלנו, אבל זו מטרת הבריאה. לכן אנחנו דואגים שהילדים ירצו יותר, שלא יסתפקו במועט וירצו יותר, ואפילו אם הם שוברים משהו, מחפשים משהו, רוצים משהו, זו הדרך להתפתחות הרצון.
יש התפתחות הרצון שמגיעה על ידי הטבע, רק על ידי הטבע, שזו ההתפתחות הבהמית, האינסטינקטיבית, וישנה התפתחות הרצון שמגיעה על ידי הסביבה, זו התפתחות שאנחנו משיגים בעולם הזה, התפתחות חברתית. וכאן אנחנו דואגים מאוד לכל מיני חוגים, כל מיני דברים, כל כלי התקשורת והכול כדי לקדם את הדורות.
וישנה ההתפתחות על ידי האור, שאנחנו כבר מזמינים אותו והוא מפתח אותנו, אבל הוא מפתח אותנו כבר לא לפי הרצון שבנו, אלא לפי הרצון שבו. הרצון שלו להשפיע, אז הוא בונה בנו את אותו הרצון להשפיע.
תלמיד: זאת אומרת שמה שכתוב וקראנו כרגע באות א', מדבר על כל ההבחנות או כל הצורות שדברת כרגע, ולא רק על להשפיע.
כן.
תלמיד: הוא לא מדבר פה על העולם הרוחני בינתיים.
כן, גם רוחניות וגם גשמיות.
תלמיד: בין הרוחניות לבין הגשמיות יש הבדל. ההבדל הוא דווקא שהרצון לקבל כבר לא יכול לשמש כלי.
הוא בכל זאת רצון לקבל. זה אותו רצון לקבל ומגיע מאותו המקור, רק שאנחנו לא מתקנים אותו, לא מגדילים אותו לתענוגים שמגיעים ישירות מהבורא. ההבדל בין גשמיות לרוחניות, שברוחניות אתה נהנה מהבורא, ובגשמיות אתה נהנה מהבהמה שלך.
תלמיד: הוא מתחיל שגם אחרי שהוא עסק בספר "פנים מאירות" וב"תלמוד עשר הספירות" הוא חוזר על הדברים, ושם נאמר בצורה מאוד מפורשת בתלמוד עשר הספירות שהרצון לקבל כבר פסול מלקבל הנאה ותענוג לעצמו, כבר לא יכול, מאז אותו צמצום א'.
רוחניות מתחילה מזה שהרצון לקבל פסול בצורתו הטבעית ואנחנו מתחילים לעבוד עימו בצורה מתוקנת. זאת אומרת, קודם תיקון על ידי התורה, נעשה שינוי ברצון לקבל שנקרא "מצווה" ואז באותו רצון המתוקן על מנת להשפיע אנחנו מתחילים לחקור את הבורא, להיכנס עימו במגע.
תלמיד: וזה הרצון שהוא מדבר עליו באות א', לא רצון אחר, או רצון מתוקן בכוונה על מנת להשפיע. הוא מדבר על חיסרון.
כן. ובכל זאת אם תקרא כמה פעמים אתה תיראה שהוא גם בזה וגם בזה מדבר.
שאלה: הוא כותב שהרצון לקבל כלול שם, לאן הוא מתכוון?
כלול בתוך השפע שמתפשט מהבורא. בתוך השפע הזה כלול הרצון לקבל שמתחיל להתפתח על יד השפע שנמצא בו ולאט לאט מתחיל להראות להראות להראות את עצמו יותר ויותר ויותר כמו בד' בחינות דאור ישר. הרי האור לא משתנה, הוא תמיד אותו אור, הוא ממלא את הכול והוא אינסופי, "אני ה-ו-י-ה לא שניתי", הבורא לא משתנה. אלא הרצון לקבל כל פעם ניתן לשינוי ואנחנו מדברים רק על השינויים שבו, זה חשוב לנו.
תלמיד: במשפט אחרי זה הוא כותב ש"בעצמותו ית' ודאי שאין שם בחינת הרצון לקבל".
אנחנו צריכים להבדיל. ישנו עצמותו שזה המקור הכללי של הכול שהוא למעלה מהנבראים, למעלה מהכול וממנו מתפשט השפע ובשפע שמתפשט יש רצון. ושפע ורצון יצאו מעצמותו ואז הרצון כל פעם מתפתח מתוך זה שנמצא בשפע. שפע האור שיוצא מהבורא לא משתנה בעצמו, מה שאין כן הרצון הוא נקודה שחורה, קטנה בתוך השפע שכך הם יוצאים מעצמותו ואז הרצון מתחיל להתפתח, ואז אנחנו מדברים על ד' בחינות דאור ישר.
שאלה: בהתפשטות השפע והרצון מתוך עצמותו, איפה נכנס הבורא?
הבורא, בדרך כלל, כאן משתמשים בכל מיני שמות בינתיים לא כל כך מוגדרים אולי, הבורא נקרא "בוא וראה". הרצון לקבל שכבר מקבל על ידי התורה והמצוות, שינויים ומתאים את עצמו להשפע, הוא מתחיל להרגיש את השפע שבו, מתחיל להכיר אותו, מה התכונות שלו, מהו רוצה, איך מתייחס אליו, איך אני מתייחס אליו ואיך הוא מתייחס אלי וכן הלאה.
וכל הפעולות ההדדיות בין הרצון לבין האור נותנים לרצון את הרגשת האור שנקרא "בורא". הוא ברא אותי, הוא עשה אותי, הוא הביא אותי למצב הזה כדי שאני ארגיש אותו כך וכך. וכל המושגים האלה יחד אצלי נקראים בורא, כמו אימא. מהי אימא, היא הכול בשבילי, אני נולדתי ממנה, היא גידלה אותי, חינכה אותי, עכשיו אני נמצא בידיים שלה ואני מדבר איתה, וזה הבורא שלי, כך אני מגלה.
תלמיד: כל היחסים בין הרצון לקבל לבין השפע נקרא בורא?
לא, יחסים זה יחסים. בורא זה מושג שמצטייר בתוך הרצון לקבל כלפי המקור שלו, בוא וראה.
תלמיד: אבל מה המקור שלו, כי אין לו השגה בעצמותו?
בעצמותו אף פעם אין השגה. בכמה שאנחנו משיגים מעצמותו זה נקרא בורא. מה שמושג בתוך הכלי, בתוך הרצון לפי תכונות הרצון זה נקרא "בורא", לכן נקרא בוא וראה.
תלמיד: ומה זה השפע?
שפע זה האור שהוא מקבל, אבל ישנו שפע ויש בורא, שני דברים. יש עוד כמה, כי מה שהוא משיג הוא יכול לחלק למילוי שממלא אותו ונותן לו תענוג, ומקור המילוי מאיפה הוא מקבל, באיזו צורה מקבל, באיזו מידת השתוות הצורה מקבל. זאת אומרת, אור ישר, אור חוזר, אור מקיף כל הדברים האלה שאנחנו אחר כך נלמד, בחמש דרגות של אור ישר וחמש דרגות של אור חוזר, עוד ניראה.
אבל מעשית, "הבורא", זה מה שאני משיג. יש הבדל, האור שאני משיג מדובר בדרך כלל על מידת התענוג. הבורא שאנחנו מדברים, מדובר על היחס של העליון כלפי התחתון, שהתחתון משיג. מתוך הטקסט אתה תבין יותר את ההגדרות האלה.
חוץ מזה יש הרבה הגדרות באור הבהיר. אתם יכולים שם לקרוא אולי, למרות שההגדרות האלה הן מאוד רחבות. רק על א' א' הוא כתב לך שמונה מאות דפים. בחכמת הקבלה זה לא הולך בצורה כזאת.
כמה שהמקובלים רוצים, והם מאוד רוצים לתת לנו הגדרות מדויקות, קצרות, קטנות שזה יהיה בדיוק, כמה שלא ניתן, אבל אי אפשר. הם רוצים כאילו להכניס אותנו לפעולות להבנה מכנית כדי להעביר דרך זה הרגשה רוחנית וזה לא הולך. כל אחד רוצה, אבל איך אפשר.
שאלה: מה זה שהבורא "חפץ למען צדקו"?
חפץ זה רוצה. הוא רוצה להביא את הנבראים, כל הבריאה, למצב שהוא קבע מראש, שהצורה העתידה כבר קיימת בו.
תלמיד: למי זה, למענו או למעננו? חפץ למען צדקו.
צדקו, על מהו הצדק? שהנברא הגיע לדרגת הבורא כי אין מצב יותר מעולה.
תלמיד: מה זה העביות שבנו?
העביות שבנו זה הרצון לקבל שמבדיל בינינו לבין הבורא, וכל פעם הוא מתגלה במידה שהנברא יכול לזכות אותו ולהביא לחיבור. שדווקא אז העביות נעשית למקום החיבור.
שאלה: בתחילת ההסבר שלך על אבני הבסיס האלה, התייחסת לנשמה, זה משהו שאתה מוכן להתייחס?
שוב יש הרבה הגדרות, לכן תבינו קצת יותר על מה אנחנו מדברים, אי אפשר סתם במילים מהעולם שלנו להעביר את הכול. "נשמה" זה נקרא הרצון לקבל, שיש לו צמצום, מסך, זיווג דהכאה, והוא מקבל את מידת האור העליון לפי התכונות שלו, שהאור והכלי נעשים כאחד. אז אותו הכלי שמקבל את האור בתוכו, מתקשר עם האור, נעשה עם האור כאחד, נקרא "נשמה". לכן צריך להבדיל, יש את הכלי של הנשמה, ואת האור של הנשמה, ואת שניהם כנשמה.
למה זה נקרא "נשמה" בצורה הכללית? מפני שעד גמר התיקון אנחנו לא יכולים להשיג יותר מאור הנשמה, רק נפש, רוח, נשמה. חיה, יחידה, את שני האורות האלה, אנחנו משיגים רק בגמר התיקון. לכן בגמר התיקון הכלי הזה לא יקרא "נשמה", אלא יקרא "יחידה".
תלמיד: הוא מתחיל מזה שהקדוש ברוך רצה לזכות את ישראל, ואז הרבה להם תורה ומצוות.
למי שיש רצון לקבל להגיע להזדהות עם הבורא, ולקבל ממנו כדי להשפיע לו בחזרה, זה נקרא "להזדהות", כמוהו כמוני, הוא נקרא "ישר א-ל" לפי הנטייה שלו. לבורא יש רצון להביא את הנברא לצורתו הסופית, ולנברא יש הבנה שהוא גם רוצה להגיע לזה, אז הם מזדהים, הם נעשים שותפים. אז מי שרוצה בצורה כזאת לעבוד עם הבורא הוא נקרא "ישר א-ל", ישראל.
תלמיד: ואת האחרים הוא לא רוצה לזכות?
אין למי לפנות. אם אין עדיין רצון לקבל שמתעוררת בו הכוונה להגיע להזדהות עם הבורא, הוא לא נקרא "ישראל", הוא עדיין נמצא בחזקת בהמה, שיש לו רק רצון לקיים את עצמו, הכול לפי הרצון שבתוך אותו היצור.
שאלה: מה מפתח את הרצון לקבל, ומה מפתח את החומר? ואיך שניהם יכולים להתפתח בפירוד ביחד?
החומר והרצון לקבל, אצלנו זה אותו דבר. מה מפתח אותו? רק האור. האור פועל, חוץ מהאור אין מי שיפעל. מה שקורה זה שאנחנו יכולים, מתוך הרצון לקבל, להפעיל את עצמנו בחיסרון, ואז אנחנו מזמינים את האור, והוא יפעל. בנו אין שום אפשרות אחרת להשפיע על משהו, חוץ מ"להעלות מ"ן", מה שנקרא. שאנחנו רוצים להידמות למשפיע, זה נקרא "מי נוקבין", המלכות שלנו, הרצון לקבל, רוצה לעלות לדרגת הבינה, הרצון להשפיע, לכן זה נקרא מ"ן, מי נוקבין. זאת הפעולה היחידה שהנברא מסוגל לעשות.
אתם יכולים להגיד, "כן, אבל אנחנו צריכים כאן להתחבר, לעשות כל מיני דברים", שקר, אם אנחנו רוצים באמת לעשות משהו, זה רק דרך הבורא שיעשה ביננו קשר, שיעשה כאלו וכאלו פעולות. כל פעולה, שאנחנו חושבים שאנחנו בעצמנו עושים, אם אנחנו לא מעבירים אותה דרך הבורא, היא פשוט פעולה שקרית, ולא מביאה לשום דבר טוב, אלא אנחנו רואים שלא יצא לנו כלום. עוברות עשר שנים, ועוד עשר שנים, עד שאנחנו שומעים, שכל פעולה יכולה להיות רק דרך הבורא, כי אצלו יש כוח לשינוי, ואצלי יש רק דבר אחד, כוח לבקש.
וגם לבקש זה יחד עם אחרים, דרך העשירייה בצורה נכונה, אז אני מעורר את המאור. כי כדי להגיע למאור אני צריך להגיע לכתר, ואני המלכות, אז אני צריך להתקשר עם כל החברים שלי, שזה פרצוף אחד, ולהזמין מהמקור מלמעלה, מהכתר, את האור שיפעל עלינו, והוא יעשה כל דבר שיהיה, לא חשוב מה. בצורה כזאת צריך לפעול. כדאי לא לשכוח את זה.
שאלה: היש מאין, נובע מתוך היש מיש. כותב בעל הסולם, "כל זה הוא נמשך מעצמותו ית' יש מיש, ואינו כלום מבחינת הבריאה המחודשת". מהי הבריאה המחודשת?
רצון לקבל. בעצמותו אין רצון לקבל, עצמותו אנחנו לא יודעים מה זה, אבל אנחנו אומרים מעצמותו יצא לנו הכול. העליון בעצמו זה נקרא "עצמותו", ללא שום קשר לנבראים. אחר כך מעצמותו יוצא איזה ענף ששייך לנבראים, והענף הזה מתחיל לברוא, לבנות, לפתח את הנבראים.
תלמיד: הוא כותב שלמעשה הרצון לקבל בא עם השפע שהבורא נותן, מתוך השפע נובע הרצון לקבל.
כן.
תלמיד: אז מה זו בריאה מחודשת? איזו בריאה הייתה קודם?
הרצון לקבל שבהכרח נמצא בשפע שמתפשט. מעצמותו יוצא לנו שפע, שבשפע הזה נמצא כבר הרצון לקבל. אם לא היה רצון לקבל, השפע לא היה יוצא מעצמותו.
תלמיד: אז מי קודם למי?
עצמותו הוא הראשון.
תלמיד: ואחר כך?
ואחר כך הרצון שהוא מוציא את השפע מעצמותו.
תלמיד: אז הרצון לקבל בא לפני השפע?
בפעולה שלו, כביכול הוא נמצא כמחייב את השפע לצאת מעצמותו.
שאלה: אז יוצא שגם את המצוות האדם לא יכול לעשות, רק דרך הבורא.
כל תיקון ותיקון בא אלינו אך ורק בהקדם של העלאת מ"ן ואז יש ירידת מ"ד, שהאור שמגיע עושה שינויים, זה נקרא ה"מאור המחזיר למוטב". ובמידה שהוא מחזיר אותנו למוטב, עושה אותנו דומים לבורא, לטוב ומיטיב, אז זה נקרא שהוא "עשה מצוה". המצווה מצדי זה רק לבקש תיקון, המצווה מצד הבורא היא שהוא מבצע את התיקון. כן, וודאי שהכול הוא עושה, כך אנחנו גם מדברים תמיד, הכול עושה השם.
תלמיד: אז מה זה תרי"ג מצוות?
תרי"ג הפעולות שהאור עושה על הרצון לקבל, כדי להביא את הרצון לקבל בהדרגה, בחלקים קטנים, ובדרגות, על מנת להשפיע. יש לך מאה עשרים וחמש דרגות, שבכל דרגה יש לך רצון לקבל, שכל פעם מקבל עביות יותר גדולה, ותיקון יותר גדול, עביות יותר גדולה ותיקון יותר גדול. זה כמו שבילד קטן יש לך קילו בשר מתוקן כך, אחר כך שני קילו מתוקנים כך, עשרה קילו מתוקנים כך. זה מה שקורה, אבל גם בקטן וגם בגדול, יש לך עשר ספירות או תרי"ג חלקים, והם צריכים לעבור תיקונים.
אז ההבדל בדרגת העביות, הוא בכמה שמתגלה השוני בין אותו הרצון לבורא. בדרגה עשרים מתגלה שהוא דומה לבורא ב-20%, בדרגה חמישים, ב-50%, ובדרגה מאה, ב-100%. כשלפי זה הוא גדל, אז יותר רואים עד כמה הוא הפוך מהבורא, "כל הגדול מחברו ייצרו גדול ממנו"2, כך הוא גדל, ובהתאם לזה הוא דורש יותר אור שיתקן אותו, ובהתאם לזה, כשמשיג השתוות הצורה על ידי המאור המחזיר למוטב, אז הוא נעשה צדיק יותר, שמצדיק את הבורא.
תלמיד: אם אני מבין נכון, זה תרי"ג בקשות שמבקש אדם כל פעם בעביות שונה.
את זה אנחנו נלמד אחר כך, זה לא בדיוק. כי האור יודע איך הוא מבצע את הפעולה. האדם בדרך כלל רק מעלה מ"ן, כי הוא לא יודע, במצב שהוא נמצא, איזה פעולות בדיוק האור צריך לעשות. האור שיורד עליו ועושה את פעולות התיקון, הוא כבר הוא עושה, "השם יגמור בעדי"3.
תלמיד: מתגלה עביות, ואני מבקש לתקן.
מה זה עביות? הפער ביני לבין הבורא, עד כמה שאני נמצא בין הרצוי והמצוי. ואז אני מבקש שאני רוצה לדלג על הפער הזה, אני רוצה דבקות, זאת אומרת, להגיע להשתוות הצורה עם הבורא, אז אני מבקש. על הבקשה שלי, דרך הקבוצה, דרך החיבור שאני מבקש שיהיה, הכול מתברר רק בחיבור בקבוצה, האור מגיע, הוא מגיע גם דרך הקבוצה, ומשלים אותי לקבוצה, ואז הקבוצה נהנית מההשלמה.
תלמיד: אז הפעולה הזו, שנקראת בקשה, נקראת "מצווה", והאור שמגיע נקרא "תורה"?
כן. ותמיד אני עושה את זה בקבוצה, כי כל התיקונים הם בעשירייה, לא יכול להיות אחרת. זה מתגלה רק בצורה כזאת, זו הנשמה, עשירייה זו הנשמה.
שאלה: מה זה יש מאין?
יש מיש ויש מאין. יש מיש זה מעצמותו, מעצמותו בא האור. ויש מאין, מזה שלא היה, נקרא רצון שהתהווה לפי שהבורא החליט שהוא רוצה רצון כדי לברוא ממנו את הנבראים ולהביא אותם להזדהות עמו.
תלמיד: מאיפה הנברא קובע יחס כזה שנקרא יש מיש ויש מאין?
מהמקובלים שהשיגו. שיש שורש נצחי, שלם, עצמותו, שקיים יש מיש, שאליו אנחנו לא מגיעים ולא יכולים לקבוע שום דבר על מציאותו. ויש שורש שהתהווה, ואנחנו משם, יש מאין. נניח שאתה לא היית מגלה, חוץ מכך שנולדת מאמא, אבל חוץ מזה לא היית רואה שום דבר. אז אמא היא כאילו יש מיש, היא השורש הקדום שלך, ואתה נולדת ממנה, אז אתה יש מאין. מזה שלא היה קודם ועכשיו התהווה.
תלמיד: ומה זה מבחינתנו בעבודה?
שאנחנו מתייחסים רק למה שקורה יש מיש, את זה אנחנו צריכים לשנות. מה שאינו כן, יש מאין, משם אנחנו מקבלים את הכוחות, האורות, ההבחנות, ואת תכנית התיקון.
תלמיד: נניח ביחס לעשירייה, מה פה יש מיש ומה פה יש מאין?
ביחס לעשירייה, העשירייה כלפינו היא יש מיש, זה נתון, כי האור שיצא מעצמותו ברא את הרצון לקבל בעשרה שלבים כאלו, אנחנו אומרים בחמישה אבל אלה עשרה שלבים, ולכן אנחנו צריכים להתייחס לשלבים הקיימים לפנינו, אנחנו תוצאה מהם. אם השלבים האלה לא היו, לא הייתה בריאה, השלב האחרון זו המלכות וכולנו מהמלכות הזאת. זאת אומרת לפנינו תשע הבחנות, אנחנו העשירית ובקיצור אנחנו צריכים לגרום שכל המערכת הזאת תקבל השתוות עם הבורא, עם האור.
תלמיד: ומה זה יש מאין ביחס הזה?
יש מאין זה שהנתון הזה מגיע מהחלטת הבורא. ואם הבורא היה מחליט אחרת, נניח לעשות משהו, אז היה עושה אחרת. אלא הוא ברא, מלכתחילה יצר, את החוק הזה של האור והרצון, האור בורא את הרצון, ומייצב אותו בחמישה שלבים.
תלמיד: אבל הוא אומר שאין חידוש אלא יש מאין, זה החידוש.
אחר כך אין שום חידוש. אחרי שזה הוחלט בעצמותו, שם למעלה מהשורש שלנו, בכתר דד' בחינות דאור ישר, אנחנו ולא יודעים מה יש למעלה מזה. אז משם והלאה כבר אין שום חידוש.
תלמיד: כשאנחנו מבקשים עבור העשירייה, כשאנחנו רוצים שהחברים יתקדמו, זה לא נחשב חידוש? זה גם הכול יש מאין?
אין חידוש, אנחנו רק מגלים את הפער שיש בין הרצוי למצוי, ועל זה מבקשים השתוות.
שאלה: נשמע שעצמותו ברא את הנברא ואת האור כאילו במקביל.
לא. עצמותו, האור היה בו והנברא זה השורש המחודש כמו שהוא אומר. "כל מה שמקובל ברצון לקבל המוטבע בהן, כל זה הוא נמשך מעצמותו ית' יש מיש, ואינו כלום מבחינת הבריאה המחודשת יש מאין," כל מה שמקובל בתוך הרצון בא מיש מיש, והרצון עצמו יש מאין. יש סך הכול שני חלקים בבריאה.
תלמיד: אז מתחילים מעצמותו, יש מיש זה האור, ואז יש מאין זה הנברא.
כן, אבל אם לא היה יש מאין אז האור לא היה יוצא מעצמותו. לפי הרצון לקבל שכלול באור, האור יוצא מעצמותו ומתחיל להתקיים כבר מחוצה לו כלפי הבריאה, וזה כבר נקרא בריאה. הבריאה כבר קיימת מלכתחילה מהחיסרון והשפע.
שאלה: שהוא כותב שמהרצון לקבל יוצא השורש של הנבראים והשורש של החידוש, מה זה אומר?
שורש הנבראים ושורש החידוש זה הרצון לקבל. אבל בתוך הרצון לקבל אחר כך מתפתחים עוד שורשים מיוחדים שזה על מנת להשפיע, להידמות לבורא. כשהרצון לקבל משיג את השורש שלו, אז בדרך הוא משיג ממטה למעלה את כול השלבים שבראו אותו, ואז הוא רוצה להידמות להם, ומקבל תוספת לרצון לקבל שלו.
כך נברא הרצון לקבל והוא משתנה על ידי השפע. זה דבר מאוד מיוחד, זו בריאה בפני עצמה. למה שלא ייהנה כמו הדומם, צומח, חי נהנים? למה הוא צריך להגיב? למה הוא צריך לדרוש עוד משהו נוסף? זאת אומרת, החיסרון שהרצון לקבל רוצה, הוא שמפתח אותו.
מה קורה כאן? הרצון שהוא רצון, חיסרון, יכול להיות כאילו חיסרון במה שממלאים אותו, או לא ממלאים אותו. זה לא כמו כוס קיימת, אלא העניין הוא שהאור מפתח את הרצון, ואז הרצון מתחיל להיות תלוי באור. עד כמה שאור מפתח אותו והוא מרגיש את התענוג, כך הוא מרגיש את עצמו. כמה שיהיה לי יותר רצון, יהיה לי יותר תענוג, או פחות רצון, פחות תענוג.
ההבדלים האלו, והם כבר בד' בחינות דאור ישר, כבר בונים ברצון לימוד. אז אני צריך באיזו צורה להשתדל אולי להגדיל את עצמי. טוב לי עם רצון יותר גדול, אבל בתנאי שמגיע אור ישר. אבל ביני לביני כך הוא מתפתח ונעשה תלוי בהתפתחות שלו.
תלמיד: מה הכוונה לנבראים?
אתם לא יכולים לקחת מילה אחת. רק תבינו שחכמת הקבלה זו שפה, זה סך הכול משהו כדי להזכיר לנו על ההבחנות שאנחנו לא מבינים. זה תלוי, אנחנו איתך מדברים על אותה מילה, אבל מה אתה מרגיש ומה אני מרגיש תחת אותה מילה זאת השאלה.
תלמיד: כשהוא כותב לגבי "והרצון לקבל הכלול שם, הוא השורש של הנבראים".
כן, הוא יצא משם, מהשורש, אבל הוא יצא כשורש של הנבראים ומתפתח בתוך האור, והאור מפתח אותו. הוא מתפתח יחד עם האור כשהם כרוכים יחד. ואז על ידי זה שהוא כרוך באור הרצון לקבל מתפתח, והוא השורש של הנברא העתידי.
תלמיד: והוא גם מוסיף ש"הוא השורש של חידוש".
כן, כי לא היה, באור אין, בכלל באור אין שום שינוי. אנחנו מדברים רק על השינויים באור שהרצון לקבל מגלה כך או כך, אבל לא שבאור יש שינוי. הרצון שמרגיש אותו, מרגיש אותו לפי הרצון שלו. הרצון הזה, או רצון כזה, יש כל מיני רצונות, ולכן יש כל מיני אורות. אבל באמת יש כל מיני אורות? לא, יש אור אחד. והרצונות שונים מגלים בהם אורות שונים, מילויים שונים לפי מידת הרצון, לפי גודל וסוג הרצון.
תלמיד: אז מה זה החידוש הזה שהוא מדבר עליו? "והרצון לקבל הכלול שם, הוא השורש של הנבראים, כלומר, הוא השורש של חידוש,"
חידוש כי לא היה דבר כזה בבריאה. לא היה רצון לקבל, לא היה חיסרון, כי עצמותו בעצמו, קיים בפני עצמו. אין שום חיסרון. גם האור שיוצא מעצמותו, יוצא מפני שמתחיל להיות חיסרון. והחיסרון הזה כאילו מוציא את האור לתוכו, כאילו שואב מעצמותו, ואז האור שמוגדר כך, שמוקדש לבריאה, ממלא את הרצון ומתחיל לעבוד עימו.
זה מה שהבורא עשה, לכן הוא נקרא בורא, בר, כי הוא ברא את נקודת החיסרון. בקיצור ברא משהו הפוך מעצמו, נקודה, את נקודת הרצון. ואחר כך נקודת הרצון הזאת התחילה להתפתח על ידי האור. האור מפתח את הרצון, והרצון מתפתח לבחינה א'/ב'/ג'/ד' צמצום א', מסך וכן הלאה. הכול מנקודת הרצון שהתהווה בתוך האור אין סוף.
תלמיד: עכשיו אפשר לעשות סדר בין המושגים אור, שפע ובורא? מה ההבדל ביניהם?
מעל הכול, עצמותו. אחרי החלטת עצמותו, שגם היא כבר מדורגת, לברוא את הבריאה, התהוותה הנקודה השחורה, שזה הנברא עתידי, רצון לקבל, יש מאין שלא היה קודם. הרצון לקבל הזה שהתחיל להתפתח כבר שייך לשורש, כבר שייך לכתר דד' בחינות דאור ישר, לחלק העליון בכתר.
ואז כשהוא התחיל להתפתח, זה כבר החלק השני בכתר, החלק התחתון בבחינת שורש דד' בחינות דאור ישר. ואז על ידי זה האור אין סוף, השפע, מתחיל כבר לקבל צביון חדש, צורה חדשה, מפני שהאור כבר מגדיר את החיסרון אחרת. איך הוא מגדיר אותו? חסר לי. מה חסר לי? יש לי שוני מהאור אין סוף, ואת השוני הזה אני רוצה לבטל.
זה החיסרון שיש, ואז הוא מתחיל להתפתח. איך? אם אני אמלא את עצמי בכל האור אין סוף. אנחנו מדברים עכשיו כאילו שבנברא יש חיסרון והוא מבין ואומר, אבל את הכול עושה האור. אז האור מפתח מתוך נקודה השחורה הזאת רצון, שהנקודה הזאת תרצה לקבל יותר. שלב א' זה חכמה, כשבחינה א' רוצה לקבל, זו תחילת הנברא.
היא רוצה לקבל? כן היא רוצה. היא רוצה? לא היא רוצה, האור ברא אותה בצורה כזאת, נכון. אבל בכל זאת כבר מדובר עליה כמו על עובר, על תינוק, על טיפת זרע, לא מדברים עליו, אבל בכל זאת זה השורש לנברא העתידי. וכך זה כבר מתפתח הלאה, כל הד' בחינות אנחנו עוד נלמד אותן.
תלמיד: אז מה מגיע קודם, רצון או אור?
"אור" זה יש מיש, זאת אומרת זה תמיד היה, השורש שלו היה והוא לא משתנה. אלא על ידי החיסרון שהתהווה יש מאין, שלא היה קודם, האור יוצא מעצמותו ומתחיל למלא את הנברא הזה, את החיסרון הזה.
תלמיד: מה בורא את הרצון, מאיפה הוא בא?
הרצון התהווה מאין, מכלום. הבורא החליט שהוא רוצה את הרצון ואז נעשה. לכן הוא נקרא יש מאין, מאפס, מזה שלא היה קודם שום דבר לזה.
תלמיד: פתאום נהיה רצון?
אני לא יודע, לא הייתי שם. אני אומר לך ברצינות, כך כתוב וכך הם משיגים ויותר מזה לא משיגים. אולי נשיג יותר.
תלמיד: אז מבחינת ההשתלשלות, אחרי עצמותו יוצא רצון ואור?
כן. והרצון מצד אחד הוא עכשיו נברא, הוא עכשיו נבנה, הוא מיוצב על ידי האור, אבל אחר כך הרצון הוא קובע. אחרי צמצום א' הרצון קובע כביכול, הרצון קובע מה תהיה ההתפשטות.
שאלה: זאת נקודה קצת מבלבלת, כי נראה כאילו היה עצמותו ואז הוא ברא את הנקודה השחורה ואחרי זה האור הגיע יש מיש.
יש כאן הרבה דברים. מי מחליט ומי מבצע, יש הבדל. כל "עצמותו" שאנחנו אומרים, אנחנו מדברים בעצם בכל זאת על המחשבה שממנה יוצא הכול. אז מהמחשבה הזאת יוצאת מחשבת הבריאה, שיהיו שם נבראים ולהטיב להם. ועדיין אין שום דבר. מתוך התוכנית הזאת התהווה הרצון לקבל, שהוא הנברא העתידי ואז צריכים לפתח אותו, שבדיוק יהיה ראוי לבצע את כל הפקודות ולהגיע לצורה שהבורא רוצה. אז יש כאן מחשבה ואחר כך ביצוע. כמו שהוא הסביר לנו על אדם שרוצה לבנות בית וכן הלאה. הכול במקום אחד.
שאלה: לגבי תורה ומצוות, אם אני מקריא את הקטע הזה למישהו שהוא לא מכיר את הלימוד שלנו, איפה המקור שמדבר שמצווה זה תיקון הרצון, איפה זה כתוב?
זה בכל כך הרבה מקומות שאני אפילו לא יודע מה להגיד לך. אדם שרוצה לקיים מצווה, הוא מקיים אותה על ידי התורה. תורה זה האור, כתוב, "תורה אור", והמצווה זה מה שאדם צריך לקיים. היא מתחילה מחיסרון שאנחנו מעלים כדי לקבל את האור, הכוח, ועל ידו לעשות פעולה על מנת להשפיע. זה מה שהבורא דורש מאתנו, להיות בהשפעה עימו, בהשתוות הצורה עימו. לכן אנחנו מקבלים מאור המחזיר למוטב, זה נקרא "אור התורה". ומה זה למוטב? לטוב, להיות כמו הבורא "טוב ומטיב". למי? "מאהבת הבריות לאהבת ה'", דרך הזולת לבורא. כך אנחנו צריכים לקיים תורה ומצוות.
זה שאנחנו מקיימים בעולם הזה, זה טוב. אני אגיד לך למה, כי זה נותן לך כל הזמן סיבה לחשוב על הבורא. שבכל צורה וצורה, "ברוך אתה ה' שהכול נהיה בדברו". על כל דבר ודבר יש לך אפשרות להגיד איזו ברכה, איזו מצווה, איזה משהו. למה? זה מחזיר אותך לפעולה פנימית שתעשה ולכן ככה חכמים החדירו את הדברים האלה.
תלמיד: אפשר להסביר להם שזה נכון.
אני לא הולך להסביר וממליץ לך שתסביר לעצמך בלבד. עוד חסר לך הרבה הסבר. קודם לעצמך, אחרת אתה תקלקל את הכול ותקלקל גם אותנו בהסבר שלך וזה יהיה לרעתך. אל תחשוב על אחרים, תחשוב על עצמך.
שאלה: אנחנו למעשה קוראים עכשיו עלינו, על עצמנו, אנחנו מבררים הגדרות.
רק על עצמנו. אבל כשאתם שואלים, אתם יכולים להיזכר מה שאלו התלמידים בקמפוס, ואז נעבור גם על אותן השאלות ונברר אותן.
תלמיד: אז השאלה שלי, כשאנחנו קוראים את זה, איך אנחנו יכולים לממש את זה בפועל, עכשיו?
אין כאן מה לממש.
תלמיד: לחדש את הרצון.
את זה תעשה, אבל לא ממה שאנחנו קראנו עכשיו, טור ראשון במאמר. כאן הוא לא אומר לך על זה כלום. אלא מתוך זה אתה מבין שיש עצמותו, ממנו יוצאים שני דברים. אחד, ישירות מעצמותו שזה אור. והשני, זו הבריאה המחודשת שהיא יש מאין שזה הכלי, הרצון. ושניהם משתלשלים עד שמגיעים עד הדרגה שלנו.
תלמיד: אז כל השאלות שאנחנו שואלים עכשיו, במה זה תורם לנו?
בהבנה הכללית מאיפה הכול נובע. ושאתה צריך בסופו של דבר להגיע להשתוות הצורה עם האור, עם ההשפעה.
תלמיד: ועל ידי הקריאה, איך אני מגיע להשתוות הצורה?
על ידי מאור המחזיר למוטב שנקרא "תורה", שעושה לך שינויים לכיוון ההשפעה, לכיוון הנתינה, למעלה מהאגו שלך, שזה נקרא "עושה מצוות". ומפני שהרצון שלך הוא כלול מתרי"ג חלקים, אז לתקן אותו כולו זה נקרא לעשות תרי"ג מצוות, תרי"ג שינויים, תיקונים.
תלמיד: ואיך אנחנו נצמדים למה שאתה אומר עכשיו? איך אנחנו חושבים על זה?
איך אנחנו נצמדים לזה? דרך העשירייה.
זאת הקדמה. "פתיחה לחכמת הקבלה" זו אחת מההקדמות לספר הזוהר. בסוף כרך א' של ספר הזוהר כתוב מה זה תרי"ג עיטין ותרי"ג פקודין. שעל ידי תרי"ג עצות ותרי"ג פקודות שאנחנו מקבלים מהתורה ומבצעים בנו, אנחנו מגיעים לעל מנת להשפיע, להזדהות, לדבקות בבורא. למה? כי אנחנו בפרצוף שלנו, הרצון שלנו זה הפרצוף הרוחני, אנחנו מחולקים לתרי"ג חלקים, רמ"ח זה גלגלתא ועיניים ושס"ה זה אח"פ. וכשאנחנו מתקנים אותם, אנחנו מגיעים לכל הכלי השלם שיהיה בעל מנת להשפיע. זה מה שהזוהר מדבר על תיקון, על קיום של תורה ומצוות. על ידי מאור המחזיר למוטב עושים תיקונים ברצון לקבל.
שאלה: בקמפוס ישאלו מיד, איך תורה ומצוות שכאן קשורות לתורה ומצוות שיש בעם?
בעם בינתיים אנחנו רואים שהוא מקיים תורה ומצוות בצורה מכנית. שכל פעולה ופעולה שהוא מקיים בידיים וברגליים, ולא בתוך הרצון לקבל שלו בחיבור, זה נקרא אצלו תורה ומצוות. למה? כי זה נקרא תורה ומצוות שבגלות, שמחוצה לתיקון הנשמה, זה נקרא "גלות". אנחנו לא מזמינים את האור, אין לנו קשר, אנחנו נמצאים מחוצה לזה, מחוצה לתיקונים, לכן זה נקרא "גלות". ואנחנו נמצאים כביכול מחוצה לארץ ישראל, מרצון ישר-אל, ולא מתקנים אותו על מנת להשפיע. ולכן כל התיקונים שלנו הם בעצם תיקונים חיצוניים, במעשה החיצון, בידיים, ברגליים ובפה שאני יכול עכשיו לבצע, וכל ילד יכול לבצע את זה.
תלמיד: ואז מוסיפים את החלק הפנימי, או מחליפים אותו מחיצוני לפנימי?
כשאנחנו מגיעים לפנימיות, אנחנו מפסיקים או לא מפסיקים, זה לא חשוב, העיקר זה הפנימיות, ודאי. אבל אחד לא מבטל את השני. אלא החיצון יכול להזכיר את השני, אבל בדרך כלל נחלשים. אנשים שנכנסים לפעולות הפנימיות, הם שקועים בהן כך שאם לא באים מתוך החינוך הדתי, קשה להם אז לקיים חיצוניות כי כולם כאילו מכוונים לפנימיות. זאת תופעה ידועה בין אלו שלומדים חכמת הקבלה.
תלמיד: בלי תורה ומצוות חיצוניות אפשר להשיג תורה ומצוות פנימיות?
כן, כמו שכותב בעל הסולם, ויש לנו על זה הרבה פסוקים. ולא רק הוא.
בהגדרות שלנו, "תורה" זה המאור המחזיר למוטב. "מצוות" זה תיקון הרצון לקבל. "השתוות הצורה" זה לפי צורת ההשפעה של הבורא שאנחנו משיגים וכן הלאה. אבל אין שום הכרחיות להיות או בזה או בזה, בבקשה כל אחד. בעיקר אנחנו לומדים איך לקיים תורה ומצוות בצורה הפנימית, ואין לנו ודאי שום התנגדות לקיום שלהם החיצון, יש לנו את כל התנאים כאן כך שמי שמקיים יקיים. רק אין הכרחיות, כי אין כפייה ברוחניות. כמו שלא כופים אחד על השני לקיים בגשמיות, כך ברוחניות, וההפך.
אנחנו רק לומדים. ומתוך הלימוד כל אחד מקבל כמה ואיך שהוא רוצה, זה נקרא "חנך נער על פי דרכו". שלאן שהוא נמשך, העיקר להשפעה, העיקר קרוב לתורה. איזה חלק מתורה חיצונה ופנימית הוא יקבל, שיקבל. כך זה לפי הגלגול שלו, לפי שורש הנשמה שלו. אנחנו לזה לא נכנסים, זה לא העסק שלנו, זה האדם בעצמו. אתה צריך לחנך אותו, והלאה, שהוא יהיה הקובע. כי במקום האדם, אף אחד לא יכול לקבוע את היחס שלו לבורא.
שאלה: בהמשך לדיון, ב"הקדמת פי חכם", בעל הסולם אומר ש"התורה הוא אור פשוט המתפשט ממהותו יתברך והמצווה הוא סוד הכלי שבו מלובש האור."
כשאני לומד מאמרים אני מרגיש כל מיני בלבולים, לפעמים התנגדות, משיכה וכולי, וכשאני בא ללמוד פתיחה זה כביכול עושה לי סדר, פתאום יש איזה שקט פנימי, הכול מתיישב, נרגע. מה זאת התופעה הזאת?
כי הפתיחה מסדרת את הדברים בצורה מכאנית, לימודית. מה שאין כן, המאמרים גם כתובים בצורה כזאת שהם צריכים לבלבל את האדם. כתוב, "צריך אדם לברך על הרע כמו על הטוב", והייתי אומר עוד יותר מהטוב, כי כל הרע שמתגלה זה החושך שאחר כך ודאי שיבוא האור והתיקון והגילוי החדש.
המאמרים כתובים בצורה כזאת כדי להעביר לנו גם מינוס וגם פלוס ואנחנו שנהיה בין שני כוחות האלה בוויכוח הפנימי ובבירור הפנימי, נתקדם. מה שאין כן כאן, הוא שואל והוא עונה, הוא מלמד אותנו את דרכי ההיגיון שלו. וכך הפתיחה היא גם למתחילים.
למשל בתע"ס זו בעיה גדולה. צריכים להראות לכם את הספר של הרב"ש, איך שהוא לומד, בכל דבר היה כותב "זה בגלל זה" אחר כך מוחק, כותב "לא נכון", לא מתבייש, "לא נכון" כותב תשובה, אחר כך "לא נכון" שוב מוחק בעוד כמה זמן וכותב שוב משהו וככה כל הזמן ואלה דרכי ההשגה.
וגם לא חשוב כמה פעמים שלמדתי עימו, שעות ביחידות והוא היה אומר "בשביל מה לך את זה, בשביל מה זה" ראינו שהחכמה עצמה בצורה מכאנית, אם לא מקבל אותה מבפנים, מתוך הכלים שלך לא שווה כלום, אפילו תתפלל כדי לשכוח. עד כדי כך. ואצלנו זה כמו באוניברסיטה, כמה שיודעים יותר, כמה שמבינים יותר, כמה שבעומק מפרשים זה [נחשב] ליותר וזה לא נכון. הגישה לתורה צריכה להיות "לא החכם למד" רק לפי תיקון הכלים וכמה שיהיו כלים, לכולם יתנו, לכל אחד. כל אחד נמצא בהשגחה לכן אנחנו צריכים להשתדל כך להיות, אני חושב שהפתיחה תסדר אותנו בהרבה.
שאלה: הרצון לקבל הוא הכי גדול או הכי קטן בתחילת הבריאה?
הכי קטן.
תלמיד: אז איך רב"ש כותב שהוא שם בנשמות את מידת גודלו ותוקפו של הרצון לקבל?
הוא צריך להתפתח, הוא צריך להראות את עצמו. זה שיש לך הכול בטיפת זרע שאחר כך מתפתח מזה איזה אדם מאה חמישים קילו, שני מטר גובה, כול זה נמצא בטיפת הזרע. אנחנו עוד לא יודעים אולי לחקור אבל אם נחקור טוב טוב אתה יכול לראות משם את הכול, אתה יכול לגדל אותו בעצמך, אתה יכול הכול לעשות, כל המידע נמצא שם. רק האור חסר, האור הוא המפתח, הוא נכנס וטופח. זה מה שהאור עושה.
אז יש לך עשר ספירות בנקודה אחת אבל מעשר לעשר, לעשר, ומכל ספירה לספירות הפרטיות שלה ואלו באלו, ואלו באלו, וככה זה גדל, זה כבר כמו בטבע, אין כאן שום דבר חדש. העיקר זה הרשימו ולכן אנחנו רואים אנשים שמגיעים אלינו וזה לפי הרשימו שמתעורר בהם, ואחר כך הרשימו הזה לפעמים מתעורר בצורה חיצונה, לפעמים הוא ממשיך.
תלמיד: אצל תלמידי קמפוס בדרך כלל אחת המשימות העיקריות שלהם בהתחלה זה להבין מה שכותב כאן בעל הסולם, שכל הבריאה מראשיתה עד סופה זה רצון לקבל.
כן.
תלמיד: אבל אנחנו נותנים להם הרבה משימות על זה, זה לא פשוט לעכל את זה בפעם הראשונה.
מה אתה שואל?
תלמיד: איך להעביר להם את זה כמה שיותר דרך ההתבוננות של בעל הסולם?
אני לא יודע, לא הייתי עושה את זה, ברור שצריך להסביר כמה פעמים שכל הבריאה היא רצון לקבל. דומם צומח חי מדבר, כל מה שאנחנו רואים בעולם שלנו בכל מיני דברים, עכשיו מגלים שהכל גלים, החומר גלים והאור גלים ומה שאתה רוצה הכול גלים, זה הכול. יש יסוד אחד שממנו מתפתח הכול, תסביר להם בכל מיני דוגמאות אבל לא יותר, לא הייתי נמשך לכל הדיונים האלה, אנחנו לא צריכים את זה, גם הם לא, זה לא בחכמה, [כשאתה אומר להם] מראשה ועד סופה רצון לקבל, מה זה ראש, מה זה סוף, מה הם מבינים בכל זה? העיקר רצון ליהנות, כל הבריאה היא רצון ליהנות כי הבורא הוא רצון ליהנות [את הנבראים], אלה שני החלקים שישנם. ואנחנו צריכים להלביש על הרצון ליהנות שלנו, צורה חיצונה שתהפוך את הרצון ליהנות שנשאר בפנים, לצורתו של רצון ליהנות.
שהנברא בלבוש שלו, זה נקרא מסך ואור חוזר, ידמה לבורא, שהבורא יהיה גלוי במידה הזאת, ואז בעל הבית והאורח, עוד מעט תהיה הדוגמה הזאת, כך מתנהגים, הנברא חייב להיות עטוף כדי להפוך את הרצון לקבל שלו לעל מנת להשפיע, לכן הוא רק משתמש ברצון שלו בצורה אחרת אבל משתמש בו כי זה הכוח שלו, זה הטבע שלו, הוא מקבל מהבורא רק יכולת להשתמש בצורה אחרת.
אני משתמש ברצון לתת של בעל הבית וברצון לקבל שלי כך, כדי להתאים את הרצון לקבל שלי שיהיה דומה לרצון להשפיע של בעל הבית, אני עובד עם שני רצונות ובזה אני מכיר את בעל הבית יותר, מה הוא רצה לתת לי, באיזו צורה הוא נהנה כי אני רוצה להיות גם באותה צורה כלפי אותו דבר ואז יוצא שהרצון להשפיע שלו והרצון לקבל שלי והתיקונים שאני מקבל ממנו וההשפעה שאני עושה בחזרה, כל זה כדי להגיע לדבקות, דבקות, שהיא המטרה וזה שהיא כוללת כל מיני שלו ושלי ויש מאין ויש מיש, זה לא חשוב, העיקר הדבקות, בזה שמשיגים זה מכסה את הכול.
שאלה: האם ללכת עם בעל הסולם או להסביר את זה מנקודת מבט של המערכת? מה המשימה שלנו בעצם בקמפוסים?
אני לא יודע באיזה קורס אתם מעבירים את הפתיחה לחכמת הקבלה או פתיחה מקוצרת או שאתם בעצמכם בונים את הקורס הזה, בעשר או עשרים פגישות. אני לא חושב שלמתחילים אנחנו יכולים לספר על העבודה הרוחנית של האדם, זה יהיה בלבול גדול והם לא יבינו שום דבר גם מהמבנה. אני חושב שהעיקר בשבילם זה להעביר להם את המבנה, שיש לנו עצמותו, עולם אין סוף, השתלשלות חמישה עולמות, אנחנו נמצאים כאן למטה, איך אנחנו נמצאים? שבדרך יש בריאת הנשמה, שבירת הנשמה, החלקים שלה נופלים למטה, אנחנו צריכים להעלות אותם למעלה, מעולם הבריאה לאצילות, מיצירה לאצילות, מעשייה לאצילות ובזה אנחנו גומרים את הכול. בצורה כזאת, זאת אומרת פתיחה רק בצורה מקוצרת, כך אני חושב שכדאי לעשות.
ושהשרטוטים של בעל הסולם איכשהו יהיו מובנים להם קצת, יש שם הרבה פרטים כאלה שבכלל אי אפשר אפילו להבין, ודאי לא המתחיל. זה מה שאני חושב שצריך לעשות, זאת אומרת להשתדל להעביר פתיחה מקוצרת כי לעבור את כול הפתיחה בצורה מסודרת, זה חצי שנה או שנה, אני לא יודע, זה לא פשוט, לא ממליץ להתחיל עם זה.
אבל את מבנה העולמות והפרצופים והספירות, איפה אנחנו נמצאים בצורה גרפית, לעומת אין סוף, שאין סוף זה שם ואנחנו כאן, בצורה שהם יראו את זה על הלוח, זה טוב, כי כשצורה כזאת עומדת לפני אדם, הוא כבר קצת יותר מתמצא איפה הוא נמצא. העיקר בשביל המתחיל להיות במשהו, להתמצא במשהו, לא לאבד את המקום בו הוא נמצא אחרת הוא כמו תינוק שהולך לאיבוד, את זה אסור לעשות.
שאלה: הוא כותב פה "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות", אנחנו יודעים שהרצון של הקדוש ברוך הוא להיטיב לנבראיו.
כן.
תלמיד: מה זאת אומרת שהוא רצה לזכות את ישראל, האם יש לו שני רצונות? מה הוא רוצה מישראל?
להיטיב להם ולהיטיב אפשר רק במידה שיש חיסרון לאותה הטבה שהוא רוצה לתת, אם הוא ייתן להם, לאנשים, חיסרון למה שהוא רוצה לתת זה לא יהיה חיסרון שלהם, הם לא ייהנו מזה, החיסרון צריך להיות מתוך הנברא בעצמו, שהוא ירצה אותו. אם עכשיו אנחנו לוקחים אותך ומתחילים להשמיע לך נניח אופרה, ארבע שעות מערכה, כולם נהנים ואתה ביניהם. לפי הפנים שלך אני רואה שאתה כבר מבין שאתה כבר בגמר תיקון.
תלמיד: לא, אבל השאלה שלי היא אחרת.
לא, השאלה שלי היא שאי אפשר ליהנות בלי חיסרון שמופיע מתוך הנברא בעצמו, שהנברא הוא בעל החיסרון, שהוא המציא את החיסרון, שהוא עיצב אותו, שהוא רוצה למלאות אותו והוא יודע בכל צורות החיסרון הפנימי, שהחיסרון הזה מורכב מאוד, שהוא רוצה למלאות אותו עד הסוף. באופרה אתה תראה אנשים שנהנים בצלילים כאלו וכאלו ובמה לא? יש שם מאתיים כלים, יש שם מאתיים שחקנים, יש שם כל מיני דברים, ואתה יושב מסכן ופתאום מישהו עושה "בום" ואתה נבהל. זאת אומרת אין לך חיסרון לזה, צריך להיות חיסרון.
לכן זאת המטרה, זה בעצם מה שחסר לבורא, שיהיה נברא שהוא ירצה בעצמו. אתה בבית תחשוב איך אתה בורא את הנברא שהוא ירצה בעצמו. מה הוא ירצה בעצמו? מה שהבורא רוצה שהוא ירצה, אבל שירצה בעצמו. זה מה שאתה רוצה מהילדים שלך. אתה אומר להם "למה אתה לא רוצה את זה? תראה כמה שזה יפה", והילד אומר "אני רוצה כדורגל". איך לחנך אותו הנברא שירצה להשפיע, לא סתם משהו, אלא הפוך מהרצון לקבל. למה הפוך? כי אז הרצון לקבל שהוא רוכש, איך שהוא מעצב, זה יהיה ממנו. מהבורא בא רצון לקבל ועל מנת להשפיע זה בא מהנברא, שהנברא מחליט. יש כאן כל מיני יוצרות, תנאים שהוא בונה את זה, אבל הוא בונה, הוא עושה.
תלמיד: יש פה דבר מאוד מוזר שהוא כאילו אומר שיש פה איזה צירוף של חסרונות, צריך לצרף פה משהו שנקרא ישראל.
אתה יכול להגיד לצרף ובדרך כלל זה לא לצרף אלא לצרוף, לנקות.
תלמיד: אבל השאלה היא תמיד שאין פה חיסרון של יחיד, יש פה משהו שהוא מבנה שנקרא ישראל שהוא צירוף של איזה משהו, שצריך לבנות משהו ביחד.
לא, אנחנו מדברים כאן על חיסרון פשוט, חיסרון שהוא רוצה ליהנות לעצמו וחיסרון שהוא מכוון לבורא שהוא נקרא "ישר א-ל", "ישראל". אני לא חושב שכדאי כאן לצאת ולהתחיל להסביר בצורה איך הנשמה מתחלקת לחלקים, אתם תבלבלו אותם מלכתחילה. מורה טוב יודע איזו מנה בדיוק, כמו לתינוק, מה לתת וכמה לתת. ואם אתם שואלים כאלה דברים ומתכוונים כך לתת "פתיחה" כמו שאני שומע, אתם לא יכולים להיות מורים, מסכנים התלמידים.
שאלה: אם מחשבת הבריאה הייתה ליהנות לנבראים אז למה לא מספיק לקבל את השפע אלא גם צריכים לגלות את מקור השפע?
אנחנו לא מקבלים את מקור השפע, מפעולות הבורא אנחנו לומדים עליו, "ממעשיך הכרנוך", כך אנחנו יכולים ללמוד. זו בעיה שאנחנו לא מקבלים כמו דומם צומח וחי בצורה שאנחנו נהנים מהמילוי אלא גם כדי לקבל את המילוי אנחנו רוצים להכיר את נותן המילוי, זה חשוב לנו, זה כבר נקרא חינוך של האדם. גם בחיות יש קצת מהן שלומדות מאיתנו מי אנחנו, אבל באדם, דרך המילוי, צורת המילוי, איך שמגיע המילוי, כל הדברים האלה מביאים לנו את השגת הבורא. אנחנו לא משיגים אותו, אנחנו משיגים אותו מ"בוא וראה", "בורא", איך שמקבלים את המילוי ממנו.
שאלה: כתוב לנו ב"פתיחה" באות א' לִזכות ולזַכות, למה אומרים דבר כזה, גם אומרים שהבורא זה הטבע, 86 בגימטרייה אז תקבלו את זה, אני כתלמיד ותיק מוכן ללכת מעל הדעת.
אני לא יודע על מה אתה מדבר? אנחנו לא לומדים את זה, אל תשאל מה שלא למדנו, אני לא יודע חכמות כאלו. אם אתם כך שומעים ממני אז אני מצטער מאוד, יש לכם בעיית שמיעה. אנחנו מדברים רק על הבורא, "בוא וראה", מפני שאנחנו בזה מסבירים שבצורה כזאת אנחנו מגיעים אליו, משיגים על ידי הזדככות. תשאלו רק במסגרת המילים שכאן כתובות, אם אתם חכמים אני לא איתכם.
שאלה: מהי בעצם הפעולה הזאת של יצירת הרצון לקבל בבורא? זה איזה שינוי משמעותי בבורא? איך בתוך אנרגיה של השפעה יכולה להופיע פתאום איזו תכונה הפוכה לה?
אין לי מה להסביר כי כאן לא כתוב על זה ואני לא רוצה להיכנס לדברים האלה. אתם יכולים כאן לדמיין כל דבר שאתם רוצים, איך זה יוצא ואיך זה נכנס, אבל על מה אנחנו מדברים? על איזה פילוסופיות? אנחנו צריכים ללמוד מה מקובלים כתבו כדי שזה יעזור לנו כמה שיותר מהר להגיע לתכלית ואז אנחנו נבין ונכיר. ואתם מתחילים כאן בחכמה להיכנס לדברים שאתם לא מבינים שום מילה שכתובה כאן, אנחנו מדברים במקום שבכלל אין שם כלים. למה אתם נמשכים לכל החכמות, בגלל שכאן אפשר לדבר כל דבר?
שאלה: אם אני מנסה לתאר, מעצמותו יש רק שפע ורק טוב, הוא ברא מערכת אמצעי, שנקראת בורא, שכוללת טוב ורע כדי ללמד אותנו איך לעבוד עם האורות, עם העלאת מ"ן ששם זו מערכת שבאמצעותה אנחנו מגיעים למעשה להשיג את תכונת ההשפעה.
נכון, נכון ב-100%, תודה רבה, הכול בסדר גמור.
שאלה: בסעיף א' במשפט האחרון יש איזה ביטוי כזה שהרצון לקבל שלא קיים אצל הבורא נוצר כדי ליהנות לנברא. זה יוצר תחושה שהרצון לקבל נוצר בשביל הנברא אבל זה בכלל לא אותו דבר, כלומר זה משהו שאנחנו משתמשים איתו בסופו של דבר.
אני לא מבין את הסיבוב הזה, אני אחזור על מה שיש. רצון הבורא מכל הטבע שלו שהוא טוב, לפי מה שאנחנו מבינים, לפי מה שאנחנו מרגישים, אנחנו לא מדברים על עצמותו, הרצון שלו להיטיב לנבראיו. לכן ברא נבראים ברצון לקבל את השפע, אבל זה לא מספיק, כי כדי להיטיב לנבראיו הוא צריך שהנברא ירצה ליהנות. וחוץ מזה, ממה ליהנות? ליהנות לא ממה שמקבל כי כל מה שמקבל זה יהיה מוגבל אלא הבורא רוצה שהנברא ייהנה ממצב בלתי מוגבל, הכי שלם שיכול להיות וזה המעמד והמצב של הבורא עצמו. איך להביא את הנברא למצב שהוא יהיה כמו הבורא, זה נקרא להביא אותו לדבקות, שהם יהיו בשותפות, שהנברא יהיה כעוד חלק מהבורא כמו האישה כלפי בעלה, ששניהם כאחד, זה מה שהבורא מחליט ועושה.
מכאן אנחנו יכולים להתחיל לדבר כי זה כבר שייך לנו, למעלה מזה אנחנו לא יודעים. אז הבורא צריך לבנות רצון לקבל שברצון לקבל הזה הוא ישתמש עם הרצון שלו כדי להיות שותף לבורא לכל דבר, שהם יוכלו להשפיע זה לזה, שהם יגיעו לאהבה הדדית, לחיבור, לזיווג, לדבקות. אבל בשביל זה הנברא הזה צריך להיות בחיסרון משלו כלפי הבורא, כלפי החיבור, משלו ולא מהבורא. אמנם זה כאילו מגיע מהבורא אבל זה לא אותו רצון המתאים להיות עם הבורא. הרצון להיות בדבקות עם הבורא חייב לצמוח, להיוולד מתוך הנברא בעצמו, ואז זה מה שקורה, שעל מנת להשפיע מגיע מהנברא והנברא מפתח אותו נגד הרצון שלו שמגיע מהבורא.
כמו בחיים שלנו, מה זה נקרא אהבה? אהבה זה נקרא שאוהבים אותי כמו שאני, שאני רע ואני טוב ואני כזה וכזה, לא חשוב מה, כמו אמא שאוהבת את התינוק, זאת הדוגמה של אהבה. אם מישהו אוהב אותי בגלל שאני טוב אליו, אז זו לא אהבה, אני קונה אותו ביחס הטוב, משלם לו ביחס הטוב. מה אנחנו רוצים? כל אחד כך חושב, אני רוצה שיאהבו אותי כמוני, כמו שאמא אוהבת את התינוק שלה, זאת האהבה, אהבה חלוטה. איך להגיע לזה? לכן הבורא עשה את הדברים, שמצד אחד יש לנו רצון לקבל שהוא הפוך ממנו, מצד שני למרות זאת אנחנו מפתחים רצון להשפיע שהוא בהתאם אליו, ואז מגיעים לאהבה.
שאלה: איך יכול להיות שבמחשבת הבריאה ליהנות לנבראים נולדו ייסורים בעולם?
אני לא יודע מה אתה אומר, מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו מדברת לא על הנבראים שלנו, לא על הבהמות האלו. "נברא" נקרא מי שהולך להיות בחיבור עם הבורא. אבל הרצון לקבל? הבורא שונא את הרצון לקבל, הוא ברא אותו רק כדי שאנחנו מעליו נבנה את הרצון להשפיע. אז אם אתה נמצא ברצון לקבל ואתה סובל, ודאי שסובל, מאיפה אתה סובל? מהבורא סובל, הוא לא הבטיח לך ברצון לקבל שום תענוג, הוא לא חייב לך, ההיפך, הוא רוצה שאתה תגיע למצב שאתה תגיד לו תודה רבה שבראת אותי ברצון לקבל שאני סובל, הסבל הזה עוזר לי לבנות מעליו רצון להשפיע להגיע אליך לאהבה.
שאלה: יש מחשבת הבריאה ויש מחשבת הנברא, ואני צריך להגיע לחיבור עם הבורא. האם החיבור עם הבורא יגיע דרך מחשבה?
האם החיבור עם הבורא מגיע דרך מחשבה? ודאי שהכול במחשבה יתבררו אבל אחר כך צריכה להיות פעולה, שהאדם דרך העשירייה מתחבר, מעצב את החיסרון שלו עם העשירייה בצורה כזאת שהוא מגיע לחיבור, לדבקות. אהבה זה חיבור שמגיע, צורת החיבור השלם שאנחנו מרגישים אותו בתוך העשירייה, אחרת אתה לא יכול להרגיש דבר רוחני. רוחני אתה לא יכול להרגיש ברצון אחד, רק באוסף של הרצונות שהם מחוברים, שהאור העליון מסדר אותם לפרצוף, ואז בתוך הפרצוף אתה מגלה. אתה מגלה את הבורא, את היחס שלו אליך, את היחס של העשירייה אליו, הכול מתגלה בתוך הפרצוף. מחוצה לפרצוף אין כלום.
תלמיד: מה זאת אומרת מחשבת הבריאה? הבורא חושב? אני חושב, אני יודע מה זה לחשוב, אבל מה זו מחשבת הבריאה?
מחשבת הבריאה זו תכנית, תוכנה, זו המחשבה. במחשבת הבריאה נמצאת כל הבריאה, כל התהליך מההתחלה ועד הסוף, איך אנחנו מגיעים לדבקות השלמה.
קריין: אות ב'.
אות ב'
"וכפי האמור, כלול הרצון לקבל, בהכרח תכף, במחשבת הבריאה, בכל ריבוי ערכים שבו, ביחד עם השפע הגדול שחשב להנותם ולהעניקם. ותדע, שז"ס אור וכלי, שאנו מבחינים בעולמות עליונים, כי הם באים בהכרח כרוכים יחד," אור וכלי או רצון להשפיע וחיסרון "ומשתלשלים יחד ממדרגה למדרגה," משתלשלים זאת אומרת מתרחקים. מה זה נקרא התרחקות צריכים להבין, אבל יש כאן איזו התרחקות מהבורא, מהרצון להשפיע שלו "ובשיעור שהמדרגות יורדות מאת אור פניו ומתרחקות ממנו ית' כן הוא שיעור ההתגשמות של הרצון לקבל הכלול בשפע." זאת אומרת, כמה שמתרחקים נעשים יותר גסים, יותר אחורִיים, יותר רחוקים מהמקור, ואז הרצון לקבל נעשה פחוּת ויותר גס. "וכן אפשר לומר להיפך," מה זה להיפך? "אשר כפי שיעור התגשמות של הרצון לקבל בשפע, כן הולך ויורד ממדרגה למדרגה," זאת אומרת, אי אפשר כאן להגיד האם רצון לקבל נעשה יותר גס ולכן הוא בהכרח מתרחק מהבורא, או שהבורא מרחיק אותו ועל ידי זה הוא נעשה יותר גס. ובאמת זה לא חשוב אם כך או כך, הוא יודע בשביל מה הוא כותב את זה, כדי שאנחנו נבין שכך זה קורה. אנחנו עושים ומשפיעים לבורא, או שהבורא עושה כדי שאנחנו נשפיע אליו, זה אותו דבר. "עד המקום הנמוך מכולם," הוא מתגלגל "דהיינו שהרצון לקבל מתגשם שם בכל שיעורו הראוי," הראוי שכך יתגשם "נבחן המקום ההוא בשם עולם העשיה, והרצון לקבל נבחן לבחינת גופו של אדם," כך נבחן. זה לא הגוף שלנו, אלא כך זה נקרא. זה הרצון, זה לא איזה רקמות ביולוגיות "והשפע שמקבל נבחן למדת תוכנו של החיים שבגוף ההוא." זאת אומרת, יש לנו איזה כלי שהרצון שלו הוא הנמוך ביותר, המגושם ביותר, שהוא מלא באיזה שפע עכור כזה "ועד"ז גם בשאר בריות שבעוה"ז. באופן, שכל ההבחן שבין העולמות העליונים לעוה"ז, הוא, כי כל עוד שהרצון לקבל הכלול בשפעו ית', לא נתגשם בצורתו הסופית, נבחן שעודו נמצא בעולמות הרוחנים, העליונים מעוה"ז, ואחר שהרצון לקבל נתגשם בצורתו הסופית, הוא נבחן שכבר הוא מצוי בעוה"ז." שוב, או שההתגשמות גורמת לזה שהוא מתרחק ויורד עד העולם הזה, או שההתרחקות שלו גורמת לזה שיתגשם ויורד לעולם הזה. או כך או כך, בינתיים אנחנו לא קובעים מה היא הסיבה ומה היא התוצאה. או שהבורא דוחף אותו ואז הוא מתגשם, או שהוא מתגשם ולכן נדחה מהבורא.
שאלה: בהמשך לשאלה הקודמת, אם הרצון לקבל נדחה ומתרחק ונהיה יותר גדול, והוא אומר פה שמידת השפע היא לפי הכלי שיש לו, יוצא שהוא מקבל יותר תענוג ככל שהוא יותר מתרחק?
לא כתוב כאן שהוא נעשה יותר גדול.
תלמיד: כששאלתי קודם אם הרצון לקבל הוא הכי קטן בתחילת הבריאה, אמרת שהוא הכי קטן ואז הוא הולך וגדל. כלומר בהבחנות ובכל ההתפתחות, השפע מפתח את הרצון לקבל.
כן.
תלמיד: אז אם הוא הולך ומתפתח?
זה רק בד' בחינות דאור ישר, אחר כך זה אחרת.
תלמיד: ופה הוא מדבר אחרי ד' בחינות?
הוא מדבר בכללות. רק תבינו אותו שהוא מוגבל, מה הוא יכול כאן לספר לך?
תלמיד: אז רק כדי להבין איפה הגבול עובר. יש איזו התפתחות של הרצון לקבל בגודל?
עד העולם הזה שהרצון לקבל מתפתח, הוא מתפתח בזה שהוא נעשה יותר ויותר מרוחק מהבורא. מה זה מרוחק? אתה שואל אם נעשה יותר גדול או יותר קטן, כלפי קבלת השפע הוא נעשה יותר קטן. הוא עובר בדרך צמצומים, מסכים, שבירות, כל מיני העלמות. כשהוא נמצא בעולם הזה, הוא נמצא כבר אחרי חמישה עולמות, העלמות, אז וודאי שהוא כבר נעשה במצב הכי גרוע שיכול להיות, שזה נקרא העולם הזה. פחות מהעולם הזה שעליו הוא כותב כאן, זה עולמנו.
תלמיד: אפשר להגיד שאחרי צמצום הסקאלה בעצם משתנה והוא פתאום מתחיל לראות שהוא הולך וקטן, שהוא הולך ומתרחק בכמה שהוא יכול להשיג את השפע?
כן. אני רוצה להגיד עוד משהו, שבטח ישאלו אתכם. הרצון לקבל כך מתגלגל ומגיע למצב שנעשה חומר, ללא שום קשר לעולמות עליונים. והעובדה, שהאדם שהולך להשיג את הרוחניות, הוא יכול להיות באותו גוף כמונו, בגוף הבהמי, ואפשר לחתוך או לתפור לו איזו יד או רגל מאיזה איש מהרחוב, ומזה ההשגות שלו ברוחניות לא יפגעו. אתה מחליף לו יד, זה יד ימין, זה השפעה, ויד שמאל זה קבלה, תמיד צריך ללכת בימין ולא בשמאל, איך זה? מפני שהגוף שלנו הוא בהמה ולא שייך בכלל להשגה רוחנית. נלמד אחר כך לאט לאט מה התועלת שבו.
אנחנו רואים אם כך שאנחנו יכולים להתחיל את הרצון שלנו כלפי הבורא מעצמנו. למה זה חשוב? אתם זוכרים שדיברנו על אהבה? שאני צריך להיות עם הרצון שלי לאהוב, אחרת זה לא יקרא אהבה. זה קנוי, זה משהו שקנו בכסף, הוא קנה אותי במשהו, ברא בי רצון לאהוב אותו. לכן אנחנו צריכים להיות בניתוק מכל המערכת העליונה בעולם הזה, וממנו להתחיל את הדרך, אז נקרא שבאמת מרחוק ה' נראה לי.
שאלה: איך כל זה קשור אלי, כל מה שאנחנו לומדים פה?
כשאתה נמצא עכשיו כבהמה בעולם הזה, אין לך שום קשר לרוחניות, לכל העולמות מעצמותו ועד העולם הזה, אין לך כלום. אתה נמצא מתחת לעולם הזה מה שהוא קובע, אתה נמצא בעולם שלך, מקום מנותק מהכול. מכאן והלאה אתה צריך לפתח את הרצון שלך לאהוב את הבורא כמו שהוא אוהב אותך. אם יש לך נקודה שבלב שמעוררת אותך לזה, אז אתה יכול להגיע לתחילת הדרך, אתה מתחיל להרגיש שיש משהו, מישהו שקורא לך. ככה זה.
תלמיד: אז כל מה שאנחנו קוראים פה הוא לא קשור לחיים שלנו?
לא הבנתי.
תלמיד: השאלה שתמיד חוזרת על עצמה, והקושי שתמיד נתקלים בו, זה הניסון ליחס או לשייך את מה שקוראים בטקסט לחיים שלי. אם יש נתק בין מה שאנחנו קוראים עכשיו לבין החיים שלי, איך מה שאנחנו קוראים פה קשור לחיים שלי? זה קשור או לא?
לא.
תלמיד: אז בשביל מה אני לומד את זה?
אתה לומד את זה כדי להגיע מכאן לרצון האמיתי, שאתה רוצה להתחיל לאהוב את הבורא. שלפחות בנקודה אחת אתה תהיה קשור אליו באהבה, זה נקרא שאתה נמצא בעיבור. אנחנו אומרים שכל החיים מתחילים מאהבה. לא מהאהבה הזאת שמישהו שוכב עם מישהו, אלא מאהבה הזאת, הנטייה לחזור לאהבה לבורא. הנקודה הראשונה של העיבור היא נובעת מזה. זה הפירוש האמיתי שמאהבה באים החיים.
תלמיד: הלימוד הזה מפתח בי את האהבה הזאת? איך הלימוד הזה מביא אותי לאותה אהבה?
הנקודה שיש לך היא נשארת אחרי כל ההשתלשלות. היא אמנם התפתחה בכל מיני דברים אבל היא בעצמה נשארת, ואז היא כאילו נופלת לרצון הגשמי שלך שנמצא למטה מכל הרצונות, לרצון הגשמי הזה שיש לך בעולם הזה, רק כבהמה. מה ההבדל בין בהמה לאדם? שבתוך הרצון הזה מתעורר קשר, נקודה, יחס לבורא. ממש מקצה לקצה, כשהבורא נמצא למעלה מהקו ואתה נמצא למטה, מתחת לכל הקו.
אז אם מתעוררת בך איזו הרגשה כלפי הבורא, זה נקרא שהתחילה בך התעוררות של הגן הרוחני. למה זה דומה? לזה שהיית נגיד בן 10, 12, לא יודע מתי, והרגשת שיש לך איזו נטייה לאיזו ילדה. אתה זוכר את זה?
תלמיד: כן.
כן. כך כולם. מאיפה זה בא? אני לא יודע ממה, אבל פתאום זה בא. אני שיחקתי עם כל הבנים והבנות ופתאום שמתי לב למישהי אחת. מאיפה, ממה? לא יודע.
כך בתוך האדם שנמצא, כבר לא בגיל קטן, אבל באיזו סיבה שמגלגלים עליו, הוא מתחיל להרגיש, אני רוצה לדעת את מהות החיים, את מטרת החיים. ומתגלגלת עליו פתאום הזדמנות, הוא רואה באיזה מקום שמישהו נותן "פתיחה לחכמת הקבלה", ואז הוא אומר, "זה בשבילי". כך הוא מרגיש, ומגיע.
תלמיד: אז איך להתייחס נכון עם הנטייה הבלתי פוסקת לייחס את מה שאני קורא באופן טבעי לחיים שלי? איפה זה בחיים? כל הזמן השאלה הזאת חוזרת.
ברגע שהתחלת להתקשר למהות החיים דרך הנקודה הזאת, כל יתר החיים לא חשובים. עד המצב שנותנים לך בחירה, איך שאתה צריך לחזק את הקשר לחיים רוחניים על פני החיים הגשמיים. כי כל החיים הגשמיים הם רק כדי לחיות עד שאתה עובר את המחסום, ואתה נכנס לחיים הרוחניים. זאת המטרה.
תלמיד: אני מדבר על הנטייה והשאלה הבלתי פוסקת של התלמידים לייחס את מה שהם לומדים לחיי היום יום שלהם.
בחיי היום יום אני צריך לתפקד כמו כולם, ודווקא לעשות את עצמי בכוונה כמו כולם, ממש רובוט, ולצד זה אני צריך לפתח את החיים הרוחניים שלי. להתרגל לחיים דואליים.
תלמיד: זה בתור גישה כללית מובן. אני שואל לגבי זמן הלימוד. אתן לך דוגמה. אנחנו עכשיו קראנו על אור, על נברא. האור, כמו ששאלו התלמידים, האם אני מרגיש משהו מזה? והנברא, הרצון, זה משהו שמתעורר בי?
אם אתה מתעורר למהות החיים ואתה רואה שחכמת הקבלה יכולה להסביר לך את זה, אז מתעורר לך רשימו על ידי האור הכללי שמאיר עלייך. יש קשר כבר עם הבורא אלייך דרך האור הזה שמאיר, ואתה מרגיש שיש כאן איזושהי חיוּת ובא לך למלאות את עצמך, להשיג אותו.
תלמיד: אז דרך אותה החיות הזאת שמתעוררת בי אני אשיג את מה שהוא פה מדבר עליו.
כן.
תלמיד: ומה הקשר בין מה שאני לומד לבין אותה התעוררות?
ההתעוררות מצליחה להביא אותך לקשר אם אתה תקיים את כל התנאים.
שאלה: איך אדם עם נטייה דקה של עדינות הנפש יכול לפתח אהבה לבורא?
לאט לאט. דרך חברים.
שאלה: כדי לשמור על רצף הלימוד, האם אפשר שנעשה איזה מרתון של פתיחה, שנלמד כל יום?
אני רק חושב על החברים שלנו שבכל מקום שהם לא יוכלו להחזיק כל יום בלימוד. לי לא חשוב, אתם רוצים גם עכשיו, גם בערב, גם בבוקר.
תלמיד: היה מאוד כדאי כל יום ללמוד ולטחון את הפתיחה הזאת כמה שיותר, כי פעמיים בשבוע זה מנתק.
בסדר. טוב. שיהיה גם מחר.
תלמיד: לגבי מהלך היום, איך להמשיך את זה במהלך היום, כי אנחנו לרוב מחפשים את העבודה שלנו בעשירייה.
אני חושב שאתם צריכים לקרוא כמה פעמים אותיות א' וב', לחבר שאלות ועליהן לחבר תשובות. אנחנו נבדוק את השאלות, את הנכונות שלהן, ואת התשובות את הנכונות שלהן, וכדאי שהן יהיו מצורפות לטקסט.
בינתיים אין כאן מקום לשרטוטים כי זה דיבור כללי. אחר כך מד' בחינות והלאה נעשה כמה שרטוטים, אומנם השרטוטים מגבילים מאוד. אם אתה חושב על השרטוט, בשבילך מעלה ומטה, בשרטוט יש למעלה ובכמה סנטימטרים ממנו מטה, ולא בערכים שלמעלה זה יותר משפיע ולמטה זה יותר מקבל. ולכן שרטוטים זה טוב למתחילים, אם אתם מדברים על הקמפוס. אבל אם אני מדבר אליכם לא הייתי רוצה להכניס שרטוט לדברים, כי שרטוט הוא מאוד מצמצם את הנושא, הוא מוריד אותו לגשמי. כשאני מצייר את העיגול, יש לך בראש כבר עיגול. אומנם המקובלים משתמשים בזה, אבל הם בעצמם לא מוגבלים בצורות האלו, אצלם בפנים זה בבחינות, ברגש, ביחס. ולכן כאן זו בעיה.
אני העברתי שרטוטים בעזרת החברים שעשו עבודה גדולה והכינו שם כל מיני דברים, אבל אני לא יודע אם כדאי לנו להשתמש בזה. נחשוב במשך הזמן. רק תבינו מה העניין, אני רוצה על כל דבר לדבר בערכים רוחניים ולא במונחים שבשרטוט.
שאלה: הבנתי שהתחלנו ללמוד עכשיו פתיחה, בגלל שראית שיש ב"עץ חיים" הרבה חברים שלא עברו את זה פעם אחת באופן מסודר.
אני נדהמתי לגלות את זה.
תלמיד: אם באמת המטרה היא לעבור בצורה מסודרת פתיחה, ושהחברים האלה יקבלו יישור קו, לא בטוח שהחברים האלה נמצאים כל יום. זאת אומרת יכול להיות שאלה חברים שעושים מאמץ מאוד גדול עכשיו לבוא ביום ראשון, גם בעולם, גם פה וגם ביום שישי. ואם אנחנו נלמד כל יום, כשנגיע לצמצום ב' הם ילכו פשוט לאיבוד, ואז הם לא עברו את זה מסודר.
צמצום ב', אולי שם אנחנו יכולים באמת להתחיל ללמוד פעמיים בשבוע. עד צמצום ב' לפחות שנדע את הדברים איך הם מתרחשים. הרוח יכולה להיעלם, פעמיים בשבוע זה כבר לא יהיה אותו המשך, אני מבין מה שהחבר אומר. נעשה כך ונראה. הכול בידיים שלנו.
אז לכולם שיהיה ברור מה אנחנו עושים מחר. מי שלא ירצה או לא יכול, יש תמיד בארכיון. לא נראה לי שזו בעיה כל כך גדולה לקחת מהארכיון שיעור, עם העיפרון, עם המחברת, ולהתחיל בצורה רצינית ללמוד, עם השאלות ועם התשובות ועם ההבחנות ועם הכול, ולהעביר את זה דרך הרגש, ועוד פעם לשמוע אולי. נראה לי שזה אמצעי מצוין.
שאלה: יש איזושהי הגדרה ברורה של משהו שצריך לדעת בסוף הלימוד של הפתיחה?
בסוף הלימוד של הפתיחה צריכים לדעת את כל הפתיחה. אין בה שום דבר שכתוב סתם. יש הרבה דברים שאפשר להוסיף, ואנחנו נוסיף פה ושם, אבל אם תעברו את הקורס הזה, בכללות אתם תדעו את כל חכמת הקבלה. ויכול להיות שנצרף לזה גם כן את עבודת ה'.
תלמיד: איך אני יכול לדעת שעכשיו אני יודע את זה טוב, נגיד ברמת הזיכרון?
ברמת הזיכרון אתה תדע שאתה יודע טוב כשאתה תשכח את הכול וזה רק יהיה לך בהרגשה.
שאלה: רציתי להציע איזו הצעה. אנחנו מגיעים לכאן כל שישי, חברי הנקודה שבלב. לקחנו על עצמנו התחייבות, ובעצם איכשהו מזה התעורר הרצון של ללמוד את הפתיחה. אני מבין שיש רצון של כולם באמת להתקדם. אם אפשר להציע שאנחנו נתחייב להגיע בימי שישי, אנחנו עושים את זה כבר הרבה זמן, ושביום שישי נקבל סוג של סיכום כזה של מה שכולם עברו מראשון עד חמישי.
אני יודע שזו בקשה קצת אגואיסטית, אבל אני עושה את זה באמת בשביל חברים שהם מרגישים שהם מתקדמים מזה שהם באים לפה ומתכללים במה שקורה כאן. כי לשבת וללמוד בבית, אנשים לא עושים. אז רק לעבור אולי בשישי, בתחילת השיעור, על מה שכולנו פה התכללנו.
למה לא עושים? אני הייתי חוזר מבני ברק לרחובות ומיד מתיישב, מעל כל מילה בעברית הייתי רושם איך לקרוא אותה ואת התרגום שלה. הייתי חורש את הכול. ואצלי שפה היא משהו שלא נתפס. כל הזמן הייתי בזה. תנסו לגרות אחד את השני שכולם ירצו. הפתיחה היא דבר שסביבה אפשר לבנות את כל המערכת, כל ההשגות, כל המבנה החברתי וכך להתקדם.
אני לא יודע מה לעשות, אבל נראה לי שבמשך היום אתם צריכים לעבור על זה ולהשתדל לחבר שאלות ותשובות. וכך כלפי כל אות ואות נעשה, שזה יהיה ממש המלווה. כמו שבעל הסולם עשה שאלות ותשובות לתע"ס, נעשה שאלות ותשובות לפתיחה.
שאלה: רציתי, בעניין מה שלמדנו.
שרגא זה גם מהספרות, זה לא סתם. שרגא כתוב על הנר, זה במקורות שלפני אלפיים שנה. תמצא את המקור. יש שרגא בטהרה.
תלמיד: פתאום הפתיחה מקבלת איזו הרחבה, ופתאום כשהוא מדבר על האור שפועל על הכלים שהשורש שלהם זה יש מאין, והאור שהוא יש מיש פועל על הכלים. פתאום יש איזו הרחבה בפתיחה, הרחבה כזאת שאני ממש מתאמץ לחפש את המילים.
את זה אתה צריך לחפש בפנים. כאן אפשר לדבר חודש בלי לצאת.
תלמיד: כן, נכון.
אז מה אתה רוצה? ככה לא עושים. את כל היתר אדם משלים מתוך בירורים שלו פנימיים. אין מה לעשות. בכל מקום זה כך. הספר לא הולך לכסות לך את כל הפעולות הרוחניות.
תלמיד: לא, אבל העניין הוא מאד נקודתי. אם זה בירור במחשבה, אז אין לי בעיה, אני לא מחפש את המילים. הוא מדבר על עניין מצוות, ואנחנו בקבוצה הולכים לאיזה עניין שהקבוצה הופכת להיות הכלי ביניים הזה.
אתה אומר שזה לא קיום מצוות? שעשירייה זה המקום לקיום כל תרי"ג מצוות?
תלמיד: אני אומר שהעשירייה הופכת להיות המצווה עצמה. שהעשירייה מקבלת את האור, ואני בהתכללות שלי עם העשירייה, האור של המצווה.
השאלה היא, אם אפשר להתייחס וסוף סוף ולסגור את הפינה הזאת.
איזו פינה?
תלמיד: הפינה הזאת שאפשר לקיים מצווה, אם ההגדרה של מצווה זאת עשירייה?
כן, ודאי. עשירייה זה מבנה של המציאות. אתה לא רואה, אתה לא מבין את זה. זה כמו שיראו לך במיקרוסקופ שזה התא, שזה מקור החיים, אתה תגיד, מה זה, זה טיפה ממרק שיש לכם.
אתה לא מבין, עשירייה שאתה מתחיל להיכנס בה, אתה פותח את העולם הרוחני, ואז לפי זה אתה רואה שמה שאתה נמצא עכשיו זה מצב המדומה, רק כדי שאתה תיכנס לרוחניות בצורה עצמאית, שאתה מפתח את עצמך ומגיע להשתוות עם הבורא בצורה עצמאית.
וכל החיים האלה שלך לא נחשבים, הם לא חיים ואין בהם שום זכר, שום זכר. את מה שאתה מקיים בידיים, ברגליים, בפה, לא חשוב מה שאתה עושה, זה הכול לא קיים. העולם המדומה. ורק מעשייריה והלאה אתה מתחיל לחיות, וזה מה שנשאר לך לנצח. בזה תחליט, אתה רוצה את זה או לא, וזהו. על זה אנחנו מדברים.
תלמיד: יש את החוק הזה שאומר, שאין שני הפכים בבן אדם אחד באותו נושא. זה בעניין הזה של המצוות בעולם הזה, שזה מתקיים בשני אנשים.
אני לא מבין מה אתה בזה רוצה להגיד, תגיד בסוף את מה שאתה רוצה.
תלמיד: אני רוצה להגיד שיש תפיסה שהיא הפוכה לחלוטין מהתפיסה הזאת שאני בחרתי בה. אני בחרתי בתפיסה הזאת שעשירייה היא המקום הזה של תפיסת המציאות, של קיום המציאות. והשאלה היא, אם מתישהו יש שלום בין שתי התפיסות האלה?
אני לא יודע. עכשיו אני לא אמצא. אתה יודע את זה גם כן. תמצא בכרך א' זוהר, אחרי "הקדמת ספר הזוהר" שזה כל כרך א'.
תלמיד: שזה הספר האהוב עליי.
ספר אהוב, יפה מאוד. אז יש שם מאמר, "תרי"ג עיטין ותרי"ג פקודין". תקרא שם, מה זה נקרא "תרי"ג עיטין ותרי"ג פקודין".
תלמיד: זאת אומרת, שיש דרך לעשות שלום בין שתי התפיסות האלה.
אני לא יודע איזה שלום ואיזה מלחמה, לי יש רק דרך אחת. אני רוצה את הרצון לקבל שלי לתקן שיהיה כולו בעל מנת להשפיע לקודשא בריך הוא. זה הכול. וכל המציאות רק בשביל זה קיימת.
תלמיד: אני מתאר לעצמי שזה גם שורש התפיסה של אלה ש..
אני לא יודע על אלה, אני לא מדבר על אלה, זה לא איכפת לי, אני מדבר רק לאלה שהגיעו אלי ללמוד חכמת הקבלה בלבד.
לא נתתי לך לשאול עד עכשיו, כדי שאתה לא תבלבל אותנו באמצע הלימוד עם התפיסה שלך האחרת.
תלמיד: אני נורא מצטער, אבל שבעל הסולם כותב, שהוא לא מצא כלי שמחזיק חכמה יותר מהשלום. אני מאמין לו באמונת חכמים שלזה בן אדם צריך לשאוף, אם הוא לומד קבלה או לומד גמרא, או לומד ש"ס ופוסקים.
אדוני, אמרתי לך כבר מזמן, אולי לא מתאים לך ללמוד אצלי.
תלמיד: ההיפך.
יש הרבה הרבה מורים. אני אומר לך.
תלמיד: אמרתי שהביטול שלימדת אותנו זה פתח לי 400 מילים בדקה, לעומת השישים שמקודם.
אוי ואבוי.
טוב, מה כתוב על שרגא?
תלמיד: רש"י אומר, "שרגא בטהרה זה נר בצהריים אינו מאיר."4
אתה שומע? תשמע שוב.
תלמיד: שוב, זה ממסכת חולין, פירוש רש"י, "שרגא בטהרה נר בצהריים אינו מאיר."
חולין, חולין, מה לעשות.
שאלה: לגבי משימה ששמעתי אמרת לנו לקרוא אותיות א' וב', לכתוב שאלות ולחבר תשובות.
כאילו כמו שבתע"ס יש לך שאלות ותשובות, תנסו גם כאן לחבר שאלות ותשובות לאות א', שאלות ותשובות לאות ב'.
תלמיד: רק השאלה, האם עושים את זה אישית, או שזו משימה קבוצתית שבה כל החברים כותבים שאלה?
אני לא יודע. תלוי באיזה התקשרות אתם נמצאים, כמה יש לכם זמן וכולי. אני לא יכול להגיד. אבל אישית בטוח כן. אם אפשר גם קבוצתית, תעשו, אבל שזה לא יהיה כדי לבלבל. לפחות ללמוד את מה שכתוב כאן, ושישאר לכם משהו. לא צריכים לזכור, אלא להרגיש. ובכל זאת פחות שרטוטים, פחות. אם אין ברירה, שרטוט, ואחרי זה להשתדל להעביר אותו אם רק אפשר, לרגש. מעלה מטה, מטה מעלה. אתה יודע, תעשה שרטוט שברור לך מה שקורה, ואחר כך תהפוך אותו. תבלבל את הגיאומטריות שלך, ותיכנס עם הרגשות. אתה מבין מה שאני רוצה שיהיה לכם?
לכן אל תלכו מדי לשרטוטים. אני הלכתי על זה, אבל זה כשהייתם קטנים, אז ציירתי את כל הדברים האלה. היום זה לא אותו מצב. אם אתם רוצים יש אלפי ציורים למיניהם בארכיון, שחבר'ה מצאו אותם. אבל נראה. אולי אנחנו נלמד לאט לאט, ונגיע למצבים שאנחנו כבר נשרטט את הפרצופים, ונתחיל להסביר בצורה רגשית את מה שקורה. כן, יכול להיות. כמו אצל מוסיקאים, אתה מסתכל על התווים שלהם, אז נראה לך שזה פשוט איזה ג'וקים שהם שם ציירו. והמוסיקאי הוא מתחיל לבכות, אתה מסתכל עליו, מה קרה. זה ברור.
יש לנו היום יום מיוחד. תגיד משהו.
(סוף השיעור)