שיעור בוקר 31.12.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

קטעים נבחרים מן המקורות בנושא: "ערבות בדרך ללשמה"

קריין: שיעור בנושא "ערבות בדרך ללשמה" - קטעים נבחרים מן המקורות, קטע מספר 2.

"אם מקיימים הערבות, עד שכל אחד דואג וממלא לכל מחסוריו של חבריו, הנה נמצאים משום זה, שיכולים לקיים התורה והמצות בשלימות, דהיינו לעשות נחת רוח ליוצרו."

(בעל הסולם. "הערבות", אות י"ז)

קריין: קטע מספר 3 מתוך "ליקוטי הלכות".

"דווקא ע"י הערבות, שזהו בחינת שכולם נחשבין כאחד, ע"י זה דווקא עיקר קיום התורה. כי עיקר האהבה ואחדות, הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו, ואין שום שינוי רצון ביניהם, ונכללים כולם ברצון אחד, שעל ידי זה נכללין ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות."

("ליקוטי הלכות". חשן משפט, הלכות עָרֵב)

תלמיד: מה זאת אומרת "עד שכל אחד דואג וממלא לכל מחסוריו של חבריו"?

קודם כל צריכים להרגיש מה חסר לחברים ואז אולי הוא יכול להשתתף במילוי רצונם.

תלמיד: מחסוריו זה פירוט רשימת המחסורים שלו או שבגדול החיסרון שלו בביטחון שלו בבורא או באמונה או בכאלה?

כן, זה בעיקר מחסוריו העיקריים.

תלמיד: גם אם נדמה לחבר שעכשיו חסר לו משהו אחר?

לא, הוא מרגיש את החברים שלו ואז הוא יכול למלא את חסרונו. רק אז, שפשוט מרגיש אותם כפי שהם נמצאים, בהשתוקקות למלא את הבורא. אז הם לא יכולים בעצמם, או כן יכולים, והוא כן עוזר להם לבצע את הפעולה הזאת.

תלמיד: איך הוא יכול לעזור להם חוץ מהרמת מצב רוח כללי?

הוא יכול לדאוג להם שירגישו מה זה נקרא למלא את רצון הבורא מפני שהם נמצאים מחוץ לבורא ויש להם רצון כללי והוא נמצא גם מחוץ לבורא ומחוץ להם, ולכן יכול להיות בתפקיד הזה.

תלמיד: הוא מתפלל עבורם שיהיה להם כוח, או נותן להם דוגמה, מה זה נקרא לעזור לחבר באמת?

הוא ברצון שלו משתדל לבצע פעולה כזאת שהיא יכולה להעמיד אותם נכון כלפי הבורא וכלפי אין סוף.

תלמיד: זאת אומרת, זה בעיקר עבודה ברצון שלו, לא במעשה חיצוני כלשהו?

לא, ודאי שזה ברצון.

תלמיד: מה זה אומר ש"עיקר האהבה ואחדות, הוא בבחינת הרצון"?

כי על ידי מה אנחנו משיגים אחדות בינינו? שיהיה לנו רצון לזה, שאנחנו כן נרצה לקיים את האיחוד, לכן אנחנו צריכים לדאוג לזה.

תלמיד: הכלי שלנו בנוי מהמון שכבות של רצון, חיצוניים יותר, פנימיים יותר. אנחנו, בכלי שלנו, נכללים מכל מני מעגלים. האם אפשר לקיים את הערבות בכל מיני דרגות, או שיש כמה דרגות לערבות, או שזה איזשהו מושג אחד שהוא כללי? האם כל אחד יכול להרגיש שהוא חלק מהערבות הזאת?

חלק מהערבות יותר גדול ממה שיש לאדם, ודאי שהוא יכול להשיג, אבל בעצם מדובר על כך שיש ערבות כללית וכוללת יותר ממה שהאדם יכול לתאר לעצמו, והוא באיזו צורה משיג את הצורך בערבות הזאת, ומקיים.

תלמיד: מה הקשר בין רצון לחיסרון?

בחיסרון אדם מרגיש שזה חסר לו ממש, מהרצון לקבל שבו אז הוא מרגיש שרצונות כאלו וכאלו הוא לא מסוגל למלא ויש לו מזה צער מסוים. זה החיסרון שלו. חיסרון בלמלא את הזולת הוא מרגיש את זה בחיסרון של הזולת שהוא כביכול נכלל ממנו. וכך נכלל מכולם.

תלמיד: אז החיסרון שהוא מרגיש, למשל חיסרון למלא את הזולת, זה קודם לכך שיש רצון משותף?

כן, רצון משותף זה כבר שייך לבורא.

תלמיד: הוא כותב שם "שכל אחד מרוצה לחברו", איך מגיעים למצב הזה?

שאדם נמצא פשוט בחסרון להרגיש את החברים שלו ולהרגיש מה חסר להם ורוצה להגיע למצב שיהיה לו במה למלא אותם.

תלמיד: ואז החיסרון הזה הופך לרצון ועובר בין אחד לחברו?

כן, אם אדם משתדל להיות שקוע בזה יותר ויותר, זה מגיע למצב שכך הוא יחיה.

תלמיד: בשביל מה אדם צריך ערבות, בשביל להגיע לחיבור או בשביל להחזיק את החיבור?

כדי להחזיק את החיבור וכדי להשיג את החיבור הכללי שזה הכלי השלם.

תלמיד: עוד לפני שאנחנו משיגים חיבור, מה זה מושג הערבות בשבילנו?

אנחנו לא מבינים אותו לפני כן.

תלמיד: אז כשאנחנו רוצים להתחבר, איזה כוח עובד שמחבר אותנו אם זה לא ערבות?

זה ערבות אבל ערבות חלקית.

תלמיד: אני שמעתי ש"ערב" זה שאני יכול להשלים את החבר ברגע שלא מסוגל לעשות, אני עושה במקומו. העבודה עם החבר שלי היא כל הזמן שאני מגדיל אותו בעיניי עד לדרגה אלוהית. איך שתי הפעולות האלה מסתדרות, אני צריך לבוא כמו הכי קטן בחברה, הכי שפל מול החבר שלי ולראות אותו בדרגה הכי גבוהה.

הפעולה שאני יכול להשלים בעדו היא כביכול הפוכה מהפעולה הזאת שאני מגדיל את החבר, שאני כביכול יכול להשלים אותו, זאת אומרת שאני מינימום כמוהו ואני יכול לעשות במקומו. איך שתי הפעולות האלה לא מבטלות זו את זו, להגדיל ולרומם חבר כל הזמן וגם לרכוש את היכולת להשלים אותו?

זה הכול נובע מלהשתוקק לראות את החבר שלם, מלא, נמצא ברצונות, חסרונות, פעולות שממלא את כולם ומחבר בין כולם לבורא. ואם הוא משתדל להיות כך אז בעזרת ה' מגיע לזה, מרגיש לפחות שיש כזה מצב ושהוא כן יוכל פעם להגיע לזה.

תלמיד: לא מובן לי איך אני מסתכל על החבר שלי ורואה בו אלוהות, את הבורא, ואיך אני מתיימר לחתום עליו שאני אוכל להיות כמוהו, ברגע שהוא באיזו צורה לא יעשה כביכול את פקודת המלך? אני אהיה בעל גאווה אם אני אומר דבר כזה.

לאו דווקא, זה לא נובע מגאווה. גאווה באה מנקודה גבוהה שקרית.

תלמיד: אני יכול להעלות את החבר שלי מעלי, גם הפעולה של להגדיל חבר, לזה אני מגיע כעקב בחברה ואני מעלה כל אחד לדרגת בורא.

כן.

תלמיד: את הפער שנוצר בערבות אני מתיימר לבטל, זאת אומרת שאני אהיה באותה דרגה כמו החבר שלי ואעשה מה שהוא עושה כרגע, אם הוא לא יכול לעשות, אז איך הערבות לא מבטלת את גדלות ורוממות החבר?

אתה רק רוצה להגיע לדרגתו, רוצה לתמוך בו, לעזור לו, להיות כתומך, ולכן זה לא מפריע.

תלמיד: יש פה סתירה. אני מסתכל על רב, ויש בינינו פער עצום, הרב נמצא בעולם אחר ממני בכלל, כך אני גם רוצה לראות את החבר שלי. איך אני בערבות מתיימר להחליף את רב? אני מסתכל על הזולת ואומר "הוא רב חבר שלי" ובמקרה אני מחליף אותו בפעולה שהוא עושה עכשיו. זה לא מסתדר שאני אגיד דבר כזה או אחשוב על עצמי דבר כזה.

לא, יש כזה מושג רב חבר.

תלמיד: אני יודע שיש, אבל זה שאני אבוא ואגיד "אני ערב לרב שלי", זה לא הגיוני.

ערב זה משהו אחר. יש בזה עוד דרישות נוספות.

תלמיד: נגיד שהחברים חושבים עלי שאני לא מספיק בערבות, מה העצה שלך לעשות מעשים שהם ירגישו שאני בערבות איתם?

להשתדל להוסיף עוד ועוד כמה שאפשר בחיבור.

תלמיד: במילים אני מבין, מה זה במעשים?

דווקא פעולות של מעשים אפשר לבצע.

תלמיד: מה למשל, מה יותר?

למשל, מה הכי חסר להם, שאם תביא להם הם ירגישו שאתה הבאת.

תלמיד: אני צריך להראות להם יותר מסירות, יותר נחישות?

מסירות, נחישות, השתוקקות לחיבור יחד להצגה לבורא, רצון ליישם מה שחסר לו.

תלמיד: וכל זה עדיין אפילו לא נחשב רוחניות?

כן.

תלמיד: ערבות זה עדיין לא השגה רוחנית?

זו לא השגה, אבל זה כבר פעולה להשגה.

תלמיד: אני רוצה לשאול על הדבר שנקרא "כולם". האם יש בזה בכלל חשיבות לגבי התפיסה של העבודה שלנו הרוחנית, מה זה פרט, מי זה מרגיש את עצמו? אני יכול להגיד איך אני מרגיש, אבל אין לי מושג איך בדיוק מרגישים האחרים, אז איך אני מצייר אותם בעיניי?

נניח יכולים להיות בחברה שני אנשים שיהיה קל להרגיש אותם. אחד מרגיש שהוא בערבות מלאה ואין כבר לגביו אחד, הוא רק חושב במונחי "אנחנו ואנחנו כאחד", והשני שלידו חברו לחברה, יכול להיות בתפיסה אגואיסטית שבה יש אני ויש הוא.

המשמעות של זה, שיכולה להיות קבוצה שאחד ישיג בה רוחניות ויחיה ברוחניות והשני לפי תפיסתו לא. האם יש ערבות ביניהם, יש מושג כזה שקשור לקבוצה?

אין.

תלמיד: אבל אחד כן נמצא בהרגשה שהוא ב100% בערבות, הוא מוכן לעשות הכול עבור חברו, אין "אני" ביחסים בינינו, הוא מרגיש שהוא והחבר הם אחד. הוא לכאורה מקיים את חוק הערבות והוא חי וקיים בערבות, אין לו שום דרישה מהחבר, הוא מוכן רק לעשות בשבילו.

והחבר שכנגדו באותה קבוצה מרגיש רק את עצמו ויש לו הרבה חשבונות עם החבר האחר, הוא לא בערבות, הוא לא מרגיש שהוא מסוגל לזה. זאת אומרת, יש פער מאוד גדול, הוא לא יכול להגיד "אנחנו" בכלל. יש פער גדול בהרגשה.

כן.

תלמיד: ואם תיקח את זה לעשירייה, אז עשרה אנשים נמצאים בעשר מדרגות שונות, וכל אחד אפילו על המילה "ערבות" יש לו מחשבות אחרות. האם יש משהו שמתקיים ביניהם, או שזה הרגשה אינדיבידואלית של כל אחד, יכול להיות שאחד בערבות והשני ב80% והשלישי ב30%. יש דבר שמשותף לכולם שאפשר להגיד עליו, "שזה מתקיים ביניהם", ומישהו מהצד יכול להסתכל ולומר, "בקבוצה הזאת יש ערבות"?

כן.

תלמיד: מה זה הדבר האובייקטיבי הזה שיש שם?

משהו שמחבר אותם, מעמד אותם לאחד.

תלמיד: זה לא הרגשה אישית של כל אחד מהיחידים, מהפרטים הבודדים בתוך אותה הקבוצה?

כל אחד יכול להיות בערבות בכל הכוחות שלו, בכוחות להשפיע שלו.

תלמיד: מה השדה הזה שנוצר ביניהם, אם כל אחד הוא קצת שונה וכל אחד ההרגשה שלו שונה?

המשותף.

תלמיד: הנכונות שלהם להיות בערבות?

כן.

תלמיד: זה כמו עם חיסרון שאחד מביא עשרה גרם ועוד אחד מביא עשרה גרם?

כן, כל אחד כמה שיכול.

תלמיד: מה הכוח של כלי כזה שמורכב מאנשים שונים?

כוח גדול מאוד, כי כל אחד מביא חלק מהנשמה שלו, ואז הם מתחברים וזה כבר קורה על ידי הכוח העליון שמחבר אותם. את הערבות הבורא דורש מבני האדם, ולכן כשהם מתאספים ומביאים למעלה את הרצון לאיחוד ביניהם, אז זאת עבודת הבורא שהוא עושה את זה.

תלמיד: אם לאדם יש "מזל" והוא נכנס לעשירייה שהיא מאוד חזקה ויש בה ערבות וקשר חם וטוב בין החברים והם עוטפים אותו בחום ונותנים לו את כל מה שהוא צריך. האם יש לו יתרון לעומת אם היה נכנס לעשירייה אחרת שאין בה קשר טוב בין החברים, שהם לא מרגישים אחד את השני?

כלומר, הסביבה שאדם "מקבל" קובעת את היכולת שלו להתפתח?

כן.

תלמיד: זה לא בידיים שלו בכלל.

כן.

תלמיד: יש לאדם מזל שנפל בסביבה טובה או לא?

כן, ודאי.

תלמיד: ומה האדם יכול לעשות?

זה כבר משהו אחר. להתפלל ודאי. אנחנו לא מייחסים לתפילה פעולות ויכולות שיש בה. הכול מושג בכוח התפילה, הכול.

תלמיד: אנחנו מדברים שיש גם העיקרון, של העלאת התפילה וענית התפילה לחוד. נגיד אני רואה שלחבר מסוים אין חשיבות מטרה, ואני מתפלל שתהיה לו חשיבות המטרה. ומתי הבורא ייתן לו חשיבות המטרה ואיך הוא יראה לי את זה, זה כבר תלוי בבורא.

אבל אתה בונה על זה משהו.

תלמיד: אני ממשיך להתפלל. אבל איך אני יודע אם אני מתפלל נכון? יכול להיות שהחבר לא מקבל עוד חשיבות כי אני עושה איזו טעות, אולי לא מספיק, אולי אני לא מדייק את התפילה?

בטוח שככה זה גם קורה.

תלמיד: אני יכול להסיק מסקנות ולהשתפר, ואולי אני באמת אבקש עבורו מה שהוא צריך?

אם יהיה לך חיסרון לזה אז כן, אבל זה בתנאי שיהיה חיסרון.

תלמיד: ויש עוד תופעה שברצון לקבל. אם אני רואה שהתפללתי עליו חודש, חודשיים, אני מנסה להשתפר, ואני רואה שאין תוצאה, אז האגו משחרר את זה. הרב"ש גם כותב על זה, תראה כמה התפללתי ולא ראיתי את התוצאה שציפיתי לה.

כן.

תלמיד: אז זו גם נקודה.

זו נקודה קשה מאוד וצריכים למצוא נקודת עבודה אחרת.

תלמיד: מה זה נקודת עבודה אחרת למשל?

הוא כותב, להשתדל ללמוד מספר אחר, אולי מקבוצה, אולי ממורה אחר. כל מיני תנאים שהאדם יכול למצוא אותם בחייו ולא להגיד שנולד ואז הוא כמו בן עבדים.

תלמיד: לגבי חוק הערבות. נניח שבתוך העשירייה אדם מרגיש שבתנאים שיש לו הוא מצליח לקיים את הערבות.

מצליח.

תלמיד: כן, בתנאים שנתנו לו הוא עושה את המקסימום. עם זאת יש דברים שעדיין הוא לא מצליח בהם כדי לקיים את הערבות במאה אחוז, הוא מרגיש כרגע שהוא לא מסוגל. אומנם הוא מאוד רוצה, אבל אין לו את היכולת לעשות את זה. איך משלימים את הפער הזה, שאתה רוצה משהו, אבל עדיין לא מסוגל, ואתה מבין שזה חסר?

את הפער משלימים בצורה מיוחדת. כי בערבות אתה כביכול מרגיש מה חסר במידות אחרות, בקשרים אחרים, וזה מה שמקדם אותך. בערבות זה לא חשוב כמה, כלומר זה לא גיבור בכוח אלא גיבור במוח. זה משהו אחר.

תלמיד: בערבות אני יכול לראות חבר ובחיצוניות נראה שהוא לא בערבות, אבל בפנימיות שלו הוא עושה את המקסימום בתנאים וביכולות שיש לו. האם הוא יכול ברגע נתון להיות בערבות וברגע אחר לא? האם ערבות היא משהו קבוע או זה משהו שכל רגע יכול להשתנות?

זה משהו שכל רגע יכול להשתנות ולא רק על ידי האדם, אלא על ידי הסביבה והכוחות הנסתרים של האדם. ערבות היא כל הכוח שלנו להגיע למשהו, והוא מגיע אלינו מהערבות.

תלמיד: האם אדם צריך לבדוק את עצמו בכל רגע?

אני לא יודע אם הוא יכול בכל רגע לבדוק ולשנות את עצמו, אבל העבודה יכולה להיות ממש בכל רגע.

תלמיד: בכל רגע התנאים משתנים, האם אני צריך בכל רגע בהתאם לתנאים לבדוק אם אני בערבות? אם הייתי בערבות לפני שעתיים, יכול להיות שעכשיו אני כבר לא, שפספסתי. האם כל הזמן צריך לראות את התנאים ולפעול בהתאם?

כן. הייתי אומר שהרגשת הזמן, עבר, הווה, עתיד, היא תלויה בערבות.

תלמיד: מה הכוונה?

אתה שמעת?

תלמיד: כן. עבר, הווה, עתיד, תלויים בערבות. לא ברור איך העבר תלוי בערבות.

עבר, זה מה שעבר. הרגשת הזמנים תלויה בערבות שמתגלה לאדם כתוצאה מהערבות.

תלמיד: נוצר בי חיסרון מסוים שאני לא מצליח להשיג אותו. קודם שמעתי שאמרת שהכול מושג בכוח הזה ואנחנו לא משתמשים בו מספיק.

כן.

תלמיד: כשיש חיסרון מסוים, האם באותו רגע כבר קיים המילוי לחיסרון הזה, ורק אני צריך לגלות אותו, להגיע אליו?

המילוי תמיד קיים מקודם, אחרת לא היה יכול להיות חיסרון.

תלמיד: האם לפני שאני מרגיש חיסרון קיים המילוי?

בטח.

תלמיד: האם תהליך התפילה נועד כדי להגיע לאותו מילוי?

תהליך התפילה נועד כדי שהאדם יגיע לגילוי החיסרון, בצורה כזאת שיתגלה לו החיסרון בפועל והוא ישיג אותו.

תלמיד: האם פעולות חיצוניות עוזרות לי להגיע לאותה תפילה, או שלא חייבים פעולות חיצוניות?

חייבים. בכלל זה לא כל כך חשוב אם הפעולה היא חיצונית או פנימית, אלא חשוב עד כמה האדם מחפש להשלים את מצבו.

תלמיד: על הפעולה עצמה אנחנו צריכים להסתכל רק כאמצעי, וזה לא משנה מהי במהות שלה, אלא היא רק עוזרת לי לבנות את התפילה.

פעם מתגלה כך ופעם מתגלה כך, בכל מיני אופנים.

תלמיד: אמרת שהרגשת הזמן, עבר, הווה, עתיד, תלויה בערבות. מה הכוונה?

ככל שהערבות נכללת מעבר, מהווה ומעתיד, וככל שהערבות נכללת מהערבות, אז עבר, הווה, עתיד, מקבלים נפח חדש.

תלמיד: מה חשוב לנו להבין כאן מבחינת הזמנים ביחס לערבות?

שלמות הפעולה, שלמות המצב או שלמות השכר, תלויים בהרגשת הערבות שבהם.

תלמיד: האם הערבות היא מצב של הווה, אנחנו צריכים להיות עכשיו בערבות בינינו, להרגיש זאת בהווה, או את שלושת הזמנים יחד?

אתם לא יכולים בינתיים לקבל את שלושת הזמנים האלה ולהרגיש בזה זמן שהוא למעלה מהם.

תלמיד: מה אנחנו צריכים להרגיש עכשיו, האם את הערבות במצב ההווה, או דווקא במצב העתיד כאיזו ציפייה לישועה מהחיבור בינינו?

מה שאתם מסוגלים.

תלמיד: קודם שאלו אותך על כך שלחבר אחד יש מזל והוא נכנס לעשירייה חזקה וחבר אחר נכנס לעשירייה אחרת. אמרת, שבמקום שאדם נמצא זה המזל שלו, זה מה שיקרה איתו וידחוף אותו.

שיעבוד על עצמו וישנה את התכונות שלו לקראת מה שהוא חושב שצריך, ואז הוא יקבל שינוי במצבו.

תלמיד: אחרי שהבורא עורר את האדם והביא אותו לחברה שלנו, האם בתוך החברה אנחנו צריכים לסדר תנאים שוויוניים פחות או יותר לכל החברים שרוצים להגיע לערבות, או לא משנה לאיזו עשירייה אדם נכנס, אלא שישנה את עצמו, שיתקן את עצמו, והוא יגיע לערבות, לרוחניות.

כך זה בדרך כלל.

תלמיד:  שהכול תלוי בעבודת האדם.

כן.

תלמיד: האם יש דרגת חיבור כזו שבה אדם יכול להרגיש מה חסר בתפילה של החבר?

כן.

תלמיד: איך מגיעים לזה?

גם בתפילה. לחסרונות שהוא מעלה לבורא להוסיף גם את החיסרון לזה - הוא רוצה להרגיש מה באמת חסר לחבר, שזה יהיה לו כהבחנה פנימית, עמוקה ובוערת, ושיוכל להעלות את זה לבורא, להתפלל ולהידבק בבורא גם עבור החבר.

תלמיד: איך נכיר את הרצונות של החברים?

אנחנו לא צריכים להכיר ממש את החסרונות של החברים, אלא אנחנו צריכים לגלות אותו החיסרון שהבורא מעורר בנו וכך להתקדם. 

תלמיד: האם השגת הערבות זה כוח שמגיע מהבורא?

כן. השגת הערבות זה כוח שמגיע מהבורא.

תלמיד: האם זה מושג באופן פרטי או קבוצתי?

פרטי.

תלמיד: כיצד נוכל להגדיל את חשיבות הערבות בעשירייה?

זה תלוי בכל אחד מהקבוצה ובכולם יחד, עד כמה כולם מעריכים את מושג הערבות ככולל, גדול ובעצם סופי.

תלמידה: האם התכללות כל הרצונות יכולה להגיע ממקום של שמחה, או שחייבים לעבור שבר גדול עד שמגיעים לזה?

ההתכללות חייבת להגיע למצב שאנחנו מרגישים חסרונות ושלמות כאחד.

תלמידה: איך לראות את כל החברים כשלמים ושווים אם לא כולם בעשירייה מקיימים את התנאים להתקדמות רוחנית?

זה שלא כולם מקיימים את התנאים, זה יכול להיות כי כוח הקבוצה מרגיע את חוסר השוויון שביניהם, ובערבות הכללית הם יכולים לכסות את החיסרון הזה.

תלמידה: אני לא יכולה להשתתף בשיעור הבוקר עם העשירייה שלי, אני משתתפת עם עשירייה אחרת בכל פעם. עם מי אני יוצרת ערבות? האם העשירייה שאני משתתפה בה בשיעור בוקר יכולה להיות העשירייה שלי? 

אין לך עשירייה קבועה, אין מה לעשות. יש כאלו אנשים, גם נשים, גם גברים, שאין להם עשירייה קבועה.

תלמיד: האם העשירייה יכולה לקבוע את הרמה המינימלית של קיום הערבות ולסכם ביניהם מה זה נקרא ערבות?

לא, הם לא מסוגלים.

תלמיד: הוא כותב בסוף הקטע, "וכולם נכללים בכולם ברצון אחד". מה זה הרצון האחד הזה שכולם נכללים בו שהוא רצון העליון?

זה הבורא שנותן להם שטח בו. 

תלמיד: אבל מהו הרצון עצמו שצריכים להתכלל בו? כי זה רצון אחד, וזה שיש הרבה רצונות זה סוג של אשליה.

רצון זה מקום. הבורא נותן להם מקום שבו הם יכולים להתקיים ולהרגיש את עצמם בצביון מסוים, בצורה כלשהי, מחוברים יחד.

תלמיד: הוא כותב שתכלית האחדות היא להרגיש את הרצון של העליון. האם זו הכוונה, זו תכלית העליון?

תכלית האחדות היא להרגיש את הרצון של העליון, כן.

תלמיד: האם הוא הרצון שאנחנו קוראים לו רצון להשפיע?

כן.

תלמיד: בטבע אנחנו רואים שבמערכות של דומם, צומח וחי מתקיים המושג הזה, ערבות בצורה טבעית. ואנחנו פה במעבדה הרוחנית, בכלי העולמי התאספו חברים שיש להם נטייה פנימית דומה ומזהים לפתע שהם לא מגיעים לערבות, קשה לממש את הדבר הזה. למה בטבע זה קורה ואצלנו למרות הנטייה המשותפת הזו אנחנו לא מצליחים להגיע לערבות? 

אני חושב שאנחנו יכולים להגיע לערבות, וזו בעצם המטרה שלנו שאנחנו מתקרבים אליה בכל רגע יותר ויותר. אלא עצם העובדה שאנחנו נמצאים באגו שלנו, הוא מנתק אותנו, פשוט מכניס כל אחד ואחד לתוך איזו בועה שם הוא מרגיש את עצמו ואת העולם כפי שהוא מקבל אותו. איך שהוא בעצמו מקבל את העולם. ולכן כך אנחנו נמצאים בלי לעשות אף פעולה שמקשרת אותנו, מקרבת אותנו לאיחוד, לגמרי לא, אלא כך כמו שאנחנו רואים לפעמים ענן של הרבה יתושים, זבובים, שנמצאים באוויר, כך בצורה כזאת אנחנו גם פועלים. עד שאנחנו נגיע פעם להתקרבות לגילוי רצון אחד, ובהתאם לכך הענן כבר מאבד את הצורה שלו כפי שאנחנו רואים כי אנחנו עושים אותו בכוחותינו המקולקלים כענן שמסתובב ושווה לכל צורה. ואז אנחנו נתחיל לצייר אותו על פני הרצון שלנו כפי שאנחנו מתארים את הבורא.

תלמיד: אנחנו יודעים, כשאדם רעב הוא כל הזמן עסוק איך להשיג אוכל, כל הזמן זה מעסיק אותו, מה הוא יאכל, איפה הוא יאכל, דברים כאלו. והמושג ערבות לא מעסיק אותו. הוא קם בבוקר והוא לא חושב איך נגיע לערבות, איפה, איך נממש. איך מעוררים את הרצון הזה, כמו שאוכל הוא הכרחי?

אוכל, מין, משפחה, הם שלושת הרצונות שאדם נמשך לקיים אותם וליהנות מהם. מה לעשות כשאין לנו חיסרון בערבות, שאנחנו יכולים בלי זה להתקיים ולא להרגיש בו צורך בכלל? זו הבעיה שלנו. לכן אנחנו צריכים להסתכל על הסביבה שלנו. בעצמי אני לא יכול לשנות בי כלום, אני לא יכול להיכנס עם מברג ולהתחיל לשנות בי הבחנות פנימיות. מה שאין כן, דרך החברה אני משתדל לשנות בה כל מיני תופעות, יוצרות, אני כן אוכל לשנות את עצמי. וכך אני מתקדם למצב התיקון.

תלמיד: האם אני יכול לשנות את החברים שלי אבל לא את עצמי? אם אני אתאמץ לשנות את החברים שלי, זו תהיה התוצאה שאני אשתנה?

כשאתה תתחיל לשנות את עצמך, ואת התוצאה אתה תרגיש ביחס שלך עם החברים.

תלמיד: אז השינוי שלי בא לידי ביטוי איך אני מתייחס לחברים?

כן.

תלמיד: מה העצה לרצות בערבות כמו שאני רוצה באוכל, מין, משפחה? איך להגיע לזה, כי זה הרבה יותר נחוץ, אני צריך להסתובב עם זה שזה יהיה הרבה יותר נחוץ מאוכל, מין, משפחה.

כן.

תלמיד: איך מגיעים לנחיצות הזו?

לנחיצות הזאת מגיעים על ידי טיפול, שום דבר חוץ מזה. רק לסדר את כל החלקים שבכלי המשותף שהם יהיו מכוונים דווקא להרמוניה הזאת שהיא ספציפית בשבילך.

תלמיד: האם יכול להיות מצב שחבר שנמצא בעשירייה ויש עוד אולי אחד שמקיימים כל תנאי הערבות וכל השאר לא, הוא יכול להגיע להשגה?

התנאים שאנחנו לומדים שהם העיקר.

תלמיד: כן, הוא אחד, הוא לבד מקיים, הוא מצדיק את כולם, הוא דן אותם לכף זכות, והם חלקית מקיימים, חלקית לא? כי לפי מה שהסברת לחבר, אז איך שאני תופס, לפי התפיסה שלי, אז כן אפשר. אז השאלה פה באמת זו סתירה, אז מה זה אומר מי קודח חור, אם אני מצדיק את כולם? בכלל לא יכול להיות כזה מצב. אם אני בא בטענה למישהו ואני אומר כמו באותו משל ש"למה אתה קודח", זו התפיסה שלי, אני פוסל לפי המומים שלי, אז בכלל לא יכול להיות, רק אני יכול לקדוח את החור, אין לי זכות בכלל להגיע לחבר ולהגיד לו כזה דבר. יש פה סתירה.

למה סתירה? זה שאתה חושב שאתה יכול ואחרים לא, וכך חושב כל אחד מהאחרים.

תלמיד: במצב כזה יוצא שרק אני יכול לקדוח חור, והחבר לא יכול.

למה?

תלמיד: כי כשאני מסתכל כשהוא קודח חור, זה לפי המומים שלי. לפי מה אני קובע שהוא קודח? רק לפי המומים שלי אני יכול לקבוע את זה.

כן.

תלמיד: באיזה מצב שאני יכול לבוא לחבר ולהגיד אתה לא עומד בתנאים ואתה פוגע בעשירייה, האם יש כזה בכלל מציאות כזאת?

כן.

תלמיד: השאלה פשוטה, האם אדם יכול להיות בעשירייה שיש שם מתוך עשרה אדם או שניים שמקיימים תנאים, האם הם מפריעים לו להגיע לו לרוחניות? אם לא, אז הכול טוב, הם מתקדמים. כי זה מה שעכשיו אנחנו עוברים מצב, שכביכול שמענו בשיחות שאתה אמרת שאם לא כולם מקיימים, אז פוגעים. אם לא פוגעים, אז זה לא מפריע, אז אפשר להתקדם, כי יש חברה גדולה בכל זאת יש פה אווירה, יש כאלו שמקיימים, ואלו שלא, לא משנה. אבל אם הם כן פוגעים, אז אני כבר מסתכל עליהם ואז כבר היחס שלי אחר, אני לא רוצה להיות בעשירייה כזו. או שאני כן צריך לדאוג למשוך אותם שהם כן יקיימו? אז מה נכון?

נכון, שאנחנו צריכים לקבל את כולם כקדושים.

תלמיד: זאת אומרת, התפיסה שכולם בסדר, אני צריך לאהוב אותם כמו שכתוב אצל רב"ש, לא הם צריכים לאהוב אותי אלא אני, ואז הם בסדר במאה אחוז, זו התגלות הבורא כלפיי, אלא רק אני צריך לתקן את עצמי, זו התפיסה?

כן.

תלמיד: לכן אני שואל, האם יש מצב בכלל במציאות שאני יכול להגיד שחבר קודח חור? בתפיסה הזו שעכשיו הסברת אז יוצא שאין מקום לכזאת מציאות.

אין.

תלמיד: אז מה הוא המשל הזה, מה הוא מלמד אותנו?

לראות עד כמה שאנחנו יכולים לטעות.

תלמיד: אז מוסר השכל של המשל הזה הוא לראות עד כמה שאני לא בסדר, עד כמה שאני פוסל את החבר לפי מומים שלי, זה המוסר השכל?

כן. בסופו של דבר הבורא מכסה על הכול בכוחות שלו.

תלמיד: אז כשאמרת בשיחות האחרונות אם יש חברים שהם לא עומדים בתנאים הם פוגעים בחלק אחר מעשירייה, מה המוסר השכל מזה, מה אני צריך ללמוד מזה?

שכולנו צריכים להשתדל להוציא בחיבור רק פעולות שמביאות לתיקון.

(סוף השיעור)