שיעור 18.9.2003 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

פתיחה לחכמת הקבלה 2003

9.2003 - 10.2003

שיעור מס' 2

אני שמח שיש לנו אפשרות מלמעלה להעביר את השיעורים האלה של קבלה לכל העולם, משהו שעליו חלמו מקובלים בכל מאות השנים, וכמה הם חיכו לרגע הזה שאפשר להפיץ קבלה. בעל סולם כותב, כמה אני מאושר שאני חי בזמן הזה, שאני אוכל להתאים את כל הקבלה לכל העולם, ולהיות אותו מעביר שדרכו האור של הבורא, הידיעה של הבורא, יעברו לכל העולם. אלה כולנו יחד איתו, אפשר לומר, ואנחנו הדור הראשון שידריך את כל העולם.

דיברנו על זה שאת המדע הזה אפשר להשיג באופן פרקטי, מה שמקובל משיג בתוך הכלים שלו כאור פנימי, כהשגה ברורה. ולא רק הוא לבד, אלא גם השאר משיגים השגות מאותו סוג בדיוק, כך שהם יכולים להשוות, הם יכולים להתכתב אחד עם השני ולהחליף דעות. כאלה גילויים, עובדות של העולם העליון הם אמיתיים וזה המדע. רק על השגות כאלה המקובלים כותבים בספרים שלהם.

לכן כל מה שאנחנו לומדים יחד, תדעו שכל זה לא נפל מהשמיים, ואיזו יד נמשכה מלמעלה או העבירו דיברות, אלא אלו השגות של האדם בהשתוות שלו לבורא, ובמידת ההשתוות הוא משיג את הכוח העליון, את האופי של הכוח הזה בתוכו, ורק בתוכו. לכן כשאנחנו קוראים ולומדים קבלה, אנחנו לא צריכים לכוון את עצמנו לידע שהמקובל מעביר לנו, אלא לכוון ולעלות לאותה דרגה שממנו הוא כותב, משיג - אני רוצה להיות בתוך הדרגה הזאת, לחוש, לחוות, ובעצמי לכתוב ספרים כאלה. זה מה שאנחנו צריכים להשיג, לזה אנחנו צריכים לשאוף.

אם כך יהיה, אז בהדרגה ניכנס לעולם העליון, והספרים האלה לא ייתנו לנו סתם ידע, הם יעבירו לנו את אותו כוח, אותה דרגה רוחנית, אותם תיקונים שנדרשים לנו בכדי להרגיש את המדרגות הרוחניות האלה, לראות בעצמנו את מה שהמקובל כותב עליו. אם בצורה כזאת נתייחס לטקסט הקבלי, אז הוא באמת יהיה בשבילנו כוח רוחני, כוח לשם גילוי הרוחניות. אם נשאף רק לידע, אז אנחנו נדע באופן פורמלי את מה שנכתב, או את מה שאני אומר, אבל זה יהיה רק ידע פורמלי שרשום ונרשם על התאים של הגוף שלנו ולא יותר. הם לא ייצרו בנו כלי רוחני, את החוש השישי הזה, הם לא ייצרו בנו מסך, את אותה תכונה רוחנית של השפעה, השתוות לעליון, שבה נרגיש את העולם העליון.

לכן הדבר החשוב בלימוד שלנו הוא לא אותו ידע שאני יוצא איתו מהשיעור, לא עד כמה התעשרתי בשכל שלי, אלא עד כמה חשקתי, השתוקקתי, בזמן אותו השיעור, במשך השעה וחצי האלה של השיעור, לחיות את זה בתוך הנפש שלי, לרצות להיות בזה, להיות בתוך התכונות האלה. אני מאוד ממליץ לכם בזמן השיעור לזה להשתוקק ואת זה לרדוף.

אתם יכולים לדעת פחות, להבין פחות, ולא משנה עד כמה אתם יודעים ועד כמה אתם מבינים. יש אחד שהוא חכם יותר, אחר מבולבל יותר, לכל אחד יש מצבים שונים, מצבי רוח שונים, זה לא חשוב. מה שחשוב זה דבר אחד, המשקל של הרצון. שעל אף הרצון שלי, המצב הבריאותי, כל מה שיש בי, כל הנתונים שנולדתי איתם, אף על פי כל זה, מתוך זה אני עושה את המאמץ המקסימלי בשביל להיכנס לתוך המצב הרוחני שמדובר עליו בספר.

אם אני עושה את זה באופן המקסימלי בשבילי, אז זה אומר שאני מתקדם מקסימום. אם אני חושב רק על מדע, רק באופן שכלתני מנסה לדמיין לעצמי מה שנאמר שם, אז אני לא מתקדם קדימה. או שאני מתקדם, אבל מאוד לאט בגלל המצב של הדומם שלי, בגלל שכל הקבוצה מתקדמת ומאירה לי על ידי המאמץ הרוחני שלה. אבל אם המאמץ שלי לא רוחני אלא שכלתני בלבד, יש ממנו אפקט מועט מאוד.

לכן אני ממליץ לכם, להזכיר לעצמכם מקודם בכל דרך שהיא, ליצור בקבוצה כזה יחס, כזאת תמונה כללית, רקע, שההשתוקקות תהיה דווקא לכניסה לעולם העליון ולא להשגה הפורמלית החיצונית שלו. והכניסה היא דרך השתוות התכונות, הצורה. אני כל הזמן אזכיר את זה, ואולי אפילו בזמן השיעורים מידי פעם אעיר אתכם בזה, כי בלי זה הלימוד לא אפקטיבי באמת.

אני מכיר אנשים שלומדים במשך 20 שנה קבלה, יודעים את החומר מושלם, הם יודעים "תלמוד עשר הספירות" יותר טוב ממני. ויש כאלה רציניים, עם מוח, שכל מבריק, עם גישה אנליטית שממש זוכרים בעל פה מה כתוב בכל עמוד, ממש סורקים אותו וזוכרים לא פחות טוב ממחשב. אבל יחד עם זה, יש להם השגה מינימאלית הייתי אומר, במה שהם יודעים. כלומר רגשות פנימיים, תחושות אמיתיות רוחניות, אין להם.

דרך הטקסט הם לא יכולים לראות את העולם העליון, הם לא יכולים ללכת קדימה יותר ממה שכתוב על הדף השטוח, על הנייר. הם לא רואים דרכו ולא מרגישים ולא נכנסים בעצמם לאותה הבריאה, לאותה המציאות שהסופר כותב לנו, שאני מספר.

וכדי שזה לא יקרה לנו, כדי שכעבור כמה שנים לא נהיה כאלה כמותם, שרודפים רק אחרי ידע, מושכלות, שלא נתייאש ונתאכזב אחרי כמה שנים מזה שחוץ מכמה מושכלות פורמאליות שחסרות מהאור העליון, אין לנו שום דבר, שלא ניזכר במה שכתוב איפה, וככה נדבר על קבלה, ולא ניכנס מיידית למצב הזה ומתוכו נדבר על קבלה, אם אין לנו כזה דבר, אז אנחנו כבר היום בשיעור הזה לא נוכחים באופן הנכון.

אני מבקש מכם מאוד לקרוא כל חומר שכתוב לנו על זה בכל המקורות שלנו. כל המאמרים שנכתבים, כל מה שמקובלים היו כותבים חוץ מ"פתיחה", מ"תלמוד עשר הספירות", כלומר חוץ מהמדע של הקבלה עצמה, כל השאר הוא רק בכדי לכוון אותנו ליחס הנכון ללימוד. וזה הדבר החשוב ביותר, אז בואו נתייחס לזה ברצינות.

כשאנחנו מתחילים ללמוד בבקרים, אז כשעה וחצי אנחנו מפנים זמן דווקא להסתכלות הנכונה, לכיוון הנכון של לימוד החומר. אנחנו מדברים על העבודה הפנימית הרוחנית שלנו, על החברה, הקבוצה, על העבודה הפנימית של כל אחד, כדי להתכוונן לתלמוד הספירות עצמו. ואז "תלמוד עשר הספירות" הוא לא העיקר, הוא אותו אמצעי שדרכו, בעזרתו אנחנו רוצים להשיג את מה שאנחנו דיברנו בחלק הראשון של השיעור. וגם מה שאני אומר עכשיו, נסו לא להיפרד מהעצות שלי, הבקשות האלה, במשך כל השיעור. ועכשיו נתחיל.

אנחנו ממשיכים, השיעור של היום זה השיעור השני בקורס שלנו של חכמת הקבלה. אנחנו לומדים את כל המציאות, את כל הבריאה מלמעלה למטה, באותו סדר שיורד עלינו האור העליון, מכיוון שלשם כך אנחנו צריכים למשוך את האור העליון אלינו. אם אנחנו היינו לומדים פשוט איך אנחנו צריכים להיכנס, אם היינו צריכים להיכנס בכוחות עצמנו, אז היינו לומדים את הכניסה שלנו מלמטה למעלה, והיינו רואים שיש עולם אין סוף, א"ק אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. פה בין אצילות וא"ק יש פרסא, פה יש מחסום, כאן יש צמצום א', וכאן אנחנו. אם היינו יכולים בכוחות עצמנו להיכנס מלמטה למעלה, אז פשוט היינו לומדים איך אנחנו משיגים את המחסום, איך אנחנו עוברים מצב שנקרא "עיבור". אחרי זה נכנסים ל"יניקה", ואחרי זה נכנסים כבר למוחין. כלומר עושים מסך על עביות שורש, אחרי זה על עביות א', עביות ב', ג', ואז ד'. כלומר פשוט מלמטה למעלה היינו הולכים למעלה, ולומדים את המצבים האלה מלמטה למעלה. אבל על המצבים האלה מלמטה למעלה, בדרך כלל כותבים במכתבים, מאמרים.

אנחנו גם נלמד ב"תלמוד עשר הספירות" מהחל מהחלק השני, כרך ח', כלומר. "תלמוד עשר הספירות" מורכב משישה עשר חלקים. מהחלק הראשון עד החלק השביעי לומדים את ההשתלשלות מלמעלה למטה, והחל מהחלק השמיני עד השש עשרה לומדים עלייה מלמטה למעלה. כך מורכב "תלמוד עשר הספירות" עצמו וכך גם אנחנו נלמד.

אבל בכללות, אנחנו לומדים בהתחלה את תחילת הבריאה מלמעלה למטה. למה אנחנו צריכים ללמוד את זה כך ולא מלמטה למעלה?

כלומר בהתחלה אנחנו לומדים את כל מערכת הבריאה ורק אחרי זה איך להיכנס לתוכה? יכולנו מלכתחילה ללמוד איך להיכנס לתוכה. למה אנחנו צריכים ללמוד איך להיכנס אליה מיד? הרי יותר קל ללמוד קודם את המפה הזאת איך היא נוצרה ורק לאחר מכן להיכנס לתוכה.

אז "תלמוד עשר הספירות" לכאורה בנוי נכון, בהתחלה ניתנת לנו התמונה הכללית, זו התמונה הכללית של הבריאה, ואחרי זה אנחנו שבתוכו, איך אנחנו נכנסים אליו. לכאורה נכון, אבל בעצם זה הרי לא נכון. למה? מכיוון שמאיפה אנחנו יודעים מה קרה מלמעלה למטה? מקובל שעלה מהעולם הזה עד עולם אין סוף, כלומר נכנס מלמטה למעלה דרך כל המדרגות האלה, עלה עד עולם אין סוף והתחיל מעולם אין סוף, החל מהבורא, לתת לנו את כל המצב מלמעלה למטה. כלומר למרות שהוא עלה מלמטה למעלה, אבל התחיל לספר לנו בהתחלה את המצב השני, מלמעלה למטה. אז סיפר לנו לא באותו סדר שהשיג.

למה הוא עשה את זה? בשביל מה? דווקא מכיוון שמלמעלה למטה יורד אלינו אור מקיף, אור שמחזיר למקור. כשהאור הזה משפיע עליי, על הנשמה שמשתוקקת ורוצה לחזור למקור שלה, אם יש לי כוונה כזאת, אז הוא עושה בי כאלה תנאים פנימיים, שאני עולה למעלה. הוא מזכה אותי, הוא עושה בי מסך, וברמת המסך אני מתחיל לעלות אליו. המסך שלי מורכב מ- 125 חלקים, "מדרגות".

כלומר האור המקיף באופן תמידי משפיע עליי, עושה בי מסך ראשון, שני, שלישי, רביעי, וכך 125 מסכים. כל עוד הוא לא בונה אותם בי, אני לא מגיע לבורא. ולפי כמות מסכים יש לי, אותה כמות של מסכים קובעת את המדרגה שלי. נגיד הוא נתן לי 70 מסכים, זה אומר שאני במדרגה 70, וכל זה האור מקיף עושה.

לכן אנחנו לומדים מלמעלה למטה את הבריאה בהתחלה, מכיוון שבאותה הדרך האור המקיף פועל עלינו. אבל בעצם באותו זמן הרצון שלנו וההשתוקקות אליו היא מלמטה למעלה. כלומר הדרך היא להיכנס דווקא בדרך הזאת לפגישה עם האור העליון.

נחזור לנושא שלנו, "ד' בחינות דאור ישר". לאור קוראים "ישר" מכיוון שבדרך כזאת הוא יורד מהבורא, יוצא מהבורא ומגיע אלינו. כבר דיברנו על זה שיש עצמותו, זה מצב כזה שאנחנו אפילו לא מדברים עליו, הוא לחלוטין לא מושג על ידינו. אבל אתם מבינים מה זה לא מושג אם מקובל מגדיר אותו, ועוד נדבר על איפה הוא מושג ואיפה הוא לא מושג. הכול בעולם שלנו נחלק לשני חלקים ביחס אלינו. לאותו חלק שאנחנו משיגים שנקרא חלק פתוח, "גלוי", ולחלק השני שנקרא "נסתר". לכן קבלה זו חכמת הנסתר, מכיוון שהיא מגלה את כל מה שהיה נסתר לפני הגילוי. זה כמו בשאר המדעים, רק בשאר המדעים אנחנו לא צריכים את ההשתנות הפנימית בתוכנו.

יש עצמותו, אחרי זה בורא, כמו שדיברנו מהמילים "בוא וראה", כלומר תבוא ותראה ותחקור. כשאנחנו חוקרים אותו, אנחנו מגלים ש"רצונו להיטיב לנבראיו". והאור הזה, ההטבה, התענוג, יוצא ועושה כלי ראשון, רצון, רצון ליהנות. הוא ממלא את הרצון הזה, ובתוך הרצון ליהנות הזה מורגש העונג, התענוג. מה זה תענוג? תענוג הוא הרגשה של הרצון, הרגשה של מי שממלא אותו. כלומר תענוג הוא תוצאה, הוא הקשר בין הרצון עצמו והמילוי. מה אנחנו יודעים על תענוג? אנחנו יודעים על תענוג רק דבר אחד, שאם הרצון תואם למה שיש בפנים, אז הרצון מרגיש כזאת הרגשה שאנחנו קוראים לה "תענוג". הקשר בין אור לכלי בנוי על אותה השתוות של תכונות מסוימות שלהם.

האור ממלא את הכלי, וזה החלק הראשון. כלומר בהתחלה יש רצון, אחרי זה יש מילוי, ואחרי זה הרגשת האור עצמו. וכשבחינה א' מתחילה להרגיש את האור, היא מתחילה להרגיש אותו כנותן, כמשפיע. בהתחלה היא הרגישה את האור כתענוג, לפני כן הרגישה רק את הרצון של עצמה, ובסוף היא מתחילה להרגיש את האור כמשפיע, כנותן. ובהרגשה הזאת של האור כמשפיע יש גם כמה בחינות שבחינה א' עוברת. לכן לכלי הזה להרגיש את האור כנותן, כמשפיע, זה נעים מאוד. להרגיש את האור שהוא רוצה למלא אותך ולענג אותך, זה גם נעים מאוד.

זה כמו ילד מרגיש עד כמה אימא שלו יכולה לתת לו ועד כמה היא מוכנה. זה נותן לו נוחות, זה נותן לו ביטחון, הכול, זה ממלא אותו, זה יוצר בו תחושה נוספת של עונג. הוא לא רק נהנה מהאור כי כך הוא נברא, אלא בנוסף הוא נהנה מזה שהאור רוצה להנות אותו. כלומר הוא נהנה לא רק מזה שמקבל, אלא גם מזה שהנותן אוהב אותו, הוא מקבל את היחס של הנותן אליו. אותו יחס של הנותן אליו, כשהוא מקבל את האהבה שלו, כשהוא קולט את ההשפעה שהיא לא רוצה שום דבר בחזרה שיש באור, אז אותה השפעה שלא רוצה כלום לעצמה שהוא מתחיל להרגיש פה, היא זאת שמביאה אותו לזה שהוא רוצה להיות כמו האור.

הוא לא יכול להישאר מקבל, ואז הוא עובר באופן טבעי לבחינה הבאה מרצונו עצמו. הוא לא יכול להישאר במצב הקודם, הוא רוצה לשנות את המצב שלו באופן החלטי, הוא רוצה להיות כמו האור. הרצון החדש הזה הוא מנוגד לחלוטין לרצון שבבחינה א'. זו כבר בחינה ב'.

יש את השורש, אור זה אפס, בחינה א' זה אחת ובחינה ב' זה שתיים. אני רוצה לאט לאט להרגיל אתכם להגדרות הנכונות, שאנחנו נבין אחד את השני. כי אני לפעמים משתמש בספרות, לפעמים באותיות, לפעמים במילים. אנחנו צריכים את זה כיוון שלפעמים יהיו לנו כאלה נוסחאות, שבאותיות נקרא למשהו אחד, בספרות למשהו שני ובמילים למשהו שלישי. אז כדי שלא נתבלבל נתחיל כבר עכשיו ללמוד את המושגים האלה בכל הצורות שאני נותן.

בחינה ב' נוצרת מזה שהרצון ליהנות הרגיש את מי שמהנה אותו, והרגיש את היחס שלו לחלוטין כטוב ומיטיב, כאהבה מוחלטת. לכן נוצרת ברצון להיות דומה אליו תוצאה טבעית של הרגשה של העליון כמשפיע. זה הרצון שיש לנו בהתחלה של בחינה ב'. ואחרי זה אני רוצה להיות כמוהו. מה זה אומר שאני רוצה להיות כמוהו? אם אני משתוקק להיות כמוהו, אז זה אומר שאני רוצה להיות משפיע בסופו של דבר. כלומר לא סתם אני מרגיש אותו, מעריך אותו ואוהב אותו, הייתי רוצה לתת לו את מה שהוא נותן לי.

תראו כמה מעברים יש. מה זה אומר לתת לו ובכלל להיות כמוהו, להיות דומה לו? זה אומר שאני צריך להשפיע. לכן ההחלטה הבאה היא לתת, להשפיע. הראשון זה סתם רצון להיות דומה לו, אני לא יודע מה זה להיות דומה לו, זה כמוהו, להתקרב אליו בכוח האהבה. השני זה להידמות לו, זו דרגה שנייה של הכרה. דרך אגב אין לנו את זה. אנחנו לא מבינים שלהיכנס לרוחניות אנחנו יכולים רק בהשתוות עם הבורא, זו התקרבות לבורא. אנחנו חושבים שהוא שם ואני פה, ואני עכשיו צריך להגיע אליו. אני לא מרגיש את התנועה כהשתנות של תכונות. ופה היא ניתנת לנו, מראים לנו שבעצם אין שום תנועה אחרת, כל השאר זו תנועה בעולם שלנו, תנועה מומצאת, פיזית בלבד, שלא אומרת על שום דבר פנימי. אלא להיפך, היא מכבה את הכול, מבלבלת הכול ומביאה באופן הלא נכון שלה.

בכלי יש תנועה פנימית, זה מה שקורה שם, והכלי מתחיל להבין. אני אדבר על כלי פעם כמין של נקבה ופעם כמין של זכר. כלי שמשפיע זה "הוא", כלי שמקבל זה "היא", או שיש תנועות אחרות בתוך הכלי וביקורת של תכונות. אל תשימו לב למין שאני הולך להשתמש בו.

כשהכלי מתחיל להבין שהבורא משפיע, שהבורא רוצה להיטיב ולתת, ובמטרה הזאת ברא את הרצון ליהנות, אז בחינה ב' מחליטה שהיא צריכה להיות דומה למשפיע. במה? בלהשפיע. באיזה אופן היא יכולה להשפיע? פה נוצרת בה הבנה איך צריך להשפיע.

הבורא משתוקק להשפיע, הוא רצה להשפיע, לכן ברא רצון לקבל. אם אני רוצה להשפיע ולהיות כמו הבורא, אז אני צריך עכשיו לעשות משהו בי. פה נוצרת תכנית עבודה בתוך בחינה ב' שבעצם רוצה להשפיע. אז אני אקבל, אבל אני אקבל כך בשביל שהקבלה הזאת תהיה רק בשביל שהוא ייהנה מזה. כמו שהוא ברא אותי מהמשפיע למקבל, כך אני יוצר עכשיו רצון לקבל. בצורה הזאת נוצרת בחינה ג', רצון לקבל.

הרצון השני כלפי השלישי הוא בדיוק כמו הרצון של השורש כלפי הרצון הראשון. אז באופן מלא זה כאילו חוזר על אותו דבר, רק שפה הנברא חוזר על הפעולות של הבורא. הנברא יוצר רצון לקבל בדיוק כמו שהבורא יצר רצון לקבל וליהנות. הרצון לקבל הזה הוא רק רצון, ואחרי זה הוא מקבל לתוך עצמו. אבל כמובן מקבל לתוך עצמו מכיוון שרוצה להשפיע, לתת. כלומר, הוא מורכב כבר משני חלקים, בתוך הרצון הזה יש גם בחינה ב', וגם רצון לקבל שזה בחינה ג'.

בחינה ג' מורכבת מרצון מספר 2 פלוס רצון מספר 1. זו בחינה מורכבת, עד כדי כך מורכבת שאין בה שום דבר מעצמה. אותו מקום שבו מוחלט מה לעשות איתה זה החלק שנקרא "ראש", שבו נולדה כל בחינה ג'. כמו בהורים שמופיע להם רעיון להוליד ילד, וכשהוא נולד הוא כבר מוכן, מורכב, יש בו כל מה שהם העבירו לו.

בחינה ג' נקראת לאחר מכן "זעיר אנפין", "זעיר" זה קטן ו"אנפין" זה פנים. זו לא עברית, זו ארמית, אותה שפה שדיברו בימי הקדם במסופוטמיה, המקום שממנו יצא אברהם, המקובל הראשון, משם התפתחה השפה הזאת. גם עברית, אבל אנחנו משתמשים בקבלה בהרבה מאוד מושגים דווקא מהשפה העתיקה, המסופוטמית הזאת, ארמית, פרסית עתיקה אפשר לומר.

בחינה ב' נקראת "בינה", בחינה א' נקראת "חכמה" ובחינת שורש נקראת "כתר". אנחנו יכולים עוד עשרות פעמים, מאות פעמים אפילו, לחזור לכל המצבים האלה, וכל פעם נוכל להוסיף עליהם אין סוף גוונים. מדוע? מכיוון שבהם, בכלל במצבים האלה, בתוכם, יש את כל מה שקיים בכל יתר העולמות וגם בעולם שלנו. אין שום דבר, לא בעולם שלנו ולא בעולמות הרוחניים, שלא נוכח, לא נמצא פה.

אחרי שהנברא חזר על פעולת הבורא באופן שלם, והוא מקבל עכשיו למען הבורא, כלומר הוא משפיע לו, במצב הזה הוא שווה ערך לבורא לפי הפעולה. הבורא רוצה להנות את הנברא, והנברא נהנה מכיוון שהוא רוצה להנות את הבורא, להיטיב לבורא. מה חסר כאן? יוצא מכאן דבר מעניין מאוד. אחרי שהנברא מדמה את עצמו לבורא באופן שלם לפי הפעולה, אחרי זה הנברא מתחיל להרגיש מה זה הבורא. כלומר, בבחינה האחרונה של בחינה ג' נולד משהו חדש, נולדת הבנה מה מרגיש הנותן, המשפיע, כשהוא נותן, כשהוא מענג מישהו.

נולדת התחושה של המשפיע, של הבורא, לא ההשתוות אליו באופן פורמלי, הוא רוצה למלא אותי אז אני רוצה למלא אותו, הוא אוהב אותי אז אני רוצה לאהוב אותו, אלא תחושה של מה הוא מרגיש כשהוא אוהב, מה ממלא אותו מזה. הבחינה האחרונה שבתוך בחינה ג', החלק האחרון שלה, מתחילה להרגיש את הרגשת הבורא. לא סתם את הבורא כמשפיע, אלא מה הבורא מרגיש כביכול בתוך עצמו, בעמדה שלו, כשהוא משפיע כך לנברא.

ההרגשה הזאת של הבורא מולידה רצון שונה לחלוטין. הרגשה הזאת מולידה רצון שלא היה כאן בכלל, הבורא לא התייחס כך לנברא. זה רצון שהנברא עצמו מצא בתוך הבורא. הנברא משתוקק להרגיש ולהיות באותו מצב שהבורא נמצא בו כשהוא מענג את הנברא, משפיע לנברא. הרצון הזה הוא עצמאי לחלוטין, זה רצון שהנברא קיבל מתוך זה שהוא השיג את הבורא, ולבחינה הזאת קוראים בחינה ד'. הרצון בחלק הראשון של בחינה ד', זה רצון ליהנות כמו שהבורא נהנה מזה שהוא אוהב ונותן, משפיע.

באופן טבעי זה אור אחר לגמרי, תענוג אחר לגמרי יורד מהבורא אליו. ואחרי זה, דווקא מפני שהבחינה הזאת מתחילה להרגיש את עצמה ואת הבורא, היא מתחילה להרגיש שהיא מקבלת. כלומר מה היא עושה כאן? היא מקבלת את מה שהבורא מרגיש בתוך עצמו כשהוא אוהב, כשהוא משפיע, ואז היא מרגישה עד כמה היא מנוגדת לזה. יש שוני בתכונות של החלק הזה של בחינת ד' מהתכונות של בחינת שורש בתוך הבורא.

כלומר יש כאן הבנה נקייה שאני מקבל והוא משפיע. מדוע זה קורה? מכיוון שכאן לראשונה הנברא מרגיש שהוא מקבל יחסית לבורא. הוא משווה את הבחינה הראשונית של בחינה ד' עם הבורא, ולכן הוא מתחיל להרגיש את השוני שלו מהבורא. אותו השוני מורגש בהרגשה מיוחדת מאוד, לא תענוג ולא ייסורים מחוסר תענוג, אלא זו הרגשה נפרדת ומיוחדת במינה שנקראת "בושה".

ממה הבושה? אני השתוותי לחלוטין לבורא לפי הפעולה, אני שווה לו לחלוטין, כמו שהוא עושה אני עושה. אם כך מדוע יש בושה אם אני כמוהו? מכיוון שלפי הכוונה אני שונה ממנו. מכיוון שהכול יוצא ממנו. אני לא השגתי את המצב שלו בזה, אני רק הבנתי שכל מה שבי בא ממנו ואני הוא המקבל. אז אחרי שהשתוותי לו לפי המעשה, הפעולה, אחרי זה דווקא הבנתי שאני מקבל.

בבחינה א' כשקיבלתי, בכלל לא הרגשתי את זה. אפילו בבחינה ב' כשעשיתי מהרצון שלי בבחינה ב' בחינה ג', כדי להשתוות לבורא לפי המעשה, גם לא הרגשתי את זה, פשוט הייתי שווה לו. לכן בחינה ג' הזאת נקראת זעיר אנפין, פנים קטנות, כמו שילד קטן מחקה את הגדול וזה בסדר, הוא לא רואה שום דבר לא נכון שהוא עושה. הוא אפילו חושב שבכל הצעצועים שלו הוא עושה פעולות זהות לחלוטין, הוא חושב שהוא באמת יושב ונוהג באוטו.

אבל אחרי שהוא עבר את כל הפעולות האלה ומתחיל להשוות את עצמו לבורא, הוא רואה שחסר לו הדבר המרכזי, החשוב, שהוא לא נמצא במדרגה שהבורא נמצא בה. כשהוא משווה בין המעמד של הבורא ושל עצמו, הוא מרגיש בושה. הוא אפילו יכול לעשות כל מה שהבורא עושה, אבל להתייחס כך מתוך עצמו אליו, הוא לא מסוגל.

מדוע? יש לזה סיבה מאוד פשוטה, מכיוון שהאור מלכתחילה הוא ראשוני, הוא קודם, והכלי הוא משני, ואין מה לעשות עם זה. מכיוון שאני לא יכול לעשות עם זה שום דבר, נוצרת בי בושה. בעצם הבושה נוצרת על המעשה של הבורא, על אותה פעולה שבראה את הנברא. אותה פעולה שנקראת יש מאין. כתר, אור, נקרא "יש", והכלי נקרא "אין", אֵין. כלומר האור קודם והכלי משני. ולכן זה נקרא יש, יש מאין, יש מכלום.

בהפוך פה מראים שהכלי נוצר מכלום, מהאור. האור נקרא יש, קיים תמיד, נצחי, והכלי תלוי רק בו. ובכל מקום שמופיע לנו רצון כלשהו, בכל חלל - רוחניות היא הרי חלל של רצונות, ורק לפי הגדלים והכיוונים הם נמצאים באיזה יחס אחד כלפי השני במרווח, בחלל הרוחני, זה חלל של רצונות – אז אם נוצר רצון, זה אומר שקרן אור נמשכה מהבורא ובראה על ידי בחינות הדרגתיות רצון, וכמובן שהרצון הוא משני. מזה כבר נוצרת הבושה.

איך להתעלות מעל הבושה הזאת? נוצר מצב שבו הכלי מרגיש כמקבל מהבורא, זו התכונה שעכשיו מורגשת בו, התכונה של המקבל. זאת אומרת, מהבחינה הראשונה ביותר של מחשבת הבריאה, אנחנו יכולים להפריד את ההבנה הזאת של מה זה הבורא להרבה תתי מדרגות. אז מתחת לבחינה הראשונה ביותר של הבורא, הכלי מתחיל להרגיש תחת זה את הבושה ועושה על זה צמצום א'. מה זה אומר צמצום א'? הוא מצמצם את עצמו ואומר, בשביל שאני לא ארגיש את המצב הזה, אני צריך לחלוטין להפסיק לקבל כל דבר שמגיע מהבורא.

כלומר צמצום א' לא נעשה על הרצון עצמו, הרצון עצמו נוצר עוד בחלק הראשון, ואחרי זה על הרצונות האלה נעשו כל מיני כיוונים, תוספות עבודה - מה זה הרצון הזה, איך בעזרתו אני צריך להתייחס לבורא, מה הוא רוצה ממני, איך אני יכול להגיב על זה ביחס אליו. כלומר הרצון הוא בלתי משתנה, כפי שהוא היה בחלק הראשון הוא למעשה נשאר. לא נוסף לו שום דבר חוץ ממילוי של הכרה, תוספת הכרה של מה זה להיות מקבל, מה זה ליהנות, איך תוך כדי זה להתייחס למי שנותן, איך לבנות איתו כזה קשר שבו אתה מקבל או שבו אתה רוצה להשפיע. כשאתה משפיע לו, בזמן הזה שאתה משפיע, אתה מבין שמלכתחילה הוא הראשון שברא אותך עם הרצון הזה להנות, וכנגד זה אתה צריך לעשות איזו פעולה. הפעולה הזאת נקראת אצלנו צמצום א'.

על ד' הבחינות האלה נדבר עוד הרבה, נחזור אליהן כמעט בכל שיעור. תמיד אנחנו נפתח בהן אספקטים חדשים לחלוטין, זוויות ראייה חדשות, נתחיל להבין למה יש את הקשרים האלה בין כל בחינה לבחינות שתחתיה, ובכלל אפשר להגיד שזו פסיכולוגיה פשוטה. אם ננתח את ארבע הבחינות האלה, אז אין שום דבר שלא נוכל להבין בהן על ידי התכונות שלנו, על ידי המאמצים שלנו. בשביל זה לא צריך תכונות רוחניות, כיוון שכאן עוד לא מדובר על שום תכונות רוחניות, עוד אין כאן מסך, עדיין לא מדובר כאן על תכונת הנתינה ביחס לקבלה. ולכן ד' הבחינות האלה של האור הישר, אנחנו יכולים לקבל אותן ולהבין אותן, וכל פעם אנחנו יכולים להוסיף להן את ההבנות שלנו דווקא הודות לזה שאנחנו בתוכנו נשתנה, נהפוך ליותר ערים להבחנות האלה, ונוכל בעזרתן להיכנס פנימה לתוך כל אחד מהחלקים של התהליך הזה.

הכלי עושה צמצום. מה זה אומר צמצום? בעל הסולם מביא דוגמה פשוטה. העשיר פוגש חבר ותיק שלו מבית הספר, עני בשוק, ברחוב. הוא שמח מאוד לפגוש אותו, הוא מזמין אותו אליו, מלביש אותו, מאכיל אותו, נותן לו כל דבר שאפשר. הוא פשוט שמח שהוא פגש את החבר הזה ויכול לתת לו את כל הדברים האפשריים האלה ולגרום לו תענוג. הוא נמצא במין התרוממות מזה שפגש את החבר, ולחלוטין לא מביא בחשבון את זה שהוא צריך להאכיל אותו ולהלביש אותו, זה פשוט נעים לו, בלי שום מחשבות. אין לו אפילו גאווה בזה שהוא עשיר, להיפך הוא אולי אפילו מתבייש בפני החבר שלו שהוא כזה עשיר. הוא פשוט נותן הכול לחבר שלו. החבר שמקבל את הכול בחינם, מרגיש עד כמה בעל הבית עשיר, והוא רוצה לכבות את ההרגשה הזאת בתוכו אבל לא יכול, הוא בכל זאת מרגיש את עצמו כמקבל, והוא לא יכול לברוח מזה לשום מקום. הם לא יכולים להשמיד את ההרגשה הזאת של היחס ביניהם, את אי הנעימות שבכל זאת קיימת איזו תלות, שיש פער ביניהם ואי אפשר לתקן אותו. היחס הזה ביניהם נשאר.

איך בכלל אפשר לתקן את היחסים האלה, לעשות כך שהם יהיו שווים, שווי ערך עד כדי כך שלא סתם העני יעשה כך שיקבל כיוון שלעשיר נעים לתת, אלא לעשות כך שכביכול מלכתחילה לא היה מצב כזה כמו עשיר ועני. כלומר להשמיד את הדבר הזה מהשורש, לעקור אותו מהשורש. איפה שהיה הבדל ביניהם כאשר האור קדם לכלי, שהאור היה ראשוני והכלי משני, את היחס הזה ביניהם לחלוטין לבטל. איך אפשר לעשות את זה? ולמה צריך את זה?

מעל הבורא, מעל הרצון להנות לו, מה שמשיג צמצום א', הבושה, יש עוד מחשבה אחת להשיג את הבריאה בתענוג המושלם, שלא תישאר לנברא שום הרגשה של בושה. כדי שלא תישאר שום הרגשה של בושה, הרי הבורא הוא כל יכול, הוא יכול היה לעשות כך שלא תהיה שום תחושה של בושה, ואז היינו כולנו מקבלים ונהנים, והכול היה טוב ויפה. לא היינו צריכים לעבור את כל המצבים האלה, את כל מה שעוד יש לנו ללמוד ולעבור מלמטה, מהעולם שלנו להשיג את הכול, וכמה עוד יש לנו.

למה אנחנו צריכים את הבושה הזאת? הבושה היא הכרחית עבורנו בכדי שנוכל לעלות מהמדרגה הנמוכה ביותר שלנו חזרה לאותה המדרגה, לאותה רמה שהיא הגבוהה ביותר בבורא, איפה שהוא קיים במהות, במחשבת הבריאה שלו לברוא את הנברא כדי שייהנה. ששם בפנים כבר יימצא הנברא ויוכל להשיג את אותו המקום, ויהפוך לשווה ערך בעקבות זה לבורא, לא שהאור ראשוני והכלי משני, אלא הם שווה ערך לחלוטין ביניהם. למצב הזה הבורא צריך להביא את הנברא, והוא צריך להביא את הנברא בצורה כזאת שהנברא בעצמו יעשה את הדרך הזאת, שהוא בעצמו ירוויח את זה, שהנברא ייפטר מתחושת הבושה. ועד כדי כך יפצה על המצב הזה, שלא יישארו שום רשימות מהעבר, שום אינפורמציה וזיכרון שמתישהו הייתי פחות טוב, שאתה ראשוני ואני משני. בהדרגה נברר לעצמנו איך זה מתהווה בחיים.

היות ומחשבת הבריאה להנות לנברא היא המחשבה הכי שלמה, בדיוק אותה צריך להשיג כל אחד מאיתנו. ואומרים שבכדי להשיג את המצב הזה בחיים האלה שלנו, איך שאנחנו נמצאים, אנחנו צריכים לעבור את כל זה דרך כל העולמות. זה יעבור וישתלב בכל עולם ועולם, ואנחנו נצטרך לעבור את הדרך הזאת מצמצום א' ועד לכאן. המבנה הזה יתהווה בכל העולמות.

המצב שבו אנחנו נמצאים בחלק הראשון לפני צמצום א', בחלק הראשון של בחינה ד', הוא נקרא עולם אין סוף. למה עולם אין סוף? היות והכול קיים בו חוץ מדבר אחד, התחושה של הבושה והפיצוי או התיקון. אז חוץ ממחשבת הבריאה הראשונה הזאת, לחלוטין הכול כבר מושג. ולכן אנחנו לא צריכים לעבוד על זה, כלומר אף פעם בעתיד לא נצטרך לתקן את הרצון, הוא כבר מתוקן בשורש שלנו, הכול כבר קיים בתוכנו. אנחנו לא צריכים לעשות שום דבר חוץ מדבר אחד, מה שיש מצמצום א' ואילך לתקן, כדי להשיג את אותו מצב שבתוך הבורא.

לכן החוק העיקרי בקבלה הוא שאין כפייה ברוחניות, בהתפתחות הרוחנית. אדם רוצה ללמוד קבלה, הוא רוצה במהלך הזה לעשות משהו, בבקשה, בשביל כולם הכול פתוח, ואי אפשר להסב לו כפייה. רק האור העליון שיגיע לאדם יתקן אותו, לא את הרצון, הרצונות הן בלתי משתנים. לחלוטין לא מדובר על הרצונות שקיימים בנברא, אלא נאמר רק על התפתחות הכוונה לרצונות האלה, היחס אליהם. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לתקן את הכוונה שלנו, למעני, למען הבורא, איפה למעני בדיוק, איפה למענו וכן הלאה. רק בזה יש את האנליזה שלנו, ורק כאן אנחנו יכולים להפוך לשלמים.

אותו מצב שבו אנחנו נמצאים, את כל זה עברנו, הכול קיים בתוכנו. בכלל, אנחנו מהווים בפני עצמנו רצון שנברא על ידי הבורא. ישנו אור עליון שברא רצון, זה הדבר הראשוני ביותר, ובתוך הרצון הזה כל המטמורפוזה הזאת מתרחשת, מלבדו אין שום דבר, והכול מתרחש רק בתוכו. היחס שלו אל האור הסובב הזה, מה זה אומר אל האור הסובב? מאיפה הוא מרגיש את הסובב הזה? הוא מרגיש את זה בתוכו. האור הזה זה מה שמתרחש בתוכו, הוא כביכול מהאין, אבל זה גם מורגש בתוך. גם הרצון וגם האור מתקיימים באיזשהו ממד, והרצון הזה שמרגיש בתוכו, הוא מרגיש את האור כאור פנימי וכאור מקיף, חיצון. אלו שני סוגי הרגשה, אי אפשר להגיד שמשהו קיים מבחוץ. ברצון עצמו יש כאלה תכונות שמרגישות ונותנות לנו השלכה, הרגשה, שיש משהו מחוץ לנו, אבל למעשה אין שום דבר.

אנחנו בהמשך נברר את זה, ונראה שהכלי שלנו מורכב מכתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות. יש בכלי הזה כאלה חלקים שאני יכול לקבל בהם אור שהם כתר וחכמה. ובבינה, זעיר אנפין ומלכות, אני לא יכול לקבל אור, או יכול לקבל מעט, אור קטן אל תוך הבינה, עוד פחות בזעיר אנפין, ולמעשה כמעט כלום לתוך המלכות. יוצא שהאור שאני אקבל בכתר וחכמה נקרא אור פנימי, וכל שאר האורות נקראים אור מקיף. האור המקיף הזה יבנה סביבי גלים שונים של עצמו, והוא נפרס לעוד הרבה דברים. וגם בפנים, האור הפנימי מתחלק לחלקים רבים.

לכן אני מרגיש כמורכב ממבנה פנימי, ויותר ויותר חיצוני, עד לגבול של הגוף שלו, וסביבי קיים עולם יותר ויותר קרוב ויותר ויותר רחוק. כך בנוי הכלי שלי, התחושה שלי, הנשמה שלי, היא בנויה בצורה כזאת, אבל לא כי בצורה כזאת משהו בנוי או קיים, אלא כך התחושות שלי בונות את עצמי. וההוכחה לזה שאלו תחושות פנימיות שלי נטו, היא בזה שכאשר אנחנו מתקנים נאמר את הבינה ומחברים אותה אל הכתר והחכמה, אז האור המקיף הזה הופך להיות אצלנו לפנימי. עד למצב שמלכות כשהיא מגיעה לגמר תיקון, אנחנו מקבלים את הכול כאור פנימי. ומה יש מבחוץ? כלום.

אז נאמר שכל הבורא ממלא את כל הבריאה ומבחוץ לא נשאר כלום. אין תחושה שיש עוד משהו מבחוץ, העולמות נעלמים. האדם נכנס אל תוך עולם אינסוף, כאשר את הכול הוא סופג אל תוך עצמו, ותחושת העולם שסביבו פשוט נעלמת. אלו הבחנות רוחניות, אין בזה שום דבר מכני. אתה הופך להיות שווה בנפח שלך לכל העולמות, כשכל העולמות הם חלק מעולם אינסוף. למעשה אלו קטגוריות פנימיות רוחניות, התחושות שלנו.

מתחושת הבושה מגיע צמצום א'. צמצום א' לא נעשה על הרצון עצמו, היות והרצונות עצמם לא קשורים אלינו, הם נבראו על ידי הבורא. זה כמו שיש לי גוף, אני לא אחראי על הגוף שלי, אני לא אחראי על התכונות שלו. אני בא לרופא ואומר לו "תרפא לי את זה", אין לי שום בעיה עם זה, אני לא צריך להתבייש משום דבר, למה? כי זה לא תלוי בי, זה לא אני. זה מכשיר שניתן לי לשימוש זמני ולא באשמתי הוא כזה או אחר. אותו דבר עם הרצונות, לרצונות אין שום קשר אלינו, כלומר אני לא שולט בהם, הם פתאום מתהווים בי, פתאום אני רוצה את זה, פתאום אני רוצה משהו אחר. אנחנו מדברים על זה שהרצונות מגיעים מלמעלה אלינו.

מה זה אומר מלמעלה? האור המקיף פועל עלינו ובתוכנו קיים רשימו. אנחנו בנויים כך שיש אותי, בי יש רשימות, זה כמו גן ספירלי, ומבחוץ פועל האור. האור הזה פועל על הרשימו הקרוב ביותר אליו, שמכריח אותו להתהוות, ולאחר מכן על הבא אחריו ועל הבא אחריו וכן הלאה. כלומר בצורה כזאת האור בהדרגה פורס בי את הספירלה הזאת, את ההבחנות האלה. אלו הרצונות, אי אפשר לדלג על שום רצון, ואני חייב בהכרח לממש את כל הרצונות האלה, והמהירות של המימוש תלויה בי. והכי חשוב, מה זה אומר מהירות? זה לא אומר שאני אנסה במהירות לעשות את זה, אלא המהירות תלויה בזה שאני אנסה בצורה נכונה להבין ולממש אותם. להבין באיזה אופן אני אוכל לממש אותם, זה אומר לממש אותם כמה שיותר מהר.

היות וכל רצון למעשה לחלוטין לא מובן עבורי, ברור לי שבשביל לנצל אותו עבור עצמי, כדי שאני אוכל להשתוות לנקודה הזאת שנקראת בורא, אני צריך מצב כזה, כוונה כזאת, מימוש כזה. אני לא יכול להשיג אותו ישר, אני צריך להגיע להכרה של הכול, אני צריך לעבור את כל המצבים האלה שקיימים בתוכי עם כל רצון. מתעורר בי רצון חדש - מה זה, למה הוא קיים בי, מה הוא נותן לי, איזה סוג של תענוג, מה אני אחווה ממנו, והאם אני יכול ברצון הזה להפוך את עצמי דומה לבורא. אז אני מתחיל להרגיש שהוא נותן לי את הכול, ומתוך זה שהוא נותן לי את הכול אני רוצה להיות כמוהו ולעלות עד למדרגה שלו, כדי שלא יהיה שום הבדל בין הנותן לבין המקבל.

על כל רשימו אני צריך לעבוד ורק לאחר מכן אני אוכל לעבור לרשימו הבא, כל עוד לא אעבור את כל הרשימו אני אישאר בלתי מתוקן, גמר התיקון הוא כאשר כל הרשימות ממומשות. כל העבודה שלנו מסתכמת בכך שבעזרת האור העליון נבין איזה מימוש נכון יש לכל רשימו ורשימו שמתממש על פי אופיו בצורה שונה לחלוטין ואפילו בצורה בלתי מובנת בתחילה.

הייתי אומר שהמצבים הקודמים לא עוזרים במימוש המצבים החדשים, כעיקרון צריכה להיות נפילה ועלייה, אבל יש אופי ברור ושונה בכל רשימו חדש עד כדי כך הספקטרום של העושר הזה, של כל האפשרויות של האור והרצון, שזה פשוט מהמם.

בקשר למה אני אומר את זה? אני אומר את זה בקשר לכך שכל הרשימות, כל הרצונות קיימים ומתהווים בחלק העליון של בחינה א'. כדי להבין מה ההבדל בינינו לבין הבורא, כלומר למשוך על עצמנו את האור העליון בבירור, איפה הנותן ואיפה המקבל, כי נכון להיום אני לא יודע מה זה נותן ומה זה מקבל, אפילו מה זה נותן אני לא יודע. נדמה לי שאני יכול לקבל ממישהו, אבל לשדוד, לגנוב, זה עדיין לא אומר לקבל. את המקבל אפשר להגדיר רק יחסית לנותן השלם, והנותן השלם הוא רק הבורא, כי אין לו שום מחשבות על עצמו במהלך הדבר הזה - הוא לא אגואיסט והוא נמצא בעולם העליון במדרגה העליונה.

כלומר רק ביחס לאור, להתהוות הבורא, אנחנו יכולים להרגיש את עצמנו כמקבלים, ורק ביחס לאור אנחנו יכולים לתקן את העבודה שלנו בצורה נכונה, איך אני צריך להשתנות, ואז יהיה ברור עבורי שאני לא צריך לשנות את הרצונות שלי, אלא אני צריך לשנות בי משהו אחר, את היחס לאור, את השימוש ברצונות האלה.

לכן נאמר בתלמוד עשרת הספירות בחלק ראשון בהסתכלות פנימית, שהבושה מוכנה מבעוד מועד לנשמות, זה מחכה לנשמות הגבוהות ביותר, כאלה שעברו את המחסום ומתחילות להרגיש את האור המקיף שיורד על האדם או שמתהווה מבפנים כמו שציירנו בציורים הקודמים כאשר אתה מרגיש את עצמך ביחס לאור, ביחס לבורא, אז מתעורר הדיפרנציאל הזה ומוגדר על ידינו כבושה. רק לאר מכן אנחנו יכולים לדבר על התחלה של חיפוש ויחס נכון לבורא.

עד להופעתו של האור העליון אנחנו לא יכולים לדבר על זה, האדם לחלוטין לא יודע מה הוא רוצה לתקן בו, היות ובעולם שלנו גם המקבל וגם הנותן הכול נמצא בתוך האגואיזם שלנו, ומה שאני נותן אני נותן מנקודת ראות כדי לקבל, על מנת לקבל, זה פשוט קבלה שהיא מוסתרת ממני וממי שנותן.

למעשה זה ניצול הנתינה, לפעמים הוא גס, לפעמים דיפלומטי של האחר כדי לספק את הרצונות האגואיסטים שלי. כל האהבה בעולם הזה, כל מה שקיים, ואנחנו כבר מבינים זאת, בעבר האנושות הייתה קצת אובדת עצות, נכון להיום מובן אצלנו, שכל זה אגואיסטי.

אז איזו מסקנה אנחנו צריכים אנחנו צריכים להסיק? מסקנה מאוד פשוטה, שאנחנו בעולם שלנו טרם שאנחנו רוצים לעשות משהו, המצב הראשון שאנחנו צריכים לעבור זה צמצום א', את המחסום הזה הפוטנציאלי.

הרצון שלנו יש לו מסה מוגדרת, כוח מוגדר, לחץ מוגדר, משיכה מוגדרת, תגידו איך שאתם רוצים. האגו שלנו יש לו כוח משיכה מסוים, וכוח המשיכה הזה צריך להתגלות לחלוטין, זה כוח המשיכה לעולם הזה, הוא צריך להתגלות בתוכי לחלוטין כפי שהוא. כלומר לכל אחד מאיתנו הוא מוגדר, ולכל אחד מאיתנו יש קבוצה, עם כל הרצונות שיש בנו, פתאום אני מתחיל לרצות משהו שלא רציתי לפני זה, להשתוקק אליו, וכן הלאה, הכול צריך להתהוות ולהתגלות בי לחלוטין.

לאחר שהתהוו בי כל הרצונות כלפי העולם הזה, ואת כל הרצונות כלפי העולם הזה השגתי באמצעותם את הצמצום, אז אני מעדיף להימצא בהשפעה יותר מאשר כל הרצונות האלה, מעל האגו שקיים בתוכי.

כלומר הכוח שמשתוקק לעליון, הוא בגרם אחד יותר מאשר כל הרצונות של האגו, ואז אני עושה צמצום א', ונכנס לממד חדש של הרגשה שנקראת העולם הרוחני. התחושות בי משתנות לחלוטין, אני כבר לא יוצא מתוך התחושה שלי, מתוך הפעולות שלי, מתוך החלטות שלי, מתוך למלא את הרצונות שנמצאים בעולם הזה, או למלא את עצמי בתענוגים שנמצאים בעולם הזה, כלומר תענוגים בהמיים, אוכל, מין, משפחה, אלה תענוגים לעושר, לידע, לכבוד ושליטה.

כל מה שיש בעולם שלנו שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו, אם בגרם אחד יהיה לי השפעה יותר מאשר קבלה אז אני מתחיל ישר להרגיש אחרת לחלוטין ממה שהיה לי עד עכשיו, והאחרת הזה נקרא העולם הזה.

העולם העליון, איך אני יכול לרכוש את הכוח הזה? רק על ידי האור המקיף, לא קיים שום דבר אחר שיוכל באיזוי דרך לשנות אותי, גם את התכונות השליליות שמתגלות בי על ידי הספירלה של הגנים, וגם התכונות הטובות שיכולות להיות בי, הכול יוצא מתוך האור, הוא שבונה את הרצון, הוא שעושה את הרצון הזה ואת כל מה שיכול להתרחש עם הרצון הזה.

ולכן אחרי כל השרשרת שבה אני רוצה לחזור בחזרה, אני רק צריך לנצל בצורה נכונה את האור. ולכן כל העבודה שלנו זה לברר את תכונות האור, את הסיבות, הנסיבות, שבהן הוא יכול לפעול עלינו, ובכל רגע אנחנו יכולים לחפש וליצור עבורנו כאלה נסיבות שהוא יפעל עלינו בצורה מקסימלית.

איך אנחנו יכולים לעשות את זה? על ידי קבוצה, על ידי לימוד בספר נכון, הפצה, היות וזה הולך באותה הדרך שהאור נפוץ ורוצה לתקן את הכול, אלה שלוש הדרכים שבהן אני משיג את ההידמות לאור, או שאני בונה את עצמי נכון תחת האור בעקבות זה. כל התנאים שלנו, כל השיחות שלנו על הקבוצה, כל מה שאנחנו צריכים, הכול נובע מתוך כך שאנחנו צריכים לכוון את עצמנו בצורה מקסימלית ונכונה על האור המקיף. בזה מסתכם חופש הבחירה, כפי שכבר דיברנו, מה זה חופש בחירה? זו הסביבה של האדם, ההתכוונות שלו על האור המקיף, זה כעיקרון מה שיש.

השיעור הבא שלנו יהיה ביום ראשון, אני עדיין לא יודע מה, אבל ניקח נושא שהוא נגיש עבור חדשים ונעבור אותו יחד. כל עוד אנחנו נמצאים בשלבים הראשונים אולי פשוט נדחוף לאותו כיוון לפי ההתפתחות הקבלה מלמעלה למטה, וכאשר קצת נתקדם לחדשים כבר יהיה קשה להשיג ולהבין על מה מדובר, אז אנחנו כבר נחזור לזה שאנחנו נלמד את החומר החדש בימי ראשון.

(סוף השיעור)