שיעור הקבלה היומי10 de dez de 2019(בוקר)

חלק 2 בעל הסולם. הערבות, אות כ"ב

בעל הסולם. הערבות, אות כ"ב

10 de dez de 2019
לכל השיעורים בסדרה: בעל הסולם. הערבות

שיעור בוקר 10.12.20149 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 394, מאמר "הערבות"

קריין: כתבי בעל הסולם, עמ' 394, מאמר "הערבות", אות כ"ב.

אנחנו למדנו עד כאן שהמערכת הזאת שצריכה להיות בערבות, זאת אומרת בקשר הדדי בכל החלקים שלה, כל חלק וחלק בה נמצא בפני עצמו, ומרגיש את האחרים רק במידה שיכול לנצל אותם להנאתו, כמו שנראה לו בהסתכלות הצרה. ההשגחה העליונה מראה לכל החלקים האלה, עד כמה שהם לא מסוגלים להתקיים בניתוק זה מזה, אלא האגו שלהם בהתפתחותו מראה להם שהתקדמות יכולה להיות רק בהתקשרות, ואמנם שההתקשרות האגואיסטית היא לא טובה אבל בכל זאת דוחפת אותם להתקשר, עד שמתחילים לגלות במשך אלפי שנות ההתפתחות, שלא מסוגלים להמשיך כך, ודרך משברים, מלחמות, בעיות פרטיות וכלליות, כל האנושות מתחילה להבין שיש כאן איזה מחסום לפניהם, מחסום פנימי, לא חיצון, שנותן לכל אחד רק הרגשה פנימית ואיך לנצל את הזולת, שצריכים לדלג על המחסום הזה, צריכים להשתמש בו, אם להרוס אותו אי אפשר אז איכשהו להתקשר מעליו, זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה", שאנחנו חייבים להגיע בכל זאת לחיבור, להביא את עצמנו שוב למצב, כנראה כמו שכל הטבע.

זה ההבדל בין רבי שמעון לרבי אלעזר כמו שלמדנו, שרבי שמעון מדבר רק על התפקיד של עם ישראל, אותה קבוצה שחיבר אותה אברהם בבבל, ואיך שהיא על ידי כוח הערבות כל הזמן הולכת ומייצבת את עצמה, ואחרי שכוח הערבות שבה גם כן נשבר, זה נקרא בית המקדש הראשון, בית המקדש השני, אז מגיעים לנחיצות להביא את עצמם ואת כל המציאות לערבות האמיתית במידה השלמה, וזה כבר לפי מה שמסביר רבי אלעזר, הבן, זאת אומרת הדרגה השנייה של רבי שמעון. בזה אנחנו כאן עומדים, באות כ"ב.

אות כ"ב

"וזהו שמסתייע ר' אלעזר ברבי שמעון מהמקרא: "וחוטא אחד יאביד טובה הרבה". כי כבר נתבאר לעיל באות כ', אשר הרגש התפעלות, המגיע לאדם בעסק המצות בין אדם למקום, הוא שוה לגמרי עם הרגש ההתפעלות, המגיע לו בעת עסק המצות שבין אדם לחבירו.

כי כל המצות מחויב לעשותם לשמה, בלי שום תקוה של אהבה עצמיית. כלומר, שאין שום הארה ותקוה חוזרת אליו, על ידי טרחתו זו, מתשלום גמול או כבוד וכדומה. אשר כאן, בנקודה הגבוה הזאת, מתחברים אהבת ה' ואהבת חבירו לאחת ממש, כנ"ל במאמר "מתן תורה", אות ט"ו. נמצא, שהוא פועל בזה שיעור מסויים של התקדמות, בהסולם של אהבת זולתו, בכל בני העולם בכללם.

כי מדרגה זו, שאותו היחיד גרם במעשיו, אם מדה גדולה או מדה קטנה, סוף סוף נמצאת מצטרפת לעתיד, בהכרעת העולם לכף זכות, כי גם חלקו הוכנס ומצטרף שם להכרעה. כנ"ל אות כ', עיין שם היטב, בהמשל של שוקל שומשמין, בעושה עבירה אחת, שמשמעה, שלא יכול להתגבר ולכבוש את האהבה עצמיית המזוהמת, ועל כן פרץ בגנבה וכדומה.

שנמצא, מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה. כי בגילוי זוהמתה של אהבה עצמיית, הרי הטבע השפלה של הבריאה חוזרת ומתחזקת. ונמצא, שהוא גורע שיעור מסוים, מתוך ההכרעה, לכף זכות הסופית. בדומה, כמו שאחד חוזר ונוטל מן הכף מאזנים, אותו השומשמין היחידה, שחבירו הניח שם. שנמצא, אשר בשיעור זה, חוזר ומגביה מעט את הכף של חובה למעלה. ונמצא שהוא מחזיר את העולם אחורנית.

וזה אמרו: "וחוטא אחד יאביד טובה הרבה". שבשביל, שלא יכול להתאפק על תאותו הקטנטנה, גרם לדחיפה אחורנית לרוחניותו של העולם כולו."

שאלה: בעל הסולם כותב שהתנאי לקבלת הערבות הוא יציאה ממצרים. באות הזו הוא כותב שבעצם צריך לצאת משליטה של אהבה עצמית.

יציאה ממצרָים זה עדיין לא ממש שהוא יוצא משליטה עצמית. כי יציאה משליטה עצמית זה כבר שהוא נמצא באיזה תיקונים, אלא בריחה ממצרים בוא נגיד כך. שהוא מבין שהוא הולך להתנתק מהרצון לקבל שלו שכל כך רצה, כל כך טרח לזה, ועכשיו הוא מגלה חוסר כוח לזה, נחיצות לקבלת התורה. כי בזמן שנמצא במצרים הוא עדיין מרגיש גם בשליטת פרעה, גם בהכרחיות בפרעה, הוא לא מבין מה זה להתנתק. זאת אומרת התהליך הזה הוא תהליך שמביא אותו רק ליכולת, להבנה שהוא יכול לקבל כוח מלמעלה שיעזור לו וכן הלאה.

שאלה: אנחנו ככלי עולמי ברחנו ממצרים, את השלב הזה כבר אפשר להגיד שעברנו? אפשר לשאול כזו שאלה? לא יודע אם היא במקום.

אנחנו?

תלמיד: ככלי עולמי, כקבוצה אחת עולמית.

עוד לא. איך זה?

תלמיד: אז איך נקבל ערבות? גם אמרנו שהכנס הקרוב הבא עלינו לטובה, יהיה בנושא הערבות.

אנחנו רוצים להגיע לערבות, כן.

תלמיד: אז קודם צריך עוד לברוח ממצרים.

אנחנו עוד לא מסוגלים להתנתק מהרצון לקבל שלנו במידה שנמצאים בו, שזו המידה הקטנה ביותר. אנחנו עוד לא רוצים, עוד לא חושבים על זה, עוד לא מסוגלים. עוד לא מרגישים שלא מסוגלים אבל רוצים, שזה יהיה לנו כיסוד לצעקה "וייאנחו בני ישראל מהעבודה1". שאנחנו כן רוצים לצאת, להתנתק. שאנחנו רואים מצד אחד שאנחנו בהכרח חייבים להתעלות מהרצון לקבל שלנו ולא מסוגלים, ואז בתוך זה יש לנו צעקה איפה אני נמצא ולאן אני צריך להגיע, ואני לא מסוגל את התהום הזה שאני נמצא מצד הנוכחי, שאני נמצא בתוך הרצון לקבל, ומצד השני של התהום יש כאן רצון להשפיע, ניתוק מהרצון לקבל לפחות, ניתוק מהאגו שלי, ממחשבות על עצמי, מכל הזמן לחפש מה לטובתי.

אז אני רואה שזה תהום ואני לא מסוגל, ואם אנחנו צועקים, בכל זאת ישנה קבוצה, והקבוצה הזאת איכשהו משתדלת, אז צריכים לחבר את כל המאמצים שלנו כדי להרגיש את המאמץ הכללי, ואלו דברים מאוד מהירים, ממש סמוכים זה לזה, שאם אנחנו מרגישים עד כמה שהאגו שלנו, הרצון לקבל שלנו מחזיק אותנו ולא נותן לצאת, ואנחנו רוצים כן לקפוץ מעל התהום הזה, מעל מנת לקבל לפחות לניתוק ממנו, להיות חופשיים, לא משועבדים לפרעה, לאגו שלנו, אז אנחנו כן צועקים והצעקה הזאת היא כבר משחררת אותנו מזה.

אנחנו עשינו כבר הרבה עבודה, רק צריכים להיוודע מה חסר לנו כדי להגיע ליציאה מהרצון לקבל שלנו. בדרגה שלנו, שוב, זה לא כל הרצון לקבל שיש בכל הכלי השבור, אלא למה שמתגלה. זה ודאי עדיין רצון קטן וכלי קטן, אבל אחר כך יש לנו עוד מדבר, ארבעים שנות המדבר. זה כבר אחרת, כבר עבודה רוחנית. אבל על זה אנחנו צריכים עכשיו לעמוד.

לכן אנחנו לומדים על הערבות. שכאילו כבר הייתה שאלה, אנחנו הגענו לזה? אנחנו צריכים ערבות? אבל אם לא נדע למה צריכים להגיע, למה צריכים לקפוץ, לאיזה צד של התהום, מעל התהום לצד השני, אז אנחנו לא נוכל להבין גם את המצב שלנו. אי אפשר להעריך את המצב שלנו אם אנחנו לא יודעים מה לפנינו, איכשהו, זה תמיד כך.

ההתקדמות היא תמיד בנטייה למשהו שמאיר מרחוק, ואז אתה רואה עד כמה שאתה נמצא עכשיו במצב השפל.

תלמיד: זה נכון להסתכל על הלימוד של הערבות ככלי עולמי באמת, או נכון יותר להסתכל כעשירייה?

לא, הכלי עולמי גם כן. כי אנחנו זקוקים לתמיכה בעשירייה מבחוץ, ומבחוץ יש לנו ברוך ה' כלי גדול, שאתם רואים כמה שזה תומך. אם במקרה שאנחנו מתחברים יחד רואים יחד גם כמה שזה משפיע.

שאלה: למה בעל הסולם כותב, שאם נוטל השומשומין היחידה שחברו שם זה לוקח אותנו אחורה? יש את העניין שמעלים בקודש. למה זה לוקח אחורה דווקא? איך משתמשים בזה דווקא להתקדם?

שכל אחד שם את השומשום שלו על הצלחת של המאזניים. אז מה השאלה? עד שתהיה הסאה, שכולם משלימים.

תלמיד: אז השאלה היא, אם כבר מגיעים למצב שיש איזשהו איזון נגיד במאזניים האלה, אז למה הבורא לא מחזיק את הדבר הזה, למה מאפשר בכלל לחזור אחורה?

אין חזרה אחורה אף פעם. אני לא יודע למה אתה מתכוון, איך אתה מצייר את הדברים, אבל אין חזרה. תמיד אנחנו מוסיפים. ואם אפילו המצב מתהפך ומגיעים למשהו, זה תמיד התקדמות, מעלים בקודש. אין דבר כזה, אף פעם אנושות, אדם פרטי, לא חשוב, לא הולכת אחורה, או בדרך תורה או בדרך ייסורים אנחנו בכל זאת מתקדמים.

תלמיד: איך לייצב את התפיסה הזאת, כי נראה שאם אני לוקח חזרה, אני פוגע.

מה אתה לוקח חזרה, אני לא מבין.

תלמיד: איך לתפוס שתמיד באמת מתקדמים ולא נעצרים או הולכים אחורה?

אני לא חושב שזה כל כך חשוב, כי אנחנו לא רוצים להתקדם בדרך ייסורים. בשבילנו התקדמות דרך ייסורים זו התקדמות שלילית. בשביל מה לי להיכנס לתוך המחלה ולהרגיש ולהבין ולחקור אותה [ולגלות] שהיא לא ניתנת לריפוי, ולחזור בחזרה לאותה נקודה שהתחלתי לחקור ולהמשיך לכיוון התיקון. בשביל מה לי את זה? אנחנו צריכים לקבוע תנאים כאלו שאנחנו רק מתקדמים. לא ללמוד מהירידות, מהנפילות ומהבעיות. אם הן קורות בדרך, שהבורא מסדר לנו, אז זו כבר לא המחלה עצמה, אלה רק סימנים שלה שאנחנו צריכים כדי להתקדם יותר נכון. אבל אני לא מכבד את המכות, אני גם לא רוצה לספר לאחרים שדרך המכות היא דרך טובה, הכרחית. למה? לא. אני יכול ללמוד מדברים, לא בפועל להיכנס לרע, אלא לראות את הדברים האלה בכוח מה שנקרא, בראש, ולא בשבירה. מה עושה הפרצוף בראש? הוא בודק את כל המצבים האלה ומבין איך להתקדם.

אבל להיכנס לשבירה ושוב לחזור? תראה, משבירה אחת מה יש לנו. לא, זה לא טוב. גם בחיים שלנו, תסתכל על ילד שעכשיו יכול להיכנס לאיזו תסבוכת בחיים שלו, אתה תיתן לו להיכנס לזה, כך שעשר, עשרים שנה או בכלל כל החיים הוא יבזבז על כך שהלך ועשה משהו לא בסדר? לא, אתה תעצור אותו, אתה תפנה אותו לכיוון אחר. לא לומדים מהצרות בצורה שנכנסים לצרות. אחרת בשביל מה אנחנו צריכים את חכמת הקבלה, גם כך וגם כך נגיע לתיקון. כל חכמת הקבלה היא, שהחכם רואה את הנולד, מראש רואה את הדברים, יכול לתאר אותם בצורה כזאת כאילו הוא כבר נמצא בהם, סופג מהם חסרונות שצריך והולך נכון. יש מלא כאלה פניות בדרך בחיים, ואנחנו צריכים להשתדל רק לראות את המטרה. אני קשור למטרה וכלפי המטרה כל הזמן בודק את עצמי, ולא עושה שום דבר, אם אפשר להימנע מכל פעולה שלא קשורה למטרה אני שמח.

שאלה: בסדנה הקצרה שעשינו קודם, אחד החברים אמר שמתעוררת בנו יותר ויותר ההכרה שיש לנו איזה גורל משותף.

ודאי. הבורא סידר ככה.

תלמיד: כמה חשובה ההכרה הזאת שיש לנו באמת גורל משותף, לנו כעשירייה, ככלי עולמי, בבנייה של הערבות הזאת.

זה מאוד חשוב. אנחנו כולנו שייכים לאותו חלק של הכלי, של אדם הראשון, שעכשיו מקבל התעוררות. ההארה הכללית שעכשיו מתעוררת מעוררת אותנו ולכן כמו שכותב רב"ש, "התאספנו כאן לתת יסוד לחברה". מה פתאום התאספנו? כמו שהוא מסביר לנו בבחירה חופשית, הבורא מביא את האדם לגורל הטוב, שם ידו וגמרנו. אחר כך כבר הבחירה שלך ללכת על זה או לא. לא תלך, בבקשה, דרך ייסורים, כן תלך, דרך האור, דרך התורה, אחת מהשתיים. אבל אין לך שום אפשרות להימנע.

תלמיד: מאיפה באה ההרגשה הזאת שיש לנו גורל משותף פתאום? זה לא היה ככה לפני שנתיים.

נכון, כי על ידי הפעילות שלנו אנחנו מעוררים, גם מעצמנו, את ההארה הזאת הכללית שצריכה להתגלות בנו, בתוכנו, ולהביא לנו את הרגשת הכוח העליון בקשר בינינו. היא כבר מתקרבת. אנחנו נעשים מיום ליום יותר ויותר ראויים להרגיש אותה יחד. יחד, וזה בחוש.

זה פלא, אין דבר כזה, אין, אתם תראו, זה משהו שלא קיים כבר אלפי שנים. אמנם התיקון קטן ובהדרגה ובאיטיות, יחסית, אבל הוא יסודי ולפי כל הסימנים וכל ההדרכות שמביאים לנו מקובלים. זאת אומרת, זה בניגוד למה שקורה לאדם פרטי.

יש כאלה שמתחילים להרגיש רוחניות. אני לא מזלזל בזה, אבל זה לא תיקון. לפי מה שאנחנו מבינים, אנחנו נמצאים בימות המשיח וצריכים להעביר תיקון ממש לכלל, לעם ישראל ולכל האנושות, אז רק בצורה כזאת. דרך הרבה יותר קשה, יותר איטית מהדרך הפרטית שהייתה להרבה דורות מקובלים, אבל זה תיקון הכלי, תיקון דאדם הראשון. לכן כמה שעוד ועוד יותר נתקדם, אתם תראו עד כמה באמת אנחנו מממשים את מטרת הבריאה.

שאלה: אנחנו צריכים להגיע למצב של צעקה, שחסרה לנו ערבות כמו אוויר לנשימה?

כן, כי זה המפתח. זה המפתח להצלחה. לא צריכים שום דבר חוץ מזה. מה חסר לאדם הראשון, למערכת הזאת, אחרי השבירה? להתחבר שוב. כי יש לך כל מיני חלקי מנוע ואתה צריך לסדר אותם. הסדר הנכון והקשר הנכון ביניהם נקרא ערבות. מה חסר? יש לך את כל החלקים. לייחד אותם, לקרב ביניהם, להכניס אותם לעבודה משותפת, של כל החלקים יחד, זה נקרא ערבות. כאילו בחומר אין מה לעשות, רק בהתקשרות ביניהם.

תלמיד: ומה שחסר זו הנחיצות, כי אם יש לנו נחיצות, צורך בזה, מקבלים מלמעלה.

כן. אבל הנחיצות היא ממש מחוצה לנו, זה בינינו.

תלמיד: אז את זה אנחנו צריכים ליצור עכשיו, איך יוצרים את זה? על ידי כך שמדברים וכל אחד אומר עד כמה זה חשוב וחסר לנו?

הכול במחשבה, "הכול במחשבה יתבררו". רק לחשוב על זה יותר ויותר. כל פעם שחוזרים על זה לחשוב עוד ועוד ועוד בגיחות כאלו, ביציאה ובכניסה, ביציאה ובכניסה "כי מציון תצא תורה". כמה שיוצאים, זה הבורא שנותן לנו הרגשת ניתוק יותר גדולה מאשר קודם ואנחנו שוב רוצים להתחבר ושוב נותן ניתוק, אבל כבר יותר גדול ואנחנו שוב רוצים להתחבר עוד יותר מאשר קודם וככה כל פעם יותר ויותר, כל פעם בכמות ובאיכות ובכל מיני צורות שאנחנו מגלים את השבירה ומגלים את החיבור וכך מתקדמים עד שמלאה הסאה.

שאלה: הוא אומר באות כ"ב בפסקה השנייה, שני דברים שאני לא כל כך מבין את הקשר ביניהם, אולי אפשר לקרוא ולהבהיר.

קריין: "כי כל המצות מחויב לעשותם לשמה, בלי שום תקוה של אהבה עצמית. כלומר, שאין שום הארה ותקווה חוזרת אליו, על ידי טרחתו זו, מתשלום גמול או כבוד וכדומה."

מה זאת אומרת "כל המצוות"? צורות החיבור שיש בין כל החלקים זה נקרא "מצווה". מה המצווה? ציווי. מה הציווי? לחבר יחד את כל החלקים של הכלי השבור. לכן אנחנו צריכים לדעת איך לחבר אותם, לא לפי השכל והרגש האגואיסטי אלא לפי מה שממליצים לנו מקובלים, ולשמוע מה שהם אומרים כמו שתלמיד צריך לשמוע את המורה, המדריך, כמו מישהו שיודע. אז יש לנו מדריכים, יש לנו את רב"ש, את בעל הסולם, שמסבירים לנו איך עושים את זה ואנחנו צריכים לממש. ואז מסדרים את החיבור של הכלי.

קריין: "אשר כאן, בנקודה הגבוה הזאת, מתחברים אהבת ה' ואהבת חבירו לאחת ממש, כנ"ל במאמר "מתן תורה", אות ט"ו. נמצא, שהוא פועל בזה שיעור מסויים של התקדמות, בהסולם של אהבת זולתו, בכל בני העולם בכללם."

תלמיד: אז השאלה היא כזאת, יש פה נקודה מסוימת שבה האדם כבר לא חושב על עצמו, כנראה שהוא חי כבר בתוך העשירייה ובתוך הקשר לבורא בלבד, אין לו שום דאגה לעצמו.

זאת אומרת "האני" שלו הוא כבר נקודת החיבור.

תלמיד: ואז הוא מיד אומר "שהוא פועל בזה שיעור מסוים של התקדמות בסולם של אהבת זולתו בכל בני העולם בכללם."

כן, כי בזה הוא כבר מתקשר למערכת הכללית ומועיל לכולם.

תלמיד: זאת אומרת בנקודה הזאת מתגלים שני דברים, האחד שהוא לא דואג לעצמו אלא רק מחוצה לו והשני שהוא כבר מרגיש וחי את כל האנושות?

כן. הערכים שלו משתנים. הוא מבין שהוא, זה לא כמו שקודם חשב על עצמו בצורה אישית, אלא ההשתתפות שלו בכלי הכללי זה נקרא "הוא".

תלמיד: ואחר כך כמו שהסברת קודם, נוסף לו עכשיו רצון גדול שעליו אין לו יכולת להתגבר ואז הוא עושה כבר נזק?

זה לא נזק, אנחנו צריכים להבין שמעוררים בו רצון לקבל יותר גדול כדי שיראה עד כמה יש לו עוד להוסיף בחיבור. גילוי הרע יותר ויותר בהתאם לכמה שאדם יכול לתקנו.

תלמיד: כאן השאלה, עכשיו הוא חי כבר בתוך ההרגשה של כל הכלי הכולל, הוא יודע שהוא עושה את הנזק או שהוא מתנתק מזה ואחר כך רק מגלה שהוא עשה נזק?

לא, מתגלה לו, מתגלה לו שהוא באמת לא נמצא בחיבור השלם, אבל שהוא נמצא בחיבור. ובזכות החיבור הזה הוא רואה עכשיו, ממש כמו שאתה מתחיל להרכיב מנוע, אז מצד אחד אתה הולך ומרכיב משהו ומקרב דברים וחלקים ורואה עד כמה אתה יכול להצמיד אותם זה לזה. ומצד שני אתה מגלה עד כמה חסר לך בהתקשרות הנכונה ביניהם ובכל פעם יותר ויותר. יש לך ראייה יותר נכונה, הבנה יותר מדויקת איך זה צריך להיות. ברור שבכל פעם זו ירידה לצורך עלייה. כמו שאתה מרכיב משקפיים יותר מדויקות, אתה יכול למדוד דברים יותר נכון וכך מתקדם. כך אנחנו בכל דבר. וכמה שאתה מתקדם אתה נעשה בזה מומחה, אתה כבר יודע גם את החסרונות וגם את ההשלמות וזה נקרא "בעל ניסיון".

שאלה: האם התיקון שאני מבצע בעשירייה הוא התיקון שלי, גם כשאני רואה שהחבר אגואיסט בעיני?

אני לא יודע למה הוא מתכוון לחבר, שהוא רוצה להתחבר עם החבר?

תלמיד: הוא רואה את החבר אגואיסט ואז הוא אומר האם התיקון הוא שלי או של החבר שאני רואה כאגואיסט?

אנחנו בדרך כלל שהולכים באמת בתיקונים, בתהליך התיקון, אנחנו לא משייכים אותם לעצמנו, זה נעלם. אדם לא מתחשב עם זה "שעשיתי כאלה תיקונים, עשיתי כאלה תיקונים" הבורא מגלה את המקום שדורש תיקון והבורא משלים, מקדים תרופה למכה וכל הדברים האלה. לא נשאר לאדם להתגאות בכמה תיקונים עשיתי, על שם מי התיקון. יש רק עובד אחד, והוא הבורא, גם מגלה וגם "מלך ממית ומחייה ומצמיח ישועה".2 אין מחשבה כזאת "תיקונים שעשיתי", ההפך, זה שאדם עובר ותחשבו, גם מה שעברתם אתם בעצם מתמלאים בהודיה לבורא על זה שהעביר אתכם בכל המצבים האלו שלא פעלתם בהם אלא רק הוא עשה את זה כדי ללמד אותנו איפה נמצאים, עם מי יש לנו עסק.

שאלה: יש לאדם חיסרון להיות בהשפעה כלפי החברים ויש לו חיסרון שאני רוצה שהחברים יהיו באהבה ובהשפעה. זה כמו שני קטבים שכל הזמן הולכים ומתרחבים. האם נכון שדווקא בבירור של שני המושגים האלה מתגלה לאדם רצון רוחני אמיתי, דווקא מתגלה לו מיהו הבורא באמת ומה הוא רוצה ממנו ואיך צריך להיות רצון רוחני אמיתי.

שאלה: יש שני חסרונות, להיות באהבה כלפי חברים ולמה אין לי אהבה כלפי החברים ויש חיסרון שהחברים יהיו באהבה. ואילו כמו שני קטבים שביניהם אנחנו מבררים ומגלים את הרצון הרוחני האמיתי האם שני הקטבים האלה רק הולכים ומתרחבים?

אני לא חושב שהם מתרחבים, אני לא יודע איך להסביר את זה, זה עניין רגשי שאין כל כך מילים. אבל אני דואג שהחברים יהיו מחוברים והדאגה שלי אליהם, שהם יהיו מחוברים. איפה אני נמצא בזה? רק בזה שאני דואג שכולם יהיו מחוברים. האני שלי נמצא מחוצה לחיבור, האני כחבר נמצא בתוך החיבור, אין לזה מילים.

שאלה: תמיד מראים שני מצבים, קשר עם הבורא וכשאין לי קשר איתו. כשיש דחייה ושנאה יש קשר, אני מתחיל לבקש כביכול לעלות, ברגע שאני עולה מקבל את החברים כקרובים יותר אלי ומתחיל להרגיש שהם חלק ממני, נעלם לי הקשר עם הבורא. אין לי בקשה, כאילו הכול נעצר.

וכאילו אתה מסתכל על זה מהצד, פה נותנים לך כזה מצב מעלה מטה, מעלה מטה, אבל איפה הגבול? איפה אותו מצב בין הגבולות האלה שבו אני אתחיל להרגיש את המצבים האלה? כי נראה שלא פה ולא פה, אין לי צעקה. פה אני עסוק בתפילה לחברים, פה אני עסוק בחוסר יכולת להגיד משהו בכלל, אין לי מילים, אני לא מרגיש את מי שעושה לי את כל זה, אין לי את הרגשתו.

מה שחסר לך זה להרגיש שהבורא נמצא ביניכם, בין כולם, בין כל החלקים. היה פעם כלי אחד, הוא נכנס פנימה הבורא, הוא רוצה שיגלו אותו, אז הוא התפרץ מבפנים וריסק את כל החלקים לכל הכוונים וכמו בפיצוץ, כל החלקים עפים לכל הכיוונים והבורא נמצא ביניהם כיצר הרע. עכשיו אנחנו צריכים לבקש ממנו שיחבר אותנו יחד ולהרגיש אותו כיצר הטוב. כשאנחנו מגלים אותו כיצר הטוב קודם על פני יצר הרע אז אנחנו מגלים אותו ממש פי תר"ך פעמים שהוא נעשה כבר ראוי לגלוי אם אפשר כך להגיד. כך אנחנו רק מגלים, "כיתרון האור מתוך החושך" ולכן אנחנו צריכים כל הזמן לתאר את הבורא שנמצא בינינו. מחוצה לנו אין כלום, הכול בינינו.

ושאנחנו מתחילים לברר עוד יותר ועוד יותר ברזולוציה, בדיוק יותר גבוה, יותר גבוה, שהבורא נמצא בינינו אז אנחנו מתחילים להרגיש איזה מרחקים יש בינינו עוד יותר גדולים אז אנחנו עובדים על זה כדי לחבר אותם, אז חייבים לגלות את הבורא, כדי שיחבר בינינו. אנחנו משתמשים בו כדי שיחבר בינינו. ממש ככה, בצורה שצריכים אותו לחיבור. ואז אנחנו מזמינים אותו. זה נקרא "עשיתם אותי", אנחנו חייבים אותך כדי שתחבר בינינו ושוב מרגישים בדיוק יותר גבוה שאנחנו מרוחקים. זה מיום ליום קורה לנו, אנחנו לא מודעים לזה. ושוב אנחנו צריכים את הבורא שיתגלה עוד יותר ויחבר עוד בינינו, עד שאנחנו מגלים את כל הריחוק בינינו הגדול ובזה מגלים את הבורא הגדול בכל עוצמתו.

אנחנו צריכים גם עכשיו לתאר אותו שהוא נמצא בינינו. ואם אנחנו מגלים אותו עכשיו שהוא מרחיק בינינו, אז אנחנו מגלים אותו ככה בצורה שלילית, זה נקרא במקום הבורא יש לנו פרעה. אבל זה כוח אחד. אין עוד מלבדו. והכל בינינו. אתם תראו כמה שאתם תתקדמו אתם תראו את המערכת הזאת מאוד פשוטה. יש שם הרבה שמות, כרגיל בכל מדע, לכל פרט ופרט שבה, אבל בסופו של דבר זה הכול.

הוא ריסק את היחס בינינו, את הקשר בינינו בזה שנכנס, וברא חושך, ואנחנו צריכים להפוך את זה. בכוחות שלנו לבקש שיתגלה ככוח המחבר, כאור. ואז יוצא לנו שיתרון אור מתוך חושך. הבורא רע ובורא טוב, בהתאם עד כמה שאני רוצה להפוך אותו. עכשיו להפוך אותו, במה אני מסתכל? שנהיה מחוברים? לא. אנחנו רוצים להגיע למצב שאנחנו רוצים לגלות אותו כטוב, שזה אכפת לנו, זה חשוב.

ולכן אנחנו מבקשים "תתגלה בבקשה בינינו, תקרב בבקשה אותנו יחד, שאנחנו נגלה אותך כטוב". למה? חשוב לנו לראות אותך כטוב. אנחנו רוצים להגיע לאהבה. וכן הלאה. אבל כל יום אנחנו צריכים לדאוג שיהיו לנו הציורים האלה יותר ברורים.

אות כ"ג

"ובדברים הללו מתבארים היטב, מה שעמדנו לעיל באות ה', במה שניתנה התורה ביחוד אל גזע האומה הישראלית. כי זהו ודאי, שאין כאן ב' דעות בהדבר, אשר דבר תכלית הבריאה, מוטלת על כל מין האנושי יחד: כשחור, כלבן, כצהוב, בלי שום הפרש מעיקרה.

אולם, מתוך ירידתה של טבע הבריות עד לדיוטא התחתונה, כמבואר לעיל, שהיא ענין האהבה עצמיית, השולטת שליטה בלי מצרים על כל האנושיות, לא היה שום דרך ומבוא לבא במשא ומתן עמהם ולהבינם, שיכריעו ויסכימו לקבל על עצמם, אפילו בהבטחה בעלמא, לצאת ממסגרתם הצרה אל העולם הרחב של אהבת זולתו.

מלבד האומה הישראלית, אשר מכח שהקדימה להם, השעבוד להמלכות הפראיית של מצרים ארבע מאות שנה, ביסורים גדולים ונוראים. ונודע דברי חז"ל, שאמרו: "מה מלח ממתק את הבשר, כן יסורים ממרקין עונותיו של אדם". דהיינו, שמביאין אל הגוף הזדככות גדול. ונוסף על זה, שהזדככות אבותיהם הקדושים עמדה להם, כנ"ל באות ט"ז, שזהו העיקר, כמו שמעידים על זה כמה מקראות שבתורה.

ומכח ב' הקדמות האלו, נעשה אז מוכשר לדבר הזו, דעל כן מכנה אותם הכתוב, בעת ההוא בלשון יחיד, כמ"ש: "ויחן שם ישראל נגד ההר". ופירשו חז"ל: "כאיש אחד בלב אחד". מפני שכל יחיד ויחיד מהאומה, הסתלק את עצמו לגמרי מאהבה עצמית, וכל מגמתו היה רק להועיל לחבירו, כמו שהוכחנו לעיל באות ט"ז, במשמעות המצוה של "ואהבת לרעך כמוך", עיין שם היטב.

ונמצא, שנתלכדו יחד כל היחידים שבאומה, ונעשו ללב אחד ולאיש אחד, כי רק אז הוכשרו לקבלת התורה, כמבואר."

זאת אומרת המערכת הגדולה, כולה שבורה. חטא עץ הדעת הוא על כל החלקים של המבנה הזה שהבורא ברא. אלא שיש שם במבנה הזה, שורש, א', ב', ג', ד', של הרצון לקבל שכולו נשבר. מתחילים מהכלים שהם שייכים לכלים דהשפעה. שורש, א' וחלק מב'. גלגלתא ועיניים מה שנקרא, שקודם מתקנים אותם מהשבירה. התיקון הוא תמיד מהקל לכבד כדי שהחלקים הקלים שתקנו אותם הם עוזרים אחר כך לתקן את החלקים הכבדים.

ולכן החלק הזה שקל לתקנו, דווקא הקל לתקנו, הוא נקרא "ישר א-ל ישראל", שיש בו יכולת לכוון את עצמו לתיקון. הוא יכול להתעורר קודם ומתקנים אותו. ואחריהם כבר החלקים האלה שכבר תקנו אותם הם צריכים לדאוג לתיקון של החלקים האחרים. איך זה קרה? על ידי השבירה. שהם מתקנים את עצמם, את החלקים האלה שנקרא "ישראל" בשעבוד מצרים, כמו שהוא אומר כאן. "אשר מכוח שהקדימה להם שיעבוד", מתוך זה הם יוצאים משעבוד הם מקבלים את שיטת התיקון. הם מתקנים את עצמם. תיקנו את עצמם לרגע אחד, לא צריכים יותר. ברגע שבנו את "בית המקדש הראשון", מה שנקרא, הגיעו למוחין דחיה, גמרנו. עכשיו צריכים לרדת. "להמשיך תיקון" זה נקרא, הם צריכים להישבר, להתכלל עם אומות העולם. אז יש התכללות עם אומות העולם בין בית המקדש הראשון לשני, שזה על ידי נבוכדנצר ועוד יוונים ורומאים למיניהם וכן הלאה עד שמגיעים לחורבן הסופי שזה בית המקדש השני. ואז יוצאים לאומות העולם. לערבוביה עם כל אומות העולם, לגלות.

יש חלק מהשבטים שיוצאים כבר מבית המקדש הראשון, שם זה במוחין דחיה, עפים ממש מכל החיבור, וזה רובם. נשארו עד בית המקדש השני כמות מאוד גדולה של אנשים. התפזרו, רוב האומה התפזרה מהחיבור. גם כולל כמה שלא חזרו מגלות בבל, מנבוכדנצר, בחזרה לבניין בית המקדש השני מגיעים ממש חלק קטן מאוד.

אותו חלק בונה, בכל זאת, את בית המקדש השני. זה מוחין דנשמה, הרבה פחות מזה, ואפילו בזה נופלים. אפילו בזה לא מסוגלים להיות קשורים זה לזה. לא במוחין דחיה, שאז תן וקח. זאת אומרת, בלקבל על מנת להשפיע ביניהם. אלא אפילו בלהשפיע על מנת להשפיע, כמו בבית המקדש השני, לא יכלו להיות בזה. אלה ההבדלים של האורים, תומים, כל הדברים האלה שמספרת לנו תורה, כמה חסרים בבית המקדש השני. כי שם סך הכול מוחין דנשמה. ואז מתערבבים עם אומות העולם.

זאת אומרת, חלק התחילו להתערבב מבית המקדש הראשון, עשרת השבטים שהתחילו להתפזר. ואחרי בית המקדש השני כולם התחילו להתפזר בצורה שיצאו לגלות כולם. זאת אומרת, יצאו לגלות, נפלו לעל מנת לקבל וכך מתקיימים עד היום הזה.

אבל התיקון חייב להיות בכל זאת, בצורה הדרגתית. קודם אלו ששייכים לישר א-ל. מי שנפלו מבית המקדש השני. ואחר כך כלפי בית המקדש הראשון תיקונים. ואחר כך כלפי כל העולם. בהתכללות כך התיקון צריך בכל זאת, לכלול את כולם.

שאלה: היה אפשר לצפות שבגלל שישראל צריכים להתחיל את התיקון הם יהיו זכים, וכאילו הכי קרובים לאגו שפשוט לתקן.

איך, אם הם נפלו? הם היו בגובה רוחני, ואם נופלים אז נופלים יותר למטה מכולם. אומות העולם, אלו שלא היו, לא בשעבוד מצרים, רוחנית אני מתכוון, לא בעלייה רוחנית של קיום התורה, בניית הכלי, חיבור ביניהם שנקרא "בית המקדש" לפחות במשהו, איך יכול להיות שמישהו יתחיל תיקון ולא הכלים האלו?

ביתר הכלים אין אפילו התכללות מכלים דהשפעה. איך הם יכולים להגיב לאור? לכן "לא יצאו בני ישראל לגלות אלא כדי לחבר להם נשמת הגויים.". מה זאת אומרת? להתכלל בגשמיות שתהיה בכל זאת הארה מהאור העליון דרך ישראל, דרך הניצוצין האלו לאחרים ושכולם יוכלו להתעורר לתיקון.

תלמיד: לישראל יש מאופיינים בזה שהם עם קשה עורף, העביות של האגו שלהם מאוד מאוד חזקה. מצפים מהם דווקא להביא את התיקון. נראה כאילו זה צריך להיות הפוך.

אבל אין באחרים רשימות. ואם ישנן רשימות, אז פה ושם רשימות מאוד קלות. זאת אומרת אני לא רואה שום אפשרות שאומות העולם יתעוררו בהמוניהם, אלא אם כן אנחנו מגיעים כבר למצב שמתחילים לחזור עשרת השבטים. ואז קמים כאן מאות מיליונים, חצי מיליארד, מיליארד, אני לא יודע כמה הם, ואנחנו מגלים, כן, זה אלו שהתנתקו במוחין דחיה.

שאלה: מה העשירייה מתקנת בעצמה במערכת הרקובה הזאת, המקולקלת, האם אתה יכול להסביר יותר את מה שאמרת קודם, מהו הדבר הזה שעשירייה מתקנת בעצמה?

כשהעשירייה מהווה באמת חיבור נכון בין האנשים, היא כבר הופכת להיות מקור בריא של כל האנושות, של כל הנשמה הכללית. לכן כל כך חשובה לנו כל עשירייה ועשירייה שעובדת על חיבור, כי היא במידה קטנה מתקנת את כל המציאות. יש כאן עניין של שלמות, ואפילו עשרה אנשים שמשתדלים לקיים את החיבור בצורה השלמה ביניהם, כבר מהווים איזו מידת תיקון, מידתה המתוקנת.

אות כ"ד

"ולפיכך, מתוך הכרח האמור, ניתנה התורה ביחוד לאומה הישראלית, גזע אברהם יצחק ויעקב בלבדה. כי לא היה מקום אפילו להעלות על הדעת, ששום זר ישתתף עמה. אמנם בגלל זה, הותקנה ונעשית אומה הישראלית, כמין מעבר, שעל ידיהם יזורמו ניצוצי ההזדככות, לכל מין האנושי שבהעולם כולו." זה מה שנשאל בקשר לעשירייה. אז כל עשירייה ועשירייה, כשהיא משתדלת לתקן את עצמה, היא הופכת להיות מקור לבריאות, מקור לתיקון, מקור הכוח הנכון לכל האנושות, זאת אומרת לכל הכלי הכללי דאדם הראשון. ולכן כל כך חשוב לנו להיות מחוברים נכון, מקובצים נכון בתוך העשירייה וכמה שאפשר גם לצאת ולהשפיע לכל העולם כולו, לכל האנושות כולה. בזה אנחנו הופכים להיות מעבר מהבורא כלפי כל האנושות.

"באופן, שניצוצי הזדככות הללו, הולכים ומתרבים יום יום, כדמיון הנותן לאוצר, עד שיתמלאו לשיעור הנרצה, דהיינו עד שיתפתחו ויבואו לידי כך, שיוכלו להבין את הנועם ואת השלוה, השרויים בהגרעין של אהבת זולתו. כי אז יבינו להכריע את כף הזכות, ויכניסו את עצמם תחת עולו ית', והכף חובה יתבער מן הארץ."

שאלה: יש משהו שאני לא מבין, איך יתכן מצב שיש אומה ישראלית?

זה אוסף של יחידים מכל העמים שהתאספו יחד על ידי אברהם וקיבלו על עצמם משימה רוחנית ואין ביניהם שום קשר גשמי.

תלמיד: איך יתכן מצב כזה שאברהם אסף חלק מסוים כאשר אנחנו יודעים שמההשתלשלות כן הייתה נגיעה של ההשפעה, כמו שאנחנו לומדים שס"ג ירד עד למטה דרך נה"י דא"ק ואחר כך עוד פעם עולם הנקודים בגדלות גם הגיע עד למטה. זאת אומרת הייתה נגיעה. אז איך יתכן מצב כזה?

הייתה שבירה בכל הכלים באדם הראשון, כל הכלים נשברו, ואין ביניהם איחוד. אחר כך הם מתחילים להתברר על ידי המאור המחזיר למוטב, על ידי האור העליון שמתחיל להאיר מלמעלה בצורה מאוד מאוד עדינה, קטנה והם מתחילים להתאושש, להתעורר. ועל ידי זה יש התאספות בעולם שלנו, של בני אדם שמתחברים אלו עם אלו, מולידים בנים בנות, מתחברים במשפחה וכן הלאה וכן הלאה .

תלמיד: ואז בא אברהם ואוסף?

זה אחרי הרבה זמן, אחרי הרבה דברים, יש את אדם, יש את נוח, יש הרבה משברים בדרך עד שמגיע אברהם ומה הוא אומר? די מספיק לנו לסבול, אני גיליתי שהחיבור בינינו יכול לעזור לנו ולהוציא אותנו מכל מיני צרות שאנחנו מגלים. אנחנו נמצאים בצרות, אתם מסכימים? כן. אתם רוצים לצאת מהן? כן. אז גיליתי, יש לי, יש לי. מה יש לך? יש לי שיטה, אני אספר לכם אותה, ואנחנו נממש אותה ביחד. על ידי חיבור בינינו, איזה חיבור? דווקא על פני השנאה, איפה שאנחנו מגלים שנאה, שם אנחנו צריכים להשתדל לבנות חיבור, אז בואו נעשה את זה. מי רוצה לנסות? בבקשה. ואז הם התחילו לבנות חברה כזאת, שמטרתה להגיע לגילוי הבורא, להשפיע לבורא, ולכן הם קראו לעצמם ישראל, ישר א-ל.

תלמיד: אלה שלא הלכו עם אברהם, הבבלים, מה איתם?

התפזרו. לא קראת את יוסף פלביוס?

תלמיד: לא. כדאי לקרוא?

כדאי לקרוא עוד הרבה, אבל לפחות תקרא אותו קצת.

תלמיד: אז אני אקרא ונמשיך.

הוא מסביר שם איך העמים מבבל התפזרו, ובבל כמעט התרוקנה, הם התפזרו לכל מיני מקומות, וכיסו ממש את כל כדור הארץ דאז.

תלמיד: אז למה הבורא ברא אותם אם אין להם דרך להיתקן?

מה זאת אומרת אין? יש דרך. גם לי יש דרך להיתקן דרך בעל הסולם, רב"ש ומי שהיה לפניהם. כל אחד מתקן את עצמו דרך מישהו.

תלמיד: אבל אין להם חופש בחירה.

ולנו יש חופש בחירה?

תלמיד: שמעתי באיזשהו שלב שכן.

איזה חופש בחירה? בין מכה לסוכרייה?

תלמיד: לעשות אחישנה.

אחישנה. זה שהתחשבתי בבורא, ואפילו כשאני מקבל מכה, אני אעדיף להיות מכוון לבורא, שזה יהיה בשבילי כסוכרייה? ומה?

תלמיד: אז לנו יש את האופציה הזו, ולהם אין.

הם יכולים להצטרף מתי שהם רוצים. אין להם שום בעיה. רק הרצון לקבל שלהם עדיין לא מפותח. כי באלו שהרצון לקבל יותר מפותח, שהם יותר אגואיסטים, יותר שבורים, יותר מגעילים הייתי אומר. הם נמשכים לתיקון מתוך האגו שלהם, כי הם לא מסוגלים לסבול את החיים האלו. לכן הם מגיעים לתיקון, לכן הם מתחילים להרגיש את האגו שלהם כטוב, אחר כך הם מגלים אותו כרע, שהוא לא נותן להם אפשרות להתקדם נכון, עד כדי כך שהם מרגישים את שליטת האגו שלהם כפרעה וכן הלאה. אני לא מבין אותך, אלה חוקי טבע, אין כאן עדיפות לאומה הזאת על פני האומה הזאת. זה הכול לפי העביות, מתגלים הכלים האלו ואחר כך הכלים האלו.

תלמיד: אם האדם הוא עולם קטן או שהכול כתוב לאדם אחד, אז כשאני מחפש את אומות ישראל שבי, מה עליי לחפש, את התכונות שרוצות להשפיע או את התכונות שמתנגדות להשפיע ועליהן לבקש?

אתה וכל אחד ואחד בעולם, לא חשוב לאיזו אומה הוא שייך, צריך לחפש רק דבר אחד, בשביל מה הוא חי. אז הוא יגלה את הרשימו שלו והרשימו יכוון אותו. אבל כל הזמן צריך לברר, כל רגע ורגע בחיים. אני עכשיו צריך לחיות את הרגע הבא, בשביל מה אני אחיה אותו? ושאתה תדע בשביל מה. אפילו כשאתה הולך ותגיד שברגע הבא אני רוצה לבלות, רק להרגיש תענוגים, אבל אתה יודע שאתה הולך להרגיש תענוגים. גם זה נכון, בסדר, אבל אתה מודע לזה, ואז הדברים מתחברים לסאה, ואתה מגיע להכרת הרע. מה שאינו כן אם אתה לא עושה את החשבון, אז אתה לא מגיע אף פעם להכרת הרע, אין לך רע, אתה לא אוסף אותו.

שאלה: הוא כותב כאן "אלא לצרף את נשמות הגויים". מה זה ה"לצרף"?

"לצרף" זה נקרא לזכך, לצרף זה נקרא צירוף שעלינו לעשות, לא לצרף, לחבר בלבד. אלא להתכלל מהם, ולתקן אותם. להגיע לתיקון, לנקות אותם מהאגו. זה נקרא לצרף.

תלמיד: הוא אומר שהגלות נמשכת כל עוד לא צרפנו את נשמות הגויים. מתי הגלות נגמרת?

מתי שתתקן את כל אומות העולם, כי אין בהם גלגלתא עיניים. הם לא מסוגלים לתקן את עצמם, ואתה לא מסוגל לתקן את העולם בלעדיהם, כי אין לך אח"פ.

תלמיד: אז אני לא יכול לצאת מהגלות עד שכל העולם לא מתוקן?

ודאי שאתה לא תצא, בפרט שאנחנו חיים בתקופה שאנחנו כבר נמצאים בתיקון השלם, חייבים להגיע לזה שכל העולם יתעורר וכל אחד יבין מה תפקידו.

שאלה: למה אמרת שאין בנו אח"פ?

בעם ישראל? בעם ישראל אין אח"פ יש אח"פ דראש. זה החלק שעל ידו עם ישראל מתקשר לאומות העולם. אבל ממש אח"פ אמיתי אין. לכן "חכמה בגויים תאמין". "תורה בגויים לא תאמין". כי התורה שייכת לגלגלתא עיניים, והחכמה שייכת לאח"פ.

תלמיד: זה מאוד מבלבל כי אומרים שההתקדמות היא דרך גילוי הרע, ואנחנו רואים גם אצלנו את האגו המתגבר.

לא, עם ישראל לא יכול לעשות רע, לא יכול, אין לו מספיק כלים לזה. הוא לא יכול. אתה לא יכול לחייב את עם ישראל לצטת עכשיו למלחמה ולהתחיל לשחוט איזה עם אחר. הוא לא יכול, הוא לא מסוגל. זאת אומרת עד גבול מסוים הוא מסוגל לגרום כביכול רע לשני, אבל גם לא על ידי זה שהוא גורם רע לשני, אלא הוא יותר מעלה את עצמו מעל האחרים. גלגלתא עיניים לא מסוגלים לגרום רע בצורה ישירה, אפילו כשהם שבורים.

זה ידוע שאנחנו כאלה, נלחמנו פעם, ממש נלחמנו? אנחנו שחטנו אנשים אחרים כמו שכל אומה הייתה שוחטת את חברתה או משהו? לא. אנחנו לא מסוגלים לזה. כי זה הטבע שלנו, של גלגלתא ועיניים, טוב או רע אני לא נכנס לזה, זה לא טוב ולא רע, זה הטבע. אומות העולם הם ההיפך, השורש שלהם הוא אח"פ אמיתי, אז הם מרגישים שזה בסדר גמור אם אנחנו נשחט אותם. אין שום בעיה.

תביא אליך עכשיו נאצים ובוא נראה אם תוכל להרוג אותם, לשרוף אותם כמו שהם שרפו אותך או לא. אתה תראה שאתה לא יכול, אתה לא יכול. אתה מסתכל לפעמים על יהודים, איך שהם אוהבים את השונאים שלהם, איך זה יכול להיות? זה הטבע של גלגלתא ועיניים, הם לא מסוגלים לעשות רע, לגרום רע באמת, הם לא מסוגלים. להתעלות מעל האחרים, כן. אבל לא לגרום רע. זה ההבדל. זו כביכול הבעיה שלנו. זה טבע העולם, מה לעשות.

שאלה: הבנתי שהתורה מתקנת את האדם, והוא כבר מתוקן. ופה כתוב שקודם הם כבר נעשו ל"איש אחד בלב אחד", ורק אז הם הוכשרו לקבל את התורה.

התורה מתקנת את האדם, אבל כתוב שמרגע שקיבלו תורה, ירדה שנאה לעולם, לכן הר סיני נקרא "סיני", כי ירדה שנאה לעולם, למה? כי משם ירדה תורה לעולם.

תלמיד: כי יש פה תיאור שהם כבר היו "כאיש אחד בלב אחד", זה מצב שנראה מתוקן.

"כאיש אחד בלב אחד", כן.

תלמיד: אז למה דווקא אז הם צריכים את התורה? הם לא היו צריכים את זה לפני כן?

על מה אתה מדבר בדיוק.

קריין: "נמצא שנתלכדו יחד כל היחידים שבאומה ונעשו ללב אחד ולאיש אחד, כי רק אז הוכשרו לקבל התורה".

כן, צריכה להיות התחלה, למי אתה נותן תורה, אחרת הם לא יכולים לקבל. כדי לקבל אתה צריך להיות מחובר למשהו, שלתוך החיבור הזה אתה מתחיל לקבל את התורה. תורה זה כוח האיחוד, אם אין לך הכנה לזה אתה לא יכול לקבל. לכן חייבת להיות הכנה, דרך גלות מצרים, בריחה ממצרים, התחברות ביניהם, בריחה מכל המזיקים, להבדיל את כל המזיקים דרך קריעת ים סוף וכן הלאה, עד שהם מגיעים למצב שהם מתחברים סביב השנאה.

זאת אומרת זאת השנאה, הר סיני, ואנחנו מתחברים. ואז אנחנו הופכים אותו להר הקודש, רק באותו רגע שמקבלים ממנו תורה. קיבלנו את התורה, אין הר סיני, אין שום דבר, כך אנחנו מתחילים לעבוד. כמו שגם לפני הדינים, אין שום קדושה, יש לך קדושה בהר הבית כביכול, ואין לך שום קדושה בהר סיני,שם איפה שנמצאת סנטה קטרינה.

תלמיד: אז כל הדרך אנחנו בהכנה מגיעים לצורך לחיבור ואין לנו עדיין מצב של "איש אחד בלב אחד". אנחנו אמורים להגיע לצורך בערבות, לצורך בחיבור.

אבל יש לנו רשימו מזה, שאותו אנחנו צריכים להתחיל לממש ואז לחבר אליו את כל הכלים השבורים.

שאלה: הרבה אפריקאים אומרים שהם היו בחכמת הקבלה, לפני אברהם. מה הקשר בין האומה הישראלית לאפריקאית?

אני לא יודע. יש על זה כל מיני שמועות, רשימות. לפי המדע פעם כל הציוויליזציה התחילה מאפריקה והגיעה לבבל, ומבבל כבר התחילה להתפשט בכל המקומות. אני לא יודע בדיוק איך שזה קורה. אני לא מתייחס לדברים האלה, כי אם יש לי משהו שכתוב שם ברור על איך אני יכול לתקן את עצמי, ולעלות למעלה מהעולם הזה, לראות, להרגיש את הטבע בצורה הכללית, להבין את הדברים האלה כך בהיקף, אז אני לא נכנס להיסטוריה, מאיפה זה מגיע. מה זה ייתן לי?

אנחנו נעלה למעלה לכוח הרוחני, ליסוד שלנו, משם נבין. וגם כשאנחנו עולים לשם, אנחנו לא מסתכלים על מה שקורה למטה, לא אכפת לי מי קודם, מי אחר כך, אפריקאים, אירופאים, יהודים ובכלל זה מבבל, לא מזמן, ולא אומה, וכן הלאה. אני לא מסתכל על זה. אני מסתכל על השייכות לכוח עליון, אני יכול להיות שייך, זה העיקר, אתה יכול להיות שייך, זהו. ומי היה קודם ומי אחר כך, נגיד שכל האנושות התפתחה מאיזה שבט שבאפריקה, אז מה, מה חשוב בזה, אתה מקבל על זה פרס נובל?

תלמיד: אני חושב שהאפריקאים נמצאים בחיפוש אחר הזהות שלהם, הם רוצים לדעת מי הם, הם מרגישים שגנבו מהם הרבה דברים, יש דחייה מהדתות ומהסיבה הזו הם מחפשים חזרה איזה שורש. ומכאן השאלה, האם אנחנו יכולים להגיד להם שחכמת הקבלה תעזור להם לגלות מי הם?

חכמת הקבלה תעזור לכל אחד לגלות את השורש שלו, כי היא מביאה אותו לחיבור עם הבורא, שהוא שורש לכולם. אבל אני לא רוצה להיות מחובר להיסטוריה, לגיאוגרפיה ולכל מיני "טוטמים" אלילים, פסלים, וכן הלאה, אני לא רוצה להיות מחובר לזה.

לכן, קודם כל צריכים [לעשות] עבודה גדולה כדי להסביר להם בצורה שיטתית, לנקות את המוח מכל הדברים האלה. מה אכפת לי מי קודם ומי אחר כך? אני גם לא מקודם, אם אני יהודי אז כמה יש לי? שלושת אלפים שנה, שלוש וחצי, ארבעת אלפים שנה, מה יש?

באפריקה, כבר לפני חמישים אלף שנה, חיו אנשים, אז מה? לבריאות. מה זה נותן? מה אנחנו נתחיל עכשיו לחשוב, אני יותר ממך, אתה יותר חכם, לא אני יותר ותיק, ואתה כך, ומה זה ייתן?

אנחנו צריכים להסתכל לא לאחור אלא קדימה, ולא להסתכל אחד על השני, מי מאיתנו יותר ותיק, יותר עתיק, או יותר חזק, אלא מי מאיתנו מתקדם יותר אל שורש הבריאה. את זה צריכים להחליף, זאת אומרת, ערכים.

מהו הערך העליון בכל העמים האפריקאים? אם יהיה להם ערך עליון אחד, לגלות את השורש הרוחני האחד, לא יהיו מלחמות ביניהם, כמו שזה עד היום, הם יעזבו את כל השטויות בחיים שלהם, שמביאות להם מגפות וכל מיני בעיות. זה מה שאנחנו צריכים להסביר. אז שיתנתקו מכל התחרות הזאת, מי יותר ותיק, מי יותר חזק, מי יותר חכם.

לא [צריך] לקבל ערכים מהעולם הזה, הם תמיד רק מכשילים אותנו. ואני מקווה שעוד מעט, הכול ייגמר.

אני מקווה שאנחנו עוד נהיה בחיים כשייפול כל הערך האלילי של הכסף, ואז בשביל מה לחיות? כמה היו לי? מאתיים מיליארד דולר בבנק, אין בנק ואין דולרים, היו לי אלף קילו זהב, שזה לא הרבה דרך אגב, ואין לי, ואפילו אם יש לי, תאכל אותם?

זאת אומרת, אנחנו נגיע למצב שלא יהיה ערך לדברים האלה, ואז למה שאנחנו נרוץ אחרי משהו? הבורא מסדר עכשיו כאלו מהפכות בעולם. אני מקווה שאנחנו נארגן עוד מעט כנס באפריקה. מתי יהיה לנו כנס עם [החברים] מאפריקה?

תלמיד: אפשר לעשות כנס לפני הכנס הגדול, הם כבר די מוכנים.

כמו שעשינו את כנס אסיה.

תלמיד: כן. יש לנו פגישה הערב, עם כל הצוות של אפריקה, נכין ואז נציג את זה.

בסדר גמור.

(סוף השיעור)


  1. "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה." (שמות ב, כג)

  2. "מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך, מלך ממית ומחייה ומצמיח ישועה" (ברכת גבורות, מתוך תפילת העמידה).