שיעור בוקר 24.05.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

 ספר "כתבי בעל הסולם", מאמר "הערבות", עמ' 393

אותיות י"ח – כ'

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 393, מאמר "הערבות", באות י"ח.

זה מאמר מאוד חשוב, אחד מהמאמרים המיוחדים של בעל הסולם, כי התכונה הזאת שאנחנו צריכים לקבל מלמעלה, התיקון הגדול הזה להיות בערבות אחד לאחר זה התיקון של המין האנושי, וכולם יצטרכו בסופו של דבר להגיע לצורת אדם הראשון. זאת אומרת, להיות כאדם אחד, כאיש אחד במוח ובלב ולא להרגיש שיש משהו שמפריד ביניהם, אלא כל אחד ואחד מרגיש שנמצא עם כולם ממש בגוף אחד, כגוף רוחני, כגוף גשמי, כגוף שנכלל מהרצונות, מהמחשבות, מהתכונות, מהתשוקות, ואין משהו שמבדיל ביניהם.

הם מחפשים מה יכול להבדיל ביניהם כדי למחוק את ההבדלים ולהיות ממש כמו אחד, ואז הם מגיעים לצורת האדם, הדומה לבורא. אנחנו צריכים להבין שהמטרה הזאת נמצאת לפנינו ואנחנו כן צריכים להחזיק אותה כמטרה שלנו, כצורה העתידה של כל העשירייה, של כל קבוצת בני ברוך, של כל הקבוצות, בני האדם והעמים, שכולם ינהרו אליה, וכך נראה את העתיד שלנו, שיבוא בעזרת ה' מהר ככל האפשר.

הכול תלוי בשבירת המחיצות שבינינו, שלא יהיה משהו שמבדיל בינינו אלא כל אותם ההבדלים שעכשיו אנחנו יכולים לגלות, לתאר בינינו, כל אלו ייהפכו דווקא לכוחות החיבור ו"חשיכה כאורה יאיר". ואז ככל שנתחבר כך נרגיש שהאור העליון, הבורא, ממלא את כל המקומות האלה בינינו, ובמידה שהיו לנו הגבלות בחיבור, אנחנו נקבל במקומן כוחות החיבור. וכך נרגיש את עצמנו פי תר"ך פעמים בחיבור, בהשגה, בהרגשה, בגילוי הבורא לכולנו יחד, לכלי אחד. זה בעצם עניין הערבות.

שאלה: איך ההבדלים, המחיצות, ההגבלות בינינו הופכים לכוחות החיבור בינינו?

זה נקרא "חשיכה כאורה יאיר", זאת אומרת דווקא אותם ההבדלים, הכוחות המנוגדים שאנחנו מרגישים שלא מסוגלים לדלג מעליהם, לבטל אותם, כל אותם הכוחות יתהפכו לחיבורים גדולים, לקשרים עצומים, עד שנרגיש את עצמנו בגוף אחד, בלב אחד, במערכות שהן כולן מערכת אחת, שבה כל אחד תומך בכולם וכך כולם מביאים את עצמם למערכת אחת, לאדם אחד.

שאלה: האם השנאה נעלמת באיזשהו שלב, ונשארת רק אהבה? הדחייה, ההתנגדות נעלמות לגמרי?

ההתנגדות הופכת להיות כוח עזר, "חשיכה כאורה יאיר". דווקא על ידי זה שאנחנו מתקנים את המרחק, את ההבדלים, את ההתנגדות פנימית, את הדחייה שבין אדם לאדם, על ידי זה אותו האור הקטן שנמצא בינינו, שכמעט ולא מורגש, שמורגש רק כאור החיים, כאור החיות ולא יותר, אבל לא שהוא העליון והבורא ומאיר לנו בכל הסודות הטבע, זה עוד לא מורגש בנו, דווקא אותו הקשר יגדל פי תר"ך פעמים ולכל אחד ואחד תהיה הרגשה ברורה של עולם ומלואו, שכולנו נמצאים כאיש אחד בגוף אחד, וכוח הבורא ממלא אותנו ללא שום הבדלים, ללא שום גבולות וכך נגיע לערבות השלמה.

תלמיד: בדרך אנחנו כל הזמן עובדים על חיבור, מגלים התנגדות ומשתדלים מעל זה לבקש חיבור יותר חזק.

כן.

תלמיד: האם זה מסתיים באיזה שלב ואנחנו עוברים לעבודה אחרת?

כל השלבים שאנחנו עוברים מביאים אותנו לגילוי חוסר הערבות, חוסר החיבור, עד כדי כך שאנחנו דורשים, צועקים כל אחד בליבו וכולנו בלב המשותף, שהבורא ישבור את המחיצות האלה וייתן לנו להרגיש אותו ככוח אחד מחבר וממלא את כולם. זה בעצם מה שאנחנו צריכים לקבל בהר סיני. שעל פני הר של שנאה, דווקא על פני ההתנגדות הזאת אנחנו מגלים את החיבור לכוח אחד.

תלמיד: מהן אותן המחיצות בינינו?

הרצון לקבל שבכל אחד ואחד שסוגר כל אחד ואחד ב"קופסה" שלו כך שאנחנו לא יכולים להרגיש את האחר. אנחנו מרגישים שאנחנו נבדלים, שכל אחד חושב אחרת, מבין, מרגיש אחרת, שככל שאנחנו משתדלים לפרוץ את הגבולות האלה בינינו אנחנו לא מסוגלים, הם קיימים. אבל מצד שני בסופו של דבר הבורא אוסף את כל המאמצים שלנו, את התפילות שלנו ומחבר אותנו יחד.

תלמיד: מהי פעולת שבירת המחיצות בינינו?

פעולת שבירת המחיצות היא שאנחנו מבטלים את הגבול שכל אחד מרגיש שהוא סגור בתוך עצמו, חי בתוך עצמו ואנחנו לא יכולים לצאת מזה. ההשתדלות לצאת מעצמו ולהתחבר בין הלבבות, בתוך הלבבות של החברים, ההשתדלות הזאת לאט לאט מביאה אותנו יותר ויותר לתפילה אמיתית, שאנחנו כבר צועקים שלא מסוגלים מצד אחד לבטל את הגבולות, מצד אחר אנחנו לא מסוגלים לוותר על זה שהם קיימים, אנחנו רוצים לבטל אותם, ואנחנו מבקשים מהבורא שיעשה את זה. בסך הכול זו תפילה מיוחדת לבורא שיבטל את הגבולות בינינו, ושכל המחיצות שיש בלב של כל אחד ואחד כלפי הזולת יפלו.

תלמיד: שמעתי אותך אומר שהמחיצות זה הרצון לקבל שמפריד בינינו.

כן.

תלמיד: אז איך אפשר לשבור את החומר של הבריאה? איך אתה יכול לשבור את הרצון לקבל?

אנחנו לא שוברים אותו, אנחנו בכלל לא עושים כלום בעצמנו, אנחנו רק דורשים, מבקשים, מתחננים לבורא שיבטל את מה שהוא עשה. הוא בכוונה עשה כך, "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין", כדי שעל ידי זה שאנחנו רוצים שאור התורה יופיע בינינו, אנחנו נבקש מהבורא והבורא יבטל את הגבול הזה, ואז אנחנו נתחבר כאיש אחד בלב אחד. זו העבודה שאנחנו צריכים לעשות במתן תורה של הבורא אלינו.

תלמיד: אז מצידנו נדרש להרגיש את המחיצה, אבל פעולת שבירת המחיצה היא בסוף תלויה בבורא?

בוודאי.

תלמיד: לפי התפילה שלנו?

אנחנו אף פעם לא עושים שום דבר, שום תיקון, אנחנו רק צריכים לגלות את חוסר התיקון ולבקש שהבורא יבטל את המחיצה, שיעשה תיקון.

תלמיד: זה נראה כל הזמן יותר ברור, שמעבירים אותך כל הזמן תהלכים, כדי להביא אותך לתפילה.

כן.

שאלה: ואתה לא יכול לעשות שום דבר, חוץ מלהגיע לזה שבסוף אתה יוצא לתפילה.

נכון.

שאלה: הבורא ברא את המחיצות האלה ובכוונה שבר אותן, ובאיזושהי צורה אנחנו נרגיש נבדלים אחד מהשני ויש לזה איזו מטרה. על איזה חלק מהדבר הזה צריך להתגבר? כלומר, צריך עדיין להיות שוני בינינו?

לא צריך להיות, אני לא שומר על שוני בינינו, אלא אני רוצה שהם יתבטלו ככל שאני מסוגל לגלות שהם נמצאים בינינו.

שאלה: לפני השבירה הרגשנו שאנחנו כאחד, או כל אחד הרגיש שהוא הכול, כלומר אחד?

לפני השבירה הרגשנו שאנחנו בכלי אחד.

תלמיד: וזה היה אנחנו, זה היה פרטים שמרגישים?

כן, אבל זה היה בדרגה לא רוחנית, כי לא היה בינינו ממש יצר רע.

תלמיד: אז עכשיו כשאנחנו רוצים להתגבר על השבירה הזו, על היצר הרע שיש בינינו, על מה במחיצה הזאת אני צריך להתגבר? כשאנחנו אומרים כאיש אחד בלב אחד אז אני עדיין מרגיש את ההבדל ביני לבין האחר, יש הבדל?

כן, אני מגלה את זה יותר ויותר ביני לבין כולם.

תלמיד: אז את ההבדל הזה אני שומר?

אתה לא צריך לשמור, אני מגלה שזה כך.

תלמיד: אבל כשאני מתאר לעצמי את המצב המתוקן, כשאני רוצה להתפלל לבורא, להגיע למצב מסוים, אני צריך לראות את החברים עדיין כנפרדים אחד מהשני?

כן.

תלמיד: ובכל זאת באיזו צורה כן ביחד?

אני מתאר לעצמי שאני רוצה להתקרב אליהם, להיות איתם ובכל אחד. וכך אנחנו כולנו לומדים וכל אחד מתקרב לציור הזה.

תלמיד: אז על פני זה שאנחנו מרגישים נבדלים ונפרדים, אני מרגיש את ההבדל ביני לבין החבר, כאילו יש אני ויש הוא?

כן. ויחד עם זה אני מתחיל להרגיש אליו משיכה ורוצה לבטל את ההבדל בינינו.

תלמיד: מה זה ההבדל בינינו?

להידבק אליו כאיש אחד בלב אחד. שהנטייה שלי לחיבור עימו, תיפגש בדיוק עם הנטייה שלו לחיבור איתי.

שאלה: ומה זאת התכונה שהיא הפוכה, שאותה אני רוצה לבטל?

זה הגבול שבינינו. זה בעצם מה שאנחנו מרגישים כשמגלים את המחיצה בין כולנו, שהיא כהר סיני - משהו שמפריד בינינו לגמרי. ואז אותה נקודת החיבור הכי פנימית שבלב של כל אחד, היא מוכנה לעלות על פסגת ההר לחיבור עם כולם ועם הבורא. כי משה הוא ככלל האומה, הנקודה המשותפת בין כולנו, שכן רוצה לעלות מעל כל הכוחות המפרידים בינינו ולהתחבר עם הבורא.

תלמיד: אז בעצם אין שבירת מחיצות באותו רובד שאנחנו נמצאים בו, אלא אנחנו עולים לרמה אחרת של מציאות ושם מתחברים.

כן.

תלמיד: ושם אין מחיצות.

אין.

תלמיד: ולמטה המחיצות נשארות?

על למטה אנחנו בינתיים לא מדברים, כי זה הכול תלוי כלפי השגת האומה. שאותה הקבוצה הגדולה שרוצה איכשהו, באיזשהן צורות חלקיות בינתיים כאלו וכאלו להגיע לחיבור, היא נמצאת עדיין למטה.

תלמיד: האם בהרגשה של כל אחד יש שני החלקים, שתי הרמות האלה שמחוברות ביחד למעלה לבורא, ולמטה עדיין מרגישים את הדבר הזה שצריך ממש לכסות אותו.

יכול להיות, כן, אפשר כך להגיד.

שאלה: איך אני יכול למסור לחברים את הביטחון, שיש שש מאות אלף איש שדואגים עבורו, והוא לא צריך לדאוג?

אתה משתדל להשפיע עליהם בנטייה שלך לחיבור. זה מה שאתה יכול לעשות. מכל הלב, בכל מה שאתה מסוגל.

שאלה: איך להחזיק כל הזמן את הקשר עם החברים ומה לעשות שאנחנו מרגישים תחושת ניתוק?

זו העבודה שלנו, ואנחנו צריכים ללמוד איך אנחנו עושים את זה. על זה כתוב בכל מאמרי הרב"ש ובעל הסולם. אני אומר קודם הרב"ש, מפני שהוא עסק בזה כל החיים ואנחנו צריכים לממש את מה שכתוב. זאת אומרת לאט לאט לבנות את החיבור בינינו, גם הגשמי, גם הרוחני, ולהשתדל לראות את ההר שנמצא בינינו, כדי לעלות אליו עם הנטייה שלנו לחיבור בינינו ולהרגיש את הערבות בצורה שלמה, כשאני מרגיש את כולם תומכים בי ואני תומך בכולם.

שאלה: מה זה נקרא שאנחנו חוזרים למבנה של אדם הראשון?

למדנו משבירת הכלים, שבסופו של דבר כל הכלים האלה צריכים להגיע למבנה של כלי אחד, ולזה אנחנו צריכים להגיע. זה בעצם סימן של חג השבועות, שאנחנו מתקרבים ומתחברים כאיש אחד בלב אחד, והאור העליון, התורה אז נכנסת בנו, ואנחנו מהווים מעצמנו צורת חיבור שלמה.

תלמיד: יש חיבור בעשירייה, אנחנו מרגישים אותו פחות או יותר, אבל איפה נמצא כאן המבנה של אדם הראשון, איך למצוא אותו, איך להשתוקק אליו?

צורת אדם הראשון קיימת בעשירייה בצורה לא גלויה, אנחנו צריכים למצוא כל מיני צורות שיקרבו אותנו להיות בחיבור, "כאיש אחד בלב אחד". ואז לאט לאט נרגיש את התכונה שהיא נקראת ערבות, שהיא חיבור, ונהיה קיימים ברצון אחד, במחשבה אחת, בנטייה אחת לבורא אחד.

את זה אנחנו צריכים עכשיו לגלות במאמצים שלנו לקראת החיבור העתידי. הכול תלוי רק בנו. אנחנו קיבלנו מלמעלה את כל האמצעים כדי לבנות בינינו ערבות. ערבות זו אותה מידת הקשר, אותה המערכת, אותה הרשת שאנחנו בונים בינינו כדי להיות ככלי אחד.

שאלה: לפני המעמד של מתן תורה, קבלת כוח הערבות, חייב להיות שלב מקדים של יציאה מהאגו, זאת אומרת בריחה ממצרים. אבל זו צריכה להיות הרגשה קבוצתית שיצאנו משם ויש לנו דרישה, יש לנו נחיצות לקבלת התורה.

מהו מצב הבחנה בתוך העשירייה שיצאנו ממצרים ואנחנו מוכנים למעמד של מתן תורה?

אנחנו צריכים להשתוקק לזה, אבל את הסימנים אנחנו לא יודעים. שיבואו המצבים החדשים אז נראה איך אנחנו מתקיימים בהם.

תלמיד: גם כשאתה לא מתנתק לגמרי במצבים שלנו, ההבחנות, יש לנו העניין של תועלת עצמית. זאת אומרת, גם כשאנחנו מתקנים זה ישנו.

ודאי, תועלת עצמית נמשכת עד סוף כל הדרך. מתן תורה זה רק התחלה. מתן תורה, זה חיבור לגוף אחד וזו רק התחלת החיבור, נפש דנפש דנפש, ואחר כך אנחנו ממשיכים. כל המלחמות, כיבוש הארץ, בניית הארץ, בניית עצמנו, זה הכול אחר כך.

שאלה: האם להיות בתחתית ההר זה להרגיש שאף פעם לא נוכל לאהוב את החברים כמו הבורא, אם הבורא לא יעזור לנו?

כן. זה להרגיש שללא עזרת הבורא אנחנו נישאר רק בתחתית ההר ולא נוכל לעלות עליו.

שאלה: כאשר אנחנו נמצאים דווקא בפסגת ההר, האם זה גובה האגו?

פסגת ההר מצד אחד היא גובה האגו, ומהצד השני היא נקודת הקשר עם הבורא.

שאלה: איך נראית איכות של ערבות הדדית?

כאיש אחד בלב אחד, כך מרגישים.

שאלה: האם נוכל לומר שהחיבור הוא תוצאה של ערבות הדדית?

כן.

קריין: מאמר "הערבות", אות י"ח.

אות י"ח

"ולכן הסביר התנא דבר הערבות, בדמיון לשנים, שהיו באים בספינה. והתחיל אחד קודר תחתיו, ולעשות נקב בהספינה. אמר לו חבירו: "למה אתה קודר?" אמר לו: "מאי איכפת לך. הלא תחתי אני קודר ולא תחתיך"? אמר לו: "שוטה, הרי שנינו נאבדים יחד בהספינה!" עכ"ל.

והיינו כדאמרן, כי מתוך שפורקי העול, משוקעים באהבה עצמיית, הרי הם עושים במעשיהם, גדר של ברזל, המעכב על שומרי התורה, מלהתחיל אפילו בשמירת התורה והמצוה על היכנה, דהיינו בשיעור הכתוב "ואהבת לרעך כמוך", שהוא הסולם להגיע לדביקותו ית', כנ"ל. ומה צדקו דברי המשל, שאומר לו: "שוטה, הרי שנינו נאבדים יחד בהספינה!""

שאלה: בעבודה שלנו אנחנו מתעסקים בהרבה בירורים בינינו במשך הזמן, וזה עולה גם פה בקטע הזה, אנחנו שומעים הרבה דברים על שצריך להצדיק את החבר, צריך לדון אותו לכף זכות. למה לא היה פה מצב כזה שהוא רואה אותו קודר והוא אומר "כל הפוסל, במומו פוסל"? איפה לשים את הקו הזה של לתקן את החבר כשרואים שהוא עושה משהו, או להצדיק ולעטוף אותו באהבה?

בדרך כלל לשם כך ניתנה לנו עשירייה שלמה שבה אנחנו יכולים לדון ולבדוק את עצמנו כמו שנראה לכל אחד, זה דבר אחד. דבר שני, שכשאנחנו רוצים להתחבר בינינו אנחנו כל הזמן נמצאים בהידברות, בקשר, ולכן צריכים לדון ולהבין עד כמה אנחנו מבינים את בעל הסולם, את הרב"ש, וכמה נכון אנחנו מבצעים את זה.

אבל ודאי שכל אחד ואחד לא יכול להיות גם שופט, גם אפוטרופוס וגם לעצמו, אלא ודאי שכל עשירייה צריכה לדון בכל מצב ומצב, אם אלה מצבים רציניים שכך נראה לפחות לאחד מהחברים, ואז אנחנו דואגים איך לפתור את הבעיה הזאת בינינו, ולהגיע להסכמה כללית בעשירייה. ואם מסכימים לפי העקרונות של הקבלה, אז אנחנו ממשיכים עד שתהיה בעיה ועוד בעיה, אם יהיו כאלה. בדרך כלל אנחנו מגלים את הבעיות האלה בדרך ומבינים שכל הבעיה היא איך להסתדר איתן, איך הבורא יעזור לנו לראות אותן, להתעלות מעליהן וכך להתקדם.

שאלה: יש איזו נקודה שמנסים, מדברים ומבררים, והיא שבה אומרים לחבר שקודר בסירה ואפילו מקבל גיבוי מחלק מהחברים שמסכימים אתו, וחלק לא. האם יש איזו נקודה שמקבלים בה החלטה וחותכים לכאן או לכאן או להשאיר כך, ושהאור יתקן?

אלה הם דברים שעליהם אנחנו צריכים לגדול ולהבין, להתקדם ולהחליט, זו העבודה שלנו. אין לחשוב שאנחנו הולכים בדרך סלולה והכול יפה וטוב. קודם כל זה הר, שנית הוא מראה הרהורים, "הר" לקוח מהמילה הרהורים, כשנמצאים בספקות, בהתנגדות, בהתנגשות בינינו, והכוח האחד מאיתנו שמסוגל לעלות על פסגת ההר שנקרא "משה", הוא הכוח שעולה. אבל הוא עולה מפני שהוא מסוגל לרחם על כולם, מסוגל להכניע את כולם וסובל עבור כולם, סבלן.

שאלה: אמרת לנו קודם שאנחנו צריכים לברר ולראות את החללים שבינינו ולמלא אותם.

כן.

שאלה: האם בזה שאני מבקש על החסרונות של החברים, בכך אני מצמצם את הפערים בינינו, שאנחנו נרגיש בינינו שאנחנו מושכים את המאור ומממלאים את החלל הזה ואז נרגיש שבאמת אנחנו בספינה אחת? כי אני מרגיש שכאילו קודם כל אנחנו צריכים להרגיש מה זה קודר בספינה, שנרגיש שבאמת אנחנו בספינה אחת.

אני לא הולך לבדוק על כל חבר וחבר במה הוא קודר בספינה ואיך הוא קודר בספינה. אני באמת לא רוצה לראות את זה, זה לא שהמטרה שלי היא לבדוק כל אחד ואחד ואני צריך לבוא אליו, לדרוש ממנו שינוי, תיקון, וכך אנחנו מתקדמים לתיקונים.

אנחנו צריכים לאתר את כל ההפרעות שבינינו, מה שאנחנו מסוגלים, ומה שלא מסוגלים, אז לא, ישנם עוד הרבה שאחר כך יתגלו, לא מהסוג הזה של הר סיני, וכך אנחנו נלך.

שאלה: כך היא בעצם צורת העבודה עליה אמרת שאנחנו צריכים לעשות בהמשך?

צורת העבודה שלנו היא בהתגברות מעל ההפרעות בינינו, אין צורה אחרת.

שאלה: אבל איך בסופו של דבר נרגיש שאנחנו באמת כולנו בסירה אחת?

כן, זה נכון שעלינו פועלת הנהגה אחת, השגחה אחת, חוק אחד של הערבות שהוא פועל וכך מחבר אותנו יחד, לאט לאט. כך בהדרגה אנחנו נרגיש את זה.

שאלה: נדמה לי שרק הרגשת האהבה של הבורא כלפיי, או של החברים כלפיי, יכולים להבעיר, לסלק את האגו שבי, זה נכון?

נכון.

שאלה: איך בתוך העשירייה אני יכול להרגיש שהחברים אוהבים אותי או שהבורא אוהב אותי, שאני ארגיש שאני מנוגד לו ולהם?

אתה צריך להשתוקק לכך, לחיבור עם החברים ודרכם לחיבור עם הבורא ולהרגיש שיש ביניכם קשרי אהבה, ואז מתוך כך אתה תתחיל לראות עד כמה אתם נמצאים במערכת שהולכת להתחבר וכך להחזיק את עצמה.

שאלה: האם עליי לחפש הוכחות שהחברים אוהבים אותי ואני לא אוהב אותם?

אתה לא צריך לחפש איפה אתה לא אוהב אותם, אלא לחפש קשרי אהבה הדוקים בינך לבין הקבוצה שלך.

שאלה: בעל הסולם אומר שהסביר התנא את דבר הערבות במשל הזה. מהי הערבות במשל הזה, איך מקיימים ערבות?

שכל אחד ערב עבור האחר, שאם אני קודר חור אז שנינו נכנסים לעומקי הים ומתים, לא מגיעים לחוף מבטחים.

תלמיד: ברור ששניהם קשורים בתוצאה, אבל מצד זה שהוא פורק עול, איך הוא יכול לקיים ערבות, ומצד שומרי התורה איך הם יכולים לקיים ערבות במצב הזה?

אז שנינו, או כל אחד למשל בעשירייה, חייב לשמור על כולם, חייב לבדוק האם האחרים הולכים בכיוון הנכון, מחזיקים את עצמם, מחזיקים את הערבות, מחזיקים בבורא, שומרים על דפנות הספינה שלהם, על הקבוצה שלהם.

תלמיד: ואם לא שומרים, איך מפה פועלים?

אם לא שומרים, אז צריכים מיד לתקן.

תלמיד: מה זה אומר, איך אני יכול לתקן את מי שקודר, מה זה נקרא לתקן?

אתה לא מבין מה זה נקרא לתקן חור בסירה?

תלמיד: אני מבין מה זה לזרוק אותו לים, מה זה לקחת לו את המקדח.

זה לא תיקון כשאתה זורק אותו לים.

תלמיד: אני צריך לגרום לו להפסיק לקדוח את החור?

גם כן, וחוץ מזה, שיבין מה נקרא תיקון.

תלמיד האם יש פגם גם במי שנקרא פה במשל שומר התורה כלפי הערבות בינינו? או רק מי שקודח את החור עושה את הפגם?

כן, מי שקודח חור.

שאלה: הרבה זמן אני מנסה לצייר את המטרה הזאת של איש אחד בלב אחד ואני לא מצליח. בגוף האדם יש הרבה תאים, הם בערבות אחד עם האחר, לפי חוק הטבע, וככה הם נהיים מין מצע שעליו מורכבת מודעות שנקראת האדם, האני.

כל אחד מאיתנו הוא 'אני' כזה, וכשאנחנו בערבות אנחנו מהווים מן מצע שעליו מורכבת מודעות עוד יותר גבוהה?

כן.

תלמיד: שנקראת?

המודעות הכללית.

תלמיד: זה מה שנקרא אדם הראשון או שזה משהו אחר?

לא, האדם הראשון הוא בסופו של דבר כל אותן הנשמות שנמצאות עכשיו בניתוק ביניהן וצריכות להתחיל לנוע כל אחת לקראת האחרת ולהתחבר.

תלמיד: מה קורה למודעות הפרטית כשמתחברים יחד למודעות הכללית?

אז גם המודעות הפרטית עולה לרמה של המודעות הכללית.

תלמיד: אז ה'אני' נעלם ונבלע בחבריי כמו שאומרים?

כן.

קריין: מאמר "הערבות", אות י"ט.

אות י"ט

"ורבי אלעזר, בנו של רשב"י, מפליג עוד יותר בדבר הערבות. ולא די לו, שכל ישראל ערבים זה לזה, אלא כל העולם נכנסים בדבר הערבות. אמנם לא פליגי. כי הכל מודים, שמתחילה די ומספיק אומה אחת לקיומה של התורה. והיינו רק להתחלת תיקון העולם. מפני שאי אפשר היה להתחיל בכל אומות העולם בבת אחת.

כאמרם ז"ל, שסבב הקב"ה עם התורה לכל אומה ולשון, ולא רצו לקבלה. כלומר, שהיו שקועים בזוהמת אהבה עצמיית, עד למעלה מחוטמם. אלו בניאוף, ואלו בגזל, ורציחה, וכדומה. עד שלא היה אפילו להעלות על הדעת בימים ההם, לדבר עמהם, אם מסכימים להפרש מאהבה עצמיות.

ולפיכך, לא מצא הקב"ה שום עם ולשון, שיהיו מוכשרים לקבלת התורה, זולת בני אברהם יצחק ויעקב, שזכות אבותם עמדה להם. וכמו שאמרו רז"ל: "האבות קיימו כל התורה, עוד בטרם שנתנה". שפירושו, שמתוך רוממות נשמתן, היה להם היכולת, להשיג ולבא בכל דרכי ה', בבחינת רוחניותה של התורה, הנובעת מדבקותו ית', בלי הקדם הסולם של המעשיות שבתורה, שלא היה להם האפשרות לקיימם כלל, כנ"ל במאמר "מתן תורה", אות ט"ז.

שבלי ספק, הן הזיכוך הגופני, והן הרוממות הנפשי של אבותינו הקדושים, פעל הרבה מאד על בניהם ובני בניהם אלה. וזכותם זו עמדה להם, לאותו הדור, אשר כל אחד ואחד מחברי האומה, קבלו עליהם את העבודה הגבוהה הזאת, וכל אחד ואחד אמר בפה מלא: "נעשה ונשמע". ומטעם זה נבחרנו, מתוך הכרח, לעם סגולה מכל העמים.

ונמצא, שרק בני האומה הישראלית לבד, נכנסו בערבות הדרושה. ולא בני אומות העולם כלל, כי לא השתתפו בדבר. וזה פשוט, כי מציאות הוא.

ואיך יוכל רבי אלעזר לחלוק עליו?"

שאלה: הוא אומר "די ומספיק אומה אחת לקיומה של התורה, והיינו רק להתחלת תיקון העולם. מפני שאי אפשר היה להתחיל בכל אומות העולם בבת אחת", מה בעל הסולם אומר לנו, אומה זו עשירייה או כל בני ברוך?

אומה זו קבוצת בני אדם שיש להם משהו משותף.

תלמיד: בכיוון רוחני?

כן, שורש רוחני.

תלמיד: הוא מדבר פה על זכות אבות, הוא אומר "האבות קיימו כל התורה, עוד בטרם שנתנה", זה דבר שלא מובן לי, וגם מה זה שהם קיימו את זה "בלי הקדם הסולם של המעשיות שבתורה"?

סוג הנשמות, הרצון לקבל שהיה באברהם, יצחק ויעקב, היה רצון לקבל כזה, שהבין שחייבים להתחבר יחד ורק בצורה כזאת יש קיום, אפשר להתקיים.

תלמיד: מה זה קיימו את כל התורה בטרם שנתנה?

הם קיימו את כל הקשרים שיש. אם לא הייתה שבירה אז לא היו צריכים תורה, תורה נקרא הקשר הנכון בין כל החלקים השבורים.

תלמיד: והם יכלו לעשות את זה כי הם היו יותר זכים?

כן.

שאלה: למה יש את התיאור הזה שהבורא הסתובב עם התורה ולא מצא מישהו שיקבל אותה, הוא לא יודע מי ראוי לקבל אותה?

תעלה לשמים ותשאל אותו.

תלמיד: כאן כתוב.

כתוב, אני לא יודע איך להגיד את זה בצורה פשוטה, פשוט לא היו עוד נשמות בעולם שהיו יותר קרובות לקיום התורה.

שאלה: האדם שקודח חור בספינה לא מבין ולא רואה מה הוא עושה?

אני לא יודע, לא הייתי לידו.

תלמיד: זה הרי גם נמצא בכל אחד מאתנו.

כן, כך אנחנו צריכים לקבל את זה, אז אל תקבל את זה בצורה פיזית, שהוא יושב וקודח חור, שיש לו איזו מקדחה והוא יושב וקודח. זה עניין שקורה אפילו בקבוצה, גם היום וגם בכל קבוצה יש דבר כזה, מצב כזה שקודחים חור ויכולים להטביע על ידי זה את הקבוצה בעומקי המים הזדונים.

שאלה: אז מה זה לקדוח חור?

לקדוח חור, זאת אומרת שיש לנו בעשירייה איזו עטיפה שסוגרת אותנו, אנחנו שומרים עליה, שומרים על גבולות העשירייה, ופתאום מישהו מפר את הקשר הזה.

תלמיד: במה הקדיחה באה לידי ביטוי?

שנעשה חור ומים יכולים להיכנס לסירה ולהטביע אותה.

תלמיד: מה הוא עשה שגרם לחור, איזו פעולה הוא עשה שנעשה חור?

הוא פגע בחיבור בין החברים.

תלמיד: במה הוא פגע, בזה שהוא חשב על עצמו?

גם בזה, יש כל מיני סוגים ורמות פגיעה.

תלמיד: אנחנו לומדים שבתוך העשירייה יש תמיד מישהו בעליה, מישהו בירידה, מישהו שפורק עול, מישהו ששומר תורה. אז אם אני עושה חור ואנחנו עשירייה אחת, איפה האיזון? הרי כביכול צריכה להיות איזו שלמות?

אז האחרים צריכים לשמור על כל אחד ואחד ולעצור אותו כשהוא קודח חור. אתה רואה שמישהו אומר לו "תעזוב, מה אתה עושה?", והוא לא רוצה לשמוע.

תלמיד: איך ייתכן שכולם טובעים, הרי יש מישהו שהוא ערני ויכול להציל את המצב לצורך העניין?

במה?

תלמיד: בתפילה, בגיוס כולם, באיחוד כולם, יכול להיות משהו.

כאן נראה שכאילו זאת הפעולה שיכולה להטביע את הספינה, את הקבוצה.

תלמיד: ומן הצד השני, כשאני רואה או חושב שמישהו קודח חור, מה הפעולה שאני צריך לעשות, להגיד לו "אתה קודח חור"?

כמו שאנחנו רואים שהוא אומר לו "שוטה, הרי שנינו נאבדים יחד בהספינה!"

תלמיד: אבל זה לא בדיוק משנה משהו, האם זה ישפיע שאני אגיד לו?

אם לא, תתנפל עליו. מה יש לך לעשות? או להיות בים בעוד רגע ולטבוע או להמשיך לחיות.

שאלה: מה ההבדל בין זה שבן אדם נמצא בנפילה לבין זה שהוא קודח חור?

בנפילה הוא לא מפריע לאחרים, הוא לא מדבר רע על החיבור, על הבורא, אלא הוא לא יכול, לא מסוגל בינתיים. אבל הוא יודע שבעוד כמה זמן הוא יתעורר ויתאושש, שוב יקבל כוח מלמעלה ויוכל להתחבר לאחרים וכך להמשיך.

שאלה: אנחנו לומדים שכל הפגמים הם בי, אם אני רואה שחבר קודח חור, את מי אני צריך לתקן את עצמי או את החבר?

את החבר, אל תעשה כאן פילוסופיות. אני רואה בארבע עיניים שהחבר לא מקיים את חוקי ערבות ולכן הספינה בסכנה לטבוע, לכן אני חייב כך להתנהג. בלי פילוסופיות.

שאלה: איך נמנעים מלהיות מתקני עולם אם אתה רואה שאת הכול אתה צריך לתקן?

אני צריך לתת דוגמה. כל אחד מאיתנו חייב לתת דוגמה לכולם איך להיות בערבות.

שאלה: מה זה נקרא שהספינה טובעת?

באגו שלהם. אין להם קשר הדדי, הם לא יכולים לתקן את דפנות הספינה שיחזיקו אותם, ואז הספינה טובעת.

שאלה:, האם לקדוח חור זה כשחבר מזיק או לא משתתף במשהו, לא משפיע מספיק? למשל, אתה יכול להשפיע במאה אחוז ואתה משפיע בשמונים אחוז, האם זה גם מזיק או לא?

הוא לא מזיק, אלא הוא לא תומך, הוא לא מסוגל, ואנחנו צריכים כאן לראות. אבל מזיק זה מזיק, ממש בפועל מגלה את עצמו נגד מטרת הקבוצה.

תלמיד: אם הוא לא משתתף במשהו, אז זה עוד לא נקרא שהוא מזיק.

אם הוא משתתף בצורה פסיבית, אז יכול להיות שהוא לא מזיק. אנחנו בדרך כלל לא נמצאים בטענה כלפי אדם כזה, אלא נותנים לו זמן.

תלמיד: בעל הסולם כותב במאמר השלום שמי שלא משפיע הוא כבר מזיק.

כן, אבל זה לא נזק שבגללו קורה משהו. צריכים לחכות, צריכים לתקן, אנחנו כולנו נמצאים במצבים כאלה, אלו מצבים שחולפים. לאט ובהדרגה נפתור את כל הדברים, אלה כל החיים שלנו. אם נסגור את הדברים האלה נכון, אז נצליח בזה שנולדנו ושחיים.

שאלה: מי שקודח חור כבר נמצא בתוך הספינה יחד עם החברים, איך אני יכול לקבוע מי מהם?

אתה מחובר עם החברים, אתה צריך ללמוד איתם, לדבר איתם, לעשות איתם משהו, אולי להפיץ איתם את הלימוד, ואז תבין איפה הם נמצאים, מה היחס שלהם לדרך. אתה חייב להתקרב אליהם, ואז תראה ממה הם חיים.

תלמיד: מה ההבדל בין מצב שעשירייה יוצאת לים הסוער בתוך הספינה, למצב שאנחנו עוד לא נכנסנו לספינה?

אני לא יכול לפרט כל מצב ומצב, אני ממליץ שתעשו את זה בפועל, תדברו על זה בפועל, ואז תראו מה ההבדל בין כל צעד ושעל.

שאלה: האם כל החברים בעשירייה מתעוררים לערבות באותו זמן ואיך לעזור להם להגיע לזה?

לא כל החברים מתעוררים לערבות באותו זמן, לאותו כיוון, ועוברים את הדברים באותו קצב. אבל אנחנו צריכים לקבל את המצבים האלה כאל מה שבא אלינו, לדעת שהטיפול בכל המצבים האלה הם בעצם צעדי הגדילה שלנו, ההתפתחות שלנו, ושכל ההתפתחות שלנו היא רק עד כמה אנחנו מתגברים על ההפרעות.

שאלה: מה זה אומר שכל העולם כלול באותה תכונה שנקראת ערבות?

בסופו של דבר כל בני העולם, כל מיליארדי האנשים שישנם בעולם, כולם קשורים למערכת אחת וכולם חייבים להגיע לרצון אחד, לכוונה אחת, לבורא אחד, להתכלל בו כאיש אחד בלב אחד.

לכן אנחנו צריכים לבצע ראשונים את הפעולה הזאת ולכן אנחנו נקראים העם הנבחר, הקבוצה הראשונה שמתחילה לעשות את זה. לפנינו לא היו ממש קבוצות כאלה, רק קבוצת רבי שמעון לפני אלפיים שנה, אבל בעצם כמויות כאלה של אנשים לא היו. לכן אנחנו צריכים להשתדל לבצע מהר ונכון ככל האפשר את החיבור בינינו.

תלמיד: האם זה אומר שכל האנשים נמצאים בספינה אחת?

כן, כל האנשים, כמו שכתוב בתיבת נוח.

תלמיד: אם כך, זה אומר שאם אנחנו רוצים להיות דוגמה לכל האנשים, אז נראה שכרגע יש אינספור אנשים שקודחים חור בספינה. איך אפשר לטפל בזה, איך מתקנים את זה?

אתה צריך לטפל רק בעשירייה שלך. הכול מסודר בצורה כזאת שאם תטפל במה שנמצא לידך, במה שאתה כלול, אז זה מה שיקבע את המצב הכללי.

תלמיד: מהי הדוגמה שאנחנו יכולים לתת בלא לקדוח חור?

בזה שאנחנו עושים חיבור בעשירייה הקטנה, הפרטית שלנו, ורוצים לתת בזה דוגמאות לכל יתר העשיריות וגם למי שנמצא מחוץ לעשיריות.

תלמיד: מה אתה אמור לעשות כשאתה רואה חבר שקודח ואתה אמור רק לתת דוגמה חיובית?

אני רואה את החבר שנמצא איתי בעשירייה, ואם הוא קודח חור, אז אני מתחיל להכין את העשירייה להסבר אליו שכך לא צריך להתנהג. בדרך כלל זה מספיק.

שאלה: האם הערבות היא כבר דבקות עם הבורא או רק אמצעי להשיג איתו דבקות?

היא אמצעי. הערבות היא הקשר בינינו, בדבקות בינינו, אבל מתוך זה אנחנו משיגים דבקות בבורא.

שאלה: אנחנו נבחרנו להיות עם סגולה, מה זה אומר להיות סגולה או תרופה?

אנחנו, לפי הנשמות, נמצאים בצורה הכי קרובה לתיקון. אנחנו נשמות זכות.

תלמיד: אבל למה הבורא בוחר בנו? מה הוא רואה בנו מיוחד?

לכן הוא בחר בנו. יש את כלל הנשמות השבורות, אז הוא לוקח רק את השכבה העליונה, הקרובה לתיקון, ומתחיל ממנה. כמו כל תיקון, מקל לכבד.

שאלה: אנחנו לומדים שכל יום שלא בנינו את בית המקדש נחשב כאילו החרבנו אותו. אני כך גם מתייחס לערבות, כל רגע שאני מוצא את עצמי לא מקיים את כל מה שאני אמור לקיים, אז אני מבין שאני כרגע מחריב. אני מקבל על עצמי שאני לא מתוקן ואני מסכים עם זה שאני לא בסדר, והגישה הזאת עוזרת להתקדמות.

ודאי שכן.

תלמיד: אני יכול לדרוש את זה מעצמי, אבל אני לא יכול לדרוש דבר כזה מחברים שלי.

בזה שאתה מתקן את עצמך ואת העשירייה שלך, כי עליך לתקן גם את העשירייה, אתה בכך מתקן את כול הכלי הכללי.

תלמיד: כל אחד כלפי עצמו זה יכול לתרום לו שהוא נמצא בגישה כזאת שכל יום שהוא לא משיג את הבורא במאה אחוז זה לא טוב. אבל איך אנחנו יכולים לבנות יחס בעשירייה שיקיים תחושה כזאת? גם אני נופל בעצמי לפעמים, אני לא יכול לדרוש מחברים להיות כל הזמן במצב הזה.

אז "איש את רעהו יעזורו".

שאלה: אם נדע איך לעזור פה אפילו במעט יותר ממה שיש היום, זה לפחות יכול לעזור להתקדם.

כן.

תלמיד: כי אנחנו כל הזמן נמצאים בנסיגה לכאורה או בנפילה והצדקה עצמית.

דוגמה אישית חייבת להיות. יום יום אתה מגיע לקבוצה ואתה במשהו מוסיף ומעורר אותם.

תלמיד: וזה מספיק, נכון?

ככל שאתה מסוגל.

תלמיד: מה שאני מסוגל אני אשתדל לעשות, השאלה האם זה מספיק מבחינת כוח עליון, מבחינת מטרת הבריאה האם זה מספיק שכל אחד מאיתנו יבוא וייתן דוגמה, בלי ללחוץ על החבר כמו שכתוב פה במאמר הזה שהוא בא ואומר לו "אתה שוטה", הוא דורש ממנו.

לא, כאן מדובר על זה ששניהם טובעים בים.

תלמיד: גם אנחנו, אם אנחנו באמת מבינים שהחוק העליון הוא ערבות ואנחנו לא מקיימים אותו אנחנו טובעים, כרגע אנחנו טובעים.

נכון. אם יהיה כזה מקרה אז כן.

שאלה: כתוב בדוגמה שהחברים כבר בספינה, ואנחנו רק באים לעשירייה, רוצים לבנות יחסים כאלה, אז כל אחד מאיתנו מלכתחילה בא כקודח חור? איך הבורא מביא את האדם למצב כזה? אני כבר קודח, ואם אני מפסיק לקדוח אנחנו בברית, ואז אני שוב קודח?

אתה צריך לבדוק את עצמך, איפה אתה נמצא כלפי הקבוצה, או שאתה מושך אותם קדימה לתיקונים, לחיבורים, או ההיפך שאתה פסיבי ואתה גורם להם להתפרק. אתה צריך קודם כל לעשות ביקורת על עצמך.

תלמיד: אם הבורא בחר אותנו כשיכבה הזכה ביותר שיכולה להיתקן הראשונה, אז אנחנו יכולים לקדוח כמה שפחות או בכלל לא לקדוח?

אנחנו לא יודעים את זה, אנחנו בכל הכוח שלנו צריכים להשתתף בחיבור בינינו בשביל לא שלבור את שלמות הספינה.

תלמיד: אם אני בעצמי מבין שאני לא נותן מספיק, זה אומר שאני קודח?

כן, אתה קודח כל הזמן.

שאלה: בדרך שלנו אנחנו אומרים עשה הכול חוץ מצא. מה הקו שמפריד בין לקדוח חור בסירה לבין "חוץ מצא"?

האם אתה רוצה לגרום נזק ואכפת לך מזה או לא? אז אתה צריך להיות בטוח שאם אתה לא עושה לטובת הספינה, לפחות אתה לא מזיק.

תלמיד: אם חבר נמצא בירידה, וחברים נוספים רואים שהחבר נמצא בירידה ורואים שהוא מחליש את הקבוצה. מה לעשות אז?

יכול להיות שהירידה שלו היא לא כדי להחליש את הקבוצה, אלא פשוט יש לו כזה מצב, ואז אנחנו צריכים כולם לעזור לו. הוא לא עושה את זה כדי להטביע את הספינה, הוא לא קודח חור, ובטח שלא פונים אליו ואומרים "תפסיק לעשות את זה". לא נעשה כך.

שאלה: אם אנחנו יכולים להמשיל את השיעור לספינה וכשאנחנו לא משתתפים בשיעור זה כאילו שאנחנו קודחים חור בסירה, וכשאנחנו שואלים שאלות ופעילים בשיעור אז אנחנו תורמים לשיעור. האם אפשר להתייחס בצורה כזאת לשיעור?

כן.

שאלה: אם כל המצבים הם בתוכנו ומגיעים מאין עוד מלבדו, איך אנחנו אמורים להתייחס למצב של מישהו שקודח חור בסירה?

כמו שבעל הסולם כותב. אסור לנו לסבול שמישהו עושה דברים כאלה אם יש חברים שהם בפעולות שלהם, בדיבורים שלהם, ממש שוברים את דפנות הספינה.

תלמיד: אבל אם הכול מגיע מאין עוד מלבדו?

אין דבר כזה.

תלמיד: אנחנו לומדים תמיד שהכול מגיע מאין עוד מלבדו. אז אם כך, גם לקדוח חור בסירה הכול מגיע מאין עוד מלבדו, אין שום דבר שהוא לא בשליטה שלו. למה שהוא יאפשר דבר כזה או שיעשה דבר כזה?

את זה אתה תכתוב ותשאל את בעל הסולם, למה הוא לקח את הדוגמה הזאת ומספר לנו כך. אנחנו רואים זאת בעולמנו. אנחנו רוצים להתחבר עם החברים, ורואים שהם מסובבים אלינו את הגב ולא רוצים להתחבר ובכלל לא רואים את זה כצורה הנכונה לחיבור.

תלמיד: למה הבורא מביא לנו מצב כזה?

את זה תשאל את הבורא, כנראה שלפי ההתקדמות שלנו אנחנו עוד לא רואים.

שאלה: האם ההתגברות על ההפרעות בינינו מתבטאת למשל בזה שאחרי דיון בעשירייה בנושא מסוים אנחנו מגיעות להסכמה על חיבור ושמחה והודיה על ההפרעות מהבורא, או שבהתגברות שלנו אנחנו גם צריכות להגיע להסכמה על החלטות מעשיות בעשירייה?

כן.

שאלה: האם אנחנו יכולים להגיד שאומה זה אומר אנשים שיש להם נקודה שבלב ואם כן, האם יש להם יכולת לתקן את האגו שלהם גם אם הם לא נמצאים פיזית יחד?

כן, זה לא חשוב שלא נמצאים פיזית יחד. העיקר שירצו, הרצון שלנו הוא זה שפועל מעל המרחקים.

שאלה: האם אנחנו אחראים באיזשהו אופן על אלה שקודרים חור בסירה, יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי שזה לא יקרה?

רק אם אנחנו נעזור, "איש את רעהו יעזורו" ונפנה לבורא, אז יכולים להפוך כל מצב רע שלנו למצב טוב, הכול נמצא בידינו.

שאלה: האם הערבות זה נס?

ערבות זה לא נס, ערבות זה מה שאנחנו מקבלים כתוצאה מהמאמצים שלנו.

תלמיד: וכשהם היו "כאיש אחד בלב אחד", הם היו בערבות או באהבת הזולת?

את זה אנחנו נלמד עוד מעט.

שאלה: אם אנחנו נמצאים בעבודה פנימית ובלתי נראית, איך אפשר לדעת שהחבר עושה חור בספינה?

האם אתה לא רואה את החברים, האם אתה לא קשור איתם? האם אתה לא יכול לעשות בירור וביקורת על מה שהם עושים ועל ההשתתפות שלהם בעשירייה?

תלמיד: אם יש לנו חבר שאף פעם לא מגיע לשיעור בוקר, האם הוא נמצא איתנו בספינה או לא?

אני לא יודע, אתם צריכים לדעת, תבררו. אולי הוא לא נמצא בשיעורים, אבל לומד בזמנים אחרים כי אין לו אפשרות ללמוד בזמן שלנו. אתם בני אדם בוגרים, מבינים, מרגישים, אתם לא ילדים קטנים, תבדקו. הדבר הראשון וההכרחי שכל אחד בקבוצה חייב לקיים הוא להיות בשיעור כל יום.

שאלה: האם אנשים פסיביים בעשירייה באופן די קבוע קודרים חור או לא?

עוד לא.

שאלה: אמרת שכל אחד צריך לתקן את עצמו, את העשירייה ואחר כך מתקנים את כל הכלי הכללי. מה זה לתקן את העשירייה?

עשירייה היא הכלי העיקרי שיש לנו, כל אחד להשתדל לייצב ולחזק אותה כמה שיותר, כאיש אחד בלב אחד.

תלמידה: מה ההבדל בין לתקן את עצמי לבין לתקן את העשירייה?

שאני מתחבר עם כל העשירייה, המטרה שלנו ברורה ואנחנו כל היום חושבים רק עליה ומחזיקים זה את זה כדי להחזיק את הספינה שלנו ולא לסובב את עצמנו לשום צורה אחרת.

תלמידה: איך מתקנים בזה אחר כך את כל הכלי הכללי?

אם יש לנו עשירייה חזקה, אז אנחנו כבר יכולים להשתתף בכלי הכללי ולחזק אותו.

שאלה: מהם חוקי הערבות, האם כל עשירייה קובעת לעצמה את חוקי הערבות שמוסכמים על רוב החברים בעשירייה?

הערבות היא בזה שכל אחד דואג לכל העשירייה וכולם חושבים רק על הצורה הכללית הזאת שמתחזקת בכל רגע, כך אנחנו יכולים לא להיטבע בים ולהגיע לחוף.

תלמידה: איך אפשר לקבוע מי דואג ומי לא? אמרת שאם אני רואה שחבר קודח חור אז זו לא פילוסופיה וצריך לתקן את החבר. איך אני יכולה לומר לחברה "את לא דואגת"? זה ממש סותר את מה שאנחנו לומדים.

לא, עליך להגיע אליה בצורה יותר מתוחכמת כדי לא לפגוע בה, אלא הדאגה שלך היא להגיע למטרת החיים. לכן עליך לדעת איך לפנות לחברה שהיא לא תפגע ותשנה את ההתנהגות שלה ולבדוק יחד אם היא צודקת או לא. קודם תשתדלו להתקשר יחד למטרה, ואז לראות, מה לא טוב בי, מה לא טוב בחברה, ואיך אנחנו צריכים לשנות את עצמנו כדי שהספינה שלנו תגיע בדיוק למקום הנכון.

שאלה: אם יותר ממחצית החברים העשירייה נמצאים בשיעור, האם בכך הם ערבים לחברים שמסיבות שונות לא יכולים להיות נוכחים עכשיו בשיעור?

אני לא יכול להגיד. איפה האחרים, למה הם לא יכולים להגיע?

תלמיד: הם חולים או בעבודה וכו'.

גם אני חולה וגם לי יש עבודה. הכול תלוי בכם, זו הערבות שלכם, לכן נמצאים רק חצי מחברי הקבוצה.

שאלה: במצב ממש קיצוני, כשהעשירייה אדישה ולא זזה, האם אני יכול לקדוח חור קטן כדי קצת לעורר אותם כדי שנתקדם?

לא, דברים כאלה רק הבורא צריך לעשות, הוא עושה תרגילים כדי לעורר ולדחוף אותנו קדימה. הוא יודע מה קורה ומה תהיה התוצאה. לכן רק לו מותר לעשות אותם ולחכם כמוך אסור.

קריין: אז אנחנו ממשיכים במאמר "הערבות", אות כ'.

אות כ'

"אולם הגמר של תיקון העולם, אי אפשר שיהיה, זולת בהכנסת כל באי עולם בסוד עבדותו ית', כמ"ש: "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". ודייק הכתוב "ביום ההוא", ולא לפני זה. וכן כמה כתובים: "ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'", "וינהרו אליו כל הגוים וגו'".

אולם תפקידם של ישראל כלפי כל העולם, דומה לתפקידם של אבותינו הקדושים כלפי אומה הישראלית. דהיינו, כמו שזכות אבותינו עמדה לנו להתפתח ולהזדכך, עד שנעשינו ראויים לקבלת התורה. שלולא אבותינו, שקיימו כל התורה בטרם שנתנה, כי אז לא היו משובחים כלל משאר האומות, כנ"ל באות י"ט, כמובן.

כן מוטל על האומה הישראלית, ע"י העסק בתורה ובמצות לשמה, להכשיר את עצמם ואת בני העולם כולו, עד שיתפתחו לקבל עליהם את העבודה הגבוה הזו של אהבת זולתו, שהוא הסולם לתכלית הבריאה, שהוא דביקותו ית', כמבואר.

באופן, אשר כל מצוה ומצוה, שכל יחיד מישראל עושה, כדי לעשות נחת רוח ליוצרו, ולא לשום תשלום גמול ואהבה עצמיית, נמצא פועל בזה איזה שיעור בהתפתחות כל בני העולם. כי אין הדבר נעשה בבת אחת, אלא בהתפתחות דרגתי לאט לאט, עד שמתרבים בשיעור גדול כזה, באופן שיוכלו להכריע את כל בני העולם להזדככות הרצוי. וזהו המכונה במליצת חז"ל "הכרעת הכף זכות". כלומר, שנגמר המשקל של הזדככות הרצויה. ודימו הדבר, כמו שוקל בכף מאזנים, אשר הכרעת הכף, הוא גמר המשקל, הנרצה להשוקל."

שאלה: איזו פעולה גורמת להתפתחות כל בני העולם, האם הפעולה שלנו גורמת לכך?

מה שהבורא מביא לתיקון. בנו תלויה רק ההפצה, שתהיה כמה שיותר רחבה ושננסה להגיע לכל ואחד.

תלמיד: האם העבודה שלנו בעשירייה, כל פעולה שאנחנו עושים, כל מאמץ בחיבור, האם היא מביאה להתפתחות כל בני העולם?

כן, כי אנחנו פועלים למרכז של המציאות ומשם זה כבר מתפתח לכל הכיוונים.

שאלה: האם להפצה יש מקום בשמירה על הערבות?

אם אנחנו עוסקים בהפצה ובחיבור בינינו, אז זה כמו שמירה, כך אנחנו מחזיקים את הערבות יותר.

שאלה: האם אני יכולה למדוד את הערבות בעשירייה רק ביחס לכמה שאני מתאמצת בפעולת הערבות?

כן.

שאלה: בעל הסולם אומר לנו להיות ערבים זה לזה, הוא לא כותב לאהוב זה את זה. האם הערבות זה משהו שאנחנו יכולים לעשות בשלב לפני קבלת האהבה?

כן, ודאי כי בלי ערבות אנחנו לא יכולים להגיע לאהבה. אהבה היא הדרגה הגבוהה ביותר.

שאלה: כתוב שהוא צריך לשקול בכף המאזניים ולהכריע לכף זכות. בכף המאזניים יש את הרצון לקבל שאני רואה רע, ויש גם את הרצון להשפיע שאני רואה רק טוב ומטיב ואני צריך להכריע לכף זכות, ובזה "הוא גמר המשקל, הנרצה להשוקל". מהו המצב הזה, מה הוא מתאר פה?

אני מבין שהוא מתאר כאן בדיקה של כל השומשום או של מה שנמצא אצלי בצלחת. הוא שוקל זאת עד שהוא מסיים את כל הבדיקות.

תלמיד: האם זה קשור לערבות?

כן.

תלמיד: איך זה תורם לערבות, מה אני צריך לעשות כדי להגיע לערבות לפי המשפטים האלה?

אתה צריך להשתדל להגיע בערבות דרך העשירייה לכל העשיריות שמוכנות לכך, ואחר כך על ידי חיבור איתן עליך להתחבר עם העיגולים היותר גדולים והיותר רחבים.

שאלה: האם הכרעת הכף היא כמותית או איכותית?

לפעמים נשמע כך ולפעמים אחרת. אני חושב שהיא באיכות והבורא כבר מצרף לה את הכמות.

תלמיד: האם זה כמו שאנחנו משקיעים בעבודה שלנו את רוב זמננו, משאבנו ותשומת ליבנו בעשירייה ובחיבור הכלי העולמי, ובזמן שנותר משקיעים בהפצה?

כן.

תלמיד: הדגש צריך להיות על האיכות.

כך זה נראה, אנחנו פשוט לא רואים בינתיים את ההזדמנויות כדי להרחיב את ההפצה. נראה מה יהיה בעתיד.

שאלה: מהי הסיבה שהשנאה היא תולדה מאהבה ושהשכל מקשר ביניהם באמונה למעלה מהדעת עד גמר תיקון בכדי לעשות נחת רוח לבורא?

כדי שאנחנו נשתמש בכל ההכנות שהבורא עשה כדי להביא את עצמנו לחיבור הכולל ביותר.

תלמיד: מהי הסיבה שמקובל אמיתי כולל בתוכו את כל המקובלים האמיתיים הקודמים לו, ומוסיף מעצמו אהבה והשפעה בכדי לעשות נחת רוח ליוצרו ולא להנאת עצמו?

אני לא יודע.

שאלה: בכל השנים שהעשירייה שלנו ביחד, מרבית החברים מגיעים באופן קבוע באיחור לשיעור בוקר.

אם זו בעיה שאתה רוצה לעורר ולדון בה, זה לא לעכשיו.

תלמיד: זו שאלה על חור בסירה.

אתה יכול לומר על כל דבר שהוא חור בסירה, אבל חבל על הזמן. תציע תוכנית, שאתה חוץ מהרצון היפה שלך, מציע לנו שהדבר הזה יתוקן. סתם לעורר בעיות בלי מרשם לתיקון, את זה אני לא אוהב לשמוע..

תלמיד: האם לעורר את הבעיה זו התחלה של התיקון?

אני לא יודע אם זו התחלה או סוף. אני יודע שיש לי חמישים מחלות, אני לא מרגיש אותן, אבל הן מתרחשות בתוכי. מה אני יכול לעשות, מה שלא עושה השכל עושה הזמן. כך נחיה, נתקן כמה שאפשר וכמה שאי אפשר הבורא יעורר אותנו לתקן מתי שצריך.

תלמיד: מתי צריכים להתחיל לטפל בחמישים המחלות או לא נוגעים בהן עד שזה כואב?

כן, מתי שנרגיש שזה בידינו.

(סוף השיעור)